תמליל חלקי מהשיעור

התחלנו ללמוד החלק השני של פרק א' של תניא. למדנו על עניין שיש לכל אחד ואחד שתי נשמות, שזה בעצם רב חיים ויטאל מביא את זה בשער הקדושה, והוא מדייק מהפסוק "נפשות אני עשיתי", שלכל איש ישראל א' צדיק וא' רשע – יש שתי נשמות.

הוא התחיל לדבר על הנפש שאנו קוראים "הנפש הבהמית", או "הנפש החיונית", או "הנפש הטבעית". בחסידות בדרך כלל, זה השלוש שמות, שמשתמשים. או "נפש הטבעית", או "נפש החיונית", או "נפש הבהמית". כי כל אחד מהשמות האלו מתאר את הנפש הזה, שזה בא מהקפילה וסטרא אחרא, כך למדנו, ואיפה זה מתלבש? זה מתלבש בדם האדם, להחיות את הגוף.

והנפש הזה הוא הנפש החיונית, נותן חיות, זה החיים שאנחנו חיים, וגם כן הוא נפש טבעית, וגם נפש הבהמית. והוא בא מהקליפה וסטרא אחרא.

מה זה קליפה וסטרא אחרא – זה שני שמות שאנו קוראים לכוחות הטומאה, אנחנו קוראים להם קליפה, בגלל שהקליפה מכסה על הפרי, וכמו שהקליפה שומר על הפרי, ומכסה על הפרי, יש ג"כ בכוחות  הטומאה את התכונה שהם מסתירים על האלוקות שיש בעולם, וזה שאנו אומרים שקליפה שומר על הפרי – זאת אומרת שהקליפה היא בשביל הקדושה, כי על ידי הקליפה יצמח הפרי כראוי, הקליפה גורם שהפרי יצמח, כך גם כן אנחנו אומרים שהכוחות של קליפה בסופו של דבר בשביל הקדושה, כי יתרון האור הבא מן החושך.

יתרון האור הבא מן החושך – כשיש לנו התנגדות, או מצבים של לחץ – זה דוקא מעורר אצלנו כוחות יותר פנימיים. מהעלם והסתר והכיסוי, לפעמים מהנסיונות, דוקא מתגלים אצלנו כוחות יותר פנימיים.

הנפש הבהמית באה מהכוח הקליפה הזה, לכן אנחנו מרגישים שאנחנו חיים. לא מרגישים שהחיים שלנו קשורים באלוקות – באופן טבעי. הבן אדם מרגיש שהוא חי. הוא מרגיש שזה הקב"ה שמחיי'ה אותו? לא! הוא מרגיש את ה"אני"! ה"אני" הזה הוא בעצם מסתיר על אלוקות. הוא מרגיש שהוא קיים מצד עצמו.

הרגשת ה"אני" הזה – שאני חי, אני נמצא, אני מרגיש את עצמי – זה קליפה. כי זה מכסה על המצב האמיתי. כי המצב האמיתי – ש"אין עוד מלבדו". שבעצם הכל הקב"ה. הוא מהווה ומחי' את הכל. אבל אני לא מרגיש את זה. אני מרגיש שאני קיים. ה"אני" שלי. ולא רק זה. החיים שלי, הם סביב ה"אני" שלי. זה אני אוהב, זה אני לא רוצה. זה אני הייתי רוצה. מה יש לי מזה. מה אני ארוויח. הכל סביב ה"אני" הזה. וה"אני" זה בכלל הוא לא קדוש, הוא לא חלק מהקב"ה, הוא ה"אני"! זה הנפש החיונית הבהמית, הטבעית שהוא בא מהקפילה וסטרא אחרא. ולכן, מכיון שהוא בא מהקליפה, הקליפה מכסה על הפרי. לא מגלה את המציאות האמיתית. לכן זה התחושה שיש לי, שיש רק אני.

