preload
בס"ד
דצמבר 12

חנוכה – סיום של י"ט כסלו. אור וחיות נפשנו – הבדל בין אור לחיות. לא רק ללמוד את זה – לחיות את זה. מה פי' "התבוננות"

אחד מהדברים המיוחדים של נר ב' של חנוכה – בעצם זה המשך של י"ט כסלו.כי אנחנו יודעים שאדמו"ר הזקן חזר בנר ב' דחנוכה לליאוזנה. הוא השתחרר בי"ט כסלו, אבל הוא הגיע בחזרה לליאזנה בנר ב' דחנוכה. לכן, החיבור בין י"ט כסלו לחנוכה – זה לא רק שהם בסמיכות, אלא – הסיום של העניין, שאדמו"ר הזקן חזר לליאזנה – זה הי' בנר ב' דחנוכה.


Download

הרבי מביא בכמה מקומות את הדימיון שיש בין י"ט כסלו לחנוכה.

בזמן של חנוכה טמאו את כל השמנים שבהיכל, אבל הפך שמן טהור שהי' חתום בחותמו של כהן גדול – זה מה שנשאר, ומהפך השמן הזה הי' הנס של חנוכה, ואז יש את העניין של הדלקת נרות על פתח ביתו מבחוץ, ואומר הרבי – אותו דבר לגבי י"ט כסלו. י"ט כסלו – יש עניין של קטרוג על שמן של התורה – שזה עניין דרזין דאורייתא, ובסופו של דבר, החידוש של י"ט כסלו – שכשהתבטל הקטרוג- אז התחיל עיקר עניין של יפוצו מעינותיך חוצה, שזה עניין של על פתח ביתו במחוץ. כמו שאור של חנוכה מאיר בחוץ, כך האור של חסידות – צ"ל יפוצו מעינותיך חוצה. וכמו שכתוב שאור של חנוכה זה אור של שמונה ימים, למעלה מהטבע, כך אור החסידות – זה ג"כ האור שלמעלה מהעולם, שנמשך בתוך העולם, כדי להביא לידי ביאת המשיח. עד"ז ג"כ האור של חנוכה – הוא נמשך בתוך העולם. שמונה ימים של חנוכה – זה איך שהאור נמשך בתוך העולם.

זה – באופן כללי, איך שהרבי מחבר אותם ביחד. אבל בפשטות – שאדמו"ר הזקן חזר לליאזנה בנר ב' דחנוכה. הגמר והסיום של השיחרור של אדמו"ר הזקן הי' בנר ב' דחנוכה.

על י"ט כסלו אנחנו יודעים שהרבי רש"ב כתב את המכתב המפורסם שזה ראש השנה של חסידות. אבל בתוך המכתב הזה הוא כתב עוד כמה קטעים. א' מהדברים שהוא כתב, שזה "יום שפדה בשלום את נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו". והרבי – על העניין הזה של "אור וחיות נפשנו ניתן לנו" – הרבי דייק בזה. מה זה הלשון "אור וחיות נפשנו". מה הבדל בין האור לבין עניין של חיות.

והרבי הסביר בא' השיחות – זה נמצא בלקו"ש בהוספות – חלק ב', י"ט כסלו. הרבי מסביר שמה, שאור הזה עניין של מקיף. חיות – זה עניין של פנימי. אור – זה עניין כללי, עניין מקיפי יותר. עד"מ – יש לך חדר, והאור מאיר בתוך החדר. האור רק מגלה מה שיש, אבל לא משנה את המקום.

עד"ז אור השמש – כשהוא מאיר – הוא מאיר. אבל הוא יכול להאיר גם בארמון המלך, וגם במקום אשפה. זה לא משנה בשביל האור. זה לא משפיע על האור.

חיות – זה יותר פנימי. חיות הנפש בתוך הגוף – זה מחי'ה את הגוף, שהגוף חי. אפשר להגיד, שעניין הגילוי של חסידות – זה אור וחיות הנפש – הפי' שיש את העניין הכללי, הכוונה כללית שהחסידות נותן לנו בכל עניין של עבודת ה', ויש את הנקודה של חיות – שזה הכוונה פרטית שיש בכל מצוה ומצוה. והרבי עוד ממשיך בהשיחה, עד כמה שזה חשוב, במילים אחרות – אומר הרבי – שהחסידות – זה מה שנותן חיות בעבודת ה'. חיות כללי, חיות פרטי- אבל הוא נותן חיות בעבודת ה'.

