"אבל צריכין להמשיך בחינת עלמא דאתי גם בעולם הזה, דהינו שיהיה מפלה לרשעים גם בעוה"ז, וזה נעשה ע"י אמת. ועיקר האמת הוא, כשאין האדם נצרך לבריות. כי 'כיון שנצרך האדם לבריות, משתנה פניו ככרום, לכמה גונין'…"
(מתוך ליקוטי מוהר"ן, תורה ס"ו).
קודם לכן בתורה זו, מובא כי עיקר ענינו של 'העולם הבא', לעתיד לבוא, הוא מפלת הרשעים. זאת, משום שמציאות העולם הבא, בשונה ממציאות עולם הזה, היא מציאות מתוקנת בה אין היתכנות של עיוות. הכל גלוי ונהיר ופרוש כשמלה; כל מסתרי הקיום האנושי אשר מכמין בחובו הרבה טוב ומאידך הרבה רוע ובושה, הכל יתגלה וייחשף והדין יתבע מקומו. לא יסתתר עוד הרשע תחת מעטה הזמניות וההסתר של העולם, והצדיק לא יסבול עוד את עול הצדיק ורע לו. הכל במקומו. האמת תצא לאור.
נמצאנו למדים, שהאמת היא יסודו של העוה"ב ובדילותו מן העולם הזה. עולם האמת. לכן, מלמד ר' נחמן בקטע הנ"ל, כדי למשוך מאור העוה"ב אל תוך העוה"ז, יש למשוך את יסוד האמת אל תוך העולם.
ועיקר האמת הוא, כשאין האדם נצרך לבריות.
מעניין לראות שההקשר דרכו הוא בוחר לדבר על כך, הוא ההקשר החברתי. ואולי בעצם אין זה מפתיע. חברת בני האדם, הינה הביטוי החזק ביותר להוויית העולם המשפיעה- טוב ומוטב- על דרכו ומעשיו של האדם בעולם. עמידתו של האדם אל מול הזולת היא המושכת רבים מן הפגמים והזיופים של הנפש. רדיפת הכבוד, הקנאה, השנאה, התאווה. "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"[1].
כאן, מביע ר' נחמן את הזיוף השקרי שהאדם נתון בו באמצעות נושא התפילה. הוא מדבר על הקושי הגדול של אדם להיות מכוון ונקי בתפילתו בתוך ציבור, משום ה'היזקקות' לבריות העומדים עמו בתפילה. בין אם היזקקות זו היא חומרית (ממון) ובין אם נפשית (כבוד), הוא מאבד את החופשיות, וממילא מאבד את האותנטיות. מאבד את עצמו. גם המתפלל ישר-הדרך והמודע לעצמו, אשר נלחם לפנות ליבו מפניות וזיופים אלו, יש שהוא מצליח, אך יש שהוא מכשיר את הזיופים והפניות ע"י שיקור עצמי וכד' "חשבונות רבים" שכאלה, אשר עכ"פ אינם מוציאים אותו מכלל השקר וחוסר התמימות בו הוא שרוי. הזיוף משתלט על התפילה, פניו עוטות 'ככרום כמה גונין' תחת פניו שלו, והוא משועבד.
מכלל הדברים עולה, כי 'רשעת' העולם הזה, היא השקר והזיוף השוררים בו, 'עלמא דשיקרא', כאשר יסודם של השקר והזיוף הללו- הוא השעבוד והתלות. ולעומתו האמת, אשר תפיל את הרשעה והשקר, אחוזה בקשר של מהות אל החירות והאותנטיות.
ע"פ תורה זו אפוא, מושג ה'אמת'- אשר נוטה להיתפס לעתים כאובייקטיביות חיצונית כלשהי, מתגלה כאן במובנו האישי ביותר, החופשי והסובייקטיבי: האמת היא האותנטיות, האמת היא אתה בעצמך.
כי מי שהוא נצרך לבריות, קשה לו מאד להתפלל ברבים, וטוב ונוח לו להתפלל ביחיד (שם).
