רוגזו של משה על פרעה
מה הכוונה כאשר ה' אומר למשה "ונצבת לקראתו"? יש שתי דעות בין זוג ידוע של אמוראים, רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן סובר ש"ונצבת לקראתו" הכוונה: תזכור שהוא מלך. זה אדם מכובד, ויש מצוה לכבד את המלך. בהקשר אחר רואים שיש מצוה לכבד את פרעה, כמה שהוא רשע, כי הוא מלך. אז ההסבר של "ונצבת לקראתו" הוא הסבר לו פנים. ריש לקיש אומר לא, אומר הפוך – "ונצבת לקראתו", "העז בו פנים", תדבר בעזות. לא "הסבר" אלא "העז". שני דברים מהקצה אל הקצה.
הגמרא מקשרת את המחלוקת, אם צריך לדבר עם פרעה בהסברת פנים או דווקא בעזות פנים, לעוד דבר שאמר ריש לקיש בהקשר לפרשה הבאה. כתוב שמשה רבינו עמד לפני פרעה והתרה בו על המכה האחרונה על מכת חושך, ולא חזר שוב – אדרבה, פרעה אמר שאם הוא יחזור שוב יהרוג אותו – אלא התרה בו גם על בכורות. אז משה אומר "וירדו אלי כל עבדיך" – אומר "וירדו" ולא אומר "וירדת" כי חלק כבוד למלכות. בסוף פרעה עצמו ירד להתחנן שיצאו ממצרים. בסוף הפרשה כתוב "ויצא מעם פרעה בחרי אף". כך נפרד משה רבינו סופית מפרעה לפני הסוף, לפני מכת בכורות. כתוב בחז"ל שקודם הוא מדבר איתו יפה כמו שרבי יוחנן אומר. אבל כאן, ריש לקיש דורש על המלים האחרונות – "הכל הולך אחר החיתום" – "ויצא מעם פרעה בחרי אף", "סטרו ויצא". הוא פשוט ניגש לפרעה המלך, נתן לו סטירה, ויצא.
תמיד כשיש מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש מוסבר בחסידות שאלה שני טיפוסים. רבי יוחנן הוא הצדיק הגמור וריש לקיש הוא הבעל תשובה. מה רואים? שהצדיק אומר שעם המלך – "מלך הוא, הסבר לו פנים יפות". אבל הבעל תשובה, שהוא יוצא ממנו – בעל התשובה היה עבד לפרעה מלך מצרים. הצדיק לא היה עבד, כמו שכתוב שהלוויים במצרים לא היו בעבדות, לא השתעבדו. מי זה יהודי רשע? אחד שהוא בגלות מצרים, הוא תחת יד פרעה, הוא מושפע מפרעה, הוא עבד של פרעה, מנטלית הוא עבד של פרעה. ולכן הוא צריך לתת לפרעה את הסטירה בפנים לפני שהוא יוצא ממנו – "רשע הוא, העז לו פנים". רבי יוחנן, הצדיק, שלא היה שם, יכול לדבר יפה, לחלוק כבוד. אחד הפירושים – החתם סופר, אחד הכי חשובים – אומר שבעצם גם כאשר נותנים כבוד למלך הרשע, הכבוד הזה הוא על דרך "לפני שבר גאון". לפני שהקליפה נשברת סופית – לפני שהאדם נשבר סופית צריך לתת לו להתגאות. ממי לומדים זאת? מאסתר המלכה, שהזמינה את המן הרשע, הרימה אותו גבוה, סיפקה לו הרבה גאוה – שרק הוא המוזמן היחיד עם המלך, למשתה שאסתר עושה – והיא הבינה (חכמת אסתר, חכמת נשים) שככל שארומם את המן כך הוא יפול, וכך היה. ובהקשר הזה של פרעה מלך מצרים המצוה לתת לו כבוד היא בעצם להרים אותו על מנת להפיל אותו. אדרבה, הוא אומר יותר גרוע – אם כל הזמן תזלזל במלכות, בזה אתה תזכה את המלכות. אם נתת לה עונש בזלזול היא לא תקבל את העונש הראוי לה – הרי היא כבר קבלה את העונש. לכן, אם אתה באמת רוצה שיפול טוטאלית צריך לכבד אותו.
