קובץ PDF להורדה (חוברת) . הוראות להדפסה זולה

בע"ה
כ"ח טבת ע"ב – "בשעה שהקדימו" תער"ב מאמר ל – כפר חב"ד
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א
ניגנו "צמאה לך נפשי".

א. השקפות משקופיות – סוד המשקוף והמזוזות
שקיפות המשקוף
לפני כמה שבועות דברנו על המושג שקיפות, בקשר למה שהרבי הרש"ב מסביר בהמשך ע"ב שספירה לשון ספיר היא שקוף. כעת אנחנו באמצע, לקראת סוף, כל סדרת המאמרים על הפירושים השונים של המלה ספירה, כאשר הפירוש הכי גבוה הוא ספירה לשון ספיר. הדבר קשור למלה מיוחדת שמופיע רק בפרשת השבוע ולא חוזרת בכל התנ"ך – מלה שחוזרת שלש פעמים, כולן בפרשתנו – משקוף. משקוף הוא מאותו שרש של שקוף – שקף. אנחנו מכירים שרש זה בתור השקפה – לכל אדם יש השקפה, השקפות עולם. במיוחד מכירים אותו מהפסוק "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל", לשון הבטה. אבל כאן יש צורה מיוחדת של המלה שמופיעה רק כאן, בפרשת בא. בפעם הראשונה כתוב "על שתי המזוזת ועל המשקוף" (ב-א, שתי מזוזות ומשקוף אחד, קשור בעצם לפרשת בא), בפעם השניה "אל המשקוף ואל שתי המזוזת" ובפעם השלישית שוב "על המשקוף ועל שתי המזוזת" – שלש פעמים. הכל בהקשר למתן דמים כאשר שחטו את הפסח וצריך היה לתת את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. מכך שבפעם הראשונה המזוזות קודמות למשקוף ובפעמיים השניות הסדר הפוך לומדים חז"ל שהסדר אינו מעכב.
המשקוף והאסקופא
בכל אופן, יש כאן ציור – שתי מזוזות משני הצדדים ומשקוף למעלה. מה יש למטה? אין מצוה לתת דם למטה, על הרצפה, אבל איך קוראים למה שנמצא בדיוק תחת המשקוף? או סף, או אסקופא, בלשון חז"ל, או מפתן, בלשון התנ"ך. חז"ל אומרים שאף על פי שאין מצוה לתת את הדמים למטה, רק על המשקוף ועל שתי המזוזות, את שירי הדם שופכים על המפתן. בדיוק כפי שכאשר מקריבים קרבן נותנים את מתנות הדם על המזבח ואת שירי הדם שופכים אל יסוד המזבח, כך את שירי הדם אחרי מתן הדמים על המזוזות והמשקוף שופכים על הסף (מזכיר אסקופא). אם כן, כל הפתח משתתף במצוה זו של מתן דמים. ומה ההבטחה? "ופסח [הכל מצות פסח] הוי' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף" – כך מסיימים פסוקים אלה. אסקופא היא גם כמעט כמו משקוף, שהרי ס ו-ש הן אותיות מתחלפות – סימן שהמשקוף שלמעלה משתקף באסקופא שלמטה (מקור למושג השתקפות). כמובן יש פה גם השתקפות של שתי המזוזות – אחת מימין ואחת משמאל.
הופעות המזוזה בתורה
אחד השרשים שנתבונן בהם הערב הוא זוז, השרש של מזוזה – שרש שמופיע רק בהקשר של המלה מזוזה, כאן ובהמשך התורה. יש עוד כמה מזוזות, אבל עיקר רכוז המלה מזוזה הוא כאן – שלש פעמים "שתי המזוזות", עוד לפני המצוה לקבוע מזוזה, בהמשך התורה (מופיע פעמיים, שתיהן במשנה תורה), והמזוזה של "עבד נרצע" (רוצעים אותו אצל האלהים, הדלת והמזוזה – ר"ת אדם. אלהים דלת מזוזה = יג פעמים אדם [הערך הממוצע של כל אות] = ט פעמים מזוזה [הערך הממוצע של ח אותיות אלהים דלת]!). שש פעמים מזוזה בתורה – שלש כאן, פעם אחת במשפטים ופעמיים במצות מזוזה בדברים (ואתחנן ועקב).
זוז ו-זיז
שרש המזוזה הוא זוז, לשון תזוזה. יש שרש קרוב, זיז – המדקדקים מחלקים לשנים – שמופיע שלש פעמים בתנ"ך, "והתענגתם מזיז כבודה" (רש"י מפרש מלשון תזוזה, כמו שרש זוז) ופעמיים "זיז שדי" שהוא עוף אגדי, כפי שיש לויתן ושור הבר, בסעודת לויתן יש גם עוף – חוץ מדג ובשר – "זיז שדי". כך חז"ל מסבירים. המפרשים על פי פשט נותנים שני פירושים: פירוש אחד ש"זיז שדי" היינו כל מה שזז בשדה, כל גן החיות שיש בשדה. אפשר לקרוא במקום גן חיות "זיז שדי" (כנראה שמכאן zoo בלועזית). עוד פירוש, שזיז הוא דבר שבולט, כמו בלשון  חז"ל – בליטה בבנין וכיו"ב – ולכן "זיז שדי" היינו כל בעלי הקרנים. כל החיות בעלות הקרנים, כמו איל צבי ויחמור וכו' – כל החיות הטהורות. בקבלה "חותם בולט" הוא בחינת יסוד (יש חותם בולט וחותם שוקע). אלא שני הפירושים על פי פשט, חוץ מהפירוש האגדי, שיש עוף שנקרא זיז שדי, החבר של הלויתן ושור הבר.
צורת שרש זוז – משקוף ושתי מזוזות
אם כן, יש בביטוי "על שתי המזוזות ועל המשקוף" שני שרשים מיוחדים – שקף ו-זז. אמרנו זז, כי אם נתבונן רק בשרש זוז הוא עצמו רומז לצורת שתי המזוזות והמשקוף – זז היינו שתי המזוזות, "מזה ומזה" (אותיות מזוזה בתוך אותיות מה, רו"ס מזוזה) – שעליהן משקוף, ה-ו של שרש זוז. מכאן נלמד שעיקר המזוזה היא האות ז (הרומזת לתבת "זה", כמובאר בחז"ל בכ"ד, נבואת משה רבינו – "זה הדבר אשר צוה הוי'").
מזוזה – כח המניע הבלתי מתנועע ושמירה על הבית
בכלל, מזוזה – למה נקראת כך מלשון זז? – הרד"ק אומר שנקראת כך היות שקובעים את הדלת במזוזה, על ציריה, והדלת כל הזמן בתזוזה, זזה על המזוזה. ידוע בחסידות, אדה"ז כותב בשם המגיד, שכל שם בלשון הקדש שמתחיל ב-מ הוא מלשון מפעיל (דברנו לפני שבוע על הבנינים השונים של הפועל בלשה"ק) – מזוזה הוא לשון מזיז. היא עצמה לא זזה, כפי שמברכים "לקבוע מזוזה" – המצוה היחידה שמברכים עליה בלשון קבע, קביעות. בחסידות מסבירים יותר עמוק – לא רק שהדלת זזה על המזוזה, אלא כל האדם זז על המזוזה. המזוזה היא "כח המניע הבלתי מתנועע" – הוא קבוע, ומכח הקביעות שלו הוא מניע את הכל. לכן הכוונה הפנימית של מצוה זו היא "הוי' ישמר צאתך ובואך עד עולם". יוצא ובא אותיות צבא – כל יהודי הוא איש צבא, דווקא בפרשתנו בה עם ישראל מכונה "צבאות הוי'". הצבא יוצא ובא, ומי שומר עליו? המזוזה. התוספות אומרים שהמזוזה לשימור עביד – כל עצם גדר המזוזה הוא עבור השמירה, "הוי' ישמר צאתך ובואך עד עולם". מחוץ למזוזה כותבים את שם ש-ד-י – כפי שכותבים הראשונים, ומקורו בזהר הקדוש. נהוג לפרש ששם זה (בהקשר למזוזה) ר"ת "שומר דלתות ישראל", אבל הכלבו כותב "שומר דירת ישראל" (מאד יפה, כמו "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – המזוזה שומרת את דירת ישראל, כולל ובעיקר הדירה שישראל עושים לה'). בין עשרת המבצעים של הרבי מבצע מזוזה מכוון אצלנו כנגד המלכות – שייך לקטע הזהר שנלמד בפרשה. מזוזה בגימטריא שם א-דני, השם של המלכות. לכן קשור לבית, שהוא המלכות. המזוזה שומרת על הבית ועל כל בני הבית שיוצאים ובאים מכח המניע הבלתי מתנועע.
המשקוף ושתי המזוזות כנגד שלשת האבות
מה שעשינו כרגע – רק להתבונן בשרש זוז. יש ז כאן ו-ז כאן – כל ז היא מזוזה בפני עצמה – וה-ו היא המשקוף מלמעלה. הייתי חושב שהמזוזה מימין היא כנגד אברהם אבינו והמזוזה משמאל כנגד יצחק אבינו, ואילו ה-ו – התפארת, המשקוף – היא יעקב אבינו. אבל, חז"ל במכילתא אומרים לא כך, אלא שהמשקוף הוא אברהם אבינו. אומרים בפירוש שכל ענין המזוזה והשימור – גם במצרים וגם במצות מזוזה לדורות – היא בזכות אברהם אבינו (שה"רגל" שלו הוא חג הפסח), "והוא עומד עליהם" (ובו נאמר לשון השקפה – "וישקף על פני סדם וגו'" ). אברהם עצמו הוא מזוזה (הוא הראשון שקרא לה' בשם א-דני = מזוזה כנ"ל), יוצא לקראת אורחיו ומזמין אותם להכנס, זן ומפרנס אותם בכל האש"ל, ובסוף מלוה אותם החוצה. עיקר המזוזה והשימור היא בזכות ה"חסד לאברהם", צבע הלבן בנפש, כמו שיתבאר. לכן חז"ל אומרים בפירוש שהמשקוף הוא דווקא אברהם. אם כך, צריך לומר שהמזוזה שבצד ימין הוא יעקב והמזוזה שבצד שמאל יצחק. המזוזה מימין – אליה שייכת מצות קביעת מזוזה, מימין הנכנס – היא בחינת יעקב והמזוזה משמאל (שבה מדליקים נר חנוכה) כנגד יצחק. בפסח מצרים היתה מצוה לתת את הדם על כל אחד משלשת המקומות האלה. חז"ל אומרים שבפסח מצרים לשתי המזוזות ולמשקוף יש דין מזבח. שחטו קרבן – צריך להקריב את הדם למזבח. אבל כאן כתוב "ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות וגו'" – צריך להגיע בדם למשקוף ולמזוזות, סימן שהם שמשו כאן כמזבח. יש מקום אחד שכתוב בחז"ל שיש שלש מזבחות בפסח מצרים – שתי המזוזות והמשקוף – ויש מקום שכתוב שיש אפילו ארבע מזבחות, כולל הסף-האסקופא-המפתן עליו שופכים את שירי הדם, כפי שבמזבח שופכים שירי הדם אל יסוד המזבח כנ"ל. כל זה הקדמה, רק להכנס לענין. בכך שדווקא אברהם נמצא למעלה, הוא עצם המשקף, צריך להמשיך להתבונן.
ההשקפות לפי המשקוף
אמרנו שהיום המלה אולי הכי חשובה משרש שקף היא השקפה – לכל אדם יש השקפות. כנראה שהשקפות כל אדם הן לפי משקוף הדלת שלו. יש השקפות יותר שקופות, יותר משקופיות, ויש השקפות יותר אטומות. הרי ההיפך של שקוף הוא אטום, כפי שלומדים מבית המקדש, בו כתוב על שלמה המלך "ויעש לבית חלוני שקֻפים אטֻמים". קודם כל אני לומד ששקוף ואטום הולך יחד, אם כי נשמע – וכך באמת – דבר והפוכו. כתוב שכמו שלדלת יש משקוף גם לחלון יש משקוף. בדומה לדלת, גם שני צדדי החלון הם כמו שתי המזוזות, יש לו משקוף ויש לו מפתן. ידוע הווארט המפורסם של הרבי, שאנחנו אוהבים לחזור – במיוחד בסעודת משיח – שלא יודעים איך משיח יבוא, איך יכנס, או דרך הדלת, או דרך החלון, או שיכנס מלמעלה, דרך הארובה. אמרנו שזו כוונה חשובה ב"אחד" של קריאת שמע, כשמצפים למשיח – ארובה-חלון-דלת (ד רבתי, כפי שהרבי הרש"ב הסביר לפני שבועיים ש"פתחו של אולם" – שאינו ממש דלת – הוא ה-ד רבתי של "אחד"). גם לדלת וגם לחלון יש מסגרת – שתי מזוזות, משקוף ומפתח – מסגרת של כל פתח. שוב, מענינות אותנו ההשקפות, שלפי המשקופים (המשקפיים).
"שקֻפים אטֻמים"
לגבי "חלוני שקפים אטמים" הת"י מפרש שהיו שקופים ורחבים מבפנים ואטומים וקצרים מבחוץ (והוא כדרך העולם בעשית חלונות למאור). רש"י בשם חז"ל מפרש הפוך ממש שהיו שקופים מבחוץ ואטומים מבפנים, ללמד שלא לאורה הוא צריך (ובחסידות מבואר עוד כדי שאור המנורה, אור קדושת המקדש, יאיר החוצה לאהפכא חשוכא דהעלם העולם לנהורא). האברבנאל (וכך מביא במצודות) מפרש ש"שקפים אטמים" הכל אחד, היינו שהחלונות היו אטומים בחומר שקוף (כמו בזכוכית בהירה)! ויש עוד לפרש שהחלונות היו שקופים-פתוחים ל"אוטם" העצמי עליו נאמר "ישת חשך סתרו" ולמה שכתר עליון אף על פי שהוא אור צח אור מצוחצח אוכם איהו קדם עילת העילות. ארבעת הפירושים הנ"ל מכוונים, מלמטה למעלה (לפי הסדר הנ"ל) כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, כאשר הפירוש הרביעי הוא בסוד "והיה הוי' לי לאלהים", כמו שיתבאר לקמן:
י        חלונות פתוחים לאטימות וסתימות הכתר העליון
ה        חלונות אטומים בחומר שקוף
ו        חלונות שקופים מבחוץ ואטומים מבפנים
ה        חלונות שקופים-רחבים מבפנים ואטומים-קצרים מבחוץ
חבטות לתיקון ההבטות-ההשקפות
רש"י בפרשתנו, על המלה שמופיעה רק כאן (שלש פעמים), אומר שמשקוף הוא לשון חבטה. מה הקשר? הוא אומר ששוקף פירושו לחבוט (ומביא לכך דוגמאות מלשון תרגום). מה הקשר? מסביר רש"י, פשט ל"בן חמש למקרא", בחדר, שהדלת חובטת על המשקוף. כאשר פותחים וסוגרים את הדלת היא נותנת  מכה למשקוף – המשקוף תמיד סובל מכות. אבל יש מקום שכתוב ששרש שקף הוא לשון הבטה. גם כאן יש תופעה יפה, של קשר בין הבטה ל-חבטה, לשון נופל על לשון. הרבי אומר שצריכים רק לפתוח עינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא" (או דרך הדלת, או דרך החלון, או דרך הארובה) – כנראה צריכים להיות מלומדים בחבטות עד שנפתחות העינים להביט ש"הנה הנה משיח בא", "וכבר בא", בלשונו של הרבי. מענין שרש"י כלל לא מקשר ללשון הבטה והסתכלות, אלא רק ללשון חבטה. כנראה שכדי ליישר את ההשקפות, עד שאדם יתלבן (להלן נידון באריכות בשרש לבן) – "יתבררו ויתלבנו ויצרפו"  – עד שההשקפות תתבררנה, תתלבנה ותצטרפנה, הוא כנראה צריך לקבל הרבה חבטות מהדלת הנפתחת ונסגרת. בכך צריך להתבונן ולצייר – חבטה המביאה לידי הבטה והשקפה מבוררת. כנראה שמהרבה חבטות, טובות ובונות, הוא מקבל את ההשקפות הנכונות, ואז הוא נעשה שקוף, כמו שהרבי כותב כאן. צריך הרבה חבטות בשביל להיות בסוף שקוף. הרבה זמן מתחבט, בחבטות, ובסוף הוא מביט לנוכח דרכו מאת ה' בעולם. שוב, האותיות המשותפות בין חבטה והבטה הן בט – ביט, שם קדוש בקבלה, השם שמכוונים כאשר יוצקים את השמן לנרות החנוכה, גם כי ביט עולה אהיה בגימטריא, אבל עיקר הכוונה ש-ביט היינו אותיות שמן באתב"ש.

ב. סוד צבע הספיר ורבי שלום שבזי
ספיר – פנימיות הספירות
מכאן נעבור לנושא המאמר בע"ב היום, שקשור לצבע הלבן: החידוש של המאמר השבוע הוא שספיר – ספירה לשון ספיר – הוא אור לבן (אור לבן = טוב ברבוע – "וירא אלהים את האור [הלבן] כי טוב". והוא עולה "[בראשית] ברא אלהים" – הדבר הראשון שאלהים ברא הוא אור לבן. במילוי: אלף וו ריש למד בית נון = יהודי ברבוע = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר", סוד המזוזה "מזה ומזה" כנ"ל). עד כאן הספיר היה פנימיות הכלי, שמגלה את מהות האור. שאר שכבות הכלי מגלות רק את מציאות האור על ידי הסתרת מהות האור, אבל פנימיות הכלי, הדומה לאור ומעין האור ממש, מגלה את מהות האור בלי להסתיר. כך הסביר עד כה מהי ספירה לשון ספיר. כעת הוא מוסיף – וגם במאמר הבא, האחרון בסדרה זו, מוסיף עוד ממד – שלא רק שהספיר הוא פנימיות הכלי, אלא שהאור שלא מתלבש בכלי כלל, האור שמעל הכלי, הוא ספירה לשון ספיר, ותכליתו לגלות את עצמות האור. מדברים על ספירות בעולם האצילות. הפירוש עד כה היה שפנימיות הכלי, ספירה לשון ספיר, מגלה את המהות של האורות דאצילות. כעת מוסיף יותר, שהאור עצמו – יחסית לאור שלפני הצמצום – הוא כמו כלי, עם היותו אור נטו, והוא ספירה לשון ספיר. במאמר האחרון, המאמר הבא, הוא יאמר שספירה לשון ספיר ממש נמצאת באור אין סוף שלפני הצמצום. כאן חדוש המאמר שעובר מפנימיות הכלי לעצם האור. אומר במאמר שבכלי יש שלש מדרגות, פנימיות-אמצעיות-חיצוניות, ובאור ארבע מדרגות, כי בכל דרגה של כלי יש אור שמתלבש בה ומעליהן יש האור בפני עצמו, שלמעלה מהכלים. כאן אומר שמדרגה רביעית זו, של האור, היא ספירה לשון ספיר. שוב, הפסוק הוא "אבן ספיר דמות כסא", ועוד פסוק – "ספיר גזרתם". נתבונן קצת בשני הפסוקים.
פירושי וצבעי ספיר בתורה
לפני כן נדבר על צדיק אחד שקשור לענין: נתבונן איך תרגום אונקלוס מתרגם את המלה ספיר. הרי באבני החשן הספיר הוא האבן החמישית-המשיחית. יש אודם פטדה וברקת נפך ספיר ויהלום. לפי המקובל, כפי שהסברנו כמה פעמים, הספיר היא האבן של יששכר, ה"יודע ספר" (שרש של ספיר). מאד מענין איך המתרגם מתרגם את כל שמות האבנים היקרות, שהיום מאד קשה לזהות אותן. היום יש אבן ידועה שנקראת ספיר – המלה בלועזית לקוחה מהעברית, לכאורה – ובדרך כלל היא כחולה-תכלת. האודם הוא מוסכם – רובי (אבנו של ראובן), אדום, לכן נקרא אודם. בין האבנים היקרות יש היום ארבע היקרות בפרט – רובי, אמרלד, ספייר, דיאמנט. אנחנו רגילים לזהות דיאמנט עם יהלום, אך לא פשוט שהוא היהלום של התורה. הרד"ק בפירוש אחד אומר שהספיר הוא הדיאמנט – מתאים קצת לפירוש הרבי הרש"ב כאן במאמר, אם כי הוא מביא את רבינו בחיי בשם גאון שאומר שספיר הוא קריסטל. מה הוא רוצה במאמר? להסביר שהספיר היא אבן שקופה, לבנה, ללא גוון מסוים. קריסטל אינו מרביעית האבנים היקרות ביותר. הכי לבן בין האבנים הטובות הוא היהלום. למה הרד"ק חושב לפי פירוש אחד שהספיר הוא היהלום? כי יש סיפור בחז"ל שקונה שקנה ספיר רצה לבדוק אם הוא ספיר אמתי, אז שם אותו על הסדן והביא פטיש כבד להכות בו – הסדן נבקע והפטיש נשבר והספיר נשאר. הרד"ק אומר שאם כך, סימן שספיר הוא דיאמנט – האבן הכי קשה. יש כמה דעות מה הוא ספיר. רבינו בחיי מביא בשם גאון שהוא קריסטל כנ"ל. הרד"ק מביא בפירושו השני שספיר הוא מה שאנו קוראים יהלום. ספייר בלועזית אינו קריסטל או דיאמנט, אלא אותו סוג מבנה כמו האודם – בכימיה – רק שהאודם אדום והספייר כחול. יש עוד אחד, ירוק, אמרלד (אבן המלכים). אני מביא כי מאד חשובים כאן הצבעים. המאמר של השבוע הוא מאמר על חכמת הצבעים. כל הקשר בין הצבעים, במיוחד בהקשר לאבנים המיוחדות של החשן, קשור למאמר השבוע. האמרלד הוא איזמרגדין בתרגום – הדבר מוסכם, אבן ירוקה ככרתי. תרגום אונקלוס מתרגם נופך (אבנו של יהודה, המלך בין השבטים) כאיזמרגדין, אבל מענין אותנו במיוחד כעת התרגום של הספיר. יש לנו כבר כמה אפשרויות מה הוא ספיר, והוא מתרגם "שבזיז" (ספיר שבזיז = הוי' ברבוע). קודם כל, יש שם זיז – "זיז שדי", "והתענגתם מזיז כבודה"  איזו מזוזה בתוך הספיר.
רבי שלום שבזי
גדול משוררי תימן הוא רבי שלום שבזי – כנראה לשון שבזיז. יש שואלים מאיפה קבל את השם שבזי – יש לנו כאן כמה בקיאים – יש מי שאומר שעל שם כפר בתימן בשם שבז, בו שהה תקופה מסוימת בחייו. אבל אפשר לדרוש את השם שבזי מלשון אבן ספיר, הוא שייך לשבזיז. כשהוא חותם את עצמו בשירים שלו הוא לא כותב שבזי אלא אלשבזי. הוא כתב מעל שלשת אלפים שירים ופיוטים ואצלנו נשארו יותר מחמש מאות. השם הראשון שלו הוא כנראה שלם (לא שלום) – שע נהורין. כמה עולה אלשבזי בגימטריא? ספיר! רמז יפה . היות שהזכרנו אותו הערב, יש כמובן ריבוי נסים ונפלאות שהוא חולל. אחד הדברים הכי יפים שמספרים עליו (ספירה לשון סיפור – "השמים מספרים כבוד אל", אל ר"ת אור לבן, ושאר אותיות אור לבן – רבון עלמא, כפי שלמדנו בזהר בשבוע שעבר דקאי על ספירת החכמה, "אל נהירו דחכמתא", אור לבן): הוא חי 101 שנים (בסוד "מאין יבוא עזרי. עזרי מעם הוי' וגו'", סוד הלומד פרקו מאה פעמים ואחד, שנקרא "עובד אלהים" – "והיה הוי' לי לאלהים").
געגועיו לארץ ישראל וביאתו אליה כל שבת
הרבה מהשירים שלו הם געגועים לארץ ישראל, געגועים לגאולה ומשיח – אפשר לומר שהעיקר בשירים שלו הוא חשק הגעגועים לגאולה. אחריו יש עוד שלום – שלום שרעבי, רבינו הרש"ש, שהיארצייט שלו ב-י' שבט, עוד מעט, יחד עם הרבי הקודם. הרש"ש זכה – בנסים, בקפיצת דרך, על עננים – להגיע לארץ. מה לגבי רבי שלום שבזי? מספרים שכל ערב שבת היה בא לארץ ישראל, פשוטו כמשמעו, נשמה בגוף. כל פעם היה בא לעיר אחרת – היתה לו רוטציה של ארבע ערים. שבת ראשונה היה מגיע לירושלם עיר הקדש, אחר כך לחברון, לטבריא ולעכו (ירושלם חברון טבריא עכו = מה-אדם פעמים הוי' ב"ה, וביחד עם ארץ ישראל = מזל פעמים הוי' ). כל פעם הגיע למקום אחר, ובמוצאי שבת חזר.
במקום מחשבתו ורצונו של אדם שם הוא נמצא ממש
הוא לפני הבעל שם טוב. הוא חי 101 שנה, וסוף חייו כן חופף לתחלת חיי הבעל שם טוב. הבעל שם טוב מלמד אותנו כלל גדול, ממש מיסודות החסידות, ש"במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש". לפעמים כתוב "במקום רצונו של אדם שם הוא נמצא ממש" – גם רצון וגם מחשבה. ודאי אצל כל אדם ה"במקום מחשבתו של אדם" פועל. הרבי הקודם מפרש זאת, בדרך מליצה, על מאמר חז"ל "מחשבה מועלת". פירוש הפשט של "מחשבה מועלת" הוא לגריעותא, אבל הפירוש הפנימי, למעליותא, הוא שבמקום שאתה חושב אתה יכול להשפיע כי אתה נמצא שם. הרבי הקודם ספר זאת בהקשר לכך שהצליח להוציא חסידים מאחרי מסך הברזל בכח מחשבתו – הרבי חושב על החסיד, ובכך מציל ומחלץ אותו מעמק הבכא של גיהנם הגלות, היכן שנמצא. לכך הוא קורא "מחשבה מועלת". בכל אופן, אצל הצדיקים הגדולים – כמו כאן – ה"ממש" אצלם הוא באמת ממש. במקום המחשבה והרצון שלהם, החשק והתשוקה בנפש, הגעגועים העצמיים של הנפש – הוא נמצא שם ממש. זה ווארט כדי להסביר, לתת קצת געשמאק, במה שמספרים על רבי שלום שבזי. בכל אופן, כנראה שזו גם סגולה של אבן ספיר – להגיע ממש לאיז ספר (גבול) שאתה רוצה. אם הוא השבזיז, תרגום ספיר, כנראה שאבן זו היא גם סגולה להגיע רחוק, בכח המחשבה והרצון בנפש – להיות באמת איפה שאתה רוצה להיות. כמו שהרבי תמיד צעק ואמר, שאם היינו רוצים משיח באמת וצועקים עד מתי באמת – היינו שם בפועל ממש. אפשר ללמוד ממנו, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.
היה משהו דומה לשואה בתימן בדורו, והוא עבר זאת וסבל יחד עם כולם. יש מי שאומר שעשרים אחוז נהרגו ויש אומרים שהרבה יותר נהרגו באותה תקופה, שגרשו את כל היהודים למדבר במשך כמה שנים – זה בתקופה שהוא חי שם. נשמח לשמוע עוד סיפורים, זה המעט שאנו יודעים על רבי שלום שבזי. חוץ מהשירים שלו הוא כתב ספר, "חמדת ימים", על התורה. העיקר שיריו, ועד היום הזה יש תימנים אוטנטיים שיודעים איך שרים אותם נכון. גם אשמח אם  מישהו יכול לשיר לנו, כמו שצריך, את אחד הפיוטים. יש פיוט יפה שנקרא "אדון הכל" – מישהו מכיר? זה היה מאמר מוסגר על 'נשמת הספיר', "ספיר גזרתם".
עימות האדום והלבן
הבטוי "ספיר גזרתם" בגימטריא 1000 ("גזרתם" = 10 פעמים מזוזה – כל אות בממוצע עולה שתי מזוזות), עם כל סגולות מספר זה – ישראל בעל שם טוב, תלמיד ותיק, מחלוקת שמאי הלל (ר"ת משה). כתוב במגלת איכה – "זכו נזיריה משלג צחו מחלב אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם". מפסוק זה האבן עזרא לומד משהו אחר לגמרי. כאן במאמר קובע שספיר הוא שקוף, אך אמרנו שלא פשוט – אולי ספייר, שלא לבן, ואם הוא יהלום צריך להתחיל לשחק עם כל האבנים (שיהלום אינו יהלום). יש מהגאונים שאומר שהספיר הוא קריסטל. האבן עזרא, פשטן, אומר שהספיר הוא אבן אדומה. מאיפה יודע? מהפסוק "אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם", ש"ספיר גזרתם" הולך על "אדמו". יוצא מהפסוק שהספיר הוא אדום, הוא האודם, אם כי אודם ודאי אדום – קשה לומר שלא לשון אדום – אז יש שתי אבנים אדומות. יש בכל התנ"ך שנים שנקראו "אדמוני" – עשו הרשע ודוד מלכא משיחא, "אדמוני עם יפה עינים" = מלכות . פרק ט' בתהלים מתחיל "למנצח על מות לבן מזמור לדוד". מה זה? אף אחד לא יודע מה פירוש "על מות לבן" – מהו-מיהו ה"לבן" כאן? אחד הראשונים, המפרשים, מסביר ש"לבן" הוא שם עצם של האויב הכי גדול של דוד המלך, ומה שלא יודעים ממנו – שלא כתוב בשום מקום אחר בתנ"ך – לא קושיא. אבל, להוי ידוע שלדוד המלך היה אויב מספר אחד ששמו לבן, וכאשר הוא מת הוא עשה עליו מזמור גדול. למה האויב הכי גדול של דוד המלך הוא לבן? כנראה שהצבע שעוין אותו הוא לבן, כי הוא אדמוני. אם הוא אדום, כנראה לבן הוא האויב הכי גדול שלו. יש מי שאומר ש"לבן" הפוך אותיות נבל – היה לו אויב בשם נבל הכרמלי – אבל זה בדרך רמז. כאן יש ראשון שאומר שהפשט ש"לבן" הוא שם של אדם, האויב הגדול של דוד המלך, קשור לצבע לבן.
על לובן שלילי
לגבי מצורע כתוב "כולו הפך לבן טהור הוא". לכאורה טוב להיות כולו לבן. מה הפשט של "כולו הפך לבן טהור הוא"? שהוא חולה כל כך אנוש שאין מה לעשות אתו – שיהיה טהור. קודם כל, כך ודאי הפשט – מצורע שכולו הפך לבן ופתאום נעשה טהור איני אומר שהוא התרפא. אדרבה, כאשר הוא מתחיל להתרפא ושוב נראים בו סימני הצרעת הוא הופך להיות שוב טמא. אם הוא טהור, שכולו הפך לבן, ומתחיל להתרפא – שוב נעשה מטהור טמא (על דרך "מי יתן טהור מטמא"). אם כן הטמא הוא סימן טוב, שמצבו משתפר, מתחיל להתרפא. איך אני יודע? "כולו הפך לבן טהור הוא" הוא אסמכתא שהמשיח יכול לבוא לדור שכולו הפך לבן – אם כולו לבן, כולו חייב, "טהור הוא", משיח יכול לבוא. כל זה רק לומר שצבע לבן הוא לא תמיד הכי טוב. אדם חי הוא לבן – יש לו אודם, ויש לו גם ירוק בפנים. ציר יודע שחוץ מהאודם של הפנים, שהוא סימן של חיים, יש גם ירוק –צריכים טיפת ירוק (הצבע של יעקב אבינו, ירוק כחלמון, ויוסף הצדיק, ירוק ככרתי).
סוד הצבעים
איך בכלל הולך סוד הצבעים? ארבעת הצבעים הראשיים, כנגד י-ה-ו-ה בקבלה הם לבן בחכמה, אדום בבינה, ירוק ב-ו של שם הוי' (כחלמון – צהוב – בתפארת וככרתי ביסוד) ושחור במלכות (לבן-אדום-ירוק-שחור = "וירא אלהים את האור כי טוב"). איפה הכחול נמצא? מי שלומד חכמת הצבע יודע שכחול הוא אחד הצבעים הראשיים (כחול-אדום-ירוק ככרתי במדע וכחול-אדום-ירוק כחלמון באמנות, בחכמת הצבעים-החמרים). יש קשר בין כחול ללבן. יש קשר בין אדום לשחור – "שחור אדום הוא אלא שלקה", כלשון חז"ל לגבי דם נדה. במאמר מחדש שירוק עמוק נוטה לאדום (ואומר גם שאדום עמוק נוטה לשחור). הוא לא מדבר על הספקטרום במדע, אבל אם נקח את המאמר של השבוע ונתרגם לספקטרום שמוכר היום למדע, הנטיה של הצבעים היא לתדרים יותר נמוכים. הירוק נוטה לאדום, תדר יותר נמוך, והאדום נוטה לשחור. הוא לא מביא לא כחול ולא תכלת.
כחילת העינים
במקום אחר אנחנו מסבירים באריכות שיש בבהמה "כחל" – שד הבהמה, מקום החלב (על ידי חילוף ב-כ מכחל נעשה חלב). כחל לשון מכחול. בכלל, איפה יש כחול? לפני שנמשיך עם הכחול נאמר שחשוב לנו, כי כאשר אני אומר ספיר אני חושב על כחול – אצלי ספיר הוא ספייר, וספייר הוא כחול. איך משמש הצבע כחול? לריפוי עינים (ידוע שרבי אייזיק קרא לאדמו"ר הזקן כרופא עינים). שוב, אם הרבי אומר שצריכים לפקוח את העינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא", אז מי שלא עובד אצלו – העינים לא רואות טוב, אין לו השקפה נכונה, אין לו השקפה שקופה, יש לו בעיה במשקוף, בפתח הדלת – צריכים לכחול לו את העינים. על כלה נאה וחסודה מצד עצמה אומרים "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן". כחל הוא חסד, נתבונן מהו הכחל, שרק הוא אדום בגבורה, ופרכוס הוא בנין השערות על הראש – כמו המשקוף. יש כחל-שרק-פרכוס, ויש אחת שלא זקוקה לכל אלה ולכן מהללים אותה "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן".
צבעי הספיר וסיכום סוד הצבעים
בכל אופן, כמו שהאדום נוטה לשחור, כך הכחול – ענין ארוך ועמוק אצלנו במקום אחר – נוטה ללבן. לכן, מה קורה בתוך הכחל של הבהמה? שם נוצר החלב. הפסוק באיכה אומר "זכו נזיריה משלג [אחת מדרגות הלבן במראות נגעים, מראות הטומאה] צחו מחלב" – כך האבן עזרא לומד, שכמו שהשלג והחלב הם חזרה על הצבע הלבן, כך גם האודם חוזר פעמיים – "אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם" . אם כן, יש כבר ארבעה פירושים לספיר: לפי האבן עזרא הוא אדום, ספייר הוא כחול (ממש ההיפך), ושני פירושים שהוא לבן, כפי שהרבי הרש"ב רוצה במאמר שלנו. לבן או שהוא קריסטל – כלל לא אבן יקרה כל כך – או מה שאנחנו קוראים יהלום, היקר מכל יקר. בכל אופן, הכל קשור לספיר, הכל קשור לרבי שלום שבזי, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, והכל קשור עם תיקון ההשקפות. צריך להיות יהודי שקוף, שתקן את כל ההשקפות שלו. ולסיכום בענין הצבעים, במאמר מקשר הרבי בין האדום לירוק לשחור – הוה שבשם. השרש האמיתי של הלבן הוא בכתר – לבן העליון, ואילו הכחול (הנוטה ללבן) הוא בחכמה, שעולה להתיחד עם הכתר כמו שהבינה יורדת להתיחד עם המלכות (דרך התפארת), ודוק . והרמז: כתר-לבן חכמה-כחול  בינה-אדום תפארת-ירוק מלכות-שחור  = חן (כחל) ברבוע!
שקיפות – מבט לא מעורב
שוב, היינו באמצע שבסדר של י-ה-ו-ה הלבן הוא ה-י – כפי שכותב כאן במאמר, שלבן הוא חכמה. הוא מביא שהלבן הוא ממוצע בין "אין גון" ל"גון" – בלשון המקובלים הלבן נקרא "מאין גון לגון". הוא לא אומר שהר"ת של "מאין גון לגון" בגימטריא חכמה, אותיות גלם, כמו גלם לעומת משהו שמצויר (כידוע שהחכמה הוא בחינת חמר גלם, חמר היולי, בסוד "חמר צורה פועל תכלית" שכנגד י-ה-ו-ה). הוא מסביר שהלבן ביחס לשאר הגוונים הוא לא כמו כלל ביחס לפרטים. להבין את מה שכותב כאן במאמר אליבא דמה שיודעים היום במדע צריך הרבה התבוננות. היום מבינים שלבן הוא כלל, כולל את כל הצבעים, אבל הוא אומר שהלבן אינו כמו כלל לגבי הפרטים, אלא כמו אור פשוט שמגלה את כל הצבעים (ולא מתערב איתם). יש כאן בפרק הראשון במאמר משהו מאד עמוק שגם נוגע לפיזיקה הקוואנטית היום. ידוע שכל הסתכלות, כל שכל, בהכרח מתערב עם הדבר שאתה מתבונן בו ומודד אותו, ולכן גם מפריע לו ומשנה אותו. לכן כל המדידות לא אמינות במאה אחוז, כי אתה המשקיף מתערב. כעת נאמר את עיקר הווארט שלנו עד כה: מה היא השקפה שקופה? משקוף מתוקן, מכח אברהם אבינו, ראש כל המאמינים, כדברי חז"ל. השקפה שקופה היא היכולת להשקיף על משהו – כמו "השקיפה ממעון קדשך מן השמים" – בלי להתערב, בלי להפריע, בלי להזיז אותו (ואזי, מכח המזוזת נעשה זז מות – "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף"). אם המשקוף שלך לא שקוף, אוטומטית אתה מתערב במה שאתה מסתכל. זו כל התורה. היום לא מכירים בכך שיש אפשרות להשקיף שקוף, "בטול אמתי" בלשון המאמר, שלא מתערב אלא רק מאיר את המציאות המפורטת – מאיר את הפרטים בלי להתערב בהם. זה הלבן שהוא רוצה כאן, הספיר שהוא רוצה כאן. הוא אומר שמדרגת הספיר הזו אינה פנימיות הכלי, אלא האור עצמו בבחינת בטול עצמי – חכמה – אור לבן (= טוב ברבוע כנ"ל = חכמה יראה , חכמה שבבחינת יראה עילאה, בטול במציאות, סוד בוצינא דקרדוניתא, קו המדה, פנימיות החכמה-סתימאה שבכתר). שרש הלבן הזה הוא בקוצו של י, חכמה סתימאה (וכנ"ל בסוד כתר-לבן חכמה-כחול וכו').
לבן דקדושה ולבן דלעו"ז
היינו בתוך ההסברה שיש לבן של הקדושה ולבן של לעו"ז, לבן הארמי אודותיו הוא דבר במאמרים הקודמים. לבן הארמי רומז בקדושה ללובן העליון – בדרך כלל הכתר, למעלה מחכמה, קוש"י – או שהוא הלבן התחתון, האויב, העוין, ה"לבן" שעוין את דוד המלך הוא גם האויב הגדול של יעקב אבינו, רוצה לעשות לו גל ומסך מסתיר שאור האצילות לא יאיר בעולמות התחתונים. שוב, בלבן יש "ראה  [ראיה שייכת להבחנת גוונים] גם [לשון רבוי] את זה לעמת זה עשה האלהים" ("זה לעמת זה" = זה פעמים בטול, "ראה גם את זה לעמת זה עשה האלהים" = זה פעמים חכמה-בינה, הכל בסוד מזוזה, "מזה וזה" כנ"ל. יש בבטוי 24 אותיות = זה [לעמת] זה, הערך הממוצע של כל אות = 70 – שבעים פנים לתורה. הס"ת = 900 = ל ברבוע, סוד הלב היהודי כמו שיתבאר = זה פעמים בטחון, הרוא"ת = 780, משולש טל, הוי' אחד = זה פעמים מזוזה! ).
שלש רמות של מודעות
רק נגמור נקודה זו: המשקוף השקוף האמתי הוא אור שמאיר על המציאות ולא מתערב בתוך המציאות, אלא רק מגלה אותה. זה הווארט שהוא מסביר כאן במאמר, ואומר שזו תכונת הצבע הלבן לעומת הגוונים האחרים. הגוונים האחרים מתערבים ונוטים-זזים (כמו שהדלת זזה על המזוזה) – הירוק זז לכוון האדום והאדום זז לכוון השחור. הצבעים בספקטרום – גם אחד מפירושי ספירה – לא טהורים (במובן של תכונה עצמית בלתי משתנה). הצבע היחיד הטהור, שלא מתערב אלא מאיר את כולם, הוא הלבן עליו הוא מדבר. בנפש הוא מביא משהו מאד יפה, שהשכל מתערב ברגש – השכל מסתכל על הרגש ומתערב. בשכל שלי אני רוצה להבין את הרגש, או שאני חווה חויה שכלית של הרגש, אבל השכל משנה את הרגש – בדיוק כמו היום בפיזיקה, יש מודעות. גימטריא יפה לענין: מדברים על סוד המשקוף, שעולה בגימטריא 526 – מודעות (אין כזו מלה בתורה, אבל אצלנו זו מלה חשובה מאד). אם יש ג"פ משקוף בפרשה (ובכל התנ"ך) כנראה שיש שלש רמות של מודעות – בדיוק מה שמסבירים תמיד, שיש מודעות עצמית, מודעות אלקית ומודעות טבעית. מי שיש לו מודעות עצמית – משנה ומעוות את כל מה שהוא משקיף עליו, המשקוף שלו אינו מתוקן. יש מודעות אלקית, אבל הכי טוב – התכל'ס, ימות המשיח – היא מודעות טבעית, כאשר "אלקות בפשיטות". אם כל הזמן אני חושב על ה' במודע סימן שאין אצלי "אלקות בפשיטות", כווארט הידוע שמתנגדים כל הזמן חושבים על ה', משא"כ חסידים כו'. מי שאצלו אלקות בפשיטות מביט על המציאות בעיני ה' – כפירוש אדה"ז ל"תמונת הוי' יביט" הנאמר במשה רבינו (על דרך "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", כך גם בעיניו). אבל השכל מתערב ברגש (ואינו מסוגל לחוות את הרגש כמו שהוא בשרשו, בכתר שמעל לשכל). שוב, יש שלש פעמים "משקוף", בגימטריא מודעות, רמז יפה לכך שיש שלש רמות של מודעות בנפש.
לבן – עצמי
הגענו למלה לבן. אמרנו שיש הרבה גיוון בלבן. במאמר הוא כותב שלבן אף פעם לא יהיה צבע אחר, אבל בתוך הלבן גופא – תמיד לבן – ארבעה מראות נגעים, שכל לבן הוא אחר. יש לבן 'נמוך' מזה, שלא טמא כלל, לכתחילה. יכולות להיות דרגות בתוך הלבן, אבל אף פעם הוא לא יהיה צבע אחר – לא יתערב עם צבע אחר. כך יש בן אדם שהוא 'עצמי' – אף פעם לא יהיה משהו אחר ממה שהוא בעצם, אבל גם אצלו יש עליות וירידות בענינו הוא.

