לפתח את החוש המיוחד
"איש אשר כברכתו ברך אותם"; כל שבט מי"ב שבטי ישראל, מסמל שורש נשמה בעם ישראל, וכל שורש נשמה מבטא חוש מיוחד. לכן "אין קוראים אבות אלא לשלושה – אברהם יצחק ויעקב" – כי רק הם נשמות כלליות, ובכל יהודי נמצאות תכונותיהם של האבות.
כאמור ישנו חוש מיוחד, כנגד כל שבט משבטי ישראל, וממילא לא כל אחד חזק באותה מידה, בכל י"ב החושים. כמובן שישנה התכללות של כל החושים, בכל אחד ואחד, אלא שלכל אחד יש חוש, בו הוא חזק במיוחד. זאת שליחותו בחיים של כל אחד – לפתח נכון את החוש השייך לו. על זיהוי החוש, והדרך לפותחו כראוי, נאמר "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" – כלומר, שצריך לחנך כל אחד ואחד, על פי החוש והחן המיוחדים לו. ואם כן, החודשים, החושים, והשבטים – משמשים לנו מבנה שלם – איך להכיר, ללמוד ולהבין, את כל תכונות הנפש.
("חודשי השנה וכוחות הנפש")
ג' יסודות ו – ז' מתנות (חלק א')
בפרקים הבאים נלמד על היסודות של ספר יצירה. כתוב בספר יצירה, שה' ברא את העולם ב-לב נתיבות חכמה, שהן עשר ספירות (שעל פי הפשט הכי פשוט הם עשרה מספרים, כך מסביר רבינו סעדיה גאון – סופרים מאחד עד עשר ו"העשירי יהיה קדש לה'") ועוד כב אותיות. י ועוד כב הם לב – "לב נתיבות פליאות חכמה". היחס בין ספירות ואותיות הוא בין אורות וכלים, כמבואר בספר התניא. האותיות הם כלים להכיל וליישב את האורות, המספרים. כידוע ההבדל בין עולם התהו לעולם התיקון, שבעולם התהו היו אורות בלי כלים מתאימים, ולכן הכלים הלא מפותחים, הלא מבוגרים, נשברו. כלומר, היו הרבה מספרים בלי מספיק אותיות, מה שמלמד שצריך להיות יחס נכון בין מספרים לאותיות.
האותיות מתחלקות ל-ג אמות, ז כפולות ו-יב פשוטות. ג אמות הלשון לפי ספר יצירה הן אמש (ג הן ימין-שמאל-אמצע), שהן כנגד שלשת הסודות: אויר (רוח א-להים חיים), מים, אש (בספר יצירה לא מופיע יסוד העפר, הרביעי). היסודות באים לידי ביטוי בהיגוי. בלשון ספר יצירה ה-מ דוממת, ה-ש שורקת וה-א היא "חק מכריע בינתיים" – הממוצע, הקו האמצעי, שגם משול למאזניים. ה-מ היא כף זכות, ה-ש היא כף חובה, וה-א היא לשון המאזניים המכריעה.
כידוע, ספר היצירה הוא ספר היסוד של כל חכמת הסוד בעם ישראל. הוא מיוחס לאברהם אבינו ונערך בידי רבי עקיבא – כך המסורת – עוד לפני הזהר. בתוך ספר הזהר הקדוש גופא החלק הכי עמוק – בין כמה חלקים שמיוחדים בעומקם – הוא ספרא דצניעותא. כשם שספר יצירה מיוחס לאברהם אבינו, כך ספרא דצניעותא מיוחס ליעקב אבינו. ספרא דצניעותא מתחיל "עד דלא הוו מתקלא לא הוו אשגחן אפין באפין" – לפני שהיה שיווי משקל בספירות העליונות לא היה מגע וזיווג של פנים בפנים, הכל היה אחור באחור, ואז העולם נשבר. אם אין זיווג והסתכלות – "אשגחן אפין באפין" – זו מציאות של "תהו ובהו וחשך על פני תהום", ומציאות ראשונה זו "כד לא הוו אשגחן אפין באפין" נשברה.