בהשגחה פרטית, כעת חודש טבת. לכל חודש יש חוש, והחוש של טבת הוא רוגז – "רגזו ואל תחטאו", רוגז על הקליפה. זה חוש בנפש, להתרגז על הרע בעולם. מה יכול להיות יותר רוגז בקדושה מאשר הרוגז של משה על פרעה לפני מכת בכורות, "סטרו ויצא". לגדולי ישראל קשה לעכל את דעת ריש לקיש, איך מישהו נותן סטירה למלך?! אבל ככה רש"י אומר פשט הוא פשט, כי ריש לקיש רגיל בכך. הוא הבעל תשובה – ככה צריק להתרגז ולתת סטירה. זה גם לא סותר את זה שבתחילת אותו פסוק מדברים אליך יפה, וגם הכבוד הזה – כמו שאמרנו בשם החתם סופר – הוא "לפני שבר גאון", לרומם את הקליפה לפני השפלתה. גם היום בהקשר הזה – מצד אחד מלכות זה מלכות, מגיע למלכות איזה כבוד, אבל בשעה הקריטית ביותר, במיוחד כשהמלכות הזו מרגיזה במיוחד, צריך להיות גם "ויצא מעם פרעה בחרי אף", עם סטירת לחי. אחד מגדולי החסידים, "השם משמואל", אומר שהרי משה לא כועס סתם ולא עושה שום דבר סתם. אלא שהתועלת בסטירה שמשה נתן היתה להפריד סופית את פרעה מהזיקה לעם ישראל. שיהודי יכול לבוא ולתת למלך סטירה בלי לפחד – ה' אמר לו להיות "אלהים לפרעה", שר ושופט – בכך הוא הפריד כל זיקה וקשר בין פרעה לעם ישראל, גמר את הפירוד. כך שיהיה לנו, הכל בדרכי נעם – כמו שהרבי מליובאוויטש אמר, שגם הדברים הכי קשים יכולים להיות באופן המתקבל ובדרכי נועם, גם סטירת הלחי. שה' יעזור שהטוב יתפרד מהקליפה ומהרע לגמרי ויחזור להאיר לו ולכל העולם, שזו התכלית הסופית – מתן תורה, אור לכל העולם.
(ט"ז טבת ע"א)
ג' יסודות ו-ז' מתנות (חלק ג')
ז האותיות הכפולות הן בגדכפרת. כתוב ש-ז הכפולות הן כנגד שבעת שערי הפנים. אם יש שיווי משקל כללי זה קודם כל מתקן את כל הפנים, על כל שבעת השערים שלהם. הסדר הוא עין-אזן-נחיר ימין, עין-אזן-נחיר שמאל, ולבסוף פה. מהי המשמעות של אותיות אלה בנפש?
היות שאותיות אלה נקראו כפולות, לכן יש מושג מקביל לכפילות שלהן – לכל אות מהן יש דגש ורפה, ומה המשמעות הנפשית שיש לכך? כל אות מסמלת וכוללת בעצמה תמורה. תמורה היינו דבר והיפוכו, והיות שהם דבר והיפוכו הם הולכים יחד. כמו בגימטריא, ש-נחש עולה משיח – או משיח או נחש, הם עולים אותו דבר, ואתה צריך לבחור בבחירה חופשית – אם אתה בוחר משיח, המשיח שלך אמור גם להרוג את הנחש, ואז הוא יזכה להתחתן עם בת המלך, כמו שכתוב בזוהר הקדוש. זו תמורה, שבעצם היא יחידה אחת, רק שיש בה שתי קצוות. ז הכפולות הן תופעות של טוב ורע, בסוד הדעת – "עץ הדעת טוב ורע". שנקראות תמורות. הצד הטוב של כל תמורה נקרא מתנה טובה – מי שזוכה לתקן את ז הכפולות זוכה במתנותיהן. אם האדם זוכה לתקן את ה-ב הוא זוכה מן השמים במתנת החכמה, אבל אם לא מתקן את ה-ב כתוב "תמורת חכמה אולת". או חכמה או אולת (טפשות). תבחר – או זה או זה. זו תמורה, זו המשמעות של אות כפולה.
עין ימין יכולה להיות עבורי מקור של חכמה אמיתית או מקור של אולת. מה זו אולת? כשאני מסתכל על המציאות בעין ימין שלי, לכאורה זו צריכה להיות עין טובה, אבל אני יכול לשבש את כל המציאות בעין ימין שלי – לראות הכל במבט מטופש לחלוטין. זו תמורת חכמה אולת, וכך בכל אחת.
