preload
בס"ד
ינו 13

אמונה – נשיאת הפכים
"ויצו פרעה לכל עמו לאמר, כל הבן הילוד היארה תשליכוהו"; המושג "אמונה" קשור עם נשיאת הפכים. כתוב "ויהי אומן את הדסה". אומן הוא מטפל, אבל מטפל שנושא – "כאשר ישא האומן את היונק" – ומרים את כל המשא של האדם. כך צריך לומר, גם על האמנות, שאמן צריך להיות אחד שנושא וסוחב את כל ה'פעקלאך', את הבעיות והצרות של מישהו אחר ומחנך אותו. הכל משרש אמונה. אמונה היא לשאת דבר, שהוא בלתי נסבל מצד עצמו, להיות סובל. עם ישראל נקראו 'נשואים' "הנשואים מני בטן".
גם לשאת אשה, זה מאותו לשון של נשיאת הפכים, כאשר הקדוש ברוך הוא נושא את שניהם. האמת היא נשיאת הפכים בכח, והיא קיימת יותר אצל האיש, בעוד שהשלום הוא נשיאת ההפכים בפועל, והוא קיימת יותר אצל האשה. לכן האיש הוא זה שצריך לשאת את האשה, שכן היא מורכבת מהפכים.

ג' יסודות ו-ז' מתנות (חלק ב')
בחסידות מסבירים את הקצוות של מ, ש ו-א מים, אש ואוויר – ימין שמאל ואמצע כיסודות הבריאה. אף על פי שה-מ (חכמה) גבוהה מה-ש, בשרש היא מים שטבעם לרדת – לכן המים מתרכזים בגוף האדם, בבטן. האש הפוכה – היא עולה לראש. כשמישהו בוער האש עולה לו לראש (ריש לשון ראש, ובתוך ה-ר של הראש יש אש). ה-א, האויר נמצא בריאות, חלק מהחזה שכולל גם את הלב.
מה אומרים היסודות האלו בנפש? כל האמות הן כאמור, מקור של הולדה, כמו רחם. כתוב שהמכנה המשותף של כל האמות הוא אהבה. הכל נולד מתוך אהבה, כל דבר טוב הוא פרי של אהבה, וממילא האם היא האהבה. אם כן, כל אמות הלשון – וממילא של כל המציאות כולה – הן שלושה סוגים של אהבה.
כשמדברים על סוגי אהבה יש שני סוגים כלליים שהם ממש ה-מ וה-ש – אהבה כמים ואהבה כאש. ה-א היא שרש הכל – שרש כל האהבות היא אהבה מסותרת, שבאה ממקום האמונה הפשוטה בנפש. היהודי הראשון, אברהם, הוא האוהב הראשון והמאמין הראשון – "ראש אמנה", ראש כל המאמינים – ואנו יורשים ממנו אמונה וגם אהבה מסותרת. אהבה מסותרת היא אהבה של עולם האצילות, ומי שמגלה את כל עצמת האהבה המסותרת שלו הוא צדיק גמור, והאהבה המתגלה מתוך האהבה המסותרת שבלבו – שהיא בעצם האמונה שלו – היא אהבה בתענוגים, אהבה רבה בתענוגים, תענוג אין סופי. זו עצמת הלב, הרעותא דלבא שמתגלה. רבי נחמן אומר שיש משהו בריאות – שגם שייכות ל-א – שהן יותר מהמח שבראש, זו מעלת ה-א גם על גבי ה-מ וגם על גבי ה-ש, המקור שמאזן את שניהם.  אהבה כאש היא אהבה שכלית ואילו אהבה כמים היא אהבה טבעית. אהבה כמים היא אהבת אח ואחות – למה אוהבים זה את זו? כי שנינו יצאנו מבטן אחת, ושנינו זוכרים אותה. מה יש בתוך הבטן הזו? מים, מי שפיר. שנינו, האח והאחות, נולדנו ויצאנו מהבטן, מאותם מים. לכן באהבה טבעית לא צריך להתבונן כדי לאהוב. ה-א היא עצם האהבה המסותרת בדרגת האצילות, ה-מ היא הגילוי החיצוני של אהבה זו בעולם היצירה. כך מוסבר בתניא. שוב, האהבה שיש בלב היא בעולם האצילות, שככלל הוא מוסתר – כשמה כן היא – אהבה מוסתרת, לא-מודעת. הביטוי החיצוני לאהבה זו נמצא שני עולמות יותר נמוך, בעולם היצירה, שם יש אהבה טבעית של אח ואחות שיצאו מאותה בטן, ואהבה כאש היא אהבה, בעולם הבריאה, אהבה בוערת.
אם מדובר באהבת ה' יתברך – האהבה המוסברת בספר התניא – זו אהבה שנולדה בלב, אך מיוחסת לראש כי האש בלב נולדה מתוך התבוננות בשכל. לכן קוראים לה אהבה שכלית. עיקר חסידות חב"ד היא להגיע לאהבה זו, שנמצאת בעולם הבריאה – עולם של חב"ד, של ראש. שוב, באמת האהבה מתגלה בלב, אבל היא באה מהראש. מי שעושה זאת באמת 'נדלק' – נדלק בלב שלו על ידי השכל, לא באינטואיציה. אין הרבה אנשים עם כח שכלי כזה, לכן היו הרבה צדיקים שאמרו לאדמו"ר הזקן שהדרך שלו לא שווה לכל נפש. האדמו"ר הזקן האמין שדרך זו כן שווה לכל נפש, אלא שצריך הרבה עבודת התבוננות כדי להגיע לאהבה כאש בלב – אהבה יותר גבוהה מאהבה כמים בבטן. הגם שהשרש הלא-מודע של אהבה בבטן הוא באהבה המסותרת (תמיד יש נשיאת הפכים), הגילוי של אהבה כאש הוא גדול יותר – וה' גם זוקף את האהבה כאש ליהודי, כי היא עבודה שלו (משא"כ האהבה המסותרת). עמוד העבודה הוא הקרבנות – "לחמי לאשי" – העבודה היא להוליד אש. שוב, האהבה כאש מתייחסת לראש, כי משם נולדת, אף שמתגלה בלב. (ח' כסלו, ע"א)