וקוראים לזה ג"כ סטרא אחרא, כי יש צד של קדושה, ויש את הצד השני. מה שאומר שהקב"ה הוא המציאות האמיתית, ואני בטל אליו – זה צד של קדושה. מה שלא אומר את זה – זה – זה צד אחר, זה לא צד של קדושה. ומכיון שאני מרגיש "נייטרלי" – לא בעד ולא נגד הקב"ה, אבל נייטרלי כזה, ובקדושה, אנחנו אומרים, אין "נייטרליות", או שאתה אתי, או שאתה בצד השני. לכן הנפש החיונית הטבעית – הוא הנפש שבאה מקליפה וסטרא אחרא. והיא מתלבשת בדם האדם, להחיות את הגוף.

כשאנחנו אומרים שמשהו מתלבש. קודם כל אנחנו מבינים, שהנפש עצמה זה לא משהו שאנחנו יכולים למשמש בידים שלנו. זה חלק יותר רוחני. והגוף הוא גשמי. יש את החיבור, איפה שגשמיות שברוחניות מתלבש בתוך הרוחניות שבגשמיות, החיבור הוא הממוצע. החמימות של הדם – שמה מתלבש הנפש החיונית, והיא נמצאת בתוכו, ועל ידו נותנת חיות לכל הגוף.

לבוש – יש לנו שני דברים. הלבוש מכסה, וגם מגלה. הלבוש מכסה, אבל דרך הלבוש אני יכול להתגלות לאנשים. לדוגמה  שה"מחשבה מתלבשת בדיבור" פירושו שדרך הדיבור אנחנו יכולים לקבל מה חשבתי, למישהו אחר. אבל הוא לא מתגלה בכל עצמותו, הדיבור מסתיר ומכסה על חלק מהמחשבה. רק חלק מהמחשבה מתגלה בדיבור. כשמחשבה מתלבשת בדיבור, הדיבור עושה שתי פעולות. הוא מכסה וגם מגלה. דרך הדיבור אנחנו מגלים את מה שאנו חושבים. אבל אי אפשר לגלות את הכל בדיבור, אלא חלק מהמחשבה מתכסה בדיבור, וחלק מתגלה.

על דרך זה מה שכתוב שה"נפש החיונית מתלבשת בדם", פירושו, שדרך הדם הנפש פועלת בגוף, אבל חלק מתכסה, כי אי אפשר לגלות הכל.

לכן אדמו"ר הזקן משתמש בביטוי "והיא המתלבשת בדם האדם להחיות את הגוף". והוא מביא פסוק, כדכתיב, "כי נפש הבשר בדם היא".

הנפש הזה, חוץ מהחיות שזה נותן לגוף, שאנחנו חיים מהנפש הזה, וזה החיים הטבעיים שיש לנו, שאנחנו מרגישים את ה"אני" שלנו, חוץ מזה הנפש הזה בנוי מארבע יסודות רעים. וממנה באות המדות הרעות, שיש לאדם. תיכף אנחנו נלמד, לא רק המדות הרעות אלא גם כן המדות הטובות באופן טבעי.

הוא אומר, שיש ארבע יסודות רעים. אש, רוח, מים ועפר. לכל אחד מהדברים האלו יש את התכונות שלהם. לאש יש את התכונות שלו, למים יש את התכונות שלהם, לרוח, ולעפר יש את התכנות שלהם. לפי התכונות של אש, רוח ומים – הן המדות שנובעות מהן.

"דהיינו כעס וגאוה – מיסוד האש, שנגבה למעלה".

כעס וגאוה אצל האדם – זה בא מיסוד האש. יסוד האש – הוא אומר – "שנגבה למעלה". האש עולה. האש – יש בו שני דברים: הוא עולה, וגם יש לו רתיחה. וגם כעס וגאוה – גאוה זה עניין של התנשאות, בן אדם מתנשא, וגם כעס בעצם – בא מרמה מסויימת של התנשאות. ההבדל הוא – שהגאוה באה מההתעצמות של ה"אני", והכעס – זה התנגדות לכל מה שמרפיע ל"אני" שלי. כי "אני ואפסי עוד". אז מה שמפריע לי – זה… אז זה ג"כ בא מההתנשאות שיש להאדם, מהיוקר האישי, מההתנשאות האישית, והתעצמות של ה"אני". זה – כעס וגאוה, שזה דומה ליסוד האש.