והעניין הזה של חיות בעבודת ה' – זה עניין חשוב ביותר, כי איפה שבן אדם חי – בעצם שם הוא מונח. שאם בן אדם מקיים תורה ומצוות רק בקב"ע, בעשי'ה בפועל, אבל הרגש שלו, התענוג שלו, ההבנה שלו לא מונח בזה. והבן אדם – סוף סוף – יש לו גם כן תענוג, יש לו רגש, ויש לו שכל. השאלה – איפה זה מונח. אם זה לא מונח בעניינים של תורה ומצות, אז השאלה איפה זה כן מונח. כי זה חייב להיות מונח במשהו. אם חסר לו חיות – אז הוא עושה רק כדי לצאת ידי חובה ולא יותר.  ב', מכיון שיש לבן אדם שכל ורגש ותענוג, ואם אין לו חיות בתומ"צ, אז החיות צ"ל במקום אחר. אם יש לו חיות במקום אחר – אז לאט לאט זה מושך אותו, איפה שהחיות שלו נמשך – שמה הוא הולך. במקום שבן אדם מתענג – הוא שמה נמצא.

לכן, אומר הרבי, הנקודה הזו, שחסידות נותן חיות בעבודת ה' – הוא נוגע לאדם בכל העניין של לימוד התורה וקיום המצות, גם מבחינה זו, אם הוא מהדר בזה, וגם – אם הוא לא חי בתומ"צ – אז הוא יחי' במשהו אחר, וזה ימשוך אותו.

זה – איך שהרבי מסביר את העניין.

אני זוכר, כשלמדתי בברינוא, בישיבה, למדנו חסידות אצל ר' ניסן. ולמדנו רנ"ט, אני זוכר ג"כ שבשבת למדנו קונטרס עבודה, משהו כמו שלוש רביעי שעה – שעה לפני מנחה. והיו שני אירועים תוך כדי השיעור, שהשאירו עלי רושם, שאני זוכר  אותם.

כשלמדנו את המאמר ברנ"ט, אני חושב שזה "שובה ישראל", שמה הרבי רש"ב מדבר בעניין של יראת העונש. שיש ביראת ה' דרגות. הוא אומר שזה הדרגא "אינה טוב דקדושה כלל". הוא אומר שזה "טוב של קליפת נוגה". בגלל שיראת עונש זה לגרמי'ה. בן אדם חושב לעצמו ודואג לעצמו. כל המוטיבצי'ה שלו – הוא עובד לעצמו. הוא מפחד שיקבל עונש.

מצד א' אני זוכר, כשלמדנו את זה – דבר א' שתפס אותי – אמרתי – הו! יש קהל גדול בציבור  החרדי, שזה כל החיים שלהם – היראת העונש הזה. אתה יכול להכנס ואתה תראה  שלטים שאם אתה מדבר בתפילה – כמה ייסורים אתה עובר, ואם אתה עונה אמן יהא שמי' רבא – כמה מצוות יש לך, וצוברים לך, וסופרים לך…

אז כשאתה לומד מאמר, שכל העניין של יראת עונש – אינו טוב של קדושה כלל, כדי להנצל מהרע – אפשר להשתמש בזה. אבל לקרוא לזה רמה בעבודת ה' – זה בודאי לא "מחלקת העסקים"…

אבל ר' ניסן, כשהוא קרא את זה – באמצע הוא פרץ בבכי, שיראת העונש אינה טובה דקדושה כלל, רק כדי להנצל מהרע – הוא פרץ בבכי, ולא הי' מסוגל להמשיך את השיעור. אנחנו יושבים בחדר – היינו בערך 16 חבר'ה בשיעור – והוא בוכה ובוכה, מסתמא עבר משהו כמו 5 דקות. ואני חושב לעצמי – ר' ניסן בוכה על שיראת העונש אינה טוב דקדושה כלל, רק טוב דקליפת נוגה, כדי להנצל מהרע – ואני בראש שלי – אני אמרתי לעצמי –

- יש את הסיפור הידוע – עם הבן אדם שחזר בתשובה, הבחור שחזר בתשובה, אז האמא שלו באה אל הרב, אומרת, הבן שלי השתגע. אומרים לה – מה קרה? – הוא קם בשש בבוקר…. אני ג"כ קם בשש בבקר. הוא שם תפילין… אני גם שם תפילין. הוא עומד על יד הקיר ומתפלל… גם אני מתפלל. אז האימא אומרת לרב: כבוד הרב, זה הפרנסה שלך, אבל הוא באמת מתכוון ברצינות!