ג. שער לב
לב לבן
בשבועות האחרונים הקדשנו כל פעם קצת זמן להתבונן בשער, אחד השערים. יכולנו להתבונן בכמה שערים – זז (שממנו השרשים זוז וזיז), השערים השונים המרכיבים את השרש שקף (שק, שף, קף ) – אבל היות שהמלה העיקרית בה הרבי מתבונן במאמר השבוע היא לבן נעסוק בה. לא קשה לזהות את השער, כי נ נופלת – ברור שלבן לשון לב. מישהו פעם חשב מה הקשר בין לבן ללב? בדיוק ההיפך, כמו מחלוקת הרד"ק והאבן עזרא לגבי הספיר. הייתי חושב שלב הוא אדום, אז למה לבן בא משער לב? מה הקשר בין לבן ללב? מישהו פעם צייר לב לבן? אולי רמז שצריך לעשות לב יהודי מזהב לבן, מאד יפה, אבל מה הקשר בין לב ללבן? בשביל להבין זאת צריך להתבונן בכל השער לב. איך אני יודע באמת ש-לב ו-לבן הם לשון נופל על לשון, קשור ללבן הארמי – כתוב ביעקב "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי" (= לב ברבוע [= ד"פ הארמי, הארמי = ח"פ לב]! ), פשוט שיש פה לשון נופל על לשון. סימן שצריך באמת לעשות לב יהודי מזהב לבן (ויותר מזה – עם הכל יהלומים, דרגה עוד יותר גבוהה של לובן עליון). איך בדיוק גונבים וממי צריך לגנוב – עוד סיפור… בכל אופן, בטוח ש"מעשה אבות סימן לבנים" , צריך לדעת איך ליישם זאת נכון ובפועל. במה הוא גנב את לבו? שלא אמר לו שהוא בורח, שהוא מוציא ממנו את כל הניצוצות הקדושים, את כל השלל. הוא קיים בעצמו את אחד משמות המשיח (שצריך להקדיש לכך שיעור אחר, דברנו על כך הרבה) – "מהר שלל חש בז" . כשאתה הולך לשלול שלל, לקחת משהו ממישהו, לבוז בז, צריך לעשות זאת חיש מהר, "מהר… חש…" (ובשקט – "חש").
להב הלב
כמה שרשים יש בשער לב? אמרנו שנים – לב (משרש לבב) ו-לבן. מה יש עוד? אין הרבה. הגענו ללב, הדבר הכי חשוב מהכל – המרכז של הכל, החיות של הכל. הכל חי מהלב, "לבא פליג לכל שייפין" – הלב מחלק את החיות לכל האברים, הכל בא מהלב, הדם זורם מהלב. יש עוד שרש משער לב? רק עוד שני שרשים. אחד הוא להב (פשוט), אש. יש בטוי בקבלה וחסידות "הבל להב הלב" – הולך יחד עם הלב. יחד עולה אלף – האות הגרונית הראשונה, אותיות שיוצאות מהלב. "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני" – הדבור יוצא מהבל להב הלב. להב היינו התלהבות, והולך בבירור עם הלב. עוד משהו שנקרא להב – קרוב להתלהבות, אבל קובע ברכה לעצמו – להב של חרב (מזכיר את "להט החרב המתהפכת", כך מסבירים המפרשים, בלהב-להט יש חילוף בט, לשון הבטה וחבטה, סוד שם ביט כנ"ל). "ויבא גם הנצב אחר הלהב" . שבוע שעבר השער שלנו היה צב – לפי הפסוק הזה היינו צריכים קודם ללמוד שער לב ואז שער צב, "הנצב אחר הלהב".
לב לביא
איזה עוד שרש יש ב-לב? לבא – לביא. לארי יש שבעה שמות, ואחד מהם – אולי הכי חשוב אחרי ארי – הוא לביא. מה השרש של לביא? לבא (צירוף שראינו לעיל – "ועבר הוי' לנגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת ופסח הוי' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף", שמכאן אסמכתא ששרש לבא במלכות, סוד הפתח, ודוק). אנחנו  יודעים שהקשר בין הלביא ללב כל כך חשוב ותופס במודעות כל העולם כולו, שבלועזית אומרים לייב – אריה-לייב – לשון לביא. יש ביטוי "לב הארי". הלביא הוא לב הארי, מקום גבורת הארי ("הוי… גבור כארי" בלב, כמבואר במ"א). רק שנבין, לביא הוא הזכר – לא הנקבה. הנקבה היא הלביאה. לפי זה מיוחד בשרש לבא שיש בו צורת זכר ונקבה, מה שאין כאן באריה (אכן יש ארי ואריה  אבל האריה אינו הנקבה של הארי). אם אני דווקא רוצה לייחד נקבה למין האריה אני חייב לומר לביאה, אבל לביא הוא הזכר. יש פה לב יהודי – שתי למדין מסתכלות אחת על השניה, לפי אבולעפיא – לביא מסתכל על הלביאה שלו, לב מול לב.
לביבות לבביות
בשרש לבב יש עוד מלה – לבִבות. "ותלבב… לבבות" – כתוב על תמר. אמנון אמר לדוד המלך שתבוא תמר אחותי ותלבב לי שתי לביבות. עם כל הרע שלו, כל התאוה שלו, הוא ידע מה שהוא אומר – "ותלבב לעיני שתי לבִבות", ותלבב אותיות לבבות, אבל הפלא ש"לעיני שתי" עולה 880, ותלבב לבבות. כלומר, ארבע המלים הן לבבות לבבות לבבות לבבות – מיעוט רבים שתים. סימן שצריך שתי לביבות – כנראה כנגד החתן והכלה. השרש הוא לב (לבב) – כנראה שמכל הדברים הכי קרובות ללב הן הלביבות. וכמו שללביא הזכר יש את הלביאה הנקבה כך ללבב הזכר יש את הלבִבה הנקבה (לבב לבבה = חכמה – "לבי ראה הרבה חכמה" כאשר יש בלבי את היחוד של לבב-לבבה, הלבבה סועדת ומבריאה את הלב, כמו שנאמר בסיפור של אמנון ותמר).
ארבע שרשי שער לב בסוד הוי'
נקח את ארבעת השרשים של לב ונעשה מהם י-ה-ו-ה פשוט – מתבקש. מאד פשוט, אך גם נלמד מכך משהו – שייך לשיעור חשוב מלפני כמה שנים. כותב במאמר שהלבן שייך לחכמה, ה-י של שם הוי' – כל המאמר כאן, ממנו אנחנו יוצאים. להב האש וההתלהבות, וגם להב החרב, שייך לאמא עילאה – שרש יסוד האש (ומינה דינין, דין חרב, מתערין). לכן הרמז שבלהב ה עילאה נכנסת לתוך ה-לב. עוד רמז חשוב – צורה מיוחדת בעברית לגבי להב האש, שאין כמעט ביחס לשום דבר אחר, שיש "שלהבת", ש נוספת לשרש. מה היא שלהבת? ש שנוספה ל-להב. ש היא אש. שלהבת היא נוטריקון – קיצור או מאמר – של אש-להבה. לגבי "לבת אש" שני פירושים – אם לשון לב או לשון להב. או הלבה של האש, משרש לב, או הלהבה של האש, להב בו ה-ה נופלת (סוד ה עילאה שבשם, עלמא דאתכסיא – ה-ה מתכסה בלבת האש). אם אמרנו קודם שצבע הספיר הוא אדום מהפסוק "אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם" – מאיפה לומד מי שאומר שהוא לבן? מהביטוי "לבנת הספיר", "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר". אך בלבנת הספיר גופא שני פירושים – או לבנת לשון לובן, אך לא כך מפרשים חז"ל ולא רש"י, שמפרשים לשון לבֵנה (וגם הראב"ע דוחה את פירוש הגאון ש"לבנת הספיר" מלשון לובן לטובת הפירוש שהוא לשון לבֵנה), שגם מאותו שרש. "לבנת הספיר" היינו לבנה של ספיר (על דרך "אבן ספיר"), אך יש מי שאומר ש"לבנת" היא צבע, ומכאן לומד שהספיר לבן. גם כאן, יש מלים שלא יודעים מהיכן באות, כמו לבה – מלשון לב או מלשון להב, שתי אפשרויות. שוב, לבן ב-י, להב ב-ה עילאה. לב – לבב – נשים בתפארת, שכוללת כל ענין הלב. ודאי יש גם לב בבינה, "בינה לבא", ו-לב נתיבות חכמה בחכמה, וגם במלכות – דוד מלך ישראל חי וקים הוא לב כל ישראל. יש מלים כל כך כלליות שאפשר לשים בכל מקום – לב בחכמה, בבינה, בתפארת ובמלכות, אבל אם רוצים לייחד לו מקום הוא בתפארת, במרכז, סתם לב כולל את כל רגש הלב, מדות הלב. הרי ה"לב" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא "יצר לב האדם [= לבן] רע מנעריו", שמכאן נלמד שהלב הוא מקום היצרים, וכמבואר בתניא, והוא במקום התפארת שמשם מתחילים החסדים להתגלות ומשם מתחילה המודעות העצמית בנפש, סוד עץ הדעת טוב ורע. נשאר שהלביא והלביאה במלכות, ה תתאה:
י        לבן
ה        להב
ו        לבב
ה        לביא
ארבע המדרגות בסוד רבי-משפיע-צדיק-גבור
כאן קצת חדוש. זה שהמלך הוא לביא, כמו אריה – מובן. אבל במרכבה האריה הוא חסד, ימין. בפשט האריה הוא גבור, "גבור כארי", גבורה, שמאל. אז יש מקום לשים אותו בחסד, ויש מקום לשים אותו בגבורה, ויש גם מקום לשים אותו בכתר – "אריה שאג מי לא יירא", "עלה אריה מסבכו" היינו הכתר דלעו"ז, נבוכדנצר שהחריב את הבית – אפשר לשים אריה על שבעת שמותם בכמה מקומות, אבל בהתבוננות שלנו הוא דווקא במלכות. למה? אמרנו שקשור לשיעור מלפני כמה שנים, שאהוב על כמה חבר'ה שיושבים כאן – השיעור של רבי-משפיע-צדיק-גבור, שלכל אחד צריכה להיות דמות של רבי, דמות של משפיע, דמות של צדיק ודמות של גבור, הגבור שלו. אז הסברנו באריכות – לכן נחסוך ולא נאריך כרגע – שהגבור שלי הוא המלכות, ה תתאה. צדיק הוא ה-ו, משפיע ה עילאה והרבי הוא ה-י – הלבן של הקדושה, שמאיר את הכל וכולל את הכל. לא ככלל לגבי פרט, אלא מעל זה – "מאין גון לגון", מהקב"ה שאין לו גוף ולא דמות הגוף, לגון (גו-ן כמו שגוף הוא גו-ף, ודוק). יצא מכלל אין גון אך לכלל גון לא בא – כמו הכבוד בכוונת הדלקת נרות חנוכה שבין יג לשונות האור ל-ח לשונות היפי – זו בחינת הרבי לפי השיעור של רבי-משפיע-צדיק-גבור. כאן הרבי הוא הלבן, המשפיע הוא הלהב – יוצא ווארט יפה, שתפקיד המשפיע לתת לך התלהבות. אם אתה רוצה להיות משפיע של תלמידים, עיקר ההצלחה של המשפיע שהוא מלהיב את התלמידים. רבי לא מלהיב. יכול להיות שהוא מלהיב, אבל זה לא עצם הענין שלו – לא עיקר החידוש שלו. רבי מאיר – אור פשוט, אור אלקי, "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט", ה' הכל והכל הוא ה'. תפקיד המשפיע הוא להלהיב – להב. מיהו צדיק? כמו בפרקי אבות, "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם" – "לב טוב". מי שאני חווה אצלו לב טוב, שכל מה שעושה בחיים עושה מתוך לב טוב. הגבור הוא האריה – יש פה אחד שמתמודד עם המציאות החיצונית בגבורה של אריה, הוא הגבור שלי, ואני צריך ללמוד מהדמות שלו איך להיות גבור בעולם הזה. יהודים צריכים להיות גבורים כדי להביא את מלך המשיח ולתקן עולם במלכות שד-י.
לביבות ביסוד
אם כן, עשינו י-ה-ו-ה של ארבעת השרשים לבן-להב-לבב-לבא. מה לגבי הלביבות? הן משרש לבב שבתפארת (והן בעצם הבת-זוג של לבב כנ"ל) ולכן נשים אותן תחת התפארת ביסוד (בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד", קדושת הברית היינו גילוי העטרה, שרש המלכות, הבת-זוג של התפארת). זה מה שהסיפור מספר. שם היה פגם הברית בדרגה הכי איומה ונוראה, אבל "ותלבב לעיני שתי לבבות" – כך בקדושה שהכלה תלבב לעיני החתן שתי לביבות לעורר את החתן (להבריא אותו מהיותו "חולת אהבה") – אומר שיש קשר בין הלביבות ליסוד, לברית.
ריבוי ענינים ושמות בשרש לבן
נשאר לנו, דבר יפה ומתקשר למאמר, שכמו שבמאמר מסביר שהלבן מאיר את הכל – כמה שהוא פשוט, כמו שכתוב על נר, שנמצא באמצע החדר ומשליך הארותיו על כל צד ופנה, אין ספור הארות, ספירות אין קץ, כך בשרש לבן יש הרבה-הרבה דברים שונים, מה שאין כן בשרשים האחרים משער לב. בלהב יש התלהבות ולהב החרב – מאד קרוב, אפילו לא ממש ענין אחר (כנ"ל שלהב החרב נקרא על שם "להט החרב גו'", התנוצצות להב החרב). גם כאן יש לומר שיש זכר ונקבה – להב (החרב, סמל זכרי כמובן) ולהבה (אש תשוקת קדש של אשה – אש ה עילאה – לבעלה). בלב יש לב ולביבה. בלביא יש רק לביא (מין אחד שלו זכר ונקבה – לביא לביאה כנ"ל). מה לגבי לבן? קודם כל, יש לבנה – "והיה אור הלבנה כאור החמה". ללבנה קוראים כך בגלל הצבע שלה. בכל אופן, רואים שיש לבן לשון זכר ויש לבנה לשון נקבה. הזוג לבן-לבנה (אולי כך קראו לאשתו של לבן הארמי) עולה אהבה ברבוע (לביא-לביאה עולה אהבה במשולש!). הנכד הגדול של לוי, הבן הבכור של גרשון, נקרא לבני (= צב, סוד "הנצב אחר הלהב" כנ"ל). נחשב את כל השתלשלות ו הדורות מאברהם דרך לוי עד לבני, אברהם-יצחק-יעקב-לוי-גרשון-לבני (קראנו בפרשת וארא) = 1335 – "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה". חוץ מלבנה בשמים יש לבֵנה כנ"ל. בסוף פרשת שמות קראנו על "מתכנת הלבנים" – סימן שלבנה היא גם אבן בניה (אבן היא בידי שמים ולבנה בידי אדם, כנגד אותיות התורה, הניתנה מן השמים, ואותיות התפלה, השתפכות נפש האדם, כמבואר בדא"ח. על ידי העבודה שבלב, עבודת התפלה, מתלבן הלב [מכח לב החכמה, "ויתלבנו" כנ"ל], היינו הקשר הפנימי בין לב ללבן. יש גם "אבן ספיר" ו"לבנת הספיר" כנ"ל, כאשר הממוצע שלהם עולה כתר, שבו תענוג, היורד מלמעלה למטה כטבע המים, ורצון, העולה מלמטה למעלה כטבע האש), אבל קשורה גם לחשיבה, "מתכונת", צריך תכנית בניה לגבי הלבנים. 770 בנוי מלבנים אדומות, אבל לכאורה לבנים צריכות להיות לבנות. יש מי שאומר על פי פשט שנקראות לבנות כי צבען לבן – יוצאות מהכבשן (שנקרא גם מלבן, קשר לגיאומטריה  – מה צריך להיות הצבע של מלבנים?). מסבירים שהזוג אבן-לבנה הוא זוג של א-ל דאלב"ם – הכתר דאלב"ם. כל אות היא אבן בספר יצירה, ואם ה-א של אבן מתחלפת ב-ל באלב"ם, האולפן מתחלף בלימוד (משמעות האלף והלמד, שתי בחינות של אותו ענין, פנים ואחור) מאבן נעשה לבנה . אבל כעת מתבוננים לפי דקדוק, לבנה לא משער בן אלא משער לב. יש מי שאומר שנקראת לבנים כי יוצאת לבנה מהמלבן-הכבשן. אבל אנחנו רוצים לבנים אדומות, כמו ב-770. מה זה? כמו המחלוקת בין הגאון לאבן עזרא, אם הספיר לבן או אדום. מחלוקת בין דוד המלך, אדמוני עם יפה עינים, לבין שונאו שנקרא לבן – שימות, ואז "למנצח על מות לבן מזמור לדוד". מה יש עוד? שני דברים. יש לבׂנה זכה – הכי חשובה בין סמי הקטורת, המקיף העליון. יש "יתבררו ויתלבנו" כנ"ל, אבל יש עוד מלה. פלא שיש הרבה משמעויות – לבן, לבֹנה, לבָנה, לבֵנה ולִבנה ("מקל לבנה" אצל יעקב אבינו). למה נקרא לבנה? יש מי שאומר שעל שם מחשוף הלבן – כשמקלפים העץ לבן – ויש מי שאומר שיש ללבנה פרחים לבנים. יש כאן ארבעה דברים שונים חוץ מלבן עצמו, וחוץ מלבנון. לפי רב המדקדקים לבנון לא נכנס כאן, כי שם עצם – שם הר בצפון הארץ, כמו חרמון  – אך יש כל כך הרבה סודות לגבי לבנון (כמו שעולה מנחם, צמח, שמו של משיח, ונדרש כשרש לב נתיבות חכמה ונון שערי בינה בשרשהכי עליון, בעתיק, וחז"ל דורשים שהמקדש נקרא לבנון). בכל אופן, לא קובע ברכה לעצמו בדקדוק, כמו שהשם לבני או לבן הארמי לא נחשב. אפשר להתבונן מאיזו משמעות נגזר השם לבנון (שהוא לבן קטן) – אם בגלל שלבן או בגלל עצי לבנה או משהו אחר. יש הרבה לבנון, והכי חשוב בית המקדש כמו שאמרנו.

נסדר רק את שרש לבן, החכמה, שבתוכה גופא "הוי' בחכמה" – י-ה-ו-ה רק בחכמה: שוב, הלבן הוא החכמה – החכמה שבחכמה, כפי שכותב במאמר, שרוצה חכמה שבחכמה שלא מתלבשת באף אחד מממדי הכלי. לא פנימיות הכלי, בריאה שבאצילות, לא אמצעיות הכלי, יצירה שבאצילות, לא חיצוניות הכלי, עשיה שבאצילות – אלא אצילות שבאצילות. לבנה (ירח) היא מלכות, כמובן. עץ לבנה ב-ו – עמודא דאמצעיתא. לבונה שייכת לחוש הריח, שכתוב בפירוש שהוא הכתר, וכן מפורש שלבונה היא המקיף. נשארת לבנה, ששייכת לבנין בכלל ולבנין מתוכנן בפרט – מתכונת הלבנים – וכתוב שבינה לשון בנין. את הלבנה נשים כאבן הבניה של התבוננות הבינה, שבעצם בונה מבנה לשם העבודה שבלב – זו תפלה (הבנויה מאותיות שהן לבנים כנ"ל). כל המבנים שאנחנו בונים – בונים עם לבנים של אמא (לצורך העבודה שבלב). אז יש לנו לבונה, ריח, בכתר, צבע לבן בחכמה, לבנים בבינה, עץ לבנה בתפארת ולבנה-ירח במלכות:
קוצו של י    לבונה
י    לבן
ה    לבֵנה
ו    לִבנה
ה    לבָנה
בכך סימנו את השער הערב – לב – שקשור לכל הלבנים, הלבבות והלביבות (בפרט לביבות לֶבן) והלבאים-האריות הערב. [מה עם אותיות הפוכות?]. אמרנו שיש מי שאומר ש-לבן הוא נבל הפוך, אבל זה דרוש. בחמש הדרגות של לשון הקדש אנו כאן רק בתיקון, פשט. אחר כך יש צירוף – צירופי אותיות – מאמר, מכלול, חשבון. הלימוד העיקרי, במיוחד בשביל ילדים, הוא תיקון. ילדים תופסים מאד מהר צירופים, וירצו מיד לעשות צירופים, עוד לפני הבנת הפשט – אבל כדי לבנות נכון צריך קודם התבוננות בפשט, בשער, לפי השרשים שיוצאים מהשער.

ד. הזהר על הפרשה: סוד המזוזה (וקיום מצוות משיחי-תכליתי)
שמירת הדם על המזוזות ושמירת מצות מזוזה
נעבור בקיצור לזהר: הזהר אומר לגבי המשקוף והמזוזות, שכמו שכאן בזכות המצוה לשים את הדם על שתי המזוזות והמשקוף ה' שמר אותנו, "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף", כך מצות מזוזה מגינה על היהודי המקיימה. רבי לויק (וגם הרבי בפירושו על דברי אביו) לא מביא, אבל דברי הזהר בעצם מבוססים על חז"ל במכילתא, שאומר כל שכן וקל וחומר – אם מצוה חד פעמית זו, שלא נהגה לדורות, של מזבחות המזוזות והמשקוף, הועילה להציל מהמשחית, כל שכן וקל וחומר מצות מזוזה ממש, שיש בה עשרה שמות של הקב"ה, והיא מצוה קבועה לדורות, כל שכן וקל וחומר ששומרת על היהודי בצאתו ובבואו. כך במכילתא, ובזהר רבי אבא אומר שרושמים את ה' של הקב"ה על המזוזה, ובזכות זאת ה' יושב על ביתך מבחוץ – הדימוי שאדם יושב בפנים בביתו (לא יוצא ובא) והקב"ה בכבודו ובעצמו יושב בחוץ על הפתח ושומר עליו ועל כל מה שבבית. הכל בזכות שם ה' שרשום על המזוזה.
שני פירושים לשם השומר במזוזה
רבי לויק מביא קודם כל את ניצוצי אורות, פירוש מקובל על הזהר, שאומר שהשם הוא שם א¬¬-דני שהוא כללות ענין המזוזה, שם של המלכות. רבי לויק אומר שלכאורה טוב יותר לומר שהולך על השם שרושמים על המזוזה מבחוץ – על "והיה [אם שמע וגו']" (צירוף אותיות הוי') בפנים כותבים "שדי" בחוץ, ו"והיה" ועוד שדי עולה שם. אחרי שמביא פירושו כותב שראה מפורש כך ברמ"ז.
כוונת השמירה – מעצם מצות מזוזה
הרבי נוהג לפרש לקוטי לוי יצחק, ומדבר על קטע קצר זה. קודם כל מביא מה שאמרנו קודם על המזוזה, ש"לשימור עביד". מה החידוש בכך? בדרך כלל מצוות אינן לשם סגולה כלל. החידוש של מבצע מזוזה, וכל מה שהרבי דבר עליו מאד חזק – כח השמירה שיש במזוזה. כששאלו אותו שזו מצוה, ולא צריכים לעשות לשם סגולה אלא כי "רחמנא אמר" – צריכים לעשות לשמה, ואם אתה מכוון משהו אחר לכאורה מקיים את המצוה שלא לשמה. בענין זה היו הרבה שיחות, אחת מ'מלחמות הקדש' של הרבי (כמו נרות שבת קדש), שצריכים לדעת שהסגולה היא חלק מהמצוה וצריכים לשים את המזוזה כדי שתשמור. קצת מזכיר את "עשר על מנת שתתעשר" – "בחנוני נא בזאת" – שצדקה היא סגולה, אך כאן אפילו יותר עצמי.
ארבע דרגות ביחס לסגולת המצוה
תוך כדי הדברים – נאמר בקיצור – יש ארבע מדרגות כמה סגולת המצוה היא חלק מעצם המצוה או משהו צדדי. יש כלל גדול בתורה ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", אין שכר מצוה בעולם הזה כלל. לומדים מסיפור שהיה, שאחד עלה על העץ לקיים מצות שילוח הקן וכבוד אב ואם יחד – שני דברים שכתוב בהם אריכות ימים – והוא נפל ומת. סימן, כך לומד רבי יעקב בגמרא, ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" ואריכות הימים היא לעולם הבא. אבל יש בהלכה לא כך – ש"כל מצוה ששכרה בצדה" בית דין לא מעניש עליה. הסברא שהיות שאתה מובטח בשכר – בעולם הזה, לא בעולם הבא – צריך להיות כח מניע מספיק לקיומה, ובית דין לא צריך להתערב. זו הלכה, שבית דין לא מתערב. יש כמה מצוות ש"שכרה בצדה". הכלל הוא ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", אבל יש כמה מצוות ש"שכרה בצדה", ולפי ההלכה יוצא שבהן "שכר מצוה בהאי עלמא איכא". על שתי דרגות אלה מוסיפה מצות מזוזה, שהב"ח בטור כותב שההנאה והרווח שיוצאים ממצות מזוזה הם מגוף המצוה. כלומר, יש למצוה זו הנאה ורווח, שהן חלק מהמצוה ולא משהו צדדי. זה לא נחשב כשכר. קודם היתה רק שאלה, אם יש למצוה שכר בעולם הזה או רק בעולם הבא – המסקנה להלכה ששכר רוב המצוות בעולם הבא, אבל יש מצוות ששכרן מפורש בתורה ואז יש להניח שיש שכר גם בעולם הזה – אבל הכל מתייחס לשכר. כאן משהו אחר, שההנאה והרווח הן חלק מהמצוה עצמה. מוסיף על זה, כותב הרבי – משהו מאד יפה ועמוק – משהו עוד יותר חזק, לשון התוספות ש"מזוזה לשימור עביד", כלומר שהשימור של המזוזה לא רק הנאה ורווח מגוף המצוה (שהרבה יותר משכר) אלא הוא כל עצם המצוה מאלף עד תיו, הוא עצם גדר המצוה. מה הנפקא מינה? כוונה פשוטה, מה צריך לכוון כשאני מקיים מצוה לקבוע מזוזה. מי שהוא 'פרום' חושב שאל לי לחשוב על תועלת עצמי, אבל הרבי כותב לא כך. הוא כותב שאליבא דאמת, ש"לשימור עביד", אם אני רוצה לקיים את המצוה לכתחילה כדבעי אני חייב לכוון שהיא לשימור – שמירה שלי, שומר עלי ועל בני ביתי. לא רק מגוף המצוה, אלא זו גדר המצוה – זו כל עצם המצוה.
ככל שמתקרבים למלכות הסגולה נעשית חלק עצמי במצוה
כאן יש ארבע מדרגות – התבוננות יפהפיה שאפשר להשליך על כל התורה, אבל היחוד כאן הוא מצות מזוזה. הכל קשור לכוונה. יש כוונה לשמה – לא רוצה גן עדן שלך ולא שכר העולם הבא שלך, רק את המצוה שלך, רק אותך (כמו שאמר אדמו"ר הזקן). יש מדרגה

קובץ PDF  להורדה (חוברת)

(איך מדפיסים בזול?)

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מקור מנהג התספורת – באריז"ל

הרבי כותב שהתספורת היא גיל חינוך, כמו ששמענו קודם שהרבי מביא את המכתב של הרבי הקודם, שמהחאלקה, האופשערניש, צריך להתחיל עם ענינים של חינוך – ציצית, ברכות השחר, ברכת המזון, קריאת שמע שעל המטה (לפי סדר היום – מתלבשים, מתחילים את פעילות היום, אוכלים, הולכים לישון, כנגד י-ה-ו-ה – ללמד שראשית החינוך היא לתת מסגרת של קדושה לסדר היום בגשמיות[ב]). גם שמענו קודם שהאריז"ל חדש את המנהג הזה ולפניו לא מכירים, בספרים עכ"פ, את המנהג. הוא לקח, יחד עם אשתו, כל המשפחה – עשו שלשה ימים של חגיגה במירון לרגל החאלקה של בנם. חגגו שלשה ימים רצופים (י"ל כנגד הגיל של הבן – שלש שנים – כדי להביא לידי גילוי, על ידי שמחה, את הענין הפנימי של שלש השנים, וכפי שיתבאר), משתה גדול שלשה ימים במירון, אצל רשב"י ורבי אלעזר בנו, לכבוד החאלקה[ג].

עלית המוחין בלימוד התורה

אנחנו יודעים מה שכתוב בתורה – לא מפורש ממש בתורה שבכתב, אבל לגמרי מפורש בתורה שבעל פה – שגיל מצוות אצל ילד הוא גיל בר-מצוה, גיל 13. בפרקי אבות מציינים עוד כמה סימני דרך בחיים של הנער היהודי, "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה… בן חמש עשרה לגמרא" – בהפרשים קבועים של חמש-חמש שנים הילד עולה בדרגות בלימוד התורה. תורה שבכתב בגיל חמש, משנה בגיל עשר וגמרא בגיל חמש עשרה. לפי הקבלה, כמו שמובא בתניא, המקרא בעשיה, המשנה ביצירה והתלמוד בבריאה. כלומר, בשכל – תורה היא שכל – הילד עולה עולם כל חמש שנים. בגיל חמש הוא מקבל מוחין של עולם העשיה, לכן "בן חמש למקרא". בגיל עשר הוא מקבל מוחין של עולם היצירה, לכן "בן עשר למשנה". בגיל חמש עשרה הוא מקבל מוחין של עולם הבריאה, לכן "בן חמש עשרה לגמרא".

ההתבגרות – עד גיל עשרים

אחר כך יודעים שבן שמונה עשרה לחופה ובן עשרים לרדוף. הפשט של "לרדוף" הוא אחרי פרנסה – התחתן בגיל שמונה עשרה והספיק ללדת בן או שנים, ועול הפרנסה מתחיל להכביד, ולכן צריך לצאת לרדוף. בתורה מפורש שבגיל עשרים הוא יוצא צבא. בתורה יוצא צבא בגיל עשרים, לא כמו שכאן מקובל שלפני כן. יש משהו מפורש בתורה לגבי גיל עשרים. גם חז"ל אומרים שהתורה מחכה לגייס עד גיל עשרים, כדי שיספיק להתחתן קודם ולהוליד כמה ילדים. זה השכל, זו הסברא של התורה. אם כן, ראוי להתבונן ולהסביר את כל המהלך – ועוד קודם לכן מגיל שלש ועוד קודם ברית מילה, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". יש ברית, מדאורייתא, בגיל שמונה ימים. אחר כך מנהג של תספורת בגיל שלש – ככל שהמנהג מתגלה יותר מאוחר שרשו יותר גבוה. אחר כך בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות – אז חייב לקיים, וגם חל עליו עונש באי קיום המצוות ח"ו – בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה ובן עשרים לרדוף. יש עוד גילאים, עד בן מאה, אבל אפשר לומר שההתפתחות וההתבגרות – כל שלב הוא שלב של התבגרות – היא בעיקרה עד גיל עשרים, "זה הקטן גדול יהיה". ידוע בקבלה שבגיל עשרים מקבלים מוחין דאבא[ד] ויכול למכור בנכסי אביו – נעשה מבוגר לכל דבר, מבוגר כמו אבא שלו[ה].

יג השנים הראשונות כנגד יג מדות הרחמים

יש רמז – בו רוצים הערב להתבונן – ששלש עשרה השנים הראשונות, עד בר מצוה, הן כנגד יג מדות הרחמים. יש הרבה דברים בתורה שכנגד יגהמ"ר. כתוב באריז"ל שגם חדשי השנה כנגד יגהמ"ר. בשנה רגילה יש יב חדשים, וחודש העיבור (בשנה מעוברת – "שנה תמימה") כולל את הכל, וכך המדה ה-יג היא כוללת את כל יב המדות (יב הוא גיל המצות לבת, אצלה נכללת המדה ה-יג, "ונקה", במדה ה-יב). אם יג השנים הראשונות של הנער הן כנגד מדות הרחמים, שהן גם כנגד המדות שהתורה נדרשת בהן – גם קשר לתורה – הגיל המיוחד של החאלקה, ראשית החינוך של הילד, שמשאירים לו פאות, הוא כאשר הוא משלים את ג המדות הראשונות של מדות הרחמים. זו ההתבוננות המיוחדת שלנו הערב, מה סימן הדרך של סיום שלש המדות הראשונות של יג מדות הרחמים.

ההקבלה ל-יג מדות הרחמים לפי הפשט (שלא כשיטת הסוד)

כדי להתבונן בכך צריך לדעת איך אנחנו סופרים את מדות הרחמים, כי יש כמה וכמה שיטות. השיטה הרווחת בקבלה ובחסידות היא הכתובה במפורש בספר הזהר, שמתחילים לספור את המדות משם א-ל – "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה". אבל, לפני שם "אל" כתוב פעמים שם הוי' – "הוי' הוי' אל רחום וחנון" – ולפי הפשט מהם מתחילות יג המדות. רש"י – פשוטו של מקרא, שאנו יודעים כמה הרבי מחובר אליו, ו"בן חמש למקרא" סובר כמוהו – אומר שמתחילים מ"הוי' הוי'". בתוספות יש דעה שמתחילים משם הוי' השני, והראשון לא בכלל, ולפי האריז"ל שניהם לא בכלל יג מדות הרחמים. אם כי שם הוי' הוא שם הרחמים – אין יותר רחמים ממנו – אך הוא לא מ-יג מדות הרחמים המיוחדות, כנראה ש"הוי' הוי'" היינו כללים (כללות עצם הרחמים של השי"ת) שמהם מתפרטים יג המדות. כך לפי הזהר וספרי הקבלה. גם כתוב בקבלה, באר"י, ששני שמות הוי' הם כנגד פאות הראש. לכן יש כמה דרוש בחסידות אודות האופשערניש, שבאמת מקשר מה שעשינו כעת עם שני שמות הוי' שלפני "אל רחום וחנון", היות שלפי הקבלה הן כנגד פאות הראש. יג המדות, לפי הקבלה, הן כנגד הזקן שמתחיל רק למטה מהפאות. לכן צריך להיות ברור ההפרש בין הפאות לזקן, שלא יתערבו – "אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה". יש מלכות של הגלגלת, הפאות, ומלכות של הפנים, הזקן[ו], וצריך הפרדה ברורה בין המלכויות. בכל אופן, הפאות לפי זה הן שני שמות הוי', אבל זה לא תואם את מה שאנחנו רוצים להסביר, כי רוצים להסביר שגיל שלש הוא כאשר נשלמו שלש מדות. אז קורה משהו מיוחד בנפש, ולאור שלב ההתבגרות הנפשית מגיע הזמן לגזור את שערות הראש – "ראשית הגז"[ז] – ולהשאיר את הפאות.

השלמת התפתחות הלא-מודע לפני החיוב במצוות

להסביר את הענין שבבר מצוה יש השלמה של כל מדות הרחמים ואז הילד נעשה איש, נעשה מחויב במצוות ה' – אז מה בעצם קרה ב-יג השנים עד לבר מצוה? מה התפתח בנפש? ודאי שככל שגדל יש יותר שכל בראש, אבל כתוב שפנימיות השכל, דעת, אין לו עד בר-המצוה. דעת היינו המודע בנפש בכלל. מה שקורה אצלו בכל השנים מהלידה עד הבר-מצוה הוא התפתחות העל-מודע, וכאשר הוא נשלם אז מקבל דעת, גילוי העל-מודע במודע, ואז דווקא הוא נעשה בר מצוה, מחויב במצות (מצוה לשון צוותא, היינו היכולת בנפש לחבר בין העל-מודע למודע, ובכך להתחבר לה', "סוד הוי' ליראיו" – החיבור בין ממד הנסתרות, יה, לממד הנגלות, וה, בכל ההויה כולה). יג מדות הרחמים הן בכתר, והכתר הוא העל-מודע. כלומר, יש תהליך שלם של התפתחות נפשית בלא מודע של הילד. שוב, אחרי שהלא-מודע מושלם, ומתחיל תיקון המודע ממש (בהמשכה מהלא-מודע למודע כנ"ל), הוא נעשה בר מצוה – מחויב במצוות. כל יג השנים הראשונות הן לתקן את יג מדות הרחמים (מה שיהודי הוא רחמן בעצם – "רחמנים בני רחמנים"[ח]), שהן בלא-מודע של הנפש, בכתר של הנפש.

חלוקת המדות לפי הרמב"ן

לפי הפשט, כפי שאמרנו קודם, המדות מתחלקות כך: "הוי' הוי' אל, רחום וחנון ארך אפים, ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה". איך סופרים לפי הפשט? קודם כל "הוי' הוי'" שיש ביניהם פסיק טעמא, ואחר כך "אל" – שלשה שמות של ה', קבוצה שודאי קובעת ברכה לעצמה. כל החלוקה שנעשה כעת היא לפי פירוש הרמב"ן על התורה. אף על פי שהוא מקובל גדול, הרמב"ן, בענין זה הוא הולך לפי הפשט – ש-יג המדות מתחילות מ"הוי' הוי'". הוא אומר שהמיוחד בשלש המדות הראשונות שהן שמותיו של הקב"ה[ט], ולפי מה שנסביר בדיוק שלש מדות אלו נשלמות היום, בהגיע ילד יהודי לגיל שלש, גיל חינוך. היום עשינו לשלום-בער תספורת כי נשלם אצלו "הוי' הוי' אל" – זה עצם ההתקשרות לה' בלא מודע. קודם דברו על מסירות נפש, שהיא התקשרות. שלש המדות הראשונות קובעות ברכה גדולה לעצמן, שהן שמותיו של ה'. שהילד היהודי נעשה קשור, בלא-מודע, ל"הוי' הוי' אל". אחר כך, מסביר הרמב"ן, יש עוד שלש מדות שהן תארי עצם – "רחום וחנון ארך אפים". לא כתוב "מרחם", פועל יוצא, אלא "רחום" – תואר עצם, מתאר את העצם של ה' ("כי ה' פעול למדות האלו"). "רחום" הוא כינוי של ה' – לא ממש שם (שאסור למחוק), אבל כינוי מובהק של ה'. "רחום וחנון" נאמרו באותו לשון (ראה פירוש הראב"ע מה ההבדל ביניהם), תואר עצמי, והרמב"ן מסביר ש"ארך אפים" הוא גם תואר עצמי. לפי הפשט, כשמתחילים מ"הוי' הוי'", "ארך אפים" הוא מדה אחת. לפי הזהר חייבים לחלק ביניהם, וכבר מראה שפירוש זה הוא לא לפי הפשט. כך גם לגבי "נצר חסד לאלפים" – אם מתחילים מ"הוי' הוי'" זו מדה אחת, אבל אם מתחילים מ"אל" חייבים לחלק, ש"נצר חסד" מדה אחת ו"לאלפים" מדה אחרת, גם לא לפי הפשט. רואים שהפשט הוא פשט ושיטת הזהר היא לא פשט, היא סוד. לפעמים רואים שהסוד יותר פשט מפשט, כמו שמוסבר אצלנו הרבה פעמים, אבל כאן לא כך – הפשט הוא כמו הפשטנים, שמתחילים מ"הוי' הוי'", והסוד שמתחילים מ"אל". אומר הרמב"ן שמ"ורב חסד" והלאה הכל מדות רחמים וטובו יתברך, אבל פעלים – פועל יוצא, הנהגה. איך ה' מנהיג את העולם? בחסד וכו'. גם "רחום" משמע שהוא מרחם על כולם, אבל הלשון "רחום" אומר שה' רחום בעצם. ההנהגה עם הבריות במדת החסד ("ורב חסד וגו'") היא משהו אחר לגמרי, כך מסביר הרמב"ן.

חלוקת המדות: ג-ג-ז – ג ראשי ראשין, ג מוחין ו-ז מדות

אם כן, המדות מתחלקות ל-ג-ג-ז[י]. ידוע מה שהרמ"ק מביא בפרדס בשם רב האי גאון ששאלו תלמידיו "עשר ידענו, שלש עשרה לא ידענו" – מכירים את עשר הספירות, אבל מה הן יג מדות הרחמים? הרי מספר צריך הקבלה (קבלה לשון הקבלה). הוא הסביר ששלש הנוספות הן "ג ראשי ראשין". גם העשר מתחלק לשלש ושבע, ג"ר וז"ת[יא]. אם כן, החלוקה היא ג-ג-ז, וכך בדיוק מסביר הרמב"ן את חלוקת מדות הרחמים: ג שמעל הכל – "הוי' הוי' אל". עוד ג – תארי עצם של ה', "רחום וחנון ארך אפים". אחר כך הז"ת, שבכל מקום – בכל ספרי הקבלה – נקראות "הנהגות". ה' מנהיג את העולם במדת החסד, מדת הגבורה וכו' – השמות המקובלים של הספירות למעלה. כך ביגהמ"ר, שרשן בלא מודע, בכתר, הוא "רב וחסד ואמת וגו'". "ואמת" – שה' מנהיג את העולם במדת האמת שלו, לא מוותר, לכן אומרים שאמת היא מדת הדין, כמו גבורה[יב]. "נושא עון ופשע וחטאה" הם שלישיה, כנגד הנה"י. "ונקה" כבר מלכות, הכל בשרש, בכתר[יג].

"ראשית הגז" – ג ראשי ראשין

הכל מתחיל מ"הוי' הוי' אל" שנשלמות הערב, ולכן עושים ראשית הגז. אמרנו שלמנהג האופשערניש קוראים "ראשית הגז", ו-גז רומז – כפי שכתוב – ל-ג ראשונות ו-ז תחתונות. לא יג אלא רק י, אבל נפרש ש"ראשית הגז" היינו שיש "ראשית" לפני ה-גז, כמו "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו" – לפני ה-גז יש עוד ג ראשי ראשים, התקשרות עצמית ממש לשמותיו הקדושים של ה'[יד].

"הוי' הוי' אל"

כמובן, החלוקה של ג-ג-ז לא אומרת שבכל קבוצה כולם אותו דבר – כל אחד קובע ברכה לעצמו. "הוי' הוי'" ודאי אחרת מ"אל" – "הוי'" הוא שם העצם, שם המפורש, שם המיוחד, ו"אל" הוא אחד השמות האחרים של ה'. גם ב"הוי' הוי'" יש חלוקה, "פסיק טעמא בגוויהו" כמו שהזכרנו. לפי הפשט, כפי שרש"י מסביר, "הוי' הוי'" היינו לפני שאדם חוטא ואחרי שחוטא ושב[טו]. שם הוי' הראשון הוא גילוי רחמי ה' על הצדיק, ושם הוי' השני אומר שגם אחד שעבר את הדרך – חטא, נעשה רשע[טז] – ברגע שחוזר בתשובה ה' מתייחס אליו באותם רחמים כמו קודם, אותו שם העצם. כלומר, ה' הוא הוי' לפני החטא וגם הוי' אחרי החטא והתשובה. בכל אופן, אלה שתי בחינות. אנו יודעים ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם", אז יש משהו מיוחד בשם הוי' השני. בכלל, כלל גדול בקבלה, שמובא הרבה בחסידות, שכאשר יש שני שמות הוי' באותו פסוק – הראשון בז"א והשני בעתיקא. לפעמים כתוב שב-יג מדות הרחמים שם הוי' שלפני הפסיק טעמא הוא לפני הצמצום ואילו שם הוי' שאחרי הפסיק טעמא הוא אחרי הצמצום – שלפי זה השני למטה מהראשון. אבל יש גם פירוש הפוך, והוא היותר פשוט, על דרך ההגיון של "לא זו אף זו". כמו הפשט כאן, לא רק שה' מרחם על צדיק שלא חטא, אלא שה' מרחם ביתר שאת על אדם שעבר את הדרך ותפס את עצמו וחזר בתשובה – רחמים באים ממקום יותר גבוה ועצמי, משקף התקשרות יותר עצמית, ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא". אחר כך יש "אל" – גם שם של חסד, "חסד אל כל היום". רש"י בחומש, בפשוטו של מקרא, כותב שיודעים ששם א-ל הוא מדה של רחמים מפסוק בתהלים כב – "אלי אלי למה עזבתני" (פסוק שלפי חז"ל אסתר אמרה – "אילת השחר", המצב של עם ישראל לפני הגאולה), ולא שייך לומר לדין "למה עזבתני". מכיון שמדובר בשם של רחמים מבקשים שלא יעזוב. בכל אופן, שם "אל" אינו שם הוי'. ודאי שגם בקבוצה השניה, "רחום וחנון ארך אפים" כל מדה בפני עצמה, אבל יש צד השוה. הכל צריך לראות בפירוש הרמב"ן, ג-ג-ז.

ג השנים הראשונות ביחס לשאר השנים אצל אברהם אבינו ואצל אהרן הכהן

שוב, נסביר ש"ראשית הגז" היינו מה שלפני ה-גז, לפני ג-ז, "שלש עשרה לא ידענו" – לפני הגז "לא ידענו", בלא-מודע. כל יג מדות הרחמים הן "לא ידענו", אבל ה"לא ידענו" שב"לא ידענו" הן ג הראשונות, "הוי' הוי' אל" ("אל" אותיות לא – עד כאן "לא ידענו")[יז]. אפילו בדרושים שכתובים אצלנו בחב"ד על יג מדות הרחמים יש מקום אחד שמקשר לגילו של אהרן הכהן ביציאת מצרים ומתן תורה – היה בן 83. משה רבינו היה בן 80, אבל אהרן היה בן 83. למה אהרן צריך להיות בן 83 ומשה מספיק שיהיה בן 80? כתוב ששלש השנים הראשונות של אהרן הן כמו שלש השנים הראשונות של אברהם אבינו, שהכיר את בוראו בגיל שלש (הגיל של ראשית הגז – מכאן מקור מובהק למנהג האופשערניש, ראשית החינוך, בגיל שלש. "עקב שמע אברהם בקולי וגו'", עקב שנים מגיל שלש עד סוף חייו של אברהם אבינו, היהודי הראשון, בעלמא דין, עקב = פאה פאה!), ואז צריך עוד שמונים שנה לגבורות. כדי להוציא את עם ישראל ממצרים ולתת תורה צריך גבורות ("והגבורה" – "יציאת מצרים", ותורה קבלנו מפי הגבורה). יוצא – אם כי לא כתוב במפורש – שכנראה משה רבינו עולה על אהרן וגם על אברהם בכך שהכיר את בוראו מגיל אפס (אולי גם אז עשו לו תספורת, דבר המשפיע על איכות קולו, שעל כן היה נשמע קולו כקול נער – "והנה נער בוכה". ויש לומר שהוא ענין "ותרא אתו כי טוב הוא", שנולד מהול, בהתקשרות-דעת גלויה ומאירה להשי"ת). והוא על דרך הנאמר על מורנו הבעל שם טוב, שאף פעם לא היה ילד, שהכיר את בוראו מיום הולדו. אהרן צריך שלש שנים כדי להכיר בוראו ולעשות תספורת, ועוד שמונים שנה להגיע לגבורות. "הוי' הוי' אל" בגימטריא פג[יח] – בדיוק הגיל של אהרן[יט]. שלש שנים ועוד שמונים[כ].

שלש השנים הראשונות – בנין התקשרות לא-מודעת לה'

רצינו להסביר יותר לעומק, בעבודה, ואחר גם לקשר ל-יג מדות שהתורה נדרשת. הילד השלים כעת "הוי' הוי' אל" – אם הייתי אומר לפי שיטת הקבלה הייתי אומר שהשלים "אל רחום וחנון", גם הולך יחד, אבל לא כל כך טוב כמו ההסבר לפי פשט. אם מתחילים מ"הוי' הוי'" יש הו"א לעשות חאלקה בגיל שנתים, אחרי "הוי' הוי'", אבל אומרים שצריך לחכות עוד שנה ואז לגזור את השערות. כדי להבין את הענין בנפש, וגם לקשר ל-יג מדות שהתורה נדרשת בהן, נתבונן מה קורה בעל-מודע של הילד בשנים הראשונות לחייו. אני אומר שבשנה הראשונה מתהוה התקשרות לא-מודעת לשם הוי', כפי שמתגלה לצדיק גמור שלא חטא (על פי רש"י הנ"ל ששם הוי' הראשון כנגד הצדיק גמור שלא חטא מימיו). בשנה השניה, הכל בלא-מודע, מתגלה לו גם שם הוי', אך כמו בעל תשובה – לפי הפשט של רש"י – שהספיק כבר לחטוא (עבר יום הולדת שנה…), אבל מבין ומרגיש שה' מרחם עלי בדיוק אותו דבר ואפילו יותר אחרי שחטאתי וחזרתי בתשובה, שם הוי' דלעילא. אחר כך קורה משהו בשנה השלישית, התקשרות לשם א-ל, "חסד אל כל היום" וכל שאר פסוקי שם א-ל[כא] (שם של חסד ושם של "אלי אלי למה עזבתני"), ובסוף שלש השנים אני אומר שהפאות נשלמו ואפשר לגזוז את הראש. ה-ג הנעלם, "ראשית הגז", נשלם, ואפשר לגזוז את שערות הראש ולהשאיר את ה'סימנים', כפי שקוראים לפאות התימנים. הפאות הן סימן שאתה יהודי – אפשר לתפוס אותך ב'סימנים' ולהוכיח שאתה יהודי, "כזה ראה וקדש"[כב] (כמו המצוה הראשונה שקבלנו לפני יציאת מצרים – "החדש הזה לכם ראש חדשים"), הנה, זה קדוש ("זרע קדש").

זכרונות מלפני גיל שלש

ננסה להסביר עוד: הכל אצל הילד לא מודע. נשים לב לעוד תופעה חשובה בפשט. מדת הבינונים, שוה לכל נפש, שמאד נדיר שמישהו יזכור במודע חויות שהיו לו לפני גיל שלש – כמעט ולא מצוי. זה שאנשים מבוגרים זוכרים מה שהיה איתם מגיל שלש והלאה יכול להיות, לא נדיר, אבל מאד נדיר לזכור דברים מלפני כן. קרו לך המון דברים, אבל לא זוכרים. תופעה זו נותנת פרנסה להמון פסיכולוגים, דא עקא שהם סתם סוחטים את הכסף – לא יודעים להגיע לאותה תקופה חשובה בבנין האישיות, עד גיל 3. יש לילד המון חויות, אבל הוא לא זוכר אותן – לא במודע שלו.

