בספר ביאוגרפיה של הרב פרומן שהבת שלו כתבה, יש קטע מעניין. הוא כבר היה רב של תקוע כמדומני, ועדיין היה מסוגל לקום באמצע הלילה ולשאול ספק את עצמו ספק את הסובבים אותו: ומי אמר שהקב"ה בכלל קיים? אולי כל זה סתם שיכנוע עצמי?
מה זה אומר לי? אומר לי משהו חשוב. שהקשר של היהודי עם הקב"ה וממילא ניתן ללמוד מזה הקשר של החסיד עם רבו זה לא משהו סטטי כפי שהאנשים רגילים לחשוב. זה משהו דינמי. יש בו עליות וירידות. קירוב וריחוק. סוג של "ריקוד". שיש בו "צעד לפנים צעד לאחור" (ווארט של בעל שם טוב שהרב אוהב לצטט)
אז כן, יש כזה ריקוד. וזה דוקא המצב הבריא והתקין. בעצם זהו כל הרעיון של שיר השירים
כלפי מה אני אומר את זה? – ישנם אנשים שעצם הרעיון שהקשר שלהם עם הרב זה לא משהו סטטי כבר מבהיל אותם. אבל יש לומר בדיוק ההיפך! זה שיש לך עליות וירידות בקשר עם הרב. זה שיש לך לפעמים ספקות בהרב שלך – אולי זה דוקא מורה על כך שאתה באמת קשור למישהו?