preload
בס"ד
אוקטובר 05

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ליל שבת אחרי הסעודה:

א. הקליטה המאוחרת של בעלי תשובה

שמחת תורה – על מתן תורה של בעלי תשובה

שאלה שחוזרת רבות בחסידות היא מדוע שמחת תורה היא בסיום חג הסוכות, ולא בחג השבועות – "זמן מתן תורתנו". ההסבר הוא ששמחת תורה אינה השמחה על מתן הלוחות הראשונים, בחג השבועות, אלא על מתן הלוחות השניים, ביום הכיפורים. הלוחות הראשונים הם בבחינת מתן תורה של צדיקים ואילו הלוחות השניים הם בבחינת מתן תורה של בעלי תשובה, ושמחת תורה היא דווקא על הלוחות השניים עם כל המעלות שבהם. יש גם מעלות בלוחות הראשונים שאין בלוחות השניים, אבל בסך הכל המסקנה היא שיש עדיפות בלוחות השניים ועליהם שמחים. זה שייך במיוחד לדור שלנו, שאנחנו מסבירים בזמן האחרון שהוא דור של בעלי תשובה – בעלי תשובה ישתלטו על המדינה וכו'.

עיכוב שמחת תורה – האופי ה'תקוע' של בעל תשובה

אמנם, שואלים בחסידות, אם שמחת תורה היא על מתן הלוחות השניים ביום הכיפורים, מדוע מחכים עד לשמיני עצרת (או למחרתו, בחו"ל), ולא עושים את השמחה מיד למחרת יום הכיפורים? מוסבר שממתינים עד שהתורה שנתנה ביום הכיפורים תקלט בפנימיות – ב"שמיני עצרת", יום הזיווג הפנימי שבסוף כל חגי תשרי – ורק אז ניתן לשמוח. בעומק, כאן מתבטא הבדל עיקרי בין צדיק לבעל תשובה: אצל צדיק הכל 'חלק' – כאשר הוא מקבל את התורה, בחג השבועות, היא מיד נקלטת בפנימיותו, וכמו שנוהגים לברך בחג שבועות – "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות". לעומתו, אצל בעל תשובה הכל 'תקוע' – גם כשהוא מקבל את התורה, ביום הכיפורים, הדברים עוד לא נקלטים ומתיישבים אצלו, והוא זקוק ליותר מעשרה ימים נוספים עד ש'האסימון נופל'. אמנם, לאידך, כאשר בעל תשובה קולט את הדברים – הוא שמח שמחה גדולה הרבה יותר על התורה שהוא מקבל.

עיכוב הקליטה עד שבת בראשית (בקביעות שנה זו)

אמנם, העיכוב אצל בעל תשובה אינו מסתיים בשמיני עצרת. על פי הידוע בחז"ל, יש נשים שמתעברות מיד בזמן הזיווג, אך יש גם נשים שאצלן הקליטה מתעכבת – עיכוב שיכול לקחת עד שלשה ימים, בהם הזרע עדיין חיוני (כפי שבא לידי ביטוי בדיני הפרישה לפני מתן תורה). לכן, גם בקליטה הזרע של שמיני עצרת יש מי שקולט אותו מיד, בו ביום, ויש מי שהקליטה מתעכבת אצלו. גם בבעלי תשובה – השמחים על מתן תורה של בעלי תשובה – יש מדרגות. יש את הצדיקים שבבעלי התשובה, שקולטים את האור והזרע של שמחת תורה בו ביום, ויש את בעלי התשובה שבבעלי התשובה, העושים כל דבר ברגע האחרון, שגם הקליטה עצמה 'תקועה' אצלם והם ממתינים עד ליום השלישי משמחת תורה. בקביעות שנה זו, היום השלישי – שבחוץ לארץ מחובר לגמרי לשמיני עצרת ושמחת תורה, ובארץ הוא בהפסק של אסרו-חג – הוא שבת בראשית, ולכן עשינו השבת את ה'קיבוץ' הזה.

המבנה מכ"ה אלול עד שבת בראשית (בקביעות שנה זו)

בכלל, יש תופעה מיוחדת בקביעות שנה זו. יום בריאת העולם, כ"ה אלול, חל השנה בשבת – שבת סליחות. בקביעות כזו גם יום כיפור חל בשבת, בדיוק שבועיים לאחר שבת סליחות, וכאשר מחשבים את שתי השבתות יש י-ה ימים בזמן שבין שבת סליחות ליום הכיפורים. אם ממשיכים לחשב את אותו זמן קדימה מגיעים מיום הכיפורים לשבת בראשית – שוב י-ה ימים כולל שתי השבתות – וכפי שהסברנו כעת שבת בראשית היא סוף זמן הקליטה של הזרע-התורה שיורד לעולם ביום הכיפורים. בסך הכל יש כט ימים[ב] מכ"ה אלול (היום בו התרחשה בריאת העולם, "בראשית ברא וגו'") עד שבת בראשית (בה קוראים את פרשת בריאת העולם), שבאמצעם נמצא יום הכיפורים.

שמחת מתן תורה ביום הכיפורים ובראשון של סוכות

אמרנו שהסדר בחסידות הוא שאחרי ההסבר ששמח"ת היא על מתן לוחות שניים ביום הכיפורים שואלים מדוע לא עושים את השמחה מיד למחרת יום הכיפורים, ב'גאסט נאמן', ומסבירים שמחכים לקליטה בשמיני עצרת, והוספנו שגם בכך יש את עיכוב הקליטה של בעלי תשובה שבבעלי התשובה, עד ליום השלישי משמחת תורה, שבת בראשית בקביעות שנה זו. אפשר להתבונן שיש כאן תהליך שלם ורחב יותר. לכאורה, היה אפשר להציע ששמחת תורה על מתן לוחות שניים תתקיים ביום הכיפורים עצמו, בלי להמתין למחרתו, שהרי יום הכיפורים הוא יום של שמחת נישואין – "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים… וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו". עוד שלב של התפשטות השמחה בין יום הכיפורים ומחרתו לשמחת תורה הוא היום הראשון של חג הסוכות, עליו נאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון… ושמחתם לפני הוי' אלהיכם". חז"ל דורשים כי "ביום הראשון" היינו "ראשון לחשבון עוונות" – מהי השמחה כשמתחילים לחשב עוונות? מוסבר בחסידות[ג] כי בסוכות מגיעים לתשובה מאהבה (אחרי התשובה מיראה של הימים הנוראים), בה "זדונות נעשו לו כזכויות", ואזי יש שמחה רבה בחישוב העוונות שנעשו כזכויות. שמחה זו, של חג הסוכות, היא ודאי חלק משמחת מתן תורה של בעלי תשובה ביום הכיפורים – אותה "תורה חדשה" בה כתוב ש"זדונות נעשו לו כזכויות".

סוד הוי' בהתפשטות שמחת תורה

אם כן, עלו חמשה ימים השייכים לשמחת תורה של בעלי תשובה: יום הכיפורים עצמו, 'גאטס נאמן' למחרת יום הכיפורים, "ביום הראשון" של חג הסוכות, שמחת תורה, היום השלישי משמחת תורה שהוא סוף זמן הקליטה (שבת בראשית בשנה זו). את חמשת הימים ניתן להקביל למבנה של י-ה-ו-ה: יום הכיפורים והיום שלמחרתו הם המשך אחד – עד שכתוב שבעצם היו צריכים לקבוע גם ליום כיפור יום-טוב שני (כבראש השנה ושאר הימים הטובים שלהם יש יום-טוב שני של גלויות), ורק מחמת החולשה והקושי לצום יומיים לא עשו זאת – והם בסוד קוצו של י ו-י; ב"ראשון לחשבון עונות" כבר יש חשבון הגורם לשמחה, יש בו מחשבה – אותיות בשמחה – והוא בסוד ה עילאה שבשם; לפעמים אומרים ששמיני עצרת שייך לספירת המלכות (כיום שבא אחרי שבעת ימי סוכות, וגם מלשון "זה יעצור בעמי"), אך כאן יוצא שהקליטה בשמיני עצרת עצמו שייכת למדות הלב. אם נקביל את חמש המדרגות לנרנח"י – יחידה-חיה, שני המקיפים שהולכים יחד, ביום הכיפורים ולמחרתו, ונשמה בסוכות אז שמיני עצרת, בו מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם", הוא ההמשכה לחלק הרוח, "נתתה שמחה בלבי" (באותו יום שמחברים את סוף התורה לתחלתה, את ה-ל של "ישראל" ל-ב של "בראשית", ונשלם מחזור הלב, לב שמח); שבת בראשית – היום האחרון – שייכת כאן ל-ה תתאה, ספירת המלכות. עצם בריאת שמים וארץ היא פעולת המלכות, כח הדבור והעשיה בפועל, וכן נתבאר כמ"פ שהדוגמאות בתנ"ך ל"בראשית" הן "בראשית ממלכת…". ולסיכום:

קוצו של י          יום הכיפורים

            י           גאטס נאמן

            ה          "ביום הראשון" של סוכות

            ו           שמיני עצרת-שמחת תורה

            ה          היום השלישי לשמע"צ – שבת בראשית

הקליטה בשבת בראשית – להחליף את השלטון

מה הזרע שקולטים בשמחת תורה? מה נולד ממנו במשך כל השנה? כאשר הקליטה מתרחשת בשמחת תורה עצמה, נזרע בנפש הקיום של תורה ומצוות בשמחה במשך כל השנה. אמנם, אצל מי שמתעכבת הקליטה עד ליום השלישי גם פעולת הזרע שנקלט היא שונה. בהרבה מאמרים של שבת בראשית הרבי מסיים בזה שיהודים צריכים להיות שותפים עם ה' במעשה בראשית ולברוא שמים חדשים וארץ חדשה. כאשר הקליטה נדחית לשבת בראשית מה שנקלט בנפש הוא השמחה בעיסוק בבריאת השמים החדשים והארץ החדשה. קיום התורה והמצוות מתוך שמחה הוא, בסופו של דבר, ענין השייך ללב – לתחום המדות של כל אחד ואחד, אליו נמשכת השמחה בשמחת תורה, כנ"ל. אמנם, ירידת השמחה של תורת בעלי תשובה עוד שלב, עד לתחום המלכות, אומרת שהמסר שנקלט בלב הוא שצריך לשנות את המציאות-המלכות עצמה. בשבת בראשית נקלט שאי אפשר להסתפק בתשובה פרטית (דבר המסור ללב של כל אחד) אלא צריכים לעשות מהפכה במציאות, להחליף את השלטון. אשרי מי שלא קלט בשמחת תורה וקולט את המסר הזה כעת, בשבת בראשית!

ב. "נתנה לאשר ישר בעיניו"

עבודת הבירורים וירושת הארץ ממשיכה אור חדש מהעצמות (קיצור מאמר "בראשית ברא" תשל"ח)

יש שיחות ומאמרים רבים של הרבי על הרש"י הראשון על התורה: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח ב'בראשית'? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים', שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". באחד המהלכים של הרבי[ד] הוא מסביר ש"החדש הזה לכם" הוא יחוד סובב וממלא – "החדש" הוא בחינת מלכות, ממלא כל עלמין, ו"זה" הוא ענין הגילוי, יסוד וז"א, סובב כל עלמין. בשרשה, המשכת "החדש הזה" היא המשכת תוספת אורות מאור אין סוף שלפני הצמצום על ידי הקו אל מקום החלל. הסברא ש"לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החדש הזה לכם'" היא משום שתכלית התורה והמצוות הוא יחוד סובב וממלא (יחוד קוב"ה ושכינתיה), בעוד הסיפור של "בראשית" הוא אחר הצמצום ושייך בעיקר רק לאור הממלא כל עלמין. אמנם, פתיחת התורה ב"בראשית" משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" בא לגלות את חשיבות עבודת הבירורים של עניני העולם – בירור הניצוצות מ-ז מלכין קדמאין דמיתו, שה"שבעה גוים" הם בבחינתם. על ידי עבודת הבירורים הזו ממשיכים בסופו של דבר אור חדש מעצמות ה' (שלמעלה מאור אין סוף שהיה ממלא את החלל לפני הצמצום ונמשך על ידי תורה ומצוותיה).

להתחיל מטענה ברורה – תיקון הדוברות

כפי שאמרנו על הקליטה בשבת בראשית – המסר הראשון של התורה הוא שצריך להפוך את המציאות, להפוך את המדינה. כפי שאנו אומרים תמיד, הבעיה הראשונה שלנו היא בתחום הדוברות. מדברי רש"י עולה כי בנוסף על הירושה בפועל של ארצות שבעה גויים, צריכים לדעת מה להשיב לטענת אומות העולם. כאשר האמירה בהירה ומתקבלת, המעבר מעולם הדבור לעולם המעשה אינו רחוק כל כך. כך גם היום, כדי ש'בעלי תשובה ישתלטו על המדינה' צריך קודם כל לחדד ולהבהיר את הטענה שלנו – שאין כאן 'ליסטות' בהשתלטות על משהו שאינו שייך לנו – ואז המעבר לתחום המעשה יהיה פשוט יחסית.

"לאשר ישר בעיניו"

אחד הדיוקים בלשונו של רש"י הוא באריכות הלשון בסיום מענה ישראל – "כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". אם מסיימים בפירוט "ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" מדוע יש להקדים "ונתנה לאשר ישר בעיניו"? בכלל, למי מתייחס המשפט "ונתנה לאשר ישר בעיניו"? [לעם ישראל]. נראה שהיה טוב לפרש ש"ונתנה לאשר ישר בעיניו" אומר שמתחילה הארץ מיועדת לעם ישראל, שהם ה"אשר ישר בעיניו" (ישראל אותיות ישר-אל, ישר בעיני הקב"ה), ורק כשלב בינים "ברצונו נתנה להם" – אך לא בטוח שילד בחדר היה מפרש ככה… בפשט נראה שה"ונתנה לאשר ישר בעיניו" הוא הכלל שמתייחס לפירוט שבא אחריו, והוא אומר שבתחלה היה ישר בעיניו של הקב"ה לתת את הארץ "להם", אך אחר כך הם לא ישרו בעיניו, ואז ה"ישר בעיניו" הוא "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". כלומר, גם השלב של "ברצונו נתנה להם" כלול ב"נתנה לאשר ישר בעיניו" – היה ישר בעיניו של ה' לתת את הארץ לכנען מבניו של חם (הגרוע מבין שלשת בני נח), שכבש את הארץ משם, שבידו היתה הארץ, כפירוש רש"י על "והכנעני אז בארץ", שכאשר הגיע אברהם אבינו לארץ היה כנען כובש את הארץ מבני שם, ורק כאשר התמלאה סאתם של עממי כנען ו'התברר' שהם עושי התועבות הגרועים ביותר בעולם וכו' כבר אין ישר בעיני ה' שהארץ תהיה אצל שבעת העמים והוא "נטלה מהם ונתנה לנו".

