הכח ללכת באמצע

בפרשת בשלח, התורה מספרת על הנס הגדול של קריעת ים סוף. הביטוי הוא "ויבקעו המים" – לא "ויבקע הים" אלא "ויבקעו המים" – ומכך למדו חז"ל שכל המים שבעולם נבקעו, ולא רק מימי ים סוף. הפעם נתבונן בדבר המדהים הזה, שבעת הנס של קריעת ים סוף כל המים בכדור הארץ – ואולי גם ברקיעים העליונים – נבקעו.
נתבונן במשמעות המושג מים בתורה, שמתפרש בכמה אופנים. הראשון והחשוב הוא "אין מים אלא תורה". דבר נוסף שכתוב שמים הם תשובה. על הפסוק "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" דורשים שהרוח היא "רוחו של מלך המשיח" והמים הם תשובה – כאשר יעשו תשובה שלמה, משיח יבוא. אז מים הם דימוי לתורה וגם דימוי לתשובה. ולפעמים המים רומזים לקב"ה בעצמו – "אין מים אלא הקדוש ברוך הוא",  לפי הפסוק שה' הוא "מקור מים חיים". אם כן, את העובדה שכל המים נבקעו בעת קריעת ים סוף, צריכים להבין ביחס לתורה, ביחס לתשובה, ואפילו ביחס לה'.

ביחס לתורה יש שני פירושים מהי משמעות בקיעת המים: בתורה יש שני מימדים, נשמת התורה וגוף התורה. ביום הראשון של הבריאה המים הם יחידה אחת, אבל ביום השני של הבריאה הקב"ה הבדיל בין המים העליונים למים התחתונים. בתורה המים העליונים הם נשמת התורה הפנימית, הקבלה, החסידות, ואילו המים התחתונים הם גוף התורה. לפעמים מסבירים שמים עליונים הם כל חכמת התורה ומים תחתונים הם כל חכמת המדע, ומוסבר שהמים התחתונים צריכים להתחבר לחכמת התורה, אבל בתוך התורה עצמה מים עליונים ומים תחתונים הם נשמת וגוף התורה. הפירוש השני הוא שבכל דבר בתורה יש דעות שונות ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים". אפילו אם שתי הדעות הן הפוכות, אחד אומר לבן והשני אומר שחור, שניהם "דברי אלהים חיים" – זה פראדוקס. זו עוד משמעות של בקיעת המים. בכלל, בעברית "מים" זו מילה בלשון יחיד אבל בצורה של רבים. בקיעת המים היא ההבחנה בין שני ממדי התורה – נשמה וגוף. או הזיהוי שבכל דבר יש שתי דעות ושתיהן אמת – "אין אמת אלא תורה", "אלו ואלו דברי אלהים חיים".
הסמל השני הוא תשובה, חזרה אל ה'. ביחס לתשובה יש שתי רמו ת – "תשובה עילאה" ו"תשובה תתאה". התשובה העליונה היא חזרה אל ה' מתוך תענוג של קרבת ה' עד להתאחדות עם ה'. תשובה תתאה היא חזרה מתוך התחושה עד כמה התרחקתי מה', עד כמה נפלתי בגלל מעשי הלא נכונים. לפעמים כתוב שיש שתי רמות של תשובה – תשובה מאהבה ותשובה מיראה. זה גם מתאים – תשובה מיראה היינו היראה מהריחוק שלי מה' ותשובה מאהבה היינו תשובה מתוך אהבת ה' וקרבתו. שני מימדי המים של התשובה הן תשובה מתוך תחושת תענוג וקרבה ותשובה מתוך מרירות על הריחוק – תשובה עם תחושה של התקרבות לה' או תשובה מתוך הרגשה מהיכן אני בא. או, תשובה מאהבה או תשובה מיראה.
כשאומרים "אין מים אלא הקב"ה" מהי הבקיעה? מוסבר בחסידות שאף על פי שה' הוא אחד יחיד ומיוחד, יש שתי צורות תפיסה שלו ביחס אלינו. הראשונה היא טרנסצדנטלית – "אור אין סוף הסובב כל עלמין", והשניה אימננטית – "אור אין סוף הממלא כל עלמין". בשתי הצורות מתייחסים אל ה' כאלוקים 'אישי' – שאפשר לפנות אליו ולהתייחס אליו והוא מתייחס אלינו.
כתוב "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" – בני ישראל הולכים בין גזרי הים, ביבשה. יש שני חלקים, ובמרכז יש שביל שהוא הכח לאחד את שני הצדדים. מי שהולך ביבשה הם עם ישראל – להם יש את הכח לאחד את שני החלקים, את שני המימדים של המים. הביטוי "ויבואו בני ישראל בתוך היום ביבשה", שכתוב פעמיים, הוא מספר מאד חשוב – 1430, הכל פעמים הוי', וכן הוי' פעמים הים. הכח של נשמות ישראל הוא ללכת באמצע, לחבר את שני המימדים, לגלות שהכל הוי', ה' הוא הכל והכל הוא ה'.                                                                                                               (ד' שבט ע"א)

ג' יסודות ו-ז' מתנות (חלק ה')

כעת נסביר בפרטות את 7 המתנות (הצד הטוב של 7 התמורות): מתנת החסד היא חכמה. הקשר הפשוט הוא שחסד הוא ענף החכמה. או, במלים אחרות, החסד הוא אברהם והחכמה היא "אלהי אברהם". החסד הוא שם אל – "חסד אל כל היום" – אבל "השמים מספרים כבוד אל", היינו "אל נהירו דחכמתא", לב נתיבות חכמה. חסד הוא אהבה, החתן והכלה אוהבים בסיבוב הראשון (תחת החופה). אחרי הרבה נסיון חיים צריך לברך אותם שישמרו עד אחרית הימים, בכל מצב, שתמיד ימצאו חן זה בעיני זו – זו המלכות. הכל מתחיל באהבה ונגמר בחן. יש קשר בין חן לאהבה – חן במספר קטן עולה אהבה. כשאוהבים, מה המתנה? יש דברים שאני עושה ויש דברים שה' נותן. אהבה היא פעולה שלי, אבל במקום האהבה מבקשים את מתנת החכמה. במלים פשוטות, חכמה באהבה היא חכמת חיים. צריך הרבה חכמה איך לאהוב נכון, איך להסתדר. היתה אהבה,  אפילו ממבט ראשון, אבל אהבה זו היא עדיין הרבה אור בלי כלי. כדי לעשות כלים לאהבה, כדי שהאהבה תתמיד ותצמח ותוליד, צריך חכמה. יש רמז ידוע ש-אהבת ישראל (ה"כלל גדול בתורה") עולה אהבה פעמים חכמה (שני המרכיבים הראשוניים שלו, שכל אחד לא מתחלק יותר). לא צריך רק אהבה, אלא אהבה כפול חכמה (כפל הוא זיווג). באהבת ישראל האהבה היא "אהבת" והחכמה היא "ישראל" – אותיות לי ראש. צריך חכמת חיים יחד עם האהבה שלנו אחד לשני.
עוד דבר: ה-ב, עין ימין, היא כנגד המנורה בבית המקדש, שהיא הכלי של החסד בבית המקדש. המנורה היתה בצד דרום, שהיא החסד, ומהמנורה לומדים חז"ל "הרוצה להחכים ידרים" – לא "הרוצה לאהוב ידרים". מצד אחד אור המנורה הוא אור של אהבה, אבל בעיקר הוא אור של חכמה אלוקית המאירה לכל העולם (כידוע שה' לא צריך לאורה של המנורה, אלא האור הוא כדי לצאת החוצה לכולם, "יפוצו מעינותיך חוצה" בחכמה אלוקית, "תורה אור"). "הרוצה להחכים ידרים", היינו שכאשר מתפלל יפנה קצת לצד ימין, אם הוא רוצה לבקש חכמה. אם כן, הסמל הכי מובהק שהחכמה נמשכת במקום החסד הוא המנורה.
כך גם לגבי המתנה השניה, מתנת הגבורה- עושר – "הרוצה להעשיר יצפין" כי שולחן בצפון. השולחן הוא הפרנסה, ובבית המקדש ובמשכן השולחן היה בצפון, גבורה. בפנים מתנה זו שייכת לאוזן ימין, אך היא שייכת לספירת הגבורה. יש איזו הארה של צפון בפנים, באזן ימין דווקא, ועל כך כתוב "הרוצה להעשיר יצפין". צריך שתהיה פרנסה טובה בבית. הרבה פעמים שלום בית הוא בחיצוניות כשאין לחם בבית – אין לחם על השולחן, בצפון. יוסף הוא השלום-הברית, והוא מצטרף הרבה פעמים ליצחק-הגבורה-העושר.
כמובן שכאן גם המקום להזכיר את  מאמר חז"ל "אין עשיר אלא בדעת ואין עני אלא בדעת". עיקר העושר הוא רחבות הדעת, הרחבת הדעת, ועיקר העוני הוא ההיפך מכך. קודם אמרנו שכל ז הכפולות הן פרטים בתוך יסוד העפר שמקומו בדעת, שבא אחרי ג אמות אמש. כאן רואים בפירוש שהעושר והעוני הן בפנימיות תכונות של דעת. גם מה שהוזכר קודם – "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו". לא צריך הרבה כסף בשביל להיות עשיר, צריך הרבה "שמח בחלקו" בשביל להיות עשיר, זה פשט. כתוב שברוחניות צריך להיות להיפך – "יש לו מנה רוצה מאתים", לא להסתפק במועט – אבל בגשמיות חז"ל אומרים בפירוש שהעשיר האמיתי הוא השמח בחלקו. להיות שמח שייך ליצחק, לספירת הגבורה – דווקא הגבורה היא צחוק ושמחה ושעשועים, הכל גבורה בקבלה. זו גם פונקציה של דעת, כי "צרכי עמך מרובין ודעתם קצרה" – בגלל שהדעת ענייה וקצרה רוצים וצריכים הרבה, אבל מי שיש לו דעת רחבה מסתפק במועט לגמרי ומודה לה' (ענף הגבורה הוא ההוד – על כל פרוטה ופרוטה, על כל מה שיש לו, מודה לה' מאד – "על כל מדה ומדה הוי מודה לו במאד מאד", "בכל מאדך"). זו מתנת העושר בחיים – דעת, מדת ההסתפקות. לא סתם להסתפק ולהרגיש לא טוב, אלא להסתפק ולהיות שמח – העיקר הוא השמחה.                                   (ח' כסלו ע"א)

אותיות מחכימות:

גהינום – ים נוגה
הגהינום הוא ים נוגה – ים של עצבות (תלמידים)

הרב שרצה להשתמד (חלק ב')

כספו של הקמצן טמא

יש סיפור נוסף על קמצנות. היה לרבי מרדכי מטשרנוביל חסיד שהיה גביר גדול, אך קמצן גדול. היה מנהג אצל רבי מרדכי שבכל חג חנוכה היה מכבד אחד מחסידיו כאשר התארח אצלו והדליק נרות. בעבור כיבוד זה היו משלמים כסף רב לחצר. הגביר הקמצן מעולם לא הזמין את רבי מרדכי לביתו בחנוכה.
פעם אחת טייל הרבי והגיע לעיירת הגביר הקמצן. כל העיירה, כולל קהילת חסידיו ובתוכם הגביר הקמצן יצאו לקראתו. היה דוחק עצום והגביר נדחף בדיוק מול פני הרבי. מישהו היה צריך להזמין את הרבי ואותו הגביר שאל בהיסוס ובלית ברירה: "רבי, האם תבוא לביתי?" רבי מרדכי ענה "כן, אבל זה יעלה לך אלף רובל!" החסיד הגביר הסכים בלית ברירה.
לאחר קבלת הפנים התפזרו החסידים והתברר שהגביר גר בקצה השני של העיירה, מרחק רב מהצפוי. הגביר העלה את הרבי על גבי העגלה והרבי העלה את המחיר לאלפיים רובל. לא היתה לחסיד ברירה והוא נסע עם הרבי לביתו.
כאשר הגיעו לבית החסיד הגביר המפואר, ראה הרבי שיש מדרגות רבות לעלות והוא אמר לחסיד שכל מדרגה תעלה לו אלף רובל נוספים! הגביר החל לצאת מדעתו, ואז הרבי אמר לו שיכתוב את כל כספו כצוואה לרבי. הגביר היה מבולבל, אבל עשה זאת. הרבי שמח וקרא לגביר שיבוא עמו לטיול. לאחר ששבה דעתו של החסיד אליו, אמר לו הרבי: "תדע שכל רכושך בא מהסטרא אחרא והוא כסף טמא. עכשיו כשנתת לי הכל ממש, הקליפה ששרתה עליו התבטלה וכעת אני מחזיר לך הכל, חוץ מאלף הרובלים הראשונים שהתחייבת עליהם בתחילה…"
מסיפור זה למדים שכל מי שכספו טמא עלול להיות קמצן. כסף טמא מפתח קמצנות. כספו של כל קמצן, גם מי שאינו גביר, אינו טהור. כל חשיבתו על הכסף היא טמאה. עיקר העבודה זרה היא כסף טמא.
בהשגחה פרטית כאשר בא הקץ, בא גם קיצו של הקמצן – "אין לך אדם שאין לו שעה", כלומר זמן של פניה ושעיה לכיוון הטוב. אז נפתח לבו של האדם אפילו בעל כורחו. זו זכות שה' נותן לאדם בבחינת "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם גדול". הקמצן הוא מי שממונו חביב עליו מנפשו". כספו של האדם הוא ה"בכל מאדך". כדי לטהר כסף טמא יש להגיע ל"בכל מאדך". מכסף טמא יוצאים כל הדברים הטמאים, כל השחיתויות, והוא שורש כל הבעיות. לכן צריך רבי שיקיים את "וילקט יוסף את כל הכסף". הכסף מבטא כיסופים – אהבה ומשיכה, וצריך ללקט את הכל אל הצדיק.
צריך להגיע לקץ. משה רבינו הרג את המצרי לפני הקץ ולכן היו אחריו רדיפות. רבי אברהם אבולעפיה הרג את האפיפיור בשם קדוש, ואילו הבעש"ט רוצה להגיע לקץ בעצמו בלי שמות, מכח האמונה בלבד.
(התוועדות, תש"ס)

תמימות בנפש – עפ"י הרש"ב (חלק א')

מהי תמימות בכלל? התמימות בנפש משקפת את הבטול בנקודת הרצון שבכתר, הביטול הכי פנימי בנקודה הכי פנימית. יש תמימות בשכל ותמימות בלב – ששניהם יחד הם מעבר מהכתר ל"המעשה הוא העיקר" – התמימות במעשה, שמאמתת לגמרי את הנקודה הפנימית של הרצון. מי שיש לו את כל התמימות הוא היהודי האמיתי, האמת האמיתי, א-מ-ת, ראש-תוך-סוף, תמימות בכתר (ראש), בשכל ובלב (תוך), ובמעשה (סוף).
הגדרת התמימות בתחילה היא שאין לו תנועות ותנודות, יציב במאה אחוז, אי אפשר להזיז אותו, לא כי הוא עושה שרירים, אלא כך הוא בפשטות. פירוש נוסף אומר הרש"ב, שתמים מקיים פרש"י והגמרא על "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" – לא חוקר את העתידות ולא מתחכם. בכך הוא מקשר בין תמימות ובטחון בנפש.
הרש"ב כותב שתי נקודות עיקריות. הנקודה הראשונה היא שתי דרגות של בטחון שנובעות מתמימות. הוא אומר שיש שתי דרגות של בטחון שנובעות מתמימות: הבטחון הראשון הוא של "וברכך הוי' אלהיך בכל אשר תעשה" – האדם יודע שהברכה היא של ה', אז עושה כלי אך לא מתחכם יותר מדי, "יגיע כפיך (ולא יגיע ראשך) כי תאכל". עושה כלי ובוטח בה'.
הבטחון השני הוא "טוב לחסות בה' מבטוח באדם". הוא מדייק, דיוק של אדמו"ר הזקן, שבטחון באדם אינו פסול אלא רק יותר טוב לחסות בה'. מה הכוונה? בטחון באדם הוא באור הממלא כל עלמין, עילת כל העילות, ואילו "טוב לחסות בהוי'" היינו בסבת כל הסבות, אור הסובב, ואז לא צריך לעשות כלי בכלל. ואולם, אם אני לא עושה כלי כלל אני סומך על הנס, והרי כתוב "אין סומכין על הנס". הרש"ב מסביר כי, שאם אדם רואה שאין מנוס, שהדרך היא רק לבטוח בה' בלי לעשות כלום, לא קוראים לכך לסמוך על הנס. כלומר, שלסמוך על הנס היינו כאשר יש לי משהו לעשות בדרך הטבע ואיני עושה, אך אם אדם רואה שאין מה לעשות בטבע והוא חוסה בה' – לא קוראים לכך לסמוך על הנס – ואז "חשוב טוב יהיה טוב", וודאי יהיה טוב בלי לעשות שום כלי. הבטחון כאן הוא כשאין חוט של תקוה, בלי לעשות כלי, ולפעמים כתוב בחסידות שגם בלי להתפלל.
מבין שני סוגי הביטחון, עיקר התמימות היא הבטחון השני. זה אחד המקורות החשובים ביותר לנו לכך שתמימות היא פנימיות ההוד. ובהמשך הוא כותב שנצח והוד הם שתי בחינות בטחון פעיל וסביל ("בטחות חכמה") – נצח בטחון פעיל על ידי עשיית כלי, והוד בטחון סביל בלי לעשות כלום. היות שאומר שעיקר התמימות היא הבטחון הסביל, "מפורש יוצא מפי כהן גדול" של המאמר שלנו שהתמימות היא הוד. הוא מביא את הפסוק של הבטחון הפעיל, "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" – פסוק של נצח – אבל הבטחון הסביל, "טוב לחסות בה'", הוא עיקר התמימות ושייך להוד.
(כ"ד חשון, ע"ב)

מלחמה מודעת ביצר או הדחקה

יחודו של הבינוני הוא בשמירה על לבושי נפשו – מחשבה דיבור ומעשה – מכל פלישה של יצר הרע. הוא לא מצליח למנוע כניסה של יצר הרע, אבל ברגע שהוא חש שנכנסה בו מחשבה זרה, הוא עומד על המשמר ומנסה לגרשה בכל כוחו.
זה ההבדל העיקרי בין בינוני לרשע. הרשע מקבל את הרע (באופן חלקי או מלא) ברצון. ברגע שהבינוני מזהה שנכנס בו יצר הרע, תגובתו הספונטאנית היא של אי קבלה ברצון. לא תמיד הוא מצליח לגרש את היצר הרע, אבל תמיד יש לו תגובה פנימית של אי קבלה ברצון.
אין כאן הדחקה לתת-מודע (Repression). ידוע בפסיכולוגיה כי כאשר הנפש אינה מסוגלת לקבל דבר במודע, היא מדחיקה אותו לתת-מודע. זו אינה עבודת הבינוני, ולהפך – עבודת ה' של הבינוני היא בכוונה מודעת לגרש את הרע מקרבו. זו אינה הדחקה אלא אתכפיא – מלחמה וכפיה (ובלשון הפסיכולוגיה – Suppression).
מהו בעצם ספר ה"תניא"?
מלחמה מודעת נגד הרע. האדם יודע היטב היכן הוא נמצא והיכן אויבו. מהדחקה האדם נכנס לכל מיני תסביכים נפשיים, מפני שאינו יודע ומכיר את עצמו. לעומת זאת אתכפיא באה מתוך מודעות. הבינוני נמצא בהכנעה כלפי ה', אבל ברע הוא נלחם.
הכלל החשוב ביותר שיש לדעת הוא, שמי שנלחם לא מסתבך מבחינה נפשית. הפסיכולוגיה החילונית טועה טעות חמורה בעניין הזה. עניין המלחמה מטושטש לגמרי, ונוצר רושם שהאתכפיא היא מקור לכל תסביך, אבל ההפך הוא הנכון. האתכפיא האמיתית של ה"תניא", לא זו בלבד שאינה תסביך, אלא היא הבריאות הנפשית! היכולת לעשות כפיה בנפש היא הבריאות הנפשית, ואילו ההדחקה היא חולשה נפשית המולידה כל מיני תסביכים בנפש. האתכפיא של הבינוני פירושה להכיר בכך שהרע הוא חלק מה'אני', אבל לא להניח לו להשתלט על האדם באופן מודע. הכל מתוך השפלות וההכנעה בנפש של "הלוואי בינוני!" זהו כח הבינוני.  לעומת זאת הדחקה רעה בנפש, זהו תהליך שמתרחש כולו בתת-מודע, כאשר האדם לא מספיק גיבור להכיר ולהתמודד עם עצמו ועם כל הצדדים האפלים באישיותו. הבעיה נוצרת מכך שהאדם לא מוכן להביט באפילה שבו, ולכן הוא מדחיק הכל לתת-מודע. זהו המקור האמיתי לכל תסביכי הנפש. ספר ה"תניא" מלמד שהאדם לא ידחיק דבר, ויערוך מלחמה מודעת ביצרו הרע.
("אוצר הנפש" א')

אמרת הרב

האדמו"ר הזקן מסביר שרוח השטות היא המחשבה שאוכל לעבור עבירה ולהישאר יהודי. אם יש איזו רוח שטות שמאפיינת באמת את כל הדורות, מאדמו"ר הזקן עד עצם היום הזה, היא רוח השטות הזו. שכל ההיסטוריה של עם ישראל בדורות האחרונים היא תחת סימן הרוח שטות הזו, שאני יכול לעשות מה שלבי חפץ ולהישאר ביהדותי, במיוחד כאן בארץ ישראל עם מדינת ישראל.

ספרי "אוצר הנפש": באתר www.pnimi.org.il
אתר השיעורים של הרב יצחק גינזבורג שליט"א:

http://jewish-education.info/

לקבלת העלון במייל: otsar.hanefesh@gmail.com
להצלחת נחמן בן תמר בכל העניינים

קובץ להורדה

מעלת הכלבים ביציאת מצרים

בפרשת השבוע, פרשת בא, מופיעות שלוש המכות האחרונות. המכה האחרונה היא מכת בכורות. לפני מכת בכורות משה רבינו דיבר עם פרעה, התרה בו מה עתיד לקרות, ואמר שבאותו לילה, בחצי הלילה, כל מצרים יצעקו לישראל לצאת. ואז הוא אמר ביטוי מאד מעניין – "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" – ואז המשיך "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל".
בגמרא, בפרק האחרון של מסכת ברכות, שכולו עוסק בחלומות, כתוב שהרואה כלב בחלומו, כאשר מתעורר בבוקר מיד יאמר את הפסוק "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", לפני שפסוק אחר יקדים לבוא לפיו. זה פסוק חיובי ליהודים, ויאמר את הפסוק הזה לפני שיבוא לפיו פסוק שלילי – "והכלבים עזי נפש". לפעמים עזות נפש היא חיובית ולפעמים שלילית, אבל בפסוק הזה המשמעות שלה שלילית ביותר. כאן הכוונה היא לחמדנות שאינה יודעת שובעה – "והכלבים עזי נפש לא ידעו שובעה" יש מי שאומר שבפסוק זה מתוארת העובדה שהכלבים הם מופקרים ביותר בין בעלי החיים, ויש קשר בין כלבים למיניות ואפילו לזנות.

