מישהו שאל אותי למה אנחנו מתעכבים הרבה על ה"סינית"? על הטקסטים של האר"י, שקשה מאד להבין אותם, והם מסובכים, למה לא לקפוץ ישר לנמשל, לשאר החלקים המתוקים?
האמת שזה הרב קוק מפורש. יש קטע מפורש בהרב קוק, באורות הקודש (א, צ"ג), זה החלק הראשון שיש לכם כאן:
רזים צריכים להיות מוסברים ומובנים על ידי רזים דוקא,ולא על ידי דברים גלוים. וזוהי השטה הטבעית של גילויי האמתיות, שהיא נעלה באין עורך משיטת התרגום, שהוא בגימטריא תרדמה. דוקא הנעלם בנעלם מתבאר,וריבוי סעיפי התעלומה כל אחד מאיר על חברו, ותעלומה יצא אור. וזהו נקוד על אי"ו שבאליו, למדנו שישאל לאיש על האשה ולאשה על האיש. המדרגות השוות מגלות זו את זו ומאירות אותן, רז עם רז יאחד, ואבוקת אורים תגלה.
יש כאן איזה שהוא משהו. זה שמוז גם לעצמו. הרב קוק התעסק הרבה בתרגומים ובטח התלמידים שלו, שלגמרי עזבו את השפה של הרזים. אם היו שואלים את הרב צבי יהודה אם ללמוד קבלה – חוץ מאולי יחידי סגולה הוא די חסם את זה, די מנע את זה. אמר – כשאנחנו לומדים "אורות" – אנחנו בעצם לומדים קבלה. המשך »
עד עכשיו דיברנו על תיקון חב"ד של עתיק יומין, של חכמה בינה ודעת, שהם תיקנו את אבא ואימא, תיקנו את ההתחלה של אבא ואימא. עכשיו אנו מגיעים לשלב הבא. חג"ת דעתיק יומין. לא חכמה-בינה-דעת, אלא חסד-גבורה-תפארת. כלומר המידות של עתיק יומין. המשך »
בקצרה, דיברנו, שבזוהר אנחנו רואים כמה פעמים חזרה על סיפור של מלכי אדום שמתו, הסיפור של שבירת הכלים. האר"י בכתבים המוקדמים שלו מסביר, שהמיתה של המלכים הייתה רק בחלקים התחתונים של האצילות, רק בז' תחתונות (ז"ת), שבע ספירות התחתונות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד מלכות. ולא בג' ראשונות (ג"ר). זה בשמועה הראשונה והשנייה[1]. אך בשמועה הרביעית והחמישית הוא מדבר שכן היתה שבירה גם במקומות הכי גבוהים, "הדג מסריח מהראש", כמו שאומרים J. היתה שבירה גם למעלה, גם אצל ההורים. אלא מה? הז"ת נפלו גם פנים וגם אחור, וג"ר נפלו רק אחור. וז"ת נפלו כולם. וג"ר נפלו רק הנה"י שלהם, האחוריים שלהם, החלקים התחתונים שלהם. דיברנו הרבה בשיעורים הקודמים מה המשמעות של השבירה באבא ואימא, ועוד הבדל, שהשבירה של הילדים, של ז"ת, של זכר ונקבה הייתה שבירה טוטלית, והם נפלו לתוך הקליפות, נפלו לבי"ע. ואו"א נפלו אך נשארו באצילות. נשארו במקום מלכות דאצילות. המשך »
אמרנו, שעתיק מקרין על או"א. עתיק, הנקודה יותר עמוקה, יותר עצמית, יותר פנימית של הכתר. אבא ואימא הם הנקודה של הגילוי העצמי של הפרצופים, של הנשמה – לכן יש ביניהם קשר. שוב – למה יש קשר בין עתיק לבין אבא ואימא? – כי שניהם שייכים למקום הגרעיני, העצמי, הפנימי. עתיק הוא הנקודה העצמית הפנימית של הכתר, אבא ואימא הם גילוי העצמי העמוק של הפרצופים, של הנשמה. הם המקום של הנשמה. לכן התיקון של עתיק מתקן את האבא ואימא, המוחין, חכמה ובינה. המוחין הם השורש של הפרצופים. הם הגילוי העצמי העמוק של הפרצופים של זו"נ. הם המקום של הנשמה. המשך »