בתפילה ביחיד אליה ר' נחמן מכוון, נדמה כי אכן מתקיים מה שתבע הרמב"ם שבתפילה צריך אדם שיפנה ליבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה (הלכות תפילה ד', ט"ז). בתפילה ביחיד, נעלמות כל פניות של חוץ[2], והפנים אינם משתנים עוד לצבעים אשר אינם עצמיים לו לאדם. אזי אכן מתאפשר לה לעצמיות להתגלות ולהתגדר. אין ספק, שהמבוע של כל ההתרחשות הזאת- ושרק בהימצאותו היא מתאפשרת- היא החירות.
וכל כך יפה דורש על כך ר' נחמן את הפסוק "אהללה ה' בחיי":
וזה פרוש "אהללה ה' בחיי", הינו כשאין נצרך לבריות, וזה 'בחיי', בחיי דיקא, הינו שאני חי מחיים שלי, שאינו נצרך לחִיות שום אדם. כי 'הנצרך לבריות חייו אינם חיים', הינו שאינם חיים שלו, כי הוא חי מאחרים. אבל כשאיני נצרך לבריות, ואני חי חיים שלי, אזי אוכל להללו ולהתפלל לפניו באמת כנ"ל… (שם, בהמשך התורה).
מי שנזקק לאחרים, ומחשבותיו וליבו אינם שלמים, הוא אינו חי חיים שלו. ומי שאינו חי חיים שלו, איך יעמוד בתפילה לבקש על חיים אלה? איך יוכל להלל מתוך חוויית חייו כאשר הוא אינו אחוז ומחובר בהם? כאשר הוא אינו חופשי, עצמי, בן חורין? ודאי שתפילה זו תהיה מנותקת יותר, ומפוזרת.
וכיון שאין אני- אין הוא, וקל וחומר שאין אתה (אוה"ק ג, ק"מ). בהיות שאין 'אני', לא תיתכן פניה של האדם גם לפגוש את הזולת- את בן האדם שמולי ואת 'הוא', הא-להים.
מאין תימצא
עד כה אפוא דיברנו על מקומה של החירות כמצב הכרחי (!) להשגת האמת, להיותנו אנשי אמת, אשר בכך נמשוך מעט מן אור עולם הבא גם הנה למחשכי השקר של העולם הזה. אמנם, שאלה חזקה מתעוררת, שאלת השאלות אולי, והיא-
מהי אותה חירות? האם יש איזה מפתח מיוחד להשגתה? או שמא כל תוֹרפה הוא שהיא תצמח דוקא מן התוהו של כל אחד, מן הגולמיות, מן הטבע הפרא, מן המקום שבדיוק עליו לא ניתן לדבר ולהדריך; משום שאז לכאורה היא הכי 'חירותית', החירות הזו שלנו.
כאן ברצוני להביא מדרשה נפלאה של הרב שג"ר זצ"ל ("אין הדבר תלוי אלא בי", זיכרון ליום ראשון)[3]. בדרשה זו מתבאר שהחירות האמיתית, הלשדית, הנוקבת ביותר של האדם, נקנית ומתגלה רק לאחר שהוא מקבל עליו מלכות שמים. בשמיעה ראשונה זה אינו נשמע פשוט, ולכן אביא את בסיסו של הרעיון של הרב שג"ר בדרשה זו.
בתודעה הבסיסית וה'טבעית' של האדם הוא שבוי בתחושת חירות אשלייתית שהוא נצחי במציאות ומסוגל לחולל בה כרצונו. תחושת אשליה זו מבוססת על האינסטינקט האנושי ההישרדותי, שבכל עת תמיד חש שיש לו מפלט מן אימת הסוף והכליה והוא מסוגל להינצל. "אני אנצל"- זהו פועל פסיבי ואמירה פסיבית. לכן, כפי שניתן להבין, תורף תחושה זו היא התלות במה שמחוצה לי, במי או במשהו שיציל אותי.