חוץ מזה, שאנחנו רואים, שכשבן אדם כועס – זה ג"כ רתיחה, בן אדם נרתח מכעס – זה ג"כ דומה לתכונה של אש.

אז מי שיש לו נפש הבהמית, שבתרכובת של נפה"ב שלו יש יסוד האש יותר ממשהו אחר – יהי' לו נטי'ה יותר לכעס וגאוה. לכל אחד יש קצת מזה. אבל יש אנשים, שהקב"ה "בירך" אותם עם יסוד האש קצת יותר, הוא היסוד שגובר עליו בנפה"ב שלו, וזה בא לידי ביטוי בכך שיש לו באופן טבעי יותר נטי'ה לכעס וגאוה. אני תמיד אומר את זה, כשאתה רואה בן אדם שהוא בעל הגאוה, "מה אפשר לעשות? אצלו בנפה"ב יש יסוד האש יותר חזק. אני מכיר בעלי תאוה – עכשו אנחנו נלמד, "ותאות התענוגים – זה מיסוד המים. כי מים מצמיחים כל מיני תענוג". אנחנו אומרים שבתכונת מים שבעולם הזה הגשמי – המים מצמיחים כל מיני תענוג. איפה שיש מים – יש כל תענוגי העולם הזה סביב המים האלו. ומים מצמיחים כל מיני תענוג. לכן יסוד המים – יש לו התכונה של תאות התענוגים. כי יש תאוה שהיא לא תאות התענוגים. יש אנשים שיש להם תאוה לכעוס. זה לא תאוה לתענוג. יש חבר'ה שיש להם תאוה להתגאות. זה לא תאוה לתענוג. תאות התענוגים – זה פשוט תשוקה לכל הדברים שמתענגים מהם.

ורואים את זה במוחש. יש אנשים שהם בעלי תאוה יותר חזקים, ויש אנשים שהם פחות. זה לא החולשה שלהם. יש להם חולשות אחרות. ותאוה – נו, הם מסתדרים. אבל כבוד, גאוה – זה… תלוי איפה עיקר היסוד שלו בכל התרכובת של נפש הבהמית שלו.

אח"כ הוא אומר "והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים".  למה יסוד הרוח? כתוב אצל כל מפרשי התניא, למה יסוד הרוח – כי זה ענייני רוח, אין לזה ממשות. לדוגמה, הוללות. זה לא דבר ממשי. תאוה – זה על משהו. אפילו גאוה. אנחנו אומרים, מה הבדל בין התפארות לגאוה? גאוה – זה בן אדם, שיש לו כסף, הוא מתגאה בזה. בן אדם יש לו חכמה – הוא מתגאה בזה. בן אדם יש לו כוח פיזי – הוא מתגאה בזה. יש משהו, שעל זה יחול הגאוה שלו. התפארות – זה סתם. זה רוח. וכן אתה רואה, שיש אנשים, שמתפארים, אבל אין להם גאוה אמיתית. זה רק התפארות בלבד. ויש אנשים שהם בעלי גאוה – אתה לא תשמע התפארות מהם. אבל אם אתה נוגע בהם קצת – הו-הא! שמה אתה רואה את הגאוה. בלי התפארות. הם לא צריכים להתפאר. זה כמו שאני אומר, שיש אנשים, כשכאתה נותן להם קומפלימנט – זה מיותר, הם יודעים לבד, לא צריכים להגיד להם את זה. יש להם את הגאוה פנימית, הם לא צריכים את זה. "טוב שגילית את זה"…

לכן הדברים האלו – דברים בטלים. ביידיש אומרים "פוסט". "פוסט" – זה "ריק".  ריקנות. מה זה דברים בטלים? בן אדם סתם מדבר דברים בטלים. סתם. או ליצנות. מה יש בזה? זה לא דברים מוצקים. לכן הוא אומר זה בא מיסוד הרוח. יש אנשים שהם "אנשי רוח". וכל העניינים האלו קיימים אצלם.