יש זמן מיוחד שראוי לכוון את ז המתנות (שהן כאמור הצד טוב של ה- ז תמורות שכנגד ה-ז כפולות) והוא כאשר הכלה מקיפה את החתן בשבעה סיבובים לפי מנהג אשכנז, שאז יש לכוון שה' יעניק אותן לחתן ולכלה. בסיבוב הראשון לכוון שה' יעניק את מתנת החכמה לזוג, וכך הלאה.
(ח' כסלו, ע"א)
אותיות מחכימות: אולי – אויל
מי שמתהלך בספק תמידי – אולי – הוא אויל. (תלמידים)
הגוף – העלם והסתר
הבעש"ט אמר כי דוד המלך אומר בתהילים "אנה מפניך אברח וגו' ואציעה שאול הנך וגו", ולפי דבריו אין מקום להסתיר את עצמו מפני הקדוש ברוך הוא. ואמר הבעש"ט כי בגוף מסתירים את עצמם מהקב"ה, שהגוף הוא העלם והסתר.
הגוף הסופי בורח מהאמת האינסופית
גוף האדם הוא אחור למעשה בראשית, הוא פונה אחור מה'. הגוף כולל את הנפש הבהמית בכלל ואת התדמית האישית העצמית. המודעות העצמית היא ה"חלק אלו-ה" העליון ביותר בגוף, ה"א-ל מסתתר" בתוך הגוף. התדמית העצמית מסתירה את האלוקות.
גוף האדם הוא תכלית כל הצמצומים, הוא המסתיר ביותר, ואילו "דירה בתחתונים" תכלית הבריאה היא "נשמה בגוף". הגוף הוא מלשון גיפוף וחיבוק. הגוף אמור לחבק את הנשמה באהבה ולגלותה, ובמקום זה הוא עלול לחבקה 'חיבוק דב' ולחונקה. התרגום ל"לא תנאף" הוא "לא תיגוף". זהו הגיפוף השלילי.
מצד ה' לא ניתן להסתתר ממנו, אבל מצד האדם ניתן להסתתר. משמעות הפסוק "היסתר איש במסתרים ואני לא אראנו", לפי הבעש"ט היא שכאשר האדם מסתתר מה', השגחת ה' כביכול מסתתרת ממנו. מסופר שיונה הנביא (שאמר "אנה אלך מרוחך") ירד לירכתי הספינה, ומובא שזהו הגוף ובו ניסה להסתתר.
יש שלוש בחינות של קדושה : רוח הקודש, גילוי אליהו ונבואה, שהיא גילוי הנשמה. יונה היה נביא, כלומר בבחינת גילוי הנשמה, ולכן לא הצליח להסתתר בתוך הגוף.
כאשר האדם חוטא, נטייתו הטבעית היא לברוח מה'. אדם הראשון מנסה להתחבא, קין מנסה להתחבא. יש לחוטא רגש אשמה והוא לא רוצה לעמוד ולהודות מול ה'. אם הוא כבר לא מתבייש זהו סימן לכך ש'הצליח' להתחבא מה'.
נטיית האדם להתחבא מהאמת. האמת היא אינסופית ולכן הגוף (הסופי) בורח ממנה. התחבאות בגוף זו הצטדקות פסיכולוגית של האדם בכך שהוא מוגבל. זו בריחה של האדם מהאמת שיש לו בעצם כוחות אלוקיים, שהוא "חלק אלו-ה ממעל ממש". זו ענוה של שקר. ההסתתרות בגוף נובעת מפחד של התפרצות "אורות דתהו". תכונת הגוף הטבעית היא להיות "ראש קטן", ואילו ענין ה"דירה בתחתונים" הוא שהבלי גבול יתגלה בגבול, בגוף המוגבל. (התוועדות, תש"ס)
הבינוני – הכח המאזן בנפש
ניתן היה לחשוב בתחילה שיש רק צדיקים ורשעים. זו תפיסה קיצונית של עולם התהו – או כך או כך! ללא אמצע. אם אין אמצע, סופה של התפיסה הבלתי מאוזנת להישבר. יוצא, שמושג ה"בינוני" הוא הכח המאזן בנפש.
