ג אמות הן הקצוות והבסיס של האיזון של כל הלשון כולו, כאשר הלשון הוא הא, ושני הקצוות שה-א מאזנת ביניהן הם ה-מ וה-ש. דממה ושריקה הן כמו חש-מל – ה-מ דוממת וה-ש שורקת. שריקה היא עוצמת הביטוי וההבעה. חש היינו לשתוק – לא להביע, להתאפק מלהביע. שתיקה בנפש היא הכנעה – איפוק. בהיות ה-מ דוממת יש בה בטול, לכן היא שייכת לחכמה, כי חכמה היא בטול. ה-ש שורקת.
היום לומדים בדקדוק בגדכפת, אבל בספר יצירה לומדים בגדכפרת, יש גם ר. אי הופעת ה-ר בגילוי, רק בנסתר – היא בסוד "הצדיק אבד".
אחרי ג אמות יש ז כפולות – אותיות בְגַדכַפְרַת. כל אות מז' כפולות מופיעות בשתי צורות שונות – או דגש או רפה. וגם דגש זה הטבע הראשון, טבע יחסית תוהי, והרפה, זה כמו רכות בנפש, לרכך את הקשיחות של הטבע הראשון – זה הסוד התיקון.
אמש בגימטריא "מגן אברהם". שוב, ספר היצירה אברהם אבינו כתב את זה. "אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד". ה"מגן אברהם" – זה הספר שלו, וכך פותח אותו – עם הג' אמות.
בגדכפרת הן כנגד ז' התחתונות – חגתנהי"ם (הג אמות הן כנגד ג' הראשונות, א' זה הכתר, והמ' החכמה, והש' הבינה), ואח"כ הז' כפולות הן כנגד המידות של הלב: ב' זה החסד, והג' הגבורה, הד' התפארת, והכ' הנצח, והפ' זה ההוד, והר' זה היסוד – היסוד זה הצדיק. והת' האות האחרונה של האלף-בית, והגם האות האחרונה של בגדכפרת – היא כנגד המלכות. יוצא שהר' הוא הצדיק כאן, בספר היצירה. בזמן הגלות "הצדיק אבד",
לפי שיש במודע או לא במודע איזה שויץ, שאתה מפגין את את זה, שאתה מראה את זה כלפי חוץ, וזו כבר קליפת ראומה
עץ הדעת טוב הוא שאתה יודע מהטוב שלך, אבל מזה קרוב לבוא עץ הדעת רע, שזה נקרא אילנא דמותא. וברגע שזה יתגלה לאחר – זה עץ הדעת רע.
הרגשת הבטול שלי זו עדיין לא קליפת ראומה, אלא רק בדרך אליה).
"יש מי שבטל" – ממוצע בין בטול אמיתי לקליפת ראומה, ראו-מה, ראו שאני בטל, להשויץ בבטול
בשליש העליון של התפארת – שם איני חושב על עצמי כאוהב ה' או ירא ה', אפילו לא "יש מי שבטל"