אח"כ הוא אומר, "עצלות ועצבות – זה בא מיסוד העפר". יסוד העפר – הוא הכי נמוך מכל היסודות, והוא יורד למטה, והוא לא זז, ועצלות ועצבות – התכונות של עצלות – זה כבדות, לא זזים, אותו דבר עצבות, העצבות מביא את הבן אדם לחוסר עשי'ה, חוסר רצון לפעול ולעשות, מרה שחורה, יש אנשים, שבנפש הבהמית שלהם הם קיבלו תרכובת קצת יותר מיסוד העפר, אז הם או עצלנים, או אנשים בעלי מרה שחורה, עצבות, ולכן הם לא זזים, אנשים כבדים. כבד – אי אפשר להזיז אותו, כל דבר זה סיפור עד שהעסק יתחיל לזוז, אנשים כבדים, כי יש להם יסוד העפר בתרכובת שלהם, של הנפש הבהמית יותר בהתגברות.

יש חבר'ה, שלפעמים, כשאנחנו לומדים את הפרק, הם אומרים לי: מה אעשה, שיש לי את הכל ככה בגדול? אז אני אומר להם: סימן שיש לך נפש הבהמית די גדולה, עם יסודות כמו שצריך, אבל במשך הזמן אפשר לפתח את זה יותר, לכן אנחנו צריכים להזהר.

שיעורו השבועי של הרב מנחם מענדל גלוכובסקי בספר התניא, התמקד בכך שהספר הינו ספר "תשובות לכל השאלות", ומכיוון שאדמו"ר הזקן הוא נשמה כללית – אז הנשמה כללית לוקחת בחשבון את כל אלה שפעם ילמדו בספר התניא. וכך אנו רואים גם אצל הרבי, ובעיקר באפשרות לכתוב לרבי ולקבל תשובות באמצעות ספרי האגרות קודש. יחד עם זאת, כדי לדעת איזה תשובה מכוונת לכותב, חייבים להתייעץ עם ה"עשה לך רב", וכמפורט בהקדמה לתניא.

הרב מדגיש בשיעור את הנקודה שספר התניא היא ספר "תשובות לשאלות". זה לא ספר של "ביטוי עצמי" של מחבר, כמו רוב הספרים, אלא – "תשובות לשאלות". הרב מדגיש במשך השיעור – ומביא על זה הרבה סיפורים ודוגמאות להמחשת הרעיון – שספר התניא היא לא רק עבור הדור של אדמו"ר הזקן, אלא "התשובות לשאלות" של אדמו"ר הזקן הן רלבנטיות ואקטואליות גם בשביל הדור שלנו. הנשמה הכללית רואה את העתיד. והרב מוצא הרבה הקבלות בין הרעיון הזה של ספר התניא לבין הרעיון של פירסום אגרות קודש של הרבי. בהמשך השיעור הרב עומד על חשיבות העיקרון של המשפיע ו"עשה לך רב" בשביל כל אחד ואחד. בסוף השיעור הרב מספר עוד כמה סיפורים מרתקים שיש להם קשר לתוכן הנלמד. תיכנסו לתשמעו!

מספר נקודות מהשיעור:

.הרבי הוא פה בשביל לעזור לכל אחד ואחד בעבודת ה' שלו.

לפי מה שאנחנו לומדים פה עכשיו, שאדמו"ר הזקן אומר, "וכולם הם תשובות לשאלות רבות אשאר שואלים בעצה…" לפי זה זה יוצא, שזה ספר "תשובות לשאלות" – לאנשים שאני מכיר.