הרצוא בנפש הוא הצדיק, ואילו השוב הוא הרשע, כולל בעל תשובה (לשון שוב) שהוא רשע מתוקן. הכח המאזן את הדינמיקה בנפש הוא הבינוני, לכן קרא האדמו"ר הזקן לספר ה"תניא" "ספר של בינוניים", כלומר ספר של אנשים מתוקנים.
המחבר, שהיה צדיק גמור, העיד על עצמו שהוא בינוני. מדוע? מפני שכל מושג התיקון לעומת התהו הוא שיש מציאות של אמצע. האמצע אינו מושג תיאורטי נעלם. אין הכוונה שהאדם מיטלטל בין שני הקצוות – צדיק ורשע – ויש רק איזשהו אמצע תיאורטי ביניהם. חייב להיות לאמצע עוגן של ממש במציאות, אחרת המצב נותר תהו שביר, שעתיד להתמוטט בשלבים הבאים. ללא הבינוני הצדיק והרשע הוא ראשי תיבות צ"ר, כלומר צרה צרורה… ה"עת צרה היא ליעקב" באה מהעדר הבינוני, "וממנה ייוושע" בזכות הבינוני, ובסופו של דבר זוכים ל"יעקב לא מת".
הבינוני מכיר כל הזמן את מקומו. הוא נמצא בהכנעה ומקבל עליו את הדין. ומהו הדין? הלוואי בינוני! ברגע שאדם מקבל עליו את הדין ומכניע את עצמו, כך הוא יכול להשיג אף את רום מעלת הצדיק.
לעתים הבינוני מחזיק את עצמו רשע שצריך לחזור בתשובה, לא כרשע לפי מאמר חז"ל "לעולם יראה אדם את עצמו כרשע", אלא רשע ממש. לפי חז"ל, על הבינוני, שהוא מידת כל אדם, לראות את עצמו "כרשע", מפני שבדרך כלל (לא תמיד) הוא רואה את עצמו רשע ממש.
חז"ל אומרים שכל אחד מהקצוות של הצבו"ר הבסיסי – הצדיק והרשע – מתחלק לשניים, אך את הבינוני הם משאירים אחד, ללא חלוקה פנימית. כפי שבארנו מצב שבו יש שלוש מדרגות (צדיק-בינוני-רשע) הוא מצב מתוקן, לעומת מצב של שתי מדרגות (צדיק -רשע). אך יש שכלול יתר בכך שחז"ל מעמידים את המערכת על חמשה: שני סוגי צדיקים – "צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו", שני סוגי רשעים – "רשע וטוב לו, רשע ורע לו", ו"בינוני".
("אוצר הנפש" א')
שלוש התפילות – עפ"י הרש"ב (חלק א')
תפלת שחרית היא תפלה של התעוררות. אדם קם בבקר, "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" – ברור שתחילת היום היא להתעורר (בחינת "אעירה שחר" בנפש האדם פנימה, להעיר את השחר שבו, שחר לשון דרישה וגעגועים). עיקר תפלת שחרית, לפי הרבי הרש"ב, הוא לבוא לידי אהבת ה' – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", מידת אברהם. כשהוא מדבר על התעוררות אהבה ויראה הוא אומר שהתעוררות אמיתית היא על פי התבוננות (שאינה ההשגה של עולם הבריאה, השגה לשם השגה, אלא התבוננות לעורר את המידות). מה ההבדל בין אהבה ויראה לפי התבוננות לאלה שאינן לפי התבוננות? הוא אומר שמי שמתבונן ומעורר בכך אהבת ה', חוקק ציור אדם בתוך הבהמה שלו. הנפש הבהמית היא בהמה, וכאשר מעוררים אהבה ויראה על ידי התבוננות חוקקים בה ציור אדם. זה עיקר הווארט, שגם בבהמה שלך יהיה ציור של אדם. אם אינך עושה זאת אתה חוטא במדרגה זו וצריך לעשות תשובה. כל תשובה היא מתוך התמרמרות ו"צעק לבם אל הוי'". בדרך כלל בחסידות קושרים את ההתבוננות דווקא לתפלת שחרית, ואפשר לחשוב שהיא לשם עצם ההשגה. יש לנו מאמר לפי דברי רבי הלל, שמסביר שלשיטת אדמו"ר האמצעי