המעלה של "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" היא שההבדל בין ישראל לעמים ניכר גם בטבע עצמו. זו לא חלק מהמכה, אלא תודעה של הצופה מבחוץ – הטבע מסתכל על המכה, והוא מבין וחש את ההבדל הקיומי בין ישראל לבין מצרים. כאן הכלב מסמל את כל הטבע. הכלב לא חרץ את לשונו, לא הזיז אותה אפילו, לא נבח ולא נשך ולא עשה שום דבר שלילי, משום שהוא עצמו חש את הנס, חווה התגלות של אלוקות.
באופן טבעי, כאשר כלב נובח אנשים מפחדים, בפרט זה מפחיד נשים וילדים קטנים. במיוחד אשה בהריון, יתכן אפילו שכאשר כלב נובח תהיה חלילה הפלה. כשכל המצרים צועקים שישראל יצאו, הכלבים לא נובחים, וזה פועל שהיהודים ירגישו בטוחים, שלא יפחדו משום דבר. לכלבים יש חוש ריח מאד מפותח – הם מריחים סכנה ונובחים. חז"ל אומרים שהכלבים מריחים את מלאך המוות, ואז הם מתחילים ליילל ולנבוח, וכאן היו הרבה מצרים מתים מסביב והם לא נבחו. חוץ מזה, זה לילה – זמן שהכלבים נובחים בטבע, ובכל זאת לא נבחו. בנוסף, דבר שלישי, כשאנשים מתחילים לקום ולזוז באמצע הלילה הכלבים נובחים, כי זה לא רגיל, ובכל זאת לא נבחו.
הכלבים זכו בכמה דברים על כך שלא נבחו. אחד מהם שיש להם שירה מיוחדת לה'. ב"פרק שירה" כתובה השירה של שבעים יצורים שונים לה', כל אחד שר שיר מיוחד לה'. האחרון הוא הכלב, שהשיר שלו הוא "בואו ונשתחוה לה'", וחז"ל שואלים איך זכה לשירה נעלית כזו? ועונים בגלל "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". בזכות שלא נבחו הם אפשרו לבני ישראל לצאת בשמחה, בבטחון ובלי פחד, למרת כל הצרות שהיו למצרים מסביב. הכלבים זכו בשלושה דברים – הם מקבלים טריפות; יש להם את השירה המיוחדת הזו; משתמשים בצואה שלהם לעיבוד עורות כשרים לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות.
תכונה חיובית נוספת של הכלבים היא נאמנותם. יש לכלבים גם תכונות שליליות, כנ"ל, אבל יש גם תכונות חיוביות שצריכות להיות מודגשות בעם ישראל. כתוב ש"ישראל עזין שבאומות" והכלב עז בחיות, "והכלבים עזי נפש". יש משהו שלילי בעזות, כנ"ל, אבל יש גם תכונה חיובית של עזות. כאן הכלבים מבטאים את ההסכמה וההתפעלות של הטבע מהנס. הטבע יכול להתנגד, להגיד שאינו רוצה לשקף את ההבדלה העצמית בין ישראל למצרים. אבל כאן הטבע כורע ברך לפני ישראל, כמו שהכלב כורע לפני אדוניו. הכלב אומר "בואו נשתחוה לפני ה'", וכאן הוא משתחוה ומזהה את הנוכחות של ה' ומביע בשם כל הטבע את התודה והשבח לה' על נסי יציאת מצרים.                                     (כ"ו טבת, ע"א)

ג' יסודות ו-ז' מתנות (חלק ד')

מה הן שבע התמורות? התמורה הראשונה נקראת "תמורת חכמה אולת" – או חכמה או אולת – השייכת לחסד, הספירה הראשונה בלב – עין ימין. התמורה השניה היא "תמורת עושר עוני" – או עשירות או עניות. תמורה זו היא כנגד ספירת הגבורה. התמורה השלישית היא כנגד התפארת, שהיא "תמורת בנים שממה", ר"ל. תמורה זו היא כנגד "בני", אחד משלושת הדברים ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא" – ה"מזוני" בגבורה וה"בני" בתפארת.  אחר כך באים ה"חיי" בנצח – חיים נצחיים. לכן "תמורת חיים מות" שייכת לנצח, לאות כ של בגדכפרת  – כף החיים.
אחר כך האות פ של בגדכפרת היא "תמורת ממשלה עבדות". אפשר להיות עבד, כמו שהיינו עבדים לפרעה במצרים, ואפשר להיות בן חורין. בשביל להיות בן חורין, עם ממשלה, לא צריך להיות מלך ישראל – איני צריך להיות משיח או משהו כזה – אבל יש בחיים מצבים שהאדם הוא בן חורין, לא עבד אלא מושל. "עבדי הם" – אנחנו כן עבדים, אבל רק לאדון אחד, "אחד יחיד ומיוחד" הקב"ה, וחוץ מזה יהודי אמור להיות בן חורין, "כל ישראל מלכים". הייתי חושב שממשלה ראויה להיות מתנת המלכות, אבל היא מתנת ההוד. ההוד היא הספירה החמישית של הלב, אבל יש לה קשר הדוק למלכות – "הוד מלכות", לו זכה שלמה המלך. הוד מלכות הוא המקיף של המלך – שהמלך מקבל מתנה של ממשלה, וכך לכל ישראל. לפי הבבלי כולנו בני מלכים ולפי הירושלמי כולנו מלכים ממש, ומגיעה לנו ממשלה – לא שמישהו אחר ישעבד אותנו. אם אנחנו מושלים על המציאות אז אנחנו גם מיטיבים לה. יהודי הוא אחד שאוהב לעשות טוב. אם מישהו אחר משעבד אותנו ח"ו הוא עושה לנו רע, כי הטבע של הגוי לעשות רע, אבל אם אנחנו מושלים אנחנו עושים הכי טוב לכולם ולכן ה' רוצה שאנחנו נמשול. היהודי הוא מושל, וטבעו "טבע הטוב להיטיב".
התמורה של האות ר הוא "תמורת שלום מלחמה", משהו מאד מאד כללי. אם אמרנו שממשלה מתחילה להיות תיקון הכלל בתוך הפרט – שכל פרט יהיה מושל, קודם כל אני צריך להיות מושל ביצר שלי, ולא עבד ליצר שלי ר"ל – אחר כך יש ברכה שכולנו שואפים לה: שלום. איפה ברכה זו? ביסוד. איפה בפנים? בנחיר שמאל. ב"שים שלום" צריך לתקן את נחיר השמאל, ואם לא יש מלחמה ח"ו. כמובן, היסוד הוא גם הספירה שמקשרת בין החתן והכלה במיוחד. מה הוא שלום בהקשר של חתן וכלה? היסוד הוא שלום בית. מי שמתקן את ה-ר יש לו שלום בית. מי שלא מתקן את ה-ר יש לו מלחמה, כמו שחז"ל אומרים – "זכה 'עזר', לא זכה 'כנגדו' להלחם בו", או שיש שלום בבית או שיש ח"ו מלחמה בבית.
אחרונה חביבה היא המלכות, שבהשקפה ראשונה הייתי חושב ששייכת לה הממשלה, אך לא כך. ומה מתנתה? על המלך כתוב "מלך ביפיו תחזינה עינינו". רחל היא שורש המלכות, כמבואר בקבלה, והיא יפת תאר ויפת מראה, שיעקב התאהב בה במבט ראשון. במלכות יש "תמורת חן כיעור". מתנת המלכות היא מציאת חן בעיני אלוקים ואדם.
לסיכום, יש שבע מתנות, והמתנה היא הצד הטוב של התמורה: חכמה, עושר, בנים, חיים, ממשלה, שלום, חן. לכל מתנה יש את ההיפך, אבל בחופה מכוונים כמובן רק את המתנות.                                   (ח' כסלו, ע"א)

אותיות מחכימות: כלב – כבל

הכלב צריך להקשר בכבל (תלמידים).

הרב שרצה להשתמד (חלק א')

בעיר אחת היה מנהג שאחרי תפילת השחר בשבת קודש, הלכו ז' טובי העיר עם הרב לעיין בענייני הצדקה של העיר. באחת השבתות עשו חשבון שההוצאה יתירה על ההכנסה ואין עצה אחרת כי אם למעט בהוצאה.
בין ההוצאות לענייני הצדקה היה בן טובים ובני ביתו שאנשי העיר הספיקו לו פרנסה. בין אלו הצדקות שקימצו החליטו לקמץ גם בהספקת הבן טובים וכך משבוע לשבוע גרעו את הספקתו, עד אשר סבל עם בני ביתו חרפת רעב.
אנחותיו ודוחקו של הבן טובים עלו למעלה, והמקטרג טען שהחייב בדבר העיקרי הוא הרב, שהסכים עם בעלי הבתים ופעל שיתנו אותו בידו והוא יענישו.
בשבת קודש לאחר תפילת שחרית, עלה בדעתו של הרב, בעודו לבוש בבגדי שבת, להשתמד ר"ל והוא רץ לבית הכומר ובקשו שיטיף עליו ממים פסולים. הכומר שהכיר את רב העיר חשב שבודאי יתחרט לאחר זמן מה, לא מיהר בדבר ואמר לו "ראשית, אכול אצלי". הוא בקש לתת לרב יי"ש חזק וייחד לו חדר עם יי"ש ומיני אכילה שונים, עד אשר נפל הרב שיכור ונרדם.
הבעש"ט ישב לסעודה שלישית והמשיך עד לשעה מאוחרת בלילה. כאשר הגיע זמן צאת הכוכבים קרא לאחד מתלמידיו ואמר לו שיתפלל מעריב, חגר אותו באבנטו, נתן לו מחלתו מהסעודה השלישית ואמר לו "הבט בחלון וראה שם מאיר אור. לך לשם ותדע מה שתעשה".
התלמיד בא לשם בשעה קלה וראה איך יהודי לבוש בגדי שבת, שוכב על הארץ וישן, ומכל צדדיו קיא צואה מהיי"ש ומאשר אכל. בהקיצו רצה לחטוף לאכול ולשתות ויאמר לו תלמיד הבעש"ט: "המתן, קודם נטול את ידיך ואתן לך לאכול" וילך ליטול ידיו. הוציא התלמיד את חלת הקודש של הבעש"ט ובצע ממנה.
לאחר שאכל את פרוסת המוציא התחיל לבכות מרה: "מה זאת עלה במחשבתי ומה עלי לעשות עתה?" אמר לו התלמיד: "אחוז באבנטי ולך עמי", וכך עשה. כאשר באו חזרה הבעש"ט עוד ישב בסעודה השלישית. אחר כך נתן לו תיקוני תשובה ונעשה מקושר לבעש"ט.

קמצנות מביאה לכפירה

הקימוץ הוא משורש קץ השייך לצד שמאל. אפילו בספירת הכתר יש צמצום. כל מושג הקץ הוא בבחינת "בוצינא דקרדוניתא". קמצנות הכתר היא בבחינת גילוח וקיצוץ שערות הזקן המבטא קיצוץ במידת הרחמים יותר מדי. האשמה לא נפלה על בעלי הבתים שהחליטו לקמץ, מפני שזה ה'ראש' שלהם, זו 'דעת בעלי בתים'. דעת התורה שלו הייתה צריכה להיות הפוכה מדעתם. דעת בעלי בתים היא בבחינת דין, ואילו תורה היא "משפט רחמי". הדעת היא פנימיות הרחמים ובלעדיה לא ניתן לרחם. כאשר הרב הולך אחרי בעלי הבתים זהו מצב של "פני הדור כפני הכלב". העונש צריך להיות כנגד המעשה. הקימוץ נבע מתאוות ממון שהיא עבודה זרה, ולכן הרב רץ כמו שהוא לכומר לעבוד עבודה זרה החזקה אפילו מתאוות נשים. הכומר הוא ה"לעומת זה" של הבעש"ט שלא הלין מימיו פרוטה בביתו וחילק מדי יום הכל לצדקה ושגרס כי כאשר רוצים לעזור ליהודי צריך קודם כל לעשות לו טובה בגשמיות ורק אחר כך ברוחניות, וכך להבדיל אלף אלפי הבדלות פועל המיסיון עד היום.
מוסר ההשכל הפשוט בסיפור הוא שכאשר רוצים לצמצם רחמים על יהודי, אפילו מצד הדין, הדבר משתלשל למחשבת עבודה זרה. היהודי רחמן בטבעו ואילו הגוי לא מרחם. הזקן (הדיקנא) הוא שורש מזל ישראל. קיצוצו הוא לחתוך את היניקה מהשורש וכך נופלים לכפירה. הכומר יונק את רחמיו הפסולים ממידת הרחמים בבחינת "נכמרו רחמי". דווקא הסעודה השלישית, שהיא כנגד יעקב שמידתו רחמים, הצילה את המצב. סעודה גימל בשבת היא בבחינת גומל דלים, כלומר רחמים. הצדיק גומל בסעודה השלישית שלו חסד עם הדלים של כל העולם.
כל מה שארע לאותו רב היה כדאי, כדי שיהיה מקושר בסופו של דבר לבעש"ט. זו דוגמא ל"ירידה לצורך עליה". כדאי לרב להגיע לסף השתמדות כדי שיהיה חסיד המקושר לבעש"ט! יש ביטול של כל תורתו הקודמת כדי לקבל דבר נעלה יותר, "תורה חדשה". גלגולו בקיא צואה בבגדי שבת מבטא את ביטול תורתו. "קצתי בחיי" הוא ראשי תיבות קיא צואה. קיא עולה בגימטריא פלא ואילו צואה עולה אמונה. מתכלית הרע מתגלים הפלא והאמונה של הרב.                                                                   (התוועדות, תש"ס)

שלושת התפילות -עפ"י הרש"ב (חלק ב')

תפלת מנחה היא כאשר אתה באמצע העבודה, צריך להפסיק – הגיע זמן מנחה. הגדולה של תפלת מנחה היא לרדת להכי תחתון – לדינים, מצב של גבורות, של יצחק – ולהמתיק אותם. לכן נסביר שתפלת מנחה היא "המעשה הוא העיקר", התיקון של "יעזב רשע דרכו", באמצע היום (שבו האדם נמצא בדרך, ופתאום תופס שאין זו דרך הישרה אשר יבור לו האדם, ושעליו לעזוב דרך זו), והיא כנגד עולם העשייה.
מהי תפלת ערבית? אתה בא הביתה – ענין של בית, זה זמן של זיווג. כתוב ששתי התפלות הראשונות, שחרית ומנחה, הן החבוק. עצם הזווג – עצם הדעת – הרשות שהופכת להיות חובה ברגע שמקבלים את הרשות, היא תפלת ערבית, תפלת יעקב אבינו. "רשות" גם אומר שלא שווה לכל נפש. בין שלושת העולמות, מה יכול להיות רשות? קיום השו"ע, עולם העשיה, לא יכול להיות רשות. שתהיה איזו התעוררות אהבה ויראה בלב, "וחי בהם" (ולא שימות בהם, בקיום המצות ועבודת התפלה) – גם לא רשות. מה שיכול להיות רשות – אולי, בדיעבד זו רק ההשגה (לשמה) של עולם הבריאה, שבו נאמר "בורא חשך", שזו תפילת ערבית. התשובה של תפלת ערבית היא תשובה על העדר ההשגה. בשביל מה נברא הלילה? בשביל ללמוד או בשביל לישון. כנראה אחד מהשניים – או שאתה ישן או שאתה מתעמק בלימוד (תורה לשמה), או שאתה משיג או שאתה ישן. תפלת ערבית היא בשביל להשיג (לדעת – "והאדם ידע וגו'").
כך אפשר לומר שעיקר ההתבוננות של תפלת ערבית הוא עשיית תשובה על העדר השגה, תפלת שחרית היא תשובה על העדר ההתעוררות ותפילת מנחה – תשובה על הפגם במעשה.
התעוררות השגה = 1600, מספר מושלם 40 ברבוע, וראה זה פלא, שחרית ערבית עולה בדיוק אותו מספר! כלומר, שחרית וערבית הן התעוררות והשגה – צריך לכוון מה התעוררות ומה השגה, והכרענו ששחרית היא התעוררות וערבית היא השגה.
(י"ז חשון, ע"ב)

שני צדיקים, שני רשעים ובינוני

"צדיק וטוב לו" הוא, במילים הפשוטות ביותר, צדיק שבער את הרע שבו לחלוטין ונותר בו אך ורק טוב, כמו אדם הראשון לפני החטא, שהיה כולו טוב.
"צדיק ורע לו" הוא צדיק שיש בתוכו מעט מאד רע, והוא מבערו ומשרשו, אך לא סיים עדיין את מלאכתו, לעומת הבינוני שאינו מבער את הרע, אלא רק נלחם בו.
אצל ה"צדיק ורע לו", הרע נמצא תמיד בתת-מודע והוא מטפל בו. רק בכוחו של הצדיק להגיע לתת-מודע של האדם, ולא דורשים זאת מכל אדם, אך היעד הוא "ועמך כולם צדיקים", כלומר שנזכה להיכנס כולנו, בעזרת ה', אל התת-מודע ולשרש ממנו כל מה שצריך לשרש.
"רשע וטוב לו" הוא רשע שלא רוצה מספיק לעצור את הרע שבנפשו הבהמית, וממילא גם לא מצליח בכך. לעתים מופיע אצלו הרע בלבושי הנפש – מחשבה דבור ומעשה – והוא נותן לו להשתלט עליו לזמן מסוים. לא ניחא לו לגמרי ברע. יש חלק בנפשו שמעדיף את הטוב, אך הוא אנוס ומורגל ברע ואינו יכול להשתחרר ממנו.
ה"רשע וטוב לו" מלא חרטות ואינו משלים לגמרי בנפשו ש'זהו זה'. הצד הטוב שבו מוליד אצלו כל הזמן חרטות.
ה"רשע ורע לו" הוא רשע שהשלים לגמרי עם הרע. הוא קשוח לגמרי עם דרכו הרעה. הרע לא מפריע לו, ואין לו כל חרטה על כך.
המדרגה החמישית והמאזנת כאמור את הנפש, היא מדרגת הבינוני.
("אוצר הנפש" א')

אמרת הרב

אמונה זה תוקף, סוג של חוזק – חוזק של התקשרות לדבר. מי שמאמין מאה אחוז בדבר, זה מפרה את השכל שלו בצורה הנכונה והאמיתית שיכוון לאמיתה של תורה.

***
ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il
אתר השיעורים של הרב יצחק גינזבורג שליט"א http://jewish-education.info/
הרשמה לקבלת העלון:  otsar.hanefesh@gmail.com
להצלחת נחמן בן תמר בכל העניינים

להורדה

]]> http://jewish-education.info/otzar-hanefesh/otzar-hanefesh-69/feed/ 0 http://jewish-education.info/rav-ginzburg/5772-05-03/ http://jewish-education.info/rav-ginzburg/5772-05-03/#comments Fri, 27 Jan 2012 10:54:11 +0000 ‫יצחק רויטמן‬ http://jewish-education.info/?p=2199

קובץ PDF להורדה (חוברת) . הוראות להדפסה זולה

בע"ה
כ"ח טבת ע"ב – "בשעה שהקדימו" תער"ב מאמר ל – כפר חב"ד
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א
ניגנו "צמאה לך נפשי".