חויות הנפש האלקית

מה בעצם סוג החויות של הקדושה, של הנפש האלקית? כעת מדברים על הנפש האלקית, לא על הנפש הבהמית. בחב"ד מענינת אותנו בעיקר הנפש האלקית. מה קורה בנפש האלקית בשנה הראשונה של הילד? אפשר לצייר כך, שבשנה הראשונה הילד מרגיש שיש לו שני הורים, שיהיו בריאים. הוא לא מסוגל לעשות דבר וצריכים לתת לו טפול מלא. כל ילד קטן מאד אגואיסטי, לכאורה – הכל לעצמו. כך במודע הלא-מפותח שלו (מצד הנפש הטבעית-בהמית), אבל בלא-מודע שלו הוא לא אגואיסטי – הוא מרגיש שיש כאן שני אנשים שמתמסרים אלי במאת האחוזים מתוך דאגה. שני אנשים דואגים לכל צרכי מ-א עד ת. מה הוא לומד מכך?

"קל וחומר, גזרה שוה, בנין אב"

כעת נעבור ל-יג מדות שהתורה נדרשת בהן – הוא לומד "קל וחומר", המדה הראשונה. כאן, לפני שנמשיך, המקום להסביר שלפי השיטה שמתחילים מ"אל" ברור שק"ו כנגד שם "אל" – מובא בספה"ק, בקדושת לוי ועוד, שמשה התפלל "אל נא רפא נא לה" וחז"ל מביאים שם קל וחומר – ומשם ממשיכים להקביל. שלש המדות הראשונות הן "קל וחומר, גזרה שוה, בנין אב". עיקר התכלית שרוצים לדבר שבגיל שלש נשלם בנפש ה"בנין אב", אחרי שעבר "קל וחומר" ו"גזרה שוה". יש הו"א כנ"ל שצריך לגזור אותו "גזירה שוה" בגיל שנתים, אחרי "הוי' הוי'", אבל אומרים לחכות עוד שנה, שיהיה בן שלש ויושלם ב"בנין אב" שלו. כנראה שיש משהו שבגיל שלש הילד בונה את אביו. מה לשון חז"ל לגבי בנין אב? "זה בנה אב"[כג]. "זה – הפסוק הזה ("כזה ראה וקדש") – בנה אב", שהוא בנה יסוד מוסד כדי ללמוד ממנו בכל התורה. האב נקרא המלמד ומה שנלמד ממנו נקרא למד, ו"זה בנה אב" שיהיה המלמד כדי ללמד הלאה. צריך לבנות אב שילמד אותי תורה. כנראה שבגיל שלש קורה כך לילד, לא רק אצל הילד קורה משהו אלא גם אצל האבא. בזכות שהילד נעשה בן שלש וגוזרים לו את השערות האבא נבנה ביחס לבנו, להיות אותו אב המלמד אותו תורה. "זה בנה אב" – זו המדה השלישית.

שנה ראשונה: קל וחומר מההורים לה' – הבנת טוב ה' ודאגתו

נחזור למדה הראשונה, "קל וחומר". בחז"ל "קל וחומר" נקרא דין – שכל. הכל כאן בילד שלא יודע כלום בשכל המודע שלו, אבל כנראה שבלא-מודע קורה אצלו בשנה הראשונה תהליך של יסוד הק"ו. אני יודע שה' ברא אותי – הנפש האלקית יודעת – וגם יודע שאני מתהווה בכל רגע תמיד, כמו כל העולם. מה שאיני יודע, וצריך ללמוד ק"ו מהחויה של ההורים שלי, הוא שה' עושה זאת מתוך דאגה אמתית. הייתי יודע שה' ברא אותי וגם בורא אותי, אבל לחוות את הרגש של אבי שבשמים כלפי אני לומד בק"ו ממה שאני חווה על בשרי רגע-רגע מהתמסרות הורי כלפי בשנה הראשונה. כמו שאני מרגיש שהורי דואגים לי – לא סתם עושים, אלא מתוך התמסרות ואהבה – כך הקב"ה, שבורא אותי תמיד, עושה זאת מתוך אהבה ודאגה כביכול. אצל ה' כל המדות הן כביכול, בדימוי למדות בשר ודם. בכל אופן, אני מבין שהקב"ה דואג לי ומתמסר אלי. כמו שכתוב בתניא לגבי לידת העם, שמלך גדול יורד אלינו – כאן מדברים על אבא ובן שלו – שנמצא בתוך הבוץ ומרים אותי ומכניס אותי חדר לפני מחדר וכו', כמו המשל האדיר המובא בתניא. כל זה שייך לחוית הנפש של הילד בשנה הראשונה.

שנה שניה: גזרה שוה מה' להורים – מצות כבוד הורים

מה קורה בשנה השניה? אני לומד הפוך. בשנה הראשונה הקב"ה אצלי בפשיטות וההורים שלי בהתחדשות, והחויה היא מההתחדשות – זה כלל גדול – ומהחויה שיש לי הורים אני לומד ק"ו לגבי הפשיטות, הבורא ית"ש. מה קורה בשנה השניה, של "גזרה שוה"? עובד הפוך, גם "הוי'" – שם הוי' השני – אבל בכיוון ההפוך. מה הכיוון ההפוך? כתוב "כבד את הוי' מהונך" וכתוב "כבד את אביך ואת אמך", וחז"ל אומרים שלומדים אחד מהשני – הם שקולים, כבוד אב ואם שקול לכבוד הקב"ה. שוב, מדברים על הנפש האלקית. הנפש האלקית יודעת שיש מצוה לכבד את הקב"ה, אבל – כמו שחז"ל לומדים – מתוך מצות כבוד ה' הוא לומד שכך אני צריך לכבד את הורי, כי הם דומים לה'. בשנה הראשונה ה' דומה בקל וחומר להורים. בשנה השניה כבר כיוון הפוך, שאני צריך להתייחס להורים כמו שאצלי פשוט איך אני צריך להתייחס לקב"ה. הכל כאן אליבא דרמב"ן, כי הרמב"ן הוא האומר שכבוד הורים הוא מעין סניף של כבוד ה' (מבין שלש הסברות בטעם כבוד הורים). שלשה שותפים באדם, וכמו שה' ברא אותך כך הוריך בעלמא דין וצריך לכבדם. לכך אני קורא גזרה שוה, שההתייחסות להורים היא כמו שצריכה להיות ההתייחסות לקב"ה. שוב, בשנה הראשונה אני פשוט חווה, מגלה נסתר, לגבי הקב"ה – עדיין לא מצוה. השנה הראשונה היא לפני המצוות, רק גילוי הנסתרות. בשנה השניה אני מסיק ממצות כבוד ה' – "כבד את ה' מהונך" – שכך גם כבוד הורים, כשיטת הרמב"ן. בשנה השניה נשתל אצל הילד כבוד הורים בהתפתחות – שיטת הרמב"ן בטעם כבוד הורים (מכלל טעמו של הרמב"ן מסתעפים שני הטעמים האחרים המובאים בראשונים – הכיבוד משום העברת המסורת מדור לדור והכיבוד משום הכרת הטוב, ודוק)[כד].

גיל שלש – לעמוד על רגל אחת

מה קורה בשנה השלישית? ידוע הסיפור של אותו גר שבא להתגייר – גוי, אבל קוראים לגוי שמתגייר בסוף גר, בפוטנציאל (במקיף) יש לו נשמה אלקית, והיא הכח שמניע אותו להתגייר – ואמר להלל הזקן גיירני על מנת שתלמד אותי את כל התורה כולה כאשר אני עומד על רגל אחת. כשהוא בא עם אותה שאלה לשמאי הזקן הוא דחה אותו באמת הבנין, דחה אותו החוצה – "שמאל דוחה" – כי זו חוצפה. מה זה ללמד את כל התורה על רגל אחת?! אבל הלל הוא סבלן, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" כאהרן הכהן, והסכים. אמר שכל התורה על רגל אחת היא " דעלך סני לחברך לא תעביד". אחרי כמה דורות בא רבי עקיבא ואמר "'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה" – פסוק שכל ילד צריך לדעת בעל פה, כפי שאומר הרבי. כאן אפשר לתת תרגיל מעשי: כתוב שבגיל שנתים כבר יודעים ללכת טוב – שתי הרגלים עובדות יחד ואפשר ללכת. היחוד של גיל שלש – צריך לראות אם זה באמת נכון – הילד מסוגל לעמוד על רגל אחת. אפשר לתת לילד לראות אם הגיע להתבגרות של גיל שלש – אם יכול לעמוד על רגל אחת. סימן שאותו אחד שבא להלל ומבקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת, בנפש הגיע לגיל שלש. מהי רגל אחת? שם "אל" בפני עצמו. תיכף נסביר יותר את שם א-ל.

עמידה על רגל אחת – התבוננות ב"דעלך סני לחברך לא תעביד" – לא להבליט נקודות תורפה של הזולת

אומרים לו שאם אתה מסוגל לעמוד על רגל אחת, אתה בן שלש, הענין בנפש ששייך לשלב ההתפתחות שלך הוא "דעלך סני לחברך לא תעביד". כשאדם עומד על רגל אחת, מה סני לו? שמישהו יבוא מאחורה וידחף אותו. כתוב שכל דבר שעומד על רגל אחת אינו יציב. יפה מאד שמחזיק מעמד, אבל לא יציב לגמרי, ובדחיפה קלה – מאחורה, שלא שם לב – יכול להפיל אותו בקלות. בכלל, כתוב בחסידות שאמר בסגנון "דסני לך", ומה ששנאוי לך שמישהו אחר מתלבש על נקודת התורפה שלך. אין אדם בעולם שאין לו חולשות, ואני שונא שמישהו מחפש את נקודות החולשה שלי, נקודות התורפה שלי, ודווקא בהן מתלבש עלי ונוגד אותי (שיטת התקשורת כנודע). זה בדיוק המשל שאדם עומד על רגל אחת ובא מישהו ויכול להפיל אותו בקלות. הוא במצב לא יציב, ומישהו מוצא את ההזדמנות להפיל אותו. על כך נאמר "דעלך סני לחברך לא תעביד", זו כל התורה. בדרך מצותיך הרבי הצ"צ מסביר שיש שתי מדרגות של אהבת ישראל – הנמוכה שכולנו אברי אותו גוף, והגבוהה שכולנו תחת אותו מקיף, ואהבתי כלפיך היא כמו אהבתי לעצמי, דבר המתבטא בכך ש"על כל פשעים תכסה אהבה". כפי שלעולם איני רואה חוב לעצמי, כך אתה בשבילי צריך להיות בדיוק כמוני ועוד יותר. ברגע שיש איזו התגלות של נקודת תורפה כל שהיא, אוטומטית – כמה שיותר, בלי לחשוב –אני מנסה להעלים אותה, לא להתייחס אליה. מי שכן תופס זאת הוא השונא שלך, שרק מחכה להזדמנות שתתגלה נקודת תורפה – מתי יתגלה מצב שאינך יציב, ואז קל להפיל אותך. עצם הדבר שאדם מסוגל לעמוד על רגל אחת כבר מראה על התפתחות מסוימת, התעמלות – לא כל אחד יכול לעמוד על רגל אחת.

ילד עומד על רגל אחת וזקן לא

איך אני יודע שהמצב הזה בגשמיות הוא משהו חשוב בחז"ל? כתוב בדיוק בכיוון השני, שאדם נעשה זקן כאשר לא מסוגל יותר לעמוד על רגל אחת. כתוב בחז"ל שכל עוד אתה יכול לעמוד על רגל אחת אתה "ילד". יתכן שאתה בן שמונים, הגעת לגבורות, אבל אם אתה עדיין יכול לעמוד על רגל אחת אתה נקרא בחז"ל ילד. אם אינך יכול לעמוד על רגל אחת כבר הזדקנת – אתה זקן. מאד קרוב, או-טו-טו, "עובר בטל" – בן מאה. בן תשעים לשוח, מתכופף, ודאי לא יכול לעמוד על רגל אחת. עוד עשר שנים ואתה עובר בטל. עמידה על רגל אחת היא משהו חשוב ביותר.

התבגרות – קיום והתקדמות באי-יציבות

אמרנו שמראה גם על נקודת תורפה. כנראה יש משהו שחייב להיות נקודות תורפה – חלק מההתבגרות, קיום באי יציבות מלאה. איך קוראים לכך בחסידות? כשאדם צריך לעשות מבצע של הרבי, כמה שיותר גדול – פחות חלק. הביטוי של הרבי בשיחות שלא תמיד אפשר לעבור על גשר של ברזל. אי אפשר בלי סיכונים, בלי מצבים שאתה חייב לעמוד על רגל אחת, שאתה במצב לא הכי יציב. זה סימן שאתה מבוגר – שאתה כן עומד על רגל אחת, רק שכעת צריך הרבה תפלה לקב"ה שלא יבוא מישהו דווקא בזמן שאתה חלש ויפיל אותך. במה תלוי? באהבת ישראל.

"בנין אב" – לבנות את ההורים כמלמדי הבנים

במדה הזו של בנין אב מכתוב אחד ומשני כתובים – גם בלי להאריך יותר  מדי – בנין אב מכתוב אחד הוא שהכתר, הכתוב אחד (המכונה "אב הרחמים"), הופך למלמד. יש בנגלה, ואין כאן המקום להאריך, מי שאומר שגם ב"בנין אב מכתוב אחד" יש שני כתובים, אך באותו הקשר. יש מי שאומר ש"כתוב אחד" הכוונה פסוק אחד ממש – "מה מצינו". יש מי שאומר ש"מה מצינו" יותר פשוט ממדות שהתורה נדרשת, ולא נכלל, ו"בנין אב מכתוב אחד" הוא משני פסוקים באותו הקשר. הסיבה שאמרנו בכלל, שהכתוב אחד הוא בכתר, וגם בו גופא יש שני פרצופים – כמו הזכר והנקבה, אבא ואמא בתוך הכתר, אם כי אינם שני פרצופים נפרדים. אחר כך "בנין אב משני כתובים" – אבא ואמא (עילאין הנכללים באבא, "אב הרחמן"). בנין אב היינו לבנות אב שילמד את הבנים. אב הוא המוחין, או מכתוב אחד – עם שני הפירושים – או משני כתובים ממש, שני אנשים שונים, שני פסוקים שונים לגמרי. בונים אב של יכולת ההורים – כאן – ללמד את הילד, כאשר הלימוד הראשון, הכולל את כל הלימודים הבאים, הוא "ואהבת לרעך כמוך", מצות אהבת ישראל, ה"כלל גדול בתורה". כך עושים באופשערעניש.

הדוגמה של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי לבנין אב

ידוע שיש שלשה מקורות למדות שהתורה נדרשת – הלל הזקן, רבי ישמעאל, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי. לפי הלל הזקן יש שבע מדות, לפי רבי ישמעאל – כפי שאומרים בבקר, וכך דורשים כעת – יש יג מדות, ולפי רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי יש לב מדות[כה]. בכולן כתוב המדה של בנין אב. ב-לב מדות יש דוגמה לכל מדה, ומה הדוגמה ל"בנין אב"? מהפרשה הקודמת, שה' מופיע לראשונה למשה ואומר לו "משה משה" (ש"לא פסיק טעמא בגוויהו", ואף על פי כן דומה ל"הוי' הוי'", יש צד השוה בכל כפילות של שם, חמש כאלה, "הוי' הוי'", "אברהם אברהם", "יעקב יעקב", "משה משה", "שמואל שמואל" השקול כנגד משה ואהרן), ומשה עונה לו "הנני". רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר שזה הבנין אב לכל בניני האב – שמכאן לומדים שעל כל דבור ודבור שה' אמר למשה הוא קרא לו קודם "משה משה" (בלי פסיק טעמא בגוויהו, המשך אחד בסוד "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" כמבואר במ"א) ומשה ענה לו "הנני". האחרונים מסבירים שסברת בנין אב היא פשוטה – התורה לא יכולה להאריך בכל דבר כל פעם, כמו שהרבי לא חוזר על כל דבר תמיד, אז אומרים פעם אחת וזה הולך על הכל. יש כלל ש"הכל הולך אחר הפתיחה", וכאן הפתיחה של הגיון "בנין אב" – אם ה' אמר פעם אחת כך תמיד, בפרט אם זו ההתחלה. ה' אמר פעם אחת "משה משה" והוא ענה "הנני", ולא צריך לחזור שכך היה תמיד – אני צריך מספיק שכל להבין את זה בעצמי. זו המדה השלישית. אחר כך "כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט כלל וכו'". זו "התחלה" – לשון החסידות, במיוחד של רבי אייזיק מהומיל – ובמדות נקרא "בנין אב" (בפרט אצל ר"א בר"י הגלילי). אחת מ-לב המדות של ר"א בר"י הגלילי היא גימטריא – אחת מה-יט שלא כתובות במדות האחרות. כאן הוא מאמץ את הגימטריא בתוך "בנין אב" – שנשלם בגיל שלש – כי "בנין אב" שוה הנני. משה שוה הנני-הנני-הנני, ממוצע כל אות של משה הוא "בנין אב". ה' אומר "משה משה", והוא מבין ספונטאנית שה' רוצה שיענה "הנני" – כך יוצא באופן טבעי, ממילא, מהבטול הפנימי שלו. זו הדוגמה של בנין אב שהוא מביא.

"בנין אב" – הקדמה להשוואה בין כללים ופרטים – כל יהודי הוא "התחלה" והתקשרות לחד בדרא

איך נסביר? מה קורה בשנה השלישית (שאז צריך להתחיל לחנך למצוות)? אז הוא מבין שכל אחד אינו פרט. שוב, בנין אב בא דווקא לפני כל שאר המדות מכאן והלאה, שקשורות ל"כלל ופרט". יש משהו שהוא מעבר מ"קל וחומר" ו"גזרה שוה" לכל הכללים והפרטים שבהמשך – "בנין אב". זה גם סוג של "כלל גדול" – "בנין אב" הוא "כלל גדול בתורה", "ואהבת לרעך כמוך". למד אותי את כל התורה כולה כאשר אני עומד על רגל אחת. על רגל אחת – אל תפגע, אל תחפש נקודות תורפה בחבר, תאהב אותו כמו שאתה אוהב את עצמך, בדרגה הגבוהה של אהבת ישראל. "אל" פירושו כיוון, וקטור בלשון המדע – כח עם כיוון, כמו חץ. כך מסבירים את שם "אל" – שם של כח, שענינו כח עם כיוון. הכיוון הוא שכל יהודי הוא "התחלה", בלשון החסידות, וממילא "יציבא מילתא ותקין פתגמא [כלשון אדה"ז באגה"ק] שכל אחד מתוקן מחברו". מכל יהודי בעולם אני יכול וצריך ללמוד, כי יש לו משהו שאין לי ולאף אחד אחר בעולם. כל יהודי הוא באיזו נקודה משה רבינו, שגם משה רבינו צריך ללמוד ממנו. כל יהודי בעולם הוא "התחלה", הוא "אל", "אלהים", "אני אמרתי אלהים אתם". כמובן שיש חד בדרא, משה רבינו ממש, שכולם צריכים לקבל אותו. כנראה גם תודעה זו – של התקשרות לרבי – מתחוללת בשנה השלישית. אמרנו שבשנתים הראשונות הילד עסוק רק בהורים, בשני הכיוונים – או שמחוית ההורים לומד לגבי ה', או מה' להורים. אבל להשליך על כל עם ישראל, על כל היהודים, וגם לחפש ולמצוא את הרבי בין כל היהודים – בגיל שלש. כעת הפך להיות משהו הרבה יותר מענין לחפש רבי, כי כל יהודי יכול להיות רבי. אתה הרבי, או אתה הרבי או אתה הרבי. צריך הרבה שכל לחפש את הרבי ב-ה הידיעה ולהתקשר אליו לגמרי.

כל זה שייך להתפתחות הילד בשנה השלישית, בלא מודע. אחרי שלש השנים האלה – "הוי' הוי' אל" – עושים ראשית הגז וכבר בנה את האב, יכולת האב לחנך אותו לתורה ומצוות (על בסיס אהבת ישראל) ולבוא לכל שאר המדרגות.

המשך ההתפתחות עד גיל מצוות

לפי זה בקיצור נמרץ נבין את כל שאר ההתפתחות: בגיל חמש, "בן חמש למקרא", הוא השלים את ה"רחום וחנון". כנראה שכדי ללמוד מקרא, להבין פסוקים בתנ"ך, צריך חוץ מ"הוי' הוי' אל" – שלשת השמות הקדושים – להיות גם עם "רחום וחנון" ("לראות" את הזולת בשרש ו"לשמוע" אותו בשרש, כמבואר בראב"ע). בגיל עשר הוא מגיע למדה העשירית, "נושא עון", ובמדות של מיכה – המדות המקבילות, שאומרים בתשליך, פנימיות מדות משה – המדה העשירית היא "תתן אמת ליעקב", "אין אמת אלא תורה", מצביע על מה שקורה בשנה העשירית. מגיע למשנה, עיקר התורה שבעל פה. לכן יוצא ממיכה, שלעומת משה הוא תושבע"פ. "תתן אמת ליעקב" – "יעקב איש תם ישב אהלים", לומד שם משנה (אותיות נשמה). אמרנו שבגיל 13 גמר את יג המדות שלו, בנה את כללות הלא-מודע שלו, ויכול להיות יהודי מחויב במצוות.

מגיל מצוות עד גיל עשרים – תיקון המודע לאחר השלמת הלא-מודע

מה אחר כך? מי שמכיר את הכוונות של חנוכה, ודבר פשוט, אחרי גמר יג המדות מתחילות ספירות המודע. כעבור עוד שנתיים הוא גמר חכמה ובינה שלו, ואז יכול ללמוד גמרא. כשסופרים את יג המדות אין אחר כך את ספירת הדעת בפני עצמו, כי הוא נכלל ומתגלה מתוך עצם ההתקשרות שלו בכתר, ב-יג המדות. בגיל 15 גמר במודע לתקן את השכל שלו, והגיע לדרגה של לימוד גמרא – סברות, שכל של גדלות מוחין. אם זו גדלות מוחין של אמא, תלמוד בבלי – כנראה שבן חמש עשרה לעשרים צריך להיות בעיקר בקי בבבלי – ואחר כך, מגיל עשרים, תלמוד ירושלמי. מה קורה בגיל 18 לפי זה? בעצם על כל מה שדברנו עד כה אפשר להרהר, אבל מה שבא בהמשך כל כך חלק ופשוט שמוכיח את המבנה למפרע, כמו שבגיל 15, שנגמר השכל, ראוי ללמוד גמרא (גם מלשון גמר – גמר בנין השכל, חכמה ובינה, בנפש). בגיל 18 הוא בנה את הרגש שלו, חסד-גבורה-תפארת בעוד שלש שנים – עיקר רגש הלב, המורגש בנפש – ואז יכול להתחתן (מתוך אהבה, פחד מניתוק קשר האהבה ורחמים). יוצא צבא ("בן עשרים לרדוף" בתורה, ואם לא יוצא לצבא אזי יוצא לעסוק בפרנסה, כמו יוצא צבא, יוצא לעבוד) אחרי שהשלים נצח והוד – הכי טוב מהכל, ככל שמתקדמים מוכיח את עצמו. הנצח וההוד הם שם "צבאות", הכח של החיל – הוא יכול לצאת "לבר מגופא" (שם הנו"ה), לרדוף.

עד גיל עשרים ושתים – השלמת יסוד ומלכות

אפשר לחשוב שלכאורה היה צריך להיות עוד גיל שמשלים הכל, בגיל 22. לפי המבנה שבנינו עד כה את היסוד ומלכות גומרים בגיל 22. כתוב ש"מקום הניחו לי" – כל מה שדובר, מה שאמרו, משאיר אחד שנבין בעצמנו. הכל מובן, "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף" – גמרנו הכל, אתה יוצא צבא, אבל יש עוד שנתים לגמור את היסוד והמלכות שלך לפי שכל זה. יסוד ומלכות הם שוב חתן וכלה, איש ואשה. מה קורה בגיל 22? שנתים ישבת בכולל. התחתנת בגיל 18, לא הגעת עדיין ל"בן עשרים לרדוף" – לא אומרים לך להתגייס לצבא ולא לצאת לעבודה. בפירוש לפי התורה יוצא ששנתיים ישבת בכולל. שנה אחת הקדשת למצות עשה דאורייתא של "ושמח את אשתו שנה אחת" – המשכת לשבת בכולל עוד שנה עד שיש לך ילד או שנים בגיל עשרים, ואז אומרים לך לצאת לעבודה. שנתים היה לך גן עדן, יחד עם אשתך ב"קן המשפחה". כנגד השנתים בגן עדן – שנתים אתה צריך לצאת לעולם, או למלחמה ממש, להלחם עם רובה ביד, או למלחמת הפרנסה, גם מלחמה בראש כל חוצות. משהו אמור בנפש להתאזן. עוד פעם – שנתיים בבית, שנתיים בחוץ. דווקא השנתים בחוץ הן כנגד הספירות יסוד ומלכות.

איזון שלום הבית אחרי ארבע שנות נישואין

מה המצב המאוזן של האדם (שיתכן שכבר יש לו ארבעה ילדים)? הוא הספיק לחוות שנתים עם אשתו בבית ושנתים עם אשתו שהוא לא בבית – מה אמור להיות המצב המושלם של האדם? ששלום הבית שלו כעת הגיע לאיזון מלא. כלומר, בגיל 22 הוא כבר יכול להיות יועץ נישואין וגם להיות שדכן – יש לו כבר נסיון חיים של שנתים בבית ושנתיים בעבודה, שהן יסוד ומלכות. צריך את החויה הזו והחויה הזו, כי בכל מצב יכולות להווצר בעיות בבית, ביחס בין בני הזוג. אחרי שהוא עבר שנתים במצב הראשון ועוד שנתיים במצב ההפוך – כעת יכול להיות מאוזן לגמרי, איך לחיות איש ואשתו בבית אחד. כעת יכול להמשיך בשקט, להגיע לבן שלשים לכח, ארבעים לבינה, חמשים לעצה וכך הלאה – והכל, כמה שיותר שנים, שיהיה חזק ויוכל לעמוד על רגל אחת, יכולת שהתחילה לו כעת בגיל שלש.

גיל שלש – התקשרות לא-מודעת לרבי ואהבת ישראל אמתית

לחיים לחיים, שנזכה לרוץ מהר מהר וגם לעמוד על רגל אחת ואף אחד לא ידחוף אותנו – בזכות אהבת ישראל. נמצא משהו חשוב, שעשינו קשר בין אהבת ישראל והתקשרות לרבי – אותו יסוד. אם נתבונן בכל הפסוקים של הרבי, היחיד שמחבר בין משהו בתורה לשם של חכם הוא רק הפסוק הזה – "'ואהבת לרעך כמוך' רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה". בכל הפסוקים שהרבי בחר אין עוד אחד עם הצבעה על הרבי – שיש בו רבי. הפסוק היחיד שאומר שיש בעולם רבי הוא רק פסוק זה – "רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה". מי שאומר שזה כלל גדול בתורה הוא עצמו הרבי, שיכול לפתוח את עינינו שיש כלל גדול בתורה. הוא ה"בנין אב". מתי קורה בהתפתחות הלא-מודע של הנפש? בגיל שלש, כעת. שבזכות ההתקשרות לרבי עם אהבת ישראל אמתית נקבל פני משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

[ב] סדר היום = 325 = 13 פעמים 25 = 25 במשולש = 5 פעמים סה (שם אדנ-י), הר"ת (נמצא שהיחס של הר"ת לאוס"ת הוא א:ד). חנוך = 7 פעמים זה (נבואת משה), סדר היום = 13 פעמים כה (נבואת שאר הנביאים), ודוק. במילוי מה, חנוך = 637 = 13 פעמים 7 ברבוע, סדר היום = 1183 = 7 פעמים 13 ברבוע. ביחד – 1820, סוד פעמים הוי' ב"ה וכו'. במספר קדמי, חנוך = 327 (סדר היום עם שני הכוללים). סדר היום = 1296 = 36 ברבוע (6 בחזקת 4). יחד – 1623 = 3 פעמים ישראל.

[ג] י"ל ששלשתם (רשב"י ורבי אלעזר והאריז"ל) כנגד ג המדות שיתבארו להלן (רשב"י ובנו כנגד "הוי' הוי'" והאריז"ל כנגד "אל", וד"ל).

[ד] עשרים = כתר כנודע (בחינת רצון, הפירוש הפנימי של "אב", לשון "אם תאבו ושמעתם"). "בן עשרים לרדוף" = 992 = מלכות מלכות (1.6 פעמים כתר, כנודע היחס בין כתר למלכות, שכתר מוסיף את החלק החמישי למלכות, וד"ל) המתחלק בחתך זהב ל-תריג וסנהדרין.

[ה] במשנת "בן חמש למקרא וכו'" יש יד גילאים – סוד שם שדי, שאמר לעולמו די, "בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם", די לעולם לשון העלם, כמבואר בדא"ח. עד גיל עשרים (ועד בכלל) יש ו גילאים ומגיל שלשים עד גיל מאה יש ח גילאים. ו ברבוע, 36, ועוד ח ברבוע, 64 = י ברבוע, 100 (התכלית, "בן מאה") – "וחי בהם", וד"ל.

[ו] והסימן: "ראשו כתם פז" ר"ת פאות זקן.

[ז] "וראשית גז צאנך תתן לי" = 23 (חיה, חדוה, זיו) פעמים פאה. הר"ת – וגצתל = 529 = 23 ברבוע = תענוג וכו'. האוס"ת = 1449 = 7 פעמים אור = 63 פעמים 23. בדילוג תבות: וראשית צאנך לי = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (הדילוג השני של אותיות = "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"!) = אחד פעמים פאה, אלהים. גז תתן = 860 = 10 (23 היינו מספר הראשוני ה-10) פעמים פאה.

[ח] ידוע ש"בראשית" הוא "בשביל ישראל" שהם "מאמינים בני מאמינים" ו"רחמנים בני רחמנים" בגימטריא "בראשית ברא אלהים" ("אני אמרתי אלהים אתם", היינו לומר שראשית הבריאה הוא לברוא את הטבע היהודי, מה שיהודים הם "מאמינים בני מאמינים" ו"רחמנים בני רחמנים"). הערך הממוצע של שתי הבחינות (אמונה רחמים = 400, שלמות של כ ברבוע, המתחיל להאיר בנפש היהודי מ"בן חמש למקרא") = 601, סך כל יד הגילאים המנוים במשנה "בן חמש… בן מאה…", ודוק.

[ט] ראוי להעתיק כאן את פירוש הרמב"ן ל-יג מדות הרחמים:

"ויקרא ה' ה' אל" שלש תיבות הללו הן שמ

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לחיים לחיים. בעוד כמה ימים ההילולא של אדמו"ר הזקן. ננגן אחד הניגונים שלו.

א. תשובת הכלל – לעלות לדרגת "תמתי"

ניגנו "קול דודי".

אחותי-רעיתי-יונתי – תיקון הפרט במעשה, ברגש ובשכל

כתוב שעם הניגון הזה אדמו"ר הזקן היה עושה בעלי תשובה. כיון שבזמן האחרון אנחנו מדברים על תשובת יחיד ותשובת צבור, קשור לתנועה שלנו, שצריכה להיות תשובה של צבור, של כל עם ישראל יחד, "לתקן עולם במלכות שדי" בארצנו הקדושה ובכל העולם, ננסה להתבונן איך בניגון הזה – במלים "קול דודי וגו'" – יש את הממד של תשובת היחיד, הפרט, ושל תשובת הכלל, הצבור. אפשר לומר שכל שלש המדרגות הראשונות, "אחֹתי רעיתי יונתי", הן דרגות של יחיד – "אחתי" תיקון המעשים, "סור מרע ועשה טוב"; "רעיתי" תקון הרגש, הלב. במאמר של השבוע מבואר שהנותן פרוטה לעני מתברך ב-ו ברכות והמפייסו ב-יא ברכות, והוא מסביר שחלק מהמצוה הוא תיקון הלב – שרגשות הלב יהיו כלים לגילוי אור עצמי של הקב"ה, זו בחינה של "רעיתי"; "יונתי" תיקון השכל, וכמו שנסביר בהמשך את מעלת תיקון השכל על תיקון הרגש.

תיקון הכלל – "תמתי" – תיקון הצבור נעוץ בתיקון המעשה

המדרגה הרביעית היא "תמתי", "תאומתי", "כתר אחד לשניהם" – רצון אחד לשניהם. רצון אחד ל"מלכא" ולמלכות שלו, כנסת ישראל. "שוין בקומתן" היינו שרצון המלך ורצון העם זהים – זו תשובה של צבור, לכך אנחנו מצפים ומאחלים לעצמנו, שנזכה לדרגת "תמתי". שהמלך והעם יהיו בדיוק בראש אחד, ברצון אחד, "עושין רצונו של  מקום", וממילא יש כל הזמן יחסי גומלין בין המלך לבין העם, בין המלך ל"תמתי". היות ש"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", ומודגש על פי פשט בכך שחז"ל דורשים "תאומתי" – הדרגה הכי גבוהה של "אחֹתי", אחוה, תיקון המעשים (נה"י) קשור לתיקון הרצון (כתר אחד לשניהם) – פשוט ש"הא בהא תליא", שהדרגה של "סור מרע ועשה טוב" מתקשרת לתשובת הצבור.

כח הצבור – פדיה בשלום

הדבר קשור למאמר של השבוע, "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". חז"ל אומרים שכל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות. בסוף המאמר מסביר הרבי שהכוונה לפדית המלכות מבין האומות, וזה נעשה בזכות תורה וגמ"ח – המשכה מלמעלה למטה. תפלה לכאורה היא העלאה ממטה למעלה, ולכן "שעת צלותא שעת קרבא" – לא פדיה בשלום, אלא בדיוק ההפך, עבודת התפלה היא מלחמה (כמו שנסביר בהמשך במאמר). בכל אופן, הוא מסביר במאמר שמי שזוכה להתפלל עם הצבור – שיש אחדות, "תמתי" – או אצל נשמה כללית (כמו דוד המלך), גם תפלת היחיד שלו היא תפלת צבור (תוספת חשובה ביותר), אז גם התפלה היא פדיה בשלום. אנחנו מאחלים לעצמנו שכל הפדיות שאנו זקוקים להן, כל הגאולות והישועות, תהיינה בשלום. באיזו זכות? יש דבר שמצד עצמו דורש מלחמה, תפלה, אבל אם יש צבור יחד – צבור בדרגה של "תמתי" – גם זה בשלום. שוב, הבסיס הוא "אחֹתי" והשיא "תמתי". עם ההתבוננות הזו אפשר לשיר את הניגון עוד פעם. כתוב שאדה"ז רצה שישירו את הניגון שלש פעמים. בדרך כלל אין לנו סבלנות לשיר שלש פעמים, לכן שרים פעמיים לכל היותר, אבל היום נקיים את ההוראה שצריך לשיר שלש פעמים.

נגנו "קול דודי". לחיים לחיים.

ב. הזהר על הפרשה – פתיחת ה"רעיא מהימנא" במצות ידיעת ה' בכלל

תחלת ה"רעיא מהימנא" – ענינו של משה רבינו – בפרשת וארא

נפתח עם הזהר של פרשת וארא. ידוע שיש חלק מהזהר שנקרא "רעיא מהימנא", שהוא באור של טעמי המצוות – מה שמשיח בא לגלות טעמי תורה. החלק בזהר שעוסק בטעמי המצוות הוא רעיא מהימנא. מיהו רעיא מהימנא? משה רבינו, משה רעיא מהימנא. יש תופעה חשובה מאד בזהר הקדוש, שהחלק הזה – החשוב ביותר, שממנו יש הרבה מאד צטוטים חשובים בחסידות, כמו ש"משיח בא לאתבא צדיקיא בתיובתא" ועוד ועוד – מתחיל מפרשת וארא, פרשתנו. כלומר, לפני פרשת וארא אין רע"מ בזהר הקדוש. תופעה שאומרת דרשני – כנראה משה רעיא מהימנא מתחיל את ענינו ותפקידו מפרשת וארא, והדבר משתקף בזהר. נעשה גימטריא יפה ששייכת לשנה שלנו, תשעב = משה רעיא מהימנא. זו שנה מסוגלת להתעמק במשה רע"מ. ידוע שאצל משיח יש שלש בחינות – משיח בן יוסף, משיח בן דוד, משה רעיא מהימנא (יותר גבוה אפילו ממשיח בן דוד, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – והמדרגה העליונה הזאת מתחילה בפרשתנו. גם משה מתחיל בפרשה זאת את הענין שלו, לגאול את עם ישראל בפועל ממש.

חמשת לשונות הגאולה עד לתכלית ה"והבאתי" (תכלית הבריאה כולה)

מהפסוקים הראשונים של הפרשה, שם כתוב "לכן אמר לבני ישראל אני הוי' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם… ולקחתי אתכם לי לעם… והבאתי אתכם וגו'". זו תחלת הפרשה, וידוע שכנגד ארבעה לשונות של גאולה שותים ארבע כוסות של יין בפסח, חג הגאולה, יציאת מצרים. יש שם גם לשון חמישי, "והבאתי", ולכן יש – כמו המהר"ל מפראג – מי שנוהג לשתות כוס חמישי (וכל חמישי הוא משיחי). אבל, אם מדייקים בפסוקים, שלשת הלשונות הראשונים, בי"ע מלמטה למעלה, הן פסוק אחד. הלשון הרביעי קובע ברכה לעצמו – "ולקחתי" – פסוק בפני עצמו. הלשון החמישי שוב קובע ברכה לעצמו – "והבאתי". אבל, בתוך הפסוק של "ולקחתי" – בבחינת "לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו", רומז למ"ת שאחרי יצי"מ (התכלית של יצי"מ, לקבל את התורה על הר סיני – "תעבדון את האלהים על ההר הזה") – יש כמה לשונות "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני הוי' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". רק אחר כך "והבאתי אתכם" עד התכלית של "ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'". יש פה יחידה של שלשה פסוקים והתכלית היא "ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'"[ב]. רמז יפה שהסיום הזה עולה בדיוק 2000 בגימטריא, רומז לאות הראשונה של התורה, ב רבתי ד"בראשית" – התכלית של בריאת העולם ומתן תורה, שיהיה "ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'". למרבית הפלא, גם המלה ארץ – סיום הפסוק הראשון ("בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ") – במילוי המילוי (אלף למד פא ריש יוד שין צדיק דלת יוד קוף) עולה בדיוק 2000. שוב, רמז נאה רק כדי להדגיש שהתכלית היא הארץ, הדירה בתחתונים לשמה ברא הקב"ה את העולם, כאשר עם ישראל יושב לבטח בארצנו הקדושה. מהו ה"בטח"[ג]? שחיים על פי תורה[ד], זה הבטחון שלנו.

"וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" – מצות ידיעת ה' בכלל

שוב, אמרנו שחוץ מ"ולקחתי" יש בפסוק השני גם "והייתי" ו"וידעתם" – פעלים שמתחילים ב-ו, שהכל המשך. אומר הרע"מ – הכל הולך אחר הפתיחה של רע"מ בזהר הקדוש, שענינו לפרש את ה"פקודין דאורייתא", טעמי המצוות – שהמצוה הראשונה שקבלנו, עוד לפני יציאת מצרים, היא כאן מצות "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם", המצוה לדעת את הקב"ה "בכלל". יש ידיעת ה' בכלל וידיעת ה' בפרט, כמו שגם הרבי הצ"צ מביא בדרך מצותיך במצות האמנת אלקות, אבל היסוד של החילוק הזה הוא תחלת הרע"מ בפרשת השבוע על פי הפסוק "ולקחתי…", מתן תורה, שתכליתו לדעת את ה'. מתי אנחנו זוכים לידיעה בפרט?

בלי ידיעת ה' בכלל אין תועלת בנסים ובנפלאות – אז והיום

הזהר ממשיך ומסביר שבלי ידיעת ה' בכלל אי אפשר לעשות את האותות והמופתים של יציאת מצרים, המדוברים בפרשתנו ובפרשה הבאה ועוד בהמשך. למה? כי אם לא יודעים את ה', לפחות בדרך כלל, עלולים לפרש את האותות והמופתים כדרך הטבע או ככישוף ומעשה חרטומים ר"ל. לכן אין תועלת בנסים אם אין ידיעת ה' בכלל. הדבר הזה מאד אקטואלי, כמו כאן בארץ – כל המלחמות והנסים שהיו, למה לא עשו את הרושם הגדול הראוי? למה הרבי צועק שיש נסי נסים על כל צעד ושעל ולא שמים לב? כי אין את ה"וידעתם". כך הזהר כותב כאן בפירוש, שבלי ה"וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" אין תועלת בנסים[ה]. לכן קודם צריכים "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" ואז ה' מתחיל לעשות נסים שמכירים במקורם – שמדובר באמת בנס מן השמים. כך כותב כאן הזהר.

כל התורה כדי לעבור מידיעה בכלל לידיעה בפרט

מתי זוכים לתכלית הסופית, לידיעה בדרך פרט? הזהר כותב שרק בסוף הארבעים שנה, כאשר ה' נותן לנו לב לדעת. הזהר לא מביא את הבטוי "לב לדעת" (שדברנו עליו לפני שבוע), אלא לומד זאת מהפסוק "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". הזהר אומר שפסוק זה הוא הידיעה בפרט. פסוק שמופיע בדברים, בסוף חיי משה, כאשר הוא חוזר שוב על סיפור מתן תורה. הזהר אומר שהידיעה שאני ה' אלקיכם היא הידיעה בכלל, אבל הידיעה ש"הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" היא הידיעה בפרט, וכל התורה והמצוות הן כדי להגיע לכך.

דברי הרע"מ מקור לספר היד החזקה הפותח במצות ידיעת ה' ומסיים ב"כי מלאה הארץ דעה"

אתמול היה יום ההילולא של הרמב"ם. הרבי כותב בשיחה על ביאורו של אביו לקטע זה של רעיא מהימנא שהוא מקור כמעט מפורש לכל שיטת הרמב"ם. איך הוא פותח את היד החזקה? שהמצוה הראשונה היא לידע שיש שם מצוי ראשון וכו' וכו'. אחר כך יש את כל היד החזקה, ובסוף – לפי שיטת הרמב"ם – האדם שעבר את הכל מקדיש את החיים שלו, החיים הנצחיים שלו, לדעת את הקב"ה בדרך פרט. אז עם ישראל נעשים חכמים גדולים ומתקיים היעוד של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". כלומר, הרמב"ם מתחיל עם "לידע" ומסיים "כי מלאה הארץ דעה" – כאילו הרמב"ם לוקח זאת ממש מהרע"מ. כשקוראים את הרע"מ מאד בולט, פלאי פלאים, שיש כאן מקור מפורש לכל שיטת הרמב"ם – הכל מתחיל בדעת ונגמר בדעת, רק שהראשונה היא דרך כלל והאחרונה דרך פרט, וכל המצוות באמצע.

הפרטים המעטים הכלולים בידיעת ה' בכלל בזהר וביד החזקה

מה מדייק בקטע הזה רבי לויק? אף על פי שהזהר אומר ש"וידעתם" היינו ידיעת ה' בדרך כלל, רבי לויק מדייק במלים של הזהר – שטרם אמרנו – שאפשר ללמוד מהן כמה פרטים במשמעות ידיעת ה' בדרך כלל. אלה פרטים מעטים, כמו שהרמב"ם אחרי שאומר "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע וכו'" מקדיש ארבעה פרקים – בדרך כלל – של ידיעת ה' בכלל. עושה כללות גדולה מאד של מעשה בראשית ומעשה מרכבה. מתחיל דווקא ממעשה מרכבה, הכי גבוה – שני הפרקים הראשונים שלו הם מעשה מרכבה בכללות – ועובר למעשה בראשית, שמוסבר בכללות בעוד שני פרקים. אחר כך הוא מתחיל לפרוס את כל תריג מצוות התורה, עד לימות המשיח ו"כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – ידיעה בדרך פרט. לידיעה בדרך פרט הקדיש הרמב"ם, לפי דרכו, את ספר מורה נבוכים – לאחר היד החזקה שלו. הזהר מביא את כל הפסוק עד "וידעתם" – "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני הוי' אלהיכם".

שבעה לשונות של גאולה

התחלנו להסביר שעם "והבאתי" יש חמשה לשונות של גאולה, אבל היות שב"ולקחתי" יש שלש בחינות אפשר לפרש טפה אחרת – חדוש, אבל חדוש מתבקש – ולומר שאפשר להרחיב את חמש המדרגות לשבע, כרצוי לכתחילה לעשות מהחמש שבע: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והייתי, וידעתם, והבאתי. רואים מיד ש"וידעתם" כאן (המצוה הראשונה של התורה לפי הרע"מ) נאמר בסגנון אחר – הכל אני, ראשון המדבר, ופתאום נכנס "וידעתם", שאתם תדעו. ארבעת לשונות הגאולה, עם הלשון החמישי, תמיד מוסבר מלמטה למעלה, כמו שאמרנו קודם – ה-ו-ה-י-קוש"י:

קוצו של י והבאתי

י ולקחתי

ה וגאלתי

ו והצלתי

ה והוצאתי

אבל אם בונים כאן מבנה של שבעה פעלים, שכל פועל הוא מדרגה בפני עצמו, מן הראוי להקביל בצורה אחרת לגמרי – מלמעלה למטה כנגד מדות הלב. כלומר, "והוצאתי" חסד, "והצלתי" גבורה, "וגאלתי" תפארת, "ולקחתי" נצח, "והייתי" הוד, "וידעתם" ביסוד – מיוחד, המצוה – ובסוף "והבאתי" במלכות:

וההסבר: "והבאתי" במלכות מתבקש לגמרי – בחינת הארץ, המלכות. מה זה "וידעתם"? מצוה לדעת, שלפי הסדר המכוון כעת יוצא כנגד היסוד המכונה "כל", היינו הידעה בכלל. מאד מתאים – ה"צדיק יסוד עולם". אנחנו יהודים, והדבר הראשון לממש את "ועמך כֻלם צדיקים" – כל היהודים צדיקים – הוא קיום "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם". ידוע שהיסוד עולה עד הדעת, כמו בכוונת הלולב, להמשיך את טפת הזרעא חייא וקיימא מהדעת – זה "וידעתם" ביסוד. "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים" מאד מתאים כזוג – נצח והוד – ואחר כך "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" ובסוף "והבאתי אתכם אל הארץ". "וגאלתי" היינו גילוי יסוד אמא בתפארת ז"א. "והצלתי" – תיקון הגבורה. עצם ענין "והוצאתי" – עצם הענין של יציאת מצרים, ה' הוציא אותנו מתחת סבלות מצרים – היינו חסד ה'. ההצלה וההפרשה שלנו מעבודתם גבורה – הבדלה והפרשה. הגאולה בנפש כנגד הלב, התפארת, שמקבל מיסוד אמא. כך אפשר בצורה מאד יפה להסביר את כל שבעת הלשונות[ו] בדרך מלמעלה למטה, מחסד עד מלכות. כל זה היה רק בשביל ה"וידעתם", יוצא דופן מבחינה לשונית, שהוא הצדיק – הוא אתם, הצדיק יסוד עולם שמצווה, מצוה ראשונה, לדעת את ה' בדרך כלל.