שני שמותיו של משה – טוב וטוביה
כשמשה נולד אמו הביטה עליו ואמרה שהוא טוב – "ותרא אותו כי טוב הוא". הגמרא אומרת שלא רק שהוא נראה טוב והבית התמלא אור, אלא שהיא קראה לו טוב, שזה שמו המקורי לפני שבת פרעה קראה לו משה. אבל יש שתי דעות בגמרא. רבי מאיר, דמות משיחית, אומר ששמו היה טוב, ודעה שניה ששמו היה טוביה, טוב בתוספת שתי אותיות משם ה'. חייב להיות הבדל בין שתי הדעות, והן גם חייבות להשלים זו את זו.
הסבר אחד להבדל בין השמות, הוא לפי לשון חז"ל שיש "טוב לשמים וטוב לבריות". אם אתה קורא לו "טוב" – הדגש הוא על היותו טוב לבריות. טוביה – על שם היותו טוב לשמים. יש בתורה שני סוגי מצוות – בין אדם לחברו ובין אדם למקום. טוב – היינו בין אדם לחברו וטוביה בין אדם למקום, והדעות משלימות – הוא טוב לשמים וטוב לבריות.
הסבר יותר עמוק הוא שיש שני סוגים של עובדי ה'. יש כזה צדיק שהטוב יוצא ממנו בספונטניות. בחסידות זה נקרא "מודעות טבעית". הוא כל הזמן מחובר לה', אבל אין לו מודעות שהוא קיים וה' נותן לו את הטוב ברגע זה – הוא  פשוט טוב. יש צדיק אחר, שכל הזמן מודע לכך שה' עוזר לו – ה' עוזר לי להיות טוב, בלי זה לא הייתי טוב. הוא טוב, אבל רק בזכות העזרה שה' נותן לו כל הזמן. זהו ההבדל העמוק בין שתי הדעות. אם משה הוא טוב בפני עצמו, זה אומר שהוא טוב בעצם וה' נמצא בו בלי שהוא מרגיש כל הזמן שה' נותן לו מתנה. אם שמו טוביה, הוא כל הזמן במודעות לכך שה' עוזר לו ומסייע לו להיות טוב. אפשר לחבר את שתי הדעות: לא תמיד נמצאים – אפילו הצדיק הכי גדול – במודעות טבעית. יש זמנים שהצדיק חי כ"טוביה", שמרגיש שה' עוזר לי ובלעדיו לא הייתי טוב, אבל כשהוא עולה למדרגה העליונה שלו, המשיחית, הוא בטוב של מודעות טבעית נקיה כי בטל לה' לגמרי. אז הוא טוב בעצם, בלי התוספת של י-ה.
שני השמות הללו, טוב וטוביה, משלימים זה את זה. כדי לשים את שני הפירושים יחד נסביר שלהיות טוב בעצם חשוב בעיקר בטוב בין אדם לחברו, והטוב הפנימי שמתקבל מה' שייך בעיקר בעבודה בין אדם למקום.
שני השמות חייבים להיות ביחד, טוב וטוביה, והסימן שהם משלימים זה את ל-49, שבע ברבוע, התכללות כל שבע מדות הלב (כמו בספירת העומר). נתקשר למשה רבינו ונקיים את הטוב שלו, ועל ידי זה יבוא משיח.         (ט"ז טבת, ע"א)