יסוד התיקון, הקיום הנצחי – מידת האמת, "קיים לעד" – היא המתקלא, המאזניים – מציאות האיזון בנפש. אם אני לא מאוזן נפשית איני יכול להסתכל אליך פנים בפנים. אני עסוק בעצמי. איזון בנפש הוא שחרור נפשי – שחרור מהאגוצנטריות של עצמי. אם אני מאוזן איני צריך כל הזמן לשמור על שיווי משקל, לא צריך לחשוב על עצמי. חטא עץ הדעת טוב ורע הוא מודעות עצמית מופרזת – סימן שאיני מאוזן. כולם מדברים על איזון בנפש, אבל לא מבינים את משמעות האיזון. איזון הוא המפתח – ראשית התיקון. אם אני מאוזן איני יכול לשקוע בעצמי, ח"ו, אלא להסתכל בעיניך ולהזדווג איתך פנים בפנים, כי אני יכול לצאת, להשתחרר, מהאגו שלי. מציאות זו קיימת ולא נשברת. מי נשבר? האגו נשבר. האגו הוא אדם לא מאוזן. שוב, כך מתחיל ספרא דצניעותא, ד"עד דלא הוה מתקלא" – כל זמן שלא היה איזון, מאזניים, לא היו מסתכלים פנים בפנים.
גם ספר יצירה מבוסס על "מתקלא" – מאזניים – של ג אמות הלשון, מ דוממת, ש שורקת ו-א חוק מכריע בינתיים – זה יסוד כל סודות התורה, שצריך איזון. באותיות הקדש היינו א–מ–ש בגימטריא "מגן אברהם". אֵם היינו רחם – מקור – ג אמות הן ג מקורות. מתוך האם נולדים הבן והבן – הכל נולד מתוך האֵם. איפה האיזון בנפש מתחיל? האיזון בא מהרחם. במידה מסוימת האיזון הוא חזרה לרחם. אדם לא מאוזן צריך לחזור לאם, ל-ג אמות.
(ח' כסלו ע"א)
דן – מציאת האבידה הנפשית
אנו נמצאים כעת בחודש טבת. בספר יצירה כתוב שלכל חודש בשנה יש חוש מיוחד. אחד הדברים החשובים בתורת הנפש הוא המערכת והמחזור של החושים בנפש. עצם המושג שיש 12 חושים נפשיים כנגד השבטים (ולא רק חמשת החושים המפורסמים) הוא חידוש גדול מאד, אולי החידוש הגדול ביותר בספר יצירה. כל בן של יעקב אבינו מסמל חוש מסוים בנפש.
לפי הקבלה, החודשים מכוונים כנגד השבטים לפי סדר הדגלים שבהם הלכו בני ישראל במדבר ולפי סדר הנשיאים שאנו קוראים בתורה בימי החנוכה. קודם כל דגל מחנה יהודה, ועמו יששכר וזבולון כנגד חודשי האביב – ניסן, אייר וסיוון. אחר כך דגל מחנה ראובן ועמו שמעון וגד כנגד חודשי הקיץ. אחר כך דגל מחנה אפרים ועמו מנשה ובנימין כנגד חודשי הסתיו, ולבסוף דגל מחנה דן ועמו אשר ונפתלי כנגד חודשי החורף המתחילים בראש חודש טבת.
על שבט דן כתוב שהוא "מאסף לכל המחנות". חז"ל אומרים ששבט דן היה מוצא את אבדותיהם של כל השבטים ומחזיר להם. לענייננו בפסיכולוגיה, האבידה בנפש היא כל מה שהאדם שוכח, היותו אובד עצות. הוא 'מאבד' את עצמו או חלק ממנו באיזשהו מקום. חודש טבת הוא החודש של שבט דן, הֶעָרֵב לנו (לפי "כל ישראל ערבים זה בזה"), שמתפקידו לחזור אחר כל האבידות, למוצאן ולהחזירן לבעליהן.
היפוך ראשי התיבות של "דאגה בלב איש" הוא אבד. יש משהו שאובד. עם ישראל, או כל יהודי אומר: "תעיתי כשה אובד בקש עבדך". חז"ל דורשים זאת כאבידה המתבקשת. יש אבידה שמתייאשים ממנה, ולעומת זאת יש אבידה שלא נמצאה אמנם, אבל עדיין היא מתבקשת באיזה מקום בנפש. כך, כל מה שיהודי מאבד היא אבידה המתבקשת. היהודי אומר שלמרות שתעה כשה אובד, עדיין הוא מקווה שה' יבקש וימצא אותו. כיצד דן היה מוצא את האבידה? מהי גדולתו?
כתוב על דן שהיה שפל, נמוך. הוא השפל מכל השבטים. בכל אופן, דן הוא מלשון דין וחשבון. הוא דן את עצמו, שָׁם את אורחותיו, ובזכות הדין וחשבון צדק שהוא דן את עצמו, הוא מוצא את האבידות, את הנשכחות, שמהן נובעות כל הבעיות הנפשיות.