דיוק רבי לויק בלשון הזהר – התקשרות כחב"ד בידיעת ה' בדרך כלל

על רקע זה אומר הרע"מ: "פקודא דא קדמאה דכל פקודין", המצוה הראשונה של כל המצוות שלנו, "ראשיתא וקדמאה דכל פקודין", חוזר ואומר שהיא הראשין הקודמת לכל המצוות, "למנדע את ה' בדרך כלל", לדעת את ה' בדרך כלל. מה הכוונה לדעת את ה' בדרך כלל? הוא ממשיך ומפרט קצת. אבל לפני כן, איך אבא של הרבי מדייק עד כאן? קודם מקדים ש"פקודא דא קדמאה לכל פקודין" ואחר כך חוזר על עצמו "ראשיתא וקדמאה לכל פקודין למנדע". יש פה איזה סדר של קדם-ראשית-קדם ואחר כך "למנדע". כלומר, הדעת באה לאחר שלשה שלבים בנפש של התקשרות למצוה זו שהיא "קדמאה דכל פקודין, ראשיתא וקדמאה דכל פקודין למנדע". הוא אומר שה"קדמאה" הראשון הוא כתר, שנקרא קדם סתם. ה"ראשיתא" היינו חכמה, "ראשית חכמה". אחר כך שוב "קדמאה" היינו התגלות עתיקא באמא (כמו השם של יציאת מצרים "אהיה אשר אהיה" – אשר באמצע אותיות ראש, "ראשיתא"). אחרי שיש את הג"ר בנפש, קדמאה-ראשיתא-קדמאה, לאחר התחושה שאנו עצמנו, נשמות עם ישראל קדושים, מושרשים ומיוחדים בקדמאה-ראשיתא-קדמאה (הקדמאה השני היינו מה שישראל קדם לעולם, אך הקדמאה הראשון היינו מה שישראל קדם גם לתורה הקדומה – "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" – מה שישראל קדם לראשיתא, ראשית חכמת התורה) אומרים "למנדע", באה המצוה לדעת. איך עוד נשייך טפה לעצמנו? הדבר הפשוט הוא שאיני יכול לדעת כלום, ובמיוחד לדעת את הקב"ה, אם איני עובר את השלבים הקודמים. המצוה היא הדעת, אבל כדי להגיע לדעת, "למנדע", אני צריך התקשרות של הכתר שלי – הרצון שלי, התענוג שלי, האמונה הפשוטה שלי – וצריך גם חכמה ובינה, "ראשיתא וקדמאה", בטול ושמחה. רק אחרי שלבים אלה בנפש אפשר לומר "למנדע". זה הדיוק הראשון שכותב אבא של הרבי.

דיוקי רבי לויק בפרטי הידיעה בדרך כלל

מה צריך "למנדע"? צריך לדעת את הקב"ה בדרך כלל. ומה היא ידיעת ה' בדרך כלל? "דקוב"ה איהו שליטא עילאה רבון עלמא וברא עלמין שמיא וארעא וחיליהון, דא בדרך כללא". זה לשון הזהר, שידיעת ה' בדרך כלל – לא בדרך פרט, "הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" – אבל גם כולל כמה פרטים-דרגות. צריך לדעת שה' הוא "שליטא עילאה, רבון עלמא, וברא עלמין שמיא וארעא וחיליהון". אף אחד ממפרשי הזהר לא מדייק כאן את כל הלשונות, חוץ מאבא של הרבי:

הכל מתחיל מ"שליטא" – אותיות שליט"א, כמובן, כל מי שחי במוחין של שליט"א הוא כאן בדרגה של "שליטא עילאה" – לשון שלטון, שייך לתקון המדינה שדברנו עליו. הכל בדרך כלל, אבל אלה ספירות. הוא אומר ש"שליטא" היינו מלכות דא"ק שנעשית פנימיות הכתר דאצילות, כמו "חביון עז העצמות" שבפנימיות רדל"א. שליטא היינו שלטון, מלך, אבל דבר ראשון צריך לדעת שיש מלכות דא"ק שנעשית פנימיות האמונה, העתיקא שלי. מה הכוונה ב"עילאה"? פרצוף אריך, שאצלי הוא הרצון שלי. "שליטא עילאה" היינו כתר, הכולל שתי בחינות – שליטא ועילאה – מלכות דא"ק שנעשית פנימיות עתיק ועילאה אריך. אחרי שאני מכיר את ה' בדרך כלל כ"שליטא עילאה" צריך להכיר אותו כ"ריבון עלמא". הוא אומר שכאן לא כתוב "עלמין" לשון רבים, כמו שבהמשך כותב שברא "עלמין" – בעצם הוא רבון כל המציאות, כל העולמות, אבל כאן הכל נכלל בנקודה אחת, וה' הוא רבון עלמא. הוא אומר ש"רבון עלמא" היינו מוחין דאבא – שכל העולמות, כל מה שה' בורא, הוא עלמא אחד, וה' הוא הרבון. אחר כך הוא אומר "וברא עלמין שמיא וארעא וחיליהון". "וברא עלמין" כבר אמא, כנגד דרגת הבריאה בכלל – כח הבורא – "אמא עילאה מקננא בכורסיא". ה' בורא עלמין מכח אמא, וזה שהעלמין כוללים שמיא וארעא היינו ז"א ונוק' דז"א. כלומר, "וברא עלמין שמיא וארעא" כנגד ה-ו-ה של שם הוי', ו"רבון עלמא" כנגד י של ה'. ובסוף "וחיליהון" – "[ויכלו השמים והארץ] וכל צבאם" – כנגד העולמות התחתונים בי"ע.

גם בהתבוננות בדרך כלל כלול כל סדר השתלשלות

אם כן, רק בבטוי הקצר של הזהר של ידיעת ה' בדרך כלל יש את כל המדרגות האלה. על דרך הראש של אדמו"ר האמצעי, שגם ההתבוננות שנקראת כללית – אף שרוצים בחב"ד התבוננות פרטית – צריכה לעבור את כל סדר השתלשלות מרכ"ד עד סוכ"ד. כך הלשון כאן עוברת על כל סדר השתלשלות – ממלכות דא"ק עד לעולם העשיה התחתון:

קוצו של י שליטא               מלכות דא"ק שנעשית פנימיות עתיק דאצילות

עילאה               אריך אנפין

י רבון עלמא         אבא

ה וברא עלמין        אמא

ו שמיא                 זעיר אנפין

ה וארעא               מלכות

וחיליהון             עולמות בי"ע

התכללות כל הסדר במלה "כלל"

עיקר החידוש שכותב כאן אבא של הרבי, שכל הסדר הזה נלמד מהמלה "כלל". דוגמה של כוונה יפהפיה שהוא מחדש כאן. הוא אומר ש-כלל כולל שלש אותיות, כ-ל-ל, והוא מתייחס לשלשתן – אותיות של עשרות – במספר קטן, כאילו הן יחידות (או בסגנון אחר: כל בחינה כאן כוללת עשר ספירות בפרט, וכמבואר בדא"ח שאין התגלות כלל ללא גילוי של עשר בכל נקודה ונקודה). אומר ש-כ היינו שתי בחינות שהולכות יחד, ל שלש בחינות שהולכות יחד, ועוד ל עוד שלש בחינות שהולכות יחד (ובעצם ה-ל השניה משקפת את ה-ל הראשונה לגמרי). אומר שזה בדיוק מה שכותב כאן: "שליטא עילאה רבון עלמא" היינו י וקוש"י – כתר וחכמה – נכללו שניהם ב-כ של המלה "כלל". אחר כך "וברא עלמין שמיא וארעא" היינו אמא-ז"א-נוק', שלש מדרגות, כנגד ה-ל הראשונה של "כלל". ב"וחיליהון" יש שלשה עולמות בי"ע, ל שניה, שמשקפת לגמרי את שלש הבחינות דאצילות, היות שאמא עילאה מקננא בכורסיא, ו"ק בעולם היצירה והמלכות – סיפא דכל דרגין – בעשיה. כלומר, שתי המדרגות של ל-ל (סוד הלב היהודי כנודע) הן פעמיים אותיות ה-ו-ה בשם הוי' ב"ה[ז].

מ"ושמי הוי' לא נודעתי להם" ל"וידעתם כי אני הוי' אלהיכם"

עד כאן הקטע מהזהר. שצריך קודם להכיר את ה' בדרך כלל, והווארט העיקרי כאן הוא שאם לא מכירים בדרך כלל בקב"ה אי אפשר לחוות נסים שה' עושה לנו. כמה שהנס הוא משהו מופלא, לא נקלוט בכלל שזה נס. לכן קודם כל חייבים לדעת את ה'. זו ההתחלה של פרשת "וארא". בעצם, אם מתבוננים בפרשת "וארא", המלה דעת כתובה פעמיים. קודם כל כתוב "ושמי הוי' לא נודעתי להם" – לאבות. הרי עכשיו לבנים אני כן הולך להוודע בשמי הוי', "הוי' דלעילא" (סוד "יפה כח הבן מכח האב", מכח האב דווקא), ואחר כך כתוב "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם", ידיעה בדרך כלל, המצוה הראשונה לפי הרע"מ. יש ודאי קשר בין חמש המלים האלה לאלה – קודם כתוב "ושמי הוי' לא נודעתי להם", לשון דעת, ואחר כך עוד חמש מלים, "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם". אם רק נחבר שני לשונות אלה, "ושמי הוי' לא נודעתי להם" "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם", יוצא יג (אחד) פעמים 137 (שחוץ מכל סגולותיו היום בפיזיקה הוא המספר של מה שנלמד כעת במאמר הרבי הרש"ב – סוד ה-מצבה). עד כאן הקטע מהזהר בקיצור. לחיים לחיים.

נגנו "אלי אתה".

ג. ד"ה "פדה בשלום נפשי" תער"ג – סוד המצבה וההתיצבות; שער צב

ספירה לשון ספיר – פנימיות הכלים

במאמר בע"ב של השבוע הרבי ממשיך להסביר את ספירה לשון ספיר, ואומר שספירה לשון ספיר היינו פנימיות הכלים של הספירות, שהיא מעין האור העצמי ומגלה את האור העצמי. כלומר, שפנימיות הכלי מגלה את מהות האלקות, ולא רק את המציאות שלה שמתגלה בעולמות התחתונים. חיצוניות הכלים גם מגלה, אך על ידי שמסתירה – מסתירה את המהות וכך מגלה את המציאות. יש לבושים חצוניים שגם את המציאות מסתירים, אבל חיצוניות הכלים מגלה את המציאות ופנימיות הכלים את המהות. על כך שפנימיות הכלים היא מעין האור הוא לא כותב את הביטוי המפורסם שמהתעבות האורות נתהוו הכלים, אך כנראה מתכוון לכך. פנימיות הכלים מתהווה מהאור, ולכן היא מעין האור, ואילו חיצוניות הכלים מתהווה מהרשימו אחר הצמצום הראשון. כלומר, בעצם יש שני מקורות לכלים – לפנימיות, ספירה לשון ספיר, ולחיצוניות, ספירה לשון ספור ומספר.

סיהרא באשלמותא – גילוי אור עצמי גם בעולמות התחתונים

בפרק הראשון הוא מדבר על סיהרא באשלמותא שהיה בזמן שלמה. הוא ממשיך את המאמר הקודם, שבזמן הבית היה גילוי פנים, שבא לידי ביטוי במצות ראיה, "יראה כל זכורך", כשם שבא ליראות כך בא לראות, וכך גם בחוש הפנימי של השמיעה. כך יהיה, ביתר שאת, לעתיד לבא – שנראה את הפנימיות, את המהות. הסגולה של בית המקדש, שנבנה בדור ה-טו לאברהם אבינו, דורו של שלמה (שעולה במ"ק 15, כמו ש-דוד עולה 14), זמן של סיהרא באשלמותא, ועל כך כתוב "ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכן מלכתו מאד"[ח] – זה המקור בזהר למושג סיהרא באשלמותא. בעצם מתייחס ל"כסא דוד אביו"[ט], אבל שלמה ישב עליו "ותכן מלכתו מאד". הוא מסביר ש"סיהרא באשלמותא" היינו כאשר האור העצמי מאיר גם בה"ס תחתונות של המלכות, שבדרך כלל לא מגיע אליהן האור העצמי. כאשר מאיר האור העצמי גם ב-ה הספירות התחתונות אז כל המלכות מוארת ומאירה את העולמות התחתונים. אומר שזו תכלית הבריאה, שגם בבי"ע יהיה "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון". לפי סדר השתלשלות בבי"ע "לית איהו וגרמוהי חד בהון", ותכלית תורת משה – החל מעבודת יעקב, ובפרט ב"ויקח את האבן וירימה מצבה" – נועד להמשיך את האור העצמי למטה. קשור למה שנקרא בשבוע הבא, שביציאת מצרים אנחנו נקראים "צבאות הוי'". בתורה "צבאות" אינו שם קדוש, אבל בנביאים – החל מחנה אם שמואל – "הוי' צבאות" הופך לשם קדוש, שענינו גילוי עצמות ממש בעולמות התחתונים. זה היחוד שלו, כמבואר אצלנו באריכות במאמר "וצדיק יסוד עולם" בספר לב לדעת, שסוד שם זה הוא שרבי אמתי – ולע"ל כך כל יהודי – הוא "עצמות ומהות בגוף". זה מה שמשה רוצה לפעול בכל התורה, שם צבאות, התוצאה של מצב "סיהרא באשלמותא" במלכות דאצילות. בכך מתחיל בפרק הראשון.

מצבה – עלית המלכות להתייחד עם התפארת

הוא פותח בסוד המצבה. הרי כל המאמרים האלה הם על "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה" – שלוקח נקודת המלכות, בחינת אבן, ובונה את פרצוף המלכות שנקרא מצבה. במאמר זה מחדש שב"וירימה מצבה" יש רצוא ושוב, העלאה והמשכה – "וירימה" היינו העלאה ועצם ה"מצבה" היא המשכה. הוא מביא מספר הפרדס, בשער הערכים שלו – ערכי הכינויים – ש"מצבה" היא כאשר המלכות עולה להתייחד עם התפארת. היות שהתפארת היא יעקב, לכן להרים מצבה, לבנות את המלכות בסוד פרצוף-מצבה, שייך במיוחד ליעקב אבינו, התפארת. בעצם היינו עלית המלכות להתייחד עם התפארת. זה לשון הרמ"ק.

שער צב – מצבה, ונצבת, והתיצב

בשיעורים הקודמים התבוננו בשער בלשה"ק – שתי אותיות מהן נגזרים כמה וכמה שרשים בעלי שלש אותיות בלשון הקדש. היום נקדיש את ההתבוננות לשער של מצבה, היות שהיא מלת המפתח של המאמר. כמו שאמרנו קודם, מצבה שוה המספר החשוב מאד 137 – קבלה והרבה דברים חשובים. נתבונן מה השער של מצבה – צב (מספר היסודות בטבע, כמבואר באריכות במ"א). מה השרש? בספר השרשים של הרד"ק הוא כותב את המלה מצבה בשני שרשים – יצב ו-נצב. כל המדקדקים אומרים ששני שרשים אלה הם כמעט זהים, אפשר להתייחס אליהם כמעט אותו דבר. כשלומדים דקדוק לשון הקדש יש תופעה מיוחדת, שיש שרשים שמקבלים רק צורה אחת. אחת הדוגמאות הבולטות הוא שרש יצב, שלפי המדקדקים אפשר לומר אותו כפועל רק בלשון התפעל – להתיצב. לפי המדקדקים האחרונים אין שום שם בכלל בשרש יצב – רק פועל, ורק בבנין התפעל. כל שאר הצורות, כמו בפרשת שבוע – קשור לפרשתנו – שכתוב במשה "ונצבת לקראתו על שפת היאר" הן משרש נצב (מה שנאמר בפרשתנו עוד פעמיים "והתיצב לפני פרעה" היינו לשון התפעל משרש יצב כנ"ל). לכאורה אותו שרש, אותה מלה – קודם "ונצבת", לפני מכת דם.

הקדמה לדצ"ך-עד"ש-באח"ב – התיצבות

כלומר, המצב הנפשי שהקב"ה דורש ממשה כדי להתחיל את כל עשר המכות הוא "ונצבת" (לשון מצב). אחר כך, פעמיים, הוא אומר לו להתייצב – לפני המכה הרביעית, ערוב, ולפני המכה השביעית, ברד. אנחנו יודעים שבליל הסדר מחלקים, "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים", דצ"ך עד"ש באח"ב. יוצא משהו מאד יפה, שדווקא לפני המכה הראשונה של כל קבוצה – לא בכדי מתחלק כאן לשלש קבוצות – ה' אומר למשה להתייצב. במכה האחרונה אין התראה. יש בדיוק שלש קבוצות של מכות, ולפני כל קבוצה יש את המלה הזו – ורק במכות האלה. זו תופעה מיוחדת לגבי עשר המכות[י]. "ונצבת" לפני דם, להתייצב לפני ערב ולהתייצב לפני ברד. כל שבע המכות הראשונות כתובות בפרשתנו ושלש המכות האחרונות בפרשת בא – חלוקה למדות של המכות ולמוחין של המכות. שוב, לפי המדקדקים "ונצבת" משרש נצב ולהתייצב משרש יצב, אבל כל כך קרוב שאפשר להתייחס אליהם כשרש אחד.

יצב – צורת התפעל – מלכות

שוב, הווארט ש-יצב מופיע בכל התנ"ך אך ורק בלשון התפעל. מי שלומד את היסודות של הדקדוק יודע שיש בתנ"ך שבע צורות של פעלים – פעל, נפעל, פִעל, פֻעל, הפעיל, הפעל, התפעל – שהן בצורה הכי פשוטה כנגד הספירות: פעל, בלשון קל, בחסד. נפעל – הנפעל שלו – בנצח, ענף החסד. פִעל, לשון כבד, בגבורה. פֻעל בהוד. הפעיל בתפארת. המיוחד של הקו האמצעי שהוא מפעיל אחרים – שהוא משפיע בעצם. לכן צורת מפעיל בתפארת וצורת הפעל ביסוד (היסוד מופעל על ידי הדעת, פנימיות התפארת, בסוד "אין קישוי אלא לדעת", ועל ידי זה דווקא היסוד משפיע במלכות). נשאר המלכות – התפעל, שהדבר פועל על עצמו. תיקון המלכות, "אנא אמלוך", תיקון האגו במציאות. צורת התפעל בא לתקן את האני (יש גם לשלילה וגם לחיוב). היות שהתפעל במלכות, לכן נשים את כל שרש יצב – שמקבל אך ורק את הצורה של התפעל – במלכות.

מצבה – משרש נצב – תיקון המלכות ועליתה לתפארת (מצבות יעקב)

היות ששרש נצב מאד קרוב – למי שלומד את ספרי הקבלה יוצא שהמצבה היא המלכות שעולה לתפארת, כמו שכתוב כאן ברמ"ק. על שרש המלכות בתפארת כתוב "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" – נצב משרש נצב. אין שום דבר בשרש יצב חוץ מצורת התפעל שלו. כל השאר הוא משרש נצב. עוד לפני שכתוב שיעקב לקח מאבני המקום ושם מראשותיו, ואחר כך כאשר קם בבקר כתוב "ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה" – דבר ראשון הוא חולם "והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה… והנה הוי' נצב עליו" (מצב נצב = סלם במילוי: סמך למד מם, ללמד שכללות סוד סֻלם יעקב הוא ענין יחוד התחתון והעליון, "מצב" ו"נצב".הערך הממוצע של מצב נצב הוא מצבה, הערך הממוצע של שתי נשות יעקב, רחל לאה – חלום יעקב מבשר לו את נישואי שתי נשיו כו', רחל כנגד "מצב ארצה" ולאה כנגד "ה' נצב עליו"). הכל לשון נופל על לשון של שער צב – "מֻצב… נִצב". כך מתחיל עוד לפני המצבה, ואין מצבה בתורה לפני מצבה זו. המלה מצבה כתוב בתורה ח פעמים (בלי אות נוספת) – ו מתוכן (רובא דרובא) אצל יעקב אבינו. אחר כך יש עוד פעם אחת שמשה רבינו לפני מתן תורה עושה שתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל ואחר כך בפרשת שפטים נאמר האיסור "ולא תקים לך מצבה אשר שנא הוי' אלהיך", לפני פרשת המלך. בהמשך ל"צדק צדק תרדף" – הכל תיקון המלכות, "צדק מלכותא קדישא" – איסור אשרה, והסיום "ולא תקים לך מצבה אשר שנא הוי' אלהיך" (וכמו שדייקנו, באשרה לא כתוב "אשר שנא הוי' אלהיך"). באיסור מצבה יש תופעה פלאית, ולכן חז"ל מציינים, שהמצבה אהובה לאבות ושנואה לבנים. פלאי פלאים. יש עוד כזו דוגמה? זה חידוש מופלא. יש עוד דבר שאהוב לאבות ושנוא לבנים? מי האבות כאן? רק יעקב אבינו, שלפניו לא עשו מצבה – והוא עשה מצבה, כתוב בו שש פעמים (חוץ מעוד צורות, כמו "מצבת אבן").

איסור "מצבה" בפרשת בהר

חוץ מכל אלה יש פעם אחת בתורה "ומצבה", בסוף פרשת בהר. מצוה, שקשורה להלכה ברמב"ם שאתמול ההילולא שלו – "לא תעשו לכם אלילם ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה כי אני הוי' אלהיכם". ארבעה דברים שאסור לעשות – אלילם, פסל, מצבה, אבן משכית כנגד י-ה-ו-ה. אלילם-פסל (ר"ת אף – "אף עשיתיו", התעוררות חרון אף של מקום בעולם) פגם בי-ה, "הנסתרות להוי' אלהינו" (אלילים היינו גרמי השמים, השמש והירח וכיוצא בהם, ואילו פסל היינו מעשי ידי אדם, כך פרשו המפרשים, והם כמובן הלעומת זה של "תרין ריעין וכו'"). מצבה כנגד ה-ו של שם הוי', התפארת, מדת יעקב כנ"ל, לשם מתקבצות כל הנשמות (בעלותן ממלכות לתפארת כנ"ל). על אבן משכית כתוב בפירוש "בארצכם" בחינת מלכות, ה תתאה שבשם[יא]:

י אלילִם

ה פסל

ו מצבה

ה אבן משכית

הרמב"ם מסמיך מצבה ואבן משכית באותה הלכה ממש. אשרה אצלו בהלכה אחרת. הצד השוה אצלו במצבה ובאבן משכית שאסור לעשותן אפילו לה' (חוץ מבבית המקדש, שם מותרת אבן משכית). מענין שהאבן עזרא מביא – ויש לכך גם מקור בחז"ל – ש"מצבה" היא רק לע"ז, לא לה'. אבל רש"י מביא בפשטות, מהספרי, שמצבה אסורה היא גם לה', וכך פוסק הרמב"ם.

מזבח ומצבה לשיטת רש"י

אם כבר מדברים על מצבה, מה גדר מצבה? נעשה איזו הלכה. יש מחלוקת. לפי רש"י ורוב המפרשים מצבה היא אבן אחת להקריב עליה קרבנות. כמו מזבח, אבל מצבה מיוחד בכך שהיא מאבן אחת, עליה מקריבים קרבנות. אם כבר, נתבונן שיש ודאי קשר בין המלה מזבח למצבה, שהרי צ ו-ז מתחלפות, וגם ח ו-ה מתחלפות בחז"ל – מלים מאד קרובות. אצל יעקב אבינו כתוב "ויצב שם מזבח" ואחר כך כתוב פעמיים "ויצב יעקב מצבה" – אותו לשון, "ויצב", גם אצל "מזבח" וגם אצל "מצבה". רואים שיש פה קשר. למה לא אומרים אותו דבר לגבי מזבח, שאהוב לאבות ושנוא לבנים? למה מצבה יותר גרועה ממזבח? כאשר כתוב מה אנו מצווים לשבר ולנתץ אצל עובדי עבודה זרה בארץ ישראל כתוב כל פעם מזבחותם ומצבותם – רואים שאת המזבח אצל עובד ע"ז צריך לנפץ ולשבור בדיוק כמו המצבה (ואפילו לפניה). אם כן, מה זכות המזבח דקדושה יותר מהמצבה, שדווקא המצבה אהובה לאבות ושנואה לבנים. מסבירים פשט, כמו בלית ברירה, שאם יש בית מקדש צריכים משהו להקריב שם – צריך מזבח.

מצבה בשיטת הרמב"ם

אפשר להסביר ווארט ברמב"ם, למה לא סובר כמו רש"י שמצבה היא כדי להקריב. שני דברים רואים. קודם כל, הרמב"ם כותב שמצבה אינה אבן אחת אלא מבנה. עוד יותר חשוב, הוא כותב שהמבנה כדי שיתקבצו שם כל הצבור (תיכף נגיע לקשר בין צב ל-צבור), ליד המצבה, ועושה חינגה – שמח – לכבוד הע"ז, אם זו מצבה של עבודה זרה. בספר המצוות של הרמב"ם הוא כותב משהו אחר – שלא סותר, אבל מוסיף נקודה אחרת – שהמצבה פשוט היתה בסיס שעליו העמידו את הפסל (יש מי שכותב שעליה עמדו הכומרים להשמיע את דבריהם לעם). הפסל שלהם היה יושב על המצבה. ביד, בהלכה, לא כותב זאת בכלל. בספר המצוות הוא קודם כותב שהמצבה היא בשביל שיתחברו שם. הרי ספר המצוות הוא תרגום מערבית, אבל בכל אופן כתוב שם שהמצבה משמשת לחבר את העם יחד – העם מתחבר בזכות המצבה. אחר כך הוא מוסיף שם, שעל המצבה היו מעמידים פסל. ביד הוא רק כותב שהמצבה היא בשביל להתקבץ, ולא מזכיר בכלל שהפסל נמצא על המצבה.

מצבה – תחליף למלך – "אהובה לאבות ושנואה לבנים"

ניתן רמז, רק כדי לבדר את הצבור: מצבה ר"ת מדינה ציונית בארצנו הקדושה = 38 ברבוע[יב]. לשון ספרי שהמצבה "אהובה לאבות שנואה לבנים"[יג]. הוא הדבר שאנחנו מדברים. הרי גם המצבה הזו, מדינה ציונית, יש אבות הציונים שאהבו את הרעיון, אבל הבנים כבר עוזבים את הארץ. מה שהאבות אהבו הבנים כבר שונאים. טוב מאד שהם שונאים, ככה צריך להיות, שהבנים ישנאו דווקא את המצבה שהאבות שלהם אהבו. זה כמובן בדרך מליצה לגמרי, כי לכאורה הפשט של "אהובה לאבות" היא לא שהאבות אהבו אלא שה' אהב, וכך "שנואה לבנים" היינו שה' שונא ("אשר שנא הוי' אלהיך") ולא שהבנים שונאים. בכל אופן, לשון חז"ל אומרת דרשני – "אהובה לאבות שנואה לבנים". אפשר לומר בדרך מליצה שיש משהו שהאבות אוהבים והבנים כבר שונאים. זו התקדמות חיובית לקראת מזבח ה' האמתי. שוב, לכאורה אי אפשר לבטל מזבח – חייבים מזבח[יד]. לכן אי אפשר לומר שהמזבח אהוב לאבות ושנוא לבנים. אבל מצבה איני חייב. לכן אני יכול לומר בהחלט שמה שאהוב לאבות שנוא לבנים. השמוש של המצבה לחבר את העם מזכיר את המלך (שייך לפרשת שופטים, פרשת המלך). הרמב"ם מגדיר את תפקיד המלך ללכד את העם – "נצב מלך". המלך הוא המצבה שלנו (מלך צדיק בראש העם[טו]), לא צריך מצבה של אבן או אבנים (לפי הדעות בזה), אלא מלך שהוא ילכד את העם. כל דבר שהוא תחליף של מלך הוא כבר שנוא. צריך להכניס לראש שכל התחליפים למלך המשיח – יש כל מיני תחליפים, שלכאורה היו אהובים לאבות, הם כבר שנואים לבנים.

יסוד – צבת-צבט

נכנסים לשער צב: אמרנו שנשים את יצב, להתייצב, במלכות. המלכות מתיצבת לקבל מלמעלה את השפע האלוקי ולהשפיע לעולמות התחתונים. לגבי נצב נאמר שהוא בדיוק מה שהרבי אומר במאמר על מצבה – משרש נצב – שהמלכות עולה לתפארת, מכחו של יעקב. חידוש, כי יהיה לנו עוד שרש לתפארת נטו. שוב, יצב ו-נצב כמעט זהים, אבל גם הרד"ק וגם שאר המדקדקים מחלקים לשני שרשים, עם התופעה המיוחדת ש-יצב רק בבנין התפעל[טז]. נעבור על הפרצוף בקיצור – ז"ת, ואחר כך נגיע גם לדעת. מה יכול להיות ביסוד? יש צבת, בערב שבת בין השמשות "צבת בצבת עשויה". שרש צבת מופיע בתנ"ך אך ורק פעם אחת, וגם השרש לצבוט – עם ט במקום ת, שבמקרה שלנו מתחלף – מופיע רק פעם אחת, שניהם במגלת רות: "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותתר" ושני פסוקים לאחר מכן "וגם של תשלו לה מן הצבתים"[יז]. צבת על שני גווניו – צבט לא היינו כוללים בפרצוף, כי ט היא עיצור, אבל היות ש-צבט מתחלף ב-צבת, שכן נכללת, צריך להתחשב בשניהם יחד – הצבת היא כדי לתפוס משהו ולכווץ, לאחוז בו. נשים ביסוד, הריכוז של הצבת היא פעולת ספירת היסוד, פעולת ריכוז. במיוחד צבט עם ט, שהרי יסוד היא הספירה התשיעית וה-ט בפרט שייכת לה.

הצביון והמטרה

כל ההתבוננות כרגע היא לתקן את המצבה – לתקן את הכח שמחבר את העם, את הצבור. יש שתי חיות שהן מהשער – אחת שהולכת לאט ואחת שרצה מהר, צב וצבי (ביחד, צב צבי = צדק – "צדק צדק תרדף"). ארץ ישראל היא ארץ של מצבה (ארץ העושה מעם ישראל צבור, וכידוע שאין לעם ישראל גדר של צבור בחוץ לארץ) כי היא "ארץ הצבי". בחז"ל צבי הוא משהו מאד חשוב – לשון צביון. הזכרנו את הפסוק "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" – "לצביונם נבראו", כידוע שיש אריכות מופלאה בחסידות, גם של הרביים וגם של רבי אייזיק, על סוד הצביון. כאן המקום להזכיר שהרבי כתב לנו בהתחלה שאנו צריכים לשמור על הצביון והמטרה – שבכל פעולה שאנחנו עושים צריך להיות ברור מה הצביון ומה המטרה. גם בנוגע לתנועה, הדבר הראשון הוא להגדיר טוב-טוב מה הצביון ומה המטרה, ולשמור עליהם. זו לשון הרבי אלינו. הצורה צביון לא מופיעה בתנ"ך, אבל חז"ל דורשים מ"צבאם". צבא הוא ודאי אחד השרשים, תיכף נגיע אליו.

צב וצבי

אבל עוד לפני כן, יש את שתי החיות – צב וצבי. מה השרש של צב – צב או צבב. מה יש עוד ב-צב חוץ מאחד משמונת השרצים? הוא היחיד שכתוב בו "למינהו" בין השרצים – כנראה יש כמה וכמה סוגי צב. יש גם עגלות צב – משהו מכובד ביותר, מפורש בתורה – כרכרה עם כילה. למה קוראים לעגלה מכובדת זו עגלת צב? המפרשים מסבירים שבאמת דומה לצב, וכמו שלצב יש כיסוי, כילה, על הגוף שלו, כך בעגלה. דרך אגב, בטבע – ענין גדול להתבונן בנפלאות הבורא בעולם שברא לכבודו, "עמוד והתבונן נפלאות אל" בטבע – יש לצב את אורך חיים גדול ביותר, יש צב שחי מאות שנים[יח], אז לא לזלזל בצבים. הצב לוקח את החיים לאט לאט. יש צב ויש צבי. כל ארצנו הקדושה נקראת על שם הצבי, מבין כל החיות. למה קוראים לו צבי? המפרשים מסבירים שנקרא כך כי הכי חמוד בין החיות, הכי נחמד לעין, מעורר חשק, הכי אהוב. צבי מלשון רצון וצביון. צבי לשון רצון, כמו בארמית. רואים שהשער צב מאד עשיר וחשוב – גם יפי, גם רצון, הכל. אבל צב הולך יחד עם "עגלות צב" וצבי, לפי הדקדוק, הולך יחד עם "צבתה בטנה". המפרשים אומרים שצבי משרש צבה, "לצבות בטן" אצל הסוטה. מה זה "לצבות בטן", "בטנך צבה", "וצבתה בטנה"? (שלש פעמים בפרשת סוטה). לשון נפוח. כנראה שזלעו"ז, ויש גם נפוח חיובי. למה החיה צבי דווקא משרש צבה, נפוח? כתוב שארצנו היא "ארץ הצבי" כי העור של הצבי מתפשט ומתרחב, מתנפח. בכל אופן, היות שיש כל כך הרבה שוני בין צבה לבין צבי, אם כי המדקדקים אומרים שאותו שרש, נייחד לכל אחד ספירה בפני עצמה.

צבא וצב – נצח והוד

לפני שנמקם את כולם – מה יש עוד? צבא, מלה שחוזרת הרבה מאד פעמים בתנ"ך, "צבאות הוי'", שם "הוי' צבאות" (מה שדברנו קודם, שכל המאמר שלנו הערב הוא בסוד השם צבאות, איך להמשיך גילוי עצמות בעולמות התחתונים, החל מהסוד של סיהרא באשלמותא, "ותכן מלכתו מאד"). מה הם "צבאות הוי'"? הארגון של הילדים, שכולם יהיו חילים בצבאות ה' של הרבי – ענין של חנוך. שם צבאות הוא גם נצח וגם הוד (הוי' צבאות בנצח ואלהים צבאות בהוד), אבל עיקר הצבא הוא נצח – דידן נצח. את מי הוא מנצח? את היצר הרע, את היפך החיים, ומכח זה זוכה לחיים נצחיים. הכל קשור לסוד המצבה. ברור שמקום הצבא הוא בנצח. את הצב שהולך לאט, וגם עגלות הצב – שכנראה נוסעות קצת לאט, העגלות המכובדות עם הכילה (אם נקראות עגלות צב על שם הצב בפרט) – נשים בהוד. "הלך בתם ילך בטח" – הצב מקיים פסוק זה. חוש ההליכה שייך לספירת ההוד. הצבא יוצא ובא – כתוב שצבא הוא קשר בין לצאת ולבוא – בנצח.

צהב – תפארת; צבה – חסד

יש עוד שרש שלא אמרנו – צהב, צהוב, צבע. בלשון חז"ל מה שאנחנו קוראים צהוב הוא "ירוק כחלמון". יש ירוק ככרתי, ספירת היסוד, אבל ירוק כחלמון – הצהוב שלנו – בתפארת, צבע השמש (בחינת יעקב בתפארת). להתנפח, בתור מושג מופשט – לאו דווקא בסוטה – שייך לחסד, מתפשט למעליותא. נשאר להסביר – והוא עיקר הווארט כאן – את הצב והצבי.

צב – הוד; סודות שמונה שרצים

אמרנו שיש שמונה שרצים. מי הם? "החלד והעכבר והצב למינהו" – פסוק אחד. פסוק שני – "והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת". זו אחת הפרשיות הקשות ביותר, שמתחיל ב"זה". כתוב שהקב"ה בכבודו ובעצמו היה צריך להראות למשה, כמו המנורה וכמו מחצית השקל וכמו החדש (בפרשת השבוע הבא) – דברים שקשה לתפוס. ה' היה צריך להראות לו ולהצביע באצבע – "זה" – ואחד מהדברים הקשים הוא שמונה שרצים. איך מסדרים את שמונת השרצים? נושא בפני עצמו. מסדרים ממטה למעלה: "חלד" לשון חלד-ארץ, מלכות. העכבר הוא הרשע בחז"ל, כנגד ספירת היסוד. הצב שהולך לאט-לאט כנגד ההוד, כמו שאמארנו קודם. האנקה הנצח (דומה לאקו, חית הנצח מבין שבע החיות הטהורות, וכמו שיתבאר), הכח התפארת (בסוד "מה שמו [חכמה – כח מה] ומה שם בנו [תפארת]"), לטאה לשון קללה בגבורה, החומט בחסד והתנשמת – לשון נשמה (אותיות שמנה, היינו השרץ השמיני, כנגד הרקיע השמיני), "נשמת שדי תבינם" – מצד הבינה. שמונת השרצים מתחילים מחולד ונגמרים בתנשמת – ה תתאה ו-ה עילאה – והתורה מחלקת אותם ל-3 ו-5 ("חתך זהב"). כלומר, שלשת הלשונות הראשונים (שבפסוק הראשון) הם בסוד "איהי בהוד", הכל נכלל בסוד הנוקבא, "החלד והעכבר והצב למינהו". אחר כך, החמשה הנוספים תופסים פסוק בפני עצמו, והם כנגד חמש הספירות הזכריות יחסית מנצח עד בינה. "החלד" מתחיל ב-ה וכל השאר ב-וה "והעכבר וגו'". אחת הגימטריאות המופלאות ביותר בתורה היא כאן, בשמונה שרצים, שאם אני עושה את חשבון כל השמונה כפי שכתובים בתורה – החלד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת – הסיכוי שיתחלק ב-8 הוא אחד ל-8, ואכן כאן זה יוצא ח"פ רמח. כלומר, הערך הממוצע של כל השרצים הוא רמח, מספר האברים של גוף האדם, בגימטריא "בצלם אלהים" (אברהם). כלומר, יש פה איזה לעו"ז של האדם דווקא בשמונת השרצים[יט]. יש שנים, שכאשר אני מחבר רק את שמותיהם – בלי ה-וה בהתחלה – הם עולים יחד רמח. הם סמוכים ונחשבים "תרין פלגי גופא" – אנקה (= יוסף) צב, הם ממוצע הכל. אם אני לוקח רק את הראשון והאחרון, החלד והתנשמת, עולים יחד ח"פ אנקה, וממילא כל השאר באמצע עולים ח"פ צב. יש פה איזה משחק מופלא ביותר בשמונה שרצים. זה מאמר מוסגר, רק לחבב עלינו את שמונת השרצים. שוב, זה גילוי נבואת משה רבינו ב"זה". בשביל מה היה טוב לנו? למקם את הצב בהוד.

צבי – גבורה (בשבע החיות הטהורות)

מה לגבי הצבי? צריך להסתכל בשבע החיות הטהורות של התורה, ולמקם אותו בהתאם. משמונת השרצים הטמאים עוברים לשבע החיות הטהורות – "איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר"[כ], כנגד הז"ת לפי הסדר, כפי שכתוב בקבלה. כלומר, הצבי הוא הגבורה. כמה שהוא חמוד וטוב (צבי = ו צירופי טוב, ובארמית צבי היינו טביא, לשון טוב), כמו "טובת מראה" של רבקה אמנו (היפי שמצד הגבורה, יפי מופנם בסוד "טוביה גניז בגוויה"). האיל הוא החסד והצבי הגבורה. אם כן, אחד למעלה מהשני – הצבי בגבורה למעלה מהצב בהוד.

דעת – צבר-צרב

כך מיקמנו את כל שרשי צב. נשאר לנו מה שעשינו בפעמים הקודמות – הוספת ר לתפארת הלשון. כל מה שעשינו עד כה נטו צב עם האמנתי"ו. כשמרשים להוסיף את ה-ר ה-צב הופך ל-צבר – צבור. יש משהו בצב שמסוגל לחבר. צבור ר"ת צדיקים בינונים ורשעים – רק צב הוא צדיקים בינונים, אבל לא לשכוח את הרשעים. את הצבור נשים בדעת. צריך לשים את ה-ר גם באמצע – צרב (שבו הרשע מפסיק בין הצדיק לבינוני). כנראה שצרבת היא ה"ג של הדעת וצבור ה"ח של הדעת. זו כוונה לאשה בהריון שיש לה צרבת – להתבונן בכל הצבים האלה זו סגולה בטוחה. זה היה מאמר מוסגר גדול על שער צב. ולסיכום:

הקמת המצבה ויציקת השמן – המשכת נשמות חדשות מיחוד פנימי דאו"א והמשכת ג"ר דעתיק

נחזור לעניננו: הרבי הרש"ב מסביר לפי הפרדס שהקמת המצבה של יעקב אבינו היא לחבר את המלכות לתפארת. הוא מסביר שכאשר המלכות מחוברת לתפארת היא ממשיכה מפנימיות הכתר, ועל כך כתוב "ויצק שמן על ראשה"[כא] – שמן היינו ג"ר דעתיק, כך מסביר הרבי כאן. הוא לא כותב, אבל בשבילנו שמן היינו רזין דרזין דאורייתא. אחרי שעושים את המצבה – המצבה של הקדושה, המצבה האהובה של האבות – אפשר להמשיך עליה את הג"ר דעתיק. אחר כך הוא מוסיף שעובר דרך היחוד הפנימי של אבא ואמא, אבל לא מסביר מה שכתוב בכל מקום שהיחוד הפנימי דאו"א הוא המקור של נשמות חדשות שיוולדו בביאת משיח. כלומר, הקמת המצבה היא דבר מאד גדול – מעורר את הזווג העליון של או"א שממנו הנשמות החדשות של משיח, וגם מוריד את השמן על הראש, "כשמן הטוב על הראש", "ויצק שמן על ראשה", ג"ר דעתיק. בכך הוא מסביר את מעלת יעקב, קו האמצעי, לגבי קו ימין וקו שמאל. מזכיר מה שדברנו על שלש התפלות לפני שבוע – שמאלו תחת לראשי במנחה וימינו תחבקני בשחרית, אבל עצם הזווג בערבית, סוד הקמת המצבה של יעקב, יחוד המלכות והתפארת (או, כמו שהסברנו בתחלה בסוד "תמתי", "שוין בקומתן", "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" ועד ל"כתר אחד לשניהם").

סוד המצבה – יחוד הרחמים והשפלות

נסביר רק נקודה זו קצת ב'עבודה': הוא אומר שקו שמאל מגיע רק עד הוד, "בינה עד הוד אתפשטת", וקו ימין מגיע רק עד ספירת היסוד, "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א", אבל הקו האמצעי, "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה" עולה עד פנימיות הכתר. מביא גם את הפסוק "ישיש כגבור לרוץ ארח" – ישיש בגימטריא כתר, שמתחלק ל-יש עליון (גילוי היש האמיתי) ו-יש תחתון (שרש היש של הנאצלים והנבראים וכו'), פנימיות וחיצוניות הכתר. הקו האמצעי ממשיך מהפנימיות ולכן לא משתנה, ומגלה את המהות גם במלכות וגם בעולמות התחתונים, עד לתכלית של "איהו וגרמוהי חד בהון" גם בבי"ע. שוב, הקו הימני מגיע עד יסוד, השמאלי עד הוד, והקו האמצעי עד המלכות – זו המעלה של הקו האמצעי. איך אצלנו בכל מקום, בעבודה, כמו בפרק בעבודת ה'? זה היחוד של הרחמים והשפלות. לקחת את המצבה החיובית אצלנו בעבודה הפנימית של הנפש היינו להרים את השפלות למקום הרחמים. מקום הרחמים היינו המודעות לרחמי ה' עלינו בכל רגע תמיד. לולי רחמי ה' עלינו בכל רגע תמיד אנחנו מנותקים, ר"ל, נפולים לחלוטין. ה' מרחם, וככל שה' מרחם אנחנו מרגישים עוד יותר את השפלות. לא שמביא לידי היפך הרצון להתקרב. בדיוק להיפך, כשהשפלות האמתית מרגישה את הרחמים זה מניע להתעלות ולהתדבק בקוב"ה. בפנימיות זו הנקודה שמסביר במאמר. סוד המצבה הוא בדיוק הנושא אצלנו בכל מקום של יחוד הרחמים והשפלות בנפש. היות שאנחנו מחברים את הכל עם מלכות ישראל כאן בארץ ישראל, סימן שביחוד הזה, יותר מהכל, תלויה הצלחת הקמת המצבה של הקדושה – מלכות ישראל בארץ ישראל.

יחוד הרחמים והשפלות מעורר יג מדות הרחמים משרשן הראשון

נעשה רמז יפהפה: אם אני מחבר את השמות החיצוניים עם השמות הפנימיים – תפארת רחמים מלכות שפלות – הכל יחד עולה יג פעמים אור. כמו כוונת חנוכה שלנו, שיש יג לשונות של אור – שרש יג מדות הרחמים בכתר, לא רק יג תיקוני דיקנא דאריך אלא השרש, יג מדרגות באויר קדמון ועוד מעלה מעלה, נוגע לעצמות ממש. הקמת המצבה מעוררת את יג האורות, שהן יג מדות הרחמים, עד לשרש שלהן בעצמות.

יצב – עתד (במובן של הכנה)

נחזור לשרש יצב-נצב, מצבה: הרבה דברים אפשר ללמוד מהתרגום. כאשר כתוב בפרשתנו "ונצבת לקראתו על שפת היאור" ואחר כך פעמיים "והתיצב לפני פרעה" מה התרגום? מלה מיוחדת, לשון עתד – "ותתעתד" (תרגום "ונצבת" ו"ואתעתד" תרגום "והתיצב"). להתיצב היינו להתעתד וכן ונצבת. גם כשכתוב אצל יעקב "והנה הוי' נצב עליו" התרגום הוא "מעתד עלוהי". מה זה בכלל ומה צריך ללמוד מכך? השרש עתד בארמית הוא כמו בעברית, "עתדים ליום הזה" – מוכנים, מוכן ומזומן. יש בכך משמעות של זמן, אבל של הכנה בזמן – הכנה לקראת משהו. בלשון חז"ל במדרש נקרא "אטימוס" – כמו "הריני מוכן ומזומן לשרת את המלך". ונצבת, להתייצב, היינו להיות במצב נפשי של מוכן ומזומן לשרת את המלך. עוד סימן שיש כאן קשר למלכות.

מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בענין "ונצבת"

יש מחלוקת בגמרא בין רבי יוחנן לריש לקיש לגבי הפסוק "ונצבת" בפרשתנו: "חד אמר מלך הוא, הסבר לו פנים. וחד אמר רשע הוא, העז פניך בו". בהתחלה כתוב בגמרא שריש לקיש אמר מלך הוא. איך על משה רבינו להתייחס לפרעה מלך מצרים? הסוד של מצבה, שער צב, שאנחנו לומדים – כולל איך להתייחס למצבה הלא טובה הקיימת במציאות (כמו הר"ת שאמרנו קודם). יש מחלוקת בחז"ל בין רבי יוחנן לריש לקיש. בהתחלה כתוב בגמרא שריש לקיש אומר "מלך הוא, הסבר לו פנים" ורבי יוחנן אומר "רשע הוא, העז פניך בו". שניהם מפרשים את המלה "ונצבת", לשון מצבה – תעשה את עצמך מצבה מול פרעה מלך מצרים, לפני שלש המכות הגורליות ביותר, הראשונה והרביעית והשביעית. הגמרא אומרת שלא מסתבר שזו המחלוקת, כי במקום אחר כתוב, על הפסוק "ויצא מעם פרעה בחרי אף" – שנקרא בשבוע הבא – שריש לקיש אמר "סטרו ויצא" (כפי שלמדנו פעם). פרעה אמר שלא תראה את פני יותר, ומשה אומר "כן דברת" וכתוב "ויצא מעם פרעה בחרי אף" – משה רבינו נותן סטירת לחי לפרעה ויוצא. כאן אמרת הפוך, שר"ל אמר "מלך הוא הסבר לו פנים" ור"י אומר "רשע הוא העז פניך בו".