אותיות מחכימות:  חסין – חי נס
רק מי שיודע שהוא חי בנס הינו חסין באמת (תלמידים).

הרהור תשובה כנגד הרהור רציחה (חלק ב')
כאשר נסע הבעש"ט פעם אחת עם החבורה הקדושה, עם מנהיג הסוסים הרגיל אלעקסי, אמר הבעש"ט לפתע לתלמידיו שיתפללו ויהרהרו בתשובה כי הערל רוצה להרגם.
התלמידים השתוממו ביודעם שהערל משרת את הבעש"ט בנאמנות כמה שנים. הבעש"ט הזהיר אותם שוב ואז עשו כדבריו עד שהגיעו בנסיעתם למקום מרוחק יותר. אז קרא הבעש"ט לעגלונו הערל ושאלו "מה חשבת בעת שעברנו במקום פלוני?" תכף התנפל הערל לרגלי הבעש"ט ואמר לו את האמת שרצה להרוג את כולם.
אמר לו הבעש"ט – "הלא אתה יודע שאני מרגיש כל דבר וממני לא תוכל להעלים שום דבר ואיך עלה בדעתך לחשוב על דבר כזה? "השיב העגלון "אני אינני יודע, אבל איזה רוח רע עקץ אותי", והמשיך להתנפל על רגלי הבעש"ט שימחל לו.
אחר כך הסביר הבעש"ט לתלמידיו שבזה המקום נהרגו כמה יהודים ונשאר בו הרושם של הרציחה. כאשר עברו במקום אחזה רוח הרציחה את הערל, אבל כעת לאחר שעברה החבורה במקום התפללה והרהרה בתשובה התבטלה הרוח ומעתה לא יהיה שום נזק באותו מקום לשום בן ישראל.
רושם קידוש השם
באותו מקום שנרצח היהודי יש את רוח הרצח שהותיר הגוי כאמור, וגם את קדושת המיתה על קידוש השם. אור וחושך משמשים בערבוביה במקום הזה ויש לעשות בירור. ניתן לומר ביתר עמקות כי העובדה שתלמידי הבעש"ט הצליחו כה יפה בתשובתם נובעת מהסיוע שיש לרושם המיתה על קידוש השם. כעת מובן גם מדוע מכניס הבעש"ט את עצמו למקום הסכנה. מצד אחד זו סכנה ו"אין השטן מקטרג אלא במקום סכנה" ומצד שני זהו המקום הטוב ביותר לעשות תשובה. המקום הטוב ביותר לעשות תשובה הוא דווקא מקום מסוכן. כשם שיש רושם מקדמת דנא של רע כך יש סיוע של קדושה באותו מקום ממש המגבירה את העומק. הקדושה הסמויה יכולה להיכנס ביהודי עובר בסוד העבור.
לעומת זאת רוחו הרעה של הגוי הרוצח עלולה להיכנס בגוי עובר כעבור של הגוי הרוצח. הרציחה היא גילוי היחידה שבנפש של ה'לעומת זה'. זו החוויה הגדולה ביותר שיש מצד הקליפה ולכן נשאר הרושם שמתעבר בתוך הגוי שהוא כלי מוכן לקבל את רושם הקליפה.
לעומת זאת היהודי מקבל את הסיוע של הקדושה מהצדיק, מהבעש"ט. הדבר לא בא לו בקלות כמו בצד הטומאה. כאשר היהודי זוכה לסיוע הוא מתעורר בתשובה אמיתית וכך מבטל את הרוח הרעה של הגוי.
הרצח הראשון בעולם הוא של קין שרצח את הבל. גוי העובר באותו מקום מתעברת בו רוחו של קין ואילו ביהודי העובר שם מתעברת רוחו של הבל. הבל הוא מלשון הבל של תפלה וכן להב הלב –  הרהור תשובה אמיתי בלב. הבעש"ט במעשהו פעל כנגד העבור של קין בגוי וכן פעל לעבור של הבל ביהודי. רצח הוא אותיות רחץ שפירושו בארמית בטחון. דווקא במקום שהיה בו רצח של יהודי צריך לבטוח בה' ביותר.
(התוועדות, תש"ס)