("אוצר הנפש" א')
אותיות מחכימות: דן נגע – גן עדן
מי שדן את עצמו על הנגע בנפשו, זוכה להגיע לגן-עדן. (תלמידים)
הרהור תשובה כנגד הרהור רציחה (חלק א')
כאשר נסע הבעש"ט פעם אחת עם החבורה הקדושה, עם מנהיג הסוסים הרגיל אלעקסי, אמר הבעש"ט לפתע לתלמידיו שיתפללו ויהרהרו בתשובה כי הערל רוצה להרגם. התלמידים השתוממו ביודעם שהערל משרת את הבעש"ט בנאמנות כמה שנים. הבעש"ט הזהיר אותם שוב ואז עשו כדבריו עד שהגיעו בנסיעתם למקום מרוחק יותר. אז קרא הבעש"ט לעגלונו הערל ושאלו "מה חשבת בעת שעברנו במקום פלוני?" תכף התנפל הערל לרגלי הבעש"ט ואמר לו את האמת שרצה להרוג את כולם. אמר לו הבעש"ט: "הלא אתה יודע שאני מרגיש כל דבר וממני לא תוכל להעלים שום דבר ואיך עלה בדעתך לחשוב על דבר כזה?" השיב העגלון "אני אינני יודע אבל איזה רוח רע עקץ אותי" והמשיך להתנפל על רגלי הבעש"ט שימחל לו.אחר כך הסביר הבעש"ט לתלמידיו שבזה המקום נהרגו כמה יהודים ונשאר בו הרושם של הרציחה. כאשר עברו במקום אחזה רוח הרציחה את הערל, אבל כעת לאחר שעברה החבורה במקום, התפללה והרהרה בתשובה התבטלה הרוח ומעתה לא יהיה שום נזק באותו מקום לשום בן ישראל.
התיקון הכללי
לכל עבירה יש תיקון מיוחד כפי שמלמדים חכמי הקבלה. אבל יש תיקון כללי לכל העבירות והוא תפלה מעומק הלב והרהור תשובה. כך בסיפור הצליחה החבורה הקדושה של הבעש"ט על ידי תפלה והרהורי תשובה אמיתיים לתקן לגמרי את המקום. הבעש"ט ידע שהגוי יקבל הרהורי רציחה באותו מקום, אך לא פחד להיכנס אליו לפי היסוד שלו שאין לפחד משום דבר שבעולם. לכן הכניס את חבורתו הקדושה שנכנסה ויצאה בשלום. מובן מאליו כי מה שהבעש"ט מורה לאחרים – להתפלל ולהרהר בתשובה – הוא עושה ביתר שאת, כמאמר חז"ל "הלואי שיתפלל האדם כל היום כולו".
אנו למדים מהסיפור שבמקום שבו נרצח יהודי יש רושם של רציחה שעלול להכניס בגויים רוח רעה לפגוע שוב ביהודים ח"ו. יש לכך לקח מעשי ביותר בימינו. במקום שבו אירע פיגוע ביהודי יש להקים ישוב יהודי, והעיקר הוא להתפלל באותו מקום ולחזור בתשובה כדי למחות את הרושם. בדרך כלל נאמר כי הקדושה מותירה רושם כמו שמסופר בפרשת "ויצא" על עזיבתו של יעקב המותירה במקום רושם של קדושה. כאן מסופר להפך כי הרצח מותיר רושם. זהו הרושם של הטומאה, ה'לעומת זה'. הרושם הוא בעצם שארית הרע ש'נזרע' ע"י הגוי, או הקליפות במקום הזה ויש לבררו. הרע נותר במקום ואם יגיע יהודי ויתפלל ויחזור בתשובה הוא לא יבטל את הרושם בלבד, אלא את כל ה'אנרגיה' הרעה שהצטברה בגלל אירוע הרצח, את כל ההוצאה מכח אל הפועל הרעה של הגוי הרוצח. אין כאן רק ביטול רושם קטן שנמצא במקום מסוים, אלא נגיעה לעצם ושרש הקליפה. יש במידה רבה ביטול של כל רוח הרצח בכל העולם כולו וזו סגולה וסוד. לפי הסיפור משמע שאם נוסעים למחנות ההשמדה של היהודים ומתבוננים ועושים תשובה זהו בהחלט תיקון גדול בכל העולם. (התוועדות, תש"ס)
ארבע מדרגות של אי התפעלות ("אן התפעלות") עפ"י הרש"ב (חלק א')
המדרגה הראשונה של אי התפעלות היא של התמים בלב, ואחר כך יש שלוש מדרגות של אי התפעלות של החסיד.