צדיקים ובעלי תשובה ביחס למלכות הרשעה

מסקנת הגמרא היא "איפוך", כמו בהרבה מקומות, שלא כאן המקום להסביר – צריך לעשות כלל בלומדות. לא סתם שהיה כתוב הפוך קודם, אבל היות שלא מסתדר עם האישיות של שני המאן דאמר – כולל מה שאמרו במקום אחר, שמשקף את האישיות – אומרים "איפוך", תהפוך. יש כאן איזה אתהפכא (חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא, וכמו שיתבאר). כלומר, באמת כנראה ריש לקיש אומר "רשע הוא העז פניך בו" ורבי יוחנן אומר "מלך הוא הסבר לו פנים". יש מצוה לכבד מלך – גם מלכים רשעים. יש ענין לכבד, כבוד מלכות. מי הוא ריש לקיש ומי הוא רבי יוחנן? רבי יוחנן הוא צדיק גמור וריש לקיש הוא בעל תשובה. לא סתם בעל תשובה, אלא בעל תשובה שקודם היה ראש הליסטים – יודע מי הוא רשע ואיך מתייחסים אליו. עיקר התנועה שלנו היא בעלי תשובה, ובעיקר מה שברע"מ כתוב שמשיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא – להפוך גם את הרבי יוחננים לריש לקישים. יש רמז שבכל פרשה יש משהו שעולה "בראשית" בגימטריא, ובפרשת בא משהו מיוחד לגמרי – "ויצא מעם פרעה בחרי אף". בראשית בתקו"ז מתחלק לברית-אש – "ויצא מעם פרעה" שוה ברית ו"בחרי אף" שוה אש. זו ברית-אש של תחלת התורה שרומזת לכל התורה. "סטרו ויצא", כפי שאמר ריש לקיש (על דרך ההלכה הראשונה בטוש"ע – "הכל הולך אחר הפתיחה" – "הוי עז כנמר", ועל דרך ה'מצוה' הראשונה של חסיד להיות עז פנים).

השם משמואל – חזוק הלב וחזוק השכל במכות האחרונות

בכל אופן, המפרשים האחרונים שואלים מה הועיל למשה רבינו שנתן לפרעה סטירה. קודם כל, מסכן עצמו. שנית, לא יפה – לא מכובד לתת למלך סטירת לחי. בשביל מה צריך מסירות נפש לעשות דבר ללא תועלת? למס"נ צריך כוונה. סתם מס"נ מתוך הפקרות לא מתאים למשה. יש אנשים שעושים פעולות מס"נ באמת מתוך הפקרות, אבל לא מתאים למשה רבינו למסור את הנפש על שטות – בשביל מה עשה זאת?! כך שואלים המפרשים. הכי מאריך בכך השם משמואל, שכותב גם דבר מאד יפה שאנחנו יכולים ללמוד ממנו הרבה. הוא אומר שיש פירוש הרמב"ן למה ה' היה צריך לחזק את לב פרעה. בחמש המכות הראשונות בפרשה לא היה צריך לחזק לבו – היה חזק בלי החיזוק של ה'. אבל אחרי המכה הששית והשביעית צריך חיזוק מה'. הרמב"ן כותב שכל אחד אחרי שנותנים לו כך וכך מכות – לבו נעשה רך. זה טבע האדם, גם גוי. הלב נעשה רך וצריך לחזק ולהקשות את הלב. מתוך הרכות האדם יכול לוותר. כך הרמב"ן כותב. מביא השם משמואל בשם אביו, האבני נזר, פירוש אחר מופלא. הוא אומר שזה נכון לגבי שתי המכות האלה, הששית והשביעית, אבל לגבי שלש המכות של פרשת בא לא רק לשם כך – לא רק לחזק את הלב, אלא ה' נתן לו מתנה טובה (זה הלשון) שהיא גם מצד הקדושה (עיקר הפלא במה שהוא כותב), שחזק לו את השכל. משהו פשוט מאד, שלפעמים כדי שאדם יעמוד חזק מאד, לא יוותר ולא יכנע, לא יוריד את הראש – צריך לחזק את הלב, שבלב לא מוכן לוותר. אבל יש לאדם גם עקרונות, ואפשר לשבור אותו בשכל – לערער את השכל עם ספקות, כידוע ש-עמלק בגימטריא ספק. יש ענין, שהוא מתנת אלקים, שהקב"ה מחזק את השכל שלך, שבשום פנים ואופן לא תוותר, לא תעזוב את העקרונות שלך, עם כל הפתויים שבעולם. כך אומר השם משמואל, שאלה שני פירושים שונים – אחד משלים את השני. הוא כותב שעיקר חיזוק הלב היה במכה הששית והשביעית אבל חיזוק השכל היה בשלש המכות האחרונות – פירוש של הסוכוטשובר.

הוצאת הניצוצות מפרעה בהסתכלות משה והסטירה הספונטאנית

למאי נפקא מינה? אומר שהיות שחיזוק השכל הוא מתנה טובה, ויש בו שרש של קדושה – אם פרעה היה מנצל את חיזוק השכל שלו היה יכול לבחור בטוב. אבל לא נצל את חיזוק השכל, אלא השתמש בו רק לבחור ברע (דבר שה' ודאי צפה מראש). יש דין שכאשר גוי מת אין טומאת אהל, טומאה חמורה, אבל להבדיל כשיהודי מת יש טומאה חמורה – היות שיש פה קדושה, ברגע שהיא מסתלקת מהגוף כל החיצונים שבעולם, כל הקליפות, עטות על הגוף להאחז בו. לכן אצל יהודי יש טומאה חמורה. הוא כותב כזה ווארט (הכל חזרה על השם משמואל) – שכל פעם שמשה רבינו נכנס להתרות בפרעה ונתן לו איזה כבוד הוא היה מסתכל עליו. כתוב אצל חז"ל שיש איסור להסתכל בפני רשע – איך הוא הסתכל? בסוף הוא אומר "לא תוסיף לראות את פני" – הסתכלות. הוא אומר שיש צדיק, שחלק מהצווי של ה' הוא שיתייצב מול רשע ודווקא יסתכל עליו. כתוב שחכמים, כאשר מסתכלים על רשע – תלוי ברצונם – יש לשון "נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות". בכל המכות הראשונות משה בצווי ה' מסתכל על הרשע. כמו אחד שילך לבית משפט או מקום אחר – השאלה אם להסתכל עליהם או לא? יש פעמים שכן ויש פעמים שלא. כאן חלק מהצו למשה היה דווקא להסתכל, כדי להוציא את החיות, הניצוצות הקדושים, אבל היה בשלבים. כשמתחילים להוציא ממישהו את הניצוצות הוא לא מרגיש, אבל אם ממשיכים הרבה פעמים הוא מתחיל להרגיש שמשהו קורה איתי. כך הוא מסביר, שבכל המכות הראשונות פרעה לא מרגיש כלל מה משה עושה. לקראת הסוף הוא התחיל להרגיש שמשהו קורה איתו – החיות שלו יוצאת – ולכן איים "אל תסף ראות פני, כי ביום ראתך פני תמות". השם משמואל מסביר שהיות שקבל מתנה טובה מצד הקדושה, חיזוק שכל מהקב"ה (לא לפי פירוש הרמב"ן), כאשר משה הצליח בסוף להוציא הכל בכח ההסתכלות – לכן "כן דברת, לא אסף עוד ראות פניך", כי הוציא באותו רגע כל החיות – אז נשאר כמו גופה מתה, כמו חלל של יהודי, להבדיל, שכל הקליפות נאחזות בו. כל הקליפות עטות להאחז בו, ולכן יצא למשה ספונטאני לתת לו סטירת לחי – זה מה שהתבקש. הוא לא חשב על כך יותר מדי. זה היה פשוט סימן מה מתרחש – מה קורה כאן. עד כאן קיצור של השם משמואל.

לז פעמים מצבה וסוד העקדה

נעשה עוד גימטריא יפהפיה: אמרנו פעם שמסתמא משיח יגלה עשר גימטריאות הכי טובות בכל התורה כולה. כולי האי ואולי, נעשה כעת אחת מהן. דברנו על סוד ה-מצבה, 137. בפעם הראשונה שה' אומר למשה להתייצב לפני פרעה, לפני מכת דם, הכל הולך אחר הפתיחה, הוא אומר לו "ונצבת לקראתו על שפת היאר". אחר כך אומר פעמיים "והתיצב לפני פרעה", לא "ונצבת". השאלה אם כתוב שוב בתורה "ונצבת"? בכל התורה, בכל התנ"ך, המלה "ונצבת" כתובה רק שלש פעמים – כולן ה' אומר למשה. פעם אחת בפרשתנו, "ונצבת לקראתו על שפת היאר", ופעמיים בפרשת כי תשא – "ונצבת על הצור" וכעבור כמה פסוקים "ונצבת לי שם על ראש ההר". אין יותר "ונצבת" בכל התנ"ך. הכל דברי ה' למשה – לפני עשר המכות ופעמיים לפני גילוי יגהמ"ר, הסליחה והכפרה על חטא העגל. "ונצבת" = 548. אנחנו מתבוננים במספר 137, מצבה, והיחס ש"ונצבת" עולה ד"פ מצבה. אם יש ג"פ "ונצבת" עולה יב"פ "מצבה" – 12 המצבות שמשה רבינו עשה – זה פעמים מצבה. הפלא שאם ממשיכים את שלשת הפסוקים – "ונצבת לקראתו על שפת היאר", "ונצבת על הצור", "ונצבת לי שם על ראש ההר" – שאר המלים עולות כה פעמים מצבה. יש שתי נבואות – נבואת כה ונבואת זה, נבואת שאר הנביאים ו"מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה'". סה"כ עולה לז פעמים מצבה – 37 הוא בן הזוג של 137, והמקור לכך בתורה הוא בגילאי העקדה, אברהם היה בן 137 ויצחק בן 37. אם הגענו עד הלום נאמר עוד כלל גדול: כתוב "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה". על הפסוק "משם רועה אבן ישראל" כותב רש"י בשם חז"ל ש"אבן" היינו אב ובן. אין מצבה בתורה לפני יעקב, אבל הוא לוקח אבן – הוא לוקח נקודה ועושה ממנה פרצוף, אך הכל מתחיל מאבן. כתוב שהאבן היא מה ששם מראשותיו – הרים יב אבנים (מהעולמות התחתונים, כפי שכותב במאמר) ועשה מהן אבן אחת (באצילות). מי האבן? סוד העקדה, האבא שלו והסבא שלו, הם יחד האבן, הם הנקודה, "אבן ישראל", ה"אבן אחת" של עם ישראל. סוד העקדה, שהאב והבן מתחברים להיות אבן אחת. לפי רש"י ורוב הפשטנים מצבה היא רק אבן אחת, ולא הרבה אבנים – דווקא אבן אחת, שאתה לוקח אותה ומרים אותה. כלומר, שסה"כ מה שיעקב עושה הוא להרים את היחוד העצמי של אברהם ויצחק ועושה ממנו מצבה – בונה מלכות ישראל, יחוד בין המלך והעם ששוין בקומתן.

המצבה וסוד העתודים

אמרנו שיש שלשה פירושים ב"ונצבת" – "הסבר פניך", "העז פניך" ו"אטימוס", נכונות לשרת את המלך. נכוון את שלשת הפירושים לשלש פעמים "ונצבת". בראשון נפסוק כריש לקיש, "ונצבת לקראתו על שפת היאר" – "רשע הוא, העז פניך בו". השני והשלישי הם חיוביים. הראשון הוא "ונצבת על הצור", ועליו חז"ל אומרים בפירוש שזה לשון אטימוס, לשון הכנה והזמנה, לשון זמן, עתד, להיות מעותד. אם דברנו על עתד, יש עתודים – "עתודים חמשה". יש להיות עתידים ליום הזה, ויש עתודים – הזכרנו חיות, צב וצבי, אבל יש גם עתודים. כל אחד מהנשיאים – כמו שיש יב מצבה יש יב נשיאים, שכל אחד – הביא לחנוכת המזבח "עתודים חמשה". עתודים הם עזים זכרים, אבל גדולים. לעזים זכרים יש שלשה שמות בתנ"ך – עתוד, תיש, שעיר[כב]. כתוב שלפי הגיל והתוקף. הכי גדולים ותקיפים, שמובילים את העדר, הם העתודים.

עיבור-יניקה-מוחין ביחסי מלך ועם

בכלל, כאן המקום לומר ווארט שקשור למלכות ישראל ולכל החשיבה שלנו על מלך ועם ואיך שעובד יחד: יש מנטאליות שקוראים לה מנטאליות של עדר – שהעם הולך אחרי המנהיג בעינים עצומות. אם המנהיג טוב – זה לא נורא. אם זה משיח – זו שאלה גדולה. מן הסתם לא להנהגה כזאת אנו מצפים. ננסה לצייר את משיח – האם הוא מנהיג הכי טוב בעולם שכל העם הולך אחריו כעדר? אולי כן, כתוב "מגדל עדר", שמשם יצמח מלך המשיח. אולי כן זה הציור, אבל אנחנו לא חולמים על הציור הזה, שהעם הולך אחרי מלך המשיח כעדר. יש ציור שני, שנקרא בלועזית דמוקרטיה – שהעם כבר חפשי לגמרי, בוחר מה שרוצה. אבל, כידוע אצלנו, המושג הזה פסול לחלוטין – מושג גויי, שאין בו שום ערכים אמתיים של תורה. בכל אופן, מה ההבדל בין המושגים – מנטאליות של עדר אחרי מנהיג לעומת דמוקרטיה? ההבדל בין פרצוף נה"י, פרצוף העבור, לפרצוף חג"ת. לתת לעם כביכול – לפעמים רק דמיון שהוא בוחר. יתכן שהדמוקרטיות הן 90 אחוז אחיזת עינים, אם לא 99 אחוז – אבל נותנים לעם הרגשה טובה שאני בוחר, הכל תלוי בי. למה מדבר בנפש? לכך קוראים פרצוף יניקה בנפש. המנטליות של עדר היא פרצוף נה"י בנפש – עיבור, פרצוף שלא נולד בכלל (אין כאן שום פקיחת עינים), רק נמשך בטבע. אנחנו לא בעד זה ולא בעד זה. לכל דבר יש מעלה וחסרון, גם לגבי השני, אבל שניהם כאחד לא תכל'ס. אנחנו רוצים פרצוף של מוחין, ולא סתם מוחין אלא "תמתי" – שאפילו יותר גבוה ממוחין. מה שדברנו קודם מהסוכוטשובר, מי שמקבל חיזוק מוחין היינו חיזוק בדרגת "יונתי", אך גם זה לא תכל'ס. אנחנו רוצים חזוק של עצם הצבור, "תמתי", "תאומתי", שוין בקומתן לגמרי. בכל אופן, יחסית, לא מסתפקים בעדר ולא בדמוקרטיה מדומה – הכל דמיון, וגם קוראים לכך "הרע במעוטו". אנחנו לא רוצים הרע במעוטו אלא מוחין. מוחין היינו מח שליט על הלב – מתחיל מ"שליטא עילאה" שהזכרנו. רוצים שהאדם ישלוט על עצמו, שהתורה תשלוט – שתהיה כפיה מרצון, "את מלכותו ברצון קבלו עליהם". הכפיה מרצון היא התלבשות הרצון במח, כמו שכתוב בתניא, שאתכפיא היינו התלבשות הרצון-הכתר בחכמה שעושה את הכפיה. זה נוגע למה שנסיים בהסבר המאמר.

עתודים – כח הנהגה וחזון

היינו באמצע: עתודים היינו העז הגדול. מי הוא? למה נקרא עתודים? כתוב שנקרא כך כי הוא מנהיג את העדר. כשמסתכלים ב-יב הנשיאים, בחנוכת המזבח בתורה, רואים שינוי משמעותי ביותר, שבכל הנשיאים כתוב "עתֻדים" חסר ורק בנחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה – המלך, לכן הראשון בנשיאים – כתוב "עתודים" מלא (ה"עתודים" המלא היחיד בתורה, יש עוד כמה בנ"ך). שוב, רק אצל נחשון, שקופץ לים, המלך של עם ישראל, כתוב "עתודים" מלא, ואצל כל האשר כתוב "עתֻדים" חסר. מה מלמד? שהוא עיקר המנהיג. הוא המנהיג הגדול. יותר למטה מהעתודים יש את התישים, ולמטה מהם השעירים – גם כינוי לשדים שירקדו שם. ידוע ש"בראשית" אותיות ברא-תיש, הדבר הראשון שה' ברא. אבל ה' רצה שהתיש הזה יהיה עתוד – מזומן. עצם העתודים, המזומן – ענין של זמן. אפשר ללמוד מכאן עוד כלל גדול, שעיקר המושג זמן – כמו "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" – הוא זמן העתיד, לשון מזומן. עתידים היינו מוכנים לזמן העתיד (כבר בהווה חשים ויודעים את העתיד – עתד אותיות דעת, תכלית גדלות המוחין). עת לשון עתה – "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" – יש עת וזמן. אחר כך יש כח עתים (לא כח זמנים) – זה העת, ההווה. אבל עיקר מושג הזמן הוא העתיד, מזומן, והוא קשור עם מצבה. מצבה היינו להיות מוכן ומזומן למה שמתהוה והולך להיות בעתיד – זה החזון שלי. מצבה היא מלה של חזון לעתיד, חזון המלכות המתוקנת של העתיד.

שלש הופעות "ונצבת" כנגד שלש דרשות חז"ל – חש-מל-מל

עיקר הפירוש של "ונצבת" מלשון חזון לעתיד, נכונות, שאני מוכן ומזומן למלך שלי, לקבל את פקודתו וליישם, הוא "ונצבת על הצור". "ונצבת" הראשון הוא "רשע הוא, העז פניך בו", חש-הכנעה. אחר כך פעמיים חיוביות, מל-מל. הראשון הבדלה, להיות נבדל ומוכן למשימה. האחרון הוא המתקה, ממש לפני יגהמ"ר – "ונצבת לי שם על ראש ההר", לשון בהירות. קודם לא היה כתוב "לי", אבל כאן כן – "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא". זה "מלך הוא" – מלך מלכי המלכים – "הסבר לו פנים".

חשך לאור בתורה ומר למתוק בתפלה

נסיים בעוד נושא של המאמר: הוא מביא את הזהר בו כתוב שהצדיק עושה אתהפכא, ובאתהפכא יש שתי בחינות – אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא. זה אולי הווארט הכי עמוק במאמר. צריך להפוך את החשך לאור ואת הטעם המר למתוק. האתהפכא הזו היא בדיוק מה שעל כולנו לעשות. הוא כותב בפשטות שהעבודה של כולנו היום היא האתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא. החידוש במאמר שהפיכת המר למתוק היא עבודת התפלה, מלמטה למעלה, ואילו עבודת הפיכת החשך לאור היא תורה, מלמעלה למטה. כמו "הקֹל קול יעקב" (לא מביא את הפסוק) – קול תפלה, ממטה למעלה, וקול תורה, ממעלה למטה. הוא אומר שזה סוד "וירימה [מלמטה למעלה] מצבה [ממעלה למטה]". זו אולי תכלית המאמר, אבל חידוש מופלא, שמקדים הפיכת מר למתוק להפיכת חשך לאור – שלא כסדר הזהר. הוא בפירוש מסביר שקודם יש עבודת העלאה, עבודת התפלה, הפיכת המר למתוק, ואחר כך יש את עבודת ההמשכה, התורה, שהיא הפיכת החשך לאור. איך נצא מזה? למה בכלל לא מתייחס לכך? בשבילו פשוט איך שמסביר.

חשך לאור – ק"נ; מר למתוק – ג"ק הטמאות

כדי להבין, קודם כל נאמר איך מוסברות שתי הבחינות במקום אחר בחסידות, ולמה כתוב בזהר קודם להפוך את החשך לאור ואחר כך טעמין מרירו למיתקא: כתוב פשוט שהפיכת חשך לאור היינו קליפת נגה. הוא כן מסביר במאמר, כשמביא את ההבדל בין מות לרע. מות אין הכוונה שמישהו מת, אלא שחי וקים בעולם הזה בלי גילוי של אלקות – מנותק מה'. הוא חי בגוף בעולם הזה, אבל הוא מת. מי משתלט עליו במצב הזה? קליפת נגה. הוא לא עושה איסורים, לא נמשך אחרי תאותיו הרעות. אבל רע יותר גרוע ממות – משיכה לתוך הקליפות. אם תאוות איסור – איסור. גם אם תאוות היתר – כתוב בתניא באריכות שמי שמושקע בתאוות היתר גם נכלל בג"ק הטמאות לגמרי. שוב, בדרך כלל בחסידות כתוב לא כמו כאן, לכאורה. כאן יש חידוש גדול, שמשייך את שתי הבחינות האלה לתפלה ותורה. תמיד כתוב שהעבודה להפוך את קליפת נגה לקדושה היא הפיכת החשך לאור, ועל כך כתוב הפסוק "כי אשב בחשך הוי' אור לי". אבל הפיכת הטעם המר למתוק היינו תיקון ג"ק הטמאות לגמרי – הרבה יותר גרוע, הרבה יותר קשה. אחת הדוגמאות שכתובות בחסידות הן שהפיכת החשך לאור היא בחנוכה והפיכת המר למתוק בפורים – גם בזה אחר זה.

דרגות התבוננות בתפלה כדי להפוך מר למתוק

כאן אומר שעבודת התפלה היא הפיכת המר למתוק, כי ענינה הוא להחלץ מהשקיעה בתאוות. כך כותב במאמר, שכאשר אדם מתפלל הוא צועק לקב"ה – אבינו שבשמים הצילני, תציל אותי מאחיזה בתאוות שלי. לא בחשך שלי, אלא ברע שלי – אני בכי רע, ואני צועק לה'. עצם התפלה היא הצעקה לה' להציל אותי מהרע. ממילא עבודת התפלה היא הפיכת המר למתוק. ואיך עושים? על ידי התבוננות. מתאר כמה דרגות התבוננות, והעיקר הוא "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע". אומר שהחיים היינו הרוחניות והטוב האלקות, והמות הוא הגשמיות והרע התאוות הרעות. כשהוא מתבונן בפסוק "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", והתכלית היא "ובחרת בחיים" – לבחור ברוחניות, באלקות.

ישוב שני הפירושים

איך נחבר יחד את הפירושים? צריך לומר שהיא הנותנת. ברור שאיך שמפרש כאן מאד יפה. אדם מתפלל מתוך מרירות – לא מתוך חשך דווקא. זו מנטאליות אחרת, מאד חשוב. כשאני פותח ספר, לומד תורה בכלל ופנימיות התורה, חסידות בפרט, מה ההרגשה שלי? מה צריכה להיות התפלה שלי? כשיהודי לומד תורה צריך לבקש מה' "תורה אור", אני יושב בחשך ותאיר אותי – התורה היא אור. אבל כתוב "מבית הכנסת לבית המדרש" – קודם מתפללים. כשאני מתפלל אני לא חש בחשך ומבקש שה' יאיר אותי. התורה נתנה להאיר את עינינו והתפלה היא הצעקה מתוך המר. כלומר, אף על פי שלכאורה יותר חמור – היא הנותנת, כנראה יש יותר כח עצמי בעבודת התפלה, "קֹל" חסר כתיב, העלאה ורצוא. יש שם יותר תוקף עצמי, אבל ההעלאה היא לא תכל'ס. יש בהעלאה כח לנצח גם את ג' קליפות הטמאות, בעזרת ה' – אלמלא ה' עוזרו אין יכול לו. מאד חשוב, שקודם כל היהודי צועק מתוך המר – רע ומר לי עזבי את ה' לשם התאוות שלי. אחר כך ה' מאיר את עינינו. יסוד היסודות, גם כשמלמדים מישהו חדש, להסביר מה היא עבודת התפלה ומה עבודת למוד התורה – בשביל מה, מה צריך להיות בראש. עבודת התפלה כדי להפוך את המר למתוק והתורה כדי להפוך את החשך לאור. אין הכי נמי, הסדר קצת הפוך – מר למתוק יותר קשה מחשך לאור. אף על פי כן, בסוף כשכתוב "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" זה אור – הכל אור, ומר מאן דכר שמיה. בסוף נשאר אור – אור עצמי. כך רוצה לכתוב במאמר, שתכלית הכל היא גילוי המהות של האור העצמי – תכלית הקמת המצבה. כן יהיה לנו, שנזכה למצבה של הקדושה, וגם נזכה לשנוא את המצבה שצריך לשנוא, ונדע גם איך להתייחס – בדרך של הסבר לו פנים, העז פניך בו, או סתם להיות מוכן ומזומן לשרת את מלך מלכי המלכים הקב"ה. שה' יתן לנו דעת, כמו שכתוב בזהר שהמצוה[כג] הראשונה היא דעת – שנדע את ה'.

[ב] "ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'" – 6 תבות ו-23 אותיות – כמו "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (= 813). 2000 ועוד 813 = 2813 שהוא מספר השראה (של 38, כלומר 38 ברבוע ועוד 37 ברבוע, ודוק). יש עוד "מורשה" אחת בתורה: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". גם כאן "מורשה" סמוכה ליעקב: "… וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'". מדת יעקב היא מדת האמת (והוא עמוד התורה [עמודא דאמצעיתא, ספירת התפארת], "אין אמת אלא תורה", "משה אמת ותורתו אמת", היינו "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" – "משה מלגאו יעקב מלבר"), והנה, ב"ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'" יש אמת בדילוג שוה של אותיות למפרע (ה-מ היא האות האמצעית של הלשון, כמו בכוונת אמת – ראש תוך סוף הא-ב; סכום מיקומי אותיות אמת בלשון = 36 = אמת במ"ס). אם נמשיך את הדילוג (מהאות השניה מתחלת הלשון ועד לאות השניה שבסוף הלשון – הכל בסוד "חן [אמת]") נגלה אותיות אמונת (אמונת ישראל ב"אמת הוי'") – "ונתתי אתה לכם מורשה אני י-ה-ו-ה". שאר אותיות הלשון = 1503 = "תתן אמת ליעקב"! חוץ מאותיות אמת הנ"ל יש עוד אותיות אמת בלשון. הכל (2000) = אמת אמת (882) ועוד 1118 = "שמע ישראל [סבא, מדת האמת כנ"ל] הוי' אלהינו הוי' אחד".

[ג] בטח ר"ת ברכה טוב חיים (= "בטח בדד עין יעקב") – "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה…" "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב…".

[ד] התורה היא מקור החיים והטוב והברכה.

[ה] ה' ברא את הטבע (בגימטריא אלהים) לאומות העולם (בסוד "טובעו בים סוף"), אבל לנו, בני ישראל, "בני בכרי ישראל", ה' רוצה לעשות נסים (כדי להרים אותנו מעל לטבע, נס לשון התרוממות), בסוד "ושמי הוי' לא נודעתי להם [לאבות, אלא דווקא בנסים ונפלאות של יציאת מצרים]", כמבואר בדא"ח. והרמז: "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" (= היחוד הראשון בעם ישראל: אברהם שרה) ועוד נסים (על ידי "וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" יש תועלת בנסים, שמכירים את מקור הנס, השי"ת) = בראשית, רמז לתכלית רצון ה' בבריאת העולם (בשביל התורה ובשביל ישראל), טרם "ברא אלהים את השמים ואת הארץ" בדרך הטבע, ודוק.

[ו] ספירת החסד היא ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין", ועל כן בלשון "והוצאתי", הלשון הראשון שכנגד החסד – "יציאת מצרים" בכללותה – יש 7 אותיות, כנגד 7 הלשונות כולם, מה שאין כן בשאר הלשונות יש בכל אחד 6 אותיות, ודוק. סך הכל, בכל 7 הלשונות יש 43 אותיות, מספר הברית ה-7, המצטייר כך:

ו  ה  ו  צ  א  ת

י  ו  ה  צ  ל

ת  י  ו  ג

א  ל  ת

י  ו

ל

ק

ח

ת  י

ו  ה  י

י  ת  י  ו

י  ד  ע  ת  ם

ו  ה  ב  א  ת  י

שלש האותיות-הנקודות שבאמצע הן לקח, השרש של לשון ולקחתי, הלשון הרביעי, האמצעי, שכנגד הנצח. 4 פנות הציור ביחד עם 3 אותיות אלו שבאמצע = 560, המתחלק ב-7 – 7 פעמים 80 – נמצא שהערך הממוצע של כל אות הוא 80 = יסוד וכו'. הלשון הראשון, והוצאתי, בעל 7 האותיות כנ"ל, מתחלק אף הוא ב-7: "והוצאתי" = 518 = 7 פעמים 74 – "עד הוי' בכם", הרומז גם ללשון הששית – "וידעתם" (עד-דע) – שכנגד היסוד, המקבץ לתוכו את כל החסדים כו'. והנה, עוד לשון אחד מתחלק ב-7: "והייתי" = 441 = 7 פעמים 63, סוד שם סג, אמא, דעד הוד אתפשטת. 441 = אמת = 21 ברבוע, סוד "אהיה אשר אהיה", השם הקדוש של יציאת מצרים שבכללות שייך אף הוא לספירת הבינה, אמא, דעד הוד אתפשטת, ודוק. והנה, שני הלשונות המתחלקים ב-7 – "והוצאתי… והייתי" (שכנגד ספירות החסד וההוד – מודים על החסד) = 959 = 7 פעמים 137, מצבה. 959 = אברהם, איש החסד, במספר קדמי כנודע. עיקר הפלא הוא שכל 7 הלשונות יחד מתחלקים ב-7: "והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… ולקחתי… והייתי… וידעתם… והבאתי" = 3458 = 7 פעמים 494. 494 = 26, שם הוי' ב"ה, פעמים 19, חלק המילוי של שם הוי' במילוי מה = גאולה כנודע. 3458 = 19 פעמים 182, חוה פעמים יעקב,
והנה "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". אדם = מה, 26 ועוד 19 כנ"ל.

עוד כמה רמזים חשובים: "והצלתי" = 541 = ישראל, לרמוז לעצם ההבדלה בין ישראל לעמים. "והבאתי" = 424 = משיח בן דוד, תיקון הארץ, המלכות, תכלית הכוונה של מעשה בראשית ויציאת מצרים. בכל לשון יש אותיות וית – ב"וידעתם" ה-י באה בראש
לאחר ה-ו, מה שאין כן בשאר הלשונות, בהן ה-י באה בסוף לאחר ה-ת. וית = 416 = יצחק יצחק ("כי אתה אבינו" לעתיד לבוא) = 16 פעמים הוי' = לב פעמים אחד – לב אחד לאבינו שבשמים. 7 פעמים 416 = 2912 = 14 פעמים יצחק = 16 פעמים יעקב = הוי'
פעמים יבק, הוי' אלהים (שם מלא). שאר כל האותיות של 7 לשונות הגאולה = 546 = הוי' פעמים אהיה = 3 פעמים יעקב, ודוק. ואחרון אחרון חביב: בלשון הראשון, "והוצאתי", בעל 7 האותיות כנ"ל, האות האמצעית היא ה-צ, העיצור היחיד בשרש יצא. רק בלשון האחרון, "והבאתי", יש את האות ב – העיצור היחיד בשרש בוא. נמצא שכללות כל לשונות הגאולה נרמזו ונכללו בשער צב – יוצא ובא, סוד צבאות הוי' היוצאים מארץ מצרים – השער שבו נדון באריכות בהמשך בע"ה.

[ז] י-ה-ו-ה-ה-ו-ה = מב, השם של מעשה בראשית וכו'. יש כאן ז אותיות, הערך הממוצע של כל אות = ו (סוד עמודא דאמצעיתא של שם הוי' ב"ה, הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, וכמו שיתבאר במאמר). יש כאן ג בחינות (כנגד ג אותיות כ-ל-ל): י, הוה, הוה – כל אחד בהכאת אותיות = יש (י ועוד ש) – "אכן יש הוי' במקום הזה וגו'". י פעמים הוה פעמים הוה = 2560 = ז השמות הפנימיים של כחות הנפש שבקו האמצעי של עץ החיים (סוד הבריח התיכון כו' הנ"ל): אמונה תענוג רצון יחוד רחמים אמת שפלות.

והנה, כלל = פ, האות הראשונה של פרט. ובא ללמד שהידיעה בפרט יוצאת מהידיעה בכלל ומבוססת עליה. נמצא שעיקר החידוש של הפרט רמוז בשתי האותיות רט שלו, בגימטריא הדר – "וימלך תחתיו הדר ושם עירו פעו ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב", סוד שם מה החדש היוצא ממצח א"ק לתקן את עולם האצילות (ששרשו ב"שליטא" הנ"ל, הדרגה הגבוהה ביותר של הידיעה בדרך כלל, היינו מלכות דא"ק שנעשה כתר דאצילות, שם בן, וד"ל).

פרט = טוב ברבוע = "ברא אלהים", היינו סוד "וידעת היום וגו' כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

כלל במילוי: כף למד למד = רמח = אברהם = "בצלם אלהים" (והוא גם אותיות המילוי של "לך לך", המצוה הראשונה שנאמרה לאברהם אבינו: למד כף למד כף, והיינו מפני שאותיות כלל = פ כנ"ל, ודוק), והיינו כמבואר בפירוש בהמשך דברי הזהר שבידיעה בכלל נכללו כל רמח פקודין דאורייתא שכנגד רמח אברין דמלכא, ז"א דאצילות (הידיעה בכלל כנגד ז"א והידיעה בפרט כנגד נוק', מלכות, שמכאן נלמד יסוד גדול: כדי לתקן את המלכות צריכים להגיע לידיעה בפרט, לא מספיקה הידיעה בכלל. הידיעה בכלל מספיקה כדי להכיר במקור הנסים של יציאת מצרים. "וידעתם" מגיע עד ל"והבאתי" ולא עד בכלל. "והבאתי… ונתתי אתה לכם מורשה אני הוי'" תלוי בידיעה בפרט, ועל כן מנהג פשוט שלא שותים את הכוס החמישי בליל הסדר, זכר ליציאת מצרים, רק מייחדים אותו לאליהו הנביא, יבוא ויבשר לנו את הגאולה האמיתית והשלמה על מלך המשיח, שלו תיקון המלכות כו').

[ח] "ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכן מלכתו מאד" = 1924 = עד פעמים הוי', סוד "עד הוי' בכם", דהיינו בנפש המצב של סיהרא באשלמותא, גילוי מהות האלקות בנפש האלקית, סוד אותיות עד רבתי של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". "מלכתו" חסר כתיב, אותיות מלכות, "מלכתו מאד" = ישראל ("שמע ישראל וגו'"). "ותכן" חסר כתיב, בגימטריא רחל רחל (אשת יעקב-ישראל, ולעתיד לבוא תהיה רחל הגדולה, סוד פעמיים רחל, שתכלול גם את פרצוף לאה, סוד "לבא לפומא גליא", וד"ל). בפסוק הנ"ל, האותיות שבאמצעי התבות בעלות מספר לא-זוגי של אותיות = 417 = אדם דוד משיח, ושאר האותיות = 1507 = 11 פעמים 137, מצבה, וד"ל. יש שני פעלים בפסוק הנ"ל, "ישב" ו"ותכן", כפולה של 13 וכפולה של 7, זכר ונקבה, ודוק.

[ט] "כסא דוד" = "אביו" פנים ואחור, ודוק.

[י] לפי זה י"ל ששלשת לשונות אלה, "ונצבת" "והתיצב" "והתיצב" כוללים את כל עשר המכות. והרמז (קשור לעניננו בלימוד מאמר זה): דם צפרדע כנם ערב דבר שחן ברד ארבה חשך בכורות (עד ארבה = 42 פעמים דם; עד חשך = 8 פעמים ערב) ועוד "ונצבת" "והתיצב" "והתיצב" = 4384 = לב פעמים 137, מצבה, וד"ל. אם נכתוב שחין מלא יעלה 4394 = 2 פעמים 2197 = 13 בחזקת 3 (יש כאן 13 תבות, נמצא שהערך הממוצע של כל תבה = 338 = הוי' פעמים אחד).

[יא] בפסוק "לא תעשו לכם אלילם ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה כי אני הוי' אלהיכם" 20 תבות ו-80 אותיות (יחס מושלם של א:ד; והוא סוד כ:פ, יחס של כלל לפרט [פ = כלל] וכנ"ל, וד"ל). עד "… ואבן משכית", השלמת ארבעת החפצים האסורים (שכנגד ארבע אותיות הוי'), יש 42 אותיות, ומשם ואילך יש 38 אותיות. והנה, השרש אהב מופיע 42 פעם בתורה ואילו השרש שנא מופיע 38 פעם בתורה – סוד המצבה (המופיעה בפסוק זה) – "אהובה לאבות שנואה לבנים" (קודם 42 ואח"כ 38). והנה, 42 במשולש ועוד 38 במשולש = 1644 = 12 פעמים מצבה (ג"פ "ונצבת" כדלקמן בפנים), סוד יב מצבה שהקים משה רבינו כנגד יב שבטי ישראל, וד"ל. 1644 = "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (ג אהבות כנגד ג פעמים "ונצבת", ודוק).

[יב] המספר 38 היינו מספר ההופעות של השרש שנא בכל התורה כנ"ל.

[יג] מצבה ועוד אהובה לאבות שנואה לבנים = 1089 = 33, גל (אבנים) ברבוע.

[יד] "מעוז צור ישועתי לך נאה לשבח, תכון בית תפלתי ושם תודה נזבח, לעת תכין מטבח מצר המנבח, אז אגמור בשיר מזמור, חנוכת המזבח".

[טו] צדיק בראש העם = 6 פעמים מצבה. מלך צדיק בראש העם (ע"ה = בראשית, ראש בית) = 16 פעמים מזבח. מלך צדיק = אין מלך בלא עם.

[טז] התפעל = ט פעמים שם אדנ-י, שבמלכות (סוד שפרה, המילדת העבריה), וביחד עם מלכות = תפארת (עלית המלכות להתיחד עם התפארת ושרש כתר מלכות, נקודת המלכות, בתפארת ז"א)!

[יז] "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותתר" "וגם של תשלו לה מן הצבתים" = 4320. בכל לשון יש ו תבות. הערך הממוצע של 12 התבות = 360 (שהוא בעצמו כפולה של 12, 360 = 12 פעמים 30. בכל לשון יש ג למדין, ודוק) = שכם ("חלק אלוה ממעל") וכו', שייך לספירת היסוד, וכפי שיתבאר בפנים.

[יח] בין האבות יצחק אבינו חי יותר מכולם – 180 שנה = צב בהכאת אותיות (סוד צדיק כפוף בעוה"ז צדיק פשוט בעוה"ב, "עולמך [הבא] תראה בחייך [בזה]". צב = פחד, "פחד יצחק" ("פחד יצחק" = "בן אברהם" = ש = רוח אלהים וכו', כד במשולש), סוד "יראת הוי' לחיים", כמבואר בדא"ח.

[יט] המלה שרצים עולה 10 פעמים 8 ברבוע.

[כ] ידוע שפסוק זה "איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר" = 1568 = הרבוע הכפול של כח = "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" (= ז פעמים דרך, לכל חיה טהורה יש את הדרך המיוחדת שלה ואצל היהודי צ"ל "בכל דרכיך דעהו", שידע ללכת בכל הדרכים הטהורות, לדעת בכל דרך ודרך את השי"ת, ובסוד "והחיות רצוא ושוב"). וביחד עם שמות שמונת השרצים (שעולים 1964, ח פעמים אברהם כנ"ל, דהיינו 1568 הנ"ל ועוד יצחק יצחק, וד"ל) = 3552 = לב פעמים פלא ("סוד הוי'" פעמים 37, יחידה וכו'). במעשה בראשית בולט הקשר בין "שרץ" ל"חיה" – שתי התבות מופיעות לראשונה בתורה בסמיכות זל"ז בתחלת יום החמישי למעשה בראשית: "ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה וגו'". שרץ חיה = 613, רמז לכללות מצות התורה. ל"שרץ" יש גם משמעות מאד חיובית בתורה: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם" ופירש"י: "'וישרצו'. שהיו יולדות ששה בכרס אחד" ("ששה בכרס אחד" = 900 = 30 ברבוע, סוד הלב היהודי. "שהיו יולדות ששה בכרס אחד" = 1677 = 13 פעמים "הוי' הוא האלהים", שלם וחצי ביחס ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"). שרץ במילוי: שין ריש צדיק = 1074 = ג פעמים 358, משיח, נחש (הערך הממוצע של ג האותיות. חיה במילוי: חית יוד הא = 444 = ג פעמים 148, נצח וכו'. יחד = 1518 = ו פעמים 253, 22 במשולש = "מוצא [137] פי הוי'" וכו' (הערך הממוצע של ו האותיות).

[כא] "ויצק שמן על ראשה" = "בראשית ברא אלהים". "בראשית ברא" = כתר מלכות – המשכה מכתר עליון למלכות (שקמה ונצבת במקום התפארת), וד"ל.

[כב] עתוד תיש שעיר = 1770 = 59 במשולש (עתד, חסר כתיב ברוב המקומות, תיש שעיר = 1764 = 42 ברבוע). הר"ת = 770, האוס"ת = 1000. הרוס"ת = 1274 = 49 פעמים 26, הוי' = ז פעמים יעקב. האמ"ת = 496, משולש 31 = מלכות.

[כג] מצוה היא משרש צוה שעיקרו האות צ בלבד. חז"ל מפרשים ש-ב (של בראשית וכו') היא לשון ברכה. נמצא שהשער צב, בו התבוננו הערב, רומז ליחוד של מצוה ברכה (וכן מצבה נוט' מצוה ברכה). והנה, מצוה ברכה = 4 פעמים 92, צב. במספר קדמי, מצוה ברכה = 17 פעמים צב. והנה, מצוה ברכה בה"פ = 18225 = 135 ברבוע (סימן מובהק לקשר העצמי בין שתי מלים אלו)! 135 = 3 פעמים מה = עב סג. י"ל מצוה כנגד שם סג (סוד השבירה והתיקון שעל ידי קיום מצות התורה) וברכה כנגד שם עב (גילוי אור עצמי, בחינת אברהם, האיתן האזרחי, "חסד לאברהם"). והנה, ידוע ומבואר בתניא (בשם הירושלמי) שמצוה סתם היינו מצות הצדקה – האות צדיק לשון צדקה. לפי זה, אפשר לרמוז מצבה נוט' מצות צדקה (מביאה) ברכה. מצות צדקה ברכה = 962 = 26, הוי', פעמים 37, הבן-זוג של 137, מצבה, ודוק. יהי רצון שנזכה לדעת את ה', לעשות הרבה צדקה וחסד עם הבריות, ובכך להמשיך שפע ברכה מאת השי"ת, אמן.

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הילולת בעל מי השילוח – רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא

רבי מרדכי יוסף מאיזביצא – תקיפות וחריפות

ערב טוב לכולם. נפתח הערב עם האירוע של היום – ז טבת (היום השביעי, החביב, של החדש העשירי – "העשירי יהיה קדש להוי'" – שהוא יום ה-צו של השנה, "סוד הוי' ליראיו"). היום הוא היארצייט של אחד מגדולי החסידות, רבי מרדכי-יוסף מאיזביצא. הוא היה תלמיד של רבי בונים מפשיסחא, הצטרף לידידו הרבי מקוצק, באיזה שלב פרש והקים חסידות לעצמו. יש לו השפעה רבה על החסידות, תלמידיו הגדולים שהמשיכו אחריו הם רבי לייבלע איגר ורבי צדוק הכהן מלובלין. הנכד שלו הוא בעל התכלת מראדזין. הוא היה תקיף מאד. המסורת שם היתה של רבי תקיף, רבי רך, רבי תקיף, רבי רך וכו'. התקיף השלישי היה הנכד של בעל התכלת, הרבי מראדזין, שנספה בשואה. הוא קרא למרד, נתפס, ולפני שנורה הוא בעט וירק בפניו של הנאצי שפגע בו. מתאים למסורת של איזביצא. מכל האדמו"רים שנכחו בחתונה של הרבי, האדמו"ר היחיד שהרבי הקודם כבד אותו בכיבוד בחופה היה הרבי מראדזין – הוא כבד אותו לקרוא את הכתובה תחת החופה. כלומר, היה קירוב דעת מאד גדול בין חסידות זו לליובאוויטש, במיוחד בדורות האחרונים. כמו שהוא תקיף, הוא גם מאד חריף בווארטים שלו – הרבי הראשון של איזביצא. יש לו כמה קוים בולטים המאפיינים את החשיבה ודרך העבודה שלו.