- יושבים מול יהודי, שלומד איזה מאמר חסידות, שכתוב שמה שיראת עונש אינה טוב דקדושה כלל, רק טוב דקליפת נוגה, רק כדי להנצל מן הרע – והבן אדם בוכה! – הבנתי שהוא מתכוון ברצינות! זה לא איזה שהוא רעיון יפה ומעניין, הוא לקח את זה ללב. זה חלק מהחיים שלו. זה לא סתם הוא למד – איך שיכולים ללמוד שיחה – איזה רעיון יפה, שהרבי אמר היום פה, רעיון מעניין! והולכים קדימה.

זה הי' פעם אחד. פעם שני'ה – אנחנו לומדים קונטרס עבודה, בשבת, זה הי' בשבתות הקיץ, בשבתות ארוכות, ושמה, בהתחלת קונטרס עבודה מדובר על חוש הראי'ה, כוח הראי'ה, איך שזה ממש קשור לעצם הנפש, לכן זה פוגם בעצם הנפש, לכן זה פוגם בעצם הנפש, מה שמסתכלים איפה שלא צריכים להסתכל, ובאמצע, כשהוא מדבר על העניין הזה שכוח הראי'ה פוגם בעצם הנפש, כי זה כח של עצם הנפש, ואינה דומה שמיעה לראי'ה, ואין עד נעשה דיין – הוא מתחיל לבכות, הוא מתחיל לבכות עוד פעם שהוא לא יכול לעצור. אנחנו יושבים בחדר – הוא לא מסוגל להמשיך לדבר. ואנחנו יושבים בחדר – הוא לא מסוגל להמשיך לדבר.

ואני חושב לעצמי: ר' ניסן מדבר על כוח הראי'ה שפוגם בעצם הנפש? מי שיודע – ר' ניסן כשהי' נוסע לפריז – בימים שאני זוכר, הוא כבר לא הי' נוסע ברכבת. הי' נוסע עם האוטו, מאחורה, עם הראש למטה, ואומר תניא בעל פה כל הנסיעה… והוא בוכה על חוש הראי'ה עד כדי כך שהוא לא מסוגל להמשיך את השיעור. אני לא זוכר את כל הביאורים, אבל אני זוכר שיושב מולי יהודי, שלוקח את זה ברצינות. יותר מזה – הוא חי עם זה! זה – חיים שלו.

זה – כשהרבי אומר "אור וחיות נפשנו ניתן לנו". יש לך חסידות. אבל השאלה היא – אם זה רק "געשמאק", משהו יפה, או שזה הופך להיות ממש חלק מהחיים שלך. שאתה חי עם זה.

אני חושב על זה הרבה פעמים, זה ברור, שזה לא בא בדרך ממילא, אין בדרך ממילא. כשאתה לומד איזה שיחה או איזה מאמר, או אתה קורא איזה מכתב – אתה יכול להתלהב מהרעיון, אבל השאלה היא – כמה זה הוכך חלק מהחיים שלנו. ולדעתי – אחד מהדרכים לזה – שאנחנו צריכים יותר לא רק ללמוד את זה – אלא לשבת על זה. לחשוב על זה. שזה ייכנס פנימה, להתבונן בזה.

א' מהעניינים של דעת – זה העמקה. כשאתה חושב על דבר פעם, כמה פעמים, אתה מתחיל לראות את זה בצורה אחרת, אתה מתחיל לדייק בצורה אחרת, אתה מתחיל להרגיש את זה יותר. כמו שכתוב בחסידות, שדעת זה הכרה הרגשה. ככל שאתה מתעמק בזה ואתה חושב על זה – זה הופך להיות חלק מהמציאות שלך.