ארבע מדרגות של אי התפעלות ("אֹן התפעלות") עפ"י הרש"ב (חלק ב')
אן-התפעלות בדרגה השניה של חסיד, היא דבר שלא כולם יכולים להגיע אליו, "כולי האי ואולי", אך לא ממש שוה לכולם. החסיד כאן הגיע לדרגה של "אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות", שכל עניניו אלוקות, כמו "בכל דרכיך דעהו". היינו, שכל מה שעושה בחיים, מהחול ועד הקודש ועד קודש הקודשים – שוה, הכל אלוקות, אין עוד מלבדו. אם הכל אלוקות, "שויתי ה' לנגדי תמיד" בכל, בחול ובקודש הכל אלוקות – אלוקות בפשיטות, אז הוא לא מתפעל מניסים. ממה אדם מתפעל? מחידושים. דבר חדש יכול להפתיע, פתאום, אך דבר פשוט – כמו אחד שחי בנסים, כמו שהרבי רוצה, שהנס יהפוך לטבע. מי שהנסים לא טבעיים אצלו מתפעל, אך מי שפשוט אצלו שכך צריכה להיות ההנהגה – לא מתפעל. עיקר הנס הוא האלוקות, ומי ש"כל עניינו אלוקות" אצלו "אלוקות בפשיטות". אז כמה שיהיה גילוי אלוקות, נסים ונפלאות בחיים – לכאורה ההיפך מהטרדות, דברים טובים להתפעל מהם – גם מכך הוא לא מתפעל, כי זה פשוט וכך צריך להיות.
המדרגה השלישית כתובה בזהר הקדוש, "איזהו חסיד המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים". שאצל כל חסיד כל מעשה, כל נשימה בחיים, היא לעשות חסד עם קונו, עם קן דיליה, לייחד את ה' עם השכינה. כלומר, כל מה שהוא עושה הוא בעצם לחתן את החתן והכלה של שיר השירים, של קדש הקדשים. זו המדרגה הכי גבוהה בחסיד. זו לא אן-התפעלות כי אלוקות בפשיטות, אלא משהו אחר לגמרי, שנקרא התפעלות-בלתי-מתפעלת. הרבי הרש"ב כותב שיש התפעלות של עצם הרצון שאינה התפעלות – לא משתנה. ההתפעלות ללא שינוי נקראת התפעלות עצמית, שלכך הוא אינו קורא התפעלות. למה הכוונה? לאותו חסיד שהוא במדרגה השלישית, שכל החיים שלו מייחד קוב"ה ושכינתיה. הוא לא עושה בשביל עצמו, לא עושה לרוות את צמאון נפשו בלבד. הוא מחוץ לעצמו, ואז הוא מחוץ להתפעלות של עצמו. אמרנו שבכלל החסיד שקוע במשהו אחר, תמיד בפעילות, בשליחות, בתפקיד. בדרגה הכי גבוהה, החסיד כל הזמן עסוק רק ביחוד קוב"ה ושכינתיה בתחתונים, וזה יעוד חייו. אפשר לומר שאינו מתפעל כי אין לו פנאי בנפש להתפעל. זו התפעלות עצמית, שהיא כאהבה שאינה תלויה בדבר – האן-התפעלות של החסיד במדרגה השלישית.
סיכום ארבע הדרגות: יש אן-התפעלות שאף אחד לא יכול לעבוד עליך, כי אתה אמיתי, הולך ישר, ולא משנה אם משבחים או מקללים אותך. יש אן-התפעלות, שהגם שיש טרדות אמיתיות בחיים, מפריעים לתפקיד שלך ולא הולך לך, אתה נשאר מאה אחוז מיושב – כבר משהו אחר. יש אן-התפעלות חיובית ש"אלוקות בפשיטות" אצלך. יש אן-התפעלות של "בכל מאדך" לפי רבי אייזיק הדרגה הכי גבוהה של חווית היחוד – יחוד קוב"ה ושכינתיה כל החיים. זו התפעלות עצמית שאינה התפעלות, כי אינה נתנת לתזוזה.
(כ"ה חשון ע"ב)