אמירת "שמע ישראל" של השבטים – באופן בלתי מתוכנן ומתואם

נפתח לזכרו ולכבודו עם ווארט על פרשת שבוע, פרשת ויחי: ידוע שהשבטים התאספו להתברך מיעקב אביהם לפני ההסתלקות שלו, וכולם פתחו ואמרו "שמע ישראל [סבא, כינוי ליעקב אבינו] הוי' ישראל הוי' אחד". הוא חשב שמא יש פסול ביניהם, הסתלקה ממנו שכינה – שמא אחד מכם לא שלם עם הקב"ה – אז כולם פתחו וענו פה אחד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". הוא ענה להם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מכאן המקור לפסוק זה בחז"ל, שהרי אין פסוק כזה בתורה. המקור הוא במענה של יעקב, על פסוק שאמרו השבטים – פסוק שעתיד להכתב בתורה, להאמר על ידי משה רבינו, וכמבואר בתניא נאמר דווקא לדור שאמורים להכנס לארץ וצריכים לזכור כל העת את ענין מסירות הנפש. לכן משה רבינו אומר לעם שעומד להכנס לארץ "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", תזכורת של מסירות נפש. אבל, לפי חז"ל, הראשונים שאמרו פסוק זה הם השבטים. אומר הרבי מאיזביצא, בעל ההילולא של היום, שכאשר הם נאספו אצל יעקב הם לא תכננו מה לומר (או בכלל לומר משהו). הפסוק בא להם באופן ספונטאני לגמרי, בלי שום תכנון וחשיבה מראש. בכלל, רק עד כאן, כבר מאפיין את איזיביצא – שדבר אמתי הוא דבר שבא באופן ספונטני, בלי חשיבה מקדימה. יש כמה דוגמאות בחז"ל, למשל (דוגמה שהוא לא מביא), שבתרגום השבעים נפל לכל שבעים החכמים אותו תרגום ואותם שינויים בתרגום – כמו "אלהים ברא בראשית" במקום "בראשית ברא אלהים", שלא להטעות את מלך יון שמישהו ברא אלקים ח"ו. גם כאן הוא אומר שכולם באופן ספונטני כוונו כאחד, פתחו ואמרו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

האמירה הספונטאנית – גילוי ירושתו הרוחנית של יעקב

כשיעקב שומע זאת הוא מאד שמח, ולמה הוא כל כך שמח? אומר הרבי מאיזביצא – גם דבר שחוזר אצלו בהרבה תורות – שמה שמתבטא באופן ספונטאני בפה הבן הוא בעצם הגנים הרוחניים שהוא יורש מהאבא. אם דבר מחושב על ידי הבן – לאו דווקא בא מהאבא. אם הבן מתבטא באופן ספונטאני, וכל שכן אם כולם מתבטאים כך יחד, הדבר אומר ליעקב מה הוא הוריש לבנים. לכן הוא כל כך שמח. העזבון שלו – כהסבר אדמו"ר הזקן ל"שביק חיים לכל חי", שהצדיק משאיר את חייו לכל חי – הוא "הוי' אלהינו הוי' אחד". התבטאות כל השבטים היא חותמת בשביל יעקב שזו השארות נפשו בעולם. אם אני הייתי תובע את אמירת הפסוק – לא היה אומר שום דבר. אם אתם, הילדים, אמרתם זאת כולם יחד באופן ספונטאני – זה סימן מובהק שזו הירושה שלי בעולם לדורי דורות. לכן הוא פתח ברוב שמחה ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[ב]. עד כאן הווארט שלו, שיש בו כמה דברים מאפיינים.

"משיח נאו" – האמונה שמנחיל לנו הרבי

לעם ישראל יש ירושה. הירושה היא דבר שמתבטא על ידי כולנו – כל הצבור, כידוע הרמז שצבור ר"ת צדיקים בינונים ורשעים. אם חושבים – ודאי לא יאמרו אותו דבר. אבל יש משהו, כמו קוד, שבשעה של מתח רוחני גבוה – כולם מתקבצים ליד מטת האב, באים לקבל את ברכתו לפני הסתלקותו – ואז פתאום יוצא מהפה של כולם "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (וכן בשעת סכנה פיזית, על דרך הסיפור המפורסם של הרבי הקודם). ככה כל צדיק רוצה לשמוע לפני הסתלקותו מבניו ותלמידיו – אצל יעקב אבינו התלמידים הם רק הבנים, אבל היום "ושננתם לבניך" אלה גם התלמידים – איזה ביטוי ספונטני, מה בעצם הוא הוריש להם, מה הוא נתן להם. כך גם כל הורה. במשפט אחד, הרבי ודאי רצה להנחיל לנו אמונה שלמה בביאת המשיח, ושהיא לא משהו שצריך לקחת הרבה זמן – משהו שעומד על הפרק, משהו מידי. כנראה שהוא זכה באמת שעלה איזה קוד של משיח נאו – אנו רוצים משיח נאו – שהוא על דרך הווארט הזה של איזביצא, שיעקב כל כך שמח שהוא הצליח להנחיל לבניו את האמונה בה' אחד, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

עד כאן פתיחה.

ב. שער בך – מבכי לברכה

"בך יברך" – קשר בין בכיה וברכה

בפרשת שבוע יש את הברכות. דברנו על הברכות שיעקב מברך את הבנים. קודם הוא קורא ליוסף, עוד לפני שהוא מקבץ את כולם, ויוסף מביא לו את שני הבנים שלו, ואז יעקב "שכל את ידיו", שם את יד ימין על ראש אפרים הקטן ואת יד שמאל על ראש משנה הגדול – ומברך "בך יברך ישראל ישימך אלהים כאפרים וכמנשה", ועד היום זו הברכה המסורתית של אב לבנו. "בך יברך ישראל" – אלה שלש מלות ההקדמה. כאן יש תופעה, שגם דובר עליה בעבר, של "לשון נופל על לשון" – "בך יברך". לפני שבוע דברנו על שרש בכה, לבכות, וראינו שהמלה "ויבך" (בצורה זו) מופיעה עשר פעמים בתורה, כאשר שבע הפעמים האחרונות הן אצל יוסף הצדיק. שבע פעמים כתוב "ויבך" על יוסף – הוא בכה שבע פעמים בתורה. ראינו שיש משהו מיוחד בין יוסף לבין לבכות. אמרנו שלבכות, לדמע, דומה להזרעה – מתאים ליוסף, בהיותו ה"צדיק יסוד עולם" הממשיך את ה"זרעא חייא וקיימא" למלכות, לכנסת ישראל ולארץ ישראל. יש לו בכי מלמעלה למטה. כתוב שגם דוד המלך בוכה, הוא בכין, אבל הבכי שלו הוא מלמטה למעלה – העלאת מ"נ. הבכי של יוסף, שבוכה הרבה בתורה, הוא מלמעלה למטה. לא דברנו – ובכך נפתח הערב – על הקשר בלשה"ק בין בכיה לברכה.

שרש ברך – שרש עיקרי בתורה – משער בך (בתוספת ר "לתפארת הלשון")

ידוע שבספר יצירה יש רלא שערים, פנים ואחור, וכעת נתבונן בשער בך (בשרש יש שלש אותיות, ובשער שתים), בפנים שלו, ה-ב לפני ה-כ, והסימן: "ואני אבטח בך". השרש הכי פשוט בשער בך הוא בכה, אבל המדקדקים אומרים שהרבה פעמים האות ר נוספת בשרש "לתפארת הלשון". אם ה-ר נכנסת ל-בך הוא הופך ל-ברך. ברך הוא שרש מאד חשוב בתורה, עד שחז"ל אומרים שהתורה פותחת ב-ב לשון ברכה – ה' ברא את העולם ובכך בעצם ברך את העולם (הוא בעצם גם ברך את עצמו כביכול, שיזכה להתגלות בעולמו – עולם לשון העלם אלקות – שברא לכבודו, שיזכה לממש את תאותו – "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"). גם סוף חומש בראשית הוא ברכה של יעקב לשבטים וסוף התורה כולה ברכת משה לשבטים. התורה כולה ברכה – מתחילה ב-ב לשון ברכה, וגם בפשט של מעשה בראשית כתוב "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו וגו'", "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". ה' מברך את הדגים, מברך את האדם ומברך את השבת – ברכה ביום חמישי, ביום ששי[ג] ובשבת (ברכה משולשת של מעשה בראשית[ד] על דרך ברכת כהנים, הברכה המשולשת בתורה). השיא הוא הברכה. כל העולם הוא ברכה, וסוף חומש בראשית הוא ברכה, וסוף כל התורה כולה הוא גם "וזאת הברכה"[ה] שמשה מברך. אם כן, השרש של ברכה, ברך, הוא יסודי ביותר. שואלים מה השער, שתי האותיות העיקירות בברכה, והתשובה היא בך – כאשר ה-ר נכנסת בשער לתפארת הלשון כנ"ל. רמז לכך הפסוק שאמרנו הרגע – "בך יברך ישראל", "בך יברך", "ישמך אלהים כאפרים וכמנשה"[ו].

מברכה לבכיה – "ברך אֹתם… ויבך עליו"

כשיעקב מסיים לברך את כל הבנים התורה מסמכת "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אֹתם". זה הסיכום, אחרי שהוא גומר לברך את בנימין, בנו הקטן – "בנימין זאב יטרף וגו'" – הסיכום הוא "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם אשר כברכתו ברך אֹתם"[ז]. ה"אותם" הראשון מלא, ויש על כך מסורה – כפי שיש על צורות מיוחדות של כתיב – שיש בתנ"ך טל פעמים "אותם" מלא, טל אורות (טל = "הוי' אחד"; "אותם" אותיות "ואמת", התיקון השביעי, החביב, של יג תיקוני דיקנא, סוד אור הפנים, והוא עולה אין סוף ברוך הוא). תיכף לכך כתוב "איש אשר כברכתו ברך אֹתם" חסר, כמו בדרך כלל. אחר כך יעקב אבינו אוסף את רגליו אל המטה ונאסף אל עמיו. מה הפסוק הבא? "ויפֹל יוסף על פני אביו ויבך עליו וישק לו". הסיום של כל הברכות הוא שיוסף נופל על פני אביו, שהרגע הסתלק מהעולם – לפחות למראית עין, לפי מאמר חז"ל "יעקב אבינו לא מת" (שייך לתורשה שהוא הנחיל לבניו – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" כנ"ל, שעל זה נאמר "מה זרעו בחיים ['ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום'] אף הוא בחיים"). יעקב מסיים לברך, לא אומר שום דבר אחר, אוסף את רגליו וכו', ואז יוסף – שכאן מייצג את כולם, הוא המושל כאן – נופל על פני יעקב אביו "ויבך". רואים כאן קשר בין ברכה לבכי – מברכים ובוכים ("ברך אֹתם… ויבך עליו"[ח]). שוב, זו ההתבוננות שרוצים להבין.

מ"בך" ל"בכא"

עוד דוגמה בתנ"ך לקשר בין ברכה לבכי (שלכאורה הם שני דברים קטביים, קיצוניים – ברכה הוא דבר טוב ושמח ובכי לכאורה רגש עצוב): יש פסוק בתהלים, שקודם כתוב (פסוק חשוב) "אשרי אדם עוז לו בך" (יש רק פעמיים עוז מלא בתנ"ך, וזו אחת מהן). עוד קודם כתוב "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", פסוק שאומרים ג"פ בכל יום – מפרק פ"ד בתהלים. אחר כך "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם". אחר כך פסוק שקשה להבין בדיוק מה הוא רוצה לומר – "עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה". אחר כך בא פסוק יותר מוכר, "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". יש פה פסוקים חשובים מאד, ובין "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם" להמשך יש פסוק שהוא גם שייך לשרש בכה – כתוב בכא, עם א בסוף – "עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה". מאד קשה להבין מה בכלל רוצה לומר. אחר שוב פסוק חזק מאד – "ילכו מחיל אל חיל", שמכאן דורשים חז"ל "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון'". כשרוצים לברך מישהו – במיוחד ילד, נער – מברכים אותו שילך ויעלה "מחיל אל חיל", תצליח בחיים, תתקדם בלי סוף. לא לנוח מההצלחות, לא לשבוע מההצלחות בחיים.

בכיות וברכות יושבי הגיהנם

קודם כל כתוב "בך", השער, "אשרי אדם עוז לו בך". אחר כך ה-בך הופך להיות "עוברי בעמק הבכא". הפשטנים אומרים כאן ש"בכא" הוא סוג של עץ, אילן. הרד"ק אומר שזהו עץ תות. תות ר"ת תומכי תמימים – עץ חב"די. שאר המפרשים מביאים עוד כמה דוגמאות בתנ"ך כמו "בראשי הבכאים", ועוד כמה פעמים, ש"בכא" הוא עץ. אבל חז"ל לא מפרשים כאן "בכא" כעץ, אלא מלשון בכי. איך מפרשים את הפסוק? "עוברי בעמק הבכא" – "עוברי" לשון עבירה על רצונו של מקום, לעשות משהו לא טוב. מי שכל החיים עובר עבירות, "עוברי", הגיהנם לא מספיק עמוק בשבילו. צריך להעמיק לו את הגיהנם עוד יותר. אז, כאשר הוא יורד לעומק אחרי עומק, כשמעמיקים לו את הגיהנם הוא בוכה – בוכה מעין של דמעות, "מעין ישיתוהו". חז"ל אומרים שיחד עם זה שהוא בוכה כשמעמיקים לו את הגיהנם עולה ממנו הקילוס לקב"ה יותר מהצדיקים שיושבים בגן עדן, כי בסופו של דבר מבין שבצדק דנתוני, והמורה הורני את הדרך בצדק ורק אני לא שמעתי בקולו. שוב, הברכות שעולות לקב"ה מהבכי של הגיהנם יותר גדולות ועצומות מכל הברכות של הצדיקים שיושבים בגן עדן.

הליכה "מחיל אל  חיל" של "עז פנים לגיהנם"

אחר כך כתוב "ילכו מחיל אל חיל". לא ראיתי שאף אחד אומר, אבל לכאורה אם חז"ל מפרשים את הפסוק הקודם, "עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה", על הנשמות בעומק הגיהנם, כנראה יש להם תיקון ועליהם נאמר "ילכו מחיל אל חיל". פעם הבאה שמברכים מישהו "ילכו מחיל אל חיל" לשים לב שיתכן שמדובר במישהו שנמצא בעומק הגיהנם, ומתוך הדמעות שלו עולה קילוס לה', ועליו דווקא נאמר "ילכו מחיל אל חיל" (מהצלחה להצלחה בשובו אל ה' מאהבה). מתחיל מ"אשרי אדם עוז לו בך". כתוב "עז פנים לגיהנם" (ר"ת עפל, סוד "ואתה מגדל עדר עפל בת ציון"[ט] שמדבר על משיח ובית המקדש, מגדל עז של עם ישראל, ראה תרגום ורש"י) – העוז מביא אותו לגיהנם והעוז מוציא אותו משם (מובא ברמ"ח אותיות שהתנאי הראשון להיות חסיד הוא להיות עז פנים – "ישראל עזין שבאומות"). כתוב "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום". שוב, יחידה חשובה של שלשה פסוקים בתהלים. מתחיל "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם". יש דרושים בחסידות על "מסילות בלבבם" – צריך לסלול מסילה לה' בלב, "סולו לרוכב בערבות ביה שמו". גם לפסוק זה אחד הפירושים שצריך לסלול מסילה בלב לה'. גם "עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה" ואז "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". משהו מאד יפה, פסוק מובהק של קשר בין בכי (לפי חז"ל) וברכה  – בכי וברכה הולכים יחד.

כח הברכה – לבוכה במסתרים

אם כן, יש לנו כמה דוגמאות לתופעה זו. בדוגמה האחרונה יוצא בפירוש מ"בך", השער, "אשרי אדם עוז לו בך". הדבר הראשון הוא השאלה אילו שרשים נוספים נגזרו משער בך. יש בכה, אמרנו שיש קשר ל-ברך. בדרך כלל לא היינו שמים ברך, כי הכלל הוא כאשר רוצים ללמוד את כל השרשים היוצאים מהשער אני יכול להוסיף רק שבע אותיות האמנתיו, וכאן משהו יוצא מהכלל – תוספת ר לתפארת הלשון. כלל חדש בשבילנו, כלל גדול, אך הוא משהו מפורש שיוצא מהתנ"ך. כמובן שהכי קרוב לשער נטו הוא רק תוספת אותיות אהוי. אילו עוד שרשים יש? בכה, בכא. בכא שרש בפני עצמו, שחז"ל מפרשים גם כבכי, אבל המפרשים הפשטנים אומרים שהוא סוג של עץ – כנראה שהעץ בוכה, כמו שדברנו לפני שבוע על אותיות בוכות, כל בך האותיות. השבוע מוסיפים שהכל גם מברך. כדי שברכתך תתקיים, שיהיה לך כח רוחני להעניק ברכה – באים לצדיק לבקש ברכה, כנראה שיש לו כח לברך כי מתקיים אצלו "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה". אותו אחד שבינו לבין עצמו, במסתרים, בוכה – כאשר יוצא לצבור יש לו כח לברך, כי יש קשר בין הבכי לברכה[י]. כנראה שיש גם עצים שבוכים, ולעץ שבוכה קוראים בכא.

"נבֻכים הם בארץ" – מבוכה בעניני ארץ ישראל

מה עוד? יש שרש שלא חוזר הרבה פעמים בתנ"ך, אבל מופיע כמה פעמים, בפרט בפסוק אחד מפורסם – שרש בוך, ממנו המלה (שלא היינו מיד מזהים שמאותו שרש, אבל כך על פי דקדוק) "נבֻכים הם בארץ סגר עליהם המדבר". כשיצאנו ממצרים פרעה רואה שאנו לכאורה טועים בדרך, ואז אומר שכנראה נבוכים – "נבכים הם בארץ". מה השרש של נבוך? הרמב"ם כתב מורה נבוכים. יש גם אחד מהגדולים לפני כמאתיים שנה שכתב עוד ספר – מורה נבוכים החדש. יש נבוכים חדשים בכל דור. היום מגיעה לנו עוד מהדורה של מורה נבוכים, כי בכל דור ודור אנו נבוכים וצריך מישהו להורות את הנבוכים. כמו בפסוק "גם ברכות יעטה מורה" – צריך מורה להורות את הנבוכים. המושג נבוכים חשוב מאד, כמו שנסביר. והנה, נבוך משרש בוך. השם הוא מבוכה, בלי נ, כלומר שב"נבוכים" ה-נ לא מהשרש, נ של נפעל. השרש הוא בוך. אפשר לדרוש, לעניננו היום, משהו אקטואלי קצת – שעיקר הנבוכים הם "בארץ", לגבי עניני ארץ ישראל. בכל מה שקשור לארץ "נבֻכים הם" – עם ישראל נבוך לגבי נושאים הקשורים לארץ. למה הוא כל כך נבוך? כי "סגר עליהם המדבר" – המדבר הוא התקשורת, סגרה עליו מכל צד ופנה. חוץ מזה ש"סגר עליהם המדבר" מתייחס לתקשורת, גם לרבנים למיניהם – כל אחד מדבר אחרת, אחד הפוך מהשני, דווקא בענינים שקשורים לארץ ישראל. לכן העם נבוך, "נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר". צריך לעזור לעם לצאת מהמבוכה שלו. כנראה באמצעות ההתבוננות שלנו בבכי וברכה ונבוך אפשר קצת לצאת מהמבוכה. אם כן, יש לנו עוד שרש בשער זה – בוך.

נבכי ים – מקור עלמא דאתכסיא

יש מלה בסוף איוב, כאשר ה' שואל את איוב חמשים שאלות רטוריות לגבי בריאת העולם (שלפי פירוש הראב"ד בהקדמת ספר יצירה הן כנגד חמשים שערי בינה) אחת השאלות היא "הבאת עד נבכי ים". מה הם נבכי ים? פשוט שהם משער בך. ה' שואל את איוב "הבאת [האם הגעת] עד נבכי ים?". התשובה לכל השאלות שה' שואל היא כמובן 'לא', אבל בכך שה' שואל הוא פותח לו שער של בינה. אז יש מי שמפרש – הרד"ק ועוד – ש"נבכי ים" ממש לשון נבוך, שהים נבוך. אם כך, אין כאן שרש בפני עצמו, אלא משרש בוך כמו "נבֻכים הם בארץ". לפי זה יש להיות נבוך בארץ ויש גם להיות נבוך בים. אם שייך לתורה, הארץ הוא הנגלה של התורה והים הנסתר שלה, הקבלה. אפשר להיות נבוך בהלכה וגם נבוך בקבלה. אבל יש מדקדקים שאומרים ש"נבכי ים" לא כמו "נבכים הם בארץ", לא לשון מבוכה, אלא מלה בפני עצמה – שרש שמופיע פעם אחת בתנ"ך, רק כאן. אם מופיע רק פעם אחת בתנ"ך איך נדע מה כוונתו ופירושו? תמיד שרשים שמופיעים רק פעם אחת בתנ"ך אפשר לעמוד על משמעותם רק מתוך ההקשר. לכן אומרים שכאן, מהקשר הפסוק "הבאת עד נבכי ים", אני מבין ש"נבכי ים" היינו המקור והמוצא של הים, השרש הנעלם. אפשר לחשוב שהשרש של הים הוא התהום, אבל כאן נקרא "נבכי ים" – המקור והמוצא של הים. אם כבר, נעשה איזה קשר בין המשמעויות: אם אחד אומר ש"נבכי ים" הוא מלשון נבוך, והשני אומר שהוא מלה בפני עצמה, משרש אחר – שרש נבך (אצלנו ודאי שייך לאותו שער, כי ה-נ הוא האמנתיו, ובין אותיות מנת ה-נ הכי עשויה ליפול מהשרש) – צריך לומר שיש קשר ביניהם. יש משהו דווקא בשרש הים, בשרש עלמא דאתכסיא, שם יש שרש של מבוכה. כאילו לומר שכל עלמא דאתכסיא יוצא מתוך מבוכה בנפש. כך נקשר בין המשמעויות. אז יש לנו עוד מלה יפה.

התאבכות והסתבכות

האם יש עוד משהו בשער בך? כמובן, הכי נפוץ הבכי. כל שאר הדברים מאד נדירים, אבל צריך לציין כל אחד בפני עצמו. יש עוד שרש, שלכל הדעות מופיע אך ורק פעם אחת – שרש אבך, "ותצת בסבכי היער ויתאבכו גאות עשן", פסוק בישעיהו, משהו ציורי ויפה מאד. קודם כל נשים לב למשהו פשוט, הרמז הראשון בגימטריא הערב: בחלק הראשון של הביטוי כתוב "ותצת בסבכי היער", משרש סבך – גם כולל בך, אך כולל ס וקשה לומר שהוא דווקא משער בך – וישעיהו הנביא עושה לשון נופל על לשון סבך-אבך. מי שמסתבך בנפש הוא מסובך. גם הנושא שלומד הוא מסובך. דברנו על הרבי מאיזביצא, שיוצא מקוצק. כתוב שיש חצרות חסידים שהכל פשוט – החיים פשוטים, צריך לשמוח בה', צריך להאמין בה', בתורה, הכל חלק. כאידיאולוגיה – הכל חלק. אבל יש צדיקים שלא רצו לעשות רושם שהכל פשוט וחלק בעולם הזה, אלא בדיוק להיפך – שהכל מסובך מאד. הסיפור הזה של החיים בעולם הזה הוא משהו מסובך ביותר, לא משהו חלק ופשוט. הגדול ביניהם הוא הרבי מקוצק, וגם תלמידו האיזיבצר, שפרש ממנו – כנראה שמשהו הסתבך ביניהם. לא יודעים מה בדיוק הסתבך (רבי לייבלע איגר אמר שאף אחד לא יודע מה היה ולמה זה קרה, רק אני יודע), אבל משהו מאד הסתבך בין שני האהובים – שניהם היו רעים אצל הרבי ר' בונים, שניהם הגיעו מאותה עירה בפולין במקור. אבל באיזה שלב משהו הסתבך. מתי הפירוד קרה? בעיצומו של היום הכי שמח בשנה (חוץ מפורים), שמחת תורה, בהקפה הששית. אז קרה מה שקרה. בדיוק מה היה הרקע של הסיפור הזה – יש דורשים ויש דורשים. בכל אופן, מה שנוגע לעניננו, משהו הסתבך שם. כולם נכנסו לאיזו מבוכה רצינית ביותר, והתוצאה היתה שהאיזביצער פרש מהקוצקער, והשאר הסטוריה. זה מתאים להם. כל מה שקורה לצדיק מתאים לאידיאולוגיה שלו. גם בקוצק וגם באיזיבצא יש אידיאולוגיה של תסבוכת בחיים, לא דברים פשוטים. מצד שני, צריך לעלות על הגג ולצעוק "הוי' הוא האלהים", הדבר הכי פשוט. הרבי מקוצק אמר שאיני צריך את כל אלפי חסידי, אני מוותר עליהם. אני צריך רק 300 בחורים, צעירים, יצהרניקים, שאני יחד איתם נעלה עם הגג ונצעק "הוי' הוא האלהים". את כל השאר איני צריך בכלל. לכאורה פשוט מאד. כנראה שהפשוט הזה בכלל לא פשוט, סימן שגם לא הלך לו – כנראה. מה קרה בסוף אחרי שהאיזיבצר פרש? הקוצקר פרש מכולם, הסתגר עשרים שנה. "סגר עליהם המדבר", סגר את הדלת בעדו וישב בהתבודדות בלי לצאת לחסידים שלו במשך עשרים שנה (הוא האריך ימים יותר מהאיזביצער), עד יום הפטירה שלו. זה הכל לספר סיפורים.

הסימטריא בפסוק וסוד שער הנון

אמרנו שיש פה רמז יפהפה: יש שני חלקים בביטוי. נעשה קודם את הגימטריא של החלק הראשון – "ותצת בסבכי היער" (תצת אש) בגימטריא 1275. 1275 הוא מספר מיוחד בחכמת המספרים, המשולש של 50, שער ה-נ. אם היה רק 49 היה 1225 – בספירת העמר אנחנו סופרים רק 49 יום, וה' סופר את היום ה-50 ומעלה את החשבון למספר זה. והנה, החלק השני – "ויתאבכו גאות עשן" – גם עולה 1275! על פי שנים עדים יקום דבר. זו תופעה מיוחדת לגמרי, שני חלקים, אותיות אחרות ובטוי אחר לגמרי, ועצם הדבר ששוה אותו דבר הוא משהו שראוי לציון. "ותצת בסבכי היער" שוה "ויתאבכו גאות עשן" – מה פתאום? עצם הדבר ששוה יפה מאד, והעובדה ששוה מספר מיוחד זה עוד יותר יפה. יש משהו בתסבוכת ששייך לשער הנון של הבינה. מה רבי נחמן אמר ששער הנון שלו? "איני יודע". מט שערים הם מה שאני כן יודע, ושער הנון הוא "תכלית הידיעה אשר נדע שלא נדע" (כך הביטוי השלם, ובקיצור אומרים "תכלית הידיעה שלא נדע"). זה שער הנון.

התרוממות מסבכת

אמרנו ש-אבך הוא שרש שמופיע פעם אחת בתנ"ך. איך מפרשים אותו? לפי ההקשר אפשר לומר שגם הוא מלשון נבוך, כמו שסבכי מסובך אבך הוא נבוך. כך באמת כותב רש"י, שכל הצורות – גם בכא וגם אבך – הכל נבוך. אבל הרד"ק ושאר המדקדקים אומרים ששרש זה קובע ברכה לעצמו – לא ראינו כמוהו בכל התנ"ך – ולפי הכלל שאמרנו קודם אפשר לפרש את הכוונה רק מתוך ההקשר, וההקשר כאן הוא "גאות עשן", התרוממות עשן. קודם כל, מה הפשט של המלים האלו? לפי רש"י, לשון נבוך, כמו מסובך – קודם היתה אש, "ותצת בסבכי היער", ומהאש עולה עשן, ו"גאות עשן" היינו שהעשן מתרומם, עולה גבוה. ככל שהעשן עולה גבוה, "גאות עשן", כך הוא מסתבך יותר. במקדש עמוד העשן עולה ישר – זה נס. בדרך הטבע, ככל שהעשן עולה הוא מסתבך. בדרך רמז, ידוע שעשן ר"ת עולם-שנה-נפש, כל המציאות היא עשן. ככל שהמציאות מתרוממת כך היא מסתבכת – "ויתאבכו גאון עשן". הרד"ק אומר שמההקשר מובן ש"ויתאבכו" לשון של התרוממות, כמו ש"גאות" היא התרוממות כך הפועל כאן הוא ויתרוממו. יש מלה שמצד אחד קשורה למבוכה, כדברי רש"י כאן, ומצד שני קשורה להתרוממות. כמו שהסברנו ש"בכא" היינו עץ בוכה, ששני המובנים קשורים, גם כאן נסביר פשוט יותר – ככל שאתה מתגאה יותר כך אתה מסתבך יותר. "לפני שבר גאון". העשן עולה, ושם הוא נשבר – להסתבך זה גם להשבר – "ויתאבכו גאות עשן". אסור להתגאות. [הערה: אבשלום התגאה בשערו – ואז הוא הסתבך בשערו]. יפה מאד, כנראה דווקא בתוך עץ הבכא הוא הסתבך.

חמשת שרשי בך מובהקים

אם כן, כמה דברים יש לנו כבר? נסגור את המדבר כאן. יש בכה, בכא, בוך (נבוכים הם בארץ), נבך (נבכי ים), אבך (התרוממות לפי הרד"ק) – חמשה שרשים, חוץ מהחידוש של הקשר ל-ברך. רק נעשה פה פרצוף, כדרכנו, ונתחיל ממה שלמדנו בשבוע שעבר – שהבכי הוא הבכי של יוסף הצדיק, במיוחד בפרשת השבוע, בו הבכי האחרון שלו, "הכל הולך אחר החיתום". פעמיים, קודם הוא בוכה על אביו, ה"ויבך" הששי שלו (העצמי ביותר בהיותו הצדיק יסוד עולם, הספירה הששית), והפעם השביעית היא כאשר השבטים באים ומתחננים בפניו שיסלח להם כתוב שוב "ויבך יוסף בדברם אליו". הבכי של יוסף בא לידי חיתום בפרשתנו, ואמרנו שמי שבוכה בדמעות מלמעלה למטה היא ספירת היסוד – נשים את הבכי בספירת היסוד. את המבוכה, "נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר", נשים בספירת ההוד – "הודי נהפך עלי למשחית" "כל היום דוה". אבך, להתרומם, שייך לנצח – עומק רום. בכא, שעל פי פשט הוא עץ, יכול להיות אחד משני עצים – עץ החיים או עץ הדעת. עץ הדעת נקרא גם אילנא דמותא, ההיפך מעץ החיים. איזה עץ בוכה? איזה עץ בוכה כאשר מעמיקים את הגיהנם בשביל מישהו? מן הסתם עץ הדעת, "אילנא דמותא", שעלינו גם לתקן אותו. אם אדם הראשון היה מחכה שלש שעות לשבת היה מתקן, היה מותר לו ואפילו מצוה לאכול מעץ הדעת. עץ הדעת הוא המלכות. אם אוכלים מעץ הדעת לפני הזמן זו דחיקת הקץ, כמו הנושא שהתחלנו ללמוד בנוגע לגאולה ומשיח. זו אכילה מעץ הדעת, המלכות בקבלה, לפני הזמן. מה נשאר? נבך, שלפי כמה מהמדקדקים הוא שרש בפני עצמו, במובן של מקור ומוצא של עלמא דאתכסיא, "הבאת עד נבכי ים". שם ה-נ היא אות שרשית, רמז לשער הנון של הבינה. אז נשים באמא – סתם מקור ומוצא, במיוחד של ים, "עלמא דאתכסיא", שייך לבינה. אמא עד הוד אתפשטת, לכן רוב המפרשים אומרים ש"נבכי ים" מלשון בוך, ענין מבוכה. "נבוכים הם בארץ" שמנו בהוד ו"נבכי ים" נשים למעלה באמא. יש לנו גם נצח, יסוד ומלכות.

השלמת הפרצוף בשרשי בך בצירוף ר לתפארת הלשון

כעת נגיע לברכה והקשר בין הברכה לבכי: ברכה על פי פשט היא תכונה של ספירת החסד, "והיה ברכה". ה' אומר לאברהם אבינו, "חסד לאברהם", "והיה ברכה" – הברכות נתונות ומסורות לך. אחר כך עובר מאברהם ליצחק וכך הלאה, אבל שרש ומקור הברכה הוא החסד. אם אנחנו יכולים להוסיף ר "לתפארת הלשון" ב-בך, ואז מקבלים לשון ברכה, אז לכאורה אפשר לשים ר גם בסוף ובהתחלה. הרי ברך הוא הראשון משבע הדוגמאות בלשה"ק שכל אחד מששת הצירופים שלהן הוא שרש: בכר (2-2-2 במספר קטן, החכמה של איק-בכר-גלש וכו', הספירות של אריך בקבלה – חכמה דאריך, מוחא סתימאה, שם כח הצירוף בכלל הוא בסוד בכר) וכו'. אותנו מענינים כרגע רק שלשה צירופים, כי אנחנו מתבוננים בשער בך ולא בשער כב – רבך (לשון "מרבכת תביאנה", מנחה שהיא חלוטה ברותחין), בכר ("בני בכורי ישראל") ו-ברך. כדי להשלים את הפרצוף נשים את הברכה בחסד, את הבכור – כתוב שהוא הדעת, "ברא בוכרא", אבל הדעת היא פנימיות התפארת, "משה מלגאו יעקב מלבר" – בתפארת. רבך, לשון חלוטה ברותחין, ודאי שייך לגבורה – יסוד האש. כך השלמנו את ההתבוננות בשער בך. ולסיכום:

ברכות יעקב לשבטים – מעמד של בכי פנימי

עד כאן קטע בפני עצמו, לקשר בין הבכי והברכה, קשר שהולך בכמה וכמה כיוונים. אולי הווארט הכי חשוב הוא מה שאמרנו קודם, שמי שבוכה במסתרים – "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה"[יא] – יש לו כח לברך כאשר יוצא החוצה, וברכתו מתקיימת. כל ההקשר בפרשת השבוע הוא שהבנים באים להתברך מהאבא לפני שהוא מסתלק מהעולם. הכל ברכה כאן, אבל מה בלב? מה הרגש של כולם? הבן בא לאבא, האבא שוכב על המטה שכיב מרע, אבל הוא צלול מאה אחוז – יותר ממאה אחוז צלול – מה קורה בלב של כולם? באים לקבל ברכה מהאבא. עוד לפני שהוא נפטר ויוסף נופל על פניו ובוכה עליו, תוך כדי הברכה – מה הרגש של כולם, האבא והבנים? הם אומרים שמע ישראל והוא אומר בשכמל"ו, אבל בלב כולם בוכים. כל ההקשר כאן שכולם בוכים, הוא מברך אותם וגם אומר "ברוך שם" לשון ברכה.

ג. הזהר על הפרשה – ברכת כל השבטים

שלשת פעלי הפסוק – הכל ברכה

נחזור לפסוק המסכם: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אֹתם". קודם נסתכל על שלשת הפעלים בפסוק – דבר ויברך ברך, בגימטריא 666 (משולש של 36, שהוא המשולש של 8 וגם הרבוע של 6), ג"פ ברך (הערך הממוצע של שלש התבות). הרמז של הפסוק הוא שהכל ברך – לשם כך (לראות את זה בפרטיות) פשוט לוקחים את אותיות וי של "ויברך" (ונשאר ברך), ומחברים אותן ל"דבר", ומקבלים וידבר בגימטריא ברך. גם אומר שהמלה הכי חשובה בהקדמה לרוב פרשיות התורה, "וידבר", היא ברך (וביחד עם הוי' – "וידבר הוי' וגו'" = אברהם, מקור הברכה כנ"ל). יש פה עוד הרבה רמזים – נסתפק בכך. קודם כל, לפני שנמשיך: מה הקושי כאן? מה זה "וזאת אשר דבר"? הפשט קשה – מאן דכר שמיה של "דבר"? כל הפסוק, כל מה שקורה כאן, הוא שמברך אותם. איך נכנסה פה המלה "דבר"? איזה דבור יש כאן?! דבור הוא בדרך כלל משהו קשה. אני רואה שהכל מתחיל כאן מ"דבר", אחר כך "ויברך", ואחר כך כאילו מתאזן, מגיע לאמצע, ב"ברך". נשים לב לעוד גימטריא יפה: פעם ראשונה כתוב אותם מלא ופעם שניה כתוב אתם חסר – יחד עולים 888. אם 666 עולה ג"פ ברך, 888 עולה ד"פ ברך, ויחד כבר שבע ברכות, חתונה שלמה[יב]. שוב, הקושי הוא ב"דבר", על פי פשט. הרמז ממתיק את הקושי, כי אומר שהכל ברכה.

קושית רבי יוסי (מלכות) על 'ברכות' שלשת השבטים הראשונים

הרמז האחרון הוא הקדמה טובה לקטע שנלמד מהזהר עם הפירוש של רבי לויק, אבא של הרבי: הזהר כותב סיפור, שפעם אחת רבי יהודה ורבי יוסי הזדמנו אפיתחא דלוד – הגיעו לפתח העיר לוד – ושם שואל רבי יוסי את רבי יהודה מה זה שכתוב "ויברך אותם"? הרי היו כמה שלא ברך אותם. את השבטים הראשונים הוא כלל לא ברך אלא הוכיח. לפי מפרשי הזהר, חוץ מהפשט שלא ברך את ראובן שמעון ולוי, אלא הוכיח אותם, יש הרבה פסוקים בברכות שהם לא בדיוק ברכה אלא כמו ספור עתידות – הוא מגלה להם עתידות, מה שעתיד להיות אתם. לא בדיוק ברכה אלא דבורים. לא כתוב, אך לכאורה הקושיא של רבי יוסי ורבי יהודה כבר בעצם מתרצת, או מתחילה לתרץ, את הקושיא ששאלנו הרגע – למה כתוב "אשר דבר". ב"דבר" שתי משמעויות – או דברים קשים, או סתם דבורים וספורים. אלה שני הדברים שהמפרשים אומרים, בלי להתייחס למלה "דבר" – רואים בפירוש שאת שלשת השבטים הראשונים הוכיח בדברים קשים, וגם לגבי השאר יש דבורים שאינם בדיוק ברכות אלא דבורים לעתיד. אם כן, מה הפסוק רוצה לומר? מה רבי יהודה מתרץ לרבי יוסי?

תירוץ רבי יהודה (חסד) – הכל ברכה

קודם צריך להבין מי הוא רבי יוסי ומי הוא רבי יהודה? ידוע שכל אחד מתלמידי רשב"י בזהר הוא כנגד ספירה מסוימת. רבי יוסי הוא המלכות ורבי יהודה הוא החסד – המלכות מקשה כאן והחסד עונה. המלכות מקשה שלא הכל ברכות, יש פה תוכחות וסתם דבורים, והחסד עונה ואומר שהכל ברכות. "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם". כשרבי יהודה אומר שהכל ברכות, הוא ממשיך ומביא שלש דוגמאות: כמו שנאמר "יהודה אתה יודוך אחיך" וכמו שנאמר "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" וכמו שנאמר "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך". משום מה הוא בוחר בשלשת השבטים האלה, להביא דוגמה שמברכותיהם תבין שכל מה שכתוב כאן הוא ברכות, גם מה שנדמה שאינו ברכה. על כך אין שום פירוש – חוץ מאבא של הרבי – שמתייחס לכך שברך דווקא את שלשת אלה, יהודה דן ואשר, שממה שכתוב כאן אפשר להבין שהכל ברכות. זה הענין של רבי לויק כאן.

תוכחה-ברכה

קודם כל, נעשה עוד גימטריא יפהפיה: יש כאן שלשה שבטים שעל פי פשט לא קבלו ברכה אלא תוכחה, קבלו 'מנה', ואחר כך יש תשעה שקבלו ברכה. יש כאן שני לשונות – תוכחה ברכה, שעולים בגימטריא 666, ג"פ ברך, "דבר… ויברך… ברך" כנ"ל, הכל ברכה! משהו יפהפה, שתוכחה-ברכה עולה בדיוק שלשת הפעלים של הפסוק המסכם כפי שראינו לעיל[יג].

הבדל בין ביאור רבי לוי-יצחק וביאור הרבי על דרך הקבלה בסוד יהודה דן ואשר

כדי לקצר בהסבר: רבי לויק מסביר למה שלשת השבטים האלה – יהודה דן ואשר – כוללים את כולם. יש על כך גם שיחה של הרבי, שכידוע כל שבת היה חוזר על זהר עם הפירוש של אבא שלו ומעמיק בו עוד יותר – מסביר בעיקר על דרך העבודה, כי בדרך כלל האבא דבר באותיות של קבלה, והרבי רצה שיהיה מובן באותיות של חסידות פשוטה, עבודה ה' השוה לכל נפש. גם כאן יש שיחה של הרבי, וקצת למרבית הפלא, גם בערכים של ספירות, איך שרבי לויק מפרש מי הם יהודה ודן באשר בספירות – הרבי מפרש אחרת. זה שמפרש באופן מיוחד ומחודש בעבודה, אני מבין – תמיד עושה כך – אבל שמפרש אחרת בקבלה מפתיע (לא אומר בפירוש 'אני מפרש אחרת', אבל כך כתוב בשיחה). רבי לויק מסביר שישבו על פתח לוד – ל היא יסוד אמא שמסתיים בחזה דז"א, בו יש את תפארת ז"א, ו, ומאחור את שרש המלכות, ד. גילוי החסדים הוא רבי יהודה ושרש המלכות רבי יוסי – לכן נפגשים בחזה דז"א. יש פירוש של האבא של הרבי, פירוש של הרבי, והיות שיש פה שני פירושים פותח לנו פתח – "פתחא דלוד" – להתבונן הלאה, מה הבחירה ביהודה ודן ואשר דווקא מבין כל השבטים.

רמזי יהודה-דן-אשר

קודם גימטריא שלהם, שהוא לא עושה – יהודה דן אשר שוה 585, כפולה של 13 – 13 (אחד) כפול 45 (מה, אדם, "אתם קרוים אדם וכו'"), סוד "אדם אחד מאלף מצאתי"[יד], לרמוז ששלשת השבטים האלה מתחברים כאחד (כאדם אחד). בברכתם תופעה מיוחדת: בכל השבטים כתוב שמם כמו בשעת הלידה, אבל באשר כתוב "מאשר" – בגימטריא ישראל. יש כמה רמזים ששבטים אלה כוללים את כולם. הפסוק המסכם מתחיל "כל אלה"[טו], שכבר בא לכלול את כולם יחד – כבר אומר שכולם כלולים כאחד, וזו השפעה מהיסוד למלכות, שהיסוד נקרא "כל", "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר". כלומר, במדה מסוימת הכל – כל הברכות (ומה שגם התוכחה היא ברכה באתכסיא) – בא מכחו של יוסף (וכמו שכל תולדותיו של יעקב נמשכו על ידי נשמת יוסף, בסוד "אלה תולדת יעקב יוסף" כנודע). מאשר שוה ישראל. אם כן, הגימטריא של יהודה דן מאשר היא 625, 25 ברבוע, 5 בחזקת 4, מספר מאד מושלם, המילוי של אדם: אלף דלת מם (סוד "אדם אחד מאלף [מילוי אדם מתחיל מ-אלף] מצאתי" כנ"ל). אלה רמזים, הארות.

קשרי יהודה ודן – המעולה והירוד שבשבטים

איפה רואים קשר בין יהודה לדן? למשל, במלאכת המשכן, היו שני בעלי מלאכה, אומנים, שעשו את המקדש – בצלאל ואהליאב. בצלאל משבט יהודה, הגדול שבשבטים, ואהליאב משבט דן, הירוד שבשבטים. כדי להשוות ביניהם, יש פסוק שנדרש בהמשך הזהר – לא בקטע זה, אבל אפשר לקשר – "ויהודה עֹד רד עם אל" (4 מילים רצופות של 2 אותיות). מה פשט הפסוק? שאף על פי שממלכת הצפון בגדו בקב"ה, אבל יהודה עדיין, "עד", "רד עם אל" – הוא עדיין מושל ביראת אלקים. "רד" לשון רודה ומושל, אבל רד הוא גם לשון ירוד – יש כאן איזה רמז דק לצירוף הירוד שבשבטים ליהודה. גם לעתיד לבא מצרפים ליהודה את דן. מיהודה יהיה מלך המשיח, כמו בברכת יעקב כאן – "עד כי יבא שילה", משיח. דן – שכעת חדש טבת, החדש שלו – הוא הרמטכ"ל של המשיח, משבט דן. הזהר מצטט "דין ידין עמו כאחד שבטי ישראל", כמו יהודה. בין כל השבטים, היחיד שיש בברכתו את הביטוי "שבטי ישראל", כמו בפסוק המסכם "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר" הוא דן – מעין גזרה שוה, היקש, שדן כולל כאן את כל "שבטי ישראל" (ה"אחד" מבין שבטי ישראל כולל את כולם). ועוד, "כאחד שבטי ישראל" – שכל שבטי ישראל הם מתחברים כאחד, כולם יחד, ע"ד "ויהי בישרון מלך [מיהודה] בהתאסף ראשי עם [ב'ראשי עם' יש אותיות 'מאשר'] יחד שבטי ישראל [בחינת דן - "כאחד שבטי ישראל"].

ביאור רבי לוי-יצחק: אשר-אמא מייחד את יהודה-חסד ודן-גבורה

מביא רבי לויק מהזהר הלאה שהקטביות בין יהודה לדן היא בעצם חסדים וגבורות. יוצא משהו מאד מענין, שלפי פירוש זה יהודה הוא כמו רבי יהודה – חסד. הייתי חושב שיהודה הוא המלכות, המלך בשבטים, אך כמו שבספור זה גופא בזהר רבי יהודה הוא החסד, כך מביא רבי לויק שכתוב בזהר שכאשר יש השואה בין יהודה לדן – יהודה הוא החסד ודן הגבורה. קטביות והשלמה של חסד וגבורה. מה הוא אשר? למה צריך אותו? מסביר רבי לויק שאשר הוא האושר וגילוי התענוג באמא. "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" היינו השראת האור של אמא שמאיר ומאחד את יהודה ודן. היינו שיש באשר משהו יותר גבוה מיהודה ודן. עד כאן במלים פשוטות הערכים לפי רבי לויק. הזהר מביא כדוגמה שלשה שבטים שהם סימן שכולם קבלו ברכה, כי הם כוללים כולם – יהודה החסד, דן הגבורה ואשר אמא של שניהם.

ביאור הרבי: אשר-כתר מייחד יהודה-חכמה ודן-מלכות

הפירוש של הרבי הוא אחר: אומר שיהודה הוא בטול. הוד הוא גם בטול. דן הוא דין. הרבי כותב, בערכים אחרים לכאורה של קבלה – חדוש מופלא. הוא כותב שיהודה חכמה ודן מלכות, הפוך ממה שהייתי חושב, שיהודה המלכות. דן הוא "דינא דמלכותא דינא", "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", המלכות, ויהודה הוא הבטול של אבא. באמת "אבא יסד ברתא", הבטול של אבא מיסד את המלכות, לכן צריכים את שניהם. מי הוא אשר? הכתר. לכן הוא אפילו לא אומר שאני מפרש משהו אחר מאבא. אבא אמר חסד-גבורה-בינה, ואני אומר חכמה-מלכות-כתר, כאילו שאותו הדבר. הקשר בין כתר לבינה באשר הוא פשוט – אמרנו קודם, אם כי רבי לויק לא כותב – התגלות עתיקא באמא. יש קשר בין חכמה לחסד, אותו קו. קשר בין גבורה למלכות, כי ראשית בנין המלכות מהגבורה. ודאי שני הפירושים משתלבים, אבל באותיות פשוטות של קבלה הם שונים. המיוחד בשני הפירושים שאשר גבוה מכולם. הרבי ודאי אוהב זאת מאד. אבא שלו כתב, אבל מאד קרוב לרבי, כי שבט אשר הוא המזל של הרבי – יום הולדתו של הרבי. לפי שני הפירושים אשר כאן יותר גבוה – או בינה מעל חו"ג או יותר, כתר מעל חכמה ומלכות.