התמים – לא מתפעל משבחים או מגינויים. "הן ולאו שוין אצלו" – שלא משנה אצלך כלום אם משבחים ומהללים אותך או מגנים ומקללים אותך. זו מדרגה אחת, שאתה לא מתפעל מאיך אנשים מתייחסים אליך. יש צדיקים, רבעלך, רביים, שאפשר לעבוד עליהם, אפשר להחניף להם. זה לא סתם גנאי, אפילו על דוד המלך אפשר לעבוד – ציבא עבד עליו, אפשר לדבר לשון הרע והוא יקבל. אם אפילו על דוד המלך אפשר לעבוד, להחניף לו, כל שכן עוד. באמת יש צדיקים שאפשר לעבוד עליהם. אבל מי שהוא תמים, במדרגה שלא משנה לך בכלל אם משבחים או מקללים אותך – ממילא גם אי אפשר לעבוד עליך ולהחניף לך. יש לך מבט חודר ואי אפשר לעבוד עליך.
הדרגה הראשונה אם כן, שאינך מתפעל – אף אחד לא יכול להזיז אותך עם השפעה חיצונית, כמו לשבח או לקלל אותך. אז אתה אובייקטיבי, לא ניתן להתחנף אליך ולעבוד אליך – דבר שאפילו הכי גדולים נפלו בו.
המדרגה הראשונה של חסיד היא שעניני העולם הזה לא מטרידים אותו, ולכן הוא לא מתפעל מהפרעות. עיקר ההבדל בין התמים לחסיד, שהחסיד כל הזמן בפעילות. גם בתמים כתוב "התהלך לפני והיה תמים", אך הוא בהוד, שמאל, יותר פסיבי מחסיד בימין. כשאדם פועל בחיים, רוצה לפעול כמו חסיד, יש הטרדות והפרעות – לא שמשבחים או מגנים אותו, אלא שמפריעים לו. איך להתייחס? לא להתפעל מהפרעות זה לא כמו לא להתפעל משבחים. לא להתפעל משבחים או קללות – בסדר, לא מתפעל. יש לי את האמת שלי ואני הולך בקו הזה. אן-התפעלות זו היא חלק מתמימות הלב של התמים. אך ברגע שיש באמת הפרעות למה שאני רוצה לעשות, מה שאני צריך לעשות בעצם. גם לחיה, יש דברים שהיא צריכה לעשות בעצם, כמו לפרות. אם מפריעים לחתולה לפרות היא יוצאת מדעתה, כי זה תפקידה בחיים. חסיד קשור עם תפקיד, עם שליחות, והפרעות לכך יכולות להוציא את האדם מהדעת. יש מדרגה מאד גבוהה, שגם כאשר יש הטרדות והפרעות אתה נשאר מיושב – זו המדרגה הראשונה של חסיד. יש הפרעות אמתיות, שמים לך רגל כל הזמן. כמו הבארות של יצחק, שהוא חופר והורסים לו – שום דבר לא מפריע לך.
בקיצור, מדרגה זו של חסיד שוה לכולם, שכל אחד יכול ומחויב להגיע אליה, והיא שעניני העולם לא מבלבלים ומטרידים את דעתו. לחסיד יש משימות בחיים, וכל ההפרעות, המניעות והעיכובים לא מטרידים אותו. החסיד לא מוטרד, עושה את שלו ושמח בחלקו. ולכך כולם מחויבים להגיע. (כה' חשון, ע"ב) (כה חשון, ע"ב)
אן-התפעלות בדרגה השניה של חסיד, היא דבר שלא כולם יכולים להגיע, "כולי האי ואולי" אך לא ממש שוה לכולם. החסיד כאן הגיע לדרגה של "אלוקות בפשיטות ועומות בהתחדשות", שכל עניניו אלקות, כמו "בכל דרכיך דעהו". היינו, שכל מה שעושה בחיים, מהחול ועד הקדש ועד קדש הקדשים – שוה, הכל אלקות, אין עוד מלבדו. אם הכל אלקות, "שויתי הוי' לנגדי תמיד" בכל, בחול ובקדש הכל אלקות – אלקות בפשיטות, אז הוא לא מתפעל מניסים. ממה אדם מתפעל? מחידושים. דבר חדש יכול להפתיע, פתאום, אך דבר פשוט – כמו אחד שחי בנסים, כמו שהרבי רוצה, שהנס יהפוך לטבע. מי שהנסים לא טבעיים אצלו מתפעל, אך מי שפשוט אצלו שכך צריכה להיות ההנהגה – לא מתפעל. עיקר הנס הוא האלקות, ומי ש"כל ענינו אלקות" אצלו "אלקות בפשיטות". אז כמה שיהיה גילוי אלקות, נסים ונפלאות בחיים – לכאורה ההיפך מהטרדות, דברים טובים להתפעל מהם – גם מכך הוא לא מתפעל, כי פשוט וכך צריך. כמו שהרבי אמר שהגלות היא נס והגאולה היא טבע. הגלות היא מצב לא טבעי, נס במרכאות, והטבע הוא עם ישראל בארץ ישראל – מצב של משיח.
ראיית הטוב שבעבר ורצון לשנות את העתיד
רבי לוי יצחק מברדיצ'וב אמר בסוף ימיו ואדה"ז כבר בתחלת ימיו – ש"אם היו נותנים לי להנהיג את העולם הייתי מנהיג בדיוק כמו ה'" (עד סוף ימיו רבי לוי יצחק אמר שהייתי מנהיג אחרת). אפשר לחשוב שלפי זה – זה מה יש, זה אמת, זה הכי טוב – מקבלים מה שיש. האם לא מתפללים? לא מבקשים שינוי רצון? ח"ו, לא יעלה על הדעת, אלא כמו שהרבי תמיד אומר, שהיהודי נושא הפכים ורגע ההווה כולל שנים. ברגע כמימרא של ההוה יש את החצי שקשור לעבר והחצי שקשור לעתיד. אי אפשר לחצות את הרגע בגשמיות, אבל בחצי של ההוה ששייך לעבר הכל הכי טוב, זה מה יש, זה אמת, זה הכי טוב, ההשלמה עם העבר עם מה שיש.
אבל בחצי של העתיד הכל פתוח, לא צריך להשלים ואסור להשלים עם המציאות, "אנו רוצים משיח עכשיו", ברגע הזה. באיזה חלק של הרגע הזה? בחצי העתידי שלו. לא משלימים, רוצים משיח עכשו, עד מתי?! כשעושים תשובה אפשר להפוך את העבר, ואז הוא הופך לעתיד – אפשר לנסוע אחורה בזמן (גם היום במדע יש חלקיקים כאלה). כל יעד שלך הוא עתיד – אם העבר הוא היעד, הוא עתיד.
בלב יש שני הפכים, שאתה שמח ובוכה בו זמנית – שני חלקי ההוה. כשכתוב "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" – החדוה בימין (על נפש האלקית ששם השראתה) והבכיה בשמאל (מקום הנפש הבהמית). הבכיה היא היחידה, למעלה מהחיה-החדוה. למה? כי צד ימין הוא "עמק ראשית", העבר, וצד שמאל הוא "עמק אחרית", העתיד – כלומר שהבכיה היא לעתיד, צעקת "עד מתי?!". נשמע הפוך על הפוך, כי הבכיה היא לכאורה מתוך חרטה על העבר והחדוה היא מתוך אמונה ובטחון ברחמי שמים שיהיה טוב בעתיד (היינו ענין קבלה על העתיד). כעת אומרים הפוך, שבעומק החדוה היא ההשלמה עם העבר והבכיה היא אי-ההשלמה עם המצב להבא – חייב להשתנות, חייב לבוא משיח עכשיו. איני מתאונן על העבר, בטוח שה' הנהיג-מנהיג את העולם על הצד הכי טוב, אך רוצה עתיד אחר, שיהיה (התגלות) משיח נאו.
(כה' חשון, ע"ב)
אמרת הרב
חודש טבת שייך לחדש דן והחוש שלו הוא הרוגז. רוגז חיובי הוא כמו שכתוב בחז"ל (מפי ריש לקיש) על פי הפסוק "רגזו ואל תחטאו" – "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר 'רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבם ודומו סלה'". אך גם כאשר מתרגזים על היצר הרע צריכים להיות עם שמחת נצחון, דידן נצח. לכן בחדש טבת אוכלים צימעס, כי זה ממתיק את הרגז – עושים מהרגז גזר, עושים אותו מתוק, והכל מתמתק.
ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל
ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il
הרשמה לקבלת העלון: otsar.hanefesh@gmail.com