א. השקפות משקופיות – סוד המשקוף והמזוזות
שקיפות המשקוף
לפני כמה שבועות דברנו על המושג שקיפות, בקשר למה שהרבי הרש"ב מסביר בהמשך ע"ב שספירה לשון ספיר היא שקוף. כעת אנחנו באמצע, לקראת סוף, כל סדרת המאמרים על הפירושים השונים של המלה ספירה, כאשר הפירוש הכי גבוה הוא ספירה לשון ספיר. הדבר קשור למלה מיוחדת שמופיע רק בפרשת השבוע ולא חוזרת בכל התנ"ך – מלה שחוזרת שלש פעמים, כולן בפרשתנו – משקוף. משקוף הוא מאותו שרש של שקוף – שקף. אנחנו מכירים שרש זה בתור השקפה – לכל אדם יש השקפה, השקפות עולם. במיוחד מכירים אותו מהפסוק "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל", לשון הבטה. אבל כאן יש צורה מיוחדת של המלה שמופיעה רק כאן, בפרשת בא. בפעם הראשונה כתוב "על שתי המזוזת ועל המשקוף" (ב-א, שתי מזוזות ומשקוף אחד, קשור בעצם לפרשת בא), בפעם השניה "אל המשקוף ואל שתי המזוזת" ובפעם השלישית שוב "על המשקוף ועל שתי המזוזת" – שלש פעמים. הכל בהקשר למתן דמים כאשר שחטו את הפסח וצריך היה לתת את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. מכך שבפעם הראשונה המזוזות קודמות למשקוף ובפעמיים השניות הסדר הפוך לומדים חז"ל שהסדר אינו מעכב.
המשקוף והאסקופא
בכל אופן, יש כאן ציור – שתי מזוזות משני הצדדים ומשקוף למעלה. מה יש למטה? אין מצוה לתת דם למטה, על הרצפה, אבל איך קוראים למה שנמצא בדיוק תחת המשקוף? או סף, או אסקופא, בלשון חז"ל, או מפתן, בלשון התנ"ך. חז"ל אומרים שאף על פי שאין מצוה לתת את הדמים למטה, רק על המשקוף ועל שתי המזוזות, את שירי הדם שופכים על המפתן. בדיוק כפי שכאשר מקריבים קרבן נותנים את מתנות הדם על המזבח ואת שירי הדם שופכים אל יסוד המזבח, כך את שירי הדם אחרי מתן הדמים על המזוזות והמשקוף שופכים על הסף (מזכיר אסקופא). אם כן, כל הפתח משתתף במצוה זו של מתן דמים. ומה ההבטחה? "ופסח [הכל מצות פסח] הוי' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף" – כך מסיימים פסוקים אלה. אסקופא היא גם כמעט כמו משקוף, שהרי ס ו-ש הן אותיות מתחלפות – סימן שהמשקוף שלמעלה משתקף באסקופא שלמטה (מקור למושג השתקפות). כמובן יש פה גם השתקפות של שתי המזוזות – אחת מימין ואחת משמאל.
הופעות המזוזה בתורה
אחד השרשים שנתבונן בהם הערב הוא זוז, השרש של מזוזה – שרש שמופיע רק בהקשר של המלה מזוזה, כאן ובהמשך התורה. יש עוד כמה מזוזות, אבל עיקר רכוז המלה מזוזה הוא כאן – שלש פעמים "שתי המזוזות", עוד לפני המצוה לקבוע מזוזה, בהמשך התורה (מופיע פעמיים, שתיהן במשנה תורה), והמזוזה של "עבד נרצע" (רוצעים אותו אצל האלהים, הדלת והמזוזה – ר"ת אדם. אלהים דלת מזוזה = יג פעמים אדם [הערך הממוצע של כל אות] = ט פעמים מזוזה [הערך הממוצע של ח אותיות אלהים דלת]!). שש פעמים מזוזה בתורה – שלש כאן, פעם אחת במשפטים ופעמיים במצות מזוזה בדברים (ואתחנן ועקב).
זוז ו-זיז
שרש המזוזה הוא זוז, לשון תזוזה. יש שרש קרוב, זיז – המדקדקים מחלקים לשנים – שמופיע שלש פעמים בתנ"ך, "והתענגתם מזיז כבודה" (רש"י מפרש מלשון תזוזה, כמו שרש זוז) ופעמיים "זיז שדי" שהוא עוף אגדי, כפי שיש לויתן ושור הבר, בסעודת לויתן יש גם עוף – חוץ מדג ובשר – "זיז שדי". כך חז"ל מסבירים. המפרשים על פי פשט נותנים שני פירושים: פירוש אחד ש"זיז שדי" היינו כל מה שזז בשדה, כל גן החיות שיש בשדה. אפשר לקרוא במקום גן חיות "זיז שדי" (כנראה שמכאן zoo בלועזית). עוד פירוש, שזיז הוא דבר שבולט, כמו בלשון  חז"ל – בליטה בבנין וכיו"ב – ולכן "זיז שדי" היינו כל בעלי הקרנים. כל החיות בעלות הקרנים, כמו איל צבי ויחמור וכו' – כל החיות הטהורות. בקבלה "חותם בולט" הוא בחינת יסוד (יש חותם בולט וחותם שוקע). אלא שני הפירושים על פי פשט, חוץ מהפירוש האגדי, שיש עוף שנקרא זיז שדי, החבר של הלויתן ושור הבר.
צורת שרש זוז – משקוף ושתי מזוזות
אם כן, יש בביטוי "על שתי המזוזות ועל המשקוף" שני שרשים מיוחדים – שקף ו-זז. אמרנו זז, כי אם נתבונן רק בשרש זוז הוא עצמו רומז לצורת שתי המזוזות והמשקוף – זז היינו שתי המזוזות, "מזה ומזה" (אותיות מזוזה בתוך אותיות מה, רו"ס מזוזה) – שעליהן משקוף, ה-ו של שרש זוז. מכאן נלמד שעיקר המזוזה היא האות ז (הרומזת לתבת "זה", כמובאר בחז"ל בכ"ד, נבואת משה רבינו – "זה הדבר אשר צוה הוי'").
מזוזה – כח המניע הבלתי מתנועע ושמירה על הבית
בכלל, מזוזה – למה נקראת כך מלשון זז? – הרד"ק אומר שנקראת כך היות שקובעים את הדלת במזוזה, על ציריה, והדלת כל הזמן בתזוזה, זזה על המזוזה. ידוע בחסידות, אדה"ז כותב בשם המגיד, שכל שם בלשון הקדש שמתחיל ב-מ הוא מלשון מפעיל (דברנו לפני שבוע על הבנינים השונים של הפועל בלשה"ק) – מזוזה הוא לשון מזיז. היא עצמה לא זזה, כפי שמברכים "לקבוע מזוזה" – המצוה היחידה שמברכים עליה בלשון קבע, קביעות. בחסידות מסבירים יותר עמוק – לא רק שהדלת זזה על המזוזה, אלא כל האדם זז על המזוזה. המזוזה היא "כח המניע הבלתי מתנועע" – הוא קבוע, ומכח הקביעות שלו הוא מניע את הכל. לכן הכוונה הפנימית של מצוה זו היא "הוי' ישמר צאתך ובואך עד עולם". יוצא ובא אותיות צבא – כל יהודי הוא איש צבא, דווקא בפרשתנו בה עם ישראל מכונה "צבאות הוי'". הצבא יוצא ובא, ומי שומר עליו? המזוזה. התוספות אומרים שהמזוזה לשימור עביד – כל עצם גדר המזוזה הוא עבור השמירה, "הוי' ישמר צאתך ובואך עד עולם". מחוץ למזוזה כותבים את שם ש-ד-י – כפי שכותבים הראשונים, ומקורו בזהר הקדוש. נהוג לפרש ששם זה (בהקשר למזוזה) ר"ת "שומר דלתות ישראל", אבל הכלבו כותב "שומר דירת ישראל" (מאד יפה, כמו "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – המזוזה שומרת את דירת ישראל, כולל ובעיקר הדירה שישראל עושים לה'). בין עשרת המבצעים של הרבי מבצע מזוזה מכוון אצלנו כנגד המלכות – שייך לקטע הזהר שנלמד בפרשה. מזוזה בגימטריא שם א-דני, השם של המלכות. לכן קשור לבית, שהוא המלכות. המזוזה שומרת על הבית ועל כל בני הבית שיוצאים ובאים מכח המניע הבלתי מתנועע.
המשקוף ושתי המזוזות כנגד שלשת האבות
מה שעשינו כרגע – רק להתבונן בשרש זוז. יש ז כאן ו-ז כאן – כל ז היא מזוזה בפני עצמה – וה-ו היא המשקוף מלמעלה. הייתי חושב שהמזוזה מימין היא כנגד אברהם אבינו והמזוזה משמאל כנגד יצחק אבינו, ואילו ה-ו – התפארת, המשקוף – היא יעקב אבינו. אבל, חז"ל במכילתא אומרים לא כך, אלא שהמשקוף הוא אברהם אבינו. אומרים בפירוש שכל ענין המזוזה והשימור – גם במצרים וגם במצות מזוזה לדורות – היא בזכות אברהם אבינו (שה"רגל" שלו הוא חג הפסח), "והוא עומד עליהם" (ובו נאמר לשון השקפה – "וישקף על פני סדם וגו'" ). אברהם עצמו הוא מזוזה (הוא הראשון שקרא לה' בשם א-דני = מזוזה כנ"ל), יוצא לקראת אורחיו ומזמין אותם להכנס, זן ומפרנס אותם בכל האש"ל, ובסוף מלוה אותם החוצה. עיקר המזוזה והשימור היא בזכות ה"חסד לאברהם", צבע הלבן בנפש, כמו שיתבאר. לכן חז"ל אומרים בפירוש שהמשקוף הוא דווקא אברהם. אם כך, צריך לומר שהמזוזה שבצד ימין הוא יעקב והמזוזה שבצד שמאל יצחק. המזוזה מימין – אליה שייכת מצות קביעת מזוזה, מימין הנכנס – היא בחינת יעקב והמזוזה משמאל (שבה מדליקים נר חנוכה) כנגד יצחק. בפסח מצרים היתה מצוה לתת את הדם על כל אחד משלשת המקומות האלה. חז"ל אומרים שבפסח מצרים לשתי המזוזות ולמשקוף יש דין מזבח. שחטו קרבן – צריך להקריב את הדם למזבח. אבל כאן כתוב "ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות וגו'" – צריך להגיע בדם למשקוף ולמזוזות, סימן שהם שמשו כאן כמזבח. יש מקום אחד שכתוב בחז"ל שיש שלש מזבחות בפסח מצרים – שתי המזוזות והמשקוף – ויש מקום שכתוב שיש אפילו ארבע מזבחות, כולל הסף-האסקופא-המפתן עליו שופכים את שירי הדם, כפי שבמזבח שופכים שירי הדם אל יסוד המזבח כנ"ל. כל זה הקדמה, רק להכנס לענין. בכך שדווקא אברהם נמצא למעלה, הוא עצם המשקף, צריך להמשיך להתבונן.
ההשקפות לפי המשקוף
אמרנו שהיום המלה אולי הכי חשובה משרש שקף היא השקפה – לכל אדם יש השקפות. כנראה שהשקפות כל אדם הן לפי משקוף הדלת שלו. יש השקפות יותר שקופות, יותר משקופיות, ויש השקפות יותר אטומות. הרי ההיפך של שקוף הוא אטום, כפי שלומדים מבית המקדש, בו כתוב על שלמה המלך "ויעש לבית חלוני שקֻפים אטֻמים". קודם כל אני לומד ששקוף ואטום הולך יחד, אם כי נשמע – וכך באמת – דבר והפוכו. כתוב שכמו שלדלת יש משקוף גם לחלון יש משקוף. בדומה לדלת, גם שני צדדי החלון הם כמו שתי המזוזות, יש לו משקוף ויש לו מפתן. ידוע הווארט המפורסם של הרבי, שאנחנו אוהבים לחזור – במיוחד בסעודת משיח – שלא יודעים איך משיח יבוא, איך יכנס, או דרך הדלת, או דרך החלון, או שיכנס מלמעלה, דרך הארובה. אמרנו שזו כוונה חשובה ב"אחד" של קריאת שמע, כשמצפים למשיח – ארובה-חלון-דלת (ד רבתי, כפי שהרבי הרש"ב הסביר לפני שבועיים ש"פתחו של אולם" – שאינו ממש דלת – הוא ה-ד רבתי של "אחד"). גם לדלת וגם לחלון יש מסגרת – שתי מזוזות, משקוף ומפתח – מסגרת של כל פתח. שוב, מענינות אותנו ההשקפות, שלפי המשקופים (המשקפיים).
"שקֻפים אטֻמים"
לגבי "חלוני שקפים אטמים" הת"י מפרש שהיו שקופים ורחבים מבפנים ואטומים וקצרים מבחוץ (והוא כדרך העולם בעשית חלונות למאור). רש"י בשם חז"ל מפרש הפוך ממש שהיו שקופים מבחוץ ואטומים מבפנים, ללמד שלא לאורה הוא צריך (ובחסידות מבואר עוד כדי שאור המנורה, אור קדושת המקדש, יאיר החוצה לאהפכא חשוכא דהעלם העולם לנהורא). האברבנאל (וכך מביא במצודות) מפרש ש"שקפים אטמים" הכל אחד, היינו שהחלונות היו אטומים בחומר שקוף (כמו בזכוכית בהירה)! ויש עוד לפרש שהחלונות היו שקופים-פתוחים ל"אוטם" העצמי עליו נאמר "ישת חשך סתרו" ולמה שכתר עליון אף על פי שהוא אור צח אור מצוחצח אוכם איהו קדם עילת העילות. ארבעת הפירושים הנ"ל מכוונים, מלמטה למעלה (לפי הסדר הנ"ל) כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, כאשר הפירוש הרביעי הוא בסוד "והיה הוי' לי לאלהים", כמו שיתבאר לקמן:
י        חלונות פתוחים לאטימות וסתימות הכתר העליון
ה        חלונות אטומים בחומר שקוף
ו        חלונות שקופים מבחוץ ואטומים מבפנים
ה        חלונות שקופים-רחבים מבפנים ואטומים-קצרים מבחוץ
חבטות לתיקון ההבטות-ההשקפות
רש"י בפרשתנו, על המלה שמופיעה רק כאן (שלש פעמים), אומר שמשקוף הוא לשון חבטה. מה הקשר? הוא אומר ששוקף פירושו לחבוט (ומביא לכך דוגמאות מלשון תרגום). מה הקשר? מסביר רש"י, פשט ל"בן חמש למקרא", בחדר, שהדלת חובטת על המשקוף. כאשר פותחים וסוגרים את הדלת היא נותנת  מכה למשקוף – המשקוף תמיד סובל מכות. אבל יש מקום שכתוב ששרש שקף הוא לשון הבטה. גם כאן יש תופעה יפה, של קשר בין הבטה ל-חבטה, לשון נופל על לשון. הרבי אומר שצריכים רק לפתוח עינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא" (או דרך הדלת, או דרך החלון, או דרך הארובה) – כנראה צריכים להיות מלומדים בחבטות עד שנפתחות העינים להביט ש"הנה הנה משיח בא", "וכבר בא", בלשונו של הרבי. מענין שרש"י כלל לא מקשר ללשון הבטה והסתכלות, אלא רק ללשון חבטה. כנראה שכדי ליישר את ההשקפות, עד שאדם יתלבן (להלן נידון באריכות בשרש לבן) – "יתבררו ויתלבנו ויצרפו"  – עד שההשקפות תתבררנה, תתלבנה ותצטרפנה, הוא כנראה צריך לקבל הרבה חבטות מהדלת הנפתחת ונסגרת. בכך צריך להתבונן ולצייר – חבטה המביאה לידי הבטה והשקפה מבוררת. כנראה שמהרבה חבטות, טובות ובונות, הוא מקבל את ההשקפות הנכונות, ואז הוא נעשה שקוף, כמו שהרבי כותב כאן. צריך הרבה חבטות בשביל להיות בסוף שקוף. הרבה זמן מתחבט, בחבטות, ובסוף הוא מביט לנוכח דרכו מאת ה' בעולם. שוב, האותיות המשותפות בין חבטה והבטה הן בט – ביט, שם קדוש בקבלה, השם שמכוונים כאשר יוצקים את השמן לנרות החנוכה, גם כי ביט עולה אהיה בגימטריא, אבל עיקר הכוונה ש-ביט היינו אותיות שמן באתב"ש.