ההתבוננות היא לעבור את כל סדר ההשתשלות – כמו המצוה לדעת את סדר ההשתלשלות – אך מהצמח צדק והלאה ההתבוננות היא פשוט כדי להתפלל יותר טוב. רק לקחת מאמר חסידות כל שהוא, לא לעבור את כל שער היחוד של אדמו"ר האמצעי, ולהתבונן בו כדי שיסייע להכניס חיות, התעוררות, בפירוש המלות של התפלה, לומר בהתעוררות ולא סתם "מצות אנשים מלומדה". לכן יש לומר – קצת חידוש, שההתבוננות של תפלת שחרית היא לצורך התעוררות. פשוט שמה שחסר לי כשאני ישן הוא התעוררות, צריך "וישכם אברהם בבקר", רק שבשביל ההתעוררות צריך התבוננות. אם כן, תפלת שחרית היא תשובת הרוח, והיא תפלת עולם היצירה, "יוצר אור" בבקר בבקר, שבו "יומם יצוה הוי' חסדו", "חסד לאברהם" (והכח לתשובה זו בא מהמקיף דעולם היצירה, "מגן ישענו", סוד "מגן אברהם"). (י"ז חשון, ע"ב)
אמרת הרב
ה' יודע טוב מאיתנו, אז אל תברחו ממנו. פנו אליו בהכנעה והכירו במקומכם האמיתי בעולם.
***
ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il
אתר השיעורים של הרב יצחק גינזבורג שליט"א http://jewish-education.info/
הרשמה לקבלת העלון: otsar.hanefesh@gmail.com
להצלחת נחמן בן תמר בכל העניינים
ז האותיות הכפולות הן בגדכפרת. כתוב ש-ז הכפולות הן כנגד שבעת שערי הפנים. אם יש שיווי משקל כללי זה קודם כל מתקן את כל הפנים, על כל שבעת השערים שלהם. הסדר הוא עין-אזן-נחיר ימין, עין-אזן-נחיר שמאל, ולבסוף פה. מהי המשמעות של אותיות אלה בנפש?
היות שאותיות אלה נקראו כפולות, לכן יש מושג מקביל לכפילות שלהן – לכל אות מהן יש דגש ורפה, ומה המשמעות הנפשית שיש לכך? כל אות מסמלת וכוללת בעצמה תמורה. תמורה היינו דבר והיפוכו, והיות שהם דבר והיפוכו הם הולכים יחד. כמו בגימטריא, ש-נחש עולה משיח – או משיח או נחש, הם עולים אותו דבר, ואתה צריך לבחור בבחירה חופשית – אם אתה בוחר משיח, המשיח שלך אמור גם להרוג את הנחש, ואז הוא יזכה להתחתן עם בת המלך, כמו שכתוב בזוהר הקדוש. זו תמורה, שבעצם היא יחידה אחת, רק שיש בה שתי קצוות. ז הכפולות הן תופעות של טוב ורע, בסוד הדעת – "עץ הדעת טוב ורע". שנקראות תמורות. הצד הטוב של כל תמורה נקרא מתנה טובה – מי שזוכה לתקן את ז הכפולות זוכה במתנותיהן. אם האדם זוכה לתקן את ה-ב הוא זוכה מן השמים במתנת החכמה, אבל אם לא מתקן את ה-ב כתוב "תמורת חכמה אולת". או חכמה או אולת (טפשות). תבחר – או זה או זה. זו תמורה, זו המשמעות של אות כפולה.
עין ימין יכולה להיות עבורי מקור של חכמה אמיתית או מקור של אולת. מה זו אולת? כשאני מסתכל על המציאות בעין ימין שלי, לכאורה זו צריכה להיות עין טובה, אבל אני יכול לשבש את כל המציאות בעין ימין שלי – לראות הכל במבט מטופש לחלוטין. זו תמורת חכמה אולת, וכך בכל אחת.
יש זמן מיוחד שראוי לכוון את ז המתנות (שהן כאמור הצד טוב של ה- ז תמורות שכנגד ה-ז כפולות) והוא כאשר הכלה מקיפה את החתן בשבעה סיבובים לפי מנהג אשכנז, שאז יש לכוון שה' יעניק אותן לחתן ולכלה. בסיבוב הראשון לכוון שה' יעניק את מתנת החכמה לזוג, וכך הלאה.
(ח' כסלו, ע"א)