אם נלמד את זה כפשוטו – אז זה טוב בשביל כל אלו שהוא הכיר עד שכתב את הספר. אבל מאחרי זה עד הסתלקותו הרי עברו הרבה שנים? אז מה עם אנשים חדשים שהוא הכיר? הספר לא בשבילם? נגיד – כמה כל ספרים אחרים, כי זה לא ממש תשובות לשאלות שלהם? – אלא – זה מקובל אצל חסידים – ככה זה מובא אצל רבותינו נשיאינו – "ביודעי ומכירי קאמינא" – מי שאני יודע ומכיר – הוא התכוון כל אלו, שפעם ילמדו את ספר התניא. בפרט שאנחנו יודעים שספר התניא נכתב כקטורת נגד כל המגיפות הרוחניות וכטעימה מתורתו של משיח – אז אדמו"ר הזקן לקח בחשבון את כל אלו שיפתחו את ספר התניא.

מכיוון שאדמו"ר הזקן הוא נשמה כללית – אז הנשמה כללית לוקחת בחשבון את כל אלה שפעם ילמדו בספר התניא.

…הראש מרגיש את הרגל יותר ממה שהרגל מרגיש את עצמו.

יש סיפור ידוע מהבעל שם טוב – הוא נתן מכתב לאיזה יהודי שהי' עשיר, והוא נתן לו מכתב והיהודי הזה שכח ושם את זה בתוך המעיל, ורק שש עשרה שנה אחרי זה כשהוא ירד מנכסיו, ונהי' עני, פתאום הוא מצא את המכתב, והי' כתוב בו "לפרנסי העיר" – השם של הבן אדם שרק עכשו נבחר, 16 שנה אחרי זה – והבעל שם טוב כותב שם "נא לעזור להיהודי שנמצא במצוקה" – והבעל שם טוב כותב את זה 16 שנה לפני!

ואנחנו רואים את זה גם כן אצל הרבי.

יש סיפור שהתפרסם – עם היהודי ממונטריאול – שהי' לו איזה קשר עם חב"ד והי' לו איזה הצעה בעסקים – שהי' צריך להשקיע את כל מה שיש לו. ואם זה יצליח – הוא יהי' גביר גדול. הוא לא ידע מה לעשות כי הי' יכול להפסיד גם כן את הכל. והוא התייעץ עם החבר שלו – חבדני"ק – והחב"דניק אמר לו – למה לא לכתוב להרבי, להתייעץ אתו – אז הוא כתב מכתב ולא קיבל תשובה. אז הוא הלך ועשה. והצליח מאד. וזה ממש הי' הצלחה גדולה. כמה חדשים אחרי זה – כשכבר התפרסם ההצלחה שלו – יום אחד הוא מקבל מכתב מהרבי. הוא מאד כעס. עכשו הוא כותב לי? – הוא כל כך כעס – שלא פתח אפילו את המכתב. הוא שם את זה בתוך המגירה.

עברו שנים. א' מהבנות שלו גדלה, והכירה איזה בחור מבני עדות מזרח. ורצתה להתחתן אתו. היא לא סיפרה לכתחילה את ההכירות. ואח"כ כשזה נהי' רציני – היא סיפרה לו. אז האבא אמר – מה? אנחנו אשכנזים! – אין מה לדבר! ונהי' בין האבא והבת נתק. הוא התעקש, והיא התעקשה, והם ניתקו קשר. וזה אכל אותו, הוא לא ידע מה לעשות. הוא הי' בסערת רגשות. יום אחד הוא עשה איזה סדר בתוך המגירה. ופתאם הוא רואה את המכתב של הרבי. הוא פתח את המכתב = והרבי מברך אותו על ההצלחה בעסקיו. ואז בכתב יד הרבי כותב לו – "רבים כבר עשו שידוכים בין בני אשכנז ובין עדות מזרח – ואין צריכים להקפיד". וזה הי' עשרים שנה אחרי שהוא קיבל את המכתב.

אז רואים שהרביים יכולים לכתוב דברים עכשיו, ובעצם הם מדברים על השנים הבאות גם כן – רואים את הדברים. לכן כשאדמו"ר הזקן אומר "ביודעי ומכירי קאמינא" – לאלו שאני מכיר = הוא מתכוון לכל אלו שילמדו פעם את ספר התניא קדישא, הוא כבר כתב  והכניס בתוך התניא את העצות הנכונות, איך להתמודד בעבודה הפנימית עם כל הקשיים שיש והתלבטויות שיש לנו בעבודת השם.

האמת הוא, שהתופעה הפלאית הזאת – אנחנו עדים היום גם כן הרבה באגרות הקודש של הרבי. אנחנו רואים שהרבי יכול לכתוב מכתבים לאנשים שבשנות החמישים, ופתאום מישהו עכשיו קורא את המכתב והוא רואה את הרלבנטיות. אני מדבר אפילו לפני שמדברים על אלו שפותחים ושמים מכתבים. אני מדבר על מי שלומד את האגרות שיכול לראות את הרלבנטיות בול לחיים הפרטיים שלו.

אני רק אזכיר סיפור אחד מאלפי סיפורים שהי' לי באופן אישי.

הי' איזה רופא אחד שהבת שלו הי' לה מחלה ידועה ברגל ל"ע, ותפסו את זה מאוחר מדאי ואחרי שנה של המאבק היא נפטרה. עבר כמעט שנה. קיבלתי הודעה שהרופא מחפש אותי. הרמתי לו טלפון. שאלתי – מה אני יכול לעזור? – שאל אותי אם אני יכול להשיג בשביל השווער שלו מגילה. ואז אני אומר לו – עכשיו הי' היארצייט – עשיתם הקמת מצבה? – באמריקה הרבה אנשים שעושים את זה אחרי שנה. אז הוא אומר לי – איזה מצבה? לחשוב על המצבה לבת? לא עשינו שום דבר. וכשהוא אמר לי את זה – נזכרתי, שבאותו יום – הרי אני משתדל לקרוא בכל יום חמישה מכתבים מהרבי.

וכשאתה קורא את המכתבים – יש דברים שאתה קורא ואתה יכול לראות מיד איך שזה רלבנטי לחיים שלך, בכל מיני תחומים, ויש דברים שאתה קורא – זה לא שייך אליך אבל אתה קורא – לפי הסדר. א' מהמכתבים שקראתי באותו יום – הרבי כותב למישהו – "לא טוב שלא עשיתם מצבה"  כבר עבר י"ב חודש ואין מנוחה לנשמה בלי מצבה". כאני קראתי את זה ביום – זה לא דיבר אלי – אני רק קראתי את זה. אבל כשהוא אמר לי את זה – איזה מצבה? מה מצבה? – נזכרתי מיד מה שהרבי כותב. אז אמרתי לו מיד – דוד, צריכים לעשות את זה. ולא הרפיתי עד שהוא עשה את זה.
ובכל זאת – אני יושב בתשנ"ח-נ"ט, והרבי כתב את זה30- 40 שנה לפני זה? – אבל "ביודעי ומכיריי קאמינא" – זה יגיע לאן שזה צריך להגיע מתי שזה צריך להגיע.
… הרבי רוצה שהספר התניא יהי' תחליף ליחידות.

במבוא לאגרות קודש חלק י"ב כותב הרב שד"ב לוין – הספרן של הספרי'ה של הרבי – והמבוא הי' לפני הרבי לפני שהדפיסו את הספר – והוא כותב שהרבי נתן הוראה לגלות את המכתבים שהוא כתב לאנשים פרטיים – אחרי שהרבי הפסיק לקבל ליחידות פרטית – אז יצא ההוראה להתחיל לפרסם את הסדרה של האגרות של הרבי – כי שם יש מענה לכל הדברים שהאדם צריך לכל התחומים בחיים. ושמה זה כתוב במבוא – "על דרך מה שאדמו"ר הזקן כותב בהקדמתו לתניא שזה תחליף ליחידות – על דרך זה הרבי נתן את האור ירוק – להכנס לארכיון – כמובן בסינון – המזכירים עשו סינון, ולא כל דבר הם פירסמו – קטעים ממכתבים הם הוציאו – דברים שהם ממש אישיים – אבל הרבי נתן את ההוראה אחרי שהוא הפסיק לקבל את האנשים ליחידות.

… שכהתחלתי לקרוא את האגרות – כשגיליתי את זה לעצמי – את האוצר שיש – הייתי באיזה מדינה רחוקה – להתוועד עם אנ"ש. ואיפה שישנתי – אצל א' מחשובי אנ"ש – הוא ראה שבתוך השיעורים שיש לי – יש לי גם כן את החמישה מכתבים שאני קורא. הוא אמר לי – אני לא מבין – אין לי חוש בדברים כאלו. זה מכתבים אישיים שהרבי כתב לאנשים פרטיים. אז אמרתי לו – אז אני שואל אותך – תשאל את השאלה על הרבי מליובאוויטש – למה הוא מפרסם את המכתבים אישיים שכתב לאנשים פרטיים?  למה שהוא יפרסם את זה?

- קודם כל – יש הרבה מכתבים שהרבי כותב בתוך המכתב – "כדאי לך לפרסם מה שכתבתי", "אני נותן לך רשות לפרסם מה שכתבתי". אם הרבי נתן את אור ירוק לפרסם את זה אפילו שזה מכתבים אישיים לאנשים פרטיים במקומות מסויימים בעולם – אז מה תועלת יש בזה? אבל הרבי ראה שכן יש תועלת. מזה אנחנו יכולים לגלות את דעתו של הרבי בהרבה דברים.

אבל כאן אנחנו מגיעים לנקודה הבאה.

איך אני יכול לדעת איזה תשובה שייך אלי, איך אני יכול לדמות עניין לעניין?   אדמו"ר הזקן אומר – לקחתי את כולם בחשבון. אבל אדמו"ר הזקן לא כתב את התניא באופן של שאלה – תשובה. הוא שיזר בתוך הספר הזה את כל התשובות שאנשים ישאלו. למצוא את התשובה הפרטית לשאלה הפרטית – זה לא כ"כ קל. זה ספר שכולו תשובות לשאלות – אבל בלי שאלות, ושזור בתוך מקשה אחד, בסדר מסודר. אז אומר אדמו"ר הזקן. "לא ידחוף עוד להכנס אצלי ליחידות…

אבל מה קורה כמו שדיברנו – שקשה לאדם להבין מתוך הספר – מה בדיוק התשובה הפרטית ששייך אלי?  – כאן הרבי מדבר על המשפיעים, עשה לך רב, תפרש את השיחה לפניהם, והם יתנו לך בינה את הכוח להבין איך להוציא מתוך התניא את העצה  למה שמפריע לך. עניין של משפיע ועשה לך רב. בתוך הקדמה של תניא כבר יש את החשיבות שלכל אחד ואחד יהי' לו משפיע ועשה לך רב. והם יעזרו לך איך להוציא מתוך הספר את התשובה הפרטית שנוגע לבעי'ה הפרטית שלך
ואליהם בקשתי – שלא לשום יד לפה, להתנהג בענוה ושפלות של שקר, ח"ו.

אל תתנהג בענוה ושפלות של שקר. יש לך יכולת? – תענה! יש את הפתגם של הרבי הקודם, "כשם שצריך לדעת חסרונות עצמו, כך צריך לדעת מעלות עצמו". ענוה זה לא הפירוש שבן אדם מכחיש את העובדות. הענוה זה לא שהוא צריך לזייף לשקר לעצמו ולרמות את העצמו. אם הקב"ה נתן לך כשרונות וחושים ומעלות – צריכים לנצל זאת! הענוה היא – האם אני מנצל את כל הכוחות שהקב"ה נתן לי? אותו דבר גם כן פה. אומר אדמו"ר הזקן. יהודי בא אליך להתייעץ. מה זה ענוה של שקר? אם אתה יודע שיש איזה נושא בתניא מתאים לבעי'ה מה שמפריע לו – אז תגיד לו! והרבי פונה לכל הגדולים שבעירו- אל תתנהגו בענוה של שקר ושפלות של שקר.

(פורסם בחבד.אינפו וזכה לכ5000 צפיות)