ב. סוד צבע הספיר ורבי שלום שבזי
ספיר – פנימיות הספירות
מכאן נעבור לנושא המאמר בע"ב היום, שקשור לצבע הלבן: החידוש של המאמר השבוע הוא שספיר – ספירה לשון ספיר – הוא אור לבן (אור לבן = טוב ברבוע – "וירא אלהים את האור [הלבן] כי טוב". והוא עולה "[בראשית] ברא אלהים" – הדבר הראשון שאלהים ברא הוא אור לבן. במילוי: אלף וו ריש למד בית נון = יהודי ברבוע = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר", סוד המזוזה "מזה ומזה" כנ"ל). עד כאן הספיר היה פנימיות הכלי, שמגלה את מהות האור. שאר שכבות הכלי מגלות רק את מציאות האור על ידי הסתרת מהות האור, אבל פנימיות הכלי, הדומה לאור ומעין האור ממש, מגלה את מהות האור בלי להסתיר. כך הסביר עד כה מהי ספירה לשון ספיר. כעת הוא מוסיף – וגם במאמר הבא, האחרון בסדרה זו, מוסיף עוד ממד – שלא רק שהספיר הוא פנימיות הכלי, אלא שהאור שלא מתלבש בכלי כלל, האור שמעל הכלי, הוא ספירה לשון ספיר, ותכליתו לגלות את עצמות האור. מדברים על ספירות בעולם האצילות. הפירוש עד כה היה שפנימיות הכלי, ספירה לשון ספיר, מגלה את המהות של האורות דאצילות. כעת מוסיף יותר, שהאור עצמו – יחסית לאור שלפני הצמצום – הוא כמו כלי, עם היותו אור נטו, והוא ספירה לשון ספיר. במאמר האחרון, המאמר הבא, הוא יאמר שספירה לשון ספיר ממש נמצאת באור אין סוף שלפני הצמצום. כאן חדוש המאמר שעובר מפנימיות הכלי לעצם האור. אומר במאמר שבכלי יש שלש מדרגות, פנימיות-אמצעיות-חיצוניות, ובאור ארבע מדרגות, כי בכל דרגה של כלי יש אור שמתלבש בה ומעליהן יש האור בפני עצמו, שלמעלה מהכלים. כאן אומר שמדרגה רביעית זו, של האור, היא ספירה לשון ספיר. שוב, הפסוק הוא "אבן ספיר דמות כסא", ועוד פסוק – "ספיר גזרתם". נתבונן קצת בשני הפסוקים.
פירושי וצבעי ספיר בתורה
לפני כן נדבר על צדיק אחד שקשור לענין: נתבונן איך תרגום אונקלוס מתרגם את המלה ספיר. הרי באבני החשן הספיר הוא האבן החמישית-המשיחית. יש אודם פטדה וברקת נפך ספיר ויהלום. לפי המקובל, כפי שהסברנו כמה פעמים, הספיר היא האבן של יששכר, ה"יודע ספר" (שרש של ספיר). מאד מענין איך המתרגם מתרגם את כל שמות האבנים היקרות, שהיום מאד קשה לזהות אותן. היום יש אבן ידועה שנקראת ספיר – המלה בלועזית לקוחה מהעברית, לכאורה – ובדרך כלל היא כחולה-תכלת. האודם הוא מוסכם – רובי (אבנו של ראובן), אדום, לכן נקרא אודם. בין האבנים היקרות יש היום ארבע היקרות בפרט – רובי, אמרלד, ספייר, דיאמנט. אנחנו רגילים לזהות דיאמנט עם יהלום, אך לא פשוט שהוא היהלום של התורה. הרד"ק בפירוש אחד אומר שהספיר הוא הדיאמנט – מתאים קצת לפירוש הרבי הרש"ב כאן במאמר, אם כי הוא מביא את רבינו בחיי בשם גאון שאומר שספיר הוא קריסטל. מה הוא רוצה במאמר? להסביר שהספיר היא אבן שקופה, לבנה, ללא גוון מסוים. קריסטל אינו מרביעית האבנים היקרות ביותר. הכי לבן בין האבנים הטובות הוא היהלום. למה הרד"ק חושב לפי פירוש אחד שהספיר הוא היהלום? כי יש סיפור בחז"ל שקונה שקנה ספיר רצה לבדוק אם הוא ספיר אמתי, אז שם אותו על הסדן והביא פטיש כבד להכות בו – הסדן נבקע והפטיש נשבר והספיר נשאר. הרד"ק אומר שאם כך, סימן שספיר הוא דיאמנט – האבן הכי קשה. יש כמה דעות מה הוא ספיר. רבינו בחיי מביא בשם גאון שהוא קריסטל כנ"ל. הרד"ק מביא בפירושו השני שספיר הוא מה שאנו קוראים יהלום. ספייר בלועזית אינו קריסטל או דיאמנט, אלא אותו סוג מבנה כמו האודם – בכימיה – רק שהאודם אדום והספייר כחול. יש עוד אחד, ירוק, אמרלד (אבן המלכים). אני מביא כי מאד חשובים כאן הצבעים. המאמר של השבוע הוא מאמר על חכמת הצבעים. כל הקשר בין הצבעים, במיוחד בהקשר לאבנים המיוחדות של החשן, קשור למאמר השבוע. האמרלד הוא איזמרגדין בתרגום – הדבר מוסכם, אבן ירוקה ככרתי. תרגום אונקלוס מתרגם נופך (אבנו של יהודה, המלך בין השבטים) כאיזמרגדין, אבל מענין אותנו במיוחד כעת התרגום של הספיר. יש לנו כבר כמה אפשרויות מה הוא ספיר, והוא מתרגם "שבזיז" (ספיר שבזיז = הוי' ברבוע). קודם כל, יש שם זיז – "זיז שדי", "והתענגתם מזיז כבודה"  איזו מזוזה בתוך הספיר.
רבי שלום שבזי
גדול משוררי תימן הוא רבי שלום שבזי – כנראה לשון שבזיז. יש שואלים מאיפה קבל את השם שבזי – יש לנו כאן כמה בקיאים – יש מי שאומר שעל שם כפר בתימן בשם שבז, בו שהה תקופה מסוימת בחייו. אבל אפשר לדרוש את השם שבזי מלשון אבן ספיר, הוא שייך לשבזיז. כשהוא חותם את עצמו בשירים שלו הוא לא כותב שבזי אלא אלשבזי. הוא כתב מעל שלשת אלפים שירים ופיוטים ואצלנו נשארו יותר מחמש מאות. השם הראשון שלו הוא כנראה שלם (לא שלום) – שע נהורין. כמה עולה אלשבזי בגימטריא? ספיר! רמז יפה . היות שהזכרנו אותו הערב, יש כמובן ריבוי נסים ונפלאות שהוא חולל. אחד הדברים הכי יפים שמספרים עליו (ספירה לשון סיפור – "השמים מספרים כבוד אל", אל ר"ת אור לבן, ושאר אותיות אור לבן – רבון עלמא, כפי שלמדנו בזהר בשבוע שעבר דקאי על ספירת החכמה, "אל נהירו דחכמתא", אור לבן): הוא חי 101 שנים (בסוד "מאין יבוא עזרי. עזרי מעם הוי' וגו'", סוד הלומד פרקו מאה פעמים ואחד, שנקרא "עובד אלהים" – "והיה הוי' לי לאלהים").
געגועיו לארץ ישראל וביאתו אליה כל שבת
הרבה מהשירים שלו הם געגועים לארץ ישראל, געגועים לגאולה ומשיח – אפשר לומר שהעיקר בשירים שלו הוא חשק הגעגועים לגאולה. אחריו יש עוד שלום – שלום שרעבי, רבינו הרש"ש, שהיארצייט שלו ב-י' שבט, עוד מעט, יחד עם הרבי הקודם. הרש"ש זכה – בנסים, בקפיצת דרך, על עננים – להגיע לארץ. מה לגבי רבי שלום שבזי? מספרים שכל ערב שבת היה בא לארץ ישראל, פשוטו כמשמעו, נשמה בגוף. כל פעם היה בא לעיר אחרת – היתה לו רוטציה של ארבע ערים. שבת ראשונה היה מגיע לירושלם עיר הקדש, אחר כך לחברון, לטבריא ולעכו (ירושלם חברון טבריא עכו = מה-אדם פעמים הוי' ב"ה, וביחד עם ארץ ישראל = מזל פעמים הוי' ). כל פעם הגיע למקום אחר, ובמוצאי שבת חזר.
במקום מחשבתו ורצונו של אדם שם הוא נמצא ממש
הוא לפני הבעל שם טוב. הוא חי 101 שנה, וסוף חייו כן חופף לתחלת חיי הבעל שם טוב. הבעל שם טוב מלמד אותנו כלל גדול, ממש מיסודות החסידות, ש"במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש". לפעמים כתוב "במקום רצונו של אדם שם הוא נמצא ממש" – גם רצון וגם מחשבה. ודאי אצל כל אדם ה"במקום מחשבתו של אדם" פועל. הרבי הקודם מפרש זאת, בדרך מליצה, על מאמר חז"ל "מחשבה מועלת". פירוש הפשט של "מחשבה מועלת" הוא לגריעותא, אבל הפירוש הפנימי, למעליותא, הוא שבמקום שאתה חושב אתה יכול להשפיע כי אתה נמצא שם. הרבי הקודם ספר זאת בהקשר לכך שהצליח להוציא חסידים מאחרי מסך הברזל בכח מחשבתו – הרבי חושב על החסיד, ובכך מציל ומחלץ אותו מעמק הבכא של גיהנם הגלות, היכן שנמצא. לכך הוא קורא "מחשבה מועלת". בכל אופן, אצל הצדיקים הגדולים – כמו כאן – ה"ממש" אצלם הוא באמת ממש. במקום המחשבה והרצון שלהם, החשק והתשוקה בנפש, הגעגועים העצמיים של הנפש – הוא נמצא שם ממש. זה ווארט כדי להסביר, לתת קצת געשמאק, במה שמספרים על רבי שלום שבזי. בכל אופן, כנראה שזו גם סגולה של אבן ספיר – להגיע ממש לאיז ספר (גבול) שאתה רוצה. אם הוא השבזיז, תרגום ספיר, כנראה שאבן זו היא גם סגולה להגיע רחוק, בכח המחשבה והרצון בנפש – להיות באמת איפה שאתה רוצה להיות. כמו שהרבי תמיד צעק ואמר, שאם היינו רוצים משיח באמת וצועקים עד מתי באמת – היינו שם בפועל ממש. אפשר ללמוד ממנו, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.
היה משהו דומה לשואה בתימן בדורו, והוא עבר זאת וסבל יחד עם כולם. יש מי שאומר שעשרים אחוז נהרגו ויש אומרים שהרבה יותר נהרגו באותה תקופה, שגרשו את כל היהודים למדבר במשך כמה שנים – זה בתקופה שהוא חי שם. נשמח לשמוע עוד סיפורים, זה המעט שאנו יודעים על רבי שלום שבזי. חוץ מהשירים שלו הוא כתב ספר, "חמדת ימים", על התורה. העיקר שיריו, ועד היום הזה יש תימנים אוטנטיים שיודעים איך שרים אותם נכון. גם אשמח אם  מישהו יכול לשיר לנו, כמו שצריך, את אחד הפיוטים. יש פיוט יפה שנקרא "אדון הכל" – מישהו מכיר? זה היה מאמר מוסגר על 'נשמת הספיר', "ספיר גזרתם".
עימות האדום והלבן
הבטוי "ספיר גזרתם" בגימטריא 1000 ("גזרתם" = 10 פעמים מזוזה – כל אות בממוצע עולה שתי מזוזות), עם כל סגולות מספר זה – ישראל בעל שם טוב, תלמיד ותיק, מחלוקת שמאי הלל (ר"ת משה). כתוב במגלת איכה – "זכו נזיריה משלג צחו מחלב אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם". מפסוק זה האבן עזרא לומד משהו אחר לגמרי. כאן במאמר קובע שספיר הוא שקוף, אך אמרנו שלא פשוט – אולי ספייר, שלא לבן, ואם הוא יהלום צריך להתחיל לשחק עם כל האבנים (שיהלום אינו יהלום). יש מהגאונים שאומר שהספיר הוא קריסטל. האבן עזרא, פשטן, אומר שהספיר הוא אבן אדומה. מאיפה יודע? מהפסוק "אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם", ש"ספיר גזרתם" הולך על "אדמו". יוצא מהפסוק שהספיר הוא אדום, הוא האודם, אם כי אודם ודאי אדום – קשה לומר שלא לשון אדום – אז יש שתי אבנים אדומות. יש בכל התנ"ך שנים שנקראו "אדמוני" – עשו הרשע ודוד מלכא משיחא, "אדמוני עם יפה עינים" = מלכות . פרק ט' בתהלים מתחיל "למנצח על מות לבן מזמור לדוד". מה זה? אף אחד לא יודע מה פירוש "על מות לבן" – מהו-מיהו ה"לבן" כאן? אחד הראשונים, המפרשים, מסביר ש"לבן" הוא שם עצם של האויב הכי גדול של דוד המלך, ומה שלא יודעים ממנו – שלא כתוב בשום מקום אחר בתנ"ך – לא קושיא. אבל, להוי ידוע שלדוד המלך היה אויב מספר אחד ששמו לבן, וכאשר הוא מת הוא עשה עליו מזמור גדול. למה האויב הכי גדול של דוד המלך הוא לבן? כנראה שהצבע שעוין אותו הוא לבן, כי הוא אדמוני. אם הוא אדום, כנראה לבן הוא האויב הכי גדול שלו. יש מי שאומר ש"לבן" הפוך אותיות נבל – היה לו אויב בשם נבל הכרמלי – אבל זה בדרך רמז. כאן יש ראשון שאומר שהפשט ש"לבן" הוא שם של אדם, האויב הגדול של דוד המלך, קשור לצבע לבן.
על לובן שלילי
לגבי מצורע כתוב "כולו הפך לבן טהור הוא". לכאורה טוב להיות כולו לבן. מה הפשט של "כולו הפך לבן טהור הוא"? שהוא חולה כל כך אנוש שאין מה לעשות אתו – שיהיה טהור. קודם כל, כך ודאי הפשט – מצורע שכולו הפך לבן ופתאום נעשה טהור איני אומר שהוא התרפא. אדרבה, כאשר הוא מתחיל להתרפא ושוב נראים בו סימני הצרעת הוא הופך להיות שוב טמא. אם הוא טהור, שכולו הפך לבן, ומתחיל להתרפא – שוב נעשה מטהור טמא (על דרך "מי יתן טהור מטמא"). אם כן הטמא הוא סימן טוב, שמצבו משתפר, מתחיל להתרפא. איך אני יודע? "כולו הפך לבן טהור הוא" הוא אסמכתא שהמשיח יכול לבוא לדור שכולו הפך לבן – אם כולו לבן, כולו חייב, "טהור הוא", משיח יכול לבוא. כל זה רק לומר שצבע לבן הוא לא תמיד הכי טוב. אדם חי הוא לבן – יש לו אודם, ויש לו גם ירוק בפנים. ציר יודע שחוץ מהאודם של הפנים, שהוא סימן של חיים, יש גם ירוק –צריכים טיפת ירוק (הצבע של יעקב אבינו, ירוק כחלמון, ויוסף הצדיק, ירוק ככרתי).
סוד הצבעים
איך בכלל הולך סוד הצבעים? ארבעת הצבעים הראשיים, כנגד י-ה-ו-ה בקבלה הם לבן בחכמה, אדום בבינה, ירוק ב-ו של שם הוי' (כחלמון – צהוב – בתפארת וככרתי ביסוד) ושחור במלכות (לבן-אדום-ירוק-שחור = "וירא אלהים את האור כי טוב"). איפה הכחול נמצא? מי שלומד חכמת הצבע יודע שכחול הוא אחד הצבעים הראשיים (כחול-אדום-ירוק ככרתי במדע וכחול-אדום-ירוק כחלמון באמנות, בחכמת הצבעים-החמרים). יש קשר בין כחול ללבן. יש קשר בין אדום לשחור – "שחור אדום הוא אלא שלקה", כלשון חז"ל לגבי דם נדה. במאמר מחדש שירוק עמוק נוטה לאדום (ואומר גם שאדום עמוק נוטה לשחור). הוא לא מדבר על הספקטרום במדע, אבל אם נקח את המאמר של השבוע ונתרגם לספקטרום שמוכר היום למדע, הנטיה של הצבעים היא לתדרים יותר נמוכים. הירוק נוטה לאדום, תדר יותר נמוך, והאדום נוטה לשחור. הוא לא מביא לא כחול ולא תכלת.
כחילת העינים
במקום אחר אנחנו מסבירים באריכות שיש בבהמה "כחל" – שד הבהמה, מקום החלב (על ידי חילוף ב-כ מכחל נעשה חלב). כחל לשון מכחול. בכלל, איפה יש כחול? לפני שנמשיך עם הכחול נאמר שחשוב לנו, כי כאשר אני אומר ספיר אני חושב על כחול – אצלי ספיר הוא ספייר, וספייר הוא כחול. איך משמש הצבע כחול? לריפוי עינים (ידוע שרבי אייזיק קרא לאדמו"ר הזקן כרופא עינים). שוב, אם הרבי אומר שצריכים לפקוח את העינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא", אז מי שלא עובד אצלו – העינים לא רואות טוב, אין לו השקפה נכונה, אין לו השקפה שקופה, יש לו בעיה במשקוף, בפתח הדלת – צריכים לכחול לו את העינים. על כלה נאה וחסודה מצד עצמה אומרים "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן". כחל הוא חסד, נתבונן מהו הכחל, שרק הוא אדום בגבורה, ופרכוס הוא בנין השערות על הראש – כמו המשקוף. יש כחל-שרק-פרכוס, ויש אחת שלא זקוקה לכל אלה ולכן מהללים אותה "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן".
צבעי הספיר וסיכום סוד הצבעים
בכל אופן, כמו שהאדום נוטה לשחור, כך הכחול – ענין ארוך ועמוק אצלנו במקום אחר – נוטה ללבן. לכן, מה קורה בתוך הכחל של הבהמה? שם נוצר החלב. הפסוק באיכה אומר "זכו נזיריה משלג [אחת מדרגות הלבן במראות נגעים, מראות הטומאה] צחו מחלב" – כך האבן עזרא לומד, שכמו שהשלג והחלב הם חזרה על הצבע הלבן, כך גם האודם חוזר פעמיים – "אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם" . אם כן, יש כבר ארבעה פירושים לספיר: לפי האבן עזרא הוא אדום, ספייר הוא כחול (ממש ההיפך), ושני פירושים שהוא לבן, כפי שהרבי הרש"ב רוצה במאמר שלנו. לבן או שהוא קריסטל – כלל לא אבן יקרה כל כך – או מה שאנחנו קוראים יהלום, היקר מכל יקר. בכל אופן, הכל קשור לספיר, הכל קשור לרבי שלום שבזי, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, והכל קשור עם תיקון ההשקפות. צריך להיות יהודי שקוף, שתקן את כל ההשקפות שלו. ולסיכום בענין הצבעים, במאמר מקשר הרבי בין האדום לירוק לשחור – הוה שבשם. השרש האמיתי של הלבן הוא בכתר – לבן העליון, ואילו הכחול (הנוטה ללבן) הוא בחכמה, שעולה להתיחד עם הכתר כמו שהבינה יורדת להתיחד עם המלכות (דרך התפארת), ודוק . והרמז: כתר-לבן חכמה-כחול  בינה-אדום תפארת-ירוק מלכות-שחור  = חן (כחל) ברבוע!
שקיפות – מבט לא מעורב
שוב, היינו באמצע שבסדר של י-ה-ו-ה הלבן הוא ה-י – כפי שכותב כאן במאמר, שלבן הוא חכמה. הוא מביא שהלבן הוא ממוצע בין "אין גון" ל"גון" – בלשון המקובלים הלבן נקרא "מאין גון לגון". הוא לא אומר שהר"ת של "מאין גון לגון" בגימטריא חכמה, אותיות גלם, כמו גלם לעומת משהו שמצויר (כידוע שהחכמה הוא בחינת חמר גלם, חמר היולי, בסוד "חמר צורה פועל תכלית" שכנגד י-ה-ו-ה). הוא מסביר שהלבן ביחס לשאר הגוונים הוא לא כמו כלל ביחס לפרטים. להבין את מה שכותב כאן במאמר אליבא דמה שיודעים היום במדע צריך הרבה התבוננות. היום מבינים שלבן הוא כלל, כולל את כל הצבעים, אבל הוא אומר שהלבן אינו כמו כלל לגבי הפרטים, אלא כמו אור פשוט שמגלה את כל הצבעים (ולא מתערב איתם). יש כאן בפרק הראשון במאמר משהו מאד עמוק שגם נוגע לפיזיקה הקוואנטית היום. ידוע שכל הסתכלות, כל שכל, בהכרח מתערב עם הדבר שאתה מתבונן בו ומודד אותו, ולכן גם מפריע לו ומשנה אותו. לכן כל המדידות לא אמינות במאה אחוז, כי אתה המשקיף מתערב. כעת נאמר את עיקר הווארט שלנו עד כה: מה היא השקפה שקופה? משקוף מתוקן, מכח אברהם אבינו, ראש כל המאמינים, כדברי חז"ל. השקפה שקופה היא היכולת להשקיף על משהו – כמו "השקיפה ממעון קדשך מן השמים" – בלי להתערב, בלי להפריע, בלי להזיז אותו (ואזי, מכח המזוזת נעשה זז מות – "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף"). אם המשקוף שלך לא שקוף, אוטומטית אתה מתערב במה שאתה מסתכל. זו כל התורה. היום לא מכירים בכך שיש אפשרות להשקיף שקוף, "בטול אמתי" בלשון המאמר, שלא מתערב אלא רק מאיר את המציאות המפורטת – מאיר את הפרטים בלי להתערב בהם. זה הלבן שהוא רוצה כאן, הספיר שהוא רוצה כאן. הוא אומר שמדרגת הספיר הזו אינה פנימיות הכלי, אלא האור עצמו בבחינת בטול עצמי – חכמה – אור לבן (= טוב ברבוע כנ"ל = חכמה יראה , חכמה שבבחינת יראה עילאה, בטול במציאות, סוד בוצינא דקרדוניתא, קו המדה, פנימיות החכמה-סתימאה שבכתר). שרש הלבן הזה הוא בקוצו של י, חכמה סתימאה (וכנ"ל בסוד כתר-לבן חכמה-כחול וכו').
לבן דקדושה ולבן דלעו"ז
היינו בתוך ההסברה שיש לבן של הקדושה ולבן של לעו"ז, לבן הארמי אודותיו הוא דבר במאמרים הקודמים. לבן הארמי רומז בקדושה ללובן העליון – בדרך כלל הכתר, למעלה מחכמה, קוש"י – או שהוא הלבן התחתון, האויב, העוין, ה"לבן" שעוין את דוד המלך הוא גם האויב הגדול של יעקב אבינו, רוצה לעשות לו גל ומסך מסתיר שאור האצילות לא יאיר בעולמות התחתונים. שוב, בלבן יש "ראה  [ראיה שייכת להבחנת גוונים] גם [לשון רבוי] את זה לעמת זה עשה האלהים" ("זה לעמת זה" = זה פעמים בטול, "ראה גם את זה לעמת זה עשה האלהים" = זה פעמים חכמה-בינה, הכל בסוד מזוזה, "מזה וזה" כנ"ל. יש בבטוי 24 אותיות = זה [לעמת] זה, הערך הממוצע של כל אות = 70 – שבעים פנים לתורה. הס"ת = 900 = ל ברבוע, סוד הלב היהודי כמו שיתבאר = זה פעמים בטחון, הרוא"ת = 780, משולש טל, הוי' אחד = זה פעמים מזוזה! ).
שלש רמות של מודעות
רק נגמור נקודה זו: המשקוף השקוף האמתי הוא אור שמאיר על המציאות ולא מתערב בתוך המציאות, אלא רק מגלה אותה. זה הווארט שהוא מסביר כאן במאמר, ואומר שזו תכונת הצבע הלבן לעומת הגוונים האחרים. הגוונים האחרים מתערבים ונוטים-זזים (כמו שהדלת זזה על המזוזה) – הירוק זז לכוון האדום והאדום זז לכוון השחור. הצבעים בספקטרום – גם אחד מפירושי ספירה – לא טהורים (במובן של תכונה עצמית בלתי משתנה). הצבע היחיד הטהור, שלא מתערב אלא מאיר את כולם, הוא הלבן עליו הוא מדבר. בנפש הוא מביא משהו מאד יפה, שהשכל מתערב ברגש – השכל מסתכל על הרגש ומתערב. בשכל שלי אני רוצה להבין את הרגש, או שאני חווה חויה שכלית של הרגש, אבל השכל משנה את הרגש – בדיוק כמו היום בפיזיקה, יש מודעות. גימטריא יפה לענין: מדברים על סוד המשקוף, שעולה בגימטריא 526 – מודעות (אין כזו מלה בתורה, אבל אצלנו זו מלה חשובה מאד). אם יש ג"פ משקוף בפרשה (ובכל התנ"ך) כנראה שיש שלש רמות של מודעות – בדיוק מה שמסבירים תמיד, שיש מודעות עצמית, מודעות אלקית ומודעות טבעית. מי שיש לו מודעות עצמית – משנה ומעוות את כל מה שהוא משקיף עליו, המשקוף שלו אינו מתוקן. יש מודעות אלקית, אבל הכי טוב – התכל'ס, ימות המשיח – היא מודעות טבעית, כאשר "אלקות בפשיטות". אם כל הזמן אני חושב על ה' במודע סימן שאין אצלי "אלקות בפשיטות", כווארט הידוע שמתנגדים כל הזמן חושבים על ה', משא"כ חסידים כו'. מי שאצלו אלקות בפשיטות מביט על המציאות בעיני ה' – כפירוש אדה"ז ל"תמונת הוי' יביט" הנאמר במשה רבינו (על דרך "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", כך גם בעיניו). אבל השכל מתערב ברגש (ואינו מסוגל לחוות את הרגש כמו שהוא בשרשו, בכתר שמעל לשכל). שוב, יש שלש פעמים "משקוף", בגימטריא מודעות, רמז יפה לכך שיש שלש רמות של מודעות בנפש.
לבן – עצמי
הגענו למלה לבן. אמרנו שיש הרבה גיוון בלבן. במאמר הוא כותב שלבן אף פעם לא יהיה צבע אחר, אבל בתוך הלבן גופא – תמיד לבן – ארבעה מראות נגעים, שכל לבן הוא אחר. יש לבן 'נמוך' מזה, שלא טמא כלל, לכתחילה. יכולות להיות דרגות בתוך הלבן, אבל אף פעם הוא לא יהיה צבע אחר – לא יתערב עם צבע אחר. כך יש בן אדם שהוא 'עצמי' – אף פעם לא יהיה משהו אחר ממה שהוא בעצם, אבל גם אצלו יש עליות וירידות בענינו הוא.

ג. שער לב
לב לבן
בשבועות האחרונים הקדשנו כל פעם קצת זמן להתבונן בשער, אחד השערים. יכולנו להתבונן בכמה שערים – זז (שממנו השרשים זוז וזיז), השערים השונים המרכיבים את השרש שקף (שק, שף, קף ) – אבל היות שהמלה העיקרית בה הרבי מתבונן במאמר השבוע היא לבן נעסוק בה. לא קשה לזהות את השער, כי נ נופלת – ברור שלבן לשון לב. מישהו פעם חשב מה הקשר בין לבן ללב? בדיוק ההיפך, כמו מחלוקת הרד"ק והאבן עזרא לגבי הספיר. הייתי חושב שלב הוא אדום, אז למה לבן בא משער לב? מה הקשר בין לבן ללב? מישהו פעם צייר לב לבן? אולי רמז שצריך לעשות לב יהודי מזהב לבן, מאד יפה, אבל מה הקשר בין לב ללבן? בשביל להבין זאת צריך להתבונן בכל השער לב. איך אני יודע באמת ש-לב ו-לבן הם לשון נופל על לשון, קשור ללבן הארמי – כתוב ביעקב "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי" (= לב ברבוע [= ד"פ הארמי, הארמי = ח"פ לב]! ), פשוט שיש פה לשון נופל על לשון. סימן שצריך באמת לעשות לב יהודי מזהב לבן (ויותר מזה – עם הכל יהלומים, דרגה עוד יותר גבוהה של לובן עליון). איך בדיוק גונבים וממי צריך לגנוב – עוד סיפור… בכל אופן, בטוח ש"מעשה אבות סימן לבנים" , צריך לדעת איך ליישם זאת נכון ובפועל. במה הוא גנב את לבו? שלא אמר לו שהוא בורח, שהוא מוציא ממנו את כל הניצוצות הקדושים, את כל השלל. הוא קיים בעצמו את אחד משמות המשיח (שצריך להקדיש לכך שיעור אחר, דברנו על כך הרבה) – "מהר שלל חש בז" . כשאתה הולך לשלול שלל, לקחת משהו ממישהו, לבוז בז, צריך לעשות זאת חיש מהר, "מהר… חש…" (ובשקט – "חש").
להב הלב
כמה שרשים יש בשער לב? אמרנו שנים – לב (משרש לבב) ו-לבן. מה יש עוד? אין הרבה. הגענו ללב, הדבר הכי חשוב מהכל – המרכז של הכל, החיות של הכל. הכל חי מהלב, "לבא פליג לכל שייפין" – הלב מחלק את החיות לכל האברים, הכל בא מהלב, הדם זורם מהלב. יש עוד שרש משער לב? רק עוד שני שרשים. אחד הוא להב (פשוט), אש. יש בטוי בקבלה וחסידות "הבל להב הלב" – הולך יחד עם הלב. יחד עולה אלף – האות הגרונית הראשונה, אותיות שיוצאות מהלב. "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני" – הדבור יוצא מהבל להב הלב. להב היינו התלהבות, והולך בבירור עם הלב. עוד משהו שנקרא להב – קרוב להתלהבות, אבל קובע ברכה לעצמו – להב של חרב (מזכיר את "להט החרב המתהפכת", כך מסבירים המפרשים, בלהב-להט יש חילוף בט, לשון הבטה וחבטה, סוד שם ביט כנ"ל). "ויבא גם הנצב אחר הלהב" . שבוע שעבר השער שלנו היה צב – לפי הפסוק הזה היינו צריכים קודם ללמוד שער לב ואז שער צב, "הנצב אחר הלהב".
לב לביא
איזה עוד שרש יש ב-לב? לבא – לביא. לארי יש שבעה שמות, ואחד מהם – אולי הכי חשוב אחרי ארי – הוא לביא. מה השרש של לביא? לבא (צירוף שראינו לעיל – "ועבר הוי' לנגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת ופסח הוי' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף", שמכאן אסמכתא ששרש לבא במלכות, סוד הפתח, ודוק). אנחנו  יודעים שהקשר בין הלביא ללב כל כך חשוב ותופס במודעות כל העולם כולו, שבלועזית אומרים לייב – אריה-לייב – לשון לביא. יש ביטוי "לב הארי". הלביא הוא לב הארי, מקום גבורת הארי ("הוי… גבור כארי" בלב, כמבואר במ"א). רק שנבין, לביא הוא הזכר – לא הנקבה. הנקבה היא הלביאה. לפי זה מיוחד בשרש לבא שיש בו צורת זכר ונקבה, מה שאין כאן באריה (אכן יש ארי ואריה  אבל האריה אינו הנקבה של הארי). אם אני דווקא רוצה לייחד נקבה למין האריה אני חייב לומר לביאה, אבל לביא הוא הזכר. יש פה לב יהודי – שתי למדין מסתכלות אחת על השניה, לפי אבולעפיא – לביא מסתכל על הלביאה שלו, לב מול לב.
לביבות לבביות
בשרש לבב יש עוד מלה – לבִבות. "ותלבב… לבבות" – כתוב על תמר. אמנון אמר לדוד המלך שתבוא תמר אחותי ותלבב לי שתי לביבות. עם כל הרע שלו, כל התאוה שלו, הוא ידע מה שהוא אומר – "ותלבב לעיני שתי לבִבות", ותלבב אותיות לבבות, אבל הפלא ש"לעיני שתי" עולה 880, ותלבב לבבות. כלומר, ארבע המלים הן לבבות לבבות לבבות לבבות – מיעוט רבים שתים. סימן שצריך שתי לביבות – כנראה כנגד החתן והכלה. השרש הוא לב (לבב) – כנראה שמכל הדברים הכי קרובות ללב הן הלביבות. וכמו שללביא הזכר יש את הלביאה הנקבה כך ללבב הזכר יש את הלבִבה הנקבה (לבב לבבה = חכמה – "לבי ראה הרבה חכמה" כאשר יש בלבי את היחוד של לבב-לבבה, הלבבה סועדת ומבריאה את הלב, כמו שנאמר בסיפור של אמנון ותמר).
ארבע שרשי שער לב בסוד הוי'
נקח את ארבעת השרשים של לב ונעשה מהם י-ה-ו-ה פשוט – מתבקש. מאד פשוט, אך גם נלמד מכך משהו – שייך לשיעור חשוב מלפני כמה שנים. כותב במאמר שהלבן שייך לחכמה, ה-י של שם הוי' – כל המאמר כאן, ממנו אנחנו יוצאים. להב האש וההתלהבות, וגם להב החרב, שייך לאמא עילאה – שרש יסוד האש (ומינה דינין, דין חרב, מתערין). לכן הרמז שבלהב ה עילאה נכנסת לתוך ה-לב. עוד רמז חשוב – צורה מיוחדת בעברית לגבי להב האש, שאין כמעט ביחס לשום דבר אחר, שיש "שלהבת", ש נוספת לשרש. מה היא שלהבת? ש שנוספה ל-להב. ש היא אש. שלהבת היא נוטריקון – קיצור או מאמר – של אש-להבה. לגבי "לבת אש" שני פירושים – אם לשון לב או לשון להב. או הלבה של האש, משרש לב, או הלהבה של האש, להב בו ה-ה נופלת (סוד ה עילאה שבשם, עלמא דאתכסיא – ה-ה מתכסה בלבת האש). אם אמרנו קודם שצבע הספיר הוא אדום מהפסוק "אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם" – מאיפה לומד מי שאומר שהוא לבן? מהביטוי "לבנת הספיר", "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר". אך בלבנת הספיר גופא שני פירושים – או לבנת לשון לובן, אך לא כך מפרשים חז"ל ולא רש"י, שמפרשים לשון לבֵנה (וגם הראב"ע דוחה את פירוש הגאון ש"לבנת הספיר" מלשון לובן לטובת הפירוש שהוא לשון לבֵנה), שגם מאותו שרש. "לבנת הספיר" היינו לבנה של ספיר (על דרך "אבן ספיר"), אך יש מי שאומר ש"לבנת" היא צבע, ומכאן לומד שהספיר לבן. גם כאן, יש מלים שלא יודעים מהיכן באות, כמו לבה – מלשון לב או מלשון להב, שתי אפשרויות. שוב, לבן ב-י, להב ב-ה עילאה. לב – לבב – נשים בתפארת, שכוללת כל ענין הלב. ודאי יש גם לב בבינה, "בינה לבא", ו-לב נתיבות חכמה בחכמה, וגם במלכות – דוד מלך ישראל חי וקים הוא לב כל ישראל. יש מלים כל כך כלליות שאפשר לשים בכל מקום – לב בחכמה, בבינה, בתפארת ובמלכות, אבל אם רוצים לייחד לו מקום הוא בתפארת, במרכז, סתם לב כולל את כל רגש הלב, מדות הלב. הרי ה"לב" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא "יצר לב האדם [= לבן] רע מנעריו", שמכאן נלמד שהלב הוא מקום היצרים, וכמבואר בתניא, והוא במקום התפארת שמשם מתחילים החסדים להתגלות ומשם מתחילה המודעות העצמית בנפש, סוד עץ הדעת טוב ורע. נשאר שהלביא והלביאה במלכות, ה תתאה:
י        לבן
ה        להב
ו        לבב
ה        לביא
ארבע המדרגות בסוד רבי-משפיע-צדיק-גבור
כאן קצת חדוש. זה שהמלך הוא לביא, כמו אריה – מובן. אבל במרכבה האריה הוא חסד, ימין. בפשט האריה הוא גבור, "גבור כארי", גבורה, שמאל. אז יש מקום לשים אותו בחסד, ויש מקום לשים אותו בגבורה, ויש גם מקום לשים אותו בכתר – "אריה שאג מי לא יירא", "עלה אריה מסבכו" היינו הכתר דלעו"ז, נבוכדנצר שהחריב את הבית – אפשר לשים אריה על שבעת שמותם בכמה מקומות, אבל בהתבוננות שלנו הוא דווקא במלכות. למה? אמרנו שקשור לשיעור מלפני כמה שנים, שאהוב על כמה חבר'ה שיושבים כאן – השיעור של רבי-משפיע-צדיק-גבור, שלכל אחד צריכה להיות דמות של רבי, דמות של משפיע, דמות של צדיק ודמות של גבור, הגבור שלו. אז הסברנו באריכות – לכן נחסוך ולא נאריך כרגע – שהגבור שלי הוא המלכות, ה תתאה. צדיק הוא ה-ו, משפיע ה עילאה והרבי הוא ה-י – הלבן של הקדושה, שמאיר את הכל וכולל את הכל. לא ככלל לגבי פרט, אלא מעל זה – "מאין גון לגון", מהקב"ה שאין לו גוף ולא דמות הגוף, לגון (גו-ן כמו שגוף הוא גו-ף, ודוק). יצא מכלל אין גון אך לכלל גון לא בא – כמו הכבוד בכוונת הדלקת נרות חנוכה שבין יג לשונות האור ל-ח לשונות היפי – זו בחינת הרבי לפי השיעור של רבי-משפיע-צדיק-גבור. כאן הרבי הוא הלבן, המשפיע הוא הלהב – יוצא ווארט יפה, שתפקיד המשפיע לתת לך התלהבות. אם אתה רוצה להיות משפיע של תלמידים, עיקר ההצלחה של המשפיע שהוא מלהיב את התלמידים. רבי לא מלהיב. יכול להיות שהוא מלהיב, אבל זה לא עצם הענין שלו – לא עיקר החידוש שלו. רבי מאיר – אור פשוט, אור אלקי, "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט", ה' הכל והכל הוא ה'. תפקיד המשפיע הוא להלהיב – להב. מיהו צדיק? כמו בפרקי אבות, "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם" – "לב טוב". מי שאני חווה אצלו לב טוב, שכל מה שעושה בחיים עושה מתוך לב טוב. הגבור הוא האריה – יש פה אחד שמתמודד עם המציאות החיצונית בגבורה של אריה, הוא הגבור שלי, ואני צריך ללמוד מהדמות שלו איך להיות גבור בעולם הזה. יהודים צריכים להיות גבורים כדי להביא את מלך המשיח ולתקן עולם במלכות שד-י.
לביבות ביסוד
אם כן, עשינו י-ה-ו-ה של ארבעת השרשים לבן-להב-לבב-לבא. מה לגבי הלביבות? הן משרש לבב שבתפארת (והן בעצם הבת-זוג של לבב כנ"ל) ולכן נשים אותן תחת התפארת ביסוד (בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד", קדושת הברית היינו גילוי העטרה, שרש המלכות, הבת-זוג של התפארת). זה מה שהסיפור מספר. שם היה פגם הברית בדרגה הכי איומה ונוראה, אבל "ותלבב לעיני שתי לבבות" – כך בקדושה שהכלה תלבב לעיני החתן שתי לביבות לעורר את החתן (להבריא אותו מהיותו "חולת אהבה") – אומר שיש קשר בין הלביבות ליסוד, לברית.
ריבוי ענינים ושמות בשרש לבן
נשאר לנו, דבר יפה ומתקשר למאמר, שכמו שבמאמר מסביר שהלבן מאיר את הכל – כמה שהוא פשוט, כמו שכתוב על נר, שנמצא באמצע החדר ומשליך הארותיו על כל צד ופנה, אין ספור הארות, ספירות אין קץ, כך בשרש לבן יש הרבה-הרבה דברים שונים, מה שאין כן בשרשים האחרים משער לב. בלהב יש התלהבות ולהב החרב – מאד קרוב, אפילו לא ממש ענין אחר (כנ"ל שלהב החרב נקרא על שם "להט החרב גו'", התנוצצות להב החרב). גם כאן יש לומר שיש זכר ונקבה – להב (החרב, סמל זכרי כמובן) ולהבה (אש תשוקת קדש של אשה – אש ה עילאה – לבעלה). בלב יש לב ולביבה. בלביא יש רק לביא (מין אחד שלו זכר ונקבה – לביא לביאה כנ"ל). מה לגבי לבן? קודם כל, יש לבנה – "והיה אור הלבנה כאור החמה". ללבנה קוראים כך בגלל הצבע שלה. בכל אופן, רואים שיש לבן לשון זכר ויש לבנה לשון נקבה. הזוג לבן-לבנה (אולי כך קראו לאשתו של לבן הארמי) עולה אהבה ברבוע (לביא-לביאה עולה אהבה במשולש!). הנכד הגדול של לוי, הבן הבכור של גרשון, נקרא לבני (= צב, סוד "הנצב אחר הלהב" כנ"ל). נחשב את כל השתלשלות ו הדורות מאברהם דרך לוי עד לבני, אברהם-יצחק-יעקב-לוי-גרשון-לבני (קראנו בפרשת וארא) = 1335 – "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה". חוץ מלבנה בשמים יש לבֵנה כנ"ל. בסוף פרשת שמות קראנו על "מתכנת הלבנים" – סימן שלבנה היא גם אבן בניה (אבן היא בידי שמים ולבנה בידי אדם, כנגד אותיות התורה, הניתנה מן השמים, ואותיות התפלה, השתפכות נפש האדם, כמבואר בדא"ח. על ידי העבודה שבלב, עבודת התפלה, מתלבן הלב [מכח לב החכמה, "ויתלבנו" כנ"ל], היינו הקשר הפנימי בין לב ללבן. יש גם "אבן ספיר" ו"לבנת הספיר" כנ"ל, כאשר הממוצע שלהם עולה כתר, שבו תענוג, היורד מלמעלה למטה כטבע המים, ורצון, העולה מלמטה למעלה כטבע האש), אבל קשורה גם לחשיבה, "מתכונת", צריך תכנית בניה לגבי הלבנים. 770 בנוי מלבנים אדומות, אבל לכאורה לבנים צריכות להיות לבנות. יש מי שאומר על פי פשט שנקראות לבנות כי צבען לבן – יוצאות מהכבשן (שנקרא גם מלבן, קשר לגיאומטריה  – מה צריך להיות הצבע של מלבנים?). מסבירים שהזוג אבן-לבנה הוא זוג של א-ל דאלב"ם – הכתר דאלב"ם. כל אות היא אבן בספר יצירה, ואם ה-א של אבן מתחלפת ב-ל באלב"ם, האולפן מתחלף בלימוד (משמעות האלף והלמד, שתי בחינות של אותו ענין, פנים ואחור) מאבן נעשה לבנה . אבל כעת מתבוננים לפי דקדוק, לבנה לא משער בן אלא משער לב. יש מי שאומר שנקראת לבנים כי יוצאת לבנה מהמלבן-הכבשן. אבל אנחנו רוצים לבנים אדומות, כמו ב-770. מה זה? כמו המחלוקת בין הגאון לאבן עזרא, אם הספיר לבן או אדום. מחלוקת בין דוד המלך, אדמוני עם יפה עינים, לבין שונאו שנקרא לבן – שימות, ואז "למנצח על מות לבן מזמור לדוד". מה יש עוד? שני דברים. יש לבׂנה זכה – הכי חשובה בין סמי הקטורת, המקיף העליון. יש "יתבררו ויתלבנו" כנ"ל, אבל יש עוד מלה. פלא שיש הרבה משמעויות – לבן, לבֹנה, לבָנה, לבֵנה ולִבנה ("מקל לבנה" אצל יעקב אבינו). למה נקרא לבנה? יש מי שאומר שעל שם מחשוף הלבן – כשמקלפים העץ לבן – ויש מי שאומר שיש ללבנה פרחים לבנים. יש כאן ארבעה דברים שונים חוץ מלבן עצמו, וחוץ מלבנון. לפי רב המדקדקים לבנון לא נכנס כאן, כי שם עצם – שם הר בצפון הארץ, כמו חרמון  – אך יש כל כך הרבה סודות לגבי לבנון (כמו שעולה מנחם, צמח, שמו של משיח, ונדרש כשרש לב נתיבות חכמה ונון שערי בינה בשרשהכי עליון, בעתיק, וחז"ל דורשים שהמקדש נקרא לבנון). בכל אופן, לא קובע ברכה לעצמו בדקדוק, כמו שהשם לבני או לבן הארמי לא נחשב. אפשר להתבונן מאיזו משמעות נגזר השם לבנון (שהוא לבן קטן) – אם בגלל שלבן או בגלל עצי לבנה או משהו אחר. יש הרבה לבנון, והכי חשוב בית המקדש כמו שאמרנו.

נסדר רק את שרש לבן, החכמה, שבתוכה גופא "הוי' בחכמה" – י-ה-ו-ה רק בחכמה: שוב, הלבן הוא החכמה – החכמה שבחכמה, כפי שכותב במאמר, שרוצה חכמה שבחכמה שלא מתלבשת באף אחד מממדי הכלי. לא פנימיות הכלי, בריאה שבאצילות, לא אמצעיות הכלי, יצירה שבאצילות, לא חיצוניות הכלי, עשיה שבאצילות – אלא אצילות שבאצילות. לבנה (ירח) היא מלכות, כמובן. עץ לבנה ב-ו – עמודא דאמצעיתא. לבונה שייכת לחוש הריח, שכתוב בפירוש שהוא הכתר, וכן מפורש שלבונה היא המקיף. נשארת לבנה, ששייכת לבנין בכלל ולבנין מתוכנן בפרט – מתכונת הלבנים – וכתוב שבינה לשון בנין. את הלבנה נשים כאבן הבניה של התבוננות הבינה, שבעצם בונה מבנה לשם העבודה שבלב – זו תפלה (הבנויה מאותיות שהן לבנים כנ"ל). כל המבנים שאנחנו בונים – בונים עם לבנים של אמא (לצורך העבודה שבלב). אז יש לנו לבונה, ריח, בכתר, צבע לבן בחכמה, לבנים בבינה, עץ לבנה בתפארת ולבנה-ירח במלכות:
קוצו של י    לבונה
י    לבן
ה    לבֵנה
ו    לִבנה
ה    לבָנה
בכך סימנו את השער הערב – לב – שקשור לכל הלבנים, הלבבות והלביבות (בפרט לביבות לֶבן) והלבאים-האריות הערב. [מה עם אותיות הפוכות?]. אמרנו שיש מי שאומר ש-לבן הוא נבל הפוך, אבל זה דרוש. בחמש הדרגות של לשון הקדש אנו כאן רק בתיקון, פשט. אחר כך יש צירוף – צירופי אותיות – מאמר, מכלול, חשבון. הלימוד העיקרי, במיוחד בשביל ילדים, הוא תיקון. ילדים תופסים מאד מהר צירופים, וירצו מיד לעשות צירופים, עוד לפני הבנת הפשט – אבל כדי לבנות נכון צריך קודם התבוננות בפשט, בשער, לפי השרשים שיוצאים מהשער.

ד. הזהר על הפרשה: סוד המזוזה (וקיום מצוות משיחי-תכליתי)
שמירת הדם על המזוזות ושמירת מצות מזוזה
נעבור בקיצור לזהר: הזהר אומר לגבי המשקוף והמזוזות, שכמו שכאן בזכות המצוה לשים את הדם על שתי המזוזות והמשקוף ה' שמר אותנו, "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף", כך מצות מזוזה מגינה על היהודי המקיימה. רבי לויק (וגם הרבי בפירושו על דברי אביו) לא מביא, אבל דברי הזהר בעצם מבוססים על חז"ל במכילתא, שאומר כל שכן וקל וחומר – אם מצוה חד פעמית זו, שלא נהגה לדורות, של מזבחות המזוזות והמשקוף, הועילה להציל מהמשחית, כל שכן וקל וחומר מצות מזוזה ממש, שיש בה עשרה שמות של הקב"ה, והיא מצוה קבועה לדורות, כל שכן וקל וחומר ששומרת על היהודי בצאתו ובבואו. כך במכילתא, ובזהר רבי אבא אומר שרושמים את ה' של הקב"ה על המזוזה, ובזכות זאת ה' יושב על ביתך מבחוץ – הדימוי שאדם יושב בפנים בביתו (לא יוצא ובא) והקב"ה בכבודו ובעצמו יושב בחוץ על הפתח ושומר עליו ועל כל מה שבבית. הכל בזכות שם ה' שרשום על המזוזה.
שני פירושים לשם השומר במזוזה
רבי לויק מביא קודם כל את ניצוצי אורות, פירוש מקובל על הזהר, שאומר שהשם הוא שם א¬¬-דני שהוא כללות ענין המזוזה, שם של המלכות. רבי לויק אומר שלכאורה טוב יותר לומר שהולך על השם שרושמים על המזוזה מבחוץ – על "והיה [אם שמע וגו']" (צירוף אותיות הוי') בפנים כותבים "שדי" בחוץ, ו"והיה" ועוד שדי עולה שם. אחרי שמביא פירושו כותב שראה מפורש כך ברמ"ז.
כוונת השמירה – מעצם מצות מזוזה
הרבי נוהג לפרש לקוטי לוי יצחק, ומדבר על קטע קצר זה. קודם כל מביא מה שאמרנו קודם על המזוזה, ש"לשימור עביד". מה החידוש בכך? בדרך כלל מצוות אינן לשם סגולה כלל. החידוש של מבצע מזוזה, וכל מה שהרבי דבר עליו מאד חזק – כח השמירה שיש במזוזה. כששאלו אותו שזו מצוה, ולא צריכים לעשות לשם סגולה אלא כי "רחמנא אמר" – צריכים לעשות לשמה, ואם אתה מכוון משהו אחר לכאורה מקיים את המצוה שלא לשמה. בענין זה היו הרבה שיחות, אחת מ'מלחמות הקדש' של הרבי (כמו נרות שבת קדש), שצריכים לדעת שהסגולה היא חלק מהמצוה וצריכים לשים את המזוזה כדי שתשמור. קצת מזכיר את "עשר על מנת שתתעשר" – "בחנוני נא בזאת" – שצדקה היא סגולה, אך כאן אפילו יותר עצמי.
ארבע דרגות ביחס לסגולת המצוה
תוך כדי הדברים – נאמר בקיצור – יש ארבע מדרגות כמה סגולת המצוה היא חלק מעצם המצוה או משהו צדדי. יש כלל גדול בתורה ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", אין שכר מצוה בעולם הזה כלל. לומדים מסיפור שהיה, שאחד עלה על העץ לקיים מצות שילוח הקן וכבוד אב ואם יחד – שני דברים שכתוב בהם אריכות ימים – והוא נפל ומת. סימן, כך לומד רבי יעקב בגמרא, ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" ואריכות הימים היא לעולם הבא. אבל יש בהלכה לא כך – ש"כל מצוה ששכרה בצדה" בית דין לא מעניש עליה. הסברא שהיות שאתה מובטח בשכר – בעולם הזה, לא בעולם הבא – צריך להיות כח מניע מספיק לקיומה, ובית דין לא צריך להתערב. זו הלכה, שבית דין לא מתערב. יש כמה מצוות ש"שכרה בצדה". הכלל הוא ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", אבל יש כמה מצוות ש"שכרה בצדה", ולפי ההלכה יוצא שבהן "שכר מצוה בהאי עלמא איכא". על שתי דרגות אלה מוסיפה מצות מזוזה, שהב"ח בטור כותב שההנאה והרווח שיוצאים ממצות מזוזה הם מגוף המצוה. כלומר, יש למצוה זו הנאה ורווח, שהן חלק מהמצוה ולא משהו צדדי. זה לא נחשב כשכר. קודם היתה רק שאלה, אם יש למצוה שכר בעולם הזה או רק בעולם הבא – המסקנה להלכה ששכר רוב המצוות בעולם הבא, אבל יש מצוות ששכרן מפורש בתורה ואז יש להניח שיש שכר גם בעולם הזה – אבל הכל מתייחס לשכר. כאן משהו אחר, שההנאה והרווח הן חלק מהמצוה עצמה. מוסיף על זה, כותב הרבי – משהו מאד יפה ועמוק – משהו עוד יותר חזק, לשון התוספות ש"מזוזה לשימור עביד", כלומר שהשימור של המזוזה לא רק הנאה ורווח מגוף המצוה (שהרבה יותר משכר) אלא הוא כל עצם המצוה מאלף עד תיו, הוא עצם גדר המצוה. מה הנפקא מינה? כוונה פשוטה, מה צריך לכוון כשאני מקיים מצוה לקבוע מזוזה. מי שהוא 'פרום' חושב שאל לי לחשוב על תועלת עצמי, אבל הרבי כותב לא כך. הוא כותב שאליבא דאמת, ש"לשימור עביד", אם אני רוצה לקיים את המצוה לכתחילה כדבעי אני חייב לכוון שהיא לשימור – שמירה שלי, שומר עלי ועל בני ביתי. לא רק מגוף המצוה, אלא זו גדר המצוה – זו כל עצם המצוה.
ככל שמתקרבים למלכות הסגולה נעשית חלק עצמי במצוה
כאן יש ארבע מדרגות – התבוננות יפהפיה שאפשר להשליך על כל התורה, אבל היחוד כאן הוא מצות מזוזה. הכל קשור לכוונה. יש כוונה לשמה – לא רוצה גן עדן שלך ולא שכר העולם הבא שלך, רק את המצוה שלך, רק אותך (כמו שאמר אדמו"ר הזקן). יש מדרגה

בס"ד

אתמול ביציאתנו מכפר חב"ד אחרי השיעור של הרב עצרה אותנו ניידת של המשטרה ל"בדיקת ניירות". הבדיקה ארכה כ20 דקות (לחלק מהחברה לא הי' מסמכים מזהים) – ואח"כ שיחררו אותנו לשלום. לשאלתנו התמימה "מאי האי" – זכינו לתשובה "מתקיים כאן אירוע חשוד". קצר אומר ולא פירש מהו ה"אירוע החשוד" שמתקיים בכפר.

בעצם זוהי הפעם השני'ה שעוצרים אותנו לבדיקת ניירות ביציאה מן השיעור.

בפעם הראשונה (לפני שבועיים) עוד הי' מקום לחשוב שאולי באמת זה לא קשור לשיעור, אבל כשזה מתקיים כבר פעם שני'ה – כבר סר הספק. כ"ש שכו"כ מכוניות שכנראה המראה שלהם הי' פחות "חשוד" – שוחחרו מיד, ורק אותנו ועוד כמה עצרו לבדיקה ממושכת.

כמובן דבר ראשון שמרגישים – זה אבסורדיות טוטלית של הדבר. קצת מזכיר לי את רוסי'ה של שנות שמונים. אף כי כמובן בכמה בחינות כאן בארץ שברו "שיאים" חדשים – ברוסי'ה עוד לא "עלו" על ההמצאה שמי שמתנגד להריסת ביתו – הוא "מרגל"…

כמובן השאלה מה אפשר לעשות? איני מומחה כלל וכלל לענייני התנחלויות, מה גם – שאיני יודע מה אני יכול להועיל בזה. אולי (ודאי) להשתתף בעזרה לעצורים ומורחקים.

אבל כל אחד יכול לעשות משהו מאד פשוט – "וכאשר יענו אותו" – להפיץ תורתו של רבינו – כל חד וחד כפי שיעורא דילי'ה, במקום שליבו חפץ, וכמה שהוא יכול להרשות לעצמו, אבל פעולה אחת טובה בודאי מאלף הנחות על ה"משטר" הפרוע.

נסעתי היום ברכבת לעבודה – אז הצטיידתי ב100 עותקים של "אוצר הנפש" – ובדרכי עברתי את הרכבת הלוך ושוב עד שחילקתי את כולם. מסתמא אם היו לי 200 – הייתי מחלק גם 200 ויותר.

אני עובד עכשו חזק על הגדלת כמות ההדפסה (והוזלת עלות ההדפסה) של השיעורים של הרב.

חשבתי שכל מי שיש לו מדפסת יכול להרשות לעצמו להדפיס מפעם לפעם כמות ולחלק בדרך – לדעתי העני'ה המענה הכי טוב של מי שאין לו מה לעשות במאבק שלנו על ארץ ישראל חוץ מלזעוק.

קובץ PDF  להורדה (חוברת)

(איך מדפיסים בזול?)

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מקור מנהג התספורת – באריז"ל

הרבי כותב שהתספורת היא גיל חינוך, כמו ששמענו קודם שהרבי מביא את המכתב של הרבי הקודם, שמהחאלקה, האופשערניש, צריך להתחיל עם ענינים של חינוך – ציצית, ברכות השחר, ברכת המזון, קריאת שמע שעל המטה (לפי סדר היום – מתלבשים, מתחילים את פעילות היום, אוכלים, הולכים לישון, כנגד י-ה-ו-ה – ללמד שראשית החינוך היא לתת מסגרת של קדושה לסדר היום בגשמיות[ב]). גם שמענו קודם שהאריז"ל חדש את המנהג הזה ולפניו לא מכירים, בספרים עכ"פ, את המנהג. הוא לקח, יחד עם אשתו, כל המשפחה – עשו שלשה ימים של חגיגה במירון לרגל החאלקה של בנם. חגגו שלשה ימים רצופים (י"ל כנגד הגיל של הבן – שלש שנים – כדי להביא לידי גילוי, על ידי שמחה, את הענין הפנימי של שלש השנים, וכפי שיתבאר), משתה גדול שלשה ימים במירון, אצל רשב"י ורבי אלעזר בנו, לכבוד החאלקה[ג].

עלית המוחין בלימוד התורה

אנחנו יודעים מה שכתוב בתורה – לא מפורש ממש בתורה שבכתב, אבל לגמרי מפורש בתורה שבעל פה – שגיל מצוות אצל ילד הוא גיל בר-מצוה, גיל 13. בפרקי אבות מציינים עוד כמה סימני דרך בחיים של הנער היהודי, "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה… בן חמש עשרה לגמרא" – בהפרשים קבועים של חמש-חמש שנים הילד עולה בדרגות בלימוד התורה. תורה שבכתב בגיל חמש, משנה בגיל עשר וגמרא בגיל חמש עשרה. לפי הקבלה, כמו שמובא בתניא, המקרא בעשיה, המשנה ביצירה והתלמוד בבריאה. כלומר, בשכל – תורה היא שכל – הילד עולה עולם כל חמש שנים. בגיל חמש הוא מקבל מוחין של עולם העשיה, לכן "בן חמש למקרא". בגיל עשר הוא מקבל מוחין של עולם היצירה, לכן "בן עשר למשנה". בגיל חמש עשרה הוא מקבל מוחין של עולם הבריאה, לכן "בן חמש עשרה לגמרא".

ההתבגרות – עד גיל עשרים

אחר כך יודעים שבן שמונה עשרה לחופה ובן עשרים לרדוף. הפשט של "לרדוף" הוא אחרי פרנסה – התחתן בגיל שמונה עשרה והספיק ללדת בן או שנים, ועול הפרנסה מתחיל להכביד, ולכן צריך לצאת לרדוף. בתורה מפורש שבגיל עשרים הוא יוצא צבא. בתורה יוצא צבא בגיל עשרים, לא כמו שכאן מקובל שלפני כן. יש משהו מפורש בתורה לגבי גיל עשרים. גם חז"ל אומרים שהתורה מחכה לגייס עד גיל עשרים, כדי שיספיק להתחתן קודם ולהוליד כמה ילדים. זה השכל, זו הסברא של התורה. אם כן, ראוי להתבונן ולהסביר את כל המהלך – ועוד קודם לכן מגיל שלש ועוד קודם ברית מילה, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". יש ברית, מדאורייתא, בגיל שמונה ימים. אחר כך מנהג של תספורת בגיל שלש – ככל שהמנהג מתגלה יותר מאוחר שרשו יותר גבוה. אחר כך בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות – אז חייב לקיים, וגם חל עליו עונש באי קיום המצוות ח"ו – בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה ובן עשרים לרדוף. יש עוד גילאים, עד בן מאה, אבל אפשר לומר שההתפתחות וההתבגרות – כל שלב הוא שלב של התבגרות – היא בעיקרה עד גיל עשרים, "זה הקטן גדול יהיה". ידוע בקבלה שבגיל עשרים מקבלים מוחין דאבא[ד] ויכול למכור בנכסי אביו – נעשה מבוגר לכל דבר, מבוגר כמו אבא שלו[ה].

יג השנים הראשונות כנגד יג מדות הרחמים

יש רמז – בו רוצים הערב להתבונן – ששלש עשרה השנים הראשונות, עד בר מצוה, הן כנגד יג מדות הרחמים. יש הרבה דברים בתורה שכנגד יגהמ"ר. כתוב באריז"ל שגם חדשי השנה כנגד יגהמ"ר. בשנה רגילה יש יב חדשים, וחודש העיבור (בשנה מעוברת – "שנה תמימה") כולל את הכל, וכך המדה ה-יג היא כוללת את כל יב המדות (יב הוא גיל המצות לבת, אצלה נכללת המדה ה-יג, "ונקה", במדה ה-יב). אם יג השנים הראשונות של הנער הן כנגד מדות הרחמים, שהן גם כנגד המדות שהתורה נדרשת בהן – גם קשר לתורה – הגיל המיוחד של החאלקה, ראשית החינוך של הילד, שמשאירים לו פאות, הוא כאשר הוא משלים את ג המדות הראשונות של מדות הרחמים. זו ההתבוננות המיוחדת שלנו הערב, מה סימן הדרך של סיום שלש המדות הראשונות של יג מדות הרחמים.

ההקבלה ל-יג מדות הרחמים לפי הפשט (שלא כשיטת הסוד)

כדי להתבונן בכך צריך לדעת איך אנחנו סופרים את מדות הרחמים, כי יש כמה וכמה שיטות. השיטה הרווחת בקבלה ובחסידות היא הכתובה במפורש בספר הזהר, שמתחילים לספור את המדות משם א-ל – "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה". אבל, לפני שם "אל" כתוב פעמים שם הוי' – "הוי' הוי' אל רחום וחנון" – ולפי הפשט מהם מתחילות יג המדות. רש"י – פשוטו של מקרא, שאנו יודעים כמה הרבי מחובר אליו, ו"בן חמש למקרא" סובר כמוהו – אומר שמתחילים מ"הוי' הוי'". בתוספות יש דעה שמתחילים משם הוי' השני, והראשון לא בכלל, ולפי האריז"ל שניהם לא בכלל יג מדות הרחמים. אם כי שם הוי' הוא שם הרחמים – אין יותר רחמים ממנו – אך הוא לא מ-יג מדות הרחמים המיוחדות, כנראה ש"הוי' הוי'" היינו כללים (כללות עצם הרחמים של השי"ת) שמהם מתפרטים יג המדות. כך לפי הזהר וספרי הקבלה. גם כתוב בקבלה, באר"י, ששני שמות הוי' הם כנגד פאות הראש. לכן יש כמה דרוש בחסידות אודות האופשערניש, שבאמת מקשר מה שעשינו כעת עם שני שמות הוי' שלפני "אל רחום וחנון", היות שלפי הקבלה הן כנגד פאות הראש. יג המדות, לפי הקבלה, הן כנגד הזקן שמתחיל רק למטה מהפאות. לכן צריך להיות ברור ההפרש בין הפאות לזקן, שלא יתערבו – "אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה". יש מלכות של הגלגלת, הפאות, ומלכות של הפנים, הזקן[ו], וצריך הפרדה ברורה בין המלכויות. בכל אופן, הפאות לפי זה הן שני שמות הוי', אבל זה לא תואם את מה שאנחנו רוצים להסביר, כי רוצים להסביר שגיל שלש הוא כאשר נשלמו שלש מדות. אז קורה משהו מיוחד בנפש, ולאור שלב ההתבגרות הנפשית מגיע הזמן לגזור את שערות הראש – "ראשית הגז"[ז] – ולהשאיר את הפאות.

השלמת התפתחות הלא-מודע לפני החיוב במצוות

להסביר את הענין שבבר מצוה יש השלמה של כל מדות הרחמים ואז הילד נעשה איש, נעשה מחויב במצוות ה' – אז מה בעצם קרה ב-יג השנים עד לבר מצוה? מה התפתח בנפש? ודאי שככל שגדל יש יותר שכל בראש, אבל כתוב שפנימיות השכל, דעת, אין לו עד בר-המצוה. דעת היינו המודע בנפש בכלל. מה שקורה אצלו בכל השנים מהלידה עד הבר-מצוה הוא התפתחות העל-מודע, וכאשר הוא נשלם אז מקבל דעת, גילוי העל-מודע במודע, ואז דווקא הוא נעשה בר מצוה, מחויב במצות (מצוה לשון צוותא, היינו היכולת בנפש לחבר בין העל-מודע למודע, ובכך להתחבר לה', "סוד הוי' ליראיו" – החיבור בין ממד הנסתרות, יה, לממד הנגלות, וה, בכל ההויה כולה). יג מדות הרחמים הן בכתר, והכתר הוא העל-מודע. כלומר, יש תהליך שלם של התפתחות נפשית בלא מודע של הילד. שוב, אחרי שהלא-מודע מושלם, ומתחיל תיקון המודע ממש (בהמשכה מהלא-מודע למודע כנ"ל), הוא נעשה בר מצוה – מחויב במצוות. כל יג השנים הראשונות הן לתקן את יג מדות הרחמים (מה שיהודי הוא רחמן בעצם – "רחמנים בני רחמנים"[ח]), שהן בלא-מודע של הנפש, בכתר של הנפש.

חלוקת המדות לפי הרמב"ן

לפי הפשט, כפי שאמרנו קודם, המדות מתחלקות כך: "הוי' הוי' אל, רחום וחנון ארך אפים, ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה". איך סופרים לפי הפשט? קודם כל "הוי' הוי'" שיש ביניהם פסיק טעמא, ואחר כך "אל" – שלשה שמות של ה', קבוצה שודאי קובעת ברכה לעצמה. כל החלוקה שנעשה כעת היא לפי פירוש הרמב"ן על התורה. אף על פי שהוא מקובל גדול, הרמב"ן, בענין זה הוא הולך לפי הפשט – ש-יג המדות מתחילות מ"הוי' הוי'". הוא אומר שהמיוחד בשלש המדות הראשונות שהן שמותיו של הקב"ה[ט], ולפי מה שנסביר בדיוק שלש מדות אלו נשלמות היום, בהגיע ילד יהודי לגיל שלש, גיל חינוך. היום עשינו לשלום-בער תספורת כי נשלם אצלו "הוי' הוי' אל" – זה עצם ההתקשרות לה' בלא מודע. קודם דברו על מסירות נפש, שהיא התקשרות. שלש המדות הראשונות קובעות ברכה גדולה לעצמן, שהן שמותיו של ה'. שהילד היהודי נעשה קשור, בלא-מודע, ל"הוי' הוי' אל". אחר כך, מסביר הרמב"ן, יש עוד שלש מדות שהן תארי עצם – "רחום וחנון ארך אפים". לא כתוב "מרחם", פועל יוצא, אלא "רחום" – תואר עצם, מתאר את העצם של ה' ("כי ה' פעול למדות האלו"). "רחום" הוא כינוי של ה' – לא ממש שם (שאסור למחוק), אבל כינוי מובהק של ה'. "רחום וחנון" נאמרו באותו לשון (ראה פירוש הראב"ע מה ההבדל ביניהם), תואר עצמי, והרמב"ן מסביר ש"ארך אפים" הוא גם תואר עצמי. לפי הפשט, כשמתחילים מ"הוי' הוי'", "ארך אפים" הוא מדה אחת. לפי הזהר חייבים לחלק ביניהם, וכבר מראה שפירוש זה הוא לא לפי הפשט. כך גם לגבי "נצר חסד לאלפים" – אם מתחילים מ"הוי' הוי'" זו מדה אחת, אבל אם מתחילים מ"אל" חייבים לחלק, ש"נצר חסד" מדה אחת ו"לאלפים" מדה אחרת, גם לא לפי הפשט. רואים שהפשט הוא פשט ושיטת הזהר היא לא פשט, היא סוד. לפעמים רואים שהסוד יותר פשט מפשט, כמו שמוסבר אצלנו הרבה פעמים, אבל כאן לא כך – הפשט הוא כמו הפשטנים, שמתחילים מ"הוי' הוי'", והסוד שמתחילים מ"אל". אומר הרמב"ן שמ"ורב חסד" והלאה הכל מדות רחמים וטובו יתברך, אבל פעלים – פועל יוצא, הנהגה. איך ה' מנהיג את העולם? בחסד וכו'. גם "רחום" משמע שהוא מרחם על כולם, אבל הלשון "רחום" אומר שה' רחום בעצם. ההנהגה עם הבריות במדת החסד ("ורב חסד וגו'") היא משהו אחר לגמרי, כך מסביר הרמב"ן.

חלוקת המדות: ג-ג-ז – ג ראשי ראשין, ג מוחין ו-ז מדות

אם כן, המדות מתחלקות ל-ג-ג-ז[י]. ידוע מה שהרמ"ק מביא בפרדס בשם רב האי גאון ששאלו תלמידיו "עשר ידענו, שלש עשרה לא ידענו" – מכירים את עשר הספירות, אבל מה הן יג מדות הרחמים? הרי מספר צריך הקבלה (קבלה לשון הקבלה). הוא הסביר ששלש הנוספות הן "ג ראשי ראשין". גם העשר מתחלק לשלש ושבע, ג"ר וז"ת[יא]. אם כן, החלוקה היא ג-ג-ז, וכך בדיוק מסביר הרמב"ן את חלוקת מדות הרחמים: ג שמעל הכל – "הוי' הוי' אל". עוד ג – תארי עצם של ה', "רחום וחנון ארך אפים". אחר כך הז"ת, שבכל מקום – בכל ספרי הקבלה – נקראות "הנהגות". ה' מנהיג את העולם במדת החסד, מדת הגבורה וכו' – השמות המקובלים של הספירות למעלה. כך ביגהמ"ר, שרשן בלא מודע, בכתר, הוא "רב וחסד ואמת וגו'". "ואמת" – שה' מנהיג את העולם במדת האמת שלו, לא מוותר, לכן אומרים שאמת היא מדת הדין, כמו גבורה[יב]. "נושא עון ופשע וחטאה" הם שלישיה, כנגד הנה"י. "ונקה" כבר מלכות, הכל בשרש, בכתר[יג].

"ראשית הגז" – ג ראשי ראשין

הכל מתחיל מ"הוי' הוי' אל" שנשלמות הערב, ולכן עושים ראשית הגז. אמרנו שלמנהג האופשערניש קוראים "ראשית הגז", ו-גז רומז – כפי שכתוב – ל-ג ראשונות ו-ז תחתונות. לא יג אלא רק י, אבל נפרש ש"ראשית הגז" היינו שיש "ראשית" לפני ה-גז, כמו "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו" – לפני ה-גז יש עוד ג ראשי ראשים, התקשרות עצמית ממש לשמותיו הקדושים של ה'[יד].

"הוי' הוי' אל"

כמובן, החלוקה של ג-ג-ז לא אומרת שבכל קבוצה כולם אותו דבר – כל אחד קובע ברכה לעצמו. "הוי' הוי'" ודאי אחרת מ"אל" – "הוי'" הוא שם העצם, שם המפורש, שם המיוחד, ו"אל" הוא אחד השמות האחרים של ה'. גם ב"הוי' הוי'" יש חלוקה, "פסיק טעמא בגוויהו" כמו שהזכרנו. לפי הפשט, כפי שרש"י מסביר, "הוי' הוי'" היינו לפני שאדם חוטא ואחרי שחוטא ושב[טו]. שם הוי' הראשון הוא גילוי רחמי ה' על הצדיק, ושם הוי' השני אומר שגם אחד שעבר את הדרך – חטא, נעשה רשע[טז] – ברגע שחוזר בתשובה ה' מתייחס אליו באותם רחמים כמו קודם, אותו שם העצם. כלומר, ה' הוא הוי' לפני החטא וגם הוי' אחרי החטא והתשובה. בכל אופן, אלה שתי בחינות. אנו יודעים ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם", אז יש משהו מיוחד בשם הוי' השני. בכלל, כלל גדול בקבלה, שמובא הרבה בחסידות, שכאשר יש שני שמות הוי' באותו פסוק – הראשון בז"א והשני בעתיקא. לפעמים כתוב שב-יג מדות הרחמים שם הוי' שלפני הפסיק טעמא הוא לפני הצמצום ואילו שם הוי' שאחרי הפסיק טעמא הוא אחרי הצמצום – שלפי זה השני למטה מהראשון. אבל יש גם פירוש הפוך, והוא היותר פשוט, על דרך ההגיון של "לא זו אף זו". כמו הפשט כאן, לא רק שה' מרחם על צדיק שלא חטא, אלא שה' מרחם ביתר שאת על אדם שעבר את הדרך ותפס את עצמו וחזר בתשובה – רחמים באים ממקום יותר גבוה ועצמי, משקף התקשרות יותר עצמית, ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא". אחר כך יש "אל" – גם שם של חסד, "חסד אל כל היום". רש"י בחומש, בפשוטו של מקרא, כותב שיודעים ששם א-ל הוא מדה של רחמים מפסוק בתהלים כב – "אלי אלי למה עזבתני" (פסוק שלפי חז"ל אסתר אמרה – "אילת השחר", המצב של עם ישראל לפני הגאולה), ולא שייך לומר לדין "למה עזבתני". מכיון שמדובר בשם של רחמים מבקשים שלא יעזוב. בכל אופן, שם "אל" אינו שם הוי'. ודאי שגם בקבוצה השניה, "רחום וחנון ארך אפים" כל מדה בפני עצמה, אבל יש צד השוה. הכל צריך לראות בפירוש הרמב"ן, ג-ג-ז.

ג השנים הראשונות ביחס לשאר השנים אצל אברהם אבינו ואצל אהרן הכהן

שוב, נסביר ש"ראשית הגז" היינו מה שלפני ה-גז, לפני ג-ז, "שלש עשרה לא ידענו" – לפני הגז "לא ידענו", בלא-מודע. כל יג מדות הרחמים הן "לא ידענו", אבל ה"לא ידענו" שב"לא ידענו" הן ג הראשונות, "הוי' הוי' אל" ("אל" אותיות לא – עד כאן "לא ידענו")[יז]. אפילו בדרושים שכתובים אצלנו בחב"ד על יג מדות הרחמים יש מקום אחד שמקשר לגילו של אהרן הכהן ביציאת מצרים ומתן תורה – היה בן 83. משה רבינו היה בן 80, אבל אהרן היה בן 83. למה אהרן צריך להיות בן 83 ומשה מספיק שיהיה בן 80? כתוב ששלש השנים הראשונות של אהרן הן כמו שלש השנים הראשונות של אברהם אבינו, שהכיר את בוראו בגיל שלש (הגיל של ראשית הגז – מכאן מקור מובהק למנהג האופשערניש, ראשית החינוך, בגיל שלש. "עקב שמע אברהם בקולי וגו'", עקב שנים מגיל שלש עד סוף חייו של אברהם אבינו, היהודי הראשון, בעלמא דין, עקב = פאה פאה!), ואז צריך עוד שמונים שנה לגבורות. כדי להוציא את עם ישראל ממצרים ולתת תורה צריך גבורות ("והגבורה" – "יציאת מצרים", ותורה קבלנו מפי הגבורה). יוצא – אם כי לא כתוב במפורש – שכנראה משה רבינו עולה על אהרן וגם על אברהם בכך שהכיר את בוראו מגיל אפס (אולי גם אז עשו לו תספורת, דבר המשפיע על איכות קולו, שעל כן היה נשמע קולו כקול נער – "והנה נער בוכה". ויש לומר שהוא ענין "ותרא אתו כי טוב הוא", שנולד מהול, בהתקשרות-דעת גלויה ומאירה להשי"ת). והוא על דרך הנאמר על מורנו הבעל שם טוב, שאף פעם לא היה ילד, שהכיר את בוראו מיום הולדו. אהרן צריך שלש שנים כדי להכיר בוראו ולעשות תספורת, ועוד שמונים שנה להגיע לגבורות. "הוי' הוי' אל" בגימטריא פג[יח] – בדיוק הגיל של אהרן[יט]. שלש שנים ועוד שמונים[כ].

שלש השנים הראשונות – בנין התקשרות לא-מודעת לה'

רצינו להסביר יותר לעומק, בעבודה, ואחר גם לקשר ל-יג מדות שהתורה נדרשת. הילד השלים כעת "הוי' הוי' אל" – אם הייתי אומר לפי שיטת הקבלה הייתי אומר שהשלים "אל רחום וחנון", גם הולך יחד, אבל לא כל כך טוב כמו ההסבר לפי פשט. אם מתחילים מ"הוי' הוי'" יש הו"א לעשות חאלקה בגיל שנתים, אחרי "הוי' הוי'", אבל אומרים שצריך לחכות עוד שנה ואז לגזור את השערות. כדי להבין את הענין בנפש, וגם לקשר ל-יג מדות שהתורה נדרשת בהן, נתבונן מה קורה בעל-מודע של הילד בשנים הראשונות לחייו. אני אומר שבשנה הראשונה מתהוה התקשרות לא-מודעת לשם הוי', כפי שמתגלה לצדיק גמור שלא חטא (על פי רש"י הנ"ל ששם הוי' הראשון כנגד הצדיק גמור שלא חטא מימיו). בשנה השניה, הכל בלא-מודע, מתגלה לו גם שם הוי', אך כמו בעל תשובה – לפי הפשט של רש"י – שהספיק כבר לחטוא (עבר יום הולדת שנה…), אבל מבין ומרגיש שה' מרחם עלי בדיוק אותו דבר ואפילו יותר אחרי שחטאתי וחזרתי בתשובה, שם הוי' דלעילא. אחר כך קורה משהו בשנה השלישית, התקשרות לשם א-ל, "חסד אל כל היום" וכל שאר פסוקי שם א-ל[כא] (שם של חסד ושם של "אלי אלי למה עזבתני"), ובסוף שלש השנים אני אומר שהפאות נשלמו ואפשר לגזוז את הראש. ה-ג הנעלם, "ראשית הגז", נשלם, ואפשר לגזוז את שערות הראש ולהשאיר את ה'סימנים', כפי שקוראים לפאות התימנים. הפאות הן סימן שאתה יהודי – אפשר לתפוס אותך ב'סימנים' ולהוכיח שאתה יהודי, "כזה ראה וקדש"[כב] (כמו המצוה הראשונה שקבלנו לפני יציאת מצרים – "החדש הזה לכם ראש חדשים"), הנה, זה קדוש ("זרע קדש").

זכרונות מלפני גיל שלש

ננסה להסביר עוד: הכל אצל הילד לא מודע. נשים לב לעוד תופעה חשובה בפשט. מדת הבינונים, שוה לכל נפש, שמאד נדיר שמישהו יזכור במודע חויות שהיו לו לפני גיל שלש – כמעט ולא מצוי. זה שאנשים מבוגרים זוכרים מה שהיה איתם מגיל שלש והלאה יכול להיות, לא נדיר, אבל מאד נדיר לזכור דברים מלפני כן. קרו לך המון דברים, אבל לא זוכרים. תופעה זו נותנת פרנסה להמון פסיכולוגים, דא עקא שהם סתם סוחטים את הכסף – לא יודעים להגיע לאותה תקופה חשובה בבנין האישיות, עד גיל 3. יש לילד המון חויות, אבל הוא לא זוכר אותן – לא במודע שלו.

חויות הנפש האלקית

מה בעצם סוג החויות של הקדושה, של הנפש האלקית? כעת מדברים על הנפש האלקית, לא על הנפש הבהמית. בחב"ד מענינת אותנו בעיקר הנפש האלקית. מה קורה בנפש האלקית בשנה הראשונה של הילד? אפשר לצייר כך, שבשנה הראשונה הילד מרגיש שיש לו שני הורים, שיהיו בריאים. הוא לא מסוגל לעשות דבר וצריכים לתת לו טפול מלא. כל ילד קטן מאד אגואיסטי, לכאורה – הכל לעצמו. כך במודע הלא-מפותח שלו (מצד הנפש הטבעית-בהמית), אבל בלא-מודע שלו הוא לא אגואיסטי – הוא מרגיש שיש כאן שני אנשים שמתמסרים אלי במאת האחוזים מתוך דאגה. שני אנשים דואגים לכל צרכי מ-א עד ת. מה הוא לומד מכך?

"קל וחומר, גזרה שוה, בנין אב"

כעת נעבור ל-יג מדות שהתורה נדרשת בהן – הוא לומד "קל וחומר", המדה הראשונה. כאן, לפני שנמשיך, המקום להסביר שלפי השיטה שמתחילים מ"אל" ברור שק"ו כנגד שם "אל" – מובא בספה"ק, בקדושת לוי ועוד, שמשה התפלל "אל נא רפא נא לה" וחז"ל מביאים שם קל וחומר – ומשם ממשיכים להקביל. שלש המדות הראשונות הן "קל וחומר, גזרה שוה, בנין אב". עיקר התכלית שרוצים לדבר שבגיל שלש נשלם בנפש ה"בנין אב", אחרי שעבר "קל וחומר" ו"גזרה שוה". יש הו"א כנ"ל שצריך לגזור אותו "גזירה שוה" בגיל שנתים, אחרי "הוי' הוי'", אבל אומרים לחכות עוד שנה, שיהיה בן שלש ויושלם ב"בנין אב" שלו. כנראה שיש משהו שבגיל שלש הילד בונה את אביו. מה לשון חז"ל לגבי בנין אב? "זה בנה אב"[כג]. "זה – הפסוק הזה ("כזה ראה וקדש") – בנה אב", שהוא בנה יסוד מוסד כדי ללמוד ממנו בכל התורה. האב נקרא המלמד ומה שנלמד ממנו נקרא למד, ו"זה בנה אב" שיהיה המלמד כדי ללמד הלאה. צריך לבנות אב שילמד אותי תורה. כנראה שבגיל שלש קורה כך לילד, לא רק אצל הילד קורה משהו אלא גם אצל האבא. בזכות שהילד נעשה בן שלש וגוזרים לו את השערות האבא נבנה ביחס לבנו, להיות אותו אב המלמד אותו תורה. "זה בנה אב" – זו המדה השלישית.

שנה ראשונה: קל וחומר מההורים לה' – הבנת טוב ה' ודאגתו

נחזור למדה הראשונה, "קל וחומר". בחז"ל "קל וחומר" נקרא דין – שכל. הכל כאן בילד שלא יודע כלום בשכל המודע שלו, אבל כנראה שבלא-מודע קורה אצלו בשנה הראשונה תהליך של יסוד הק"ו. אני יודע שה' ברא אותי – הנפש האלקית יודעת – וגם יודע שאני מתהווה בכל רגע תמיד, כמו כל העולם. מה שאיני יודע, וצריך ללמוד ק"ו מהחויה של ההורים שלי, הוא שה' עושה זאת מתוך דאגה אמתית. הייתי יודע שה' ברא אותי וגם בורא אותי, אבל לחוות את הרגש של אבי שבשמים כלפי אני לומד בק"ו ממה שאני חווה על בשרי רגע-רגע מהתמסרות הורי כלפי בשנה הראשונה. כמו שאני מרגיש שהורי דואגים לי – לא סתם עושים, אלא מתוך התמסרות ואהבה – כך הקב"ה, שבורא אותי תמיד, עושה זאת מתוך אהבה ודאגה כביכול. אצל ה' כל המדות הן כביכול, בדימוי למדות בשר ודם. בכל אופן, אני מבין שהקב"ה דואג לי ומתמסר אלי. כמו שכתוב בתניא לגבי לידת העם, שמלך גדול יורד אלינו – כאן מדברים על אבא ובן שלו – שנמצא בתוך הבוץ ומרים אותי ומכניס אותי חדר לפני מחדר וכו', כמו המשל האדיר המובא בתניא. כל זה שייך לחוית הנפש של הילד בשנה הראשונה.

שנה שניה: גזרה שוה מה' להורים – מצות כבוד הורים

מה קורה בשנה השניה? אני לומד הפוך. בשנה הראשונה הקב"ה אצלי בפשיטות וההורים שלי בהתחדשות, והחויה היא מההתחדשות – זה כלל גדול – ומהחויה שיש לי הורים אני לומד ק"ו לגבי הפשיטות, הבורא ית"ש. מה קורה בשנה השניה, של "גזרה שוה"? עובד הפוך, גם "הוי'" – שם הוי' השני – אבל בכיוון ההפוך. מה הכיוון ההפוך? כתוב "כבד את הוי' מהונך" וכתוב "כבד את אביך ואת אמך", וחז"ל אומרים שלומדים אחד מהשני – הם שקולים, כבוד אב ואם שקול לכבוד הקב"ה. שוב, מדברים על הנפש האלקית. הנפש האלקית יודעת שיש מצוה לכבד את הקב"ה, אבל – כמו שחז"ל לומדים – מתוך מצות כבוד ה' הוא לומד שכך אני צריך לכבד את הורי, כי הם דומים לה'. בשנה הראשונה ה' דומה בקל וחומר להורים. בשנה השניה כבר כיוון הפוך, שאני צריך להתייחס להורים כמו שאצלי פשוט איך אני צריך להתייחס לקב"ה. הכל כאן אליבא דרמב"ן, כי הרמב"ן הוא האומר שכבוד הורים הוא מעין סניף של כבוד ה' (מבין שלש הסברות בטעם כבוד הורים). שלשה שותפים באדם, וכמו שה' ברא אותך כך הוריך בעלמא דין וצריך לכבדם. לכך אני קורא גזרה שוה, שההתייחסות להורים היא כמו שצריכה להיות ההתייחסות לקב"ה. שוב, בשנה הראשונה אני פשוט חווה, מגלה נסתר, לגבי הקב"ה – עדיין לא מצוה. השנה הראשונה היא לפני המצוות, רק גילוי הנסתרות. בשנה השניה אני מסיק ממצות כבוד ה' – "כבד את ה' מהונך" – שכך גם כבוד הורים, כשיטת הרמב"ן. בשנה השניה נשתל אצל הילד כבוד הורים בהתפתחות – שיטת הרמב"ן בטעם כבוד הורים (מכלל טעמו של הרמב"ן מסתעפים שני הטעמים האחרים המובאים בראשונים – הכיבוד משום העברת המסורת מדור לדור והכיבוד משום הכרת הטוב, ודוק)[כד].

גיל שלש – לעמוד על רגל אחת

מה קורה בשנה השלישית? ידוע הסיפור של אותו גר שבא להתגייר – גוי, אבל קוראים לגוי שמתגייר בסוף גר, בפוטנציאל (במקיף) יש לו נשמה אלקית, והיא הכח שמניע אותו להתגייר – ואמר להלל הזקן גיירני על מנת שתלמד אותי את כל התורה כולה כאשר אני עומד על רגל אחת. כשהוא בא עם אותה שאלה לשמאי הזקן הוא דחה אותו באמת הבנין, דחה אותו החוצה – "שמאל דוחה" – כי זו חוצפה. מה זה ללמד את כל התורה על רגל אחת?! אבל הלל הוא סבלן, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" כאהרן הכהן, והסכים. אמר שכל התורה על רגל אחת היא " דעלך סני לחברך לא תעביד". אחרי כמה דורות בא רבי עקיבא ואמר "'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה" – פסוק שכל ילד צריך לדעת בעל פה, כפי שאומר הרבי. כאן אפשר לתת תרגיל מעשי: כתוב שבגיל שנתים כבר יודעים ללכת טוב – שתי הרגלים עובדות יחד ואפשר ללכת. היחוד של גיל שלש – צריך לראות אם זה באמת נכון – הילד מסוגל לעמוד על רגל אחת. אפשר לתת לילד לראות אם הגיע להתבגרות של גיל שלש – אם יכול לעמוד על רגל אחת. סימן שאותו אחד שבא להלל ומבקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת, בנפש הגיע לגיל שלש. מהי רגל אחת? שם "אל" בפני עצמו. תיכף נסביר יותר את שם א-ל.

עמידה על רגל אחת – התבוננות ב"דעלך סני לחברך לא תעביד" – לא להבליט נקודות תורפה של הזולת

אומרים לו שאם אתה מסוגל לעמוד על רגל אחת, אתה בן שלש, הענין בנפש ששייך לשלב ההתפתחות שלך הוא "דעלך סני לחברך לא תעביד". כשאדם עומד על רגל אחת, מה סני לו? שמישהו יבוא מאחורה וידחף אותו. כתוב שכל דבר שעומד על רגל אחת אינו יציב. יפה מאד שמחזיק מעמד, אבל לא יציב לגמרי, ובדחיפה קלה – מאחורה, שלא שם לב – יכול להפיל אותו בקלות. בכלל, כתוב בחסידות שאמר בסגנון "דסני לך", ומה ששנאוי לך שמישהו אחר מתלבש על נקודת התורפה שלך. אין אדם בעולם שאין לו חולשות, ואני שונא שמישהו מחפש את נקודות החולשה שלי, נקודות התורפה שלי, ודווקא בהן מתלבש עלי ונוגד אותי (שיטת התקשורת כנודע). זה בדיוק המשל שאדם עומד על רגל אחת ובא מישהו ויכול להפיל אותו בקלות. הוא במצב לא יציב, ומישהו מוצא את ההזדמנות להפיל אותו. על כך נאמר "דעלך סני לחברך לא תעביד", זו כל התורה. בדרך מצותיך הרבי הצ"צ מסביר שיש שתי מדרגות של אהבת ישראל – הנמוכה שכולנו אברי אותו גוף, והגבוהה שכולנו תחת אותו מקיף, ואהבתי כלפיך היא כמו אהבתי לעצמי, דבר המתבטא בכך ש"על כל פשעים תכסה אהבה". כפי שלעולם איני רואה חוב לעצמי, כך אתה בשבילי צריך להיות בדיוק כמוני ועוד יותר. ברגע שיש איזו התגלות של נקודת תורפה כל שהיא, אוטומטית – כמה שיותר, בלי לחשוב –אני מנסה להעלים אותה, לא להתייחס אליה. מי שכן תופס זאת הוא השונא שלך, שרק מחכה להזדמנות שתתגלה נקודת תורפה – מתי יתגלה מצב שאינך יציב, ואז קל להפיל אותך. עצם הדבר שאדם מסוגל לעמוד על רגל אחת כבר מראה על התפתחות מסוימת, התעמלות – לא כל אחד יכול לעמוד על רגל אחת.

ילד עומד על רגל אחת וזקן לא

איך אני יודע שהמצב הזה בגשמיות הוא משהו חשוב בחז"ל? כתוב בדיוק בכיוון השני, שאדם נעשה זקן כאשר לא מסוגל יותר לעמוד על רגל אחת. כתוב בחז"ל שכל עוד אתה יכול לעמוד על רגל אחת אתה "ילד". יתכן שאתה בן שמונים, הגעת לגבורות, אבל אם אתה עדיין יכול לעמוד על רגל אחת אתה נקרא בחז"ל ילד. אם אינך יכול לעמוד על רגל אחת כבר הזדקנת – אתה זקן. מאד קרוב, או-טו-טו, "עובר בטל" – בן מאה. בן תשעים לשוח, מתכופף, ודאי לא יכול לעמוד על רגל אחת. עוד עשר שנים ואתה עובר בטל. עמידה על רגל אחת היא משהו חשוב ביותר.

התבגרות – קיום והתקדמות באי-יציבות

אמרנו שמראה גם על נקודת תורפה. כנראה יש משהו שחייב להיות נקודות תורפה – חלק מההתבגרות, קיום באי יציבות מלאה. איך קוראים לכך בחסידות? כשאדם צריך לעשות מבצע של הרבי, כמה שיותר גדול – פחות חלק. הביטוי של הרבי בשיחות שלא תמיד אפשר לעבור על גשר של ברזל. אי אפשר בלי סיכונים, בלי מצבים שאתה חייב לעמוד על רגל אחת, שאתה במצב לא הכי יציב. זה סימן שאתה מבוגר – שאתה כן עומד על רגל אחת, רק שכעת צריך הרבה תפלה לקב"ה שלא יבוא מישהו דווקא בזמן שאתה חלש ויפיל אותך. במה תלוי? באהבת ישראל.

"בנין אב" – לבנות את ההורים כמלמדי הבנים

במדה הזו של בנין אב מכתוב אחד ומשני כתובים – גם בלי להאריך יותר  מדי – בנין אב מכתוב אחד הוא שהכתר, הכתוב אחד (המכונה "אב הרחמים"), הופך למלמד. יש בנגלה, ואין כאן המקום להאריך, מי שאומר שגם ב"בנין אב מכתוב אחד" יש שני כתובים, אך באותו הקשר. יש מי שאומר ש"כתוב אחד" הכוונה פסוק אחד ממש – "מה מצינו". יש מי שאומר ש"מה מצינו" יותר פשוט ממדות שהתורה נדרשת, ולא נכלל, ו"בנין אב מכתוב אחד" הוא משני פסוקים באותו הקשר. הסיבה שאמרנו בכלל, שהכתוב אחד הוא בכתר, וגם בו גופא יש שני פרצופים – כמו הזכר והנקבה, אבא ואמא בתוך הכתר, אם כי אינם שני פרצופים נפרדים. אחר כך "בנין אב משני כתובים" – אבא ואמא (עילאין הנכללים באבא, "אב הרחמן"). בנין אב היינו לבנות אב שילמד את הבנים. אב הוא המוחין, או מכתוב אחד – עם שני הפירושים – או משני כתובים ממש, שני אנשים שונים, שני פסוקים שונים לגמרי. בונים אב של יכולת ההורים – כאן – ללמד את הילד, כאשר הלימוד הראשון, הכולל את כל הלימודים הבאים, הוא "ואהבת לרעך כמוך", מצות אהבת ישראל, ה"כלל גדול בתורה". כך עושים באופשערעניש.

הדוגמה של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי לבנין אב

ידוע שיש שלשה מקורות למדות שהתורה נדרשת – הלל הזקן, רבי ישמעאל, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי. לפי הלל הזקן יש שבע מדות, לפי רבי ישמעאל – כפי שאומרים בבקר, וכך דורשים כעת – יש יג מדות, ולפי רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי יש לב מדות[כה]. בכולן כתוב המדה של בנין אב. ב-לב מדות יש דוגמה לכל מדה, ומה הדוגמה ל"בנין אב"? מהפרשה הקודמת, שה' מופיע לראשונה למשה ואומר לו "משה משה" (ש"לא פסיק טעמא בגוויהו", ואף על פי כן דומה ל"הוי' הוי'", יש צד השוה בכל כפילות של שם, חמש כאלה, "הוי' הוי'", "אברהם אברהם", "יעקב יעקב", "משה משה", "שמואל שמואל" השקול כנגד משה ואהרן), ומשה עונה לו "הנני". רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר שזה הבנין אב לכל בניני האב – שמכאן לומדים שעל כל דבור ודבור שה' אמר למשה הוא קרא לו קודם "משה משה" (בלי פסיק טעמא בגוויהו, המשך אחד בסוד "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" כמבואר במ"א) ומשה ענה לו "הנני". האחרונים מסבירים שסברת בנין אב היא פשוטה – התורה לא יכולה להאריך בכל דבר כל פעם, כמו שהרבי לא חוזר על כל דבר תמיד, אז אומרים פעם אחת וזה הולך על הכל. יש כלל ש"הכל הולך אחר הפתיחה", וכאן הפתיחה של הגיון "בנין אב" – אם ה' אמר פעם אחת כך תמיד, בפרט אם זו ההתחלה. ה' אמר פעם אחת "משה משה" והוא ענה "הנני", ולא צריך לחזור שכך היה תמיד – אני צריך מספיק שכל להבין את זה בעצמי. זו המדה השלישית. אחר כך "כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט כלל וכו'". זו "התחלה" – לשון החסידות, במיוחד של רבי אייזיק מהומיל – ובמדות נקרא "בנין אב" (בפרט אצל ר"א בר"י הגלילי). אחת מ-לב המדות של ר"א בר"י הגלילי היא גימטריא – אחת מה-יט שלא כתובות במדות האחרות. כאן הוא מאמץ את הגימטריא בתוך "בנין אב" – שנשלם בגיל שלש – כי "בנין אב" שוה הנני. משה שוה הנני-הנני-הנני, ממוצע כל אות של משה הוא "בנין אב". ה' אומר "משה משה", והוא מבין ספונטאנית שה' רוצה שיענה "הנני" – כך יוצא באופן טבעי, ממילא, מהבטול הפנימי שלו. זו הדוגמה של בנין אב שהוא מביא.

"בנין אב" – הקדמה להשוואה בין כללים ופרטים – כל יהודי הוא "התחלה" והתקשרות לחד בדרא

איך נסביר? מה קורה בשנה השלישית (שאז צריך להתחיל לחנך למצוות)? אז הוא מבין שכל אחד אינו פרט. שוב, בנין אב בא דווקא לפני כל שאר המדות מכאן והלאה, שקשורות ל"כלל ופרט". יש משהו שהוא מעבר מ"קל וחומר" ו"גזרה שוה" לכל הכללים והפרטים שבהמשך – "בנין אב". זה גם סוג של "כלל גדול" – "בנין אב" הוא "כלל גדול בתורה", "ואהבת לרעך כמוך". למד אותי את כל התורה כולה כאשר אני עומד על רגל אחת. על רגל אחת – אל תפגע, אל תחפש נקודות תורפה בחבר, תאהב אותו כמו שאתה אוהב את עצמך, בדרגה הגבוהה של אהבת ישראל. "אל" פירושו כיוון, וקטור בלשון המדע – כח עם כיוון, כמו חץ. כך מסבירים את שם "אל" – שם של כח, שענינו כח עם כיוון. הכיוון הוא שכל יהודי הוא "התחלה", בלשון החסידות, וממילא "יציבא מילתא ותקין פתגמא [כלשון אדה"ז באגה"ק] שכל אחד מתוקן מחברו". מכל יהודי בעולם אני יכול וצריך ללמוד, כי יש לו משהו שאין לי ולאף אחד אחר בעולם. כל יהודי הוא באיזו נקודה משה רבינו, שגם משה רבינו צריך ללמוד ממנו. כל יהודי בעולם הוא "התחלה", הוא "אל", "אלהים", "אני אמרתי אלהים אתם". כמובן שיש חד בדרא, משה רבינו ממש, שכולם צריכים לקבל אותו. כנראה גם תודעה זו – של התקשרות לרבי – מתחוללת בשנה השלישית. אמרנו שבשנתים הראשונות הילד עסוק רק בהורים, בשני הכיוונים – או שמחוית ההורים לומד לגבי ה', או מה' להורים. אבל להשליך על כל עם ישראל, על כל היהודים, וגם לחפש ולמצוא את הרבי בין כל היהודים – בגיל שלש. כעת הפך להיות משהו הרבה יותר מענין לחפש רבי, כי כל יהודי יכול להיות רבי. אתה הרבי, או אתה הרבי או אתה הרבי. צריך הרבה שכל לחפש את הרבי ב-ה הידיעה ולהתקשר אליו לגמרי.

כל זה שייך להתפתחות הילד בשנה השלישית, בלא מודע. אחרי שלש השנים האלה – "הוי' הוי' אל" – עושים ראשית הגז וכבר בנה את האב, יכולת האב לחנך אותו לתורה ומצוות (על בסיס אהבת ישראל) ולבוא לכל שאר המדרגות.

המשך ההתפתחות עד גיל מצוות

לפי זה בקיצור נמרץ נבין את כל שאר ההתפתחות: בגיל חמש, "בן חמש למקרא", הוא השלים את ה"רחום וחנון". כנראה שכדי ללמוד מקרא, להבין פסוקים בתנ"ך, צריך חוץ מ"הוי' הוי' אל" – שלשת השמות הקדושים – להיות גם עם "רחום וחנון" ("לראות" את הזולת בשרש ו"לשמוע" אותו בשרש, כמבואר בראב"ע). בגיל עשר הוא מגיע למדה העשירית, "נושא עון", ובמדות של מיכה – המדות המקבילות, שאומרים בתשליך, פנימיות מדות משה – המדה העשירית היא "תתן אמת ליעקב", "אין אמת אלא תורה", מצביע על מה שקורה בשנה העשירית. מגיע למשנה, עיקר התורה שבעל פה. לכן יוצא ממיכה, שלעומת משה הוא תושבע"פ. "תתן אמת ליעקב" – "יעקב איש תם ישב אהלים", לומד שם משנה (אותיות נשמה). אמרנו שבגיל 13 גמר את יג המדות שלו, בנה את כללות הלא-מודע שלו, ויכול להיות יהודי מחויב במצוות.

מגיל מצוות עד גיל עשרים – תיקון המודע לאחר השלמת הלא-מודע

מה אחר כך? מי שמכיר את הכוונות של חנוכה, ודבר פשוט, אחרי גמר יג המדות מתחילות ספירות המודע. כעבור עוד שנתיים הוא גמר חכמה ובינה שלו, ואז יכול ללמוד גמרא. כשסופרים את יג המדות אין אחר כך את ספירת הדעת בפני עצמו, כי הוא נכלל ומתגלה מתוך עצם ההתקשרות שלו בכתר, ב-יג המדות. בגיל 15 גמר במודע לתקן את השכל שלו, והגיע לדרגה של לימוד גמרא – סברות, שכל של גדלות מוחין. אם זו גדלות מוחין של אמא, תלמוד בבלי – כנראה שבן חמש עשרה לעשרים צריך להיות בעיקר בקי בבבלי – ואחר כך, מגיל עשרים, תלמוד ירושלמי. מה קורה בגיל 18 לפי זה? בעצם על כל מה שדברנו עד כה אפשר להרהר, אבל מה שבא בהמשך כל כך חלק ופשוט שמוכיח את המבנה למפרע, כמו שבגיל 15, שנגמר השכל, ראוי ללמוד גמרא (גם מלשון גמר – גמר בנין השכל, חכמה ובינה, בנפש). בגיל 18 הוא בנה את הרגש שלו, חסד-גבורה-תפארת בעוד שלש שנים – עיקר רגש הלב, המורגש בנפש – ואז יכול להתחתן (מתוך אהבה, פחד מניתוק קשר האהבה ורחמים). יוצא צבא ("בן עשרים לרדוף" בתורה, ואם לא יוצא לצבא אזי יוצא לעסוק בפרנסה, כמו יוצא צבא, יוצא לעבוד) אחרי שהשלים נצח והוד – הכי טוב מהכל, ככל שמתקדמים מוכיח את עצמו. הנצח וההוד הם שם "צבאות", הכח של החיל – הוא יכול לצאת "לבר מגופא" (שם הנו"ה), לרדוף.

עד גיל עשרים ושתים – השלמת יסוד ומלכות

אפשר לחשוב שלכאורה היה צריך להיות עוד גיל שמשלים הכל, בגיל 22. לפי המבנה שבנינו עד כה את היסוד ומלכות גומרים בגיל 22. כתוב ש"מקום הניחו לי" – כל מה שדובר, מה שאמרו, משאיר אחד שנבין בעצמנו. הכל מובן, "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף" – גמרנו הכל, אתה יוצא צבא, אבל יש עוד שנתים לגמור את היסוד והמלכות שלך לפי שכל זה. יסוד ומלכות הם שוב חתן וכלה, איש ואשה. מה קורה בגיל 22? שנתים ישבת בכולל. התחתנת בגיל 18, לא הגעת עדיין ל"בן עשרים לרדוף" – לא אומרים לך להתגייס לצבא ולא לצאת לעבודה. בפירוש לפי התורה יוצא ששנתיים ישבת בכולל. שנה אחת הקדשת למצות עשה דאורייתא של "ושמח את אשתו שנה אחת" – המשכת לשבת בכולל עוד שנה עד שיש לך ילד או שנים בגיל עשרים, ואז אומרים לך לצאת לעבודה. שנתים היה לך גן עדן, יחד עם אשתך ב"קן המשפחה". כנגד השנתים בגן עדן – שנתים אתה צריך לצאת לעולם, או למלחמה ממש, להלחם עם רובה ביד, או למלחמת הפרנסה, גם מלחמה בראש כל חוצות. משהו אמור בנפש להתאזן. עוד פעם – שנתיים בבית, שנתיים בחוץ. דווקא השנתים בחוץ הן כנגד הספירות יסוד ומלכות.

איזון שלום הבית אחרי ארבע שנות נישואין

מה המצב המאוזן של האדם (שיתכן שכבר יש לו ארבעה ילדים)? הוא הספיק לחוות שנתים עם אשתו בבית ושנתים עם אשתו שהוא לא בבית – מה אמור להיות המצב המושלם של האדם? ששלום הבית שלו כעת הגיע לאיזון מלא. כלומר, בגיל 22 הוא כבר יכול להיות יועץ נישואין וגם להיות שדכן – יש לו כבר נסיון חיים של שנתים בבית ושנתיים בעבודה, שהן יסוד ומלכות. צריך את החויה הזו והחויה הזו, כי בכל מצב יכולות להווצר בעיות בבית, ביחס בין בני הזוג. אחרי שהוא עבר שנתים במצב הראשון ועוד שנתיים במצב ההפוך – כעת יכול להיות מאוזן לגמרי, איך לחיות איש ואשתו בבית אחד. כעת יכול להמשיך בשקט, להגיע לבן שלשים לכח, ארבעים לבינה, חמשים לעצה וכך הלאה – והכל, כמה שיותר שנים, שיהיה חזק ויוכל לעמוד על רגל אחת, יכולת שהתחילה לו כעת בגיל שלש.

גיל שלש – התקשרות לא-מודעת לרבי ואהבת ישראל אמתית

לחיים לחיים, שנזכה לרוץ מהר מהר וגם לעמוד על רגל אחת ואף אחד לא ידחוף אותנו – בזכות אהבת ישראל. נמצא משהו חשוב, שעשינו קשר בין אהבת ישראל והתקשרות לרבי – אותו יסוד. אם נתבונן בכל הפסוקים של הרבי, היחיד שמחבר בין משהו בתורה לשם של חכם הוא רק הפסוק הזה – "'ואהבת לרעך כמוך' רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה". בכל הפסוקים שהרבי בחר אין עוד אחד עם הצבעה על הרבי – שיש בו רבי. הפסוק היחיד שאומר שיש בעולם רבי הוא רק פסוק זה – "רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה". מי שאומר שזה כלל גדול בתורה הוא עצמו הרבי, שיכול לפתוח את עינינו שיש כלל גדול בתורה. הוא ה"בנין אב". מתי קורה בהתפתחות הלא-מודע של הנפש? בגיל שלש, כעת. שבזכות ההתקשרות לרבי עם אהבת ישראל אמתית נקבל פני משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

[ב] סדר היום = 325 = 13 פעמים 25 = 25 במשולש = 5 פעמים סה (שם אדנ-י), הר"ת (נמצא שהיחס של הר"ת לאוס"ת הוא א:ד). חנוך = 7 פעמים זה (נבואת משה), סדר היום = 13 פעמים כה (נבואת שאר הנביאים), ודוק. במילוי מה, חנוך = 637 = 13 פעמים 7 ברבוע, סדר היום = 1183 = 7 פעמים 13 ברבוע. ביחד – 1820, סוד פעמים הוי' ב"ה וכו'. במספר קדמי, חנוך = 327 (סדר היום עם שני הכוללים). סדר היום = 1296 = 36 ברבוע (6 בחזקת 4). יחד – 1623 = 3 פעמים ישראל.

[ג] י"ל ששלשתם (רשב"י ורבי אלעזר והאריז"ל) כנגד ג המדות שיתבארו להלן (רשב"י ובנו כנגד "הוי' הוי'" והאריז"ל כנגד "אל", וד"ל).

[ד] עשרים = כתר כנודע (בחינת רצון, הפירוש הפנימי של "אב", לשון "אם תאבו ושמעתם"). "בן עשרים לרדוף" = 992 = מלכות מלכות (1.6 פעמים כתר, כנודע היחס בין כתר למלכות, שכתר מוסיף את החלק החמישי למלכות, וד"ל) המתחלק בחתך זהב ל-תריג וסנהדרין.

[ה] במשנת "בן חמש למקרא וכו'" יש יד גילאים – סוד שם שדי, שאמר לעולמו די, "בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם", די לעולם לשון העלם, כמבואר בדא"ח. עד גיל עשרים (ועד בכלל) יש ו גילאים ומגיל שלשים עד גיל מאה יש ח גילאים. ו ברבוע, 36, ועוד ח ברבוע, 64 = י ברבוע, 100 (התכלית, "בן מאה") – "וחי בהם", וד"ל.

[ו] והסימן: "ראשו כתם פז" ר"ת פאות זקן.

[ז] "וראשית גז צאנך תתן לי" = 23 (חיה, חדוה, זיו) פעמים פאה. הר"ת – וגצתל = 529 = 23 ברבוע = תענוג וכו'. האוס"ת = 1449 = 7 פעמים אור = 63 פעמים 23. בדילוג תבות: וראשית צאנך לי = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (הדילוג השני של אותיות = "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"!) = אחד פעמים פאה, אלהים. גז תתן = 860 = 10 (23 היינו מספר הראשוני ה-10) פעמים פאה.

[ח] ידוע ש"בראשית" הוא "בשביל ישראל" שהם "מאמינים בני מאמינים" ו"רחמנים בני רחמנים" בגימטריא "בראשית ברא אלהים" ("אני אמרתי אלהים אתם", היינו לומר שראשית הבריאה הוא לברוא את הטבע היהודי, מה שיהודים הם "מאמינים בני מאמינים" ו"רחמנים בני רחמנים"). הערך הממוצע של שתי הבחינות (אמונה רחמים = 400, שלמות של כ ברבוע, המתחיל להאיר בנפש היהודי מ"בן חמש למקרא") = 601, סך כל יד הגילאים המנוים במשנה "בן חמש… בן מאה…", ודוק.

[ט] ראוי להעתיק כאן את פירוש הרמב"ן ל-יג מדות הרחמים:

"ויקרא ה' ה' אל" שלש תיבות הללו הן שמ

רוגזו של משה על פרעה

מה הכוונה כאשר ה' אומר למשה "ונצבת לקראתו"? יש שתי דעות בין זוג ידוע של אמוראים, רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן סובר ש"ונצבת לקראתו" הכוונה: תזכור שהוא מלך. זה אדם מכובד, ויש מצוה לכבד את המלך. בהקשר אחר רואים שיש מצוה לכבד את פרעה, כמה שהוא רשע, כי הוא מלך. אז ההסבר של "ונצבת לקראתו" הוא הסבר לו פנים. ריש לקיש אומר לא, אומר הפוך – "ונצבת לקראתו", "העז בו פנים", תדבר בעזות. לא "הסבר" אלא "העז". שני דברים מהקצה אל הקצה.
הגמרא מקשרת את המחלוקת, אם צריך לדבר עם פרעה בהסברת פנים או דווקא בעזות פנים, לעוד דבר שאמר ריש לקיש בהקשר לפרשה הבאה. כתוב שמשה רבינו עמד לפני פרעה והתרה בו על המכה האחרונה על מכת חושך, ולא חזר שוב – אדרבה, פרעה אמר שאם הוא יחזור שוב יהרוג אותו – אלא התרה בו גם על בכורות. אז משה אומר "וירדו אלי כל עבדיך" – אומר "וירדו" ולא אומר "וירדת" כי חלק כבוד למלכות. בסוף פרעה עצמו ירד להתחנן שיצאו ממצרים. בסוף הפרשה כתוב "ויצא מעם פרעה בחרי אף". כך נפרד משה רבינו סופית מפרעה לפני הסוף, לפני מכת בכורות. כתוב בחז"ל שקודם הוא מדבר איתו יפה כמו שרבי יוחנן אומר. אבל כאן, ריש לקיש דורש על המלים האחרונות – "הכל הולך אחר החיתום" – "ויצא מעם פרעה בחרי אף", "סטרו ויצא". הוא פשוט ניגש לפרעה המלך, נתן לו סטירה, ויצא.

תמיד כשיש מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש מוסבר בחסידות שאלה שני טיפוסים. רבי יוחנן הוא הצדיק הגמור וריש לקיש הוא הבעל תשובה. מה רואים? שהצדיק אומר שעם המלך – "מלך הוא, הסבר לו פנים יפות". אבל הבעל תשובה, שהוא יוצא ממנו – בעל התשובה היה עבד לפרעה מלך מצרים. הצדיק לא היה עבד, כמו שכתוב שהלוויים במצרים לא היו בעבדות, לא השתעבדו. מי זה יהודי רשע? אחד שהוא בגלות מצרים, הוא תחת יד פרעה, הוא מושפע מפרעה, הוא עבד של פרעה, מנטלית הוא עבד של פרעה. ולכן הוא צריך לתת לפרעה את הסטירה בפנים לפני שהוא יוצא ממנו – "רשע הוא, העז לו פנים". רבי יוחנן, הצדיק, שלא היה שם, יכול לדבר יפה, לחלוק כבוד. אחד הפירושים – החתם סופר, אחד הכי חשובים – אומר שבעצם גם כאשר נותנים כבוד למלך הרשע, הכבוד הזה הוא על דרך "לפני שבר גאון". לפני שהקליפה נשברת סופית – לפני שהאדם נשבר סופית צריך לתת לו להתגאות. ממי לומדים זאת? מאסתר המלכה, שהזמינה את המן הרשע, הרימה אותו גבוה, סיפקה לו הרבה גאוה – שרק הוא המוזמן היחיד עם המלך, למשתה שאסתר עושה – והיא הבינה (חכמת אסתר, חכמת נשים) שככל שארומם את המן כך הוא יפול, וכך היה. ובהקשר הזה של פרעה מלך מצרים המצוה לתת לו כבוד היא בעצם להרים אותו על מנת להפיל אותו. אדרבה, הוא אומר יותר גרוע – אם כל הזמן תזלזל במלכות, בזה אתה תזכה את המלכות. אם נתת לה עונש בזלזול היא לא תקבל את העונש הראוי לה – הרי היא כבר קבלה את העונש. לכן, אם אתה באמת רוצה שיפול טוטאלית צריך לכבד אותו.
בהשגחה פרטית, כעת חודש טבת. לכל חודש יש חוש, והחוש של טבת הוא רוגז – "רגזו ואל תחטאו", רוגז על הקליפה. זה חוש בנפש, להתרגז על הרע בעולם. מה יכול להיות יותר רוגז בקדושה מאשר הרוגז של משה על פרעה לפני מכת בכורות, "סטרו ויצא". לגדולי ישראל קשה לעכל את דעת ריש לקיש, איך מישהו נותן סטירה למלך?! אבל ככה רש"י אומר פשט הוא פשט, כי ריש לקיש רגיל בכך. הוא הבעל תשובה – ככה צריק להתרגז ולתת סטירה. זה גם לא סותר את זה שבתחילת אותו פסוק מדברים אליך יפה, וגם הכבוד הזה – כמו שאמרנו בשם החתם סופר – הוא "לפני שבר גאון", לרומם את הקליפה לפני השפלתה. גם היום בהקשר הזה – מצד אחד מלכות זה מלכות, מגיע למלכות איזה כבוד, אבל בשעה הקריטית ביותר, במיוחד כשהמלכות הזו מרגיזה במיוחד, צריך להיות גם "ויצא מעם פרעה בחרי אף", עם סטירת לחי. אחד מגדולי החסידים, "השם משמואל", אומר שהרי משה לא כועס סתם ולא עושה שום דבר סתם. אלא שהתועלת בסטירה שמשה נתן היתה להפריד סופית את פרעה מהזיקה לעם ישראל. שיהודי יכול לבוא ולתת למלך סטירה בלי לפחד – ה' אמר לו להיות "אלהים לפרעה", שר ושופט – בכך הוא הפריד כל זיקה וקשר בין פרעה לעם ישראל, גמר את הפירוד. כך שיהיה לנו, הכל בדרכי נעם – כמו שהרבי מליובאוויטש אמר, שגם הדברים הכי קשים יכולים להיות באופן המתקבל ובדרכי נועם, גם סטירת הלחי. שה' יעזור שהטוב יתפרד מהקליפה ומהרע לגמרי ויחזור להאיר לו ולכל העולם, שזו התכלית הסופית – מתן תורה, אור לכל העולם.
(ט"ז טבת ע"א)

ג' יסודות ו-ז' מתנות (חלק ג')

ז האותיות הכפולות הן בגדכפרת. כתוב ש-ז הכפולות הן כנגד שבעת שערי הפנים. אם יש שיווי משקל כללי זה קודם כל מתקן את כל הפנים, על כל שבעת השערים שלהם. הסדר הוא עין-אזן-נחיר ימין, עין-אזן-נחיר שמאל, ולבסוף פה. מהי המשמעות של אותיות אלה בנפש?
היות שאותיות אלה נקראו כפולות, לכן יש מושג מקביל לכפילות שלהן – לכל אות מהן יש דגש ורפה, ומה המשמעות הנפשית שיש לכך? כל אות מסמלת וכוללת בעצמה תמורה. תמורה היינו דבר והיפוכו, והיות שהם דבר והיפוכו הם הולכים יחד. כמו בגימטריא, ש-נחש עולה משיח – או משיח או נחש, הם עולים אותו דבר, ואתה צריך לבחור בבחירה חופשית – אם אתה בוחר משיח, המשיח שלך אמור גם להרוג את הנחש, ואז הוא יזכה להתחתן עם בת המלך, כמו שכתוב בזוהר הקדוש. זו תמורה, שבעצם היא יחידה אחת, רק שיש בה שתי קצוות. ז הכפולות הן תופעות של טוב ורע, בסוד הדעת – "עץ הדעת טוב ורע". שנקראות תמורות. הצד הטוב של כל תמורה נקרא מתנה טובה – מי שזוכה לתקן את ז הכפולות זוכה במתנותיהן. אם האדם זוכה לתקן את ה-ב הוא זוכה מן השמים במתנת החכמה, אבל אם לא מתקן את ה-ב כתוב "תמורת חכמה אולת". או חכמה או אולת (טפשות). תבחר – או זה או זה. זו תמורה, זו המשמעות של אות כפולה.
עין ימין יכולה להיות עבורי מקור של חכמה אמיתית או מקור של אולת. מה זו אולת? כשאני מסתכל על המציאות בעין ימין שלי, לכאורה זו צריכה להיות עין טובה, אבל אני יכול לשבש את כל המציאות בעין ימין שלי – לראות הכל במבט מטופש לחלוטין. זו תמורת חכמה אולת, וכך בכל אחת.
יש זמן מיוחד שראוי לכוון את ז המתנות (שהן כאמור הצד טוב של ה- ז תמורות שכנגד ה-ז כפולות) והוא כאשר הכלה מקיפה את החתן בשבעה סיבובים לפי מנהג אשכנז, שאז יש לכוון שה' יעניק אותן לחתן ולכלה. בסיבוב הראשון לכוון שה' יעניק את מתנת החכמה לזוג, וכך הלאה.
(ח' כסלו, ע"א)
אותיות מחכימות: אולי – אויל
מי שמתהלך בספק תמידי – אולי – הוא אויל.                                  (תלמידים)

הגוף – העלם והסתר

הבעש"ט אמר כי דוד המלך אומר בתהילים "אנה מפניך אברח וגו' ואציעה שאול הנך וגו", ולפי דבריו אין מקום להסתיר את עצמו מפני הקדוש ברוך הוא. ואמר הבעש"ט כי בגוף מסתירים את עצמם מהקב"ה, שהגוף הוא העלם והסתר.

הגוף הסופי בורח מהאמת האינסופית

גוף האדם הוא אחור למעשה בראשית, הוא פונה אחור מה'. הגוף כולל את הנפש הבהמית בכלל ואת התדמית האישית העצמית. המודעות העצמית היא ה"חלק אלו-ה" העליון ביותר בגוף, ה"א-ל מסתתר" בתוך הגוף. התדמית העצמית מסתירה את האלוקות.
גוף האדם הוא תכלית כל הצמצומים, הוא המסתיר ביותר, ואילו "דירה בתחתונים" תכלית הבריאה היא "נשמה בגוף". הגוף הוא מלשון גיפוף וחיבוק. הגוף אמור לחבק את הנשמה באהבה ולגלותה, ובמקום זה הוא עלול לחבקה 'חיבוק דב' ולחונקה. התרגום ל"לא תנאף" הוא "לא תיגוף". זהו הגיפוף השלילי.
מצד ה' לא ניתן להסתתר ממנו, אבל מצד האדם ניתן להסתתר. משמעות הפסוק "היסתר איש במסתרים ואני לא אראנו", לפי הבעש"ט היא שכאשר האדם מסתתר מה', השגחת ה' כביכול מסתתרת ממנו. מסופר שיונה הנביא (שאמר "אנה אלך מרוחך") ירד לירכתי הספינה, ומובא  שזהו הגוף ובו ניסה להסתתר.
יש שלוש בחינות של קדושה : רוח הקודש, גילוי אליהו ונבואה, שהיא גילוי הנשמה. יונה היה נביא, כלומר בבחינת גילוי הנשמה, ולכן לא הצליח להסתתר בתוך הגוף.
כאשר האדם חוטא, נטייתו הטבעית היא לברוח מה'. אדם הראשון מנסה להתחבא, קין מנסה להתחבא. יש לחוטא רגש אשמה והוא לא רוצה לעמוד ולהודות מול ה'. אם הוא כבר לא מתבייש זהו סימן לכך ש'הצליח' להתחבא מה'.
נטיית האדם להתחבא מהאמת. האמת היא אינסופית ולכן הגוף (הסופי) בורח ממנה. התחבאות בגוף זו הצטדקות פסיכולוגית של האדם בכך שהוא מוגבל. זו בריחה של האדם מהאמת שיש לו בעצם כוחות אלוקיים, שהוא "חלק אלו-ה ממעל ממש". זו ענוה של שקר. ההסתתרות בגוף נובעת מפחד של התפרצות "אורות דתהו". תכונת הגוף הטבעית היא להיות "ראש קטן", ואילו ענין ה"דירה בתחתונים" הוא שהבלי גבול יתגלה בגבול, בגוף המוגבל.                                 (התוועדות, תש"ס)
הבינוני – הכח המאזן בנפש
ניתן היה לחשוב בתחילה שיש רק צדיקים ורשעים. זו תפיסה קיצונית של עולם התהו – או כך או כך! ללא אמצע. אם אין אמצע, סופה של התפיסה הבלתי מאוזנת להישבר. יוצא, שמושג ה"בינוני" הוא הכח המאזן בנפש.
הרצוא בנפש הוא הצדיק, ואילו השוב הוא הרשע, כולל בעל תשובה (לשון שוב) שהוא רשע מתוקן. הכח המאזן את הדינמיקה בנפש הוא הבינוני, לכן קרא האדמו"ר הזקן לספר ה"תניא" "ספר של בינוניים", כלומר ספר של אנשים מתוקנים.
המחבר, שהיה צדיק גמור, העיד על עצמו שהוא בינוני. מדוע? מפני שכל מושג התיקון לעומת התהו הוא שיש מציאות של אמצע. האמצע אינו מושג תיאורטי נעלם. אין הכוונה שהאדם מיטלטל בין שני הקצוות – צדיק ורשע – ויש רק איזשהו אמצע תיאורטי ביניהם. חייב להיות לאמצע עוגן של ממש במציאות, אחרת המצב נותר תהו שביר, שעתיד להתמוטט בשלבים הבאים. ללא הבינוני הצדיק והרשע הוא ראשי תיבות צ"ר, כלומר צרה צרורה… ה"עת צרה היא ליעקב" באה מהעדר הבינוני, "וממנה ייוושע" בזכות הבינוני, ובסופו של דבר זוכים ל"יעקב לא מת".
הבינוני מכיר כל הזמן את מקומו. הוא נמצא בהכנעה ומקבל עליו את הדין. ומהו הדין? הלוואי בינוני! ברגע שאדם מקבל עליו את הדין ומכניע את עצמו, כך הוא יכול להשיג אף את רום מעלת הצדיק.
לעתים הבינוני מחזיק את עצמו רשע שצריך לחזור בתשובה, לא כרשע לפי מאמר חז"ל "לעולם יראה אדם את עצמו כרשע", אלא רשע ממש. לפי חז"ל, על הבינוני, שהוא מידת כל אדם, לראות את עצמו "כרשע", מפני שבדרך כלל (לא תמיד) הוא רואה את עצמו רשע ממש.
חז"ל אומרים שכל אחד מהקצוות של הצבו"ר הבסיסי – הצדיק והרשע – מתחלק לשניים, אך את הבינוני הם משאירים אחד, ללא חלוקה פנימית. כפי שבארנו מצב שבו יש שלוש מדרגות (צדיק-בינוני-רשע) הוא מצב מתוקן, לעומת מצב של שתי מדרגות (צדיק -רשע). אך יש שכלול יתר בכך שחז"ל מעמידים את המערכת על חמשה: שני סוגי צדיקים – "צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו", שני סוגי רשעים  -  "רשע וטוב לו, רשע ורע לו", ו"בינוני".
("אוצר הנפש" א')

שלוש התפילות – עפ"י הרש"ב (חלק א')

תפלת שחרית היא תפלה של התעוררות. אדם קם בבקר, "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" – ברור שתחילת היום היא להתעורר (בחינת "אעירה שחר" בנפש האדם פנימה, להעיר את השחר שבו, שחר לשון דרישה וגעגועים). עיקר תפלת שחרית, לפי הרבי הרש"ב, הוא לבוא לידי אהבת ה' – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", מידת אברהם. כשהוא מדבר על התעוררות אהבה ויראה הוא אומר שהתעוררות אמיתית היא על פי התבוננות (שאינה ההשגה של עולם הבריאה, השגה לשם השגה, אלא התבוננות לעורר את  המידות). מה ההבדל בין אהבה ויראה לפי התבוננות לאלה שאינן לפי התבוננות? הוא אומר שמי שמתבונן ומעורר בכך אהבת ה', חוקק ציור אדם בתוך הבהמה שלו. הנפש הבהמית היא בהמה, וכאשר מעוררים אהבה ויראה על ידי התבוננות חוקקים בה ציור אדם. זה עיקר הווארט, שגם בבהמה שלך יהיה ציור של אדם. אם אינך עושה זאת אתה חוטא במדרגה זו וצריך לעשות תשובה. כל תשובה היא מתוך התמרמרות ו"צעק לבם אל הוי'". בדרך כלל בחסידות קושרים את ההתבוננות דווקא לתפלת שחרית, ואפשר לחשוב שהיא לשם עצם ההשגה. יש לנו מאמר לפי דברי רבי הלל, שמסביר שלשיטת אדמו"ר האמצעי ההתבוננות היא לעבור את כל סדר ההשתשלות – כמו המצוה לדעת את סדר ההשתלשלות – אך מהצמח צדק והלאה ההתבוננות היא פשוט כדי להתפלל יותר טוב. רק לקחת מאמר חסידות כל שהוא, לא לעבור את כל שער היחוד של אדמו"ר האמצעי, ולהתבונן בו כדי שיסייע להכניס חיות, התעוררות, בפירוש המלות של התפלה, לומר בהתעוררות ולא סתם "מצות אנשים מלומדה". לכן יש לומר – קצת חידוש, שההתבוננות של תפלת שחרית היא לצורך התעוררות. פשוט שמה שחסר לי כשאני ישן הוא התעוררות, צריך "וישכם אברהם בבקר", רק שבשביל ההתעוררות צריך התבוננות. אם כן, תפלת שחרית היא תשובת הרוח, והיא תפלת עולם היצירה, "יוצר אור" בבקר בבקר, שבו "יומם יצוה הוי' חסדו", "חסד לאברהם" (והכח לתשובה זו בא מהמקיף דעולם היצירה, "מגן ישענו", סוד "מגן אברהם").                                       (י"ז חשון, ע"ב)

אמרת הרב

ה' יודע טוב מאיתנו, אז אל תברחו ממנו. פנו אליו בהכנעה והכירו במקומכם האמיתי בעולם.

***

ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il
אתר השיעורים של הרב יצחק גינזבורג שליט"א http://jewish-education.info/
הרשמה לקבלת העלון: otsar.hanefesh@gmail.com
להצלחת נחמן בן תמר בכל העניינים