תיקון הרצון – מידת הסבלנות בנפש
הפירוש הראשון של כתר הוא סיבוב, כמו "כַּתרו את בנימין" והוא שייך לרובד העולמות. כוונתו היא לסובב ולהקיף את כל המצוי כדי להשתלט עליו בשווה. הכח בנפש לשלוט על המצוי ולכבשו הוא הרצון, הראש התחתון של הכתר.
הפירוש השני (הכללי) הוא עטרה – "צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". הפירוש השלישי הוא המתנה, כמ"ש באיוב "כַּתֵּר לי זעיר ואחוך כי עוד לא-לוה מילין".
ג' הפירושים: סיבוב, עטרה והמתנה הם ג' הראשים שבכתר – 'רישא דלא ידע'-אמונה; 'רישא דעתיק' – תענוג; 'רישא דאריך' – רצון.
רישא דאריך (אריך אנפין) הוא מלשון ארך-אפים. גם ברצון (בסיבוב) יש סבלנות עד שהכל יהיה מוכן לכיבוש. אפילו רצון של קודש צריך להיות מושג בדרכי נועם. הדבר נובע ממידת ההכנעה והענווה בנפש.
מידת הסבלנות בנפש בין אדם לחברו היא בעצם תיקון הרצון, הריצוי – להיות מרוצה ולא קפדן. ביטול ההקפדה הוא ארך-אפים, הנובע נפשית ממידת ההכנעה והשפלות בנפש. הסברנו כבר כי תיקון העולמות בנפש שייך להכנעה, סבלנות ושפלות, תיקון הנשמות להבדלה (בין ישראל העמים), ותיקון האלוקות – המתקה. ההמתנה היא ל'בושם', להמתקה, לעצם האלוקות.
לעומת זאת בארך-אפים תיקון הרצון זה פשוט סבלנות, לסבול את כולם ולהתאפק, כמ"ש על משה רבינו "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", ורש"י מפרש "שפל וסבלן". זו אינה מידת ההמתנה, אלא פשוט סבלנות. זהו תיקון הרצון, הארך-אפים.
("אוצר הנפש" א')

אמרת הרב
ידוע הפתגם "חשוב טוב יהיה טוב". זה שלאדם יש חשיבה אופטימית, חשיבה חיובית, זו חכמה יהודית – ועם החכמה הזו עוברים את הכל.

ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל
ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il
הרשמה לקבלת העלון: otsar.hanefesh@gmail.com
להצלחת נחמן בן תמר בכל העניינים

הוסף תגובה