בכל זמן שהאדם עודנו שרוי בתודעה זו, הוא טרם פגש במוחלטות ובדין שבמציאות, וטרם נכנע להם ולהבנה שהוא לא יכול לעמוד בפניהם. רק משהוא מבין שאכן הדין יכריע גם אותו, ואין בעולם דבר- לא גרמי שמים ולא משיחי אדם- אשר מסוגלים להציל אותו; בזאת למעשה הוא מקבל עליו תוקף מלכות שמים. ורק אז, למעשה, מתאפשר לו לגלות את הסוד הגדול: שבהיעדר לו ישועה והצלה בעולם, והוא לבדו ניצב אל גורלו, מה שנותר לו זה הוא בעצמו, שיושיע הוא את עצמו. כך הוא מגלה את עצמו, את כוחו, את חירותו, ונעשה בן-חורין. העולה מן הדברים המרגשים הללו של הרב שג"ר, זה שקנייה של החירות האמיתית, שמשמעה כוחו של האדם לחולל את עולמו ממש, כפשוטו; קנייה זו תלויה בהכרה קודמת של היותנו כפופים לדינו של מלך עליון עושה צדקה ומשפט[4].
סיכום
מכלל האמור, מתבהרת תמונה מעניינת בנוגע ליחס שבין כמה מושגים כמו האמת, החירות והשעבוד, שהם גם רלוונטיים ביותר לימי התשובה וחשבון הנפש בהם אנו מצויים. כאמור בדברי ר' נחמן שהבאנו, אחת המעלות הגבוהות שאנו שואפים אליהן היא "למשוך בחינת עולם הבא גם בעולם הזה", כאשר משמעות מרכזית לכך היא לדבוק באמת, להיות אנשי אמת. תנאי ממשי ל'אמת' זו, אם אכן אנו דורשים אותה בטהרתה ובעוזה, היא החירות. בעצמיות של הדברים, וגם בזו של עצמנו, נוכל לגעת רק אם אנו בני-חורין ופנויים מאחיזות ופניות חיצוניות. אך חירות זו, עשויה גם היא להתעכב ולהותיר את האדם תלותי ומוגבל, אם היא אינה מבוססת על הבנה נכוחה של מציאות האדם בעולם. רק כשמבין האדם את תוקף הדין בעולם, מלכות שמים, ומקבל אותה עליו, שגם הוא כפוף לה, רק אז תבצבץ מתוכו החירות, וההבנה שהתיקון בידיו ממש, ש"אין הדבר תלוי אלא בו", שזוהי החירות וביטוי העצמיות במלוא כוחה; זה כחו של האדם.
[1] עם זאת, והדברים חשובים להיאמר, אותו מצב של מפגש בין האדם לזולת הוא גם זה המסוגל לפתוח את הלב ולרומם אותו אל הדרגות הרוחניות היותר נעלות. הנתינה, החסד, ההכלה, הרחמים והצדק, שהם כולם הידבקות במידות האלקיות ממש.
על היחס- ואולי אף ניתן לומר שעל המדרג- בין שני הצדדים הללו ניתן ללמוד מדברי הרב קוק: וכיון שאין אני- אין הוא, וקל וחומר שאין אתה (אוה"ק ג', ק"מ).
עכ"פ, נראה שככל בריאתו, גם את תחום החיים הזה (אדם אל מול זולתו) עשה אלקים "זה כנגד זה", אור וצל.
[2] אמנם, יתכן ואז מתעוררות התמודדויות ופניות אחרות…
[3] במילים שלי, אני משתדל להעביר בקצרה את עיקר הרעיון מהדרשה מבלי לשנות ממנו. עם זאת, יתכן וניו-אנסים קטנים חומקים. בכל מקרה כדאי לקרוא שם את הדרשה.
[4] בהמשך דבריו הרב שג"ר מבאר יפה מתוך דברי הרמב"ם, כי מי שאחז בחירות האמיתית הזו והוא בן-חורין, הוא מְתחזק ומחזק את הכרתו וקבלתו עול מלכות שמים, וכך מתקיים "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם".