כשלומדים תניא – הרבה פעמים אתה רואה את הלשון "כשיתבונן". ואתה שואל את עצמך – כשהיינו צעירים – היינו שואלים – מה זה "כשיתבונן". מה אני צריך לעשות? לצערי לא הי' לי הרבה משפיעים שקראו לי להגיד לי מה זה כשיתבונן. אבל במשך הזמן התחלתי לראות, ש"כשיתבונן" הזה קיים אצלנו, אבל בדברים אחרים, לאו דוקא באיזה פרק תניא או באיזה מאמר חסידות. אבל יש לנו את הדינמיקה הזה, את המציאות הזה של "כשיתבונן".

איפה יש את זה בחיים היום יומים שלנו? פשוט. כשמישהו פוגע לך, עשה לך עול, משהו באמת לא בסדר. אז אתה חושב על זה פעם אחד, אתה חושב על זה עוד פעם. אם יש לך חבר טוב – אז אתה אומר לו – אתה יודע מה הוא עשה לי. אתה חוזר הביתה – אתה יכול לספר את זה לאשתך. וככל שאתה יותר מדבר על זה וחושב על זה ומדבר על זה – הרגש מתחיל לעבוד.  כי אתה מתבונן. אתה "אוכל" את זה ו"מבשל" את זה כמה פעמים. כי זה פגע משהו בפנים. אז אתה חושב על זה וחושב על זה. זה נכנס עמוק!

פעם הרב קוק מרחובות אמר לנו – למה כשאתה פוגע במישהו – הוא זוכר את זה לעולם ועד.  כשאתה נותן לו כבוד – הוא לא זוכר את זה. אבל כשפגעת בו – הוא יזכור את זה תמיד. התשובה היא פשוטה: כשאתה נותן לו כבוד – למה שהוא יזכור? – זה מגיע לו! אבל כשפגעת בו – אוהה! זה משהו אחר.

אתה רואה את זה במוחש, שבן אדם חושב, אתה רואה את זה גם כן – דברים שנוגעים בנפש, מישהו מתעסק בעסקנות, ויש איזה עניין שנוגע – הוא יחשוב ויחשוב ויחושב על זה וימציא סברות, וכמו שכתוב ביום יום, על הנשים, חלושי דעת, שהם יכולים להמציא סברות עמוקות, שאפילו גדולי תנאים ואמוראים לא מגיעים לזה, בגלל שזה נוגע בנפש. הדברים שפוגעים בך, שנוגעים לך – שמה מתעורר כוח ההתבוננות. אבל פתאום כשאתה לומד בתניא "כשיתבונן בגדלות הא-ל" – מה זה בדיוק? שמה אנחנו שואלים – מה זה בדיוק? כי זה רחוק. זה לא בפנים. אז בעצם קיים דבר כזה. אבל צריך לדעת איך להשתמש בזה. למשל הבן אדם לומד איזה שיחה מהרבי. יכול ללמוד את השיחה פעם אחד וגמרנו. אבל הוא יכול לקחת את השיחה הזו, ולהתפלל עם השיחה הזו. חושב על זה כשהוא הולך, חוזר על זה עוד פעם, כמה פעמים במשך השבוע, מסתכל על זה מכל כיוון, חושב על זה. אם הוא חושב על זה כמה פעמים – זה מאיר בצורה אחרת. זה מתחיל להיות התבוננות. זה מתחיל להיות יותר בפנים, יותר ב"קישקעס", במעיים.  אתה מתחיל לחיות עם זה. אתה לא רק למדת את זה פעם אחד וקדימה.  אתה חשבת על זה עוד פעם, ואתה ישבת – אפילו לפני התפילה, ואתה חושב על השיחה הזו, ואתה אומר את זה עוד פעם – בראש. אתה הולך ברחוב – ואתה חושב על זה – הרעיון שהרבי כתב שמה. ולאט לאט, שכאתה עושה את זה כמה פעמים – זה הופך חלק מהחיים.