אמרנו שכדי להשלים אפשר לפרש בעוד שני אופנים. נאמר קודם את האופן היותר מסובך ואחר כך את האופן היותר פשוט:

יהודה – הוד-מלכות; דן – גבורה-נצח; אשר – בינה-חסד

שלשום היה "דידן נצח", לשון חז"ל, הנצחון של הספרים – נקוה שכולם מכירים את הסיפור פחות או יותר. בכל אופן, היום נקרא "דידן נצח", ביטוי של חז"ל שמשמעותו שאנחנו נצחנו. אלה שתי מלים, שכתוב בחז"ל שאפילו אם אומרים אותן לפני הנצחון נותן כח לנצח, ולא רק אחרי הנצחון. כל הזמן צריכים לומר "דידן נצח" – תיכף נשיר. בכל אופן, כתוב אצלנו שיש בביטוי זה ד"פ דן – ר"ת "דידן נצח", דידן, שאר האותיות, יצח, עולות עוד ב"פ דן. לא רק "בתלת זימני הוי חזקה" של דן, אלא ד"פ דן. ד"פ דן בגימטריא גבורה. אז מה הביטוי אומר? קשור ל"שכל את ידיו" – שיד שמאל, הגבורה, הולכת לברך הימין, נצח. גם על פי פשט גבורה ונצח קשורים. הפשט של "דידן נצח" הוא נצח, אבל עולה גבורה, והנה עולה ד"פ דן. הכי מפורש בר"ת, עוד דן מפורש ועוד פעמיים דן בגימטריא. איך אנחנו מתבוננים? תרגיל. כעת אומר שהסוד של שבט דן, שרבי יהודה בחר בו ליצג את השבטים, כי הוא קו של "שכל את ידיו" מספירת הנצח לגבורה – יש בדן גם גבורה וגם נצח, "דידן נצח". מה הפשט של יהודה? לפני שאני יודע שום דבר אחר, כשיהודה נולד לאה קראה לו כך על שם "הפעם אודה את הוי'" – לשון הודיה, פשט, אבל הוא המלך. אם כן, הסוד הכי פשוט של יהודה הוא "איהי בהוד" – שהמלכות עולה להוד. נחשוב על עץ החיים של הספירות, אם יהודה הוא עלית המלכות להוד, ודן הוא עלית הנצח לגבורה – נצייר עם קוים: המלכות באמצע ועולה שמאלה, להוד, ואז קו ישר מהוד לנצח, ועליה שמאלה מנצח לגבורה. יש לנו התחלה של זיג-זג. לפי זה אשר הוא חסד – אושר, שפע – שעולה לבינה. בדיוק אותו שכל. הגעתי לגבורה, אני עושה קו ישר לחסד, ועולה לשרש בבינה, שם יש התגלות עתיקא באמא. יש פה איזה שכל ששלשת השבטים האלה כוללים הכל, עד לאמא (הכוללת את כל הג"ר, בסוד היכל קדש קדשים). נשים לב שברמה של המלכות אין ימין – רק נקודה אחת באמצע – לכן אני עולה מהמלכות להוד, שמאל, עובר לימין באותה רמה, עולה שוב מחסד לגבורה בשמאל, עובר בקו ישר לחסד, ושוב עולה למקור של אמא. יש כאן איזה ווארט מאד יפה, התבוננות, מה הם שלשת השבטים האלה לפי הסדר של יהודה-דן-אשר – הכל כאן בעליה, מהמלכות, אמא תתאה, עד אמא עילאה:

יהודה-דן-אשר – ראשי שלשת טורי החשן התחתונים

אחרון אחרון חביב, הכי פשוט מהכל. זה שאף אחד לא אמר מה שאמרנו עכשיו – מילא. זה שאף אחד לא אמר מה שנאמר כעת – קצת קשה בעיני. אחד המודלים של השבטים הוא חשן המשפט של הכהן הגדול. סדר האבנים, לפי רוב המפרשים, הוא שששת האבנים הראשונות הן ששת בני לאה לפי הסדר. אחר כך הטור השלישי, לשם שבו ואחלמה, הוא דן נפתלי גד, והטור האחרון, תרשיש שהם וישפה, הוא אשר יוסף ובנימין[טז]:

זה מבנה מאד יסודי בתורה, לכן פלא בעיני שאף אחד לא מפרש כך. היחוד של יהודה-דן-אשר, שלשת השבטים שהזהר בוחר, שהם תחלת שלשת הטורים האחרונים בדיוק לפי הסדר – הטור השני מתחיל יהודה, השלישי דן והאחרון, הרביעי, מתחיל אשר. כמובן שהראשון בכל טור כולל את השנים האחרים. זה ההסבר הכי פשוט למה בחרו בשלשת השבטים האלה.

ארבעת הטורים כנגד אבי"ע – ברכה סמויה באצילות וברכות גלויות בבי"ע

מה הם ארבעה טורים? כנגד י-ה-ו-ה או כנגד אבי"ע. אמרנו ששלשת השבטים הראשונים לא קבלו ברכה אלא תוכחה, רק שבסוף "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם". אמרנו שבבטוי "שבטי ישראל" יש רמז לדן. יש בפסוק ב"פ אשר – "אשר דבר להם… אשר כברכתו"[יז]. "שבטי ישראל" רומז לדן וכמובן יהודה כולל הכל[יח], ואשר גם מופיע פעמיים. ארבעת הטורים הם אבי"ע, ומסביר למה שלשת הראשונים קבלו ברכה סמויה, שהיא על פי פשט תוכחה, כמו קללה ("ארור אפם וגו'"). ידוע בקבלה וחסידות שכאשר הברכה מסתתרת בהיפך הברכה הסבה היא שהיא באה מהעולם העליון, עולם האצילות, כמבואר בספר התניא. לכן שלש האבנים הראשונות, אדם פטדה וברקת, הן כנגד שלשת השבטים שקבלו תוכחה (שהם כנגד ה-י של שם הוי', עולם האצילות). זה סדר והגיון אחר לגמרי, שלפיו יהודה כולל את עולם הבריאה (ה-ה עילאה שבשם), דן כולל את עולם היצירה (ה-ו שבשם) ואשר כולל את עולם העשיה (ה-ה תתאה שבשם) – "אף עשיתיו" – יחד עם יוסף ובנימין. השבט הכי נעלה, יוסף, כאן למטה – שהם (אותיות משה כנודע, שלקח את עצמות יוסף עמו) – בטור האחרון. הכל תיקונים של "אף עשיתיו". זה מבט אחר לגמרי על השבטים, אבל הכי פשוט לכאורה – מודל מובהק בתורה.

אם כן, יצאו לנו ארבעה פירושים מגוונים למה הזהר בוחר בשלשת השבטים האלה, להדגים שכולם קבלו ברכה, "איש אשר כברכתו"[יט], ובהתכללות בין הכל, כמבואר בחסידות, וכפי שגם אומר רש"י על פי פשט (שנפתלי נתברך להיות כאילה שלוחה, וכולם כאילה – ברכתו המיוחדת של כל אחד מגיעה בסוד ההתכללות לכולם).

סוד המשיח הטמון בברכות

נסיים קטע זה עם מה שהזהר אומר בהמשך: אחרי שרבי יהודה אומר שיש לנו את יהודה, דן ואשר, המייצגים את כולם – גם מי שקבל תוכחה ולא ברכה – הוא מסיים בכך שכל מה שיעקב רצה לומר לא עלה בידו (כדברי חז"ל). הוא רצה לגלות את הקץ ונסתתמו לו מעינות החכמה והנבואה ולא אמר – מה שרצה לומר, לא אמר כלל. אומר רבי יהודה, דע לך רבי יוסי – המלכות כאן, מייצג את המציאות, אותנו – שכל מה שהוא רצה לומר ולא הצליח מסתתר בברכות האלו. כלומר, סוד הקץ, סוד משיח, נמצא כאן. נאמר איזה רמז פשוט (שלא כתוב): אמרנו ששמות כל השבטים כתובים כמו שנולדו, אבל אשר כתוב "מאשר". עוד אחד כתוב עם אות נוספת – "[שמעון] ולוי". כולם בשמות, אבל שנים עם עוד אות – "ולוי", "מאשר". אם כותבים את כל שמות יב השבטים כמו שמופיעים בדיוק, כולל מאשר ולוי, הסה"כ עולה ט"פ משיח. רמז יפה שיש משיח מסתתר בסיפור. חוץ מזה שהזהר אומר בהמשך – דבר שאף אחד לא הביא לגבי דברי רבי יהודה – ש"יהי דן נחש" רומז למשיח ("ובני דן חשים", אותיות משיח – שבט כללי, המשיח מסתתר בו).

קץ הימין וקץ השמאל – משיח אמת ומשיח שקר

בכל אופן, רבי יהודה מסיים שיעקב רצה לגלות משיח – ואף שלא עלה בידו, רמוז שם. אחר כך אומר דבר הכי חשוב לעניננו, שיעקב רצה לגלות שני קצים – קץ הימין וקץ השמאל. זו לשון הזהר, לשון של רבי יהודה איש החסד. הוא רצה לגלות לילדיו ולדורות הבאים את קץ הימין, קץ של משיח, וגם את קץ השמאל. מהו קץ השמאל? הקץ שצריך להזהר ממנו, כי הוא קץ של משיח שקר, קץ מדומה של "ראשית צמיחת גאולתנו" שקר. כך הוא כותב שם בזהר בפירוש, ממש מפורש. הוא רצה לגלות להם שני קצים, הקץ שצריך להתקרב אליו ולשאוף אליו והקץ שצריכים להתרחק ממנו. מדובר על לעתיד לבוא. סימן שהוא לא הצליח לגלות גם את קץ השמאל. הוא לא הצליח להסביר לנו איך להבחין בין הקץ האמתי לקץ השקר, אבל גם זה מסתתר שם. אם כן, הנקודה האחרונה של הכל, שאנחנו בבעיה – אנחנו "נבוכים בארץ", בתסבוכת, כי יעקב אבינו לא הצליח. כמובן לא כתוב שם "ראשית צמיחת גאולתנו", רק בגדר מילתא דבדיחותא כידוע אצלנו. הענין שיש קץ אמתי וקץ לא אמתי, והוא רצה לגלות שניהם – שנדע ברור מה הקץ האמתי ונדע להשמר מקץ השמאל. מה שכן, אומר לנו שלעתיד לבא תהיה תחרות בין קץ הימין לקץ השמאל על 'זכויות קץ'. על קץ השמאל כתוב "קצתי בחיי" (אולי נסביר בהמשך).

עד כאן החלק הראשון, ששייך לפרשת השבוע עם הזהר וביאור רבי לויק.

ניגנו "דידן נצח".

לחיים לחיים. יש לנו כמה חברים שצריך שההתוועדות החסידית תפעל ישועות, שיצאו מהכלא. הם שם לא בצדק, כמובן. שה' יעזור שמחר ומחרתיים כל מי שלא בצדק נמצא בכלא – ישתחרר.

ד. תפקידו וזמן ביאתו של אליהו הנביא

סיום מסכת עדויות – תפקידו של אליהו הנביא

הנהגנו לומר משהו קשור לעניני גאולה ומשיח, וגם נוגע משהו לנגלה: יש שיחות של הרבי על הרמב"ם שדברנו לפני שבוע, סוף הרמב"ם, מי יבוא קודם – אליהו או משיח, שיש שתי דעות, שאליהו יבוא לפני משיח או שמשיח יבוא לפני אליהו (כפי שמשמע מהפשט הראשון ברמב"ם, שקודם יבוא משיח ואחר כך אליהו לפני מלחמת גוג ומגוג, לישר ישראל ולהכין לבם, ולעשות שלום בעולם). זה נוגע למשנה האחרונה של מסכת עדויות, שנמצאת בסדר נזיקין, לפני מסכת עבודה זרה, לפני פרקי אבות. עדויות היא מסכת מאד מיוחדת בש"ס, שיש לה גם שם לואי בחז"ל – נקראת "בחירתא", כמו נבחרת. כמו שיש יחידה נבחרת בצבא, במסכתות הש"ס הכי נבחרת היא מסכת עדויות. שחכמים – וגם יהודים פשוטים, כמו שנסביר דוגמאות – מעידים מה ששמעו מגדולי הדור הקודם, ועדותם נפסקת הלכה למעשה, גם נגד דעות אחרות של גדולי ישראל. "הכל הולך אחר החיתום", חשוב מה המשנה האחרונה במסכת, שעוסקת בביאת אליהו הנביא – לשם מה הוא בא:

אמר רבי יהושע, מקבל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרֻחקין בזרוע [יש מי שהוא מורחק בזרוע, אז אליהו הנביא בא בשביל לקרב אותו]. משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע, ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע, כגון אלו, אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב. רבי יהודה [חולק עליו ו]אומר, לקרב, אבל לא לרחק. רבי שמעון אומר, להשוות המחלֹקת [לא לרחק או לקרב, אלא רק להשוות מחלוקת, שלא תהיינה מחלוקות בעם ישראל]. [דעה רביעית:] וחכמים אומרים, לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג) הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

זה הסיום של מסכת עדויות. יש כאן ארבע דעות, קודם דעת ריב"ז, אחר כך דעת רבי יהודה, דעת רבי שמעון, ובסוף דעת חכמים. הרמב"ם שלמדנו לפני שבוע פוסק כחכמים, שאליהו לא בא לקרב או לרחק אף אחד, אלא רק לעשות שלום בעולם. בלשון הרמב"ם "לשום שלום בעולם", כמו שדייקנו בשיעור הקודם, ובלשון חז"ל יותר פשוט – "לעשות שלום בעולם", כמו "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".

רמב"ם: הלכה למשה מסיני – יבוא נביא שיסיר החמסים

ודאי שאם מתבוננים במשנה צריכים לתת לה גם את המבנה הפנימי שלה. השאלה הראשונה, שואל הרמב"ם בפירוש המשניות, איך תתכן מחלוקת בדבר שהוא הלכה למשה מסיני? אין כזה דבר. לכן הרמב"ם אומר שההלכה למשה מסיני נאמרה רק בכללות – קבלנו ממשה רבינו שלפני ביאת משיח יבוא אליהו (כך הרמב"ם כותב כאן, שלא כמו ביד ממשמעות הכתובים, וכך שאר המפרשים כאן). משה מסר שלפני הגאולה העתידה, תכלית בריאת העולם, יבוא נביא, והנביא הזה יסיר את החמסים – זו לשון הרמב"ם בפירוש המשניות. יש איזה חמס בעולם, ותפקיד הנביא הזה – אליהו הנביא – לבטל את אי הצדק. מה בדיוק החמס המדובר לא נכלל בהלכה למשה מסיני, ולכן תתכן בכך מחלוקת החכמים – שכל חכם יאמר דעתו מה החמס שאליהו הנביא יסיר. סובר רבן יוחנן בן זכאי שהחמס נוגע ליוחסים, נוגע לעצם המציאות של היהודי. יש משפחות שפסלו אותן – ממזרות, פסילה לכהונה, וכמה וכמה סוגי פסילה שלא נכנס אליהם כרגע – והפסילה היתה בזרוע, אקט פוליטי של איזה אדם אלים. במשנה נקרא האדם האלים בן ציון, והוא הרחיק שלא בצדק מישהו כשר, או שקרב מישהו שבאמת פסול – נתן לו חותמת בתעודת זהות שלו שהוא כשר. זה חמס. היות שיש לנו הלכה למשה מסיני שאליהו הנביא בא להסיר את החמסים, סובר רבן יוחנן בן זכאי שהוא יסדר את הדברים האלה. אומר רבי יהודה שאליהו הנביא לא יעשה את שתי הפעולות, אלא רק פעולה אחת – יקרב מי שהורחק בכח, שלא בצדק. מה רואים כאן? משהו יפהפה, שהוא אסמכתא במשנה שרבי יהודה הוא ספירת החסד, כפי שלמדנו קודם בזהר. לרחק ולקרב היינו "שמאל דוחה וימין מקרבת". לפי רבן יוחנן בן זכאי אליהו פועל בשתי ידים – מרחק את מי שקרבו שלא בצדק, "שמאל דוחה", ויקרב את מי שרחקו שלא בצדק, "ימין מקרבת". אומר רבי יהודה שאליהו הוא רק בחור טוב, טיפוס טוב, יקרב מורחקים, אבל לא ירחק מי שקורב שלא בצדק – ישאיר למישהו אחר לעשות, או יתעלם מכך.

ארבע הדעות בסוד הוי'

נתחיל לבנות את המבנה: רואים שלפי ריב"ז אליהו הנביא הוא מלכותי. מי שהוא מלכותי  חייב לדעת להשתמש בשתי ידים – "זה ישפיל וזה ירים". כתוב שתכונת המלכים היא "משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עד מרום". מי שאין לו הכח, היכולת הנפשית גם לרחק – לא יכול לעשות צדק. צריך "צדק צדק תרדוף" – שתי פעולות, לקרב המרוחק בזרוע ולרחק המקורב בזרוע. מתאים לרבן יוחנן בן זכאי, נשיא בעם ישראל – נשיא הוא מלך. מלך צריך לדעת להשתמש בשתי הידים, אחרת הוא לא מלך. בא אחר כך רבי יהודה, שהוא חסד בדיוק כמו בזהר, והחסד כולל כל מדות ז"א – "יומא דאזיל עם כולהו יומין", "יומם יצוה הוי' חסדו" – ואומר "לקרב ולא לרחק". אחר כך בא רבי שמעון, ואומר משהו אחר לגמרי – "להשוות המחלוקת". רובם ככולם של המפרשים אומרים שהכוונה היא למחלוקת שבין החכמים. התוי"ט כותב שמבטוי זה, במשנה האחרונה של מסכת עדויות, נהוג לפרש בכל מקום שהמלה "תיקו" היא ר"ת "תשבי יתרץ קושיות ואבעיות" – מתאים לדעת רבי שמעון, שאליהו בא להשוות מחלוקת. שוב, לא מפרשים מחלוקת בין אנשים, כמו במשפט אזרחי, אלא מחלוקת של חכמים. אם רבן יוחנן בן זכאי שאומר לעשות צדק גם בריחוק מי שקורב בזרוע וגם בקירוב מי שהורחק בזרוע הוא מלכות, ורבי יהודה ממתן זאת וממתיק זאת – לקרב ולא לרחק – והוא ז"א, אז רבי שמעון הוא בינה. איפה המחלוקת? בבינה, שם דעות שונות. רבי שמעון בכלל הוא בינה (חוש השמיעה), כתב את הזהר – זיהרא דאמא עילאה. מאד מתאים לו, הוא אומר שתפקיד אליהו הנביא להשוות מחלוקת. באים חכמים, ששוב, הרמב"ם פוסק כדעתם – כך צריך לפסוק לפי כל כללי הפסיקה, הם הרבים כאן, "יחיד ורבים הלכה כרבים" – ואומרים שאליהו לא בא לקרב ולא לרחק אלא רק לעשות שלום בעולם. בספר שלנו, סוד הוי' ליראיו, יש שער על אהרן הכהן, שהוא אוהב שלום ורודף שלום, ושם מוסבר שעשית שלום היא המשכת בטול מלמעלה. כתוב "עושה שלום במרומיו", ועושים זאת רק על ידי המשכת בטול. אם שני החולקים יכולים להיות בטלים לאותו מלך, שני שרים, זה עושה שלום. לכן הרמז ש-שלום כפולה של בטול, ח"פ בטול, כמבואר שם. בכל אופן, אם בא רק לעשות שלום, הכוונה שיש לנשמתו כח לגלות אלקות בעולם עד כדי כך שכולם בטלים לאל אחד ונעשה שלום. אחרת אי אפשר לעשות שלום. חתימה על ניר היא לא שלום. לעשות שלום היינו הארת אור החכמה, מוחין דאבא, כמו "שבת שלום". למה יש שלום בשבת? כי שבת היא מוחין דאבא, חכמה, בטול. לכן גם מאד מתאים שנקראים כאן חכמים, מדרגה אחת גם מעל רבי שמעון – הוא שמיעה וחכמים הם ראיה (איזהו חכם – הרואה וכו'), מתוך בטול. בכל אופן, ארבע המדרגות במשנה מסתדרות מאד יפה כמבנה של י-ה-ו-ה מלמטה למעלה – ממש פנינה של מבנה מסודר במשנה, המשנה שחותמת את מסכת עדויות, בחירתא, המשנה שקשורה לאליהו הנביא:

י לעשות שלום בעולם

ה להשוות המחלוקת

ו לקרב אבל לא לרחק

ה לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע

חכמים אינם שוללים דעת רבי שמעון

נעשה עוד כמה דיוקים: אם באמת בכל מקום שכתוב תיקו אליבא דדעתו של רבי שמעון, שאומר שאליהו בא להשוות מחלוקת – מוחין דאמא – לא יתכן שהוא יחידאה. לא תהיה רווחת בכל הש"ס דעת יחידאה (שהלכה לא כמותו). כך מקשים כמה אחרונים על דעת תוי"ט. אם הלכה שאליהו לא בא להשוות מחלוקת, למה אומרים תיקו בכל הש"ס? יש מי שמסביר – כפתור ופרח עם המבנה הפנימי – שרבי שמעון לא אומר שבא "לא לרחק ולא לקרב אלא להשוות מחלוקת" אלא רק "להשוות מחלוקת", ואילו חכמים אומרים "לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם" – חכמים שוללים את דעות ריב"ז ורבי יהודה, אבל לא שוללים את רבי שמעון. דיוק מאד טוב. אין שום סתירה, כמו שאליהו יעשה שלום בין האבות והבנים, גם הרבנים והתלמידים הם אבות ובנים. המפרשים אומרים שכולם מפרשים את אותו פסוק – "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". שני הראשונים מסבירים "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" נוגע ליוחסין, רבי שמעון מסביר על רבנים ותלמידים, שהם גם אבות ובנים, ואילו חכמים שאומרים שבא לעשות שלום בעולם – האבות והבנים הם אצלם משל לכל מחלוקת שלא תהיה במציאות. יש אפילו אחד שאומר שלפעמים המושל והנמשל גם נקראים אב ובן – הממשלה והנתינים של אותה ממשלה הם כמו אבות ובנים. לפעמים הנתינים סובלים מהממשלה. האזרחים, הבנים, סובלים מהאבות, מהמושלים. גם על זה כתוב "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". כלומר, כל אחד מפרש אותו פסוק לענינו. אבל, מהדיוק חכמים שוללים רק דעות ריב"ז ורבי יהודה – רוצים  לומר שאין לאליהו עסק עם יוחסין. זה ממש מתאים לרמב"ם, שאומר ביד שקביעת היוחסין הוא רוה"ק שתשרה על מלך המשיח בתקופה יותר מאוחרת, כאשר תתיישב מלכותו – כך כתוב מהרמב"ם. אבל חכמים לא שוללים את דעת רבי שמעון. לפי המבנה הפנימי, אמא ואבא הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – אין פירוד בין שתי הדעות העליונות. ברור שהווארט של חכמים הוא הבטול, "עושה שלום במרומיו".

שלש הופעות "הלכה למשה מסיני" בששה סדרי משנה

נמשיך: המושג "הלכה למשה מסיני" הוא פה המפתח – יש פה הלכה למשה מסיני שאליהו בא להסיר החמסים (לפי הרמב"ם). אם כתוב במשנה, עיקר התורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני – מתבקשת השאלה כמה פעמים במשנה יש הלל"מ. בחז"ל יש המון פעמים, אבל כמה פעמים בששה סדרי משנה – עיקר התורה שבעל פה. למרבית הפלא בכל ששה סדרי משנה יש אך ורק שלש פעמים הלשון והענין של "הלכה למשה מסיני", בשלש מסכתות שונות, אחרות ורחוקות אחת מהשניה. הראשונה במסכת פאה בסדר זרעים, פעם שניה במסכת עדויות בסדר נזיקין, ופעם שלישית במסכת ידים בסדר טהרות, לקראת סוף המשניות. עצם הדבר הזה ראוי להתבוננות, שלש פעמים הלל"מ[כ].

פעם ראשונה – בדיני פאה

כל פעם מישהו אומר מקובל אני ממישהו אחר ששמע… הלכה למשה מסיני – כל פעם אותה סגנון. בפעם הראשונה: "אמר נחום הלבלר, מקבל אני מרבי מיאשא, שקבל מאבא, שקבל מן הזוגות, שקבלו מן הנביאים, הלכה למשה מסיני, בזורע את שדהו שני מיני חטין, אם עשאן גרן אחת, נותן פאה אחת שתי גרנות, נותן שתי פאות". שני מיני חטים אינם כלאים זה בזה, מותר לזרוע יחד, והשאלה רק אם לא הפרשת בשדה וחכית עד עשית הגורן – האם אתה נותן פאה אחת על שני מיני החטים או שתי מיני פאות. הלל"מ שאם עשית גורן אחת – פאה אחת, אם עשית שתי גרנות – שתי פאות. פעם שניה – המשנה שלמדנו בסוף עדויות.

שתי בכיות בששה סדרי משנה

הפעם השלישית, קשור גם לבכי. עוד שאלה, כמה פעמים כתוב במשנה שמישהו בכה? רק פעמים – רבי ישמעאל ורבי אליעזר. "בכה רבי ישמעאל ואמר בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן" – משנה מפורסמת. משנה שנאמרה מתוך בכי, וממילא גם מעוררת בכי. אחרי שרבי ישמעאל ייפה כלה, שקודם החתן לא רצה לשאת אותה, ואחרי שהשקיע הוא התחרט ורצה. אז רבי ישמעאל בכה – בכי מגילוי אור גדול שלית כל מוחא סביל דא, כמו שדברנו לפני שבוע – "בכה ואמר רבי ישמעאל בנות ישראל נאות הן…". ההתבוננות שמעוררת בכי היא גם "במסתרים תבכה נפשי" – נחזור לפסוק. ידוע בחסידות הפירוש ש"העניות מנוולתן" היינו העניות בדעת. לכן אם לומדים חסידות זה מיפה אותנו ככלה לקוב"ה. מי השני שבכה במשנה? רבי אליעזר, שהוא שמותי, לא היה בבית המדרש – זו הפעם השלישית והאחרונה שכתוב הלכה למשה מסיני: "בכה רבי אליעזר ואמר, 'סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם'. צא ואמר להם, אל תחושו למנינכם, מקבל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני, שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית".

הלכה למשה מסיני שלישית – מתנות עניים בשביעית

יש מחלוקת בין החכמים איזה מעשר נותנים בשמיטה בעמון ומואב, ארצות בהן מותר לזרוע. בסוף המשנה בוכה רבי אליעזר ואומר שהלל"מ "עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית". הוא בוכה אחרי שנפלה מחלוקת בדין, עמדו למנין בבית המדרש ולפי רוב דעות פסקו שנותנים מעשר עני ולא מעשר שני, אחד בא אליו – היה שמותי, לא היה בבית המדרש – ורבי אליעזר שאל מה התחדש היום בבית המדרש, והוא אמר שעמדו למנין ופסקו הלכה שבארץ עמון ומואב צריכים לתת מעשר עני בשביעית. אז רבי אליעזר בוכה, "לית כל מוחא סביל דא", שהחכמים פסקו דבר שאצלי מקובל כהלכה למשה מסיני – הם "יראיו" ונתגלה להם הסוד. זה שחכמי ישראל האמתיים יכוונו להלכה למשה מסיני כל כך חידוש, שעל כך ראוי לבכות מרוב שמחה והתפעלות. אומר "אל תחושו למנינכם" – לא תלוי בכם, ואל תחששו שאולי פסקתם לא נכון. חולק על זה רבי אלעזר בן עזריה, הנשיא, מגדולי הגדולים, שסובר שצריך לתת מעשר שני. גם כאן "מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו…", כמו בסוף עדויות. שם רבי יהושע היה מקובל ממנו וכאן רבי אליעזר (והלשון בידים היא "עד הלכה למשה מסיני").

שלש הלכות למשה מסיני – משיח (בן יוסף, אחישנה), אליהו, משיח (בן דוד, בעתה)

יש כמה רמזים יפהפיים בשלש הפעמים הללו. אם כתוב שלש פעמים, "בתלת זימני", יש ודאי דברים בגו. נשים לב שפעם ראשונה ושלישית נוגעות למתנות עניים – דין בהלכות פאה ודין בהלכות מעשר עני (מעשר שני אינו מתנות עניים, אבל הפסק הוא שנותנים מעשר עני) – ובאמצע אליהו שבא לבשר את הגאולה ולעשות שלום בעולם. מיהו העני שצריך לתת לו מעשר? מן הסתם מלך המשיח, "עני ורֹכב על חמור". ומי העני שצריך לתת לו פאה? כנראה גם מלך המשיח, אבל יתכן שמלך המשיח אחר. אם יש משיח לפני אליהו או אחרי אליהו – כאן יש עני אחד לפני אליהו ועני אחד אחריו. הכל ודאי נכון, שתי בחינות משיח – משיח בן יוסף, גאולת אחישנה, ומשיח בן דוד, גאולת בעתה, כמו שלמדנו באריכות לפני שבוע, ואליהו הנביא באמצע[כא]. לגבי הזורע שני מני חטין – קשור למה שאמרנו קודם. למה שייך למשיח בן יוסף בקבלה? משיח בן דוד אומר על עצמו "עני ואביון אני". ה"עני ורכב על חמור" ודאי משיח בן דוד. למה שני מני חטין רומז ליוסף? [הוא חלם על התבואה]. יפה. כתוב בקבלה ש-חטה היא בך, כב אותיות. בפיוט האר"י כתוב "תרין יודין נקטא" – יסוד אבא, החטה העליונה, מתלבשת ביסוד ז"א, החטה התחתונה. שני מני חטין הם יסוד אבא ויסוד ז"א – אם עשאן גרן אחת נותן פאה אחת ואם עשאן שתי גרנות נותן שתי פאות. הסוד של זורע שני מיני חטין הוא יסוד, יוסף – הזורע. מה הם עמון ומואב, ששם המחלוקת? למה משיח בן דוד? בגלל שיוצא מעמון ומואב, פשט. משיח בן דוד הוא בן נעמה העמונית ובן רות המואביה. שתי הפרידות הטובות מהן נולד משיח בן דוד הן מעמון ומואב. לכן כל הדין של עמון ומואב שהלל"מ מעשרין מעשר עני בשביעית שייך למשיח בן דוד. אם כן, יש לנו ווארט יפה על שלש הפעמים בש"ס שיש הלל"מ, והרווחנו גם שתי בכיות – של רבי ישמעאל (שגם עסק במתנות עניים ליפות את העניה שתגלה את יפיה) ושל רבי אליעזר הגדול (שבכה בנוגע למשיח בן דוד).

רמזי הדעות בסיום מסכת עדויות

נעשה כמה גימטריאות יפות כאן: נקח את ארבע הדעות המשנה שלנו במסכת עדויות. אמרנו שהן כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה. נכתוב את השמות – רבן יוחנן בן זכאי, רבי יהודה, רבי שמעון, חכמים – עולה יחד 1504. יש כאן ארבעה, אז נחלק בארבע – הממוצע 376, שלום, קשור לענין. רואים שהכל שלום, הצד השוה ש"אין אליהו בא אלא לעשות שלום בעולם", שזו ההלכה (לגבי ההלכה למשה מסיני). משהו יותר פלאי, לא רק שארבעת החכמים הם שלום, אלא רק רבן יוחנן בגימטריא שלום. הכי נדחה כאן על פי פשט הוא ריב"ז, אבל הוא אמר שזו הלכה למשה מסיני, ובעצם רבן יוחנן הוא שלום, המכנה המשותף של כולם – הכל רבן יוחנן. מה הקשר לג"פ הלכה למשה מסיני (שאמרנו שהם משיח-אליהו-משיח)? את ההלל"מ הראשונה קבל נחום הלבלר, את השניה רבי יהושע ואת השלישית רבי אליעזר. גם הם עולים יחד 1504! פלאי פלאים – שלשת אלה בדיוק שוים ארבעת החולקים לגבי אליהו, שעל כך הרמב"ם תמה איך יתכן בכלל שיש מחלוקת בהלל"מ. ארבעת אלה, שכולם רבן יוחנן, הם בעצם גם שלשת החכמים שקבלו את ההלל"מ. אם כן, הכל שלום – כל התורה כולה היא שלום, כל התורה כולה היא אליהו הנביא. זה הרמז שיוצא כאן.

קישור סיום מסכת עדויות ותחלתה – שלום בין האבות-הרבנים לבנים-התלמידים

מקובל לקשר את סוף המסכת לתחלתה ("נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"): מסכת עדויות פותחת (כפתיחת מסכת נדה) "שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן, והלל אומר מפקידה לפקידה… וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה…". וכן במשנה ב' וכן במשנה ג' ישנה מחלוקת בין שמאי להלל "וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה…", והלכה כחכמים (בכל הש"ס משניות יש רק עוד פעם אחת ש"חכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה", אבל כאן יש שלש פעמים בזה אחר זה – "בתלתא זימני הוי חזקה"). במשנה ג' חכמים פסקו על פי "שני גרדיים [בעלי מלאכה בזויה] משער האשפות [מקום בזוי] שבירושלים" שהעידו משום שמעיה ואבטליון. משנה ד' מסכמת: "ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה, ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו, שהרי אבות העולם [שמאי והלל] לא עמדו על דבריהם". המסכת מתחילה מ"אבות העולם" ומסיימת עם אליהו זכור לטוב – "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". כאן אסמכתא ברורה לדעת רבי שמעון (הנכללת בדעת חכמים כנ"ל, בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין") שאליהו בא "להשוות מחלוקת" בין החכמים (הרבנים והתלמידים). "אבות" היינו החכמים הרבנים, והם מקיימים בעצמם את ההוראה הנלמדת בתחלת המסכת לא לעמוד על דבריהם, לא להתעקש על דעתם. פנימיות המסר היוצא מכאן – ממסכת עדויות – היא שלכל יהודי פשוט (כמו אותם שני גרדיים) יש עדות מיוחדת הנוגעת לעצם נשמתו (ולשם מה ירדה נשמתו לעולם הזה, כלומר לעצם שליחותו בעלמא דין), בסוד "עד הוי' בכם"[כב], ועל ה"אבות", הרבנים, להקשיב היטב לעדות ה"בנים", התלמידים (בבחינת "ומתלמידי יותר מכולם" – אשרי מי שזוכה לתלמיד המחכים את רבו באמת, בסוד "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"), ולפסוק את ההלכה, הלכה למעשה, בהתאם (הלכה שהיא מעין "הלכה למשה מסיני" – לשמוע מתלמידו היינו כמו לשמוע מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני, שהרי האור חוזר חוזר לקדמותו ממש כנ"ל, והיינו "והשיב לב אבות על בנים" – "על ידי בנים"), וד"ל.

קירוב וריחוק בסוגית הגרות

נאמר עוד ווארט אחד: הכל מתחיל מיוחסין, לקרב ולרחק, אם כי דוחים ש"לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום" – בכל אופן מתחיל מיוחסין. למה זה נוגע בדור שלנו? אמרנו שהגם שלא פוסקים כמו היוחסין, הרמב"ם אומר שמשיח אחר כך כן ייחס את עם ישראל. הוא לא ירחיק מי שנתקרב ונטמע, היות שיש הלכה ש"משפחה שנטמעה נטמעה", אבל הוא ייחס מי כהן, מי לוי ומי ישראל. רבן יוחנן הוא יותר מחמיר, המלכות כאן, ורבי יהודה יותר מקל לענין יוחסין. כלומר, רבן יוחנן גם מרחק מי שהתקרב שלא כדין, ואילו רבי יהודה אומר שאיני מרחק מי שהתקרב שלא כדין, אלא רק מקרב את מי שהתרחק שלא כדין, מי שרחקוהו שלא כדין. זו סוגיא מאד אקטואלית היום – נוגעת לסוגית הגיור וההתבוללות. משליכים על משהו אחר, אבל הראש אותו ראש. יש מישהו שאם הגר אחרי שהתגייר – יתכן שגיור מפוקפק לכתחילה, קונסרבטיבי או משהו כזה – לא שומר מצות, הרב המלכותי האורטודוקסי יפסול את הגיור. רבי יהודה יאמר שמי שהתקרב שלא כדין – איני דוחה אותו. אנחנו לא פוסקים כאן שום הלכה, כמובן, רק מתבוננים בראש. לפי רבי יהודה, רק מי שרחקוהו שלא כדין – אני מנסה ככל יכולתי לקרבו בחזרה. אלה שני ראשים שונים לגבי קרוב, והדבר נוגע לכל בעית ההתבוללות היום (היינו מי שהתרחק שלא כדין, ומצוה רבה להחזירו לכלל ישראל). עיקר השטן שאוכל היום בעם ישראל הוא ההתבוללות בכל העולם.

הגירסאות ביחס למקרב ומרחק בזרוע

נסיים בסיפור, אך לפני כן עוד דיוק במשנה שלנו, לגבי בן ציון – האיש האלם שעשה את הקירוב והריחוק שלא כדין: בספר הערוך משמע ממש פירוש הפוך, שהוא בזרוע קרב מי שהורחק בזרוע, עשה פעולת אליהו, היה אדם חשוב וחזק ועשה בסדר. אבל זו ממש דעה יחידאה. כולם מפרשים את המשנה כפשוטה, שהוא האדם הרע, בן ציון הזה. אצל הרמב"ם בפירוש המשניות כותב שלש פעמים "בני ציון" ולא "בן ציון" – לא אדם אחד אלא קבוצת אנשים, שנקראים בני ציון. הפלא שבשנויי הגרסאות במשניות יש גרסא אחת קדומה, לא בן ציון ולא בני ציון אלא בת ציון! עוד פנינה כאן. שלש אפשרויות, וכולם 'ציונים' כאן – השאלה אם בן ציון, בני ציון או בת ציון. יש אפילו דעה אחת שהוא היה צדיק, אבל כולם חוץ ממנה אומרים שהיה רשע.

סיפור הצלה מהתבוללות

נספר סיפור שרק עכשיו התפרסם: יש שליח חב"ד בפרו, בלימה, וכל שבוע הוא מדפיס עלון עם מכתב של הרבי שהוא מתרגם לספרדית ומפיץ. אין הרבה יהודים בלימה. דברנו על התבוללות, שהיא עיקר הבעיה של העם שלנו בעולם, בגדול. הוא מתרגם את המכתבים לפי איזה סדר שהוא קבע, והגיע למכתב שצריך לפרסם בספרדית. כמה אחוז התבוללות יש בפרו? מאה אחוז. הגיע למכתב שהרבי כותב מכתב מאד חריף, שמה שהיטלר ימח שמו לא הצליח לעשות – ההתבוללות עושה. משהו מאד-מאד חריף, שמי שמתחתן עם גוי או גויה עושה מה שהיטלר לא הצליח לעשות. ברגע שהוא ראה את המכתב הזה של הרבי התלבט אם להדפיס או לא – כאן מאה אחוז התבוללות. אבל אמר שהיות שיש לי המנהג להדפיס לפי הסדר את מכתבי הרבי – לא אכפת לי, אני מדפיס. כך הוא עשה, הדפיס את המכתב, וזה עשה מהומות, מבוכה, סבך אותו לגמרי בקהילה – אבל זה מה שהוא עשה. היה לא מזמן. כעבור כמה שבועות, כמה זמן, בת של אחת המשפחות שם הגיעה לשליח, נכנסת למשרד שלו, ונותנת לו ליד את העלון שהדפיס קרוע. הוא שואל – מה זה? היא מספרת שהיתה 'ארוסה' לגוי, הלכה להתחתן עם גוי, ואין לה שום קשר לאידישקייט בכלל, כמובן. היה גם נגד ההורים שלה, אבל לא מענין אותה בכלל. היא אף פעם לא מסתכלת בעלון, כי לא מענין אותה, אבל (בהשגחה, לא אמרה) משום מה העין שלה נחתה על העלון, ובמקרה ראתה את השורה שמי שמתחתן עם גוי עושה פעולה יותר גרועה מהיטלר ימח שמו. היא כל כך התרגזה שלקחה את העלון וקרעה אותו. משך הימים הבאים כנראה עשה לה משהו, התחיל לחלחל עמוק לתוכה, עד שבסופו של דבר – בעקבות הדבר הזה – בטלה את השידוך שלה, וכעת היא באה לרב וקודם כל מבקשת סליחה שקרעה את העלון שלו, ומספרת לו את הסיפור.

זה הסיפור, שהנקודה שלו היא שמה שבאמת אוכל בעם שלנו הוא ההתבוללות, וצריך לקרב את כולם ויש כמה דעות לגבי קרוב. אמרנו שיש דעה של ריב"ז, דעה של רבי יהודה – קשת של דעות לגבי קרוב. העיקר שנזכה לקרב את כל היהודים "והמגפה נעצרה" לחלוטין. לחיים לחיים.

ה. ד"ה "והאבן הזאת" תער"ג – התחלת ביאור ספירה מלשון ספיר

ספיר – האבן החמישית בחשן; ברכת אליהו – החמישית בתפלת תענית

במאמר השבוע של ע"ב הרבי מתחיל להסביר את הפירוש של ספירה מלשון ספיר, קשור לחשן המשפט שדברנו קודם. "אבן ספיר דמות כסא". בין השבטים הספיר הוא יששכר, השבט החמישי, הבן החמישי של לאה אמנו. האבן שלו היא ספיר, וספיר הוא הפנימיות של הספירות – הפירוש הכי עצמי ופנימי של ספירה, שהיא באה לגלות אור אין סוף בבהירות רבה. חמישי הוא משיחי. כל דבר חמש הוא משיח, שמח. נשלים רמז שלא אמרנו קודם לגבי אליהו הנביא: כמו שאפשר לשאול כמה יש הלל"מ במשנה וכמה יש "בכה" במשנה, אפשר לשאול כמה פעמים יש אליהו הנביא במשנה? הכי הרבה יש שבע פעמים "עד שיבוא אליהו" – דבר שאין הכרע מי בעליו, ולכן כתוב שהחפץ יהיה מונח עד שיבוא אליהו, ביטוי שמופיע שבע פעמים במשנה. חוץ מזה יש במסכת תענית, כשהצבור מתענה על גשם בשנת בצורת יוצאים לרחובה של עיר ומתפללים תפלה מיוחדת, עם שש ברכות נוספות, ובברכה החמישית – המשיחית, כמו שאמרנו כרגע – מזכירים את אליהו הנביא זכור לטוב: "מי שענה את אליהו בהר הכרמל הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך אתה ה' שומע תפלה" = 1430, הכל פעמים הוי', כידוע אצלנו, יחי… בסוף מסכת סוטה יש המשנה של רבי פנחס בן יאיר שמסיימת "ותחית המתים על ידי אליהו זכור לטוב". אחר כך פעמיים אליהו ופעם אחת אליה (בציטוט הפסוק) שיש במשנה שלנו, בחיתום עדויות, שחותם גם הופעות אליהו במשנה (סך הכל יב הופעות כנגד יב שבטי יה[כג]). אמרנו את זה כאן בשביל לומר את הווארט שבין הברכות שמוסיפים בתענית אליהו הוא הברכה החמישית-המשיחית.

פנימיות הספירות – שקיפות – לא להסתיר על  מקור השפע

שוב, האבן החמישית היא אבן הספיר, "נפך ספיר ויהלם". מה הווארט של כל המאמר בע"ב? שהפירוש השלישי, הכי פנימי, ספיר, הוא שהספירות שקופות. היום יש מלה מאד חשובה בכל ההוי של התרבות היום, וגם במדע – שקיפות. הנקודה שהוא מסביר בכל המאמר, שתפקיד הספירות להיות שקופים – שקיפות – שאור אין סוף יתגלה דרכן מבלי לחוש אותן כדבר בפני עצמן כלל. למה הדבר דומה? לא כותב, אבל לכך מתכוון – דומה לצדיק אמת, שכל הברכות עוברות דרכו, "ברכות לראש צדיק", ואם הוא אמתי הוא כל כך שקוף שאין הוה-אמינא שהברכה באה ממנו. כך ראוי להיות, כך הוא מסביר לגבי הספירות. הוא אפילו כותב "חס ושלום" – בטוי חזק למי שמדייק במלים שלו – חס ושלום לחוש ולחשוב שהשפע בא מהספירות. אבל זה שהספירה לא עושה שום רושם של הוה-אמינא, חס ושלום שהוא ממשיך את השפע שלו – זו רק הפנימיות והעצמיות של הספירה, ספירה מלשון ספיר. הוא אומר שספיר כמו זכוכית בהירה – זה לשונו – שהיא דבר שקוף לגמרי.

אין סודות – שקיפות כזכוכית בהירה

היות שהענין של שקיפות כל כך חשוב היום בכל העולם. מה נקרא היום שקיפות? בעסק, במכולת, זה שנותנים לך את העודף בצורה ברורה – שהלקוח יודע בדיוק מה שנותן ומה שמקבל, הכל חשוף, אין סודות, אין סודיות – העסק מתנהל בשקיפות. מה עושה היום האינטרנט? שכל העסקים וכל האנשים בעולם יהיו שקופים. מה עושה הפייסבוק? שקיפות. הכל שקוף. אפשר להתווכח אם זה טוב או לא טוב. אולי זה שהפרטיות שלי חשופה לעיני כל העולם לא צנוע, אולי מאד שלילי – יתכן מאד. בכל אופן, זה טרנד חשוב מאד שמאפיין את העולם שלנו, שנוטה יותר ויותר לשקיפות – שהכל יהיה שקוף. כמה שוה "אין סודות" בגימטריא? בכלל, הכי רזין דרזין של חסידות חב"ד, רב המנונא סבא של חב"ד – אדמו"ר האמצעי – נשבע שאין יותר סודות, הכל על השלחן, הכל בספר הגלוי לעיני כולם. מה זה חסידות בכלל? שהכל יהיה שקוף, שאין יותר סודות. אין סודות שוה 537, "אל דעות הוי'", אצילות – גימטריא שהיתה בשיעור הקודם. כמה שוה זכוכית בהירה? דרך אגב, הוא מקשר במאמר שמי שזוכה למדרגה זו הוא כמו אדם הראשון לפני החטא, שלא צריך כלל לבושים – "כתנות אור" ב-א, לגמרי חשוף, פשוטו כמשמעו. המציאות שלו היא כמו זכוכית בהירה, שעולה 685 – "ויברך אותם", ה"פ 137, קבלה פנים ואחור, מצבה פנים ואחור (קשור למה שמסביר בסוף המאמר, שיעקב אבינו הרים מצבה). צריך מצבה שאינה המצבה אשר שנא ה', מצבה שה' אוהב, שהיא זכוכית בהירה. יש מושג "מגדל שן", ויש מצבה שכולה עשויה זכוכית בהירה.