"לאשר ישר בעיניו" בהנהגת המדינה

יתר על כן, כאשר אנחנו רוצים להשליך את דברי רש"י על המציאות שלנו היום חשוב לנו במיוחד לומר שגם נתינת המדינה בידי מי שהקימו אותה ומנהיגים אותה עד היום היא "נתנה לאשר ישר בעיניו" – עד שלב מסוים, עד שנת תשע"ד כפי שנסביר, ישר בעיני ה' שזו תהיה הנהגת המדינה, ה' 'הלך' על החזון המשיחי של הציונות (אפילו שהוא ידע שלא יצליח, כפי שידע על השפל אליו יתדרדרו עממי כנען). אבל, בשלב מסוים הדבר כבר אינו ישר בעיניו ואז "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" והישר בעיניו הוא ש'בעלי תשובה ישתלטו על המדינה'. חשוב מאד להדגיש כי איננו רוצים להשוות את היהודים ששולטים במדינה לעממי כנען ח"ו, בהם נאמר "לא תחיה כל נשמה" (ואף שידוע פירוש אור החיים הקדוש, שיוצאים ידי חובת "לא תחיה כל נשמה" בכך שלא נותנים פרנסה-מחיה – הפירוש הזה מתאים ביחס לערבים בארץ ישראל, אבל לא חלילה ביחס ליהודים שבה), אלא לומר שאכן הם היו בגדר "הישר בעיניו" באמת אלא שכעת, בשנת תשע"ד, הדבר משתנה "וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

ג. שנת תשע"ד: "על פי שלשה עדים" בסיום התורה

"שלשה עַדים" – גבולות ראית הארץ בסיום התורה

דברנו מתחלת השנה[ה] על כך שתשע"ד היא – עוד לפני ראשי התיבות של ע"ד – תהא שנת עד, גם במובן של עֵד וגם במובן של עַד, וקשרנו זאת לפסוק "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר". בשמחת תורה קוראים את פרשת "וזאת הברכה", סיום התורה, וממש בסיומה – בחלק שקורא כבר "חתן תורה" – יש יחידה מובהקת של "שלשה עַדים", בפסוקים בהם מתואר שה' מראה למשה את הארץ: "… ויראהו הוי' את כל הארץ את הגלעד עד דן. ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון. ואת הנגב ואת הככר בקעת ירחו עיר התמרים עד צֹער". בפשטות, "עד דן" מתאר את הקצה הצפוני של הארץ, "עד הים האחרון" את הצד המערבי של הארץ (חז"ל דורשים ש"עד הים האחרון" היינו "עד היום האחרון", ללמד שבצד המערבי של הארץ – ב'מדינת תל אביב', בתרבות שלה וכו' – טמונות עיקר ההתרחשויות של תקופת ביאת המשיח) ו"עד צֹער" את הצד המזרחי של הארץ. בצד הדרומי של הארץ, "את הנגב", אין הגבלה של "עד…" – זהו הצד אליו הולך אברהם אבינו, "הלוך ונסוע הנגבה", עד אין סוף. יש כאן ניגוד או השלמה לאמור במשיח, שעד אליו העולם גדור משלש הרוחות מזרח-דרום-מערב ורק הוא גודר את הרוח הצפונית, כרמוז ב-ם הסתומה של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ".

"והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישׂגה מאד" – משפלות לעזות דקדושה

קודם אמרנו "עד מצער" במקום "עד צער" – זה שייך לעוד ענין. יש כאלה שחושבים שאנחנו מדברים יותר מדי על שפלות וזה לא מתאים היום וכו'. כתוב בחסידות על הפסוק "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישׂגה מאד" שהוא מתאר את סדר העבודה – בתחלת עבודת ה', "ראשיתך", יהודי צריך להיות בשפלות, בחויה של "מצער". אמנם לאחר מכן, ב"אחריתך", הוא יכול להגיע ל"ישׂגה מאד" – לגדלות, להתפשטות (בסגנון הביטוי של איז'ביצא). יתר על כן, מוסבר – וזה לא בספרים של 'ציונים' אלא בספרי חסידות, ספרים כאלה שכוונתם במודע להתנגד לציונות בעזות דקדושה – שאפשר לחלק את זה לתקופות של עם ישראל, שבדורות הקדומים יותר (בזמן הגלות בחוץ לארץ) מתקיים "והיה ראשיתך מצער", אבל בדורות האחרונים (כאשר עם ישראל מתעורר לצאת מהגלות, יש כבר נהירה לארץ הקדש אבל יש גם רוח של כפירה באויר), יש לקיים "ואחריתך ישׂגה מאד", לנהוג בעזות דקדושה. שוב, זה לא כתוב בספרים 'ציוניים' אלא בספרי החסידות הכללית, אפילו בספרי סאטמר[ו]! כוונת הדברים היא שדווקא על פי ריבוי השפלות בראשית העבודה כך זוכים ל"ואחריתך ישגה מאד", לנהוג בעזות דקדושה. אם לא מתחילים מהשפלות אז הגדלות אליה מגיעים אינה עזות דקדושה אלא סתם עזות, עזות דקליפה. כלומר, קדושת העזות היא לפי ערך השפלות שביסודה.

"שלשה עַדים" כנגד המשפחה היהודית הראשונה

ידוע אצלנו הכלל שאחד הסימנים שכמה פרטים משלימים זה את זה ליחידה אחת הוא שהם עולים ביחד רבוע, ולעניננו, שלשת העַדים – "עד דן", "עד הים האחרון" ו"עד צער" – עולים יחד 31 ברבוע. המספר 31 ברבוע הוא יחידה מוכרת וחשובה אצלנו – הוא סך הכל גם של המשפחה האנושית הראשונה (אדם-חוה-קין-הבל-שת) וגם של המשפחה היהודית הראשונה (אברהם-יצחק-שרה). אנחנו מסבירים שהמשפחה האנושית הראשונה היא לא ברבוע – יש ביחס אליה שלילה והבדלה (וגם בתוכה יש שלילה והבדלה, כאשר קין רוצח את הבל) – ואילו המשפחה היהודית הראשונה היא א-ל ברבוע – "חסד לאברהם" היינו "חסד אל כל היום". מתבקש להקביל את ה"שלשה עַדים" לשלשת בני המשפחה היהודית הראשונה: הביטוי "עד דן" מופיע פעם נוספת בתורה – "וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדֹף עד דן". כלומר, "עד דן" הוא ביטוי מובהק של אברהם אבינו (אף שכיוון הרדיפה, צפונה, הפוך מדרכו של אברהם "הלוך ונסוע הנגבה" – כפי שנסביר עוד לקמן). את הביטוי "עד הים האחרון" דורשים חז"ל "עד היום האחרון" כנ"ל, וגם כאן יש רמז לביטוי נוסף בתנ"ך – "ותשחק ליום אחרון". "ותשחק ליום אחרון" נאמר ב"אשת חיל", שלפי אחד הפירושים של חז"ל נאמר על שרה אמנו[ז]. לפי זה, "עד צֹער", לשון צער, רומז ליצחק אבינו שפשט את צווארו (צואר-צער – לשון נופל על לשון, התלבשות א ב-ע כנודע) על המזבח ובכלל מדתו היא גבורה ודין, והדין אומר "לפום צערא אגרא".

"עד דן" – היכולת להעביר בקורת

צריך להסביר מה במציאות שלנו היום היא העבודה ה"שלשה עַדים" שבסיום התורה: "עד דן" הוא מלשון דין. כפי שהוזכר, רדיפת אברהם "עד דן" מנוגדת לטבעו, שהרי מלחמת המלכים היא מעשה של גבורה (אותו עושה אברהם עם עבדו נאמן ביתו אליעזר, יש לו איזה עבד-כנעני שעוזר לו שהכל יהיה מאורגן…) – על אף שהוא בא מתוך אהבה, כדי להציל את "אחיו" לוט – הרדיפה היא לכיוון צפון המנוגד למהלכו של אברהם "הלוך ונסוע הנגבה" והדין הפוך למדתו של אברהם. במציאות היום, "עד דן" היא היכולת להעביר בקורת. יש אנשים 'בעיתיים' שלא מסוגלים להעביר בקורת, הם חושבים שהכל טוב במדינה. היו צדיקים 'בעיתיים' כאלה, כמו אברהם אבינו שאמר "לו ישמעאל יחיה לפניך". נספר סיפור ששמעתי בשמחת תורה, מעשה שהיה: באיזה בית כנסת אשה צעקה מעזרת נשים – אין היום צדיקים! מה נעשה? איך יבוא משיח במצב כזה?! היה שם חב"דניק שהיה באמצע לדרוש על גאולה ומשיח, והוא הצביע על יהודי חבוש כפה סרוגה עם הדרת פנים ואמר – למה את אומרת ככה? הנה, זה צדיק. האשה שוב צעקה – זה לא צדיק! החב"דניק שאל – מאיפה את יודעת? למה את אומרת ככה? והאשה צעקה – הוא בעלי… איך הגענו לזה? אמרנו שאברהם אבינו היה 'בעייתי', הוא אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך", אבל שרה אמנו אומרת לו "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", היא דואגת למציאות, והקב"ה אומר לאברהם אבינו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה" (כמו אברהם יש עוד טיפוס 'בעייתי' שלא רואה את השלילי בזולת – אהרן הכהן. ורמז אצלנו: "עד דן" נשמע כמו "עדן" – ידוע ש-אברהם עולה פעמיים עדן, אך פעמיים "עד דן" עולה אהרן). הדבר הראשון הוא להיות מסוגל להעביר בקורת: בקורת בונה, מתוך כל האהבה, מתוך הידיעה שמי שעומד מולי יותר צדיק ממני – מליון פעמים יותר צדיק ממני – אבל עדיין המציאות מונהגת באופן לא נכון וצריך לומר זאת.

"עד הים האחרון" – להתעודד מראית היעד

הדבר הבא הוא "עד הים האחרון", עליו דורשים חז"ל "עד היום האחרון". לכאורה היה מתאים ש"עד הים-היום האחרון" יהיה ה"עַד" האחרון. לחלופין, אפשר היה להבין שהסדר כאן הוא מהרחוק לקרוב, ולשים את "עד הים-היום האחרון" ראשון. אך מה הפשר של "עד הים-היום האחרון" באמצע, בין שני העַדים האחרים? אחרי שמותחים בקורת על המציאות במדינה – "עד דן" – עלולים לפול ביאוש חלילה. כדי להנצל מכך יש להפנות את המבט "עד הים-היום האחרון" – לראות בבהירות את היעד הסופי, מתוך אמונה וידיעה שבסופו של דבר יבוא משיח והכל יהיה טוב.

"עד צער" – צער הגידול של דור חדש

אמנם, ההתעודדות מהמבט "עד הים-היום האחרון" היא רק שלב בינים, בין ראית הדורש תיקון והעברת הבקורת לבין הפעולה במציאות. העבודה בפועל רמוזה ב"עד צֹער". כבר אמרנו שצֹער הוא מלשון צער ועיקר הצער הוא "צער גידול בנים" – הצער שבגידול דור חדש שיעשה כאן את המהפכה, "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד". לדור הצעיר צריך לומר בקורת בפירוש – לומר שהמצב לא בסדר וצריכים מהפכה. כמובן, רוצים שהעבודה הזו תסתיים בשנת תשע"ד – תהא שנת עד – כמו שקודם רצינו שהיא תהיה עד שנת ע"ג, ושנת ע"ב וכו'. אבל אם זקוקים ליותר זמן של "עד צֹער" – יש לעשות זאת עד לסיום המלאכה. לגבי הרצון לגמור את הכל השנה, נספר סיפור: היה זוג בכפר חב"ד – ותיקים, הרוב כאן לא מכירים אותם – שכאשר הרבי התחיל לומר שהגאולה מגיעה, כששרו " Am Yisrael, have no fear! Moshiach will be here this year", הם אמרו שאם משיח יבוא השנה מה טוב, ואם לא הם עוזבים את חב"ד. בסוף המשיח לא בא והם באמת עזבו… (הם הלכו לברסלב, לצפון, והיום הם בבני ברק). כמובן, מדובר במשפחה של בעלי תשובה, משפחה יפה. היתה עוד סבה – הוא למד בשלחן ערוך שאסור לעבור לפני המתפלל. אז הקמנו את השטיבל בשיכונים, והוא אמר שכל הזמן עוברים לפניו כשהוא עדיין בעמידה – לא שמו לב ועברו – אז אם חב"ד לא שומרים את ההלכה הוא עוזב…

לסיכום: "עד דין" היינו מתיחת הבקורת על המציאות הקיימת במדינה, "עד הים האחרון" היינו ראית היעד הסופי והתעודדות ממנו ו"עד צער" היינו צער גידול בנים של דור חדש ומהפכני[ח].

ד. שנת תשע"ד: "אני אמרתי אלהים אתם"

שמות אלקים במעשה בראשית

בשמחת תורה מתכיפים את סיום התורה לתחלתה. אמרנו רמז של שנת תשע"ד בקשר לסיום התורה וראוי לומר רמז של שנת תשע"ד בקשר לתחלת התורה שקוראים בשמחת תורה. כשהתחלנו לדבר על רמזי שנת תשע"ד, לפני כמעט חודשיים, אמרנו ש-תשעד עולה ט פעמים אלהים – שנה של "אני אמרתי אלהים אתם". שם אלקים הוא השם של מעשה בראשית – הקריאה אותה קוראים מתחלת התורה בשמחת תורה – שבכולו, כל בריאת השמים והארץ (השייכת לתיקון המציאות בארץ היום, כנ"ל), מופיע רק שם אלקים. בששת ימי המעשה מופיע שם אלקים לב פעמים – כידוע שהם היסוד של לב נתיבות חכמה במעשה בראשית – ובשבת מופיע שם אלקים עוד שלש פעמים (עם כל זה שבשבת מתקיים "ויכל אלהים", ששם אלקים 'כלה', יש בכך גם משמעות של התענוג והשלמות של שם אלקים). בסך הכל מופיע שם אלקים בכל שבעת ימי בראשית לה פעמים. לה הוא גם מנין התיבות של פסוקי השבת בשבעת ימי בראשית – רמז שכל האלקות של מעשה בראשית מרוכזת ומתגלה ביום השבת.

ט שמות אלקים ב"יום אחד" ו"יום שני"

ששה מתוך לה שמות אלקים של מעשה בראשית מופיעים ב"יום אחד" של מעשה בראשית. יש ב"יום אחד" חמשה פסוקים בהם מופיעים ששה שמות אלקים (משום שבאחד יש שני שמות): "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי הערב ויהי בקר יום אחד". ביום שני מופיע שם אלקים שלש פעמים. נמצא שבשני הימים הראשונים של מעשה בראשית יש יחס של "שלם וחצי" בנוגע לשם אלקים. בקבלה מוסבר, בסוד אור-מים-רקיע ר"ת אמר ("יום ליום יביע אמר"), כי בעצם כל מעשה בראשית – "בעשרה מאמרות [שבהם נאמר 'ויאמר אלהים'] נברא העולם" – נכלל בשני הימים הראשונים, ב-ה פעמים "אור" של יום אחד וב-ה פעמים "מים" ו-ה פעמים "רקיע" של יום שני. אם כן, יש כאן יחידה של שני הימים העיקריים במעשה בראשית הכוללים יחד ט שמות אלהים – בגימטריא תשעד (כמובן, יכולנו לומר גם באופן אחר, ש-ט שמות אלקים הם ו השמות של "יום אחד" של מעשה בראשית ו-ג השמות של יום השבת, כאשר "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן").

תיקון "כרחל לפני גזזיה נאלמה"

בשם אלקים יש חמש אותיות, וממילא בתשעה שמות אלקים יש ארבעים וחמש אותיות. ארבעים וחמש הוא המשולש של מספר זה עצמו – המשולש של תשע (זו תופעה יחודית, שאין לפניה ואין אחריה). אם כן, ניתן לכתוב את תשעת שמות אלקים בצורת משולש של תשע:

א

ל  ה

י  ם  א

ל  ה  י  ם

א  ל  ה  י  ם

א  ל  ה  י  ם  א

ל  ה  י  ם  א  ל  ה

י  ם  א  ל  ה  י  ם  א

ל  ה  י  ם  א  ל  ה  י  ם

פנות המשולש הן אלם. מבואר בקבלה כי הסוד של שם אלהים הוא אותיות אלם שאל תוכן נכנסות אותיות י-ה. אותיות י-ה הן המוחין, וכאשר המוחין נכנסים ניתן לדבר (ככל ההופעות של "ויאמר אלהים" במעשה בראשית), אך ללא המוחין נותר רק אלם. על עם ישראל בגלות נאמר "כרחל לפני גֹזזיה נאלמה". "גזזיה" הם אלה שרוצים לגזוז ולחלק את הארץ – piece now… בשנת "אני אמרתי אלהים אתם" המטרה היא לתקן את ה"אלם", להמשיך את המוחין שיאפשרו את הדבור הנכון – מתוך עזות דקדושה – תיקון הדוברות בטענות הנכונות, כאשר מהדבור הבהיר והמתוק תהיה קצרה הדרך לישום במעשה (כנ"ל בענין הרש"י הראשון של התורה).

אז אמרנו עד כה ארבעה דברים: דברנו על קליטת התורה החדשה בשבת בראשית דווקא, על הרש"י הראשון בתורה בהקשר האקטואלי שלנו היום, ושני רמזים בקישור שנת תשע"ד לסוף התורה ולתחלתה. זה היה רק בגדר 'חימום' לעיקר…

ה. בבעלי תשובה לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו"

הגילוי של שמחת תורה

אתמול היה שמחת תורה. ברוך ה' אני מרגיש יותר טוב, אבל בשמחת תורה עוד הייתי יותר מקורר. בדרך כלל אני משתדל בשמחת תורה בבקר להגיע למנין הראשון, אבל כשקמתי והסתכלתי על השעון ראיתי שלא אספיק להגיע למנין הראשון והרגשתי שאני צריך עוד קצת מנוחה. כשחזרתי לנוח שמעתי (שמיעה שהיתה מעורבת בה גם מחשבה) משפט שלא חשבתי עליו קודם לגבי הענין שאנחנו עסוקים בו בזמן האחרון, מה ההבדל בין צדיקים לבעלי תשובה, שבבעלי תשובה "לא אמרינן 'עבר זמנו בטל קרבנו'".

מתי ואצל מי נוהג הכלל של "עבר זמנו בטל קרבנו"

יש דברים מסוימים לגביהם הכלל בהלכה הוא "עבר זמנו בטל קרבנו". בגמרא בפרק רביעי בברכות הנוסח הוא "עבר יומו בטל קרבנו", אבל בכל הספרים, החל מתוספות על הדף, מצטטים תמיד "עבר זמנו בטל קרבנו". הדוגמה בגמרא היא תשלומין לתפלת מוסף. בעוד שכל תפלה היא "רחמי", ולכן אם האדם לא התפלל בשוגג או באונס הוא יכול להשלים את התפלה (גם לזה יש הגבלות, רק בעונה הסמוכה), הרי תפלת מוסף היא רק הזכרת הקרבן (עם שבח לה' מסביב, אבל התוכן הוא הזכרת הקרבן) ובכגון דא אומרים "עבר זמנו בטל קרבנו" (כך מסבירים התוספות). כל זה נכון לגבי צדיקים, אבל החידוש של השנה הוא שבבעלי תשובה לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו" כלל. זה כמובן חזק יותר – אצל כולם לא תמיד אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו", אבל גם במקום בו אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו", אצל בעלי תשובה – לא אמרינן.

תקדים להבדל בין צדיקים לבעלי תשובה

בכלל, מאיפה יודעים שאפשר להגיד שיש הבדל בין צדיקים לבעלי תשובה לגבי דברים שמפורשים בחז"ל? אולי כל מה ששמענו-חשבנו הוא דברי הבל? קודם כל, יש משהו שאינו זהה – הוא לא אותו דבר – אבל הוא תקדים: חז"ל אומרים[ט] שאדם לא צריך לומר "אי אפשי לאכול בשר חזיר" (וכיו"ב בשאר איסורים) אלא "אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". בא המגיד ממעזריטש ומסייג, שהדברים אמורים רק בצדיקים, אך בבעלי תשובה צריכים לומר "אי אפשי": "וכן אמר הה"ק המגיד נ"ע שאף על פי שאמרו רז"ל 'אל יאמר אדם אי אפשי בבשר כו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי' היינו במי שלא חטא מעולם, אבל הבעל-תשובה צריך להיות כל מיני רע ואיסורים מאוסים אצלו ושיאמר 'אי אפשי' בכדי שלא יפול חס ושלום"[י]. זו דוגמה לכך שאף שיש מאמר חז"ל ברור, באים ואומרים שהוא נכון לצדיקים אבל לא לבעלי תשובה.

לתקן את ה"מעֻות לא יוכל לתקֹן"

בעצם, התוכן של הקביעה שבבעלי תשובה לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו" שייך להגדרת התשובה. יש דברים שחז"ל אומרים עליהם שהם בגדר "מעֻות לא יוכל לתקֹן וחסרון לא יוכל להמנות". בתחלת אגרת התשובה בתניא אדמו"ר הזקן מביא זאת בהקשר של אי-קיום מצות עשה שלא ניתן לקיים אותה אחר כך – הגדר של "עבר זמנו בטל קרבנו". ואף על פי כן, מבואר בחסידות שתשובה אמתית, שממשיכה מאוא"ס הסובב כל עלמין, הוא היכולת להמשיך ולמלא גם את אותו אור שחסר. כלומר, שניתן לתקן את ה"מעֻות לא יוכל לתקֹן" ובעצם בבעלי תשובה לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו". באופן פרטני, היסוד שאצל בעלי תשובה לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו" מופיע בפסח שני, שם על אף שאדם הפסיד את ההזדמנות להקריב את הפסח בזמנו – "עס איז ניטא קיין פארפאלען" (אין אבוד) ויש לו הזדמנות שניה להקריב את הפסח (באותו יום בחדש הבא, כאילו שעבורו עיברנו את השנה).

הגימטריא של תשע"ד ש'לא אמרינן'

מה הדבר שעושים כשקמים אחרי חלום כזה? [היו כל מיני הצעות בקהל]. דבר ראשון עושים גימטריא (גיורא, אני מתפלא עליך שעוד לא עשית). כבר כמעט חדשיים אנחנו מדברים על רמזים וגימטריאות של שנת תשע"ד, אבל לא אמרנו (לא ידענו) ש-תשעד עולה בגימטריא "עבר זמנו בטל קרבנו"! יוצא מזה שלכאורה שנת תשע"ד היא שנה של "עבר זמנו בטל קרבנו" – אבל לא אמרינן… את הגימטריא הזו לא אומרים! צריך לעשות גם את הגימטריא של כל המשפט – "לא אמרינן 'עבר זמנו בטל קרבנו'" – זה נשאיר לעבודת בית…

ננסח בסגנון אחר – הגענו לשנת "עבר זמנו בטל קרבנו", כלומר שפספסנו הכל, ושמא אין עוד תקוה ח"ו. אך אצל בעלי תשובה גם במצב של "עבר זמנו בטל קרבנו" (השנה הזו) עדיין ניתן להתקרב ולהביא את הקץ המיוחל (והיינו דלא אמרינן), ואדרבה, דווקא בזמן שנדמה שפספסנו לגמרי את הגאולה, איחרנו את הרכבת, המשיח היה אבל לא קבלנו אותו והוא כבר נסע הלאה – אז דווקא "פתאם יבוא" "בא יבֹא לא יאחר". נסביר זאת.

"עבר זמנו בטל קרבנו" במשיח

מה אומר הכלל של "עבר זמנו בטל קרבנו" בעבודת הנפש, ביחס לעניני הכלל? מה הגימטריא של "קרבנו"? משיח. בכל אחד יש ניצוץ משיח, שקשור למסירות הנפש שלו ("קרבנו"), וכמובן בכל דור יש מישהו שהוא בבחינת משיח. בסוכות למדנו תורה של רבי נחמן שהפעולה של המשיח בכל העולם היא קרבן ("קרבנו") – לעשות שלום כללי ולקרב את כולם זה לזה. אבל גם לגבי הבחינה המשיחית הזו יכול להיות מצב של "עבר זמנו בטל קרבנו" – ש"עבר זמנו" של מישהו, שהוא הזדקן או אפילו נפטר מהעולם, ואז "בטל קרבנו", 'פג תוקף' של ניצוץ המשיח או בחינת המשיח שלו. כמו שאמרנו קודם ביחס ל"נתנה לאשר ישר בעיניו" – יכול להיות שהיה זמן שהחזון המשיחי של הציונות היה נכון, שה' נתן צ'אנס (אפילו שידע שלא יצליח), אבל עבר הזמן ופג התוקף של האפשרות המשיחית הזו, "עבר זמנו בטל קרבנו". החידוש שאמרנו כעת הוא שבבעלי תשובה לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו" – במשיח שלנו, של דור התשובה, הדור של "'ונקה' לשבים", אף פעם לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו" (ודווקא כאשר מגיעים לזמן ש"עבר זמנו בטל קרבנו" אצל הצדיק אז דווקא הגיע זמנו של הבעל תשובה)!

ו. איך זוכים ללא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו"

תשע"ד: רחמי-רחמי-רחמי

אמרנו שבגמרא כתוב שאת כל התפלות (חוץ ממוסף) אפשר להשלים כי הן בגדר "רחמי" – רחמים שנצרכים תמיד. לפי זה, בעל תשובה – שבו לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו" – צריך להיות תמיד בגדר "רחמי", תמיד לבקש רחמים מלפני ה', שכל מה שהוא עושה הוא מתוך ידיעה שזה רק ברחמי ה'. רחמי עולה בגימטריא ג פעמים אלהים, ולפי זה "בתלת זימני הוי חזקה" של "רחמי" (של מי שהוא במהותו "רחמי", שהכל אצלו "רחמי"; ה-ג תפלות בכל יום, ג פעמים רחמי, חזקה של רחמי, הופכות להיות מהותו ממש, וכמו שאמר האב לכל בעלי התשובה שבעולם, דוד מלכא משיחא, "ואני תפלה") – רחמי-רחמי-רחמי – עולה בגימטריא תשעד (כמו שהזכרנו קודם את הרמז לפיו תשעד עולה ט פעמים אלהים).

בשבת לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו"

היה צדיק גדול, בעל ה"באר מים חיים" מטשרנוביץ', שגם כתב עוד ספר – "סדורו של שבת". הוא כותב שיש ענין מיוחד בשבת, שבעוד בכל המצוות יש גדרים ובהם "עבר זמנו בטל קרבנו", הרי שבשבת לא אומרים "עבר זמנו בטל קרבנו"[יא]. את בחינת השבת אפשר להמשיך גם לימות החול וצדיק ותלמיד חכם נקראים שבת במשך כל השבוע. דוגמה לכך יש בסיפור המפורסם על האחים הקדושים, רבי פינחס בעל ההפלאה והרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג שתהו האם הם מרמים את עצמם בעבודתם ברגשי הקדושה שהם מרגישים בשבת. הם ניסו ללבוש בגדי שבת וכו' בחול וחשו רגשי קודש. כשהם באו לשאול את הרב המגיד ממעזריטש על פשר הדבר, האם הם מרמים את עצמם, הוא הרגיע אותם ואמר להם שקדושת שבת כה גדולה עד שאם הם עושים את ההכנות לשבות ולובשים לבושי שבת ביום חול – הם ממשיכים את קדושת השבת גם לחול.

תיקון המעשה מכח השבת

מכאן גם אפשר להבין יותר טוב משהו שהיה אפשר לשאול קודם: אמרנו שמי שהקליטה בשבת בראשית היא דווקא קליטה ששייכת לבריאת שמים חדשים וארץ חדשה, לשינוי המציאות בעולם העשיה. איך אפשר לומר שדווקא ביום השבת, בו אסורה כל מלאכה, נקלט הענין של השינוי והתיקון במעשה? כעת אפשר להבין שבשבת לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו" ואפשר להמשיך את הענין של שבת בראשית גם לפעולה בכל ימות השבוע. אמנם הקב"ה בעצמו שבת מבריאת העולם בדבור בשבת, ו"בקושי התירו" לדבר בשבת, אבל בפועל מותר לדבר בשבת וגם קוראים בתורה את כל מעשה בראשית, גם את ששת ימי הבריאה – וכמדברים נכון את התיקון במציאות הוא נמשך משבת לימות המעשה (כנ"ל כמה פעמים שמהדבור המעבר למעשה הוא קצר יחסית). אולי נרחיב בזה עוד מעט קצת יותר.

"קלקלתנו היא תקנתנו"

עוד נקודה: מה המקור של "עבר זמנו בטל קרבנו"? מי צריכים להיות הכי זריזים ומסודרים, ולא שייך שהם יאחרו וכו'? הכהנים בבית המקדש. הפשט של "עבר זמנו בטל קרבנו" הוא ביחס לקרבנות בבית המקדש, ששם צריכים לשמור על המסגרת של הזמנים בצורה הכי ברורה ו"כהנים זריזים הם". אמנם, היום איננו בבית המקדש ואין לנו קרבנות, וכמו שהרבי אמר הרבה פעמים – "קלקלתנו היא תקנתנו". בדור שלנו, דור של בעלי תשובה, לא נמצאים בבית המקדש והקרבן שיש הוא רק הקרבן שרבי נחמן דבר עליו – לקרב את כל המציאות לה' ולעשות בתוכה שלום כללי – ולכן לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו".

מלאכת שמים הותרה בשבת

נגיד עוד משהו, שנשמע סותר את הדברים האחרונים: שאלנו איך אפשר דווקא בשבת בראשית לתקן את המציאות בעולם העשיה. יש כלל שאפילו מלאכת המשכן לא דוחה את השבת, אבל עבודת הקרבנות שבתוך המקדש גופא כן דוחה את השבת. אפשר לומר שממש הוא-הוא, מכיון ש"עבר זמנו בטל קרבנו" ברור שקרבנות השבת – "דבר שקבוע לו זמן" – אכן דוחים את השבת. לכן יוצא שמי שכל מעשיו הם בגדר "מלאכת שמים" – עבודת הקרבנות במקדש – יכול לחלל את השבת לתיקון המציאות. אצלו כל יום שבת, והוא כל יום מחלל את השבת – אבל זה לא חילול שבת, כי עבודת הקרבנות במקדש היא לא "דחויה" אלא "הותרה". בכל אופן, נראה שיש כאן הרבה ענינים עדינים, שחלקם הם כמו נשיאת הפכים, בתוך הענין של בבעלי תשובה לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו".

צפרא דשבתא אחר התפלה:

[בדרך מבית כנסת שאלו את הרב שלהגיד שאפשר להשלים הכל – לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו" – זה מאד מלחיץ, שצריך להשלים כל מה שלא עשיתי. למשל, עד גיל די מבוגר לא אמרתי חת"ת, תהלים בשבת מברכין וכו' – אז כעת אפשר וצריך להשלים הכל?! הרב אמר שנכון, אבל זה לא להלחץ – יש זמן. זה סגולה לחיים נצחיים, החל מחיים ארוכים בפשטות כמו הדורות שקראנו עליהם בתורה, מתושלח וכיו"ב.]

א. מעשה בראשית – התחזקות או התחדשות?

שבת בראשית – סיום תהליך התשובה או התחלה חדשה?

אמרנו אתמול ששבת בראשית – בקביעות שנה זו – היא היום בו מסיימים את קליטת הלוחות השניים, מתן תורה של בעלי תשובה. לכאורה כיצד מתאימה קריאת מעשה בראשית – שהוא התחלה חדשה – לסיום תהליך של תשובה? השאלה מתעוררת בעיקר לפי דברי הרמב"ן, שמסביר על "בראשית ברא אלהים" כי "ברא" היא המלה היחידה בלשון הקדש שמשמעה בריאה יש מאין, וממילא הבריאה היא באמת התחדשות גמורה. אמנם, כפי שהארכנו בספר נפש בריאה ובמקומות נוספים, האר"י מפרש את ה"ברא" באופן אחר – מלשון הבראה (אף שאולי היינו מצפים שיהיה הפוך, שדווקא הפנימיות תדגיש את הבריאה יש מאין והנגלה יצמד יותר למציאות קיימת שדורשת תיקון). כלומר, סיפור מעשה בראשית בא על רקע עולם התהו שנשבר ואחר כך נדרשים להבריא-לתקן את המציאות. לפי הפירוש הזה מתאים לומר שמעשה בראשית הוא סיום תהליך של תשובה, כמובן. מהו פשט הקריאה בשבת בראשית?

קריאה באלול-תשרי – זמן ההתחזקות

ידועים דברי השל"ה שהקריאה מתאימה לזמן שלה, ולכן מובן שהקריאה של שבת בראשית שייכת בדווקא לסיום ימי התשובה וצריכה להתפרש לאורם (גם בשמח"ת קוראים את מעשה בראשית, אבל שם זה מצד תכיפת ההתחלה לסיום התורה, שהוא עצם הקריאה של שמחת תורה). בדרך כלל אנחנו מסבירים את החילוק בין תשרי לניסן כחילוק בין שיפור ("שפרו מעשיכם", שהוא העיקר בתשרי) לחידוש ("חדשו מעשיכם", המכוסה בתשרי ובולט בעיקר ב"החדש הזה לכם ראש חדשים" של ניסן), או – בסגנון המקובל בברסלב – בין התחזקות (בתשרי) להתחדשות (בניסן). העובדה שתקנו לקרוא את פרשת בראשית בחדש תשרי – וכן אנו פוסקים להלכה כרבי אליעזר, שהעולם נברא בכ"ה אלול (כמו שאומרים בתפלה "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון") – מלמדת כי הפשט העיקרי של התורה הוא דווקא ש"ברא" הוא מלשון הבראה ותיקון. יתר על כן, אפשר לומר – בדרך מליצה – שבלוחות ראשונים העיקר הוא הפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא וגו'", שנשמע באמת כבריאה והתחלה חדשה יש מאין. אמנם, בלוחות שניים יש דגש על הפסוק השני, "והארץ היתה תהו ובהו וגו'", ממנו אפשר ומתבקש לפרש שהארץ כבר היתה תהו ובהו מקדמא דנא (וכן רומזים הלוחות השניים למעשה יום השני של מעשה בראשית הפותח "יהי רקיע", גערת ה' לחזק את הרקיע שכבר היה). כלומר, הפסוק השני אומר מה הרקע (סוד הרקיע) – כמו ששואלים היום על כל דבר, על איזה רקע הוא נעשה – ומסביר ש"בראשית ברא" היינו ההבראה של כל המציאות היתה על רקע המצב של "והארץ היתה תהו ובהו". ככה צריכים ללמוד את הפשט בקריאת "בראשית ברא" בחדש תשרי (שהוא סוד תשר"ק, מהסוף להתחלה, מהמאוחר למוקדם – "אין מוקדם ומאוחר בתורה", כלל גדול של בעלי תשובה, וכמו שיתבאר). [ככה גם ללמד בחדר?]. לא, זה הלימוד מגיל בר-מצוה, אחרי שבן אדם כבר נשבר – ככה צריכים ללמוד ב"תום ודעת".

ב. החידוש בלא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו"

"אין מוקדם ומאוחר בתורה"

לגבי מה שאמרנו אתמול שהענין של בעלי תשובה הוא שלא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו" – "אין כל חדש תחת השמש". זה בעצם ענין שהוא מהדברים הכי יסודיים ובסיסיים אצלנו – יש לנו מאמר בספר תשובת השנה שכל היסוד של "אין מוקדם ומאוחר בתורה" הוא סוד התשובה. כלומר, הכח של התשובה הוא שהיא מעל הסדרים הרגילים של הזמן – בעל תשובה יכול לתקן את העבר, גם בתיקון מה שהתקלקל וגם בהמשכת האור שלא נמשך, וממילא "אין מוקדם ומאוחר" ולא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו".

האופי של פסח שני ושל "אין מוקדם ומאוחר בתורה"

אז יש לנו שלשה דברים: "אין אבוד" של פסח שני, "אין מוקדם ומאוחר בתורה", והחידוש של השנה – בבעלי תשובה לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו". צריך להגדיר מה ההבדל ביניהם ומה היחוד של כל אחד. ב"אין אבוד" של פסח שני, הפשט הוא שאדם שלא הקריב את הפסח בשגגה או באונס יכול להקריב אותו בפסח שני. אפילו לפי המובא בלוח "היום יום", ש"לכם" כולל אפילו מזיד צ"ע מה הכוונה. משמע שה"לכם" היינו מי שהיה ברצונו ב"דרך רחוקה" או שברצונו טמא את עצמו ולכן לא יכול היה להקריב, אבל האם גם מישהו שהיה טהור ובירושלים (ואפילו בעזרה) וברצונו לא הקריב את הפסח יכול להקריב פסח שני. ועוד, אמנם פסח שני מבטא את העובדה של אומרים באופן מוחלט "עבר זמנו בטל קרבנו" ביחס לפסח, אבל יש לו את הגדרים הברורים שלו – יש זמן מיוחד להשלים את ה"עבר זמנו" הקודם. והעיקר, בפסח שני המציאות היא שאדם החסיר וקלקל משהו, וכעת הוא יכול לתקן אותו. גם היסוד של "אין מוקדם ומאוחר בתורה" אומר שהיתה בעיה בעבר, אבל בכחו של בעל תשובה לשוב ולתקנו (וגם שם יש גדרים, שבאותו ענין לא אמרינן "אין מוקדם ומאוחר בתורה" וכיו"ב). ובעיקר, הענין של "אין מוקדם ומאוחר בתורה" אומר גם שמדובר בבעל תשובה מיוחד, שחי מחוץ לזמן, ולכן העבר, ההוה והעתיד שוים אצלו. זו לא המציאות הרגילה והפשוטה.

החידוש המיוחד של לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו"

בניגוד לתיקון העבר של פסח שני (וגם של "אין מוקדם ומאוחר בתורה"), הרי שאם לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו" כלל לא היה פגם – עדיין לא עבר הזמן, ואפשר לעשות הכל… אם מישהו לא שמר שבת – אז שיעשה שבת בהמשך השבוע. [לעשות ככה בפועל?] כתוב שבשביל להיות כל השבוע בבחינת שבת צריך להיות חכם, אז מי שחכם יכול לעשות ככה. מי שעושה ככה סימן שהוא חכם, כמו שהבעל שם טוב אמר שצריך להיות פקח… מישהו עוד לא בנה סוכה? יש זמן, אפשר לבנות כעת. בחב"ד לוקחים לולב סגור, אז יכול להיות שמישהו מגלה בסוף החג שהלולב שלו היה פסול מעיקרא – לא נורא, אפשר כעת ליטול לולב (יש לי למעלה לולב יפה מאד שאחד החברים הביא לי, אפשר לקחת ליטול…). כמובן שאנחנו מדברים על תשלום המצוה בעיקר ברוחניות (אך אפשר גם עם אחיזה בגשמיות), ומסתמכים באמרנו זאת על היסוד הגדול של מורנו הבעל שם טוב שכל התורה כולה, כל מצוה וכל פרט ופרט שבה, שייכת לכל אדם בכל זמן ובכל מקום, וממילא גם היום, לאחר חג הסוכות אפשר לקיים את מצות סוכה ונטילת לולב ושמחת בית השואבה (פשיטא), רק שצריך להיות חכם, וגם תמים (כמו התם של רבי נחמן, שבסוף מתגלה שהוא החכם הגדול מכולם), בשביל זה. גם ביחס ל"אין מוקדם ומאוחר בתורה" – אמרנו שזה משהו מיוחד, לא לגמרי שפוי, מישהו שמחוץ לזמן. אבל אנחנו לא רוצים רק "'ונקה' לשבים" (של פסח שני) ו"'ונקה' לשוים" (שיש ב"אין מוקדם ומאוחר בתורה") – העיקר זה "'ונקה' לשפֻיִם" כמו שהסברנו. לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו" זה לגמרי שפוי – עדיין יש זמן, הכל בסדר, ואפשר לעשות. [אז אולי נעשה כעת הקפות שניות?]. למה דווקא עכשיו? יש זמן. לא רק הקפות שניות – גם הקפות ראשונות אפשר לעשות.

ג. המעבר מצדיק לבעל תשובה בסוף התורה

שמונה פסוקי התורה האחרונים

בעצם, הענין שהתחלת התורה מחדש הוא התחלה של בעלי תשובה – כמו שהסברנו קודם – רמוז גם בסוף התורה שקוראים בשמחת תורה. הסיום ממש של התורה – שכלול בקריאה של חתן תורה – מדבר על הסתלקותו של משה רבינו והעמדתו של דור חדש, החל מ"וימת שם משה עבד הוי'" דרך התיאור של קבורתו ובכי ישראל עליו, הנהגת הדור החדש על ידי יהושע ושוב 'הספד' על גדולת ומעלת משה. מכיון שכתוב שמשה מת, יש מחלוקת תנאים מי כתב את שמונת הפסוקים האחרונים של התורה (כפי שמביא רש"י עה"פ): "אפשר מת משה וכתיב 'וימת שם משה'? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע. רבי מאיר אומר, אפשר ספר התורה חסר כלום, והוא אומר 'לקוח את ספר התורה הזה'? אלא הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע".

תשובת משה – מעבר דור

לפי רבי מאיר משה כותב בדמע – יושב וכותב בדמעות שלו, ולא בדיו. כלומר, בסוף התורה משה רבינו הופך מצדיק לבעל תשובה – הוא יושב ובוכה. אם רוצים לחבר את שתי הדעות, "אלו ואלו דברים אלהים חיים", אז אפשר לומר שבתוך הדעה הראשונה, ה'שפויה' יותר – רוב התנאים הם שפויים, גם רבי מאיר, המשיח מבין התנאים, הוא שפוי… – מתלבשת הדעה השניה. כלומר, שבפועל יהושע הוא הכותב את הפסוקים האחרונים, אבל בתוך הידים של יהושע מתלבשת הכתיבה של "משה כותב בדמע". שוב, התיאור של "משה כותב בדמע" אומר שמשה, שהיה צדיק כל ימיו – וכתב את התורה ישר, בלי דמעות – כעת הופך לבעל תשובה, והרי "הכל הולך אחר החיתום", ללמד שתכלית הכוונה של השי"ת במעשה בראשית היא "לאתבא צדיקיא בתיובתא" (עיקר התפקיד של מלך המשיח). גם עם ישראל בוכה אחרי הסתלקות משה, כולם נעשים בעלי תשובה. יש כאן עוד דבר חשוב, התיאור בסוף התורה מדגיש שאמנם יהושע קם תחת משה, והוא מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו, אבל "ולא קם נביא עוד כמשה" – צדיק כמו משה כבר לא יהיה. ככה זה בכל דור, צריך לדעת שצדיק כמו הרבי של הדור הקודם לא יהיה – "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה" – אבל 'זה מה יש', עוברים דור ועם זה מתחילים מחדש את התורה. שנזכה להיות דור של בעלי תשובה, ואז לא אמרינן "עבר זמנו בטל קרבנו" ונזכה להארת המשיח של הרבי, של משה רעיא מהימנא, בתוך הדור שלנו.



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] תוספת כט לפסוק הראשון של התורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", עולה 2730, שהוא "שלם וחצי" ביחס ל-1820, סוד פעמים הוי', מספר האזכרות של שם הוי' ב"ה בכל התורה כולה. יוצא ש-2730 עולה סוד (שבעים פנים לתורה) פעמים "הוי' אחד" ("שלם וחצי" ביחס לשם הוי' עצמו).

[ג] קדושת לוי האזינו ד"ה "מי אל כמוך".

[ד] ד"ה "בראשית ברא" תשל"ח.

[ה] ראה בעיקר שיעור ו' תשרי ש"ז.

[ו] ראה ייטב לב וישב ד"ה "עוד יתבאר והנה קמה אלומתי":

…שפירשתי והיה ראשיתך מצער וגו' (איוב ח, ז), כי כבר אמרו (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח וכו', ואף על פי כן לפעמים צריך להשתמש במדת הגאוה, כדכתיב (דברי הימים"ב יז, ו) ויגבה לבו בדרכי ה', דהיינו במקום שצריך להשתמש במדת עזות, וכן אמר דוד (תהלים קיט, מו) ואדברה בעדותיך נגד מלכים וגו'. וענין זה נחוץ מאד בדור האחרון הזה, אשר רבו המתפרצים בעם לפרוץ גדר וגבול שגבלו הראשונים, ולעומתם צריכים החרדים לדבר ה' לעמוד נגדם בעזות דקדושה להכניעם ולהשפילם ולהפר עצתם לבל ירימו יד להרוס הדת חלילה. וזהו שאמרו חז"ל (סוטה מט ע"ב) בעקבות דמשיחא חוצפא יסגי, היינו זה לעומת זה, חוצפא דקדושה נגד חוצפא דסטרא אחרא. וזהו שנאמר והיה ראשיתך מצער, בראשית הימים ושנים קדמוניות היה חשוב מדת ענוה, הלא מצער הוא, ואחריתך, היינו באחרית הימים כגון בדורות האחרונים, ישגה מאד, כלומר כל מה שישגה האדם ויגבה לבו בדרכי ה' נגד המלעיגים, זה חשוב מאד.

[ז] ראה בראשית רבה מה, א. תנחומא חיי שרה ד.

[ח] עוד על ה"שלשה עַדים" האלה נתבאר בהתוועדות כ"ה תשרי ש"ז.

[ט] ספרא קדושים ט.

[י] לקו"ת ט, ד.

[יא] באר מים חיים בראשית ד, טז וז"ל:

…כי בבחינה זו נשתנה מצות שבת מכל המצוות שבתורה, כי הנה כל המצוות עת וזמן נתן להם ולא ישתמשו בשום זמן אחר כי אם במועד המיוחד להם כמו אתרוג וסוכה ותפילין וציצית וכדומה, אינם משתמשים כי אם במועדם ובזמנם, וכאשר יעבור הזמן אז עבר זמנו בטל קרבנו מלהקריבו לפני ה' לא ירצה. גם אפשר עבירה יהיה זאת בידו שיעבור על בל תוסיף, ולא כן במצות השבת שנמצא גם בימות החול כמו שמובא בזוה"ק (חלק ג' קמ"ד ע"ב) על רבי שמעון בן יוחאי, רבי יהודה קארי ליה שבת דכולי שתא. ועוד אמר (שם כ"ט.) דתלמיד חכם אתקרי שבת מלכתא ויותר מפורש אמרו (שם קע"ט ע"ב) בגין כך לא זזה שכינה מישראל בכל שבתות וימים טובים ואפילו יומא דחול, והטעם הוא לפי שאין בכל הששת ימי המעשה כי אם מה שמקבלין מאור יום השבת כי כל שיתא יומין מיניה מתברכין כמו שאיתא בזוה"ק (יתרו פ"ח.) ונמצא אשר בהכרח מאיר ומופיע אור יום השבת לכל ששת הימים ועל כן יוכל כל אדם אם ירצה באהבת נפשו ומאודו לקבל אור יום השבת בכל הששת ימים, והאל הטוב בכוון ברא כן, כי זה עיקר יום שבת קדשנו לשבות מכל מלאכת עולם הזה לצאת מעובדין דחול עשיית עולם הזה ולדבק בה' אלהיו ביום שבת קודש בתורה ועבודה כל אחד לפני בחינתו. ותלמיד חכם הרוצה לשבות בימי החול מכל עשיית עולם הזה וללכת להתקרב אל ה' בתורה ותפילה, עושה מחול, שבת. ומקבל לעצמו הארת שבת לעבוד את ה' באוות נפשו ברשפי אש שלהבת יה, ועל כן נקרא שבת דכולי שתא, כי מקבל תמיד הארת שבת. ובודאי ביום שבת גופא מתעלה עוד למעלה למעלה בנשמה על נשמה, ואמנם גם בימות החול מקבל הארת שבת ונקרא שבת מלכתא, ובודאי יחפוץ ה' בכל איש ישראל להיות בכל ימות החול בבחינת שבת…