אני סיפרתי את הסיפור עם הסבא של אשתי, ר. אברהם זלצמן, הי' בן שמונים פלוס, הוא הי' בנחלה, התמימים של ליובאוויטש, הי' משגיח בכולל שמה, עד שהגיע ר' מענדל ווכטר. הוא נפל – ושבר את הירך שלו. והוא שכב בבית רפואה בקפלן. והרופאים אמרו לנו שהוא חייב לקום כל כמה שעות. אז עשינו רוטצי'ה במשך 24 שעות– כל אחד מהמשפחה תפס כמה שעות. ואני הייתי פעם אחד בלילה אתו. באמצע הלילה – אני מוריד אותו מהמיטה, והוא בכאבים נוראים מהשבר שיש לו. ובדרך שאנחנו הולכים – אני שומע שהוא אומר משהו. חשבתי שהוא מדבר אתי – והתכופפתי כדי לשמוע. מה אני שומע? – איי איי איי – ה"להשכילך בינה" – לא הולך בקלות…

כשאני שמעתי את זה – אמרתי לעצמי – בן אדם באמצע הלילה – 3 לפנות בוקר – מה מונח לו בראש? – להשכילך בינה, שזה לא הולך בקלות! אי אפשר בשלוש לפנות בוקר מתוך כאבים לדבר על להשכילך בינה לעצמך, אם זה לא חלק מהחיים שלך. כמו שאי אפשר לבכות אם זה לא חלק מהחיים שלך.

אבל איך מכניסים, שזה יהי' חלק מהחיים? זה ברור שזה דורש מאתנו, זה חלק מהעבודה שלנו כחסידים – שצריכים לקחת דברים ולהפנים אותם! לעבוד על זה. לא סתם לקרוא. לחשוב, להתבונן בזה קצת. עוד פעם, "לבשל" את זה. כי ככל שאנחנו יותר "מבשלים" את זה בעצמנו – זה נדבק, וזה הופך להיות חלק מהמציאות. זה ברור. והחסידים האלו – הם ידעו את זה. כי הם חיו בעניין. הם לקחו את זה ברצינות, והם הבינו, שזה באמת "אור וחיות נפשנו". אבל אם רוצים שזה באמת ישפיע עלינו – זה חייב להיות בצורה כזו – חלק מהחיים.

כשהרבי רש"ב אומר "אור וחיות נפשנו ניתן לנו" – אז קודם כל אנחנו צריכים להגיד "אשרינו מה טוב חלקנו", שבאמת יש לנו את זה.  שהקב"ה נתן לנו – אנחנו לא קולטים את זה, אבל רואים את זה במוחש – אתה מסתובב בין יהודים אחרים שומרי תורה ומצות, ואתה רואה איך שאנחנו מסתכלים על החיים, ואיזה רמה חסידות נותנת לנו, ואיך זה מרומם אותנו – אז באמת אשרינו מה טוב חלקנו. זה אותו "מטוס", אבל יש "מחלקה רגילה" ואנחנו קיבלנו שידרוג, ואנחנו נמצאים ב"עסקים", ב"מחלקה ראשונה", יש לנו הסתכלות אחרת על החיים, בכלל. רק מה? אם אנחנו רוצים שזה יהי' חלק מהחיים שלנו – אנחנו צריכים יותר ויותר להתבונן בזה, ולחשוב על זה – שזה יהי' כל החיים שלנו.

הרבי אמר פעם – בחורים שחיים בחסידות – הם היו כ"כ חיים בחסידות – אז כשהם למדו מאמר על "וחיות רצוא ושוב" – והם נכנסו לרכבת תחתית – ורואים שהרכבת מגיעה – אה, אה- והחיות רצוא ושוב! – הוא רואה "החיות רצוא ושוב" מהSUBWAY  שהולך הלוך וחזור. כי הוא מונח ב"החיות רצוא ושוב" – אז יש לו עיניים אחרות על הדברים. מופשט מעולם הזה. ברוך השם, שיש כזה תקופה בחיים, שיכול להיות מופשט מעולם הזה.

להפנים את העניינים. כשיש את זה – אז ההסתכלות על החיים היא לגמרי אחרת. וגם כן החיים הם לגמרי אחרת.  מע לעבט א העכערע לעבן. חיים קצת יותר טפח מעל הקרקע. כי עולם הזה – עולם מל' העלם. אל תצפה שעולם הזה יתן לך חיזוק ביראת שמים…