אנחנו מדברים שהיה כאן שבירה של אבא ואימא. וצריך לתקן אותם. יש כאן איזה שהוא משפט סמוי
הנה כאשר נתקן בתחלה רישא דע"י, הכוללת כל שלשה ראשונות שבו, בפעם אחת, בבחינת תקון פרצוף גמור,
וכיון שהחכמה והבינה שבו נתקנו ביחד, לכן גם או"א, שהם בחי' חו"ב כנודע, גם הם נוסף בהם קצת תקון, וחזרו להיות בבחי' פנים באחור, שהיא הבחינה הג', מד' בחי' הנזכרים לעיל, המשך »
הקלטה (חלקית, חסר כ15 דקות ראשונות. מי שיש לו מהתחלה נא לשלוח)
השבירה של חסד והשבירה של דין (חלקי)
שבירה של "אוצרות" – שבירה של דין. שבירה של "שער ההקדמות" – שבירה של חסד
…. ושם התרחשה שבירה. השבירה (המתוארת ב"אוצרות") – היא שבירה של דין. מה זה שבירה של דין? זה השבירה, אם לתת לזה ביטוי וולגרי פוליטי היא שבירה של העולם של מאה שערים. איזה שהוא עולם מאד מאד מוקשה, עולם מאד קשוח, שבסוף הפרטים שבו מרגישים חנוקים, מרגישים שאין להם מקום, ואז הם הופכים להיות אנוסים, ומתפרקים, והולכים החוצה וכו', בגלל שהגבולות והמבנים החברתיים הם בלתי ניתנים לשאת אותם. המקום הוא מקום של דין חזק, והדין החזק הזה יוצר נוקשות, חוסר אינטראקציה, חוסר מקום, חוסר מרחב, חנק. המשך »
פנים בפנים – מצב "אוטופי". הבעייתיות של נכוחות חזקה. הצורך בבחינת אחוריים ואגו
אבל כאן, בשער ההקדמות, אנו מדברים על משהו אחר. אנו לא מדברים על הגוף, אנו מדברים על הראש. מדברים על הרצון. אם שם זה מבנה של הגוף (לא במובן הפיזי, במובן של המידות וכו'), וכאן מדברים על הרצון. שזה שכבה יותר נעלית. כאן זה תהליך שונה.
בשער ההקדמות הוא מבאר את הנושא של שבירת הכלים. מה זה שבירת הכלים? איך התרחשה שבירת הכלים. גם באיזה רמות, וגם מה בדיוק קרה שמה. לפני שהוא נכנס לדרושים של השבירה, הוא מדבר על מערכת יחסים של פנים ואחור. המשך »
תורת העלאת מחשבות זרות עפ"י בעש"ט. "נפש אחת היא" (הרמב"ם) ולא "שתי נפשות" (כפי שמשמע לכאורה מתניא)
בשיעור האחרון לפני שבוע למדנו ב"בעל שם טוב על התורה" פסקאות שעוסקות בליבה של הרעיון של העלאת המחשבות הזרות. בעל שם טוב משרטט את מערכת היחסים להבחין בכל מחשבה, בכל כוח הנפש, בכל תנועה נפשית בין הגרעין המקורי של התנועה לבין הביטוי שלה. ויכול להיות פער מאד גדול.
כשבן אדם מתבונן על עצמו, ומזהה את כוחות הנפש שלו, ורואה את הערבוביה, מה שאדמו"ר הזקן מתאר כמאבק בין נפש אלוקית לנפש בהמית, זה יכול להטעות. זה יכול להיראות כמעט כצורה גנוסטית, כוח טוב מול כוח רע, כוחות חיוביים מול כוחות שליליים שמתגוששים ביניהם ורבים ביניהם וכל אחד רוצה את המלוכה על העיר קטנה וכו'[1].
לפי הבעל שם טוב הפיצול הזה לא קיים. זה פיצול חיצוני[2]. בפנים – נפש אדם היא אחת, כמו שכותב הרמב"ם בהקדמה ל"שמונה פרקים". אין כוחות טובים וכוחות רעים, אלא יש כוחות מקוריים ויש כוחות נפולים. הביטוי המקורי של הנפש, הצורה שבהם מופיעים בגרעין הפנימי שלה, מול הביטוי החיצוני של הכוחות. זה מה שראינו כשניסינו להתחקות אחר תהליך הנפילה. למה הם נופלים? איך הם נופלים? מה הדינאמיקה של הנפילה שלהם? דיברנו על זה הרבה מאד על כל ההיבטים האלה. המשך »