ספיר – אספקלריא המאירה – מדרגת משה רבינו

אם כן, הגענו למושג חשוב מאד. המאמרים כעת הם סיכום של שלשת פירושי ספירה. קודם הסביר ספירה לשון מספר, אחר כך ספירה לשון ספור, וכעת הגיע לשיא – ספירה לשון ספיר, שקיפות. בהמשך הוא כותב שספיר נקרא גם "אספקלריא המאירה". לא כותב, דבר מובן מאליו, שזו נבואת משה רבינו. כל הנביאים נתנבאו ב"כה אמר הוי'", אספקלריא שאינה מאירה. או שקצת מטושטש או שאור חוזר, ראי, "במראָה אליו אתודע". מוסיף עליהם משה רבינו שנתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'" – באספקלריא המאירה, מצביע ואומר "זה", "כזה ראה וקדש" (כך תבע הקוצקער מחסידיו בהתקשרותם אליו) – זו הזכוכית הבהירה, ספירה לשון ספיר. לפי זה יוצא מפורש מהמאמר שרק משה רבינו זכה לספירה לשון ספיר, שקיפות בכל עניניו. יוצא שמשה רבינו הוא הרבי השקוף, שאין שום הוה-אמינא חס ושלום שהשפע והאור, ובעיקר הדבור של ה' זה הוא. לכן רק הוא יכול לתת מצוות, יכול לומר "ונתתי גשמיכם בעתם", כי ברור שרק ה' עובר דרכו והוא לא קיים כאן. דווקא משה הוא ספירה לשון ספיר[כד].

נבואת "זה" – ספיר; נבואת "כה" – ספור

עד כאן מה שיוצא מהמאמר. צריך להשלים: אם משה רבינו הוא ספירה לשון ספיר, זכוכית בהירה, "משה נתנבא ב'זה'". צריך לומר ששאר הנביאים שהתנבאו ב"כה אמר הוי'", אספקלריא שאינה מאירה, היא ספירה לשון ספור – כך יוצא לכאורה פשוט, ש"כה אמר הוי'" היינו לספר סיפור. זו הנקודה הפשוטה שמתבקשת אך לא כתובה, כמו שתמיד אנו מנסים להשלים את התמונה של המאמר. היו שלשה מאמרים על ספירה לשון ספור, וכעת מגיע לספירה לשון ספיר. גם בספור הוא אמר שהספירות מגלות את האלקות, אז מה חדשנו בספירה לשון ספיר? כנראה שמה שהתחדש הוא מה שמדגיש, שכאן גילוי לגמרי, זכוכית בהירה, שאין הוה-אמינא חס ושלום שזו הספירה – לא רואים את הספירה אלא רק את האור. בספירה לשון ספור כן רואים את הספירה. היא גלתה את האור הפנימי, אפילו את שרשה בע"ס הגנוזות ואפילו אוא"ס הבל"ג – אבל ראו אותה, היא ספרה סיפור על מישהו אחר. זו מדרגת שאר הנביאים, ולכן לא יכולים לחדש מצוה אלא רק לספר ספור. יש בני אדם כאלה, שרק יכולים לספר ספור, ספורי צדיקים – דבר גדול מאד, אבל לא ספיר.

שלש קבלות: לספר על המלך, לצלם את המלך, להביא את המלך

למה הדבר דומה? למה שכתוב בחסידות על ההבדל בין הרמ"ק והאריז"ל לבעל שם טוב. כתוב שהרמ"ק והזהר בכלל מספרים אודות המלך. העם רצה לדעת על המלך שלו, ובא חכם אחד גדול וספר הרבה ספורים על המלך. אחר כך, בתקופה יותר מאוחרת זה כבר לא הספיק, לא ספק את העם, אז שלחו עוד חכם למלך – הוא חזר והביא תמונה. הוא צלם, לקח מצלמה, והביא תמונה של המלך. יפה מאד, הרבה יותר מסיפור. עבר עוד זמן וגם זה לא ספק ושלחו עוד חכם שלישי – תמונה לא תעזור, עם כל הכבוד. תמונה היא דבר גדול מאד, הרבי אומר שתמונה של הצדיק בכיס עושה משהו, אבל היא רק תמונה. שלחו חכם שלישי, שפשוט הביא את המלך בכבודו ובעצמו. "רצוננו לראות את מלכנו ממש". כך עשה משה רבינו, הציג את המלך בפני העם. אומרים שאלה הרמ"ק, האריז"ל והבעל שם טוב. הרמ"ק הוא המפרש העיקרי של הזהר, שמתאר את המלך בדברים. לאריז"ל יש חוש בצלום, נגטיבים ופוזיטיבים – הוא יודע לפתח תמונות. אלה כתבי האריז"ל – צלומים (סוד הצלמים שבין האורות לכלים כנודע). אבל באיזה שלב זה לא מספיק. לכן צריך להיות הבעל שם טוב, שמביא את המלך עצמו ומציג אותו בפני (פשוטי) העם. מי שמביא את המלך ומציג אותו – זה המלך – זה ספירה לשון ספיר. מי שמספר סיפור – ספירה לשון ספור. האר"י כנראה משהו באמצע, שלא כתוב כאן – הוא כאילו מראה, אבל יודעים שבסופו של דבר זו רק תמונה, וגם יודעים שמישהו צלם את התמונה (הרי הגילוי שעל ידי משה רבינו = תריג = הוי' אלהי ישראל הוא גילוי שבבחינת "לא ראיתם כל תמונה" אלא ה' בעצמו). כשהבעל שם טוב מביא את המלך לא יודעים שמישהו הביא אותו, כי כל העינים על המלך עצמו – הבעל שם טוב בטל. מי שעושה צלום עושה תערוכה של התמונות, מקבל פרסים על כך שהוא צלם מקצוען וטוב. זה לא בטול ישות במאה אחוז. בכל אופן, הווארט הזה מוסיף כאן מדרגה, מוסיף מדרגה בין ספירה לשון ספור לבין ספירה לשון ספיר. יתכן שהממוצע קשור לפירוש הכי חיצוני, מספר – מאד מתאים לאריז"ל. יתכן שאם הצילום דיגיטלי הוא קשור לספירה לשון מספר. אם אנאלוגי – זו מדרגה בפני עצמה. אם דיגטאלי יש כאן חזרה לספירה לשון מספר, תיכף נסביר יותר. זה החידוש של המאמר היום – ספירה לשון ספיר, שקיפות.

תורה-נביאים-כתובים – ספיר-ספור-מספר

אם אמרנו ש"זה הדבר אשר צוה הוי'" היינו ספירה לשון ספיר, וממילא יוצא ש"כה אמר הוי'", נבואת שאר הנביאים, היינו ספירה לשון ספור, מה זה מספר? עדיין לא אמר, אבל יצא משהו פשוט – יש פנימיות-אמצעיות-חיצוניות הכלי, שהם ספיר-ספור-מספר. אם הפנימיות, ספירה לשון ספיר, היא "זה הדבר אשר צוה הוי'", וספירה לשון ספור היא נבואת שאר הנביאים, החל מאהרן הכהן הגדול, "כה תברכו את בני ישראל", אז מה היא לשון מספר? התנ"ך הוא אוריאן תליתאי, מחובר מתורה-נביאים-כתובים, בגימטריא "בראשית ברא אלהים" (לכן אבולעפיא אומר ש"בראשית" בגימטריא שלשה דברים יחד, שאחד הפירושים הוא תורה-נביאים-כתובים). מתבקש לומר שספירה לשון ספירה היא דרגת כתובים. כתובים הם גם לא נבואה באספקלריא שאינה מאירה, אלא רוח הקדש. יש שלש דרגות – נבואת "זה", נבואת "כה", ורוח הקדש. האריז"ל מסביר שכל נבואה היא אור ישר מלמעלה למטה ואילו רוה"ק היא אור חוזר מלמטה למעלה (בחינת "ומתלמידי יותר מכולם" כנ"ל), מלכות. לכן עיקר רוה"ק היא "מזמור לדוד" כשני הפירושים – או שרוה"ק היא "מזמור" או "לדוד". בכל אופן, זו עיקר רוה"ק, כתוב 35 פעמים בתהלים – ז"פ "לדוד מזמור" (כמו פרק הרבי השנה) ו-כח פעמים (משולש ז) "מזמור לדוד". כך כתוב גם בחז"ל וגם בזהר. צריך להבין למה רוה"ק היא ספירה לשון מספר. קודם כתב שפירוש זה בעיקר במלכות, שהיא רוח הקדש. כבר מעורר אותי לחשוב ולומר שרוה"ק הולכת יחד עם מספרים. באמת רואים אצל הרבה גדולי ישראל שיש להם רוח הקדש, שיש להם המון השראה של מספרים – יש איזה קשר בין ספירה לשון מספר ומלכות ואור חוזר ומספרים.

חש-מל – מספר וספור

כתוב "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון". "באו חשבון" – מספרים, חשבונות, ספירה לשון מספר. "תבנה ותכנה עיר סיחון" לשון שיחה, סיפור. הוא כותב במאמר שלנו, אחד הדברים שמסביר השבוע, הוא סוד החשמל. כותב שחשמל הוא לבוש חיצוני, לא ספירה לשון ספיר. לא מביא את מה שכתוב בכתבי האריז"ל, שחשמל בגימטריא מלבוש, אבל כך מסביר. המלבוש מסתיר את האור, אבל במקום אחד אומר במאמר – דיוק חשוב – שהוא מגלה על ידי שמסתיר. לא שאין הו"א שהאור בא מהספירה, אלא אדרבה – האור בא מהספירה, שהסתירה כדי לגלות מה שהמקבל יכול לקבל. לא הסביר איך מתלבש על הפירוש הפשוט של חשמל – חש-מל. כך צריך לפרש: חש, שותק, הכוונה שהוא מעלים ומסתיר. מל הכוונה שהוא מגלה. מה הפירוש הכי פשוט? יש המון פירושים חשובים. הכי פשוט, שאומר במאמר, שחשמל הוא גילוי על ידי הסתרה. כאן הכלי בשבילו אינו לבוש כלל, הוא ספיר, ורק עליו יש לבושים. בעצם הלבושים האלה הן השכבות היותר חיצוניות של מושגי הספירה שהסביר עד כה – מספר וספור. זה ממש חשמל, "באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון" – שמה שמסתיר הוא "באו חשבון" ומה שמגלה "תבנה ותכונן עיר סיחון", לעשות פרצוף כמו שמסביר בסוף המאמר, שיחה וספור. חש-חשבון, מל-ספור.

גדולת משיח ברוח הקדש

עוד דבר שאומר לי: הרמב"ם כותב, וגם האריז"ל כותב, שהמשיח יהיה יותר גדול ממשה רבינו ברוח הקדש – בנבואה הוא יהיה שני למשה רבינו, באור ישר, אבל ברוח הקדש יהיה גדול ממשה. בתורה יש גם "כה אמר הוי'" – עשר פעמים. "זה הדבר אשר צוה הוי'" כתוב ח"פ אצל משה רבינו, נבואתו המיוחדת, אבל י"פ כתוב "כה אמר הוי'" בתורה – ט"פ ביציאת מצרים והפעם האחרונה שמשה אומר על דעת עצמו, שבעצם כתוב שהוא ממש אומר זאת מעצמו, בלי צווי ישירות, אחרי חטא העגל – "כה אמר הוי' אלהי ישראל וגו'", לעשות נקמה בחוטאים. הוא אומר בשם ה', אבל בעצם הוא אומר. בכל אופן, יש י"פ "כה אמר הוי'". מה היא רוח הקדש בתורה? "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא" – צריכה להיות רוח הקדש בחומש, עוד לפני שמגיעים ל"מזמור לדוד". רוח הקדש בתורה היא סוף הפסוק השני, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". גם כאשר יוסף פותר את החלומות לפרעה – זו לא נבואה אלא "רוח אלהים", רוח הקדש שבו. ידיעת בצלאל את סוד צירוף האותיות בהן נבראו שמים וארץ זו לא נבואה אלא "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה". רש"י אומר ש"ובדעת" היינו רוח הקדש, אבל עוד קודם – לפני החב"ד שלו – כתוב "רוח אלהים". כתוב ש"רוח אלהים" הכתר שלו, ואחר כך יש "בחכמה ובתבונה ובדעת", והיות שהדעת תחת הכתר היא הבטוי המודע של רוח הקדש. כך כתוב בספר יצירה שרוח אלהים חיים היא פנימיות הכתר ("אחת רוח אלהים חיים"), ואחר כך יש רוח מרוח (אריך מעתיק) וכו' – הסדר בספר יצירה. רואים שבתורה רוח הקדש היא "רוח אלהים", ואכן חז"ל דורשים "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "זו רוחו של מלך המשיח". סימן מובהק שמשיח לא בעיקר מצטיין בנבואה שלו – הוא גם נביא גדול, אבל מצטיין בעיקר ובעצם – ברוח הקדש, "ונחה עליו רוח ה'". אם יש לכך קשר למספרים, צריך לומר שמצטיין גם במספרים – "בואו חשבון", הכלי שמסתיר.

נשיאת הפכים בחשמל – למעלה מהספיר

אם יש הרבה פירושים של חשמל, יש גם את פירושי הבעל שם טוב שאומר שהרבי האמתי – מדבר על עצמו – חש לאחד ומל לשני, שותק למישהו אחד ובו זמנית שקוף ומדבר למישהו אחר. יש משהו בחשמל, דווקא בחיצוניות הכלי, שהוא חש ומל, שהוא מסתיר – שיש בו נשיאת הפכים שאין בפנימיות הכלי. סוד החשמל הוא נשיאת הפכים. כאן אומר שהחשמל חיצוני, חיצוניות בינה, כדברי האריז"ל. אך אנו אוהבים חשמל מאד, צריך לומר שיש בו נשיאת הפכים שאין אפילו בספיר. דווקא הכי חיצוני, המספר, שייך לרוח הקדש (ולאור חוזר שחוזר לקדמותו ממש).

סדרת התנ"ך

יצא לנו כלל יפה, ששלש המדרגות בספירות הן כמו שלשה ספרים – ה' ברא את העולם בשלשה ספרים, שלשה פירושים. כעת יש פירוש ששלשת הספרים הם תנ"ך. ספר אחד הוא תורה, שבעצמו כולל חמשה ספרים. ספר שני הוא נביאים, שכולל שמונה ספרים. ספר שלישי הוא כתובים, שכולל אחד עשר ספרים, כידוע הטור הפשוט, הסדרה הלינארית, של 5-8-11, הפרשים שוים של 3-3. הסדרה מתחילה ב-2, שני לוחות הברית, וממשיכה ל-14, היד החזקה.

מספר-ספור-ספיר – כסף-זהב-זכוכית בהירה

עוד ווארט: אם ספירה לשון ספיר היא על דרך זכוכית בהירה צריך משהו דומה לספירה לשון ספור וספירה לשון מספר. זה הראש שלנו תמיד – שצריך להשלים מבנים. אם יש איזה חפצא בגשמיות שהוא משל לפירוש הפנימי ביותר של ספירה, ספירה לשון ספיר, שממשיל אותו לזכוכית בהירה – צריך גם לתת משהו ללשון ספור ולשון מספר. הרעיון שבא לי היום: המשנה אומרת "הזהב קונה את הכסף" – תחלת פרק הזהב בב"מ – הזהב הוא החפצא, הפירא (הפרי), והכסף הוא הטבעא, המטבע. מה אדם סופר? סופרים כסף או זהב? זו המחלוקת בין רבי בילדותו לרבי בזקנותו – קודם הוא סבר שהכסף קונה את הזהב, שהזהב הוא הטבעא, כי כשהיה ילד אהב לספור זהב. כשהזדקן הוא הבין שסופרים כסף. בכלל, כסף הוא שם כללי – לא רק מטבעות המתכת שקוראים כסף, אלא בכלל כסף. כתוב שבעלי התוספות קבלו הרבה השראה מכך שספרו את המטבעות שלהם – כל מטבע כאן הוא כסף. המושג כסף הוא מה שאדם אוהב לספור – משהו יקר ערך, שאתה סופר. אתה לא סופר פירי, אתה סופר טבעא (גם מלשון טביעת עין לדבר שאתה קשור אליו). זה שספירה לשון מספר היא פשוט כסף. אם המשיח מצטיין בספירה לשון מספר, סימן שצריך הרבה כסף – לא צריך הרבה זהב, צריך הרבה כסף שיהיה שוה יותר מכל הזהב בעולם (שדווקא בכסף יכול לקנות כל אשר לבו חפץ, ועד שזוכה ל"ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר", ארבע מאות עלמין דכיסופין – ארבע מאות הוא מספר מושלם, ספירה לשון מספר). צריך הרבה טבעא, ולספור אותו – שעשועים עצמיים. מה זה ספירה לשון ספור? זהב. ספור זה זהב. כשאני מספר ספור על צדיק – זה זהב, זה פירי, "פרי צדיק". ספור אמתי, סיפור של תורה, הוא זהב. על פי פשט – זו המתכת הכי יקרה, יותר יקר מכסף, אבל לא טיבעא אלא פרי. "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" – צדיק והספורים שלו, וכל ספורי התורה, "הכל זהב". המספרים כולם כסף, והספיר הוא זכוכית בהירה. חז"ל אומרים שיש זכוכית לבנה בהירה שיקרה יותר מזהב – הספיר עליו מדבר כאן. לכן אלה באמת שלש מדרגות של ערך. הערך הכי פנימי הוא ספיר (בחינת זכוכית בהירה), אחר כך זהב ואחר כך כסף.

עשינו שתי התבוננויות לגבי שלש מדרגות הספירות – ספיר-ספור-מספר – תורה-נביאים-כתובים וזכוכית-זהב-כסף[כה]. שתי מדרגות של נבואה ומדרגה של רוח הקדש.

ביאור ענין אבן ומצבה בגוף המאמר

נעבור לנקודה השניה, האחרונה הערב (שני עמודי תווך של המאמר הערב): המאמר הזה מתחיל מהלך של כמה מאמרים שונים לחלוטין ממה שהיה וממה שיהיה אחר כך. עד כה, כל שבוע הרבי פתח בפסוק ששייך לפרשה, אומר שצריך להבין וחוזר לנושא ההמשך ומקדיש לו את כל המאמר, ובסוף – עושה רושם שכדי לצאת ידי חובה – חוזר לנושא של הפסוק שבו הוא פתח את המאמר. באמת הוא כתב לכתחילה בלי ההתחלה והסוף והוסיף אותם אחר כך. כאן יש פתאום שינוי מדיניות. מסוף מאמר זה והלאה, כמה מאמרים, גוף המאמר הוא-הוא מוקדש לפירוש הפסוק. זה שינוי מהותי בסגנון המאמר. שוב, הפסוק שמתחיל את השינוי הוא "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים", שיעקב אבינו לוקח את האבן ושם אותה מצבה, ובסוף הסדרה כתוב "וירימה מצבה" – אבן אחרת, לא אותה אבן. בתחלת הפרשה זו האבן שישן עליה, יב האבנים שנעשו אבן אחת, "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים". עם הענין של אבן ומצבה ובית אלקים הוא ממשיך כמה מאמרים.

אבן ומצבה – נקודה ופרצוף – וסוד הגל

הוא מביא מכתבי האריז"ל שאבן סוד נקודה ומצבה סוד פרצוף. אנחנו יודעים, אחד מיסודי היסודות אצלנו, שיש שלש מדרגות או שלבים של התפתחות וגדילה, שנקראות נקודה-קו-שטח או נקודה-ספירה-פרצוף. כאן יוצא שישר מאבן, נקודה, קופצים למצבה שהיא פרצוף. אכן, כך באמת כתוב בכתבי האריז"ל. מה לגבי ספירה באמצע? יש משהו באמצע. בסוף הפרשה יש "עד הגל הזה ועדה המצבה" – יש גם גל, גל של אבנים, לא מסודר. הוא מסביר גל בשני אופנים – שיש גל, כמו פרסא, שמפסיק בין המאציל לנאצל, למעלה מאצילות (או, כמו שכותב במקום אחד, בין כתר דאצילות לחכמה דאצילות, בין המקיף והפנימי דאצילות), או בין האצילות לעולמות התחתונים, שבעצם בין הקדושה לקליפת נגה. הוא  מביא מרבינו בחיי שלבן עושה את הגל ויעקב את המצבה. כלומר, הקדושה מעונינת לעשות מצבה והקליפה מעונינת לעשות גל. גל הוא אותיות בלתי מסודרות שעושות הפסק. הוא אומר שהוא כמו חידה או קמיע. יש גל שאף על פי שמפסיק לא מסתיר לגמרי, כי האותיות הבלתי-מסודרות הן אותיות החקיקה של הכתר או של אור המאציל, ולכן אף שלא מסודר לא מסתיר לחלוטין אלא מעביר אור לאצילות. הוא כותב גם דבר שיפתח בהמשך, שיעקב אבינו – עוד לפני הגל והמצבה בסוף הפרשה – כבר דאג להמשיך את אוא"ס בכל עוצמתו לאצילות, כתורה ומצוות. יש לבן עליון, לובן העליון, כתר דאצילות, שייך לדרגת האצילות, ויש לבן בשר ודם בעולם הזה, שהוא קליפה, שרוצה דווקא להסתיר אלקות – שלא תפעול בו בטול. הוא לא מעונין להבטל לה' בשום פנים ואופן, ועושה כל טצדקי שבעולם, ככל יכולתו, למנוע את אור ה' להאיר למטה, שעלול לפעול בו בטול – לשם כך עושה גל, הגל התחתון. גם את הגל הזה יעקב מתחיל מאז לפרוץ אותו, כן להמשיך אור. משה רבינו גומר לפרוץ אותו, ועוד יותר מלך המשיח. יש כאן עוד ענין שנקרא גל. אצל יעקב יש אבן-מצבה, גם בתחלת הפרשה – "האבן הזאת אשר שמתי מצבה", בלי גל כלל – ובסוף הפרשה "עד הגל הזה ועדה המצבה", לבן עושה את הגל ויעקב את המצבה. אפשר לומר שהגל הוא איזה ממוצע.

אבן-מצבה-בית – נקודה-ספירה-פרצוף; המצבה 'פרצוף' רק באופן יחסי

שוב, מה הקושיא שלנו (שהוא כמובן לא מתייחס אליה)? איפה פה בחינת הספירה שבין הנקודה לפרצוף? אם יש נקודה, אבן, ויש פרצוף, מצבה, צריך להיות ספירה באמצע – כל המאמרים כאן מדברים על המושג ספירה, ופתאום קופץ מנקודה לפרצוף וכאילו מתעלם מדרגת הספירה. השאלה יותר מתחדדת בכך שמי שמכיר את מאמר "נקודה קו שטח", מאמר אקטואלי במלכות ישראל – מאמר ששייך לע"ב בשבוע זה, כדאי ללמוד – יודע ש"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" היינו הסדר של נקודה-ספירה-פרצוף. האבן היא נקודה, אבל המצבה היא שלב בינים – לא תכל'ס, שלב עד ש"יהיה בית אלהים". מצטייר פשוט, בלי מקור, שאבן-מצבה-בית היינו נקודה-קו-שטח. כאן לכאורה לא כותב כך – מחדד את הקושיא. אבל אם מעיינים, לא רק שלא סותר אלא אפילו מעמיק את הסוד של נקודה-ספירה-פרצוף. ובקיצור: הוא כותב שמה שאמרנו, שהמצבה היא פרצוף, זה רק לפי ערכין – לא מוחלט. פרצוף הוא גילוי אור, ומצבה היא גילוי אור, אבל גילוי אור של סדר ההשתלשלות – לא השראת אור עצמי של ה' בכלל. הוא כותב בפירוש בסוף שמה שכתוב "יהיה בית אלהים" זו כבר השראה של אור עצמי של הקב"ה. אם כן, הוא כבר אומר שהתכלית אינה המצבה, כמובן, אלא "יהיה בית אלהים". אלא מה? יחסית מצבה זו היא פרצוף לעומת האבן הראשונה, אבל היות שהכל יחסי – יחסית לבית ברור שהמצבה היא רק ספירה (גילוי ההתכללות של עשר ספירות בתוך הנקודה הגולמית הראשונה).

מצבה מצב בינים – אהובה בזמן האבות ושנואה מזמן משה

נאמר יותר טוב: בסוף התורה כתוב "ולא תקים לך מצבה אשר שנא הוי' אלהיך". הקב"ה שונא את המצבה. חז"ל שואלים איך יתכן – הרי האבות בנו הרבה מצבות לשם שמים וה' אהב אותן. חדוש מופלא בחז"ל, שיש דבר שבזמן האבות היה חביב ואהוב, וכאשר הכנענים והגוים בכלל הפכו אותו לסמל של עבודה זרה הפך מאהוב לשנוא – "אשר שנא הוי' אלהיך". באותה פרשה, בתחלת שופטים (לאחר הפסוק הנ"ל "צדק צדק תרדף" – שתהא הנהגה מלכותית של "שמאל דוחה וימין מקרבת"), המצבה השנואה היא בת הזוג של "אשרה כל עץ", "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח הוי' אלהיך". שם לא כתוב "אשר שנא", רק לא תעשה "לא תטע", והפסוק הבא "ולא תקים לך מצבה אשר שנא הוי' אלהיך". אם המצבה היתה התכלית, פשוט שלא היה יכול להתהפך מאהוב לשנוא. ההתהפכות מאהוב בזמן האבות לשנוא בזמן משה רבינו והלאה היא גופא סימן שהיא מצב בינים. זה מה שהוסבר שם במאמר נקודה-קו-שטח שמצב הבינים תמיד בסכנת שבירה. שם המשל של הקו, מצב הבינים, הוא התנועה הציונית – בין נקודת הגעגועים של עם ישראל לארץ ישראל במשך כל הדורות גלותנו לבין הפרצוף של עם ישראל יושב בארצו בימות משיח. קו הוא תמיד מצב בינים והוא תמיד בסכנת שבירה, כמו עולם התהו – עולם הנקודים (ששם יש ספירות אך לא פרצופים אמיתיים). זו ממש תופעת המצבה כאן, שאצל יעקב היא פרצוף – בשבילו היא פרצוף כמו שהאריז"ל אומר, משהו מושלם – אך הפרצוף הופך להיות שנוא. אומר שגם לכתחילה הפרצופיות שלו היתה רק יחסית, רק למראית העין. הגילוי היה רק אור ששייך לסדר השתלשלות, כמו שהוא כותב – פרצוף של השתלשלות, לא של גילוי אור אין סוף ממש, שהוא רק ב"בית אלהים".

מצבת קבורה – סימן של תהו ושבירה

נשלים את התמונה: יש את הגל התחתון, שהוא פחות מהמצבה של יעקב אבינו, והגל העליון, שהוא מעל המצבה של יעקב. גם סימן שהמצבה גופא היא ממוצע, לא תכל'ס – יש גל-גל, לפניה ואחריה. נסיים במוסר ההשכל של כל הדבר – אומר לי שמה שנדמה לי בנין, פרצוף, יתכן מאד-מאד שהוא רק מצב בינים שבכלל לא תכל'ס. זה בנין מדומה. זה מה שיוצא כאן – פרצוף לכאורה הוא תכל'ס אך כאן פרצוף המצבה הוא לא תכל'ס. המצבה היא בנין מדומה. אם האדם מבין שזה הכי טוב שיש כרגע – זה לימוד הזכות על יעקב, שלא יכול לבנות כרגע מקדש. עושה מצבה, ובשבילו פרצוף יחסית, אך ודאי מבין שרק שלב – אומר "יהיה בית אלהים". הרבי מסביר כאן שקודם לשון נקבה, "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה", ואחר כך לשון זכר, "יהיה בית אלהים" – מסביר שהוא על דרך מה שהוסבר במאמרים קודמים על "אדון עזנו", שכאשר המלכות הופכת להיות מקור השפעה היא זכר. עד שהמלכות לא הופכת להיות מקור השפעה לכל העולם כולו, לכל העולמות, היא לא זה – היא מצבה. לא בכדי שמצבה, גם בתורה ועוד יותר היום, היא מצבה על קבר – מסמן שכאן קבור מישהו, סמל של שבירת הכלים, של מיתת המלכים – וימלוך, וימת, ויקבר, וישימו לו מצבה. המצבה היא בהחלט ממוצע.

מצבות יעקב

הפעם הראשונה של צירוף מצב בתורה היא "סלם מֻצב ארצה", ואחר כך עוד יא פעמים מצבה – הכל אצל יעקב אבינו. משהו מיוחד ליעקב. יב מצבות של יעקב, כנגד יב שבטי י-ה, וביניהן גם "מצבת קבורת רחל". בין יב מצבות יש פעמיים "מצבת" – "מצבת קבורת רחל עד היום" ולפני כן "מצבת אבן". היחידה שיש לה מצבה היא רחל – מצבה שיעקב עושה. בכל אופן, יש יב מצבות (עם "סלם מצב ארצה" – הצבת המצבה הראשונה בתורה היא סלם יעקב), כנגד יב שבטי י-ה של יעקב. אבל הווארט היה שכל המושג מצבה – שעולה 137, מספר מאד חשוב, אבל ג"פ מצבה עולה תהו, יש קשר לעולם התהו שנשבר – אף על פי שכותב שהוא פרצוף, הוא פרצוף של סדר השתלשלות שאין בזה גילוי אור עצמי.

כל בנין של סדר השתלשלות – מצב בינים בסכנת שבירה

נחדד את הנקודה בסוף: כל מה שאתה בונה – בונה ישיבה, בונה מוסד, בונה מדינה – אם זה אורות של סדר השתלשלות (של טבע ראשון), זו סך הכל מצבה, בסכנת שבירה, לא תכל'ס, לא "בית אלהים". לכן יחסית לתכלית האמתית זה קו ולא פרצוף אמתי. לחיים לחיים, שנזכה לפרצוף האמתי, שנעשה הרבה פרצופים אמתיים – עם השראה שלמעלה מסדר השתלשלות.

[ב] יב שבטי יה (כפי ששמותיהם נכתבו בשעת לידתם ובשעת קבלת הברכות מאת יעקב אביהם – "איש אשר כברכתו ברך אתם") עולים 3176 (שביחד עם שלשת האבות, 638, וארבע האמהות, 1086 = 4900 = 70 ברבוע [הפירמידה של 24], רמז לשבעים נפש יוצאי ירך יעקב. וביחד עם זלפה בלהה דינה [= 233, מספר ה"אהבה" האהבה שעולה "עץ החיים" וכו', ור"ת "זבד [= אהבה] טוב"] = 5133 = 3 פעמים 1711, משולש חן [סוד ז מלכין קדמאין ביחד עם הדר-מהיטבאל, יסוד עולם התיקון]). וביחד עם יעקב וארבע נשותיו (שעולים 620 = כתר), עולה הכל 3796 = 26, הוי' ב"ה, פעמים 146, עולם, ב פעמים חכמה ("כלם ב-חכמה עשית" – "הוי' ב-חכמה יסד ארץ") וכו'. מבין השבטים, השם היחיד שהוא כפולה של שם הוי' ב"ה הוא יוסף (צדיק עליון) = ו פעמים הוי'. כל השאר = 3640 = ב"פ 1820 = כ פעמים יעקב (יעקב מפורש ועוד יט פעמים יעקב בגימטריא). יעקב עולה ז פעמים הוי' כנודע, והוא מצטרף בפרט לבנו יוסף (יחד עולים הוי' פעמים אחד) כמ"ש "אלה תולדת יעקב יוסף" ובסוד "גופא [תפארת, יעקב] ובריתא [יסוד, יוסף] חשבינן חד". השבטים פתחו ואמרו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" = 1118 = מג (גדול) פעמים הוי'. יחד עם 3796 הנ"ל = 4914 = זך פעמים יעקב (= אחד פעמים חשמל, משולש זך) = יעקב (מפורש) ועוד הוי' פעמים יעקב דהיינו ז פעמים הוי' ברבוע כללי. עם נוסיף לזה את מענה יעקב "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" יעלה הכל 6272, הרבוע הכפול של 56 (היהלום של 7). בין כל התבות הנ"ל יש ה שהן עצמן כפולות של 7: יעקב רחל בלהה (שפחת רחל, אם דן ונפתלי ואומנת יוסף ובנימין לאחר מיתת רחל; בלהה = 42, "אהיה אשר אהיה", יהלום 6. יעקב רחל = 420, יהלום 20 [הר"ת = 210 = האוס"ת, ב משולשים של 20 באופן גלוי] וביחד עם בלהה = 462 = יהלום 21, "אהיה אשר אהיה". יעקב רחל בלהה יוסף בנימין דן נפתלי = 1404 = שבת שבת = דן [זך זך] פעמים הוי' – "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין") ראובן (בכור יעקב – יעקב ראובן = אמת = אהיה ברבוע כללי – "תתן אמת ליעקב") גד = 728 = כח פעמים הוי' = ד פעמים יעקב, ודוק. כל השאר = 5544 = 22, בך (סוד כב אותיות התורה) פעמים 252, "יברכך [הוי' וישמרך וגו']", תחלת ברכת כהנים, קשר מובהק בין בך לברך, כמבואר לקמן, ודוק.

[ג] בפסוקי בריאת האדם, החל מ"ויאמר אלהים נעשה אדם וגו'", הפסוק ה-26 בתורה, עד סוף יום הששי (ששה פסוקים, מפסוק הוי' עד פסוק אל, בסוד "אל הוי' ויאר לנו") יש 26, הוי', אותיות ב, לשון ברכה (סוד "ברכת הוי'" = הרבוע הכפול של חי): "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ. ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ. ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן. וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי".

[ד] כל ברכה נאמרה בלשון "ויברך" = רחל. בברכה השלישית של יום השבת נאמר "ויברך… ויקדש…": "ויברך" = רחל, "ויקדש" = יעקב רחל (ויברך ויברך ויברך ויקדש = ג"פ חשמל, משולש זך, ג בחזקת ג). במספר סדורי, "ויברך" = 49 = 7 ברבוע. "ויקדש" = 60. ג פעמים "ויברך" = 147, חיי יעקב. ועם "ויקדש" = 207 = אור במספר הכרחי. במספר קטן, "ויברך" = 13 = אחד = אהבה (סוד "בהבראם" – באברהם, "אברהם אהבי" שלו נאמר "והיה [אותיות הוי'] ברכה"; "ויברך" במ"ק בר"פ = 49 = "ויברך" במ"ס כנ"ל!). "ויקדש" = שם יה, "ביה [ברכת יה] שמו", סוד "שכינה ביניהם". ג הברכות נאמרו בלשון: "ויברך אתם וגו'" "ויברך אתם וגו'" "ויברך אלהים וגו'". אתם אתם אלהים = 968, הרבוע הכפול של בך, וביחד עם ג תבות ויברך = 1682, הרבוע הכפול של 29 (41 ברבוע, סוד השם של כב אותיות, ע"ה). "ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים" "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" – בשני הלשונות הראשונים (של "פרו ורבו"; "פרו ורבו" = 500, ב פעמים "פרו ורבו" = 1000, אלף אורות של מתן תורה) יש בך תבות ("בך יברך ישראל"), וביחד עם הלשון השלישי (של שבת קדש) יש 29 תבות, כמנין האותיות של הלשון השלישי לבד. הכל עולה 7018 = בך ("בך יברך ישראל") פעמים 319 (11 פעמים אברהם יצחק יעקב) = 29 (מספר התבות) פעמים 242 (ממוצע כל תבה, הרבוע הכפול של 11, 11 פעמים בך).

במספר קדמי, "ויברך" = 949 = אהבה פעמים חכמה = אהבת ישראל וכו', ללמד שכח הברכה, "בך יברך ישראל", תלוי באהבת ישראל (בחינת אברהם – "והיה ברכה"). והנה, המספר הבא בסדרה הרבועית הנבנית משלש התבות "בך יברך ישראל" (22 232 541) הוא 949 = אהבת ישראל! סכום שבעת המספרים הראשונים בסדרה זו = 8029 = 7 פעמים 1147 (הערך הממוצע של שבעת המספרים = 31 פעמים 37) = אל (ה' קרא ליעקב "אל") פעמים ראובן, בנו בכורו של יעקב, שעולה ז פעמים הבל וכו', וביחד עם יעקב עולה אמת בסוד "תתן אמת ליעקב" כנ"ל. והנה, "בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה" = 2294 = 2 פעמים 1147 = 31 פעמים 37 הנ"ל!

[ה] "וזאת הברכה" = 17 (טוב) פעמים "ויבך".

[ו] אפרים מנשה = 726 = בך פעמים 33 (ו"פ יא ברבוע). רת"ס אפרים ועוד רו"ס מנשה (שאין לו תוך) = 286 = בך פעמים אחד, כאשר שאר האותיות = בך פעמים 20. בפרשת ויחי יש 85, פה, פסוקים (כמנין הפסוקים של מגלת רות; פה = ה פעמים טוב, ויחי = ב פעמים טוב [שנותיו האחרונות של יעקב בארץ מצרים, שנותיו הטובות ביותר באיחוד כל משפחתו, "כפלים לתושיה", טוב כפול], יחד ז פעמים טוב של מעשה בראשית, בחלוקת ז-הב), ז בהשראה. בפרשת הברכות עד לאסיפת יעקב אל עמיו יש 33 פסוקים (בך וחצי). לפני פרשה זו יש 26, הוי', פסוקים וכן אחריה יש 26, הוי', פסוקים (33, גל = הוי' ועוד ז – ז פעמים הוי' = יעקב) – "חן" יפהפה של פרשת ויחי, ודוק. הפסוק ה-גל של אותם גל פסוקים של פרשת הברכות פותח "ויכל" = 66 = גלגל. בפסוק הכולל "כל אלה שבטי ישראל וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם" יש 66 (משולש 11), גלגל, אותיות. גל התבות הפותחות את גל הפסוקים = 8844 = 66 (ויכל) פעמים 134 = גל פעמים 268, הערך הממוצע של כל תבה. 268 = חרס, ראה במאמר בע"ב בשם רבינו בחיי בסוד הגל שעשה לבן לשם עבודת השמש, החרס. אך על ידי מדת השפלות האמתית בנפש מתקנים את החרס ואת הגל, וממשיכים, בבכי ("בבכי יבאו ובתחנונים אובילם"), שפע רב ממקור הברכות, וד"ל.

[ז] כל הפסוק "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם" = 5980 = 26, הוי' ב"ה, פעמים 230 = יגלפזק (סוד זקף גדול, קימת הברית, כמבואר במ"א), השם הששי, כנגד ספירת היסוד (הצדיק יסוד עולם), של השם של מב אותיות שבו נברא העולם, וד"ל. "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם" = 3172 = הוי' פעמים 122 ("אני אני הוא"). "ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם" = 2808 = הוי' פעמים חק = אהבה פעמים יראה. "ויברך אותם איש אשר כברכתו" = 2145 = 33 פעמים 65, שם אדנ-י ב"ה = המשולש של 65, אדנ-י. "ברך אתם" = 663 = 3 פעמים 13 פעמים  17 (והוא החצי של הברכה השלישית של ברכת כהנים – "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום", המשולש של 51), ודוק.

יש בפסוק 66 אותיות (משולש 11, גלגל) = בך בך בך (שרשי ג פעמים ברך, כמבואר בפנים). יש בפסוק ג כפולות של 137: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר" = 1918 = 14 פעמים 137; "ויברך אותם" = 685 = 5 פעמים 137; "איש [אשר] כברכתו [אותיות ברכת כו – 'ברכת הוי'' כנ"ל]" = 959 = 7 פעמים 137 (חצי 1918). יחד, הן עולות 3562 = 26 פעמים 137 – הוי' פעמים קבלה וכו'. שאר תבות הפסוק = 2418 = 93 (אל אל אל) פעמים הוי', ודוק.

[ח] ב"ויבך עליו" הערך הממוצע של שש האותיות הנוספות על בך הוא בך, היינו שכל הביטוי עולה ז פעמים בך. "ברך אתם" הוא כפולה של 13 ו"ויבך עליו" כפולה של 7, היינו שהיחס ביניהם הוא זכר ונקבה, כידוע הכלל בזה. זכר = ברכה, אבל ה-ב לשון ברכה, נמצאת בנקבה דווקא. "זכר ונקבה ברא אתם" – סוד ברא היינו ס"ת שלשת השרשים נקב זכר ברא, "אשת חיל עטרת בעלה". נקב זכר ברא = ג פעמים צדק, מלכותא קדישא, שעולה ו פעמים מהיטבאל, יחוד מה-בן באשת-בעלת עולם התיקון דווקא.

[ט] "מגדל עדר עפל בת ציון" = 1089 = גל ברבוע.

[י] בכי ברכה = 259 = ראובן (בכור יעקב) = ז פעמים בכיה (הבל, יחידה), הערך הממוצע של כל אות (חוץ מאותיות בכיה המפורשות, השרש ברך = 6 פעמים בכיה)!

[יא] "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" (מפני גאותו של ישראל ומפני גאותו של ה', ראה רש"י) = 1813 = 49 (7 ברבוע) פעמים 37, בך-בכה (ב בחינות הא-ב [זכר ונקבה], של בך אותיות ושל בכה אותיות בתוספת ה האותיות הסופיות מנצפ"ך) פעמים בכיה!

[יב] כל הפסוק עולה 5980 = 26 פעמים 230 כנ"ל. כמה פעמים ברך (222) יש בחשבון הפסוק? 26 פעמים ברך = 5772 (השנה הזאת! 5772 = וידבר פעמים הוי', כמבואר אצלנו). כמה נשאר? 208 = יצחק – היינו התכללות של "וידבר הוי'" = "ברך הוי'" = אברהם ("והיה ברכה") ויצחק, סוד תוכחה ברכה = ברך ברך ברך, כמו שיתבאר.

[יג] בפרטיות, יש כאן 3 תוכחות ו-9 ברכות. ג"פ תוכחה ועוד ט"פ ברכה = 3360 = 12 פעמים פר, הערך הממוצע של השתים עשרה ("כל אלה שבטי ישראל שנים עשר"), סוד המתקת פר דינין על ידי התוכחה והברכה, וד"ל.

[יד] ב"אדם אחד מאלף מצאתי" רמוזים שלשת השבטים יהודה דן ואשר (ויחודם כאחד): אדם = יהודה וחצי ("שלם וחצי" ביחס ליהודה). הערך הממוצע של הרו"ס תבות (יחד = 216 = גבורה = דידן נצח, ראה להלן) = דן. "מצאתי" = "מאשר [שמנה לחמו]" = ישראל. "אדם אחד מאלף מצאתי" = שלמה שלמה (הוא מוצא את עצמו כאן, כפול!), משבט יהודה = ו פעמים 5 בחזקת 3 (125). יהודה דן מאשר = 625 = 5 פעמים 125 = 5 בחזקת 4 (ראה לקמן). "אחד" (שהוא גם האותיות שבאמצע התבות למפרע, ודוק) רומז ל"דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", כדלקמן, ודוק היטב.

[טו] "כל אלה" = אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם", מדת הדין המתהפך למדת הרחמים, וד"ל.

[טז] לפי זה החשן, על לב אהרן, שייך לסדר פתיחת רחמי האמהות: לאה בלהה זלפה רחל (סדר עולה בגימטריאות של השמות). חוץ מהחריגה של יששכר וזבלון הן הולידו את כל בניהם לפי הסדר בזו אחר זו. נמצא שהחשן הוא סגולה לפתיחת רחם האם, בחינת חוה אם כל חי, סוד לב אהרן לשון הריון כנודע. חשן לשון חוש – חוש הריון = חשן ברכה = שפרה, המילדת העבריה.

נשי יעקב לפי סדר הולדתן הן כנגד ד אותיות שם אדנ-י: ה-י מעלה את רחל ל-אברהם. לאה עם א = הבל כו', בלהה עם ד = לוי-אלהי כו', זלפה עם נ = אלהים אלהים. הכל עד"ז עולה פסוק שלם בדברי הימים "אברם הוא אברהם" – הכל על מנת להוליד את אברהם, "ואלה תולדת יצחק בן אברהם", "כי ביצחק יקרא לך זרע" וד"ל. בתוך שם אדנ-י מתלבש שם הוי' המעלה את הכל ל-529 = תענוג = חיה-חדוה ברבוע כו'.

[יז] שתי התבות שלאחר "אשר" – "דבר… כברכתו" = "יברכך הוי' וישמרך".

[יח] "שנים עשר" = 970 וביחד עם יהודה (כללות ה"שנים עשר") = 1000, אלף אורות של מתן תורה (נשמת ישראל בעל שם טוב כנודע).

[יט] ב"איש אשר כברכתו" יש יב אותיות, סוד "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר". הר"ת = בך – "בך יברך ישראל". הס"ת = 506, היהלום של בך (22 פעמים 23). יחד הרוס"ת = יב-יב פעמים בך. נבנה סדרה רבועית מ"איש אשר כברכתו" (311 501 648). החל מ-311 (איש) יש יב מספרים חיוביים בסדרה (כנגד יב שבטי ישראל): 311 501 648 752 813 (ע"כ = הכל ברבוע כללי) 831 806 (ע"כ = 7 פעמים 666, ברך ברך ברך, ממוצע 7 המספרים הראשונים!) 738 (ע"כ = 5400 = 100 פעמים דן; 100 = לוי דן) 627 473 (ע"כ = 6500 = 100 פעמים אדנ‑י = נר פעמים הוי') 276 (ע"כ = 6776 = בך ברבוע פעמים דוד) 36 = 6812 = 26 , הוי' ב"ה, פעמים 262, אברהם דוד. והנה, יש מספר אחד חיובי לפני איש: 78 = ג פעמים הוי' (סוד השם של יב אותיות, של ברכת כהנים) – ס"ה 13 מספרים חיוביים בסדרה = 6890 = 10 פעמים "נצח ישראל" = הוי' פעמים 265, יב (שבטי יה) בהשראה.

[כ] פאה עדיות (כך הכתיב הנכון והמקובל) = 576 = 24 ברבוע = 9 (3 ברבוע) פעמים ידים (= 64 = 8 ברבוע). ועם ידים = 640 = 10 פעמים ידים (מנין יהודים). הר"ת פעי רומז למלך הדר, שרש עולם התיקון (בחינת ביאת משיח לתקן את עולם התהו שנשבר), ששם עירו (מקור התעוררותו) פעי (בתורה כתוב פעו אך בדברי הימים כתוב פעי), רמז ל-ג ההופעות (פעו-פעי לשון הופעה כנודע) של "הלכה למשה מסיני" במשנה (אותיות נשמה).

[כא] משיח אליהו משיח = אהרן אהרן אהרן – אהרן = 256 = 16 ברבוע = 4 בחזקת 4 = 2 בחזקת 8. משיח בן יוסף אליהו הנביא משיח בן דוד = פרץ פרץ פרץ – פרץ (שם של מלך המשיח) = 370, שע נהורין דאור פני מלך חיים.

[כב] "עד הוי' בכם" = בצלם – "בצלם אלהים" שבו נברא האדם, וד"ל.

[כג] יא פעמים אליהו ופעם אחת אליה = 618, סוד חתך זהב, ודוק.

[כד] ספיר = עמרם, ומשה הוא בן עמרם. משה = "ויהי מושבם ממשא [א"ת משא אלא משה] באכה ספרה הר [לשון בהירות] הקדם [גילוי קדמונו של עולם]" (כל הפסוק "ויהי מושבם ממשא באכה ספרה הר הקדם" ועוד משה = 1872 = חסד, שם עב [סוד האיתן האזרחי, האיתן שבנשמה], פעמים הוי' ב"ה).

[כה] זכוכית זהב כסף = 637 = 7 ברבוע פעמים 13 = "יראת הוי'" ("אשה יראת הוי' היא תתהלל") = תורה הוי' ("אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד").