Download

Download

Download

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הילולת רבי מנחם מענדל מויטבסק

לחיים לחיים, היום היה ההילולא של הויטבעסקר, רבי מנחם מענדל, על שמו נקרא הצמח צדק, על שמו נקרא הרבי, וממילא (כפי שתמיד מזכירים) על שמו נקראים כל המנחם-מענדלים של היום, בסוד "דור רביעי ישובו הנה". שהם יקיימו את הרצון ומסירות הנפש של הרמ"מ, שעלה לארץ על מנת להביא משיח, תיכף ומיד ממש. לחיים לחיים. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

ניגון "השתפכות הנפש"

יש לו את ניגון של "השתפכות הנפש", באידיש, נתחיל בניגון שלו, שנקרא בחב"ד רבי מ"מ הורודקער (הורדוק היא פרבר של ויטבסק). פעם בשכם הסברנו באריכות את חמש הפעמים 'אם היה לי'. קודם כל, אם היו לי כנפים של זהב – הייתי עף אליך; אם היו לי גלגלים של זהב – הייתי נוסע אליך; אם היה לי סוס ואוכף – הייתי רוכב אליך; אם היה לי דיו ועט – הייתי כותב לך; בסוף, אם היתה לי טבעת זהב – הייתי נותן לך. הסברנו שכנגד נרנח"י. שתי המדרגות הבסיסיות הן כנגד נפש-רוח, קודם השתפכות הנפש, התפשטות הגשמיות, אח"כ רוח. אחר כך, שלשת הדברים בבית השני, עולה קצת יותר גבוה – כנגד נח"י. היחידה היא כנגד הנישואין – אם היתה לי טבעת זהב הייתי נותן לך.

הצדיקים המשיחיים של חדש איר

אתמול היה לנו כינוס ילדים בבית הכנסת, ודברנו על הצדיקים שקשורים למשיח, לארץ ישראל, ולא הזכרנו את רבי מנחם-מענדל. צריך להשלים, וגם לילדים, לומר שהכל הולך אחר הפתיחה – ראש חדש איר. מתוך ראש חדש איר נכנסים ל-ב' איר, הרבי המהר"ש, "תפארת שבתפארת", דמות משיחית מובהקת – "לכתחילה אריבער". אבל מה שקובע הוא הראשון, הרמ"מ מויטבסק, איש של מסירות נפש בפועל. אדמו"ר האמצעי מסביר שלא דומה מסירות נפש מצד הנשמה למסירות נפש מצד הגוף בפועל. מי שעלה לארץ עם מגמה משיחית מובהקת, בפועל ממש, הכל כדי לאקמא שכינתא מעפרא ולהביא משיח בפועל ממש, הוא רמ"מ מויטבסק. אין דמות בדורות האחרונים, מאז הבעל שם טוב, שהוא בחינת משיח כמו רמ"מ מויטבסק. הוא פותח את החדש של "עשו כל אשר ביכלתכם", ואצלו ה"כל אשר ביכלתכם" הוא לעלות לארץ בראש כמה שיותר יהודים, הכל כדי לכוון כוונות, לעשות מעשים, כדי להביא משיח. זכותו יגן עלינו. ממילא, ממנו מבינים מה העבודה של חדש איר. יש ווארט מפורסם שאנחנו מספרים כל שנה, ולא אמרנו אתמול לילדים: מובא שרבי אברהם המלאך, הבן של המגיד, מסר לאדה"ז שכאשר טובלים במקוה בחדש איר זהו זמן מיוחד והזדמנות מיוחדת לכוון לביאת משיח תיכף ומיד ממש. דווקא טבילה במקוה בימי העמר, סגולה למשיח. היום אנחנו כבר ב-ב' איר. הרבי מהר"ש נקרא על שמו של שמואל הנביא, גם נביא משיחי – מושח את דוד מלכא משיחא – וההילולא שלו גם בחדש איר. אמרנו שכוונות העמר הן מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, וכך הרבי שמואל הוא ביום השני של איר מהתחלה וההילולא של הנביא שמואל הוא ביום השני של איר מהסוף. היום הרבה יהודים נוסעים לטבריא, לפקוד את הציון הק' של רמ"מ מויטבסק, ועל הציון שלו כתוב שנפטר ב-ב' דראש-חדש איר (לכן יש כאלה שמתבלבלים וחושבים שאולי זה ב' איר), סימן שגם א' איר הוא היום השני של איר. לפי זה יש גם קשר בינו לבין שמואל הנביא, המושח של מלך המשיח – ה-ב מההתחלה ומהסוף. כל צדיקי החדש קשורים לביאת משיח ומסירות נפש להביא את המשיח, החל מרמ"מ מויטבסק, בדר"ח איר.

מאין ולאן – עליה או נפילה מתוך מצבי שפלות ובטול ואין

אם כן, ראוי להתחיל עם איזה ווארט שלו, מפרשת אחרי, שגם יתקשר למה שנלמד בזהר של השבוע ובמאמר ע"ב של השבוע: בפרקי אבות כתוב "עקביא בן מהללאל אומר דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת מטפה סרוחה וכו'". כתוב "מאין" ו"לאן" (בלי י). מסביר רבי מענדלע שבין כל יש ליש יש אין באמצע. מי שהוא בחינת אין יכול לשנות את הטבע, כמו "מי שיאמר לשמן וידליק יאמר לחמץ וידליק", כי יכול לשנות את הצירוף, יכול לשנות את המציאות. אם כי הספר פרי הארץ נכתב על ידי תלמיד, אז יש כאלה שאומרים שאולי אי אפשר לדייק כל כך באותיות, אך בכל אופן יש ודאי לשונות מובהקים שאפשר לדייק בהם. הוא כותב כאן שצריך להגיע ל"שפלות בטול ואין" – תכלית השפלות, הבטול והאין – ומי שמגיע לכך יכול לחולל נסים ולשנות את הטבע. הוא אומר שיחד עם זה מי שבבחינת אין תמיד מרגיש את עצמו בסכנת נפילה. מתוך אין אפשר ליפול מיד לתוך הקליפות, עד כדי כך שאתה עצמך הופך להיות קליפה. הוא מסביר מהי "יראת חטא". את עקביא בן מהללאל חז"ל שבחו שאין כמותו בישראל בחכמה ויראת חטא, והוא אומר שהא בהא תליא – חכמה היא בטול ושפלות ואין, ומי שהוא חכם באמת ירא מהחטא. לא מהענש אלא מהחטא, שהרי הענש הוא בסך הכל רפואה לחטא – אדם לא ירא מהרפואה אלא מהמחלה. יראת החטא היא מכך שאדם שמתרחק מהקדושה הופך בעצמו להיות החטא. איך הוא מגיע להשגה כזו? כי קשור לאין. האין הוא סוד הצמצום, ואי אפשר להוות משהו חדש בלי צמצום. מדמה זאת, כמו בכל דרושי החסידות, לרקבון הגרעין בארץ שרק על ידו יש צמיחה, או לבקיעת האפרוח מן הביצה, שרק לאחר שחוזר לאין. כך סוד הצמצום בכל מקום, שהמציאות הקודמת הופכת לאין. אז, מי שיש לו חוש בכך, יודע שיכול ללכת לשני הכוונים – או שצומח בקדושה, או שנופל לקליפה. ככל שהצדיק יותר קשור לאין כך יש לו יותר פחד ויראת חטא – זה עיקר הווארט בתורה הזו – כי האין הוא היולי, ויש בו סכנת נפילה ללעומת-זה.

מקומה של היראה החיצונית במצבי קטנות

אחר כך הוא מדבר על כך שיש מקום גם ליראה החיצונית וליראת הענש, ועל כך כתוב "הוי מתפלל בשלומה של מלכות", שענינה היראה החיצונית שלפעמים אפילו צדיקים גמורים זקוקים אליה, בעת קטנות מוחין או נפילת מוחין, בלשון הבעל שם טוב, גם להגיע ליראה חיצונית – יראה מהרפואה, ולא מהמחלה. לכאורה לא סביר, אבל לפעמים צריך גם לפחד מהענש, מהרפואה, אפילו צדיק גדול. אז, מתוך זה, הוא חוזר ליראת ה' הטהורה. איך הוא קושר את הכל לפרשת השבוע? כתוב "אחרי מות שני בני אהרן". היראה החיצונית העיקרית היא יראת מות. מי שהוא לכתחילה אין יודע שהרפואה באה לרפא את המחלה (ולפי זה המות הוא "טוב מאד", כדרשת חז"ל), ולא צריך לפחד ממנה אלא רק מהמחלה – לפחד שאני לא אהפוך להיות המחלה. אבל, בכל אופן לפעמים זקוקים, במצב של קטנות, ליראה חיצונית, כדי להתקרב ממנה ליראה הפנימית, לשחזר את היראה הפנימית. מי שאין לו כלל יראה פנימית שקוע כולו ביראה החיצונית, ששייכת גם לגוי – מזהירים אותו שאם יחטא יקבל עונש, גיהנם, או עונש בעולם הזה, ולכן לא ירצח כטבעו (טבע עשו כו'). אבל גם צדיק אמתי לפעמים זקוק לכך, ומיד מעלה לשרש. כך מפרש על "שני בני אהרן" – "שני" לשון שינוי. חז"ל אומרים שיש ריבוי מיתות בעולם, וכל המיתות והיסורים שבעולם, שנקראים "מות שני", הם כולם "בני אהרן" – שייכים לחסד, כי בסופו של דבר הם הרפואה, ולא המחלה. מתוך שמשיג ש"אחרי מות שני", כל שינויי המיתות, הם "בני אהרן", תולדות של חסד ה', נעשה אצלו "בקרבתם לפני הוי' וימותו" – שגם כאשר פוחד לפעמים מהמות, הפחד מקרב אותו לפני ה'. זה כבר דרוש, ווארט, אבל עצם הענין והחידוש – חידוש חשוב ביותר – הוא שמי שבאין נמצא בפחד מנפילה. כמו שהבעל שם טוב התבטא שיש אחד ששומע תורה לא מפי מלאך ולא מפי שרף אלא מפי קוב"ה ושכינתיה בכבודו ובעצמו, וכל רגע פוחד שיפול בנוקבא דתהומא רבא – דבר על עצמו. מי שבבחינת אין יכול לחולל נסים בעולם, לעשות מופתים, ומצד שני הוא בפחד תמידי – "אשרי אדם מפחד תמיד" – מכך שהאין יכול להתהפך לקליפה ממש. מתוך החכמה, הקשר לאין, יש לו יראת חטא – מדתו של עקביא בן מהללאל. עד כאן עיקר הווארט שלו.

סוד ההיולי

דרשנו כמה פעמים שבלשון חז"ל, וגם בדבריו של רמ"מ עצמו, יש את המלה היולי. כל הענין של להגיע לאין, מה היא יראה אמתית ומה היא יראה חיצונית, אפשר לומר שהוא עיקר הספר פרי הארץ. המלה היולי היא מגוירת, "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", ודרשנו כמה פעמים שעולה בגימטריא אין. אם אני מחשב את המלה היולי במשולש פרטי (כל אות) – ה = 15, י = 55, ו = 21, ל = 465, י = 55 = עולה תורה. כתוב ש-תורה עולה "רצוא ושוב". קודם כל, אני לומד מכך שהתורה עצמה היא דבר היולי, שיכול לקבל כל צורה, ובתוך ההיולי של התורה יש "רצוא ושוב". בתורה הזו ה"רצוא ושוב" הוא "מאין באת", אין שמעלה את האדם מטפה סרוחה להיות אדם עם רמח ו-שסה ונשמה, צמיחה חיובית. אבל יש גם את ה"שוב" השלילי, "ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה", רקבון לגריעותא, נפילה לפומא דתהומא רבא. לכן אין שם את ה-י של אין, אבל יש שם את ה-אן של אין, כאשר ה-ן מושכת את האלף, אלופו של עולם, מטה-מטה, לשאול תחתית ר"ל. כך הוא מסביר. בכל אופן, "מאין באת" היינו אין כלפי מעלה ו"לאן אתה הולך" היינו אין כלפי מטה, ובשרש הכל אותו אין. ממילא מה שאתה נמצא בעולם הזה הוא הבל הבלים. אותו אין של "מאין באת" בסוף מוריד אותך למקום עפר רמה ותולעה. לכן הצדיק שהוא בשפלות, בטול ואין – עצם החכמה – יש לו את תכלית יראת החטא, היראה מהחטא גופא. כשאמרנו שאין הוא היולי, יש עוד רמז. החשבון ששוה תורה או "רצוא ושוב" הוא משולש פרטי, אבל יש מספר קדמי (סכום האותיות עד לאות, לא המספרים), וכאשר עושים אין במספר קדמי עולה 251, ואין שום סבה שהיולי – אף ששוה אותו דבר במספר רגיל – יעלה אותו מספר, אך יוצא במספר קדמי בדיוק אותו דבר. אז אין עולה היולי גם במספר הפשוט וגם בקדמי. כמה חלק הקדמי מוסיף לפשוט? קץ, נמצא שאין במספר קדמי עולה אין קץ, "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" נאמר על מלך המשיח.

"זמִרות היו לי חקיך"

בדרוש שדרשנו הרבה פעמים ש-אין הוא היולי, חפשנו רמז למלה זו בתנ"ך. אמרנו שאם מחלקים אפשר לעשות שתי מלים – "היו לי". יש כמה פעמים בתנ"ך, אבל הפסוק הכי חשוב הוא "זמרות היו לי חקיך בבית מגורי", שאם עושים את חשבון כל הפסוק רואים שהוא כפולה של "היו לי" (הוא עולה כה פעמים אין, כאשר כה עולה אין במספר סדורי), כל הפסוק הוא אין, הוא היולי. כתוב – מבואר בסוף התניא – שדוד המלך נענש (עונש הוא רפואה, כנ"ל) על כך שאמר את הפסוק "זמרות היו לי חקיך בבית מגורי", שעשה מהתורה זמירות. "דוד, זמירות קרית להו?!", הוא שבח את התורה מצד החיצוניות שלה כפי שמסביר אדה"ז, במקום לשבח אותה מצד הפנים, כמו הלוחות שאין להם אחור אלא רק פנים, והיינו השעשועים העצמיים של הקב"ה בתורה. זמירות היינו שבח התורה בכך שכל העולמות בטלים אליה ותלוים בדקדוק אחד שלה, ועל כך שאמר דוד הוא נענש בשכחה מצד האחוריים. איך קשור לתורה הזו של רבי מענדלע? מאד קשור. דוד היה בבחינת אין. מי אמר שלומד תורה מפי הקב"ה וכל רגע פוחד ליפול? הבעל שם טוב, שהוא הנפש של דוד המלך. מי שקשור לדוד המלך יותר קשור לתורה זו של רבי מענדלע, ובכלל לספר פרי הארץ – ההשפעה העיקרית של ספר התניא.

חשיבות הספר פרי הארץ (ועבודתו של ר' אשר פריינד זצ"ל)

הספר הזה לא היה מצוי כל השנים, וכאשר הדפיסו את פרי הארץ והגיע לרוסיה, לצמח צדק, הוא למד את הספר והבין שהוא מקור השראה לכל חסידי חב"ד (עד כדי כך שיש שיחה של הרבי עם הו"א למנות את רמ"מ מויטבסק כאחד מאדמו"רי חב"ד, בין המגיד לאדה"ז, שהרי אחרי הסתלקות המגיד אדה"ז קבל אותו עליו כרבי, ויש פלפול שלם שהרבי מסביר למה בכל זאת לא שמענו כך). כאן המקום לומר, שכמו שידוע שדבר ראשון כאשר מקימים בית צריך להיות בו כתר שם טוב, אור תורה ותניא, אם רוצים להוסיף עוד ספר שצריך להיות – הספר הראשון מבין כל ספרי החסידות הכללית, פשיטא שהוא פרי הארץ, שמשלים בדיוק איזה 'חור' (קצת אפשר לומר כך) שיש בין תורת המגיד לתניא. לכן גם כאן המקום להוסיף שאנו בזמן האחרון, גם בזכות שיצא לאור ספר חדש על ר' אשר פריינד, שהספר העיקרי אצלו והדרך העיקרית אצלו הוא ספר פרי הארץ, יסוד היסודות אצלו. גם התורה שכעת חזרנו עליה קצת – כל התורות של פרי הארץ הן שמישהו אמר פסוק או מאמר חז"ל (בזמן שאומרים פרקי אבות הרבה פעמים משנה מפרקי אבות), בשלחן של רעוא דרעוין, ובאופן ספונטאני הוא פתח ואמר תורה (תיכף נדבר יותר על ספונאטניות). התורות הן תורות ארוכות, לא ווארטים, מתפתח כמה עמודים – כמעט כמו מאמר חסידות (לכן בהחלט אפשר לחוש כאן איזה מעבר). זה שאותו אחד שמחולל נסים כי הוא קשור לאין גם מרגיש את עצמו כל רגע עם החטא – שאני עצמי החטא, תכונה של מי שקשור לאין, שהוא סוד הצמצום, והצמצום הולך בשני כוונים, וזו בעצם כל התורה כולה, כל ה"רצוא ושוב" – אין ווארט שיותר מאפיין ומתאר את ר' אשר מהווארט הזה. מצד אחד, אחד שעושה מופתים כי קשור לאין, ומצד שני אחד שמזדהה מאה אחוז עם התהו ובהו ועם האין היסודי של עצמו, של "לאן אתה הולך". שוב, כאן גם דוד המלך אותו הדבר. מצד אחד משהו מאד יפה ה"זמרות היו לי חקיך בבית מגורי", משבח את התורה ואת ה', ומצד שני מכך גופא הוא נופל ונענש – נענש על משהו טוב. למה? כי הוא נפל לאחורים, ולא נאחז בכולו פנים. שוב, כל הפסוק הוא עם הרבה רמזים יפהפיים, והעיקר מה שאמרנו כרגע, שהכל כפולה של אין. לחיים לחיים, זכותו יגן עלינו, שנזכה לאין שמח.

שי יכול לספר את הסיפור של הקשר שלנו, של ישיבת עוד יוסף חי, לרבי מענדלע ויטבסקר. אבל פשוט שכל מי שהוא משיחי, כל מי שקשור לארץ ישראל, כל מי שקשור לנקודה הפנימית ביותר של דרך הבעל שם טוב – רמ"מ מויטבסק הוא אצלו רבי חשוב ביותר. שוב, הוא החוליה המקשרת בין הבעל שם טוב והמגיד – שזה החסידות הכללית – לבין חסידות חב"ד.

יחס הצמח צדק לספר פרי ארץ

היינו באמצע סיפור, שכאשר הרבי הצ"צ קבל את הספר הוא התפעל ממנו, הבין שמכאן התניא – כמו שאדה"ז עצמו כותב, "מפי ספרים ומפי סופרים" – אבל הוא לא כתב זאת בעצמו, ויש מכתבים שכן כתב, אז הווארט שהוא אמר 'הסבא אמר זאת יותר טוב'. זה גופא אומר שאותו תוכן פנימי. פשיטא שהסבה שצריכים הרבה ספרים והרבה צדיקים היא שאפילו שבחב"ד אמרו את זה יותר טוב, אבל זה לאו דווקא חודר אליך – אתה לא מבין את זה יותר טוב. זה בדוק ומנוסה. לכן אדה"ז מתחנן בהקדמת התניא, שאף אחד לא יבין את הספר הזה, אם לא שזקני החסידים – שהיו אצל רמ"מ מויטבסק – יסבירו לו. לחיים  לחיים.

ננגן עוד פעם את ניגון השתפכות הנפש, ומכאן מיד להכנס לניגון לכתחילה אריבער – ב' איר. כמו שכל התניא הוא בהשראת התורות של הויטבסקר, כך הניגון של אדה"ז "קול דודי" הוא בהשראת הניגון הזה. כעת נעבור לניגון לכתחילה אריבער, שגם יונק ממנו השראה.

ב. רמזי "וחי בהם" (דף עבודה לילדים)

רמזי הוי' ב"וחי בהם"

נתחיל עם דף העבודה לילדים בחדר: הקשר המובהק והעיקרי בין פרשת אחרי וקדושים, שמצמידים אותן יחד, הוא שבסוף אחרי יש את פרשת עריות, ואז מתחיל "קדושים תהיו" ורש"י אומר שבכל מקום שיש גדר ערוה יש קדושה, ואחר כך, בסוף קדושים, יש את הענשים (הרפואות) של העריות – המשך פרשת עריות. כהקדמה לפרשת העריות שבסוף אחרי מות יש מהפסוקים הכי מפורסמים בכל התורה כולה, כלל גדול מאד בכל התורה כולה, "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני הוי'" – שהמצוות נתנו בשביל לחיות, שהאדם יחיה בהם ולא שימות בהם (כמיתת שני בני אהרן). כלומר, אף על פי שהפרשה נקראת "אחרי מות", התכלית היא לא למות אלא לחיות – "האדם וחי בהם". נכתוב על הלוח: "האדם וחי בהם אני הוי'", כך מסיים הפסוק – "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני הוי'". נשים לב שלפני שם הוי' בפסוק יש שם הוי' מאד בולט – שילד מיד יכול לשים עליו את העין, אם רק מחנכים אותו נכון – למפרע, בדילוג על שלש אותיות, מהאות שלפני שם הוי': "האדם וחי בהם אני [הוי']". מובנה בצורה מובהקת, מהאות הראשונה של "האדם" עד לאות האחרונה של "אני", ואחר כך באה המלה "הוי'". יש כאן שם הוי' בצורה יפהפיה לפני שם הוי' המפורש, והוא דווקא למפרע (העלאה בהעלם, בחשאי, ותיכף המשכה בגלוי, סוד חש-מל). בתוך כמה אותיות הוא נמצא? סה"כ 13 אותיות, אחד – "הוי' אחד". יש שם הוי' בפירוש, ועוד שם הוי' בדילוג בתוך אחד אותיות. נתבונן עוד יותר: מה הערך המספרי של שלש האותיות בין ה-י ל-ה? מאן (אותיות אמן), 91, הוי' א-דני. בין ה-ה ל-ו יש 20 (חיב). בין ה-ו ל-ה יש את המלה אדם, 45, שעולה יחד א-דני. 91 הוא ז"פ יג ו-65 ה"פ יג, אז סה"כ האותיות שבין שם הוי' עולות ו"פ הוי' – יוסף. כל היחידה עולה ז"פ הוי' – יעקב. עם ה-הוי' בסוף עולה ח"פ הוי' – יצחק. באמצע נמצא יוסף, עם אותיות הוי' של הדלוג יעקב ("האדם וחי בהם אני"[ב], יעקב הוא האדם, "שופריה וכו'", וה"אני" שלו חי בתוך כל אחד מבניו, בני ישראל, על ידי קיום התורה והמצוה, סוד שם הוי' ב"ה), ועם שם הוי' המפורש בסוף יצחק. קוראים לזה חגיגה… רמז מובהק. שוב, בביטוי הכי יסודי שבפרשה.

משוואת "וחי בהם"

רק במלה "וחי" יש משוואה פשוטה של שויון, כמו שיש כמה מלים שהמלה הפשוטה בעצם אומרת משוואה. מהכי מפורסמים אצלנו המלה זהב, ז = הב. זו משוואה פשוטה של חבור, שילד במכינה יכול להבין. למה ז עולה ה ועוד ב? לדוגמה, במנורת הזהב יש חלוקה ב-ז הנרות בין ה ל-ב (בסדר ההדלקה). ב"וחי" יש משוואה קצת יותר מורכבת, בשביל כתה א. זהב זו משוואה לגן, כשמתחילים ללמוד חבור. וחי היינו ו ברבוע ועוד ח ברבוע עולה י ברבוע. קודם כל, וחי היא מלה עולה בדלוג שוה של 2. תיכף נדבר יותר על דלוגים שוים, סדרה לינארית. המשוואה היא ש-ו ברבוע ועוד ח ברבוע עולה 100, י ברבוע. צריך להגיע למאה אורות, מאה ברכות בכל יום, "מה הוי' אלהיך שואל מעמך", "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'". "וחי בהם" שוה 71, אפשר לחשוב שחיים רק 71 שנה, אבל רק במלה "וחי" יש רמז מובהק שצריך להגיע לגיל מאה, ש"בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". איך עוד רמוז? נעשה "וחי בהם" בחישוב אחוריים – ו וח וחי עולה 44 ו-ב בה בהם עולה 56, יחד עולה 100. קודם היה רק 71, אבל כעת גם עולה 100. נעשה את האדם באותה צורה – ה הא האד האדם עולה 71, "וחי בהם" בחשבון הפשוט. בכתבי האריז"ל 71 הוא עב ד-מה – מה הוא אדם, ומוסיפים לו הוי', שלא עולה עב אלא אחד פחות. אלה רמזים, והרמז העיקרי שצריך להראות לילד הוא הראשון, של ו"פ הוי', ז"פ הוי' וח"פ הוי', עם הדילוג של הוי' בתוך אחד אותיות – "הוי' אלהינו [היינו ההוי' המפורש, ועל דרך הנאמר בסיום הפסוק הקודם "אני הוי' אלהיכם", ראה לקמן] הוי' אחד [היינו סוד ההוי' שמופיע באחד אותיות]".

"בהם"

אם כבר דברנו על הפסוק והפרשה, נאמר עוד כמה דברים בשביל יותר גדולים: כל הפסוק הוא "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני הוי'". יש בפסוק "בהם" אותיות – מלה בתוך הפסוק שהיא סימן למספר כל האותיות הפסוק (גם "האדם וחי", שתי התבות שלפני "בהם", במספר סדורי עולה 47, "בהם" במספר הרגיל, סימן למספר אותיות הפסוק). מה זה חשוב? בפסוק אחר בתהלים, לגבי אורך חיים, כתוב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", וכתוב בקבלה שיש אורך חיים של "בהם" (שרש בהמה בלשה"ק, הזמן הנחוץ לתקן את הנפש הבהמית, עיקר תכלית ירידת הנפש האלקית לעולם הזה). אם מדברים על הרבי מהר"ש, בעל יום ההולדת של היום, הוא חי עוד קצת, אבל בחב"ד אמרו ששרש אריכות חייו היא בהם, ורק זכה להאריך קצת יותר. הכלל אצלו שהיה שייך ל"בהם" שנים. בכל הפסוק יש "בהם" אותיות.

הפסוק הכולל את פרשת עריות – כל צרופי נאוף

מה הפסוק הבא? הפסוק "וחי בהם" הוא הפסוק שמקדים את פרשת עריות. אחר כך יש את הפסוק הראשון שכולל את כל פרשת עריות – "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני הוי'", גם נגמר "אני הוי'", ויש בו 40 אותיות, ויחד עם הפסוק הקודם, שבו "בהם" אותיות, יש "אני הוי'" אותיות. נאמר רמז ששייך במיוחד לרבי נחמן, שאומר שמי שלומד קבלה שלא כדבעי – קבלה בגימטריא נאוף, אחת הגימטריאות הכי מפורסמות שלו. היום 137 הוא מספר הכי עיקרי במדע, עולה קבלה וגם נאוף. לכל אחת מהמלים האלה יש 24 צירופים (כי יש בהן 4 אותיות שונות – 4 בעצרת = 24). המלה הכי חשובה מבין צירופי נאוף היא אופן, אופני הקדש (המלה שבחרנו עבור "אלקטרון"). למרבית הפלא כל הפסוק – "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני הוי'" – עולה בדיוק כד פעמים נאוף-קבלה, כלומר, כל 24 הצירופים של נאוף-קבלה! יש עוד כמה מלים בלשה"ק שעולות 137 – מוצא ומצבה – גם עם 4 אותיות ו-24 צירופים.

רמז בשלשת פסוקי ההקדמה

נמשיך עוד שלב הלאה: בעצם, יש פסוק שלפני "וחי בהם", הקדמה להקדמה – "את משפטי תעשו וחקתי תשמרו ללכת בהם [גם כאן כתוב בהם] אני הוי' אלהיכם". כתוב שם משפטי-חקתי – משפטי על פי שכל וחקתי למעלה מהשכל. בפסוק הבא כתוב חקתי-משפטי, חותם המתהפך, אבל בשני הפסוקים יש את המשפטים ואת החקים. סיום הפסוק הראשון הוא "אני הוי' אלהיכם" וסיום כל אחד משני הפסוקים הבאים הוא "אני הוי'". בכלל, הפרשיות שיש בהן הכי הרבה "אני הוי'" ו"אני הוי' אלהיכם" הן אחרי-קדושים. הרכוז של ההצהרה "אני הוי'" ו"אני הוי' אלהיכם" (ז ו-יג אותיות) הוא בשתי הפרשיות של השבוע, אחרי-קדושים, וכאן יש דוגמה של שלשה פסוקים רצופים. חשבון כל שלשת הפסוקים האלה יחד – שיש בהם 130 אותיות – הוא 11781, מספר גדול. למרבית הפלא זהו מספר צורני מובהק – המשולש של 153. הנקודה האמצעית של 153 היא מזל – מזל פעמים בצלאל. שרש המשולש הוא עצמו משולש – 153 הוא משולש 17. כלומר, הוא משולש של משולש, והבסיס של הכל הוא 17, טוב, "יוסף בן שבע עשרה שנה". סימן שכל ה"וחי בהם" וכל העריות – חזרנו על פרי הארץ על אחרי, אבל אם תסתכלו בפרי הארץ לפרשת קדושים כל הענין שלו הוא שעריות וקדושה הם מההיפך אל ההיפך, כמה שיש ירידה לעריות יש גם עליה ל"קדושים תהיו כי קדוש אני [יכול כמוני...] אני הוי' אלהיכם". הבסיס כאן היה בשביל הילדים הקטנים.

ג. הזהר לפרשת אחרי מות

חטא בני אהרן – "עבדו את הוי' בשמחה" בלי "עבדו את הוי' ביראה"

נחזור לאחרי-קדושים והקטע מהזהר. הפשט של הפסוק הראשון, "וידבר הוי' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני הוי' וימותו", הוא כמובן לא כמו שרבי מענדלע דרש. בכל אופן, הזהר פותח בחטא בני אהרן, ומה התיקון שלו? כאן כתוב "בקרבתם לפני הוי'", נשמע טוב מאד. במקום אחר כתוב "בהקריבם אש זרה", נשמע רע מאד. כאן האור החיים הק' מסביר שבאמת "בקרבתם לפני הוי'" טוב מאד, שזכו ל"נעימות עריבות ידידות מתיקות" (ר"ת נעים, סימן לזכור את הסדר), ביטוי שמצוטט בחסידות. כפי שהזכרנו כמה פעמים, שיש מאמר של הרבי הקודם שמצטט לשון זו בלי לומר מהיכן. כשהרבי כתב הערות על מאמרי השווער, לפני הנשיאות, כתב שלא יודע המקור. אחר כך הרבי גלה וציין שזו לשון בעל אוה"ח על הפסוק שלנו, "בקרבתם לפני הוי'", ואם כן זו מעלה גדולה ונשגבה, ולא מוזכרת האש הזרה עליה כתוב במקומות אחרים. ידוע מה שחז"ל דורשים, אחד אומר ששתויי יין נכנסו, ויש מי שאומר שהורו הלכה בפני רבם – לא פשוט מה בדיוק היה החטא, מה היתה הבעיה. בזהר יוצא, על פי פשט הזהר, שרצו לקיים את הפסוק "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה" בלי הפסוק "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה". אלה אנשים שמחים – ידוע שיש יהודים שמחים בעולם, אז לפי הזהר יוצא שנדב ואביהוא היו יהודים שמחים, מאד – אבל הבעיה שלהם היתה שלא היו יראים מספיק. על פי פשט לא הבינו שאי אפשר להיות שמח בלי יראה, אי אפשר להגיע לשמחה אמיתית בעבודת ה' בלי יראת שמים.

דעה-יראה-שמחה

נעשה עוד חשבון פשוט: כתוב "עבדו את הוי' בשמחה" ופסוק שני "עבדו את הוי' ביראה". יראה עולה 216, ריו, מספר חשוב בקבלה. שמחה עולה "סוד הוי' ליראיו", 353. כמה אני צריך להוסיף ל-יראה (ממנה צריך להתחיל) כדי להגיע ל-שמחה? 137. מספר חשוב כנ"ל, קבלה, אבל צריך ללמוד קבלה כדבעי. מה הלעו"ז של שמחה, של "סוד הוי' ליראיו"? זרע לבטלה. זה אם מוסיפים נאוף, קבלה לא כדבעי, אבל כאשר מוסיפים קבלה כדבעי ליראה מקבלים שמחה אמתית, "שמחו צדיקים בהוי'". פגשנו פעם שניה את המספר 137. היות שיש 137 בין יראה ל-שמחה, מתבקש לבדוק כמה יראה פחות 137 – מאיפה תתחיל הסדרה הלינארית, עם הפרשים קבועים של 137? כמובן, המספר לפני יראה הוא הראשון (לפניו מספרים שליליים), והוא 79. זה כבר לא כתוב בזהר, אבל רמוז, במיוחד בפירוש של רבי לויק ושיחת הרבי עליו. מה צריך עוד לפני יראה, ומה המפתח להגיע ליראה שהיא המפתח לכל התורה כולה? דעה – "דעה קנית מה חסרת", כפי שלמדנו לפני כמה שבועות בע"ב. גם ב-דעה יש תופעה של דלוגים קבועים. הרי יש שלשה מוחין, כחות נפש של שכל, חכמה-בינה-דעת. דעת עולה ו"פ דעה, שרש הדעת (שהיא "מפתחא דכליל שית", הדעת כוללת שש דעות). ההפרש בין בינה ל-חכמה הוא 6 ובין חכמה ל-דעה גם 6 – חכמה באמצע בין דעה ו-בינה, שתי הכנפים ("שש כנפים", הכנף עצמו כאן 6)[ג]. כלומר, כל השלשה יחד עולים חכמה-חכמה-חכמה – הכל "חכמה מוחא", כל ה-ג מוחין הם חכמה. בכל אופן, כתוב דווקא "דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית", ולא חכמה. צריך להתחיל מ-דעה, להוסיף קבלה (י"ל שזוהי קבלת הרמ"ק, קבלת ההשתלשלות) ולהגיע ל-יראה, ואז להוסיף עוד קבלה (י"ל שזוהי קבלת האריז"ל, קבלת ההתלבשות) ולהגיע ל-שמחה.

מדעה לדעה

מה עושים הלאה? אפשר להמשיך את הסדרה הלינארית, וכל הזמן להוסיף עוד קבלות, שתהיינה הרבה קבלות. אבל האמת, כמו מי שמסתכל כעת בזהר, יש יראה תתאה ויראה עילאה. יראה תתאה קודמת לשמחה, היא במלכות כמו שנסביר, ושמחה היא כבר אמא – ה תתאה ו-ה עילאה. אחר כך, משמחה צריך להגיע ליראה עילאה, ירא בשת. כדי להגיע שוב משמחה ליראה – יותר גבוהה – צריך להוריד 137, להוריד קבלה. יש משהו בקבלה שצריך להוסיף לימוד קבלה ולהפחית לימוד קבלה, שתהיה רק נקודה, רק תמצית (י"ל שזוהי קבלת הבעל שם טוב, קבלת ההשראה האלקית, ראה בדרך מצותיך בשרש מצות התפלה ביחס הבעל שם טוב ללימוד הקבלה כו'). יש הרבה שאפשר להמשיך לומר על זה. צריך להוסיף קבלה ועוד קבלה, ואחר כך להוריד את ה-קבלה כדי להגיע ל-יראה פנימית יותר. אחר כך צריך שוב להוריד את ה-קבלה (י"ל שזוהי קבלת מלך המשיח, "תורה חדשה מאתי תצא") כדי להגיע ל-דעה. דעה לפני יראה לכתחילה היא כי בלי דעת האדם הוא גארנישט, לא שייך יראת שמים בלי דעה, אבל זו דעת תחתון. בלי דעת תחתון, שלמטה יש ולמעלה האין, אין יראה. יראה תתאה היא גם איזה אין, איזו דרגה של בטול היש לאין, ובלי זה אין לו שום יראת ה' אמתית כלל. יכולה להיות לו יראת ענש, חיצונית לגמרי, אבל לא יכול לקרב אותה לפני ה'. חייבים דעה – קודם כל האדם צריך להיות בר דעת. איזו דעה בסיסית, שעל גביה צריך להוסיף את הקבלה להגיע ליראה, אחר כך להוסיף קבלה ולהגיע לשמחה, ואחר כך צריך להוריד קצת את הקבלה ולהגיע ליראה עילאה. גם יראה עילאה היא לא תכלית. התכלית של ביאת המשיח היא "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – צריך להגיע שוב ל-דעה. אם כן, יש פה ארבע קבלות, שתים מוסיפים ושתים מפחיתים. אז יש לנו סדר של התפתחות המודעות והרגש, משהו מאד יפה – מדעה ליראה לשמחה ליראה לדעה. עד כאן ווארט אחד, שלא כתוב בזהר, כי לא מזכיר את הדעה. כותב רק שהחטא של נדב ואביהוא שלא הקדימו את היראה לשמחה.

שמחה – רצוא; יראה – שוב

כך אומר רבי יצחק, לשון צחוק השייך לגבורה-יראה, שיש שני פסוקים סותרים-לכאורה – "עבדו את הוי' ביראה" ו"עבדו את הוי' בשמחה" – והתירוץ שצריך קודם יראה ואז שמחה. הרבי מוסיף שהשמחה היא רצוא והיראה שוב, יש כאן יהודים שמחים בלי שוב, וצריך שוב. הסבר שהוא קצת חידוש, כי שמחה היא התפשטות אבל לאו דווקא רצוא של הסתלקות מהעולם. אבל כנראה שיש משהו בשמחה והתלהבות – אקסטזה בלועזית – שהיא באמת רצוא בלי שוב. איך שומרים שאדם לא יגיע לידי כך? צריך את הבסיס של היראה קודם. כך אומר רבי יצחק, וכך ההסבר של רבי לויק ועליו הסבר הרבי. אחר כך בא רבי אבא בזהר ואחריו רבי אלעזר, ומוסיפים ביאור בענין היראה. קודם נשלים את רבי יצחק: ההמשך של "עבדו הוי' ביראה" הוא "וגילו ברעדה". בפסוק של "עבדו את הוי' בשמחה" אין לכאורה יראה. לא כתוב, אבל איך אני  יודע שבני אהרן רצו רק את "עבדו את הוי' בשמחה"? איפה יש רמז שרצו רק את הפסוק השני? בכך שכתוב "שני בני אהרן" (שואלים למה כתוב כך, למה מזכירים כך ולא את השמות שלהם בפירוש, נדב ואביהוא, ומשמע כאילו שמאשימים את אהרן) – אמצעי תיבות רננה, רמז שרצו רק "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה". יש מאמר חז"ל ש"עבדו את הוי' ביראה" נאמר לגוים, כלומר שכולל יראה חיצונית, כנ"ל מבעל פרי הארץ. "עבדו את הוי' בשמחה" נאמר רק ליהודים, ובני אהרן רצו רק עבודה עברית, לא עבודה של גוים, רק להיות יהודים שמחים, וקצת מאסו ביראה השייכת גם לגוים.

רבי יצחק: "גילו ברעדה" רק במילי דעלמא

אבל בפרק של "עבדו את הוי' ביראה" יש גם את הפסוק על מלך המשיח "בני אתה אני היום ילדתיך" – ענין גדול. "עבדו את הוי' ביראה" מסיים "וגילו ברעדה" אומר שצריך לסייג הגילה ברעדה. רבי יצחק אומר חידוש עצום – שלא כל כך משמע כך בחז"ל – ש"גילו ברעדה" הוא רק במילי דעלמא. נופל לאדם הון עתק, מרויח בפיס, אז הוא שמח – כל אחד שמח בכך – אבל היות שזה מילי דעלמא צריך להגביל את הגילה שלא יניק את החיצונים. אם אתה זוכה בפיס צריך לרעוד תוך כדי הגילה, אבל אם זו שמחה של מצוה נטו לא צריך לרעוד – אפשר רק לשמוח – רק הסדר צריך להיות קודם יראה ואז שמחה, ואז השמחה יכולה להיות בלי הגבלה. לכאורה בחז"ל לא משמע כך. כתוב "והיית אך שמח", הגבלה על השמחה ביום טוב (ואחר כך צמים בה"ב, שמא השמחה התפשטה יותר מדי). נדבר רגע על שמחת יום טוב, ממנה יוצאים כעת, לפני צומות בה"ב. מה הפחד שם? כמו שדברנו בסעודת משיח ששמחת יום טוב היא הרבה לשחוט בהמות, הרבה לאכול, הרבה להשתולל – מי שקרא התוועדות סעודת משיח – כמה שזו מצוה, כל כך מלווה בשמחה גשמית, כן בשמחה של עלמא דין, שיכול להתפשט ולהניק החיצונים. לכן צריך לומר "אך שמח", להגביל, ולצום אחר כך – התחיל מקדושה, אבל אולי השתלשל וירד לקליפות. אם אני יודע שהשמחה היא נטו של מצוה לא צריך להגביל.

"גילו ברעדה" בחידושי האדם

איך אפשר להוסיף לזה עוד ממד? משהו יותר דק, אם השמחה שלי במצוה היא מצוה כזו שאני היוזם שלה – שלא שמעתי מרבי, לא התייעצתי עם רבי – או שמחה בחידושי תורה, שהרי עיקר החדוותא היא חדוותא דאורייתא. אם אני זוכה לחדש משהו בתורה אני שמח מאד, זה ענין גדול (ראה הקדמה לאגלי טל). אבל היות שזה ממני – רבי אליעזר הגדול לא הוציא מפיו דבר שלא קבל מרבו. כל מה שאנו קוראים עליו הם חדושים מופלאים ביותר, אבל לא הוציא משהו שלא שמע מרבותיו, ולכן מותר לו לשמוח בלי הגבלה (כנראה שזו גם סבה למה שבסוף 'זכה' לשמתא). מה מסופר בחסידות? שלפעמים הרבי במאמר כותב משהו בדרך אפשר – סיפור מפורסם של הרבי הרש"ב והרבי הקודם, שהרבי הרש"ב כותב בדרך אפשר ובנו ממשיכו כותב בפשיטות וודאות. מה אומר לי? אומר שמי ששומע לא צריך להגביל את ההתפשטות. השמחה היא ההתפשטות, כמו באיזביץ' (אולי תיכף נגיע לזה), אבל מי שמחדש כן צריך להיות ב"גילו ברעדה".

שלש מדרגות "גילו ברעדה"

הסברנו אם כן שלש מדרגות ב"גילו ברעדה": בשמחה במילי דעלמא – זכיה בפיס – ודאי צריך להיות "גילו ברעדה". יש שמחה של מצוה, כמו שמחת יו"ט, שאולי גלש והגיע לשמחה גשמית גרידא, ואז גם צריך להגביל, "והיית אך שמח". הכי עדין, דבר שכולו מצוה וחדושי תורה, אבל הוא ממני – אם ממני צריך הרבה רעדה יחד עם הגילה. קודם כל, עצם הווארט שהרבי אומר בדרך אפשר אומר שלא סומך שלגמרי נכון – אולי לא נכון. לכן כשמחדשים נוהגים לומר לפי עניות דעתי וכיו"ב – לפענ"ד ובדרך אפשר הם ביטויי רעדה. כל אלה עבודות "גילו ברעדה" שבהמשך ל"עבדו את הוי' ביראה", אבל התכלית היא להגיע ל"עבדו את הוי' בשמחה" ללא הגבלה.

חטא נדב ואביהוא לפי רבי יוסי: שלא התיעצו – המשכת בינה בלי חכמה

עד כאן דברי רבי יצחק על חטא נדב ואביהוא. אחר כך באים רבי אבא ורבי אלעזר – בינה וחכמה כידוע. כאן רבי לויק אומר שרבי יצחק הוא העטרא דגבורות של הדעת. איך האריז"ל מסביר את חטא נדב ואביהוא? לפי האריז"ל הם נו"ה דבינה, כחות המעשה של אמא, סוד ה"אבנים", שבאמת צריכים למות בשביל להוליד (אחד הסודות של "וימותו"). מה החטא שלהם? זה כתוב בהמשך הזהר, אחרי שלשת הפירושים של "עבדו את הוי' ביראה" (של רבי יצחק, רבי אבא ורבי אלעזר), בא רבי יוסי ואומר שעיקר החטא היה שלא התייעצו באביהם. מי שרוצה באמת לשמוח, להגיע לאקסטזה, זה רק אם עבר את ה"גילו ברעדה" ומותר לו להתפשט בלי מעצור, וזה אפשרי רק אם היה מתייעצים עם אבא שלהם, וגם עם משה רבינו והאחים הקטנים – ששרש כולם בחכמה. שרש שני הבנים הגדולים של אהרן בבינה ושרש שני הבנים הקטנים בחכמה (עליהם נאמר "ימותו ולא בחכמה", ועל כן הם נשארו בחיים), ונדב ואביהוא חטאו בהיותם בינה בלי חכמה. במקום אחר למדנו שהחטא שלא זכו לחבר הספירות העליונות עם המלכות, אבל באריז"ל כתוב שניסו לתקן את המלכות אבל רק עם הבחינה שלהם, עם החידוש העצמי שלהם.

לא מספיק להיות 'מבין' כדי לתקן את המלכות

יש פה הרבה עומק שצריך לנסות להסביר בענין תיקון המלכות, כמו אצלנו – תיקון מלכות ישראל. יש אחד שהוא 'מבין', כמו רבי אייזיק מהומיל, שהיארצייט שלו ביסוד שביסוד – גם מהדמויות המשיחיות של איר, המשיחיות שלו שמדבר על ארץ ישראל ואידישע נאטור, תיקון המלכות. היארצייט שלו הוא גם היארצייט של הרמח"ל, שמסורת מהבעל שם טוב שהוא גם ניצוץ – לא מתוקן לגמרי, אבל ניצוץ דתהו – של משיח. מסורת מהבעל שם טוב שהוא ניצוץ משיחי, ומסופר על המגיד שלפני שהיה אומר חסידות היה מסתכל בקל"ח של הרמח"ל ואחר כך יוצא לחבריא קדישא, אומר "כיתרון האור מן החשך" ופותח בדא"ח. כלומר, הקל"ח אצלו היה החשך שלפני האור, כמוסבר אצלנו הרבה פעמים. למה הזכרנו את רבי אייזיק (וכנראה גם מתאים לרמח"ל במדה מסוימת)? כי אמר שהוא 'מבין' ברביים, אבל לא התיימר להיות רבי בעצמו. יש אחד שחושב שאם אני מבין בענין מסוים אז יש לי את הזכות והכח והיכולת והסיעתא דשמיא גם לתקן את מציאות אותו ענין. כך יוצא, לפי האריז"ל, חטא נדב ואביהוא. יש אחד שהוא פרופסור באוניברסיטה למדעי המדינה – יכול להיות ראש ממשלה?! יש אחד שהכי מבין בבעיות של הממסד, הוא יכול לתקן את המלכות כי הוא 'מבין'? לא. אבל לא פשוט למה לא, זה חידוש, שזה שאתה מבין במשהו לא אומר שאתה יכול לתקן אותו. בשביל לתקן צריך לחדש – כתוב "ונחדש שם המלוכה". כך יוצא מהאריז"ל, שהם היו רק מצד הבינה, ואי אפשר לתקן רק משם. אם כי המלכות שייכת ל-ה עילאה, "כאמא בתה". כתוב שהאחים הקטנים הם חכמה והגדולים בינה, אבל האחים הקטנים אורות פחות גדולים, פחות 'פצצות'. נדב ואביהוא הם נו"ה דבינה – גם 'מבין' וגם עם כח מעשי, וממילא כ"א חושב שלי נאה ולי יאה לתקן את המלכות איך שאני מבין. אבל אי אפשר לתקן את המלכות לפי ההבנה. חייב להיות "אבא יסד ברתא", "הוי' בחכמה יסד ארץ", עם הברקות וחידושי אמת, עם "תורה חדשה מאתי תצא" אפשר לחדש את המלוכה. מה שהרגע אמרנו גם צריך ביאור, כי אמרנו שמי שמחדש בעצמו הוא בסכנת נפילה לפומא דתהומא רבה, צריך "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה". אבל באמת היא הנותנת, שדווקא כך, מתוך ההרגשה של "וגילו ברעדה" המלווה את חידושי החכמה, אפשר לתקן את המלכות. בכל אופן, הם רצו לתקן לפי ההבנה שלהם, שוב, כמו אחד שחושב שאני הפרופסור הכי גדול בנושא ולכן אני יכול לתקן ולי מגיע לתקן. אך האמת היא בדיוק ההיפך, אתה תקלקל יותר מכולם. בהמשך נסביר עוד יותר, כבר לא מרבי לויק אלא מהרמ"ז (הפירוש הכי חשוב על הזהר הקדוש, רבינו משה זכותא, כמקובל במיוחד בחסידות חב"ד). על הקטע מהזהר בתחלת אחרי יש לו אריכות גדולה מאד-מאד, שהוא מסביר יסודי-יסודות של חכמת הסוד ומכניס לכך גם נגלה. רבי יוסי אומר בסוף שהבעיה שלא התייעצו עם החכמה, עשו רק לפי ההבנה שלהם.

סיום ביאור רבי לויק – מדרגות בתיקון המלכות על ידי דעות החכמים בזהר

לפני זה, היינו באמצע הזהר: רבי אבא מביא שני פסוקים. אחרי שרבי יצחק אומר את היסוד שצריך להקדים "עבדו את הוי' ביראה" ל"עבדו את הוי' בשמחה", רבי אבא אומר שכתוב "יראת הוי' ראשית דעת" ו"ראשית חכמה יראת הוי'" (מהפרק החדש של הרבי). מסביר רבי לויק שמה שמחבר את שני הפסוקים – "דעת" ו"חכמה" – הוא בינה. יש לו שני פירושים. הוא מסביר שרבי אבא בא לבנות את הבינה של המלכות. רבי יצחק בנה את הגבורות של הדעת של המלכות, ששם יש ניגוד בין הגבורות שלה לבין החסדים שהיא אמורה לקבל מבעלה – הגבורות שלה הן "עבדו את הוי' ביראה" והחסדים מבעלה "עבדו את הוי' בשמחה". כל המאמר הוא לתקן את המלכות, ולשם כך צריך את רבי יצחק, רבי אבא ורבי אלעזר. רבי אבא מחדש את שני הפסוקים האלה שהוא מפרש אבל נקצר. רבי אלעזר, שהוא החכמה, מדבר על המשך הפרשה – "בזאת יבא אהרן אל הקדש", שצריך להתחיל עבודתו ב"זאת", ביראה, המלכות. כאן הכל מלכות, אז לפי רבי לויק ה"זאת" צריך להיות החכמה של המלכות. גם בפסוק מעמוס יש "זאת" – "עקב כי זאת אעשה לך". מה זה "זאת"? לשון נקבה של "זה", לשון גילוי מובהק, "זה אלי ואנוהו", נבואת משה מצד החכמה. כמו ש"זה" מצד החכמה של משה רבינו, כך "זאת" היינו החכמה – יכולת הזיהוי – של המלכות, הנוקבא, לכן הוא לשון נקבה. החכמה של המלכות נבנית מהנצח של ז"א, והנצח של ז"א כמובן מקבל מהחכמה של ז"א, לכן – הוא גם לא כותב – יש רמז יפה ש"בזאת" היינו 410 שנים של בית ראשון, כך דורשים חז"ל. כל דבר ששואף לאורך זמן, במיוחד זמן ששואף לנצחיות – כמו הבית הנצחי – שייך לספירת הנצח. זה מוסיף למה שרבי לויק מסביר ש"בזאת יבא אהרן אל הקדש" – התוספת של רבי אלעזר – בא לתקן את החכמה של המלכות.

ד. פרשת פינחס תער"ג: העולם – 'רציני' או 'בדיחה'?

ב"איהו וגרמוהי" העולם 'רציני' ("מציאות יש") וב"איהו וחיוהי" העולם 'לא רציני' (הכל בטל)

כבר נאמר ווארט מהמאמר בע"ב: הרבי מסביר במאמר על לשון התקו"ז "איהו וגרמוהי חד בהון" ש"גרמוהי" לשון עצמות, ושם כח הגבול שבא"ס הוא ה"איהו" שמתייחד עם ה"גרמוהי", ועל ידי היחוד הזה מתהוה המציאות יש מאין, והמציאות מרגישה עצמה כיש בפני עצמו, וללא שום הארה של "איהו וחיוהי חד בהון" – שמכח הבלי גבול שבאין סוף – המציאות לא היתה מגלה כלל וכלל את האלקות שבה. אף על פי שיש יותר עצמת אלקות בהתהוות ("איהו וגרמוהי") מאשר בהארה ("איהו וחיוהי"), בלי גילוי האלקות לא היו מרגישים את האלקות שבהתהוות, כי גרמוהי-עצמות הם הסתר והעלם בעצם (והם מציאות הכלים, וכן מדות ביחס למוחין, או גם בינה ביחס לחכמה). מה היא מציאות יש, שהעולם קים? ב"איהו וגרמוהי חד בהון" מרגישים את המציאות יש, וממילא אם העולם יש – נאמר בלשוננו, כדרכנו – העולם 'רציני', וגם המלכות, כל מה שקורה בעולם, הוא רציני מאד, כי הוא קים ויש, כבד, בעל כובד משקל. אבל לפי "איהו וחיוהי חד בהון", כח הבלי גבול שמגלה שבעצם שום דבר לא קים, ויש רק ה' בעולם – הכל בטל לאלקות ו"אין עוד מלבדו" – אז המציאות לא 'רצינית' בכלל. עד כדי כך שבלשוננו, כדי לחדד את הענין, הכל בדיחה.

פוליטיקאים מתייחסים ברצינות למציאות ולעצמם

מה יותר טוב ואיך באים לתקן את המציאות, מתוך שהמציאות היא בדיחה או מתוך שהמציאות רצינית? מי שלומד את המאמר טוב, זה אולי עיקר הווארט של המאמר, מה בין "איהו וחיוהי חד בהון", שמגלה שהמציאות בדיחה (כי הכל רק ה'), ל"איהו וגרמוהי חד בהון", שמגלה שהמציאות היא משהו רציני מאד. מה הטבע של פוליטיקאים, חברי כנסת? הולך להיות 'יום אידם', צריך קצת לדבר על הפוליטיקאים. הטבע שמתיחסים מאד ברצינות למדינה הזו, ולכל מה שקשור לפוליטיקה. אלה אנשים רציניים, לכן גם אנשי מעשה. הרי אותו אחד שנקרא על שם עוף טמא בנה את המדינה – כך הוא אומר. המדינה היא שלי. אני השקעתי, אני השגתי את האמצעים ובניתי, המדינה שייכת לי. כלומר, הוא סופר רציני. כובד המשקל שלו בעיני עצמו (ואוהדיו) הוא איום ונורא, כמה שהעסק הזה רציני. אבל מי שהוא מהצד השני, אולי כל העסק, כל הכבישים, כל הבנינים, כל מה שעשית – לא כל כך רציני?! אולי הכל בסופו של דבר בדיחה אחת גדולה (וגם אתה בדיחה). קשה לומר, מה, מישהו צוחק על המדינה? על הכבישים? על הבנינים היפים והחשובים?

חידוש ההמשך – השיעור בעצמות הוא של כח הבלי-גבול (ולא של כח הגבול)

מה שהוא מסביר במאמר, שהוא היסוד של כל החידוש בע"ב – על כך כל ההמשך – שמה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל הוא לא כח הגבול שבאין סוף. הייתי חושב בפשטות, וכך גם מתפרש בהרבה ספרי קבלה וחסידות, גם  חסידות חב"ד, שהענין של שער בעצמו – רלא השערים – הוא-הוא כח הגבול, בטוי של כח הגבול שבאין סוף. אבל אז השיעור היה שרש הכלים, בהם מתבטא כח הגבול. החדוש של ע"ב, של כל ההמשך, הוא שהשעור הוא באורות – הסוד של עשר ספירות הגנוזות במאצילן, שרשי האורות ולא שרשי הכלים – וממילא ה"שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" היינו תכונה של כח הבלי גבול, שמסוגל לשער בעצמו איך יאיר בגבול. נקודה זו היא עיקר ההסבר של המאמר היום, שהיא גם היסוד של כל ההמשך. כלומר, בעצם יש שלשה דברים – כח הבלי גבול נטו, אין סוף, בלי גבול, "אין עוד מלבדו", שכאשר הוא מתגלה זהו גילוי אלקות נטו; יש כח הגבול, אותיות הרשימו איך שהיו לפני הצמצום הראשון, ועל ידי הצמצום הראשון אותיות הרשימו מתגלות ומהן הכלים-המציאות, ועל כך כתוב "איהו וגרמוהי חד בהון"; אבל עיקר החידוש הוא, שהרי האור גם רוצה וצריך להאיר בתוך הכלים, כלומר שה"איהו וחיוהי" צריך להאיר בתוך ה"איהו וגרמוהי", מדרגת אבות העולם, גילוי כללות אלקות בתוך העולם, שהעולם לא יסתיר על אלקות כלשונו במאמר היום, ועל זה באות תורה ומצוות שהן עושר אמיתי (יותר ממה שהמשיכו האבות).

שתי דרגות של המשכת "איהו וחיוהי" ב"איהו וגרמוהי" – מופתים (אבות) והפיכת חשך לאור (מ"ת)

הגילוי הראשון הוא "די מחסורו אשר יחסר לו" אבל לא עשירות, ואילו עשירות היא גילוי העצמות ממש, מה שמתגלה על ידי מתן תורה, שהופך חשך לאור. האבות לא עשו אתהפכא, אלא גילו את האלקות בעולם, שהעולם לא יסתיר. כשיש צדיק שעושה מופתים, שיכול להדליק את החומץ כמו שמן, העולם לא מסתיר על אלקות. כל זמן שאין כזה צדיק העולם מסתיר על אלקות, יש לו את ההגבלות שלו. כשבא צדיק ועושה מופת העולם לא מסתיר, אבל לא הפך את החשך לאור. לכן בחב"ד לא היו כל כך חסידים של מופתים, כי עשית מופתים היא באמת על דרך גילוי האבות, אבל לא החידוש האמתי והעצמי של מתן תורה. מה החדוש העצמי של מתן תורה, שהופך ממש את החשך לאור? כמו הווארט בחב"ד ובעוד מקומות, שעיקר המופת של הרבי הוא לא שעושה נס, אלא שלוקח בול עץ והופך אותו לבן אדם – שעושה בעלי תשובה, כח של אתהפכא. גם אברהם לכאורה עשה גרים, אבל הם לא החזיקו מעמד. אתהפכא ממש, להפוך חשך לאור, תלוי בהמשכת אור חדש – עשירות, מה שיותר מ"אי אתה מחויב להעשירו". להמשיך עושר של דעת, כפי שהסברנו קודם שיש בסוף "דעה" – היא העושר שנמשך על ידי מתן תורה, במיוחד ה"אור חדש" של "תורה חדשה מאתי תצא", מתן תורה של משיח.

מלך – חש שהכל בדיחה אבל יודע 'לשחק' רציני; עם – אנשים שתופסים את העולם ברצינות

בכל אופן, הווארט הוא שאו שהמציאות היא בדיחה, או שהמציאות היא רצינית, או – שזה עיקר ההמשך – שמי שאצלו המציאות היא בדיחה משחק, משער בכח, איך אני יכול להתלבש בראש של מי שחושב שהעולם רציני, איך אני יכול לפעול גילוי אור בראש שלו. מי יכול לתקן את המדינה? אצלנו יש בעיה שאין לנו אנשים רציניים. כולם מתייחסים למציאות כבדיחה. אם זו בדיחה, אתה לא עושה שום דבר. אפילו אותו אחד שיכול לשחק רציני, שהוא בעצם בדיחה אבל יכול לשער בכח איך להאיר אצל הרציני – יכולת האור לשער איך יכנס ויאיר בתוך גבול הכלים, החדוש של ההמשך – הוא גם לא יכול לתקן את המציאות לבד. הוא זקוק לאנשי גרמוהי, לעצמות. יש איזו השתתפות של העצמוּת באותן עצמוֹת של הגרמוהי, שעל זה נאמר "אין מלך בלא עם". הוא צריך עם, לשון עוממות, אנשים שחושבים שהעולם הזה הוא מה שאתה רואה, ויודע לעבוד. הוא צריך אינסטלטור, רצף, וכך הלאה. מי הוא המלך? אחד שיודע לשחק, אבל הוא לא יכול לתקן את המציאות לבד, הוא צריך עם, ועל זה נאמר "אין מלך בלא עם". יש את המלך בשרש, שחושב שהכל בדיחה, זה "שעשועי המלך בעצמותו" – מלך שכולו שעשועים עצמיים. הוא ודאי לא עושה שום דבר. יש מלך שכבר בהתנשאות על עם, הוא רוצה לתפקד. הכל היה משחק ("משחקת בתבל ארצו") – באו והשתחוו לו, שמו לו כתר על הראש, רוצים לשחק – באיזה רובד הכל בדיחה, אבל הוא משער איך לשחק ברצינות, עושה מאמץ, חידוש גדול. אבל שוב, הוא לא יתקן כלום בעצמו, ועל זה נאמר "אין מלך בלא עם". הוא צריך אנשים, חילים, שבאמת חושבים שהעולם הוא עולם, עצמוֹת. מה פספסנו בפסח? כשפסח חל בשבת קדש אז יש פספוס גדול מאד – הפטרת חול המועד פסח, חזון העצמות היבשות. כל הפטרה היא משהו עצום, עולם ומלואו, ובחוה"מ פסח זו הפטרת העצמות היבשות. צריך להשלים, ובתור "המעשה הוא העיקר" כל אחד ילך הביתה וישלים – הלילה או מחר. צריך להפיח רוח חדשה בעצמות. העצמות היבשות הן כל בית ישראל. מי הן העצמות היבשות? 'רצינים עד מות', dead serious. כך הם הפוליטיקאים בארץ. אבל צריך אותם, "אין מלך בלא עם". רציני בגימטריא שכם, כי בחינת אחורים. התורה מתחילה בר – בדיחה רצינית. זה ביטוי שדברנו עליו הרבה בשנים עברו, מי שזוכר.

ה. עבודת ההכנה (ביאור הרמ"ז לזהר)

עיקר העבודה – ההכנה למצוה

נחזור לנדב ואביהוא, הכל היה כדי שנבין יותר טוב. הפירוש הכי עמוק הוא פירוש הרמ"ז, בין הפירושים המקובלים, וכאן הוא מאריך מאד-מאד. הווארט העיקרי שלו הוא הוא הדבר שגם דברנו עליו בסעודת משיח, שכתוב שכל דבר שבקדושה צריך הכנה – "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו". יש "הכנה דרבה", שהיא טעם האיסור של ביצה שנולדה ביום טוב, "בית הלל אומרים לא תאכל", גזירה משום יום טוב אחרי השבת. מדאורייתא אין שבת מכינה ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת, אלא רק חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב. מה הפסוק העיקרי של הכנה? אחד מפסוקי העבודה, שהרמ"ז מביא כאן – "הכון לקראת אלהיך ישראל". אנחנו רוצים ללכת בדרך הבעל שם טוב, והבעל שם טוב אמר שעיקר עבודת ה' היא הכנה למצוה. המצוה היא ממילא והגילוי מופיע אחרי המצוה. יש שלשה דברים, יסוד היסודות של דרך הבעל שם טוב – העבודה שלי היא "הכון", מה שקורה בשעת קיום המצוה קורה ממילא (כמו ביצה שנולדה, כבר נגמר והוכן קודם), וגילוי האלקות בא אחרי המצוה, כאשר אני פונה ללכת הביתה מזירת קיום המצוה פתאום יש גילוי אלקות. אבל עיקר עבודת ה' הוא ההכנה.

ה"אש" הפכה ל"זרה" כי הביאו אותה ללא הכנה

מה הבעיה של נדב ואביהוא לפי הרמ"ז? שלא הכינו את עצמם. לכן מה שהקריבו אש הניק את החיצונים, הניק את האש הזרה. כך אומרים כל המפרשים, שלפי הפנימיות, לפי הזהר, לא שהאש היתה זרה מלכתחילה, רק בגלל הפגם שלהם, שעשו משהו לא בסדר, זה השתלשל והניק את ה"זרה", נעשה "אש זרה". הכל כי לא היתה להם הכנה, לא קיימו "הכון לקראת אלהיך ישראל", לא לבשו גרטל. הרי מהפסוק הזה התוס' לומדים שצריך חגורה לתפלה. מה שחסידים לובשים גרטל לפני התפלה ולפני מצוה חשובה הוא כדי לקיים את הפסוק "הכון לקראת אלהיך ישראל". הם הביאו את ה"אש זרה" כמו אלה שלא לובשים גרטל. אם נדב ואביהוא רק היו שמים גרטל קודם – הכל היה בסדר. הגרטל של הכהנים הוא האבנט, גרטל רציני מאד. כך הוא מסביר את מה שלא התייעצו.

נדב ואביהוא – פעולה ספונטאנית

הרי מאד גרוע שלא התייעצו עם אבא שלהם, ולא עם משה רבינו, הרבי שלהם – כאילו הורו הלכה בפני רבם. איך אפשר להעלות על שני צדיקים גדולים ש"בקרובי אקדש", גדולים ממני וממך, דבר כל כך גרוע – היו כל כך חסרי דרך ארץ? הפשט ב"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" שקודם תהיה מענטש, "האדם", דרך ארץ קדמה לתורה, ואז "וחי בהם". ב"אדם" יש מי שאומר שרק יהודי, אבל "האדם" כולל את כולם, מענטש. מה, הם כל כך אן-מענטשליכייט שעושים כזה דבר בלי לשאול? לא. אם תסתכלו ברמ"ז יוצא משהו יסוד היסודות, שכנראה נהגו כחסידי איז'ביצא, כמו הרבי מאיז'ביצא בכבודו ובעצמו, שלא התעלמו ממשה ואהרן אלא פעלו באופן ספונטאני (ידוע בקורת רבי יצחק מוורקא על האי'זביצער שלא התיעץ עם הרבי שלו, הקוצקער, לפני שפרש ממנו). שאני עושה ספונטאני מה שבא לי בעבודת ה', "זה אלי ואנוהו", ורק אחר כך "אלהי אבי". כך יוצא מהרמ"ז, שעיקר הבעיה שלהם היא פעולה ספונטאנית, והבעיה של פעולה כזו שאין לה הכנה – דווקא מהחול אל הקדש. למה אי אפשר להכין מקדש לקדש (אין שבת מכינה ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת)? כי זו הכנה משמחה לשמחה, וההכנה צריכה להיות מיראה לשמחה, כנ"ל. יראה היא בחול, לכן קשורה גם לגוים. צריכה להיות דווקא הכנה מחול אל הקדש, ועיקר עבודת ה' היא ההכנה שבחול, הקדש הוא השבת, וגילוי האלקות הוא רעוא דרעוין.

התהו שבספונטאניות והלבשתו בכלים דתיקון

מוציאים לעז על ספונטאניות? לכאורה כל מה שמדברים כל הזמן שצריך להיות ספונטאני, זה טוב, זה איזביצא. יש משהו בספונטאנית שבחינת נפל – נולד, אבל בחינת נפל, שלא מחזיק מעמד. גם כאן, יש גם נפל למעליותא – המשיח הוא בר נפלא, הוא קיסר מלא. דוד המלך הוא רק פלג קיסר. קיסר הוא יוצא דופן, והיוצא דופן שלו הוא שפועל ספונטאני. במי התגלגל נדב (שהוא העיקר מבין שני האחים הגדולים בקבלה[ד])? בדן, שמשון הגבור. הוא לא עשה יותר מדי הכנות, טיפוס ספונטאני לגמרי. הוא שפט את ישראל. עולם התהו. ספונטאניות היא תכונה מובהקת של תהו. אם הרבי למד אותנו שלהביא משיח צריך אורות דתהו בכלים דתיקון, הפירוש של תיקון הוא הכנה. עולם התיקון הוא עולם שעושים הכנה לפני שאתה עושה משהו – אתה מתכנן. עולם התהו הוא שאתה פועל ספונטאני, בלי לעשות שום הכנה. כתוב ששמשון הגבור, שהוא הגלגול של נדב, הוא אב-טיפוס של משיח דתהו. כלומר, הוא לגמרי ספונטאני. אבל זה בדיוק החטא של נדב ואביהוא. אפילו כתוב, הרמ"ז מביא, שלא רק שלא התייעצו עם אבא שלהם, אלא גם לא התדברו בינם לבין עצמם – לא התיעצו אחד עם השני. במקרה לגמרי שניהם הביאו קטרת, אפילו אחד עם השני לא התיעצו. כי אם מתיעצים עם מישהו זה כבר לא ספונטאני, לא אני, לא "זה אלי". הם פעלו רק מאה אחוז ספונטאני. סימן שהספונטאניות היא או דבר רע מאד, כמו בחטא נדב ואביהוא, אבל אם במקום הנכון זה טוב. איך אני יכול להיות ספונטאני בכלים דתיקון, בתוך הכנה? [כמו פינחס, ששאל עצה]. במאמר בע"ב בסופו כותב בפירוש שפינחס הוא התיקון של נדב ואביהוא, כמבואר בכתבי האריז"ל. מה התיקון? גם לו יש "רצוא", אבל "רצוא ושוב". יש כאן חידוש מופלא איך הרבי הרש"ב מסביר. תמיד חושבים כאשר אומרים שנדב ואביהוא הם רצוא בלי שוב, שהרצוא הוא ריצה מלמטה למעלה בנעימות עריבות וכו' – רצוא להסתלק מהעולם – ושוב הוא חזרה למטה. אבל כאן הוא אומר משהו אחר לכאורה, שהרצוא שלהם היה אקסטזה, ספונטאני, איך בא להם לעבוד את ה'.

נסיון לאנוס את המלכות לחזור פנים בפנים

נאמר עוד כלל גדול שכותב הרמ"ז – הם חשבו שכך בכח יחזירו את המלכות פנים בפנים. המלכות עמדה אחור באחור, והרי הזווג השלם צריך נסירה והחזרת המלכות פנים בפנים. הם חשבו בתובנה שלהם – מח הבינה שלהם – היות שהם כל כך 'מבינים' במלכות, שהם יכולים בכח הפעולה הספונטאנית שלהם להחזיר את המלכות פב"פ בכח. הוא לא משתמש במלה, אבל כשקוראים הבטוי הוא לאנוס את המלכות לחזור פנים בפנים. יש אחד שאונס רק לצורך הנאת עצמו, ואז לא חשוב לו באיזה מצב נפשי תמצא האנוסה. יש כמו בעל ואשה שהבעל, ביודעין או שלא ביודעין, אונס את אשתו כאילו לחזור אליו פנים בפנים. כאילו שהוא מדמיין שיהיה פה זיווג הכי טוב, זיווג של אהבה – הוא לא רוצה זווג אב"א אלא זווג פב"פ. זה דבר מצוי ביותר, שהבעל מדמיין שהוא מחזיר את אשתו – כלומר מעורר אותה לחזור פנים בפנים – אבל בעצם זה אונס, הוא אונס אותה לאהוב. לכל דבר יש שרש בקדושה, והשרש בקדושה הוא כמו "כפה עליהם הר כגיגית" – שמרבוי אהבה וחבוק מלמעלה בכח מעורר, כאילו האהובה חייבת לאהוב בחזרה. הכל אונס (שעל כן מכאן מודעא רבא לאורייתא). כך כתוב שהם רצו לעשות.

החזרה בתשובה רק בכח הבינה – אונס לחזור פנים בפנים

איך הולך יחד עם מה שאמרנו קודם שהבינה חושבת שהיא יכולה לתקן את המלכות? כמו לעשות בעלי תשובה באונס. מי עושה בעלי תשובה באונס? אנשי התבונה, ההוכחות, שמביאים הוכחות – פטישים בראש, נעל בראש – אני מוכיח לך שהתורה אמת, וכך הלאה. כאילו זה עובד – כאילו. זה נקרא להחזיר פנים בפנים באונס. אז מגיעים לי כל הכוכבים שבעולם, כל הנקודות הטובות, שעשיתי כך וכך בעלי תשובה – זה חטא של נדב ואביהוא, בא מכך שהבינה חושבת שהיא יכולה לתקן. מה זאת אומרת לנו? לגבי התנועה למשל, תנועת דרך חיים – הדמיון שאפשר להחזיר את עם ישראל לרצות באידישקייט בכח. באיזה כח, מה שלא יהיה – אי אפשר. קודם דברנו על כך ש"אין מלך בלא עם", שהמלך צריך את העם שלו, אנשי המעשה, האנשים הרציניים שפועלים בשטח. יסודו של המלך בשעשועים, ואחר כך עושה את התרגיל איך להתלבש – משער בעצמו. אבל הוא לא יכול לכפות, הוא לא יכול לאנוס. גם צריך הרבה ביאור, כי הרמב"ם כותב שמלך המשיח יכוף את בית ישראל לקיים תורה ומצות. כעת אומרים שאי אפשר לאנוס החזרה פנים בפנים. אי אפשר עם מקל לומר לעם ישראל שחייבים מדינת הלכה – אין כזה דבר. יש שחושבים שאפשר ככה, אבל אי אפשר. מי שחושב כך הם נדב ואביהוא, כי כל כך מבינים את הענין, יש להם כל כך הרבה שכל. יחד עם זה – הם לא נשואים. גם חטא שלהם, פגם שלהם. מה אומרים? אני לא נשוי, אבל זכיתי ל"סוד הוי' ליראיו" (שכאילו נשוי, יודע את כל סודות הזווגים, לכן מדמה שיכול לעשות הכל איך שמבין,  וגם ספונטאני). למדנו שלא זלזלו באבא שלהם, רק שאצלם עבודת ה' היא משהו אישי, ספונטאני, תהו. עיקר גילוי התהו כאן הוא באמא, לא באבא. איך המשיח באמת מחבר את שני הדברים יחד? פלא, לכן הוא "פלא יועץ". איך אפשר ספונטאניות יחד עם עולם התיקון, הכנה.

"אורות דתהו בכלים דתיקון" במעשה פינחס

כדי להבין נתבונן בפסוק: הכון – אותיות כונה (הסברנו לילדים שחדש איר חדש של כונה, הכון) – עולה נדב אביהוא (בהקדמת אביהוא = הכ לנדב = ון; בתבת כונה נדב נמצא בתוך אביהוא, ודוק), זה תיקונם. התיקון שלהם הוא מה שלא עשו, וחלק מ"הכון" הוא להתיעץ עם הרב שלך, עם אבא שלך, ולא לעשות על דעת עצמך. אז אתה יכול לשמוח בלי הגבלה. [גם פינחס לא שאל]. יש שלש דעות בחז"ל, כמו שמוסבר במאמר שלנו "וירא פינחס". הדעה הרווחת, ברש"י, ששאל ונענה "קריינא דאגרתא". אבל יש עוד שתי דעות, והכי מתקבל – כפי שאנו כותבים – שראה את המעשה ואמר, האופן ספונטני שבמקום חילול ה' "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד הוי'". לפי הדעה השלישית ראה מלאך משחית בעם, ואז אין זמן לשאול כלל. אז יש שלש דעות, שבשתים מהן לא שאל. איך שהרבי הרש"ב מסביר מתאים שלא שאל. התחלנו להסביר שאני מבין ש"רצוא" מלמטה למעלה ו"שוב" מלמעלה למטה, אך הוא מסביר בתפיסה אחרת לכאורה (לא סותרת, אבל אחרת), שהם פעלו באקסטזה אך לא במקום מצוה, לכן מתו. מה הוא רצוא עם שוב? לא שני כוונים, דו-סטרי – החידוש כאן שעשה מסירות נפש, הלך למות, אבל במקום מצוה, עשה את רצון ה'. הוא הבין שזה רצון ה', ולא חשוב אם שאל או לא – לא נוגע, וממילא יותר מסתבר שלא שאל. אם כן, זו באמת הדוגמה המובהקת של אורות דתהו בכלים דתיקון. מצד אחד, אם לא שאל, הוא פעל ספונטאני, אבל פעל ספונטאני קשור לרצון ה' ידוע ומובהק. כן שמע זאת. מה היתה ההכנה שלו? לפי הפירוש ש"ראה מעשה ונזכר הלכה" – ה"נזכר הלכה" היינו ההכנה. אם ראה מלאך שמשחית בעם, לא צריך לזכור הלכה של "קנאין פוגעין בו", אלא רק לראות שפיקוח נפש וצריך להציל את המצב – רצון ה'. אם לא ראה מלאך משחית, אלא רק שיש כאן חילול ה' (כמו שר' אשר אמר על יום העצמאות, שיש כאן חילול ה' איום ונורא), גם כן – זו ההכנה. שיש פה חילול ה', ועל כך כתוב שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. זה הסבר נפלא, שבאמת פותר את השאלה (והוא שייך למוחין דאבא דווקא, ששם מתאחדים הקצוות, ואין שם מציאות של מדות נפרדות, כמבואר במאמר).

התבוננות בנבואת עמוס "הכון לקראת אלהיך ישראל"

מאיפה בכלל בא הפסוק "הכון לקראת אלהיך ישראל"? יש נביא אחד הכי תוהי, איך קוראים לו? עמוס (כמבואר אצלנו בכמה מקומות, שהוא נביא שלו עולם התהו – מנוקדים, עולם הנקודים). זה פסוק של עמוס. כדאי שנתבונן בכל הפסוק: "לכן כה אעשה לך ישראל עקב כי זאת אעשה לך הכון לקראת אלהיך ישראל". משהו הפלא ופלא, ישר מעולם התהו. המלה "אעשה" חוזרת פעמים – שוה עשו. אם כבר מדברים על כל גלגול נדב, כתוב שיש לו ניצוץ של יפת ויש לו ניצוץ של עשו – אחר כך מגיע לנדב, ומתגלגל הלאה לשמשון[ה]. נחזור לפסוק: "לכן כה אעשה לך ישראל [5 מלים] עקב כי זאת אעשה לך [5 מלים] הכון לקראת אלהיך ישראל" – 4-5-5 מלים, מט אותיות, ז ברבוע. אם כותבים את הפסוק ברבוע מתגלים פלאי פלאים – נשאיר להשלמות[ו].

אבן עזרא – "הכון לקראת אלהיך ישראל" לתפלת בעל דין

נאמר את הפשט. קודם הנביא נבא כל מיני רעות בגלל חטאי עם ישראל, ואז הנביא עמוס – נביא עולם התהו, הנקודים (דרך אגב, יש לנו ספר באנגלית על עמוס, הנביא של עולם התהו) – "לכן כה אעשה לך ישראל" את כל הדברים הרעים שאמר. אבל מה חוזר, "עקב כי זאת אעשה לך הכון לקראת אלהיך ישראל" – טוב או רע? רש"י ועוד כמה מפרשים מסבירים שהיות שעיניכם רואות שאני מביא עליכם את הרעות האלה, שזה יעורר אתכם לחזור בתשובה. "לכן כה אעשה לך ישראל" דברים רעים, ו"עקב כי זאת אעשה לך" – עקב שתראו שאני עושה דברים אלה – שיהווה סבה להתעוררות לחזור בתשובה, "הכון לקראת אלהיך ישראל". אבל האבן עזרא אומר משהו מאד יפה, ואפילו המצודות – פשט בפשט – הולך בעקבותיו. משהו שאף אחד לא חושב כאשר לובש גרטל, "הכון לקראת אלהיך ישראל". ממש תהו, "לכן זאת אעשה לך ישראל", דברים רעים, "עקב כי זאת אעשה לך", עשה עמי מלחמה – נראה אם אתה יכול להתנגד ולסתור מה שאעשה. "הכון לקראת אלהיך ישראל" היינו קריאה למלחמה נגדי – נראה אותך, מה יש לעשות מה שאני מבטיח לך שאביא עליך כל הרעות. מה קשור לחגירת גרטל לפני התפלה? זו תפלת בעל דין בלשון רבי נחמן, תפלה לשון פלילים. כתוב ש"שעת צלותא שעת קרבא" – זמן של קרב. הקרב של התפלה הוא "הכון לקראת אלהיך ישראל".

מלבי"ם – עונש גם על הכרחת ה' להעניש

יש ווארט יפהפה של המלבי"ם – הוא גם אומר שבסוף ה"הכון" הוא לעשות תשובה, אבל קודם מסביר את כפל הלשון, שהוא עיקר הקשי של הפסוק. מה הפירוש של "עקב כי זאת אעשה לך". איני מכיר הרבה, אם בכלל, מקומות שהמלבי"ם אומר שמה שאומר הוא קצת דרך דרוש – בדרך כלל גם כאשר דורש מתייחס לכך כפשט. אומר שדרוש, אבל מאה אחוז נכון, לכן אני יכול להכניס את זה בפירושי. הוא אומר שהקב"ה הוא חסד – עצם הטוב בלשון החסידות, וטבע הטוב להיטיב – ואם יהודים עושים דברים רעים ומכריחים את הקב"ה להפוך את מדתו ולעמוד מכסא הרחמים שלו, הכסא העצמי שלו, ולשבת על כסא דין ולדון את העם על היפך הטוב. בכך עושים עול לקב"ה, שמשנים את טבעו העצמי לרע, ואז אתה מקבל עונש שני על כך שה' העניש אותך עונש ראשון. העונש השני על כך שהכרחת את ה' לתת לך עונש, כי כל כך נגד הטבע של הקב"ה. שני עונשים – מכה ראשונה על מה שעשית, ומכה שניה על כך שגרמת לי לתת מכה. מתלבש יפה במלים – "לכן כה אעשה לך ישראל, עקב כי זאת אעשה לך", בגלל שהכרחת אותי לתת לך עונש מגיע לך עוד עונש. באמת מתאים גם למלמד בחיידר. רק כנראה שהפירוש הזה לא כל כך חלק, כי אבא שיתן לילד מכה נוספת כי גרם לו להתרגז – לא כל כך טבעי. בכל אופן, היה רק לומר שהפסוק הזה הוא תוהי.

ו. שער דב

נדב ודב – חסד וגבורה

אם רוצים ללמוד שער, כדרכנו, העיקר הוא נדב, הבכור. נדב הוא לשון נדיבות, דבר טוב מאד – הוא התנדב, הביא את הקטרת. השער שלו הוא דב, כי ה-נ נופלת. בתולדות החסידות לפי זה, מי תיקון נדב וכל הענין של ספונטאניות וכל מה שדברנו? כל דבי החסידות. היינו לפני שנה – כמדומני בחדש זה – בגן חיות. שם ראינו את הדבים, והסברנו שיש הרבה דבים – המגיד, אדמו"ר האמצעי והרבי הרש"ב (בעל הע"ב). כנראה כל הדבים הם תיקון של נדב (כולם מצד אמא, אך כמו שהיא מחוברת לאבא) – נשמה מאד גדולה, יותר ממשה ואהרן. נעשה סדר מהתחלה – נדב הוא חסד, לכן הוא כהן. איש חסד, איש טוב. דב הוא גבורה, מאזן את נדב – ה-נ נופלת ונשאר דב, הוא גבור. וגם קשור לתפארת בהיותו מסורבל בבשר בסוד תפארת גופא.

דבב – מלכות

מה עוד יש בשער? הכי פשוט – דבב, לשון דבה-דבור. אותו נשים במלכות. לכן עיקר הדבה היא דבה רעה על הארץ, חטא המרגלים. גם יוסף הצדיק, היסוד, דבר דבה רעה על אחיו – גם פגם במלכות. כמובן, יכולה להיות גם דבה טובה, כמו שכותב רש"י, רק משום מה בדרך כלל הדבה היא רעה (כדי להדגיש שלאו דווקא רע, כתוב "דבה רעה" – יהושע וכלב דברו דבה טובה, "טובה הארץ מאד מאד").

אדב-דאב-דבא – נה"י

מה עוד יש ב-דב? שלשה שרשים עם א – אדב, דאב, דבא. יש "ולאדיב נפשך", בקללה שהנביא מקלל את בית עלי בתחלת שמואל. קודם כל נבהיר שאין זה מלשון אדיבות. מה פירוש אדיב היום? מהיכן לקוח בעברית המודרנית? מלה בערבית, לא בעברית בכלל. בתנ"ך זה פשוט חילוף אותיות של דאבון נפש. דאב לשון דאבון, עצבות ויאוש, הרגשה הכי לא טובה. אבל יש גם "כימיך דבאך", דבא – "כימיך" הם ימי הנערות והבחרות, ימים טובים, אין שמצמיח, ו"דבאך" היינו האין שמוריד, ימים מתמוטטים. זה הפירוש הראשון ברש"י, ש"כימיך דבאך" היינו שגם ימי הזקנה טובים כמו ימי הנעורים. אבל יש עוד פירוש ברש"י ש"דב" כמו "זב" (מקשר גם לפרשה הקודמת), שכל הארצות מזיבות את כל הכסף והזהב שלהן לארץ ישראל, כי יש לנו יצוא אדיר של תוצרת הארץ (שנעשה על טהרת העבודה העברית), ותמורתה כל הארצות מדיבות ומזיבות את כל הכסף והזהב לארץ ישראל, עד שאין יותר כסף וזהב בכל העולם. אדב-דאב-דבא הם שלישיה, וברור שהם בנה"י. אדב תחת נדב, נצח תחת חסד, דאב היינו "הודי נהפך עלי למשחית" ו-דבא, לשון זיבה, פשוט שביסוד. יש עוד מלה שהרד"ק נותן לה מקום כבוד, כאילו שרש בפני עצמו – דביונים. או שזו צואת היונים, מה שזב מהם, או הזרעים שבזפק היונים שבשעת הרעב קלפו את זפק היונים ואכלו אותם מחוסר כל. יש כמה פירושים, אבל גם לשון זב.

סיכום שער דב

אז יש בשער זה את כל המדות (כאשר הדוב כולל גבורה ותפארת כנ"ל) – נדב-דב-אדב-דאב-דבא-דבב:

ז. סיום ביאור המאמר: "לא תהו בראה"

בתיקון ה"רצוא" כולל את ה"שוב" (ולא מתמעט על ידו)

ננסה לקצר הערב קצת, עוד משהו מע"ב. את עיקר הווארט של המאמר כבר אמרנו. בסוף, היות שהוא מדבר על פינחס – תיקון נדב ואביהוא, שהם פרשת אחרי – הוא מביא את הפסוק מישעיהו "לא תהו בראה לשבת יצרה". ה' לא ברא את העולם בשביל תהו, רצוא בלי שוב, אלא "לשבת יצרה". הוא מסביר שהשוב לא ממעט את הרצוא, אדרבא, הרצוא כולל בעצמו את השוב (שאף מגביר את עצמת הרצוא) בהיותו רצון ה', וממילא יכול להיות "עבדו את הוי' בשמחה" לגמרי.

עולמות בי"ע בפסוק ומסקנת "אני הוי' ואין עוד"

הפסוק כולו הוא "כי כה אמר הוי' בורא השמים הוא האלהים יצר הארץ ועשה הוא כוננה לא תהו בראה לשבת יצרה אני הוי' ואין עוד". גם פסוק מופלא. הרי יודעים שיש שלשה עולמות תחתונים מהנביא ישעיהו, אך בדרך כלל מביאים על כך הפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", וכאן יש עוד פסוק בישעיהו של שלשת העולמות לפי הסדר – "בורא השמים… יצר הארץ ועשה". יש לפי הסדר בריאה על השמים ויצירה-עשיה על הארץ. אחר כך עוד תוספת "הוא כוננה", גם על הארץ – כאילו המשך של עשיה, צריך לכונן את הארץ, לייסד את הארץ. רק אחרי ההקדמה הזו כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה" ואחר כך כתוב "אני הוי' ואין עוד". הפסוק מתחיל "כי כה אמר הוי'" – מה ה' אמר בפסוק הזה? רק את הסוף – "אני הוי' ואין עוד". מה כל המלים שלפני כן? רק תארים של האומר. הנביא באריכות גדולה מתאר מי אומר כאן את המלים, ותכל'ס הוא מדבר "אני הוי' ואין עוד" – הכל גארנישט, הכל בדיחה – בלשון קהלת "הכל הבל". כל התיאור הוא גארנישט, "אני הוי' ואין עוד". לכאורה זה תהו, אבל קודם היה כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה".

רמזי 137 בפסוק

ידוע ש-תהו עולה ג"פ 137 – ממוצע כל אות, המספר החשוב שפגשנו כבר פעמיים הערב. כמה עולה כל התיאור הזה? "כי כה אמר הוי' בורא השמים הוא האלהים יצר הארץ ועשה הוא כוננה לא תהו בראה לשבת יצרה" עולה כח פעמים 137 (תהו ג"פ 137 וכל השאר עוד כה פעמים 137). סוף כל סוף הוא אומר "אני הוי' ואין עוד" שעולה ט"פ הוי'. אם אני מחבר כל הפסוק יחד כבר עולה 110 פעמים 37 (37 הוא הזוג של 137 – גילאי יצחק ואברהם בעקידה), כלומר שעולה פעמיים הכל פעמים הבל! כל הפסוק הוא נס פעמים 37, ורק ההקדמה כח פעמים 137. גימטריא מופלאה בפסוק.

אורות דתהו בכלים דתיקון וגילוי התכלית של "חד חרוב"

בכל אופן, בסוף איני יודע מה לחשוב – אם "אני הוי' ואין עוד" מה זה "לא תהו בראה לשבת יצרה"? קודם היה בריאה-יצירה-עשיה וגם "כוננה", ואחר כך עוזב את העשיה והכינון, ונשאר "בראה… יצרה". מה צריך ליישב? זה כבר פירוש מובן – צריך לישב את התהו, ולא לסתור או לסלק אותו. צריך ליישב את התהו – אורות דתהו אבל בכלים דתיקון, זו התכלית. אחרי כל "בורא השמים הוא האלהים יצר הארץ ועשה הוא כוננה" התכלית היא "לא תהו בראה לשבת יצרה", ומה שבאמת צריך להתגלות בסוף הוא "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" (אחרי דעה-יראה-שמחה-יראה), אין יותר ארץ, הכל מים, הכל גארנישט. זה "חד חרוב" או "תרין חרוב" – מליון חרוב, הכל חזר לתהו. כתוב שההבדל בין ביאת המשיח לתחית המתים הוא שאת ביאת המשיח אפשר לצייר – ולכן מצוה לצייר, כמו שאמרנו אתמול לילדים – ואת תחית המתים אי אפשר לצייר, הו נכנס ל"חד חרוב". מאד חשוב לדעת. כמו שאמרנו קודם, שכל הענין של ספונטאניות אמתית בתוך הכנה – חוץ ממה שהסברנו מהרבי הרש"ב במעשה של פינחס שהוא הדוגמה, זה דבר שהוא כל כך תרתי דסתרי שמאד קשה לצייר. קשה להבין איך נוסחת משיח לפי הרבי – אורות דתהו אבל בכלים דתיקון, עם הכנה. אם ככה מסבירים, מה הרבי אמר בסוף? שצריך לטכס עצה, אחד מכם, שנים מכם, עשרה מכם. לטכס עצה הוא בדיוק מה שנדב ואביהוא לא עשו, אפילו בינם לבין עצמם. לכן צריך עבודת צות. צריך להתחשב, וצריך גם להתבטל אחד בפני השני. ככה אפשר להמשיך את האורות דתהו, הספונטאניות, לתוך הכלים דתיקון, ה"הכון לקראת אלהיך ישראל".

כאן נסיים הערב. יש ודאי שנטלו ידים ואפשר לברך ברכת המזון במנין. לחיים לחיים.

היות שפתחנו ברבי מענדלע מויטבסק והגענו לרבי המהר"ש, ידוע שאחד מהניגונים של (תקופת) הרבי מהר"ש נקרא הניגון מויטבסק – השגחה פרטית – כדאי שנסיים בו.

[ב] "האדם וחי בהם" = 121, 11 ברבוע. "אני" = 61, מספר ההשראה ה-6 (6 ברבוע ועוד 5 ברבוע; 6 ועוד 5 = 11), הנקודה האמצעית של 121. יחד = 182, 2 פעמים 91 (הממוצע של 121 ו-61, והוא המשולש של 13, אך יש לו עוד סגולות צורניות וכדלהלן). נפשט את התופעה: לכל רבוע של מספר לא זוגי יש נקודה אמצעית – לפני 121 בא 81 (נדב אביהוא, ראה לקמן), 9 ברבוע (בנדב אביהוא יש 9 אותיות – כל אות בממוצע = 9, שהוא עצמו 3 ברבוע), והנקודה האמצעית שלו היא 41 (אם, נשמות נדב ואביהוא מאמא, כמבואר להלן), 5 בהשראה (ה עילאה של שם הוי' ב"ה), כאשר הממוצע שלהם עולה 61 (אני-אין). ל-49, 7 ברבוע, הנקודה האמצעית היא 25, 4 בהשראה, והממוצע הוא 37. ל-25, 5 ברבוע, הנקודה האמצעית היא 13, 3 בהשראה, והממוצע הוא 19. ל-9, 3 ברבוע, הנקודה האמצעית היא 5, 2 בהשראה, והממוצע הוא 7. ל-1 הכל 1. קבלנו אם כן את הסדרה של מספרי שבת: 1 7 19 37 61 91 (עד כאן = 216 = 6 בחזקת 3, כידוע הכלל בזה עבור מספרי שבת, 216 = יראה, "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה", ראה לקמן)… (נמצא שמספרי שבת הם הממוצעים של הרבועים של מספרים לא זוגיים והנקודות האמצעיות שלהם)!

[ג] סדרה לינארית זו מתחילה מ-1 ועד 100 יש לה טוב אברים: 1 7 13 19 25 31 37 43 49 55 61 67 73 79 85 91 97 שהערך הממוצע שלהם הוא 49 (הנקודה האמצעית של 97), 7 ברבוע, ודוק. ג המוחין – 67 73 79 – הם בין אין ("והחכמה מאין תמצא"), 61, ל-פה ("דעת גניז בפומא"), 85, ו בהשראה ו-ז בהשראה, שהם עצמם בין י במשולש, 55, ל-יג במשולש, 91, ודוק.

[ד] נדב במילוי: נון דלת בית = 952 = הזה פעמים נדב! אך גם אביהוא במילוי: אלף בית יוד הא וו אלף = 672 = זה פעמים נדב! ללמד ששניהם נכללו בנדב.

[ה] הערך הממוצע של נדב שמשון הוא עשו, היינו שנדב שמשון = אעשה אעשה ("לכן כה אעשה לך ישראל עקב כי זאת אעשה לך"). יפת עשו נדב שמשון = 1618, סוד חתך זהב, יסוד היפי שברא ה' בעולמו, סוד "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם".

[ו] הפסוק כולו בצורת רבוע:

ל  כ  ן  כ  ה  א  ע

ש  ה  ל  ך  י  ש  ר

א  ל  ע  ק  ב  כ  י

ז  א  ת  א  ע  ש  ה

ל  ך  ה  כ  ו  ן  ל

ק  ר  א  ת  א  ל  ה

י  ך  י  ש  ר  א  ל

השורה העליונה = 14 ברבוע. השורה האמצעית = 28 ברבוע (יחס של 1:4). הפנות = הפירמידה של 7. האלכסון שיורד משמאל לימין = 3 פעמים 14 ברבוע. הציר המרכזי = בית המקדש שהוא ז פעמים ענג (אהיה פעמים אם, המשולש של אם). שני האלכסונים הציר האמצעי והשורה האמצעית = א באמצע ועוד מט (ז ברבוע) ברבוע. רק הציר האמצעי והשורה האמצעית = "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" שעולה יב פעמים קבלה. הפסוק מתחיל ב-ל וחותם ב-ל ויש בו ז למדין. וכן יש בו ז אלפין ו-ז כפין. והוא מורכב מ-יד אותיות מתוך הא-ב, כשם שיש יד תבות בפסוק, ז ועוד ז, ודוק היטב בכל הנ"ל. תן לחכם ויחכם עוד.

Download
Download

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. דעת בבר מצוה – יכולת חבור בין נשמה לגוף

דעת – כח חבור

קודם שמענו מדרור, האבא, שהבר מצוה נקרא חתן, ושאל מי הכלה. הוא ענה שהכלה היא התורה – עמה הוא מתחתן. נכון שהבר מצוה הוא חתן, וביום הבר-מצוה הוא מקבל דעת. ילד, עד בר מצוה, גם כשהוא חכם ונכון – אין לו דעת. בתחלת מעשה בראשית כתוב "והאדם ידע את חוה אשתו", ומכאן לומדים שדעת היא הכח בנפש להתחבר. בכח הדעת אפשר להתקשר לכל נשמה עד לקשר כל כך עצמי של נישואין. היו גדולי ישראל שהתחתנו ממש בגיל בר-מצוה. חז"ל מאד משבחים את התופעה הזאת. אבל גם מי שלא מתחתן ממש בגיל בר מצוה – שרוצה להספיק עוד כמה שנים טובות ללמוד תורה, להתחתן עם התורה – צריך להבין שבבר מצוה הוא באמת בבחינת חתן. צריך להבין מה היא הדעת ששייכת במיוחד לבר מצוה, שעד היום היה ילד וכעת הוא כבר איש, גדול. שוב, דעת היא היכולת לחבר בין שנים, והשנים שונים אחד מהשני, ואפילו – במבט ראשון – הפכיים אחד מהשני. הדעת מגלה שבעצם יש לנו שרש משותף, אנחנו בשרש אחד, וגם למטה – כשאנחנו נראים שנים רחוקים – אנו גם אחד.

חבור הנשמה היהודית והגוף היהודי

אחד הפירושים בחסידות לדעת שמקבלים בבר מצוה הוא שהיא היכולת לחבר בין הנשמה לגוף. בזהר כתוב שהזוג היהודי הראשון, שני היהודים הראשון, אברהם אבינו ושרה אמנו, הם משל לנשמה ולגוף. הקשר ביניהם, כלומר הדעת ביניהם, הוא הכח שמאחד ומגלה שבשרש הראשון הכל אחד (באור אין סוף יש שרש לאורות ושרש לכלים, אך בעצמות הכל אחד). בעולם הזה הגוף ניזון-מקבל מהנשמה ובעולם הבא בדיוק ההפך. בעולם הבא הגוף הוא בבחינת "אשת חיל עטרת בעלה", עוד יותר מהנשמה (והשרש המשותף בעצמות מתגלה דרכה). בכל אופן, מי שיש לו דעת יש לו את הכח לחבר בין הנשמה שלו לבין הגוף שלו – הנשמה היהודית והגוף היהודי, שכל אחד הוא משהו יחודי לגמרי. כמו שאמרנו, עד כדי כך, שיש מעלה מסוימת בגוף היהודי אפילו יותר מהנשמה היהודית, והדעת מגלה זאת.

חבור לוי-יצחק

שם הבר מצוה שלנו היום הוא לוי יצחק, על שם האבא של הרבי, בהיות שהוא נולד ביום ההולדת שלו, חי ניסן. כלומר, יש לו זיקה וקשר נשמתי וגם גופני מאד-מאד חזק עם האבא של הרבי. אפילו בשם הזה, לוי יצחק, יש יחוד של איש ואשה. שני השמות של זכר, כמובן, אבל כתוב בקבלה שיסודו של יצחק הוא בעלמא דנוקבא – הוא צחוק ושמחה, "אם הבנים שמחה", כמו שהתבטאה שרה, בהתפעלות רבה, בלידתו "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי". ואילו כאשר נולד לוי, הבן השלישי ליעקב אבינו, אמרה לאה אמו "הפעם ילוה אישי אלי" – הוא נקרא על שם כך שהאיש מלוה את אשתו. לפעמים האשה מלוה את האיש, אבל לוי נקרא על שם כך שהאיש מלוה את האשה. לוי, לשון יחוד וחיבור, הוא באופן מיוחד בחינת דעת, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו". אם כן, אפשר לראות גם בשם הזה קשר בין נשמה וגוף, בין איש ואשה, עוד לפני שעוד כמה שנים הוא יזכה להתחתן (רמז: בהכאת אותיות, יצחק עולה לוית [720000], צורת הנקבה של לוי [שעולה 1800, כלומר שיצחק עולה ת פעמים לוי], סוד "תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך" – "אשת חיל עטרת בעלה").

ב. הזהר על פרשת תזריע עם ביאור רבי לוי יצחק

עשר מכות לפרעה וביתו מהמלאך על פי דבר שרה אמנו

כל מה שאמרנו קשור לקטע בזהר של פרשת השבוע, פרשת תזריע, עם ביאור של רבי לוי'ק, רבי לוי-יצחק, האבא של הרבי, על שמו נקרא הבר מצוה. הזהר הוא הסודות העמוקים של התורה, ורוב רובו הוא גילוי סודות התורה דרך סיפורים. כאן הסיפור הוא שרבי אלעזר, בנו של רשב"י, הולך בדרך כדי לראות את אביו – הולך לאבא שלו, רשב"י. מתלוה אליו בדרך חבר טוב, אולי החבר הכי טוב שלו – רבי אבא. רבי אבא אומר לרבי אלעזר, אנחנו הולכים בדרך, אבל לא נבזבז את הזמן – ננצל את הזמן, נאמר דברי תורה. אז רבי אלעזר פותח – רבי אבא מזמין את דברי התורה, אבל רבי אלעזר הוא שפותח – בפסוק שאברם אומר לשרי (עוד לפני שקבלו את השמות אברהם ושרה). הרי ה' אמר לאברהם "לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך" ואז אברהם מגיע עם שרה לארץ, אין להם ילדים, ובהשגחה פרטית ה' עושה צרה – יש רעב בארץ, ובעל כרחם הם חייבים לרדת למצרים. צריכים לצאת מארץ ישראל, הארץ המובטחת, שזה עתה הגיעו אליה בצווי ה', ונאלצים לרדת. אז הם מתקרבים למצרים, שהם שטופי זימה ולא רגילים באשה יפה, ואברהם מתחיל לחשוש מה יהיה כאשר יראו את שרה האשה היפה. אז הוא אומר לה – "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך". אברהם ושרה משחקים אח ואחות, והמצרים רואים את יפיה של שרה ושהיא ראויה למלך, "ותוקח האשה בית פרעה". אחר כך כתוב "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדֹלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם". בפסוק הזה מופיע פעמיים שרש נגע, וזו ההופעה הראשונה שלו בתורה (במשמעות של נגע-מכה). לפי הרד"ק יש בשרש נגע שני ענינים שונים – כמובן, חייב להיות ביניהם קשר, כי שניהם מאותו שרש, אבל לפי פשט התנ"ך (לפי הרד"ק) הם שני דברים שונים – נגיעה ונגע, כמו נגע צרעת (אך יש לומר שנגע היינו נגיעה חזקה למדי, מכה, נגיעה שיש בה פגיעה, לא נגיעה קלה שיכולה להיות גם נעימה). לכן הזהר מספר סיפור זה בפרשת נגעים. לפי הכלל ש"הכל הולך אחר הפתיחה", כל הנגעים בעולם יוצאים מהפסוק הזה בספור של אברהם ושרה ומה ש"וינגע הוי' את פרעה נגעים גדֹלים ואת ביתו על דבר שרי אברם". מה הכוונה "על דבר שרי"? שהיא אומרת למלאך 'הך', והוא עושה בדיוק מה שהיא מצוה אותו, על פי דבורה, הכל "על דבר שרי אשת אברם". הזהר מוסיף כאן, לא פחות ולא יותר, שהיא אמרה למלאך עשר פעמים להכות, וממילא פרעה קבל עשרה נגעים, וזה לסימן – כלומר הכנה שלה – לכל עשר המכות שהיו אחר כך לפרעה ומצרים. עוד יותר מזה, גם מה שנאמר לעתיד לבא "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – גם יהיו מכות, ואפילו כפלים מכות, מכות באין ערוך – וגם לכך שרה היא שהכינה את השטח, אומר הזהר. היא אמרה עשר פעמים "הך" (כאשר ך פשוטה עולה 500, אזי הך עולה שרה [עשר פעמים הך-שרה עולה 5050, 100 במשולש, שלמות של 10 פעמים 10]) וכך הוא הכה. הדבר רמוז בכך שבבטוי "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדֹלים" יש ה אותיות במלה "נגעים" ו-ה במלה "גדלים", עשר אותיות כנגד עשרת הנגעים, עשר מכות.

נגע ונגיעה שלילית

הרד"ק כותב שנגעים ונגיעות הם ענינים שונים, אך כותב גם שרוב הנגיעות בתנ"ך הן לרעה (כגון "כאשר לא נגענוך", "לבלתי נגעך", "הנגע באיש הזה") – קשר בין נגעים לנגיעות. יש רק כמה פעמים בתנ"ך שיש נגיעות טובות. בקבלה וחסידות כולם מכירים את הביטוי "נוגע ואינו נוגע" – "מטי ולא מטי" בלשון הזהר והאריז"ל, משהו גבוה, כנגד החיה שבנפש. קשור עם האמונה בבריאה, חוית חידוש הבריאה בכל רגע בדרך של "נוגע ואינו נוגע". לכאורה נגיעה היא משהו טוב. למה רוב הנגיעות הן היפך הטוב? כשאומרים שמשהו נוגע לי – אכפת לי מאותו דבר – יכול להיות טוב מאד, מצוין. אדרבא, מי שהוא אפאתי, שלא נוגע לו שום דבר – הוא במצב נפשי גרוע ביותר. מצד שני, גם היום כשאומרים שיש לאדם נגיעה במשהו, הכוונה היא בדרך כלל למה שנקרא בלועזית אינטרס. אינטרס יכול להיות טוב, אבל בדרך כלל אינטרס, נגיעה – כמו שאומרים בחסידות שיש לי 'נגיעה' במשהו, כמו שאומרים שיש לי 'פניה' במשהו – הם לא דבר טוב.

נגיעה חיובית – "אשר נגע אלהים בלבם"

רואים שהשרש נגיעה הוא משהו מאד היולי – יכול להיות מאד לא טוב, אבל גם יכול להיות מאד-מאד טוב. באיזה פסוק הכי חשוב בתנ"ך יש נגיעה לטובה? כששמואל הנביא מושח את שאול להיות המלך הראשון של עם ישראל, כתוב "וידבר שמואל אל העם את משפט המלֻכה" ("משפט המלכה" עולה תענוג, חיה [חדוה] ברבוע, סוד "נוגע ואינו נוגע" הנ"ל. צריך להיות תענוג גדול מאד במשפט המלוכה, ואזי העם שמח מאד מאד בקיום מצות העמדת מלך) – הוא מסר את משפט המלוכה, אחרי שהוא משח את שאול ואמר להעם הוא שהמלך – ואז "וישלח שמואל את כל העם איש לביתו. וגם שאול הלך לביתו גבעתה" ואז כתוב "וילכו עמו החיל אשר נגע אלהים בלבם". זו הפעם היחידה, העיקרית, בתנ"ך שיש נגיעה כמו שאנחנו רוצים – שהדבר כל כך נוגע עד שהולכים למסור את הנפש למשהו או למישהו בגלל ש"נגע אלהים בלבם". מה ההמשך? שהיו שם בני בליעל, ש'לא שמו' (כמו שאומרים היום) לא על שמואל ולא על שאול, ואמרו "מה יושענו זה", מה האברך הזה יכול לעזור לנו. יש מפרשים מסבירים שצפו לממשלה חילונית, ככל הגוים, והן ראו שהוא הולך להיות ת"פ של שמואל, שהוא דוס. כך אומרים המפרשים, שראו שכנראה הולכת להיות כאן ממשלה דתית, ובכך אין לנו ענין כלל – לא זה מה שבקשנו, לא זה מה שרצינו. לכן אמרו "מה יושיענו זה, ויבזהו, ולא הביאו לא מנחה" – לא הביאו מתנה ל'קופת הרב' כנהוג וראוי. כל מי שהיה צריך להתקשר למלך היה צריך גם להביא לו מנחה, כתוב. איך הגיב שאול, המלך הטרי? "ויהי כמחריש", הוא שתק, מחל על כבודו (כבר לא הנהגה מלכותית, שהרי מלך שמחל על כבודו אין כבוד מחול, שכבודו אינו שלו אלא שהוא כבוד שמים וכבוד עם ישראל כולו). אחר כך היה הסיפור של אנשי יבש גלעד, הוא הציל את בני ישראל, ואז כולם נהרו אחריו והכתירו אותו למלך. מכאן המפרשים מסבירים שבשביל ה"עמך" לא מספיקה הכתרה מן השמים – צריכה איזו הצלחה מורגשת בארץ – ואז כולם מקבלים את המלך. בכל אופן, מי לא זקוק לאות ומופת בארץ, רק שומע משמואל שזה המלך בו ה' בחר ודי לו בכך? אנשי חיל אשר נגע אלקים בלבם. אם כל מה שה' אומר נוגע בלב שלי, גם איני זקוק לאות ומופת בגשמיות, בעולם הזה, שהוא גבור שלוחם ומנצח מלחמות. מספיק לי מה ששמואל אמר בשם ה', ואם נגע אלקים בלבי אני הולך אחרי שאול – אני נדבק בו, אני מתמסר אליו, מוכן למסירות נפש ממש בשביל המלך. כך צריכים להיות חסידים. כאן סיפור מאד יפה מה בין חסידים ללא-חסידים. חסידים הם מי ש"נגע אלהים בלבו", וממילא הוא הולך במסירת נפש אחרי המלך בלי שום מופת, מי ששמואל אמר שהוא הרבי, הוא המלך. בכל אופן, הכל היה מאמר מוסגר למושג נגיעה, והנושא של פרשת שבוע הוא נגעים.

חכמה ובינה – נשמה וגוף – אברהם ושרה

היינו באמצע הספור של הזהר, שרבי אלעזר פותח בדברי תורה בפסוק "אמרי נא אחתי את" עד שמגיע לפסוק "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדלים על דבר שרי אשת אברם". אחר כך, בסוף הסיפור, רבי אבא – שעורר את כל דברי התורה – גם מוסיף, שכמו שרבי אלעזר אומר שעשר המכות ששרה נתנה לפרעה הן הקדמה והכנה לעשר המכות של יציאת מצרים, כך גם יהיה וביתר שאת כאשר יקוים היעוד של "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". כל זה מתאים לכך שעל פי קבלה היחס בין שני חברים אלה הוא חכמה ובינה, איש ואשה, שהם נשמה וגוף. קודם נאמר סוד ויסוד גדול מאד בקבלה, בכתבי האריז"ל – סוד שנגל"ה בר"ת: שרש נשמה גוף לבוש היכל. זה אחד מיסודי היסודות של הקבלה, ששנגל"ה הם כנגד קוש"י וארבע אותיות שם הוי', השם המיוחד. שרש היינו שרש הנשמה, לא כפי שהארה ממנה יורדת להתלבש ולהאיר בגוף – השרש הוא קוצו של י, הכתר. הנשמה – החלק שיורד להתלבש ולהאיר בגוף – הוא ה-י שבשם, בחינת אבא. הגוף הוא בחינת אמא, ה עילאה. על הגוף יש לבוש, שהוא כמו המלה מדים, לשון מדות – לבושים, רגש, אהבה ויראה, ה-ו שבשם. ההיכל, הבית, הוא ה תתאה, המלכות:

קוצו של י שרש

י נשמה

ה גוף

ו לבוש

ה היכל

רמז זה הוא מיסודי היסודות של חכמת הנסתר. עיקר החידוש הוא שהייתי חושב שהגוף הוא משהו מאד למטה והנשמה מאד למעלה, אך כאן יוצא שהנשמה והגוף סמוכים זה לזה, ושניהם במוחין – הגוף הוא לא במדות אלא בשכל – הנשמה היא מוחין דאבא והגוף מוחין דאמא. הגוף הוא כמו "גופא דאורייתא", מוחין דאמא, על דרך תלמוד בבלי. הנשמה היא מוחין דאבא, על דרך תלמוד ירושלמי. זה שכל וזה שכל, זה נשמה וזה גוף, מוחין דאבא ומוחין דאמא. האבא הראשון הוא אברהם אבינו והאמא היא שרה אמנו, הם נשמה וגוף. מי המציאותית? שרה כמובן. גוף הוא שכל מציאותי, ונשמה היא שכל מופשט. שכל מציאותי נקרא גוף. מי מחבר בין אבא ואמא? הדעת. לכן בר-המצוה, כשהוא מקבל דעת, יש לו את היכולת לחבר בין הנשמה והגוף. החתונה שלו בבר מצוה היא מה שהוא מחתן ומחבר את החכמה והבינה.

רבי אלעזר ורבי אבא – חכמה ובינה

שני אלה, הבן של רשב"י והתלמיד המובהק שלו – רבי אבא הוא הסופר שכתב את ספר הזהר – הם החכמה והבינה בין תלמידי רשב"י. הבן הוא החכמה והסופר הוא הבינה, והם הולכים יחד – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". כך מסביר רבי לויק, האבא של הרבי, את הסיפור. רבי אבא עורר את דברי התורה, אתערותא דלתתא. רבי אלעזר פתח, ורבי אבא שוב המשיך. למה רבי אלעזר פתח בפסוק "אמרי נא אחתי את" (ואחר "וינגע הוי' את פרעה וגו'")? מסביר רבי לויק שפתח בפסוק זה כי הוא מדבר עלינו בעצמנו. אנחנו הולכים לרשב"י, שהוא הדעת, כמוסבר בקבלה. רבי אלעזר הוא החכמה, רבי אבא הבינה, והולכים לקראת הדעת – לקראת יחוד אבא ואמא, הנשמה והגוף (היחוד שהבר מצוה מסוגל כעת ליחד).

דעת – "לחיות עם הזמן" בדברי תורה שקשורים למצב ולזמן

מה הדבר הראשון שלומדים מכאן, ושייך לכל אחד ואחד? דעת בעניני תורה – לפי הפירוש ששמענו קודם, שצריך להתחתן עם התורה – "דעת תורה" היא שדברי התורה שאתה הוגה ואומר מתאימים לגמרי את הסיפור, את המציאות, בה אתה חי. אנחנו יודעים את הכלל מאדמו"ר הזקן שיש ענין גדול "לחיות עם הזמן", להרגיש שכל מה שקורה אתי קשור לפרשת השבוע או למה שאני לומד בקביעות. לראות את החיים שלי בפרשה. יש ענין גדול לראות איך השיעור הקבוע שלי קשור למה שקורה לי בחיים. אבל יש יותר מזה, שאני הולך לדבר איתך – צריך להבין מי אני ומי אתה, לאן אנחנו הולכים ומה אנחנו עושים, ולבחור פסוק מהתנ"ך או משנה בתורה שבעל פה שמתאים למה שקורה. מי שעשה זאת הכי הרבה הוא רבי לוי יצחק עצמו, שכל מה שקרה לו קשר לתורה. בן גילו הוא הרוגאטשובר, שעשה אותו דבר בנגלה – כל מה שקרה לו בחיים קשר לתורה. כל הזהר הוא כך, אבל בקטע הזה – לפי פירוש רבי לויק – מאד בולט שמדברים דברי תורה שהם בקשר למציאות. זה נקרא שאתה תלמיד חכם אמתי – לא רק שאתה בקי, יודע הלכה, אלא שאתה יכול לומר את הווארט שבדיוק תואם את המציאות של מה שקורה, ויותר מכך, תואם את הקשר ביני ובינך. למה אומרים זאת? כי כל הענין של המשפחה הברוכה שלנו, שלוי יצחק הוא הבכור, הראשון בין הילדים, הם משפחה של שלוחים. בשליחות פוגשים נשמות וצריך ללמד תורה. כל דבר הוא מענין אם מלמדים אותו נכון, אבל מי שבאמת חכם וחונן בדעת – "אתה חונן לאדם דעת" – מדבר על מה ששייך למציאות העכשוית. לא צריך כל כך לחשוב, זה נופל אוטומטית. לא צריך כל כך להבין, שאני חכמה ואתה בינה – כפי שכאן רבי אלעזר הבין שאני אברהם ואתה, רבי אבא, שרה, אני לוי ואתה יצחק כנ"ל – ולכן צריך לפתוח בפסוק "אמרי נא אחתי את". יש כאן עוד מסר מאד חשוב לגבי שליחות, שבכל שליחות – כך הרבי מסביר על דברי אביו – כאשר יורדים למצרים, ערות הארץ, מקום שליחות קשה, קודם כל, אם יש זוג שיורד, כמו זוג של שלוחים שנוסעים להודו, או לכל מקום לעשות שליחות ולקרב יהודים, תנאי להצלחת הזוג בשליחות הוא קודם כל להרגיש שאנחנו אח ואחות. עוד לפני שאנו איש ואשה – לחזור למקום בו אנו אח ואחות. שוב, זוג שלא בקטע של שליחות, שיהיו איש ואשה עם כל המשמעות. אבל זוג שכעת יורדים למצרים צריכים להיות אח ואחות.

רכוש גדול

הם יורדים להוציא רכוש – כך כתוב במפרשים שהקב"ה אמר לאברהם אבינו "לך לך… ואברכך" היינו "'ואברכך' בממון", ועל דרך מה שכתוב יותר מאוחר בברית בין הבתרים "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אפשר להבין לפי הפשט של "לך לך… ואברכך" שיתעשר רק מקיום ההליכה לארץ ישראל, אבל אומרים המפרשים שברגע שהיה רעב, אחד הנסיונות – אברהם חשב שיתכן שצריך לצאת למצרים כדי לקיים "'ואברכך' בממון", אולי מצרים הוא מקום טוב להשיג רכוש ולכן אני צריך לרדת לזמן מה מהארץ המובטחת (ובסוד חות דרגא ונסיב איתתא, לשאת את שרה מחדש, לעלות עמה ברכוש גדול המושפע בזכותה דווקא). בכלל, כך יהודי צריך לחשוב – אם הוא נאלץ לזוז, זורקים (מרחיקים) אותו מאיזה מקום, יש ודאי לה' הרבה חישובים ותכניות טובות, ואחד מהם שתגיע למקום אחר ושם יהיה לך הרבה רווח. פסוק מפורש במגלת אסתר – "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (בגימטריא השגחה פרטית כנודע). קודם מישהו בקש ברכה לפרנסה, חשבתי להגיד לו "רוח… יעמוד ליהודים ממקום אחר", אולי תלוי במקום (או מקום פיזי או מקום פנימי יותר – "ממקום אחר" יכול להתפרש כהוראה להסב מקצוע, לקבל את ברכת הפרנסה ממקום-מקור אחר). כך באמת היה, הוא עלה ממצרים כבד ברכוש. הזהר אומר שכל הרכוש וההצלחה בחיים תלויים באשה משכלת – "בית והון נחלת אבות ומהוי' אשה משכלת". הזהר קושר את זה לפסוק "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר".

המלאך השומר את שרה

כל המפרשים שואלים איך אברהם הכניס את שרה למקום סכנה ואיך הוא יכול לומר לה "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגלל", מה יותר אינטרס ונגיעה יותר מזה?! כך מתאים לאברהם אבינו?! איך הזהר מפרש? שכאשר ירדו למצרים הוא ראה שהולך איתה מלאך ושומר אותה, אז הוא ידע שלא יקרה לה שום דבר, ולא יגעו בה לרעה – לא תהיה שום נגיעה רעה. מה הוא פחד? לעצמו, כי לא ראה שיש לו מלאך, אלא רק שיש מלאך לשרה. לכן אמר "אמרי נא אחתי את", שאצל איש ואשה – שבכל אופן הם שנים – לא בטוח שהמלאך שלה שייך גם לו, אבל אח ואחות הם לשון אחוי. אמנם אהבת אח ואחות אינה בוערת כמו אהבת איש ואשה, אלא אהבה שקטה, אהבה כמים, אך היות שאנו אח ואחות יש יותר סיכוי שהמלאך שלך ישמור גם עלי. שוב, ראשית ההצלחה בשליחות היא להיות אח ואחות, ואחר כך חוזר להיות גם איש ואשה. גם כן, הבר מצוה הוא חתן – כח לחבר בין החכמה והבינה, הנשמה והגוף בשרש, בין אברהם אבינו ושרה אמנו אצלו, גם בין הלוי שלו ליצחק שלו. בכל אופן, כך כתוב בזהר, שהוא רואה שהמלאך הולך איתה ושומר אותה, ופוחד על עצמו כי אין לו מלאך, ורוצה להתקשר אל אותו מלאך. לכן מוצדק שיאמר "למען ייטב לי", בלשון יחיד, ולא "ייטיבו לי" (כי הרי מדובר קודם על המצרים, לשון רבים), כי מדובר על המלאך. הזהר גם אומר ש"למען ייטב לי בעבורך" בעולם הזה "וחיתה נפשי בגללך" בעולם הבא. הכל מן האשה, גם כל התורה שיש בעולם הזה, גם העולם הבא. שוב, לגבי הבר מצוה אמרנו שזה תיקון הגוף, שכל מציאותי, שגם מקבל השראה מהשכל התיאורטי יותר. זה יחוד של איש ואשה, כעין אח ואחות.

שרש הנגעים בפסוק "וינגע הוי' וגו'"

נתבונן קצת בפסוק "וינגע…". לא כתוב בזהר איך קוראים למלאך. יש הרבה מלאכים עם שמות בזהר, וודאי מאד מענין לנו לדעת מי המלאך ששרה אומרת לו "הך" והוא מכה. הוא מלאך של שרה, לא של אברהם, ו"על דבר שרי אשת אברם [בהדגשה שהיא פועלת בהשראת אברם בעלה, השכל המציאותי בהשראת השכל המופשט – אברם, השכל הנעלם מכל רעיון. 'שרי אשת אברם' אותיות בראשית מאשר שעולה בראשית ישראל, ראש וסוף התורה, סוד היחוד של חכמה ובינה, נשמה וגוף]" נותנים לפרעה עשר מכות, וכן יהיה לנו, אז חשוב לדעת מה שם המלאך הזה ומה ענינו. כל הפסוק הוא פסוק של תיקון נגעים – שייך לפרשת שבוע, כפי שעוד נסביר יותר. הפרשה מתחילה "אשה כי תזריע וילדה זכר" ואז מגיע ל"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת". שוב, זה הפסוק המקורי של נגע – "וינגע הוי' [חשוב שהפועל כאן הוא שם הוי', ולא שם אלקים] את פרעה נגעים גדֹלים ואת ביתו". נשים לב לאיזה דיוק, לכאורה היה נכון יותר לומר "וינגע הוי' את פרעה ואת ביתו נגעים גדֹלים", ולמה מפסיק באמצע, "את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו"? לכאורה לא הגיוני לומר כך. צריך לומר שרוצה להדגיש שעיקר הנגעים הגדולים הם על פרעה, ו"את ביתו" באופן שולי. אם היה כתוב "וינגע הוי' את פרעה ואת ביתו נגעים גדולים" היה משמע שהנגעים הגדולים הם על שניהם, ורוצה לומר שהוא העיקר, וביתו נתנגע באופן טפל. פעם אמרנו שכאשר יבוא מלך המשיח הוא יגלה עשר גימטריאות הכי מופלאות שבתורה, ואז אמרנו שיש לנו כמה מועמדים – ומשיח יחליט אם יזכו או לא, אנחנו לא יכולים לדעת בבירור. גם בפסוק הזה יש מועמד, וצריך לשאול את מלך המשיח אם כל כך טוב שראוי להיות אחד מעשר הגימטריאות. כל הפסוק הוא על המלה נגע (שמופיע פעמיים כנ"ל), ההופעה הראשונה של השרש נגע במשמעות של נגע-מכה כנ"ל. כל הפסוק – "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם" עולה 3766. והנה, פלא, אם כותבים רק את המלה נגע ועושים חשבון של משולש פרטי – נ (כל המספרים מ-1 עד 50, כמו שנאמר בספירת העומר "תספרו חמשים יום", ימים מצטרפים כנודע) = 1275, ג = 6, ע = 2485 – סה"כ 3766. גימטריא פלאית – מועמד.

המלאך המכה – סנד"ל

שאלנו אם יש רמז איך קוראים למלאך הפלאי, שאנחנו רוצים אותו – גם רק ניחוש, רק מועמד. כתוב שבכל עולם יש מלאך שלו – ביצירה מטטרו"ן, בבריאה מיטטרו"ן ובעשיה סנדלפו"ן (שבזה גם גימטריא פלאית: בריאה יצירה עשיה עולה בדיוק מיטטרון מטטרון סנדלפון שעולה אשה אשה אשה – האצילות סוד האיש, הנשמה, ואילו העולמות התחתונים בי"ע, המציאות, סוד האשה, הגוף). הניחוש שלנו הוא שמדובר במלאך סנד"ל, ושהוא נתן לפרעה את המכות עם הנעל שלו. איך אני יודע? אחד הדברים שבודקים בפסוק הוא שלוקחים כל מלה שיש בה אות באמצע – מלה עם מספר לא זוגי של אותיות: "וינגע הוי' את פרעה נגעים גדלים [עד כאן, עיקר הנגעים, יש נעל] ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם" – נעל בראש (היינו לקחת את ה-א של "ואת" ולהכניס אותו בתוך אותיות ברש של "על דבר שרי אשת אברם" [לפי הסדר]. והיינו לרמז שעל ידי הנעל בראש המלאך הכניס לפרעה את האות א לתוך הראש שלו, היינו הכרת שם אלהים, אלופו של עולם, אלהים בגימטריא הטבע, וכמו שאמר פרעה לאחר מכן "לא ידעתי את הוי'", אבל אלהים הוא כבר ידע מימי שרה אמנו, וכעת, על ידי עשר המכות של משה רבינו, הוא יזכה לדעת אף הוי' ב"ה). לחיים לחיים, נעשה הפסקה.

ג. שער גע ומעלת היגיעה

לחיים לחיים. נמשיך קצת את הדברים לכבוד לוי יצחק שלנו. דברנו על שרש נגע – נגעים, פרשת שבוע. כמו תמיד, ראוי להתבונן בכל השרשים שקשורים לאותו שער. בנגע השער הוא גע. נגע וענג הם צירוף, אך לא מאותו שער (ה'שער' של ענג הוא עג, כמו עוגה טעימה, ענג שבת, אך גם קשור לעוג מלך הבשן), אכן כתוב בספר יצירה "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע", אך כעת מדברים על השער לפי דקדוק (גע-עג הם פנים ואחור של אותו שער, אך כאשר אנו לומדים 'שער' של שתי אותיות שונות הכוונה היא או לפנים או לאחור של אחד מ-רלא השערים). איזה עוד שרשים יש בשער גע? יש ארבעה שרשים. הסדר שלהם הוא מאד יפה: שרש אחד עם י בהתחלה, יגע, אחד עם נ בהתחלה, נגע – י ו-נ הם אבא ואמא, שדברנו עליהם קודם – ואחר כך יש שרש עם ו, האות השלישית של שם הוי', באמצע (המקום המתבקש), גוע, לגווע, ואחרון חביב יש שרש עם ה בסוף, המקום של ה תתאה, געה, "יגעה שור על בלילו", "הלוך וגעו" (מופיע רק פעמיים בתנ"ך). כאן המבנה כל כך יפה וראוי להתבונן בו – ינוה (במקום י-ה-ו-ה), וגם המיקומים שלהם מובהקים, מוחין בתחלה, ו באמצע ו-ה בסוף:

י יגע

ה נגע

ו גוע

ה געה

עבודת הגעגועים

בין השרשים, הכי קשור לגעגועים – לא לשון תנ"ך – הוא געה. בלשון חז"ל, גם אדם גועה-מתגעגע. בתנ"ך אין לנו הרבה פסוקים לדעת את השימוש המקורי, אך שם רק השור גועה. בפרק שירה, השיר של השור הוא "אשירה [לשון שור] להוי' כי גאה גאה", אחד המקורות לכך ש-א היא הפנימיות של ה-ע בכל מקום. מכך באים געגועים – אדם גועה מתוך געגוע. יש אצלנו את היסוד של געגועים-נענועים-שעשועים, הכנעה-הבדלה-המתקה של הבעל שם טוב. געגוע הכי קשור בפשט לגעיה, אבל מקשרים גם ליגיעה – "יגעת ומצאת תאמין". חלק חשוב מהיגיעה הוא געגועים – אם אין לך געגועים אמתיים, עצומים, אתה לא מוכן להתייגע כדבעי.

להתעיף או להתיגע?

נתחיל מההתחלה, בתוך היגיעה – עיקר היגיעה של יהודי צריכה להיות יגיעה בתורה (לכן אנו רוצים שלוי יצחק ישמע זאת, או יקרא וילמד את זה אחר כך). גם ביחס לפרשת שבוע, כתוב בקבלה שנגע הוא אור אמא בלי אור אבא, כלומר נגע בלי יגע. ממילא, התיקון והרפואה של כל הנגעים הוא יגע – יגיעה בתורה, "אורייתא מחכמה נפקת". צריך לחנך ילד לאהוב יגיעה. בתנ"ך יש יגיעה גם במובן של "יגיע כפיך", שאדם מתייגע במשהו, אבל עיקר המשמעות של יגיעה בתנ"ך הוא עיפות. לכן תמיד התרגום הוא לאותא, עיפות. כלומר, להתייגע פירושו להתעייף, כאשר הביטוי העיקרי לכך הוא מה שנאמר אצל עמלק – "עיף ויגע ולא ירא אלהים". שם יש רמז מאד יפה של שלם וחצי, ש"עיף ויגע" שוה יגע-יגע-יגע (עיף ו = ב"פ יגע, יחס של שלם וחצי, גם העיף נכלל בתוך היגע). מי שהוא עיף ויגע הוא באמת לא ירא אלהים (כמאן דאמר ש"ולא ירא אלהים" קאי על ישראל, עליהם נאמר "עיף ויגע"), ולכן הוא גם לא אוהב להתיגע. גם ילדים, וגם גדולים לא אוהבים להתעיף. הבר מצוה היה עד כה ילד וכעת נעשה גדול, יש לו דעת, והדעת היא לאהוב יגיעה. אף אחד לא אוהב להתעיף, ויתר על כן, אין בעיף ויגע יראת אלקים – מי שרוצה יראת אלקים צריך לא להתעיף, אבל צריך יגיעה. כמו שבנגע יש חיובי ושלילי, כך גם ביגיעה – אם היא סתם להתעייף, לא טוב, אבל "יגעת ומצאת" הוא דבר גדול (אחד מ-יב הפסוקים של הרבי). שוב, בתנ"ך עיקר היגיעה היא עיפות, אם כי יש פסוקים של יגיעה, ובמיוחד "יגיע כפיך". בחז"ל יש קצת שינוי פאזה, שעיקר היגיעה היא לעבוד קשה, והעיפות היא בדרך ממילא, טפל, נכלל. להיפך, העיפות היא חלק מהכיף של היגיעה. יגיעה היא הארווניע, המלה הכי מבוקשת בישיבות. כתוב שאדה"ז היה שבור והצטער מכך שלא היתה לו מספיק יגיעה בלימוד התורה – בא לו מדי קל, הבין בקלות וזכר הכל והכל היה בהיר אצלו. כיף שאדם עובד קשה. שוב, הוא לא צריך להרגיש "עיף ויגע" – זה השפעת עמלק, הרגשה של יהודי שהוא מחוץ למחנה. בכל אופן, כתוב "יגעתי ומצאתי" – גם סימן מובהק שיגיעה היא חכמה. "מצאתי" היינו "והחכמה מאין תמצא" – למצוא את החכמה מתוך האין, מה שפתאום בא בהיסח הדעת, כמו משיח. "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו" – "שמן קדשי" הוא פנימיות החכמה. מה שבלי יגיעה אי אפשר למצוא – זו דעת של בר מצוה. אם לא אתייגע בתורה לא אמצא שום דבר – "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". זה סימן שיגיעה היא מוחין דאבא, וגם הכיף של היגיעה הוא מוחין דאבא.

יגיעת נפש ויגיעת בשר

נסביר עוד יותר: יש פסוק, בין פסוקי יגיעה במובן של עבודה, יש לשון בקהלת – ההופעה האחרונה של שרש יגע לפי סדר התנ"ך, "הכל הולך אחר החיתום" – "יגִעת בשר". בתניא מוסיף שכל העבודה של חסידות חב"ד עומדת על שני עמודים שהם שתי יגיעות – יגיעת בשר יחד עם יגיעת נפש. צריך יגיעה של הנפש וגם יגיעה של הבשר – זוג, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". יגיעת בשר נקראת זיצ-פלייש – שיש לאדם יכולת לשבת הרבה זמן, קצת (או הרבה) נגד טבע הגוף שלו. הוא יכול להשתיק את התנועה הטבעית של הגוף כדי לשבת הרבה זמן, ללמוד תורה ולהתבונן. לכך קוראים יגיעת בשר. מה היא יגיעת נפש בתניא? עצם המאמץ של התבוננות לעומק, מה שנקרא "עיון". כמו שאדהאמ"צ כותב בתחלת שער היחוד, שהתבוננות לעומק, עבודת ההתבוננות – גם מאד חשוב לשליחות בהודו, ובכל מקום, גם בארץ כמובן, לדעת מה היא מדיטציה יהודית, התבוננות – היא עיון, וזו תלויה ביגיעת נפש (ביטוי שלא מופיע בתנ"ך). ההתבוננות היא מאמץ נפשי, כמו שרבי הלל אמר שיותר קשה להתבונן שעה אחת מללמוד את כל הש"ס (עם הבנה, כמובן). לכך קוראים יגיעת נפש. היות שיגיעת בשר כתובה בתנ"ך אנחנו יודעים שחסר כתיב. היחס בין יגיעת נפש ליגיעת בשר הוא כמו שדברנו קודם על נשמה וגוף – הכלי, הגוף, הוא יגיעת בשר, ואז אפשר להכניס את הנפש, יגיעת נפש. אם נכתוב שניהם חסר, כמו בתנ"ך, יגעת נפש יגעת בשר יעלה הוי' פעמים חכמה – הכל חכמה – בסוד הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ", שם הוי' שייך במיוחד לחכמה (אם נכתוב מלא, כמו בתניא – יגיעת נפש יגיעת בשר עולה יד פעמים 137, קבלה וכו'. על ידי שתי היגיעות גם יחד, יגיעת בשר ויגיעת נפש, מגיעה יד שכלו של אדם להשיג את חכמת הקבלה, להפנים-לקבל אותה באמת). זו ברכה חשובה, ליגיעה – מנגע עוברים ליגיעה, שהוא השרש והתיקון שלו. יגיעה עד כדי מציאת חידוש – שלוי יצחק יחדש הרבה חידושי תורה, אבל חידוש אמת הוא בזכות היגיעה. לאו דווקא היגיעה של הרגע הזה – יתכן שיגעת לפני שנה ובזכותה בא לך חידוש הרגע. יגיעה היא השקעה לטווח ארוך.

נגע, נגיעה טובה ונגיעה רעה

כעת לומדים שנגע הוא בינה, בדיוק כמו שכתוב. הרד"ק אומר שיש שני פירושים – נגיעה ונגע. פשיטא שהנגע-המחלה הוא שייך למה שנאמר על חיצוניות הבינה "מינה דינין מתערין", ואילו בנגיעה גם יש חסדים וגבורות. יש נגיעה טובה, שמשהו טוב נוגע לי מאד, כפי שצריך להיות. ידוע הווארט המפורסם בחסידות על אותו יהודי פשוט שלא ידע לקרוא שקבל מברק שאביו נפטר. הוא לא ידע לקרוא והלך לרב העיר שקרא לו – הוא התעלף כששמע ולרב לא קרה כלום. לרב הרי יש יותר שכל מאשר ליהודי הפשוט, אבל האבא הוא של היהודי הפשוט – זה נוגע לו. זה הווארט מה נקרא נוגע. לפי זה, אין משהו יותר חשוב מנוגע. כמו שאמרנו קודם, "החיל אשר נגע אלהים בלבם". צריך שהאלקים יגע בלב, ושם קשור למלך – הולכים אחרי המלך, בלי מופת. לכן יש נגיעה מאד מאד פנימית, אפשר לומר שהנגיעה הטובה היא פנימיות אמא ששרשה בפנימיות עתיק אפילו יותר גבוה משרש פנימיות אבא. יש נגיעה רעה – גבורות, רוב הנגיעות בתנ"ך. לגמרי "מינה דינין מתערין" היינו נגעים.

גויעה – מקרה המלכים והתפשטות הגשמיות

לכאורה גוע הוא שלילי, ולמה הוא ב-ו של שם הוי'? ה-ו מתחיל מהדעת, "מפתחא דכליל שית", ושם מתחיל מקרה המלכים – "וימת… וימלך". צריך לומר ש-גוע הוא מיתת מלכי עולם התהו, שבירה וגויעה לגמרי. יש מפרשים ש-גוע, לא כמו מיתה – שהגוף נופל, כלשון הזהר – מתייחס להסתלקות הנשמה מן הגוף. המשמעות של לגווע היא כמו התפשטות הגשמיות. התפשטות הגשמיות יכולה להיות היפך החיים כפשוטו, אך גם יכולה להיות מדרגה הכי גבוהה של שצדיק שזוכה להתפשטות הגשמיות. זה המשמעות הפנימית של גויעה, שהנשמה עולה מהגוף. אם כן תתכן גויעה, ועדיין "אם רץ לבך שוב לאחד" – לא למות לגמרי, אלא רק לחוות התפשטות הגשמיות – זהו דבר חיובי מאד. בכל אופן, הפשט – המות, היפך החיים, שבא אחרי הנגע (לפי ההשתלשלות כאן) – קשור ל-ו של שם הוי' כי בו הספור של מיתת המלכים. גם שם, האור היה גבוה מדי, שבר את הכלים, אבל האור עצמו הסתלק – גוע – עלה למעלה.

להמשיך לגעות-להתגעגע – כח תחית המתים

אחרון אחרון חביב, ה-געה של השור – שוב, בחז"ל גם אדם גועה – הוא כנראה מה שקורה אחרי שמתים, מתחילים לגעות, ובזכות זה זוכים לתחית המתים, בזכות הגעגועים. אז, לאחר חווית הגויעה, מתחילים הגעגועים האמתיים, אחרי שאדם נשבר. מה היא שבירת הכלים היום? דברנו הרבה פעמים, אחד מהיסודות של בית ספר לתורת הנפש – שבירת הכלים היא מה שקוראים היום התמוטטות עצבים, בחינת מות. לחשוב שאדם עובר התמוטטות עצבים רצינית וחוזר לחיים טובים יציבים ומאושרים נדמה כמעט מן הנמנע. גם האדם מרגיש שהוא כבר נגמר, גמרנו איתו, הוא מת. העובדה שיש שיקום אמתי, שאפשר לשקם גם אדם שעבר התמוטטות, עד כדי כך ש"ירידה זו צורך עליה" – היא מפלאי תמים דעים, רק מכח ההלוך וגעו (בביטוי "הלך וגעו" יש 7 אותיות והוא עולה קם, הפירמידה של 7 [סכום כל הרבועים מ-1 ברבוע עד 7 ברבוע] – השיקום הוא לבנות מחדש את הפירמידה של 7, בסוד "שבע יפול צדיק וקם", לשקם את שבע המדות שבלב שכנגד שבעה מלכין קדמאין דמיתו, וד"ל). אם השור – הגוף, הנפש הבהמית – עדיין הולך וגועה, מתגעגע, אז הגם ש"יתן בעפר פיהו" (= בראשית, סוד "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה" – הרוצה לחיות ימות, "אדם כי ימות באהל [באהלה של תורה, ביגיעה רבה ועצומה, לקיים 'כך היא דרכה של תורה כו'']") – "אולי יש תקוה" (ס"ת = ז פעמים אדם-מה, תיקון ז מלכין קדמאין דמיתו, כמבואר בכתבי האריז"ל, ורוא"ת מחיה מתים = ז פעמים דעה, וד"ל; כל הפסוק, "יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה" עולה יג פעמים 137, קבלה כו' [גם בדילוג תבות וגם בדילוג אותיות הוא מתחלק לשתי כפולות של יג]). גם לאחר המשבר הכי קשה נפשית, אפשר להתגעגע, תמיד אפשר להתגעגע, ובזכות הגעגועים אפשר להתחיות מחדש. זה תיקון המלכות.

אלה ארבעת השרשים של גע. יש באמת ביטוי – מוסבר בסוד הוי' ליראיו – עד מקום שיד שכלו מגעת, רמז שהגעה היא כמו השגה, שייך לשכל של הבינה. ד"פ גע, בתוספת יונה (לא לפי הסדר, בחילוף הבינה והו"ק). כל זה קשור עם תיקון הנגעים של פרשתנו, ועיקר המסר לבר מצוה הוא מה שדברנו על יגיעה. אפשר להרחיב עוד יותר, אבל הנקודה שצריך לקבל חוש – כיף – ביגיעה בתורה. זה "יגעתי ומצאתי תאמין". ממילא תהיה גם יגיעת נפש וגם יגיעת בשר, שני עמודי התווך של חסידות חב"ד. ממילא גם מנצחים את עמלק בנפש, שלא יהיה מצב של "עיף ויגע ולא ירא אלהים".

רמזי שרש נגע בכל התורה

נסיים בתופעה יפהפיה של שרש נגע: כמה נגיעות יש בתורה, בכל המובנים (לנגוע ולהגיע ונגע)? סה"כ בכל התורה יש 121 פעמים. אפשר אולי להצטער, שאם היו עוד פעמיים היה בגימטריא נגע. אבל לא צריך להצטער על שום דבר, מה שה' עושה הוא תכלית הכוונה. בפרשת שבוע, פרשת נגעים – תזריע-מצורע – כמה נגעים יש (במובן של נגע צרעת)? מאד מענין, אחד הסודות, שבסוף פרשת מצורע, אחרי שמסיימים את נגעי בתים (נגעי אדם ונגעי בגדים בפרשת תזריע, טהרת המצורע בתחלת מצורע, ובאמצעה יש נגעי בתים שמסיימים את כל הנגעים) מתחיל סיפור של זב, זבה ונדה – שם יש הרבה נגיעות (בלשון "הנוגע ב…", כגון "הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא"). כאן רואים ממש ששרש זה הוא השרש העיקרי של שתי הפרשות. הסברנו הרבה פעמים ש-צרע הוא כמו זרע, ז-צ מתחלפות באותיות השינים, וממילא שייך לפרשת תזריע. בכל אופן, המלה העיקרית היא ודאי נגע – מפרשת תזריע עד סוף פרשת מצורע – וברגע שגומר עם נגעי בתים מפסיק המובן של נגעים ולפתע יש מספר נגיעות. רואים כמה שרש זה מקשר בין כל הנושאים של שתי הפרשות האלו. השאלה היא כמה נגעים יש רק בפרשת נגעים (במובן של נגע)? הרוב (בצמצום) של כל השרש בכל התורה – 61 פעמים, הנקודה האמצעית של 121. בחכמת המספר, 121 הוא 11 ברבוע, והנקודה האמצעית שלו היא מספר השראה (לפי הכלל), 6 ברבוע ועוד 5 ברבוע. יחס מאד יפהפה. מה אומר לגבי הנגעים כאן שיש 61? צריך לומר מה הפגם ומה הרפואה – 61 בכל מקום הוא או אני או אין. בטהרת המצורע צריך להביא עץ ארז ואזוב – אם התגאה כארז צריך להשפיל עצמו כאזוב. כל הנגעים באים בגלל ניפוח האני, הכל בסבת אגו מוגזם, וכל התיקון הוא להגיע (משרש נגע) לאין. אם אתה אין אתה זוכה לחכמה. אמרנו שלפי הקבלה הנגע הוא בינה בלי חכמה, "החכמה תחיה" והנגע מתחיל להיות היפך החיים (מה שמנגע משתלשל גוע כנ"ל). כל התיקון כאן של הנגע הוא אין מול אני. זה רמז חשוב.

נוגע לי מתי יבוא המשיח

בשביל הסיום, דברנו בשבת, בהמשך לסעודת משיח, שיש שלש דרגות של המתקת דינים. הכי גבוה בסוד הרנה, "וירא העם וירנו", הוא שעצם הדין יהפוך להיות טוב מאד. לא אמרנו את הווארט הזה, אבל על דרך מה שרבי מאיר אומר שטוב הוא מלאך חיים וטוב מאד מלאך ההפך, אבל הוא טוב מאד. זו המתקת הדין בשרש הדין עצמו, לא על ידי רבוי חסד (המדה הנגדית למדת הדין) אלא מיניה וביה. לא אמרנו, אבל זה על דרך מה שתמיד מצטטים מהרבי הרש"ב לגבי תיקון הברית, שאינו תשובה אלא תיקון מיניה וביה. תשובה היא המשכת אור אחר – על דרך המתקת דין על ידי חסד דאריך או חסד דעתיק – אבל המתקת הדין הכי גבוה היא מיניה וביה, בלי להביא 'אנרגיה' ממקור אחר. כך אומר הרבי הרש"ב בתורת שלום לגבי פגם הברית, שכל תשובה היא הבאת 'אנרגיה' ממקום אחר, אבל פגם הברית הוא העלם השלמות העצמית של האדם ותיקון הברית הוא קריאה שלה לצאת מחדש, הזמנה שלה. הכל מיניה וביה, לכן לא נקרא תשובה (במובן הרגיל). תיקון שהוא מיניה וביה לגמרי אינו תשובה אלא משהו אחר. זה בדיוק הווארט של המדרגה השלישית שהוא מסביר בהמתקת הדינים. התיקון של האין הוא שהנגע עצמו יהיה ה"נגע אלהים בלבם". הנגע, המחלה, בעצמו יהפוך להיות נגיעה – האינטרס הכי טוב בעולם, האינטרס במשיח, האינטרס הטהור שאין בו שום אינטרסיות. זה האדם שמגיע לאין. נראה משהו משיחי מאד: נקח את המלה נגע והמלה אין ונעשה הכאה פרטית (בחבור פשוט אין הבדל בין חבור נגע לאני או לאין, שני החיבורים יוצאים פקד, אבל בהכאה פרטית סדר האותיות קובע) – נ פעמים א, ג פעמים י, ע פעמים ן – עולה י"פ משיח (היום עשרה ימים לעמר, העשירי יהיה קדש להוי'), גילוי של המשיח בכל עשרת כחות הנפש, נוגע לכל מקום. הנגע צריך להיות הדבר שהכי נוגע. זה מה שהרבי וכל הצדיקים אומרים, שאם הדבר היה באמת נוגע לי – הוא היה. זה שמשיח לא בא, כי לא מספיק נוגע לאף אחד. זו פרשת תזריע-מצורע, שתיקון הנגעים שיהיה נוגע, שיהיה בבחינת "החיל אשר נגע אלהים בלבם". משיח מגיע אם זה נוגע. משיח עצמו הוא נגוע, "נגוע מוכה אלהים ומעונה. והוא מחולל מפשעינו מדוכה מעונותינו", כי הכי נוגע לו שיבוא משיח. מחכה שם בשערי רומי מתי יקראו לו. משיח הוא מי שהכי נוגע לו משיח, ולכן בינתיים הוא נגוע – מלא פצעים, כל הזמן פותח, מתיר וחובש את הפצעים. זה תיקון הנגעים. שה' יעזור, שמה שצריך להיות נוגע יהיה מאד נוגע, וממילא נגיע לפנימיות אמא שאפילו יותר גבוה מפנימיות אבא, אבל גם לשם כך צריך לעבוד קשה – צריך יגיעה כדי שהדבר האמתי יהיה נוגע לי. בשביל זה יש ישיבה מיוחדת, ששם יש יגיעת בשר ויגיעת נפש – הרבה-הרבה יגיעה שמה שצריך להיות נוגע יגע (והכל עם חוש פנימי של כיף). מזל טוב לכולם.

מורנו הבעש׳׳ט נסע פעם עם תלמידיו הצדיקים לישוב רחוק. באותו ישוב גר פרוש אחד שישב על התורה ועל העבודה, ופרש מכל ענייני העולם. על כל דבר היה אומר: כך קבלתי מאליהו. היה בכוחו להסביר עניין לכל אחד, אפילו לאיש פשוט. באותו ישוב גר גם איש פשוט, פושט נבילות, שהיה אומר הרבה תהלים, ורק בשעת עבודתו כשידיו היו מלוכלכות לא היה אומר תהלים.

נכנס הבעש׳׳ט עם תלמידיו לביתו של האיש הפשוט, והורה להם לעצום את עיניהם ולשים את ידיהם על כתפיו והחל לזמר ניגון. ותלמידיו נרעשו מהמחזה שראו והתפלאו מאוד, כיצד מגיע לחדרון קטן כזה יריד שמיימי גדול כזה.

לאחר מכן, הלך הבעש׳׳ט עם התלמידים לביתו של הפרוש, ושוב הורה להם לעצום את עיניהם ולשים את ידיהם על כתפיו והחל לזמר ניגון חרישי, והתלמידים ראו לפניהם נחשים ועקרבים.

הסביר הבעש״ט לתלמידיו, אף שכתוב בתנא דבי אליהו, שאם צמים ארבעים ימים רצופים ופורשים מענייני עולם, זוכים גם עבד ושפחה לגילוי אליהו, אבל לא לגילוי הנשמה. הנחשים והעקרבים שראו הם מפאת גסות הרוח של הפרוש, מניצוצות הנחש הקדמוני. לאחר מכן אמר הבעש׳׳ט לתלמידיו: שמעו ברכה מהאיש הפשוט, כי דיבוריו בוקעים רקיעים.

כעבור משך זמן בשעת פטירתו של האיש הפשוט, לקח מורנו הבעש׳׳ט עשרה מתלמידיו ונסע לאותו ישוב להתעסק בקבורתו.

גילוי הגשמה הוא העיקר

לכאורה לפנינו צדיק לעומת איש פשוט ומגושם, ורק הבעש״ט מראה לתלמידיו במחזה שמיימי כי ההפך הוא הנכון. אצל האיש הפשוט היה אור אלוקי ומלאכים ואילו אצל הפרוש ראו נחשים ועקרבים.

אין הכרח לומר כי הפרוש היה צבוע ורשע. יתכן בהחלט שהוא אדם טוב, אבל שמץ של ישות הכשילה אותו בעבודת ה׳ חיצונית. יסוד החסידות הוא עבודת ה׳ פנימית. בניגוד לסיפורים אחרים על מבקשי גילוי אליהו שעלו בתוהו, הפרוש לא היה ׳סוס׳ וזכה לגילוי אליהו ובכל זאת היה ביתו מלא בנחשים ועקרבים. זהו מקרה ברור שבו רואים שגילוי היחידה שבנפש, גילוי הנשמה, עולה באין ערוך על פני גילוי אליהו. אליהו הוא רוח היורדת ומתלבשת בגשמיות העולם הזה והיא חיצונית לאדם עצמו. ישנו סיפור נורא ב״תנא דבי אליהו״ על אליהו הנביא שהלך ברחוב עם אמורא. כאשר הגיעו ליד אדם שנראה נחמד סתם אליהו את אפו והאמורא לא, ואילו כאשר עברו ליד אדם שהדיף סרחון, סתם האמורא את אפו ואליהו לא. לאחר מכן הסביר אליהו לאמורא שהאדם הראשון שראו הסריח מגאוה ולכן סתם את אפו, ואילו השני היה בשפלות ונמיכות קומה ולכן לא סתם את אפו. יש בסיפור חידוש עצום, שאליהו הנביא יכול להתגלות לאדם שיש לו שמץ גאוה ולכן ביתו מלא בנחשים ועקרבים. ההסבר לכך הוא שגילוי אליהו בא מהחוץ, ואילו כדי לזכות לגילוי הנשמה צריך ביטול אמיתי ופנימי העולה באין ערוך על גילוי אליהו. ישנו הווארט הידוע של רבי זושא שאמר כי בשמים לא ישאלו אותו מדוע לא היית משה רבינו, אלא מדוע לא היית רבי זושא?! גילוי הנשמה של האדם בעצמו היא העיקר. אחד מיסודות החסידות הוא

שכל אחד צריך להיות הוא, וכדי לגלות את עצמו האמיתי הוא זקוק לביטול גמור.

(מתוך הספר "נר ישראל" ע' 100. ניתן לרכוש את הספר אצל המחבר – עודד מזרחי,  טל' 054-4741572)

Download

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו את הניגון החדש על פרקים קיא-קיב.

א. עבודת צות

חסיד יוצר סביבה – שליחי המלך לכוף את העם

ערב טוב וחדש טוב, חדש הגאולה. לחיים לחיים. ידוע הווארט, שמובא גם ב"היום יום", ש"חסיד עושה סביבה". כל חסיד שמרגיש שלא עושה סביבה צריך לעשות חשבון נפש, איפה הוא עומד בעולם, מה הוא עושה בעולם? אם מדובר כאן, כך שמעתי, שדנים בדרכי פעילות איך להרחיב את המעגלים – כל אחד ואחד צריך לעשות חשבון נפש איך הוא בונה סביבה. תפקיד של כל אחד. לכתחילה, כל אחד צריך היה ללכת לאיזה מקום – לעבור דירה פשוט – לאיזה ישוב שאין שם סניף של "דרך חיים" לעת עתה, ולהקים שם סניף על כל המשתמע, מתורה ועד מלכות, כמו שנסביר תיכף. זה הענין של השליחות, מה שהרבי דורש מכל אחד ואחד. ידוע שהפעולה של המשיח היא "יכוף את כל ישראל", יחזק את בדק הבית ויכוף כולם לתשובה, כמו שכתוב בחוברת – תשובת הפרט ותשובת הכלל. פעם הרבי כתב – איך מציאותי שאדם אחד יכוף את כל עם ישראל לעשות תשובה? והוא מסביר שאך ורק באמצעות השלוחים שלו. הוא לא יכול לעשות  לבד. צריך מנגנון בנוי, משומן, של הרבה-הרבה שלוחים בכל קצוות תבל, שכל אחד ואחד בא לכל יהודי שנמצא בסביבה שלו ומעורר אותו, קודם כל לזהות יהודית – כמו שגם שמעתי שדברו כאן הרבה הערב – שאתה יהודי, ומה זאת אומרת להיות יהודי. כלומר, שצריך באופן אישי, אחד על אחד, שכל יהודי בעולם ישמע מעוד יהודי את דברי החיזוק וההזדהות עם היהודים ומה זאת אומרת להיות יהודי, וכך המלך משפיע. רק כך אפשר לעשות – על ידי המון שליחים שבאים לכל אחד ואחד מעם ישראל, מעוררים אותו לזהות שלו וממילא עם כל מה שמסתעף מכך, התורה והמצוה והבאת אור לעולם. עד כאן נקודה ראשונה, בנוגע למה שדובר כאן הערב.

שבע פעמים "צו" בתורה

אנחנו בפרשת צו, צריכים לחיות עם הזמן. כתוב ש"צו" לשון צוותא, גם חבור של יהודים ביחד. המלה המיוחדת, שתי אותיות "צו", מופיעה שבע פעמים בתורה – "כל השביעין חביבין" – וזו הפעם הראשונה: "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה וגו'". אחר כך יש חמש פעמים "צו את בני ישראל". פעם ראשונה שכתוב "צו" בתורה היא כאן, "צו את אהרן", ואחר כך יש חמש פעמים "צו את בני ישראל", ואחרון-אחרון חביב בחומש דברים – "ואת העם צו" לא להתגרות בבני עשו, יושבי שעיר. שבע "צו". ה"צו" האחרון, "ואת העם צו", כבר הולך על "עם" – אפילו לא "בני ישראל". הראשון הוא "אהרן", ה"פ "בני ישראל" ובסוף "העם" – צווי איך להתנהג ביחסים עם אומות העולם. אצל יהושע כתוב "וצו את יהושע", אך מדברים רק על שתי האותיות "צו" בלי תוספות. ה"צו" הבא אחרי הפרשה שלנו הוא "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך", על דרך "ואתה תצוה את בני ישראל", אבל אנחנו רוצים דווקא "צו". יש גם את הפסוק המפורסם בישעיהו – "צו לצו צו לצו וגו'". כמה "צו"ים יש? שבעה, "כל השביעין חביבין", מאהרן עד העם דרך ה"פ בני ישראל. ברור שהפעם הראשונה, בפרשה שלנו, היא חסד – "צו את אהרן", איש החסד, הכהן. בסוף גם ברור שמלכות –התנהגות רצויה ביחסים בין לאומיים – "ואת העם צו לאמר".

מלכות – צות

אמרנו ש"צו" לשון צוותא, עבודת צות. גם כאן, כל המטרה של ההתארגנות שלנו היא שנצליח לעבוד עבודת צות. כמה שוה צות? צו עם עוד ת, שוה מלכות, מספר מאד חשוב (אל – "חסד אל כל היום" – במשולש). כלומר, סוד המלכות הוא היכולת לעבוד עבודת צות. מאד-מאד קשור למלה מלכות, כי מה היא מלכות? השרש של מלכות הוא מלך, שעולה צ, "בא לי מלך צדיק", המלך חייב להיות צ'דיק, מלך ישראל האמתי. לכאורה שתי ספירות – מלך הוא מלכות וצדיק יסוד, "צדיק יסוד עולם". כמו שדברנו הרבה פעמים, שיש תקופה של צדיקים ואחר כך תקופה של מלכים. כתוב גם בהקדמת תקוני הזהר שיש בעם ישראל שרשי נשמה של צדיקים ושרשי נשמה של מלכים, לא אותו דבר. בכל אופן, מלך שוה האות צ. אחר כך, כדי לעשות ממלך מלכות, צריך להוסיף ות, וכשאני מוסיף ות ל-צ אני מקבל צות. איך רמוז בצורה יפהפיה בפרשה? ידועה ה'טעות' של בעלי המסורה שכותבים שיש בפרשת צו צו פסוקים, אבל כאשר סופרים יש צז. ההסבר הוא שסימנו כמה פסוקים יש מהמלה "צו", הפותחת את הפסוק השני. כל הפרשה תחת סימן צו. כל הפסוק הראשון שאמרנו קודם – "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו" עולה י"פ מלכות, י"פ צות. אם כן, זו פרשה מלכותית, והיא מתחילה מהכהן הגדול ובניו ומקרבן עולה שהוא "כליל להוי'", כלומר, מסירות נפש מוחלטת "בלתי להוי' לבדו".

ב. זהר לפרשת צו עם ביאור רבי לויק – שבעה נהורין

שבעה נהורין כנגד ז"ת

נאמר הערב בקיצור כמה דברים. נקח קטע מהזהר של הפרשה. בזהר יש סיפור שר' חזקיה יושב לפני רבי אלעזר בנו של רשב"י ושואל אותו שאלה, כמה נהורין נבראו לפני בריאת העולם. אומר לו רבי אלעזר – ז, שבעה אורות, נהורין, נבראו לפני שה' ברא את העולם. אחרי שהוא אומר את המספר הוא גם אומר את השמות שלהם: אור תורה, אור גיהנם, אור גן עדן, אור כסא הכבוד, אור בית המקדש, אור תשובה, אורו של משיח. אלו שבעת הנהורין שנבראו לפני בריאת העולם. כמובן מתבקש ששבעת האורות ילכו לפי סדר הז"ת, הספירות מחסד עד מלכות. יש על הקטע הזה ביאור של האבא של הרבי, שמסביר שאכן הכל הולך לפי הסדר חוץ מהשנים האחרונים. כלומר, "אור תורה" הוא חסד (תיכף נסביר הכל, לפי ביאורו עם קצת תוספת), "אור גיהנם" גבורה, "אור גן עדן" תפארת, "אור כסא הכבוד" נצח, "אור בית המקדש" הוד, "אור תשובה" מלכות ו"אורו של משיח" יסוד. הוא מסביר למה יש דילוג קל בסדר, שמדלגים מהוד למלכות ואז משלימים – את העיקר – "אורו של משיח" שכנגד ה"צדיק יסוד עולם".

שבעה אורות כסבה נצרכת לבריאת כל ענין

על הביאור של רבי לויק יש גם ביאור של בנו, ביאור של הרבי. הרבי מסביר מה אומר לנו, בעבודה שלנו, זה שנבראו שבעה אורות לפני בריאת העולם. בקיצור הווארט הוא שתפקידנו לברוא עולם, וגם אנחנו צריכים להתדמות אליו יתברך, ואם כתוב שלפני שה' ברא את העולם הוא ברא שבעה אורות כך גם אנחנו צריכים – להבין מה הם שבעת האורות ולדעת שאי אפשר שנברא עולם אם לא יהיו לנו קודם שבעה אורות, הנחוצים ומוכרחים כדי לברוא עולם. מה רוצים לומר בכך ביחס לכינוס שלנו הערב? המגמה שלנו היא לברוא עולם חדש כאן, בארצנו הקדושה – מציאות חדשה, חברה חדשה, מלכות. זה נקרא לברוא עולם. יוצא מכאן שאי אפשר לברוא עולם במציאות אם לא בוראים קודם שבעה אורות. אחר כך, כשיש לנו שבעה אורות, לוקחים אותם ומחדירים אותם לתוך העולם – חיים איתם ובוראים איתם את העולם. הרבי מסביר ששבעת האורות ביחס לעולם, גם לאחר שנברא, הם סבה ביחס למסובב. הם סבה לכל מה שנברא ומתרחש בהמשך, ומתוך הסבה יוצא – כמעט בדרך ממילא – המסובב, בריאת העולם. תמיד שואלים אותנו ומקשים עלינו שהדברים נשמעים מרחפים גבוה למעלה, אי שם. כאן, שוב, מה שהזהר אומר הוא שאתה לא יכול לברוא עולם – וככל שאתה רוצה לברוא עולם שהוא באמת משהו חדש, שלא נמצא ולא היה – כך מחייב יותר ויותר שיהיו לך את שבעת האורות לפני שאתה ניגש לברוא את העולם. אם יש לך שבעת האורות – הולך לך לברוא עולם, רץ מהר, מהסבה למסובב לא צריך לקחת הרבה זמן, "בעתה אחישנה". כשיש לנו את שבעת האורות זה "בעתה", ואז התהליך רץ – "אחישנה". אם כן, לפי זה, צריך רק להבין מה הם בשבילנו שבעת האורות האלה.

סדר ההקבלה לפי רבי לויק

קודם נסביר את עיקר המבנה של רבי לויק, איך מקביל לספירות: הוא אומר שעיקר האור נברא ביום הראשון של מעשה בראשית, בו כתוב ה"פ אור כנגד חמשה חומשי תורה. יש כמה כינויים ותארים עצמיים של התורה – "תורת אמת", "תורת חיים" ו"תורת חסד". עיקר התורה, אור תורה, שנברא ביום הראשון הוא תורת חסד – תורה שאני לומד על מנת ללמד, תורה בשביל הרבים, בשביל הזולת. לקחת מראש בחשבון שהתורה אינה אור המאיר לעצמי אלא חייבת להיות אור המאיר לזולתו, להאיר את נשמתו, להאיר את דרך החיים שלו. בשביל דרך צריך אור – "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי". הוא אומר ש"אור תורה" הוא חסד, האור המקורי שנברא ביום ראשון, יום החסד, של מעשה בראשית. היחס לעוד ששה אורות הוא בסוד "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – אור התורה הוא האור המקורי, והוא הופך להיות האור של כל הספירות הבאות, החל ממה שלכאורה הכי מנוגד לחסד – גבורה, "אור גיהנם". אור ראשון הוא אור תורה, "תורת חסד על לשונה" (קשור ל"אשת חיל מי ימצא"), והדבר הראשון שנאצל ממנו הוא "אור גיהנם". פשוט ש"אור גיהנם" הוא גבורה, וגם מתאים לסדר כאן, שמקביל לימי בראשית. חז"ל אומרים שהגיהנם נברא ביום שני של מעשה בראשית. תיכף נסביר מה זה בשבילנו – תנועת "דרך חיים" – שצריכים דבר ראשון "אור תורה" ודבר שני "אור גיהנם". יש פה בחוברת כמה מאמרים על אכיפת החוק, שאין לנו בינתים, אבל אין מדינה בלי לאכוף את החוק. לכאורה צריך לעשות זאת עם אור. מה היא אכיפת החוק? "אור גיהנם". תיכף נסביר יותר. תיכף לאור תורה יש אור גיהנם, עוד לפני גן עדן. הייתי חושב שמרובה מדה טובה, שקודם נכין גן עדן, שכר טוב, ואחר כך אפשר לומר, דרך אגב, שיש גם מקום שמה, לילדים הלא-טובים. אבל לא כך, יש קודם כל "אור תורה", אחר כך "אור גיהנם", ואחר כך צריך להמתיק ולחזור – לא להשאיר את המציאות גיהנם – ויש "אור גן עדן". "אור גן עדן" שייך ליום השלישי של מעשה בראשית, בו צמחו "עץ פרי עושה פרי למינו". גם קווית המים התחתונים, "יקוו המים למקום אחד", היא כדי להכין את הרקע של "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". בשביל גן עדן צריך קודם נהר שישקה את הגן, החל מעץ החיים. ביום השלישי קודם כל מכינים את הנהר, המים המצמיחים כל מיני תענוג, ואחר כך בוראים את גן עדן עם כל צמחיו. אז כל "אור גן עדן" שייך ליום השלישי, מדת התפארת. אחר כך יש "אור כסא הכבוד" כנגד הנצח. הוא לא מסביר בפנימיות מה הוא כסא הכבוד, אלא רק אומר שהוא ענף של חסד – "והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת". היות שנצח הוא ענף חסד, שם ראוי לשים את "אור כסא הכבוד". "אור בית המקדש" שבא אחר כך יותר פשוט להקביל להוד, כי על "לך הוי' הגדֻלה וגו' וההוד" אומרים חז"ל "'וההוד' זה בית המקדש". לא כותב כאן "'והנצח' זה ירושלים", ולכאורה צריך קשר לכסא הכבוד (כתוב "בעת ההיא יקראו לירושלם כסא הוי'"). לפי הסדר בזהר בא אחר כך "אור תשובה", והוא אומר שסתם תשובה היא במלכות, תשובה תתאה, תשוב ה תתאה. בזהר בדרך כלל תשובה היא תשובה עילאה, אמא, אך כאן – אף שגם ציטוט מהזהר – אומר שתשובה במובן הכי פשוט, תשובה תתאה. אפשר לומר שאצלנו בחוברת היינו תשובת הכלל, העם – מלכות. מה הפשט בכך שמקדימים "אור תשובה", מלכות, לפני "אורו של משיח", שיוצא יסוד לפי ההסבר שלו? הוא אומר פשט, שכתוב בחז"ל ואדה"ז פוסק כך בתו"א ש"אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו לא נגאלין". קודם כל, הרמב"ם פוסק זאת: "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד נגאלין". לכן אין התגלות אורו של משיח ללא תשובה. אמרנו שהמשיח עצמו פועל תשובת העם. זה שלב בו הוא רק "בחזקת שהוא משיח". צריך לומר ש"אורו של משיח" היינו "משיח ודאי". כמו שאמרנו בהתחלה מהרבי, שצריך קודם כל אחד שיש לו הרבה שלוחים בשטח, שרק בכחם להחזיר את כל ישראל בתשובה, וזו הפעולה הראשונה של המלך. אחרי שיש אור תשובה יש אורו של משיח. עד כאן בקיצור סדר ההקבלה לפי רבי לויק.

"אור כסא הכבוד" – "מיהו יהודי"

נתחיל מהנצח, "אור כסא הכבוד", מה זאת אומרת? כך נבין יותר למה שייך לנצח. על נצח כתוב "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". נושא חשוב שדובר כאן הערב, ודובר הרבה מאד בעבר, הוא זהות יהודית. גם כשדברנו על תשובה, אמרנו שהיא מתחילה מזהות יהודית. מה שדובר, לא יודע אם הערב הזכירו, אבל דובר הרבה אצלנו, הוא הצורך ההכרחי ביותר לייחס את היהודים. כמובן, זה חלק מההתעוררות להרגשת זהות יהודית. ספר יוחסין של עם ישראל. היום, בדור שלנו, עם כל התקדמות המחשוב וכו' וכו' – כל האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשותנו – אם מישהו באמת היה רוצה, ויש לו את היכולת, היה היום (וכך צריך להיות) ספר יוחסין מוסמך, אמתי, מושקע מאד-מאד, של "מיהו יהודי". "מיהו יהודי", מבצע עצום של הרבי, שהרבי התמסר ומסר עליו את נפשו, הוא כמו עוד כמה דברים – שלא עלה עדיין. לדאבוננו לא הצליח, עם כל מסירות הנפש, בינתים. בכלל, אפילו בשיחה הזו הרבי מסביר שיש "רוחו של משיח", "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", שהיא ההזדהות של המשיח. אבל אחר כך צריך להיות "אורו של משיח", שהיא הצלחת פעולות המשיח, שרק הצלחת פעולותיו מאירה את אור המשיח לכל העולם. "רוחו של משיח" היא יחסית בינו לבין עצמו, האויר שמשיח נושם. יכולים להסתופף באותו אויר כמה וכמה יהודים, חסידים שלו, שגם נושמים את רוחו של משיח. אבל זה עדיין לא תכל'ס. מה שמאיר לכל העולם הוא אך ורק הצלחת הפעולות שלו. פעולה גדולה מאד-מאד של המשיח היא "מיהו יהודי". שוב, היו הרבה הרבה דברים שנגעו לצפור נפשו של הרבי – כולל כמובן העיקר, ביאת משיח גופא – שעדיין לא יצאו לפועל. לכן מיד אחרי ג' תמוז, מי שזוכר ומכיר שקרא, יש את "התקשרות לאחר ג' תמוז", שעיקרה לדעתנו עכשיו היא אך ורק להעמיק, להשקיע את כל הכחות שלנו, לפעול את מה שהרבי עוד לא הצליח, ואחת הפעולות היא "מיהו יהודי". "מיהו יהודי" נקרא "כסא הכבוד", איך אני יודע? כתוב שכל נשמות עם ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד, ושם יש דמות דיוקנו של יעקב אבינו, אותה דמות שהצילה את יוסף הצדיק מלחטוא. כך כל יהודי, כל אחד מאתנו, צריך לראות את דמות דיוקנו של יעקב אבינו כדי להנצל מחטא (בפרט מחטא ההתבוללות עם אשת פוטיפר). מה היא דמות דיוקנו של יעקב אבינו? שרש נשמתו של כל אחד, שחקוקה תחת כסא הכבוד. זה ה"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". תיכף אנחנו רוצים להסביר מהם שבעת האורות שצריך להכין כדי לברוא את העולם. זה הווארט בזהר לפי האבא של הרבי ולפי הסברו של הרבי לדברי אביו. כאן למשל צריך להכין "אור כסא הכבוד". מה הוא? להצליח במבצע של "מיהו יהודי", כולל גם ספר יוחסין של כל היהודים. בפרט כאן בארץ, בפרט לאחר העליה מרוסיה לדוגמה, ועוד עליות – שיהיו עוד הרבה יהודים שבאים לכאן, אבל חייבים לדעת מיהו יהודי, לגבי גרים חייבים לדעת שהגיור כהלכה.

"אור גיהנם" – להכין חוקים

מה הוא "אור גיהנם"? אמרנו קודם. מה צריך להכין מראש, שאי אפשר לברוא את העולם אם אין לנו "אור גיהנם". אפשר לומר שהכוונה לבנות הרבה בתי סהר (קרוב ללשון זהר וצהר). אם צריך להכין אור גיהנם, לבנות הרבה בתי סהר, מה זה להכין אור גן עדן? כנראה הרבה התנחלויות, כבר מוכנות עם כל הבתים וכל העצים. אבל יותר נכון לפרש שלהכין "אור גיהנם" פירושו פשוט להכין תחוקה וחק. כמו שכתוב כאן, אין לנו עדיין כח לכוף את החק, אבל כן צריך לחשוב על חק. למה אור גיהנם בא אחרי אור תורה? אור תורה כאן הוא החסד, אף שבדרך כלל תורה היא תפארת, "תורת אמת". תורה של חסד היא סוג של תורה, תורת החסידות. מה הוא אור גיהנם? חק. כמו שיש ישיבה שלומדים שם הרבה חסידות, יש ישיבה שאסור ללמוד חסידות – רק נגלה, רק הלכה – זה גיהנם. איך אני יודע שכך? לכן באמת הולך אחד אחרי השני – יש "אור תורה", תורת חסד, תורת החסידות, ויש מיד "אור גיהנם". מאיפה זה בא לפרש כך? זה הווארט המפורסם שפעם אחד יצאה שמועה, יצאו הצדיקים הגדולים – באותו זמן גם רבי לוי יצחק מברדיטשוב וגם אדמו"ר הזקן – שהכריזו בשמים שהגיהנם נשרף. מה עושים? בשמים היה הדיון המפורסם, שיש שתי אפשרויות מה לעשות – או לבנות גיהנם חדש, או לקחת את הגן עדן ולהפוך אותו לגיהנם. יש לנו כמה שיפוצניקים כאן, להביא את השיפוצניק – עד כאן היה גן עדן, תעשה ממנו גיהנם, קוסמטיקה. אז מביאים עוד מישהו, עוד חבר, שיבנה גן עדן חדש. כך התלבטו בשמים מה עושים, וכשיש סוגיא חמורה בשמים מתייעצים וקובעים הלכה למעשה לפי הצדיקים בארץ. ומסופר שבאותו יום שני הצדיקים האלה יצאו לחסידים שלהם, ספרו את כל הסיפור הזה, ואמרו – אני אמרתי להפוך את הגן עדן שהיה עד כה לגיהנם ולעשות גן עדן חדש. גן עדן חדש הוא גן עדן של חסידים. זו בדיוק האסמכתא לסיפור המופלא הזה, שקודם יש "אור גיהנם", שבעצם הוא גן עדן של מתנגדים, רק שעכשיו אומרים שהוא יהיה גיהנם, ואחרי זה צריך גן עדן אחר לגמרי, חדש לגמרי. התפארת, ששוב נוטה לחסד.

חג"ת – תורת חסד, חוקים, התנחלויות

כך אפשר להבין את הג"ר שלנו כאן – חסד-גבורה-תפארת. קודם "אור תורה", תורת חסד, כל מה שאנחנו לומדים – כל תורת מלכות ישראל היא האור הראשון שצריך להכין ולהפיץ. אחר כך צריך להכין את החוקים, איך יעבוד. לא מיד מפעילים את הכל. אמרנו הרבה פעמים שהכי מפחיד אנשים איך יעבוד החוק – מי שלא שומר שבת, תסקול אותו? צריך הרבה ישוב הדעת איך להפעיל את החק. זה נקרא "אור גיהנם", שיכול להיות בשביל מישהו גן עדן, יש לו אור. הייתי יכול לחשוב שלא צריך לקרוא אוֹר גיהנם אלא אוּר גיהנם, אש – מי שמע על אור בגיהנם, רק אש גיהנם. אבל ודאי לא כך, שהרי שאלת ר' חזקיה היתה על הנהורין, ו"אור גיהנם" הוא אחד משבעת האורות. גם לצבור, כשעושים את החוקים וגם את העונשים וגם את בתי הסהר – אם נבנה את בית הסהר לדוגמה לפני שנמלוך. קודם כל, הרבי אמר שאין בית סהר בתורה – לא עונש של תורה אלא נגדה. אם כבר, רק מרכז שיקום, אבל באמת שיקום, לא כמו בתי הסהר של היום. שוב, אחרי "אור תורה" צריך להכין את "אור גיהנם", אחר כך את "אור גן עדן", שהוא המון-המון התנחלויות, בכל ארץ ישראל (סוד "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם" כמבואר במ"א), שהיא המתנה הטובה, השכר הטוב שכל יהודי זוכה לו. אחר כך יש את כסא הכבוד. אמרנו שכסא הכבוד הוא לקבוע את הזהות היהודית אליבא דאמת, עם כל המשתמע מכך. כמובן שספר יוחסין כולל, ויכול להיות שעד גבול מסוים – הכל על פי הלכה, על פי תורה – מעודד גיור כהלכה. או שאתה יהודי מלידה או גר צדק. אוהבים גרי צדק, מלך המשיח מתייחס לגר צדק, לרות המואביה.

"אור בית המקדש" – התוועדויות שמחות

אחר כך צריך להכין את "אור בית המקדש". אפשר לומר שסבוב שערים כל חדש – פעולה של החבר'ה שלנו, ב"ה – היא הכנה בתודעת הצבור, להתחיל להכין את "אור בית המקדש". כמו שאמרנו בשם הרבי, ש"אור" הכוונה "אור המאיר לזולתו", החל מ"אור תורה", "תורת חסד" – כך "אור בית המקדש" מתחיל להאיר את ענין בית המקדש לעם. אם "אור כסא הכבוד" הוא זהות יהודית, מה עוד יכול להיות "אור בית המקדש"? כל בית כנסת הוא מקדש מעט, וכך גם כל בית יהודי אמור להיות מקדש מעט. השם המקורי של המשכן הוא "אהל מועד" – מקום שבאים להתוועד כל מבקשי ה'. כשיש התוועדות חסידית, יש גם אוכל טוב ("על האש"), יש נסכים. אם הנצח הוא "מיהו יהודי", "נצח ישראל", ההוד – שהוא גם להכין תודעה צבורית של בית המקדש – הוא לעשות אירועים צבוריים שמחים. גם נושא שדובר המון אצלנו. הכהן הגדול בבית המקדש, ידוע שאנחנו קוראים לו הבעלבוסטע של בית המקדש. "צו את אהרן", בעלת הבית שמכינה את כל האוכל הטוב (בפרט השלמים שעושים שלום בין כולם). מה זה לבוא לבית המקדש? אהל מועד, מקום שיהודים מתאספים יחד, מתוועדים יחד, עם גשמיות ועם רוחניות, ושרים. מה הולך שם? מה הציור של בית המקדש? יש שם תזמורת אדירה, התזמורת הכי גדולה בעולם, "ברב שירה וזמרה", משהו אדיר. הכנת את התודעה של בית המקדש בעם ישראל היא באירועים אמתיים, התועדויות. אצל הרבי, מה היה המפגש? התוועדות – מתוועדים בבית רבינו שבבל, שהוא המקדש מעט הכללי, של כל בתי הכנסת שיש בעולם. לפני שעושים מדינה כאן, מתקנים ובוראים מדינה חדשה, צריך כבר בית מקדש. הדבר הכי פשוט שבית מקדש הוא מקום שעובדים את ה', אבל עובדים את ה' ביחד, כצבור, במועד, לא כל אחד בפנה שלו. זה בית כנסת שפתוח כל היום – כל היום וכל הלילה אפשר לבוא אליו – וכנראה יש תפלות כל הזמן, גם למי שמאחר. זה "אור בית המקדש". כמו שאמרנו שמפחיד אנשים לשמוע על מדינת תורה, על "מדינת הלכה", שלא יסקלו אותי. גם מפחיד מאד אנשים לשמוע על בית המקדש. זו דווקא סבה שבית המקדש הוא בהוד, ענף של קו שמאל, סימן שמה שמפחיד הוא גיהנם בגבורה ובית המקדש בהוד. לכאורה בית המקדש הכי שמח שבעולם, "בינה עד הוד אתפשטת", "אם הבנים שמחה" והשמחה מתפשטת מבינה להוד, אבל גם מפחיד אנשים, לכן צריך להמתיק את תודעת בית המקדש.

כח "אורו של משיח" – חבור השמים והארץ

אחר כך יש את התשובה, שעיקרה תשובה תתאה – תשוב ה תתאה. התשובה היא יציאה מהגלות, מהמנטאליות של הגלות. בסוף יש דיוק, חוץ מכך שאומר ששני האורות השונים הפוכים, המלכות והיסוד, רבי לויק גם שם לב – כדרכו בקדש – שאצל כולם כתוב רק "אור" ורק בסוף "אורו של [משיח]". הבטוי הרווח "אורו של משיח". הוא אומר קודם כל בדרך הפשט, שבא לומר שהאור של משיח יותר שייך לו בעצם מכל האורות הקודמים. כל דבר קודם – יש לתורה אור, יש לגיהנם אור (חידוש, שלא אוּר אלא אוֹר) – אור שמתפשט ממנו. אבל "אורו של משיח" שייך לעצם המשיח. הוא אומר שבמושגים של ספירות היינו מה ששרשו האמתי של היסוד הוא בדעת. הרי היסוד עולה עד הדעת, להמשיך משם את טפת הזרעא חייא וקיימא למלכות. לכן כתוב "אורו של משיח". הוא גם אומר עוד דבר, ש"אורו" גם רומז לספירה ה-ו, יסוד, וגם לשרשה בדעת – "מפתחא דכליל שית". כלומר, יש למשיח שרש שגבוה מהכל. מה מחולל מכחו? אחרי שיש לי ה קצוות וגם מלכות צריך פעולת "כי כל בשמים ובארץ" – אז צריך לבוא היסוד כדי לחבר את השמים ואת הארץ. כך הוא מסיים את הפירוש – עיקר תפקיד המלך הצדיק שלנו הוא להמשיך "כימי השמים על הארץ". כל חמשת האורות הראשונים הם השמים, ותשובת ההמון, העם מלמטה, היא הארץ. אחר כך יכול לבוא מישהו, שהכל בכחו ובתכנון שלו, ולקחת את השמים והארץ ולחבר אותם יחד (בנפש, לפעול בנש"י את המצב המשיחי של "אין וועלט אויס וועלט"). כל ממוצע מחבר חייב להיות יותר גבוה משני הקצוות שהוא מחבר. זה בסוף "אורו של משיח", כך הוא מסביר.

הכנת שבעה אורות ובריאת עולם חדש בדרך ממילא

לעניננו, הבאנו קטע זה מהזהר, לומר שאנחנו גם חייבים בכך. ספרו שהיו פה שבע קבוצות דיון. כנראה שכל אחת משבע הקבוצות היא כנגד אחד האורות. אפשר להתחיל בשאלה מי היה כאן "אור גיהנם". היתה ודאי קבוצת דיון שהיתה כנגד "אור גיהנם", אחד שכנגד "אור גן עדן" וכו' – אפשר לחשוב מי כנגד מי. בכל אופן, צריך להכין את שבעת האורות, וברגע שיש אותם – "עד מהרה ירוץ דברו". כך הרבי כותב, שמהסבה של הכנת שבעת האורות ועד למסובב של בריאת העולם החדש אין הרבה שהות. לא כמו "אלפים שנה קדמה תורה לבריאת העולם" – הרבה זמן. הרבי אומר שכאן אין שהות, אלא בראת שבעה אורות – שלכאורה הם מרחפים – אך ברגע שיש לך אותם, "עד מהרה", מתחיל להיות מציאות. לכן, שה' יעזור לנו שנזכה עוד לפני זמן חרותנו לברוא את שבעת האורות, ואז ממילא נברא גם עולם חדש. לחיים לחיים.

אפשר לומר שחלק מאור תשובה הוא להפיץ את החוברות – חלק מהאור של המלכות. שיהיה חג פסח כשר ושמח, ביאת משיח צדקנו בפועל ממש.

נשיר את ניגון פונוביז.

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ר' אשר פריינד זצ"ל וכח הצעקה

הצדיק הירושלמי ר' אשר פריינד זצ"ל – עזרה לזולת ודרך בעבודת ה'

מזל טוב מזל טוב לכולם. בזמן האחרון גלעד קרא ושמע הרבה ספורים על הצדיק הדגול הירושלמי ר' אשר פריינד זכר צדיק לברכה, ומתוך ההשראה של אותו צדיק בן דורנו ובן ארצנו הקדושה ההורים נתנו את השם לרך הנולד על שמו, אשר. בין התלמידים שלנו הוא שם דבר גדול מאד, ר' אשר. אפשר לומר כשמו כן הוא – אשרי מי שהכיר אותו ואשרי מי ששומע עליו, המעשים הטובים שלו, המסירות נפש שלו על עם ישראל. לכל אחד יש את המצוה המיוחדת שלו, בה הוא "זהיר טפי", שהוא זוהר כזהר הרקיע בענין הזה, והנקודה הגלויה של ר' אשר היא העזרה לזולת, שאין בדורות האחרונים כדוגמתו של אדם מסור לעם ישראל לפרנס משפחות זקוקות פשוטו כמשמעו. וביחד עם זה, הדרך הכי עמוקה בעבודת ה', של התקשרות ישירה לרבונו של עולם, עם תפלות כנות, עמוקות, צועקות מתוך הלב. בזכות שני הדברים ביחד הוא זכה לפעול נפלאות בקרב הארץ, להושיע רבים, גם בגשמיות וגם ברוחניות. ה' סייע בידו בהרבה-הרבה, בלי ספור, מופתים, אפשר לומר נסים גלוים, התגלגלו מתחת לשולחנו ומעל לשולחנו. הוא היה מדבר דברים חוצבי להבות אש בעבודת ה', בשפלות האדם ורחמי שמים ולהרגיש על כל צעד ושעל של החיים את ההשגחה הפרטית של הקב"ה. הוא היה קורא לכך סיבות מאת הבורא יתברך. מצד היחוס המשפחתי שלו הוא היה צאצא מכמה מגדולי הצדיקים, אבל המשפחה היא משפחה של חסידי קרלין. משלב מסוים בחיים הוא התחבר לר' גדליה קעניג, היה חבר קרוב-קרוב מאד אליו, וממנו – ובעיקר מרבו של ר' גדליה, רבי אברהם שטרנהרץ זצ"ל (בעל המסורת בברסלב לעשות קיבוץ בר"ה במירון, מנהג שהמשיך ר' אשר) – הוא קבל והתעצם מאד עם הדרך של התבודדות מחוץ לישוב, בשדות (פעלד באידיש), לצעוק לה' מקרב איש ולב עמוק. את זה הוא הנחיל לכל התלמידים שלו והמקורבים שלו, לא כשיטה של חסידות מיוחדת – הוא היה כללי לגמרי. הוא בעצמו לא היה מזוהה עם שום זרם, רק עם כלל ישראל.

הקשר בין ר' אשר והרבי מליובאוויטש

יש כמה וכמה ספורים שלא נספר עכשיו על הקשר שלו עם הרבי, ועד כמה שגם הרבי העריך אותו. דבר אחד, שקשור לזמן שלנו היום, שידוע שהיום של הרבי הוא י"א ניסן – יום ההולדת, המזל הגובר, של הרבי, "יום הבהיר" בין חסידי חב"ד, והוא הנשיא של שבט אשר. גם את הנשיאות של הרבי הוא קבל בחדש שבט, שכנגד שבט אשר. כלומר, השם אשר, שבט אשר, קשור למזלו של הרבי. יש ספור שהרבי אמר לירושלמי שבא מהארץ לשם ובקש ברכה – למה אתה מבקש ממני ברכה? יש לך צדיק בעיר שלך, תלך לרחוב דון יוסף הנשיא מספר 5 במקור ברוך ושם תוושע. הדרך שלו היתה לומר, כמו שאמרנו קודם, דברים חוצבי להבות אש בקיצור. גם השם שלו הוא קצר ולענין, שלש אותיות. יכול להיות שם יותר קצר, כמו דן או גד, אבל השם אשר 'מספיק' קצר כדי לומר שצריך לתמצת דברים – "צמצום לשון ריכוז" (ולא לשון סילוק), בסוף החסידות. לכן גם אנחנו נדבר בקיצור – ננסה ללמוד ממנו.

קרלין וברסלב – תפלה בצעקה

מי שמכיר, קרלין – מקור משפחתו – צועקים בתפלה בקולי קולות. גם ברסלב צועקים. בחב"ד לא צועקים כאשר מתפללים – מתפללים בשקט, כראוי למוחין. אבל כמובן שאף רבי בחב"ד לא יבטל תפלה תמה של איזו חסידות אחרת, אם זו דרך מקובלת מצדיקי עליון – קרלין, ברסלב או זרם אחר. בתורה כתוב שעם ישראל צעקו לה' לפני יציאת מצרים (כעת עומדים לפני פסח) – מי שיש לו צרה צועק לה'. יש צעקה בלב – "צעק לבם אל ה'" – ויש צעקה בפה, כפשוטו. כמה שיותר כואב יותר צועקים. איפה רואים זאת אצל הרבי? כעת רוצים להתוות כמה קוים משותפים בעבודת ה' בין ר' אשר לבין הרבי.

תפלת ר' אשר – בשקט ובצנעה

ר' אשר עצמו – שוב, יש לו גם השפעה של קרלין מהבית, וגם השפעה מברסלב – היה מתפלל בהצנע לחלוטין, בשקט, אף פעם לא היו שומעים אותו צועק בתפלה כלל וכלל. לגבי אופי התפלה שלו, אנחנו נאמר עוד ווארט בהמשך. בכל אופן, הוא היה עומד בסוף בית הכנסת, מסתתר באיזו פינה שלא יראו אותו, ומתפלל בשקט גמור. יש סיפור שפעם אחת, בחול המועד פסח כמדומני, יצא – בצעירותו – שכבדו אותו להתפלל לפני העמוד. כשהוא התחיל להתפלל הוא התפלל בנעימות מיוחדת מאד, וכולם השתתקו לשמע תפלתו. הוא הרגיש שכל הצבור מאחוריו בהתפעלות מתפלתו, ולכן אף פעם לא ירד יותר לפני התיבה. היה מתפלל בסוף בפינה, בשקט, ואחר כך גם היה מטאטא את בית הכנסת. מי שלא הכיר אותו חשב שהוא השמש של בית הכנסת. ליד השטיבלאך בזכרון משה יש בית כנסת של חסידים – שם כיהן בזמנו רבי שהוא היה קשור אליו – והתפלל שם הרבה שנים. האופרוף שלי היה באותו בית כנסת, בשבת שמחת תורה. שוב, הוא נהג כמו שמש של בית הכנסת. זה רק לומר שכמה שיש כאן שרש של קרלין וגם משהו מברסלב, הוא לא צעק בתפלות.

צעקות בפעלד ובדבורי עבודת ה' עם זולתו

איפה כן היה צועק? כאשר יצא לפעלד, לשדה, היה צועק ומלמד את כולם לצעוק. אבל עוד יותר מזה, כאשר היה הולך ברחוב לפעמים – בדרך כלל היה מתלוה למישהו ומדבר איתו בעבודת ה', והיה מתרגש מהדבור ומדבר בקולי קולות, כמעט בצעקות. היה הולך ברח' יפו בירושלים, ושם יש הרבה אנשים, ומדבר עם מישהו לידו והיה צועק. אף אחד ברחוב, אפילו מי שעמד במרחק חצי מטר ממנו, כאילו לא שמע אותו – לא שם לב. הוא צועק, ואף אחד לא שומע צעקות, לא מסתובב לראות מישהו מוזר שמדבר בקולי קולות. לפי זה יש לנו פירוש קצת חדש של סוד החשמל – יש בו הרבה פירושים. אפשר לפרש שמי ששותק הוא מדבר, אבל אפשר לפרש גם הפוך – שמי שמדבר (ולא סתם, אלא בקולי קולות) הוא שותק. הבעל שם טוב אומר שחש לאחד ומל לשני – שמי שצריך לשמוע שומע והאחר לו, "השומע ישמע והחדל יחדל".

צעקת ה'פסוקים'

בכל אופן, אחרי הקדמה זו, איפה מצאנו גם בחב"ד, אצל הרבי, צעקה? היום, לפני כמה שעות, היה כינוס ילדים של החדר בכפר חב"ד. הרבי הנהיג לומר פסוקים. אז ילד קם וגם עם הידים וגם עם כל הכח שלו צועק "תורה" וכולם צועקים אחריו. איזו מן הנהגה חב"דית זו לצעוק פסוקים?! זכורני, ויתכן שזכור לכמה אנשים פה, שכאשר הרבי התחיל עם הפסוקים בצעקות היו כמה אנשים "עדיני נפש" שמאד הפריעה להם הנהגה זו – איזה חינוך זה?! לחנך ילדים לצעוק?! ככה לומדים תורה?! אנשי חינוך לכאורה, שתמהו – צעקות מחנכות ילד להיות פרא אדם, ולא חסיד עדין נפש.

לתת אפיק לצעקות

לא, יש עצמה וערך חינוכי מאד-מאד לכך שנותנים אפיק לצעוק. יש מורים בעצמם, מחנכים בעצמם, שנחוץ להם אפיק – איזה היתר – שמותר לך לצעוק. כל בן אדם צריך אפיק לצעוק. לא לחשוב שחב"ד זה כך וכך וכו'. אותו ילד שיתחנך על ברכי יב פסוקים וצועק אותם, לא שיצעק במשך כל החיים את כל מה שידבר, אבל לפחות משהו נפתח אצלו בלב שאפשר לצעוק – לצעוק צעקות של קדושה. "תורה צוה" וכל הפסוקים הם קדושה, וצועקים אותם. עד כאן קשר בין ר' אשר לרבי. שוב, ר' אשר לא צעק פסוקים – זה של הרבי – אבל המכנה המשותף כאן הוא שיש אפיק לצעוק. דבר חשוב ביותר. אחר כך אפשר לצעוק איפה שצריך, צריך לשמור את הצעקות. כמו שכתוב בגמרא על "גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות" – שני שמות ה', "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע". חז"ל שואלים, מובן ש"גדול מקדש" ו"גדולה דעה", אבל האם "גדולה נקמה"? דבר כל כך גדול כמו דעת ובית המקדש?! הגמרא עונה, "אין, במילתא", הנקמה גדולה במקום הנכון. צריך את המקום הנכון, הסיטואציה הנכונה. בסיטואציה הנכונה "גדולה נקמה", אבל לא בכל סיטואציה. כך גם צעקה, צריך מקום שמור בכבוד לצעקה גם אצל חב"דניק. זה חלק מהחנוך של הרבי.

לקבל צעקה מצדיק

נחזור לר' אשר, שעל שמו נקרא הרך הנימול: ככלל הוא היה בשקט, אבל היו הרבה פעמים – לא רק בשדה, בפעלד, כלפי שמיא, אלא גם מול בן אדם – שהיה צועק. לא כל צדיק זה כך. שיש מישהו שלא מודע לעומק הפגם הנפשי שלו, שבדרך כלל הוא פגם של גאוה – לפעמים צריך פשוט לצעוק עליו, צעקות בכל הכח. כך היה אצל מי שהיה 'זוכה'. גם בחב"ד מקובל שאם הרבי אומר לך איזו בקורת חריפה, זו זכות. אם תזכה שהרבי יתן לך סטירת לחי – על אחת כמה וכמה, אתה עושה יום טוב. אצל ר' אשר היה אפשר לזכות לקבל צעקות – מי שזכה. יש עוד כל מיני דברים. צריך לספר הרבה ספורים על סוגים שונים של סגולות לקבל ממנו דברים מיוחדים, שניט שייך בכלל לקבל התייחסות כזו אצל צדיק רגיל.

ב. ר' אשר פריינד זצ"ל וספר תהלים

ספר תהלים וקבר דוד המלך

עיקר הווארט שרצינו לומר, שחוץ ממסירות הנפש בלי גבול עבור הזולת בגשמיות וגם ברוחניות – הכלל אצל הבעל שם טוב, שקודם עושים טובה לזולת בגשמיות, וזה עושה כלי לעשות לו טובה ברוחניות, וכך היתה ההנהגה אצלו – בתור עמוד התפלה היה מאד-מאד קשור לספר תהלים. היו זמנים שהוא היה אומר ביום אחד כמה פעמים את כל ספר תהלים. היה משהו שקשור לרבי הקודם. ידוע שלא כולם מחזיקים מהאוטנטיות של קבר דוד בהר ציון. והנה, הרבי הקודם יסד חברת תהלים שחסידי חב"ד ילכו כל שבת לומר תהלים ליד ציון דוד המלך בהר ציון. כלומר, וזה חידוש, שהרבי הקודם מאד החזיק מהאתר הקדוש קבר דוד בירושלים. זה היה המקום של ר' אשר. עד ששת הימים, עד ששחררו את הכותל בעיר העתיקה, זה גם היה המקום הכי קרוב למקום מקדשנו. גם אחרי ששת הימים, מי שהיה הכי קשור לאותו מקום הוא ר' אשר. כל שבת היה מכתת רגלים מביתו ברח' דון יוסף נשיא במקור ברוך ומגיע להר ציון (מטפס ועולה). לא רק בשבת, גם בערב שבת וערב חג – יש מלא סיפורים. חוץ מזה שהיה חסיד גדול של מירון והיה נוסע לכל המקומות הקדושים. מה זה קבר דוד? העצם של ספר תהלים. דוד הוא המחבר, הוא "נעים זמירות ישראל", מחבר ספר תהלים, ואין לך מקום יותר מסוגל לשפוך את הלב והנפש תוך כדי אמירת תהלים כבקבר דוד, מחבר הספר.

תהלים המבואר

ידוע גם, בדרך אגב, שהוא יזם – כבר עשרות שנים לפני שהתבצע בפועל – את ספר התהלים הראשון המבואר, שיהודים פשוטים יוכלו להבין את הפשט של הפסוקים של ספר תהלים. מבין ספרי התנ"ך ספר תהלים הוא הכי קשה להבין פשט. הוא הספר הכי עממי, שכולם אומרים, אבל הכי קשה להבין את פירוש המלות. איך התבצע? על ידי אחד התלמידים שכתב ספר, שבמשך הרבה-הרבה שנים הוא טרח וכתב ספר תהלים המבואר, שתחת כל פסוק יש את פירושו. בעקבותיו יצאו עוד הרבה ספרים מבוארים, אבל זה הספר הראשון שמישהו חשב שצריך לכתוב פסוק בשורה עם ביאור עממי מתחתיו, שמישהו פשוט יכול לומר מה שאומר עם הבנת הנקרא. כמדומני שספר זה כבר נדפס בקרוב לחצי מליון עותקים (פעם אחרונה ששמעתי 300 אלף נמכרו ועוד 100 אלף חולקו). זו זכות פשוטה של ר' אשר, שיהודים אומרים תהלים, והרבה גם מתחילים להבין מה שאומרים.

אשר – פתיחת תהלים ב"אשרי"

השם אשר מאד קשור לספר תהלים, כמו ששמענו מהסבא שפתח את דבריו ב"אשרינו" מלשון אשר. ספר תהלים פותח "אשרי האיש". כל ספר תהלים פותח באשר, אשרי, ומסיים ב"הללויה". יסוד ספר תהלים הוא שקודם האדם, האיש, צריך להיות מאושר – "אשרי האיש…", שאם תתנהג כך וכך תהיה אדם מאושר. סוף הספר הוא "כל הנשמה תהלל יה הללויה", שרבי מאיר דורש שעל כל נשימה ונשימה שאדם זוכה לנשום בעולם הזה צריך לומר תודה רבה לרבונו של עולם. לא מגיע לי לנשום אפילו נשימה אחת – כדרכו של ר' אשר – ואם אני נושם, כלומר שהקב"ה מנשים אותי, כמו בתחלת בריאת האדם, "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים", זו מתנה מן השמים ו"על כל נשימה ונשימה" צריך להלל את ה'. יש הרבה פסוקי "אשרי". הדבר הראשון הוא שאשר קשור לספר תהלים, שמתחיל – ו"הכל הולך אחר הפתיחה" – ב"אשרי". יש עוד הרבה פסוקי "אשרי", כמו "אשרי יושבי ביתך" ועוד ועוד.

רמז לאשר בפתיחת התורה

כבר נאמר רמז: היות שאשר הוא שם קצר, כמו שאמרנו קודם – שם מרוכז אנרגיה, אין סוף אנרגיה וכח יש בו – לפי הקבלה אשר היינו פנימיות עתיק, אושר. עיקר התגלות עתיקא באמא עילאה נקרא אושר. המלה הראשונה של התורה היא "בראשית" – בית אשר, כפי שכתוב בתיקוני הזהר. הפעם הראשונה שיש אשר בדילוג שוה של אותיות היא בפסוק הראשון של התורה ("בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ") – כמו שתהלים פותחים "אשרי" – מדלגים 9 אותיות מה-א של "ברא" ומגיעים ל-ש של "השמים" ועוד 9 אותיות מגיעים ל-ר של "הארץ" (לפי דילוג זה, לפני ה-א של אשר יבוא הלובן הפשוט שלפני ה-ב של בראשית, ללמד שהשרש של אשר הוא לפני הצמצום כו', וד"ל). כלומר שיש כח באשר לחבר את השמים ואת הארץ (משרשו הנעלם הנ"ל), את הרוחניות והגשמיות, את הנשמה והגוף, על דרך "את השמים ואת הארץ" (סוד שם הטוב המייחד שמים וארץ) – לברוא, גם לשון בריאות, גוף בריא עם נשמה בריאה, נשמה בריאה בגוף בריא.

מאמר "אשר" בפסוקי התורה

כשיש מילה קצרה יש ענין גדול לעשות ממנה מה שנקרא "מאמר" בלשון הקבלה – לפתח כל אות למלה או אפילו משפט ופסוק שלם – וכך מתבקש מאד בשם אשר. נקח כעת רק פסוקים מתהלים. אם הייתי רוצה למשל לבנות מאמר מ-אשר בפסוקי התורה, הייתי אומר ש-א היא "אנכי הוי' אלהיך", הדבור הראשון של עשרת הדברות, ש "שמע ישראל" – שני עמודי התווך, שני הפסוקים הכי חשובים בתורה – ו-ר הייתי אומר פסוק (שדברנו עליו לפני כמה שבועות) שמופיע מלה במלה ואות באות בשני מקומות. יש מנהג בברית מילה לחבר את ה-ר' של רבי עם השם ולעשות ר"ת. הצדיק הכי גדול בתולדות ישראל שנקרא אשר (לאחר אשר בן יעקב אבינו, משבטי יה) הוא הרא"ש (משלשת עמודי ההוראה – הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש; בנו הוא רבינו יעקב בעל הטורים, יעקב בן אשר – 'גלגול' אשר בן יעקב). נקרא אשר, אבל עם ה-ר' נקרא רא"ש. לפי המנהג הנ"ל ראוי לכנות את הרך הנימול גם רא"ש. כמו ש-א רומז לאשרי, כך מתאים ל-ר להיות לשון ראשית, ראש. הפסוק הכי חשוב של "ראשית" בתורה, שכתוב פעמיים אותו דבר, הוא "ראשית בכורי אדמתך תביא בית הוי' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו". "ראשית" היא מלה מאד חשובה, לכן דורשים חז"ל שלא נברא העולם אלא בשביל ראשית – תורה, ישראל, תרומה, בכורים, חלה וכו', כל מה שנקרא "ראשית".

מאמר "אשר" בפסוקי תהלים

אמרנו דרך אגב, אם היינו רוצים לעשות מאמר מפסוקי התורה, אך אנו רוצים דווקא מתהלים, כי אשר שעל שמו נקרא הרך הנימול דבוק במיוחד בספר תהלים. דוד המלך בקש שאמירת ספרו תחשב כלימוד נגעים ואהלות, החלק הכי עמוק בנגלה שבתורה. כל יהודי פשוט ששופך את נפשו באמירת תהלים בדבקות – כמה שחב"ד לפי טעם ודעת, יש דבקות למעלה מטו"ד באמירת תהלים, כמו שעולה ממכתבי הרבי הריי"צ שנדפסו בסוף ספר תהלים – כאילו עוסק בנגעים ואהלות. הפסוק הכי מתאים לר' אשר ב-א הוא "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם". על הפסוק הזה יש מאמר מאד יפה של הרבי הקודם, שמסביר בפרט מה זה "מסילות בלבבם", כפי שדברנו הרבה פעמים. אבל כאן העיקר הוא "אשרי אדם עוז לו בך" (= ברית מילה = עצמות בגוף, כמבואר במ"א) – אשרי אשר שלנו – ש"עוז לו בך". שיהיה יהודי עז, "הוי עז כנמר", כהלכה הראשונה בטור שו"ע. מתאים להתחיל רמז בענין זה. גם האבא של אשר, שלא ישכח שיש לו עזות דקדושה, שלא ידחיק אותה אלא יעורר אותה. האשר שלו יעזור לו בכך, ולכל בני המשפחה ולכל הידידים – כולנו כאן ידידים – לגלות ולפתח את מדת העזות דקדושה. ישראל הם "עזין שבאומות", ואשרי מי שיש לו עזות דקדושה – "אשרי אדם עוז לו בך", שכל העזות שלו היא בך, מקבל את העזות מ-כב אתוואן דאורייתא ועוד יותר מ"בך" ממש, עצמותו ומהותו יתברך. מה הביטוי הכי חשוב של ש בתהלים? "שויתי הוי' לנגדי תמיד". ומה ה-ר? אמרנו שאם א היא אשרי אז מתאים ש-ר יהיה ראשית. למרבית הפלא אין הרבה פסוקים בכל התנ"ך שמתחילים ראשית – ארבע בתורה, אחד בתהלים ואחד במשלי. גם הפסוק בתהלים וגם הפסוק במשלי מתחילים "ראשית חכמה". הפסוק בתהלים הוא מהפרק החדש של הרבי, ששרנו קודם ותיכף נשיר שוב, "ראשית חכמה יראת הוי' שכל טוב לכל עשיהם תהלתו עומדת לעד". במשלי כתוב "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה". שני פסוקים בכל הנ"ך שמתחילים "ראשית", ושניהם "ראשית חכמה". כמובן שהעיקר בעבודה, וגם אצל ר' אשר – דוגמה מובהקת – הוא יראתו קודמת לחכמתו שרק אז חכמתו מתקיימת (והפוך לא), "ראשית חכמה יראת הוי' שכל טוב לכל עושיהם" (ללומדיהם לא נאמר אלא דווקא לעושיהם – "המעשה הוא העיקר"). נתבונן בכך, תן לחכם ויחכם עוד, אפשר לעשות הרבה רמזים[ב]. רק בענין הזה שאשר שלנו הוא "אשרי אדם עוז לו בך", "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "ראשית חכמה יראת הוי'" – שלשה קטעי פסוקים מספר תהלים, הספר של ר' אשר. מי שאומר תהלים מתקשר לכל הרביים של חב"ד וגם יש את הקשר עם ר' אשר, על שמו נקרא הרך הנימול, שהיתה הערכה והערצה מאד גדולה משותפת בינו לבין הרבי.

נקצר. לחיים לחיים. שיהיה רב נחת ונזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו מכח המזל של אשר. י"א ניסן עוד כמה ימים. עם משיח צדקנו בראשנו נצא מכל הגלויות שלנו, מכל המיצרים שלנו,  ונזכה לגאולה תיכף ומיד ממש.

[ב] "אשרי אדם עוז לו בך" ועוד "שויתי הוי' לנגדי תמיד" = 2000, סוד ה-ב רבתי של בראשית, בה נברא העולם (בשני הלשונות, ר"ת אש [בראשית היינו ברית אש], יש לב אותיות, סוד "נעוץ סופן בתחלתן", ה-ל של "לעיני כל ישראל" ב-ב של "בראשית ברא אלהים"). כל ג הלשונות הם ר"ת אשר ועוד 3120 = 120 פעמים 26, הוי' ב"ה וכו'. יש ב-ג הלשונות 49 אותיות, הרבוע של 7 (תן לחכם ויחכם עוד):

א  ש  ר  י  א  ד  ם

ע  ו  ז  ל  ו  ב  ך

ש  ו  י  ת  י  י  ה

ו  ה  ל  נ  ג  ד  י

ת  מ  י  ד  ר  א  ש

י  ת  ח  כ  מ  ה  י

ר  א  ת  י  ה  ו  ה

Download

Download

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הרבי רש"ב – בן שנעשה עבד

אשכבתא דרבי בקביעות כהשנה

שבוע טוב ומזל טוב, שיהיה בנין עדי עד. כעת אור ל-ב ניסן, יום ההילולא רבה של הרבי הרש"ב. היום היה שבת ר"ח ניסן, היום בו הקריב נחשון בן עמינדב את קרבנו לחנוכת המזבח, והוא יום ההולדת של רבי נחמן (ניסן-נחשון-נחמן – נסי נסים של נאמן כפוף ונאמן פשוט). הקביעות של השנה הזו היא בדיוק כמו הקביעות בשנת תר"פ. הרבי הרש"ב הסתלק במוצאי שבת, כמו אדמו"ר הזקן, שהסתלק בכ"ד טבת שגם היה במוצאי שבת. יש ספר שמתאר את הסתלקות הרבי הרש"ב, שנקרא "אשכבתא דרבי" – ספר נדיר, מאד מומלץ שישתדלו להשיג אותו (אומרים שאפשר היום להוריד הכל באינטרנט, להשיג אחד ממש זה יקר המציאות), משהו מופלא ביותר. הסתלקות הרבי הרש"ב, שהיתה בזמן הזה ממש, היא כמו רשב"י – "בחד קטירא אתקטרנא, ביה אחידא ביה להיטא".

'אני הולך לשמים, ומשאיר לכם את הכתבים'

לפני ההסתלקות הרבי אמר 'אני הולך לשמים, ומשאיר לכם את הכתבים'. יש הרבה מה להתבונן במשפט הזה. הדבר הכי פשוט הוא שהכתבים הם כמו שאמרו חז"ל על "אנכי הוי' אלהיך" – "אנא נפשי כתבית יהבית", שהרבי הכניס את העצמות שלו בכתבים, וממילא מי שמתמסר לכתבים יכול לתפוס בו ממש. אפשר לומר אפילו עוד יותר. לכאורה החידוש של החסידות בכלל, של הבעל שם טוב, הוא שאפשר להיות "אין וועלט, אויס וועלט" בו זמנית, בתוך העולם ומחוץ-מעל העולם בו זמנית. פעם גם צדיק הכי גדול, תוך כדי עלית נשמה לא יכול היה לנהל שיחת חולין עם יהודי, והבעל שם טוב חדש שאפשר להיות "אין וועלט" ו"אויס וועלט" ממש בו זמנית. לכאורה איך תואם ש"איך גיי אין הימל" ומשאיר את הכתבים? אף שאפשר לומר שיש "תורה רושם אלקות" (כפי שכתוב), הוא נמצא בתוך הכתבים, בכל אופן – אני בשמים ואת הכתבים משאיר למטה. לכאורה עדיין לא בדיוק אותו דבר, אותו מקום, לא לגמרי אין וועלט אויס וועלט בו זמנית.

'אין וועלט – אויס וועלט' בזכות הכתבים

אפשר לומר שבזכות הכתבים שאני משאיר לכם למטה, גם אתם תוכלו להיות אתי למעלה בשמים, שזו המגמה האמתית. לא שאני נפרד מכם בכלל, שאני עולה לשמים ומשאיר לכם את הכתבים למטה בארץ, אלא שמכח הכתבים אפשר להיות אתי לגמרי, איפה שאיני נמצא. מענין שבאידיש לא אומרים 'עולה לשמים', כמו אליהו הנביא שעלה בסערה השמימה, אלא 'איך גיי' – אני הולך לשמים. אפשר לומר שמהלך בשמים, "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", ומי שרוצה ללכת אתי, להיות באותו מהלך שלי, זה מכח הכתבים שאני משאיר למטה. אף על פי כן ידוע הסיפור – סיפור מזעזע, שלא מצאנו כזה דבר אצל אף צדיק שאני זוכר – שבשנת הסתלקותו הלכו איתו יחד לשמים עשרה תלמידים מובחרים, הנבחרת. ר' שילם, החוזר של מאמריו, ועוד תשעה מהמובחרים ביותר. גם הבן שלו כמעט שהצטרף אליהם, רק שבחסדי שמים, שלא להשאיר את הצאן בלי רועה, הקב"ה רחם והרבי הקודם נשאר בחיים, אבל גם הוא היה על סף ההסתלקות. שמה שהוא אמר 'איך גיי אין הימל' יש בזה תוקף שתופס את כל מי שקשור אליו. הוא לא רצה שיסתלקו כולם, זה בטוח. הוא רצה שמכח הכתבים יתאפשר להיות גם בשמים וגם בארץ בו זמנית, כמו הבעל שם טוב. בכל אופן, אשכבתא דרבי היא ממש ביום הזה, בזמן הזה, במוצאי שבת אור ל-ב' ניסן, חדש הגאולה.

"בן שנעשה עבד" כולל המדרגות שאחריו

יש לרבי הרש"ב שני המשכים גדולים מאד, ס"ו וע"ב. מהנקודות העיקריות בס"ו, שגם הרבי הרש"ב אמר שהוא מתכוון לעצמו, הוא הנושא של "בן שנעשה עבד". שאפשר להיות בן, אבל כאשר הבן מתמסר לאביו לגמרי הוא עולה במדרגה. כמו שכתוב גם בתניא, שיש שתי עבודות, אהבה ויראה – אהבה היא מדת בן ויראה מדת עבד – והדרגה הכי גבוהה היא בן שעולה לעבד, ואז היראה היא יראה עילאה, ירא בשת, ומתוך מסירותו לאבא הוא משיג, מצליח לעשות, הרבה יותר מאשר בן בפני עצמו. ידוע ומוסבר אצלנו בכמה מקומות, שאצל רבי הלל, אצל אדמו"ר האמצעי, יש גם מדרגה של בן שנעשה עבד שנעשה בן, שהיא בחינת משיח. הרי על המשיח כתוב "בני אתה אני היום ילידתיך". משיח הוא כמו דוד, עליו כתוב "דוד עבדי". על משה רבינו כתוב "משה עבד הוי'". הכי גדולים, גם משה וגם דוד, מתוארים כעבד, ואילו המשיח נקרא בן, "בני אתה". מי זה? אחד שקיים את הבן הראשון, שנעשה עבד – שנתעלה לעבד שלמעלה מבן – ועלה עוד עליה, בן שנעשה עבד שנעשה בן. למה הרבי הרש"ב לא כותב על עליה זו? כנראה שבשבילו עליה זו כלולה בתוך ה"בן שנעשה עבד", ולא צריך עוד מדרגה.

מדרגתו העצמית של הרבי רש"ב ביחס לאביו הרבי מהר"ש

שוב, כל צדיק כאשר מסביר משהו הוא מדבר על עצמו. העלינו דווקא נושא זה מס"ו, ולא משהו מע"ב שאחריו, כי אמר בפירוש שעם ענין זה הוא מזדהה לגמרי, ואמר שביחס לאביו הוא בן שנעשה עבד. אני בן של הרבי המהר"ש, ובעבודה נעשיתי עבד שלו. כל הנושא בא לתאר את עצמו. הוא לא רצה לומר שאני בן שנעשה עבד וחזר להיות בן – כבר מאבד את הטעם, אם כלפי אבא שלו. הטעם הוא שאתה נשאר בן שנעשה עבד – זה החידוש. מובן מאד שלא רוצה עוד עליה, אבל גם לא רוצה לפספס את העליה הנוספת. חייבים לומר שהיא נכללת, ולא צריך לומר זאת אפילו. שבבן שנעשה עבד של הרבי הרש"ב נכלל גם הבן שאחריו וגם אחר כך. יש ענינים לגביהם מסביר רבי הלל בביאורו לקונטרס ההתפעלות, לגבי מעלת השכל ומעלת המדות, שהיחס הוא אין סופי – שרש המדות למעלה מהשכל, ושרש השכל למעלה משרש המדות וכו' עד אין סוף. מה בסוף יותר גבוה? פעם למדנו שאולי זה מחלוקת בין רבי הלל ורבי אייזיק, שאצל רבי הלל, העובד, הכי גבוה כנראה המדות, ואצל רבי אייזיק, המשכיל, יתכן ששרש השכל הכי גבוה. בכל אופן, יש תופעות של עליות עד אין סוף אחד מעל השני. גם בנושא של בן ועבד, כנראה גם כך. ברור שאצל הרבי הרש"ב הכי גבוה הוא העבד. אם נאמר שעבד היא 'עבודה' ובן היינו "בן חכם ישמח אב", השכלה, לגמרי מתאים למה שאמרנו קודם – מה יותר גבוה, השכל או הרגש. העבד הוא הלב, "עבודה שבלב זו תפלה" (נסביר תיכף), ולמוד תורה הוא השכל. הבן צריך להיות חכם לשמח את אביו, אבל פשיטא שאצל הרבי הרש"ב העיקר הוא העבד, ולכן העיקר "בן שנעשה עבד" ולא צריך להזכיר עוד מדרגה.

"יפה כח הבן מכח האב" – בענין ה'המשכים' – מכח היותו "בן שנעשה עבד"

ידוע ש"יפה כח הבן מכח האב". הפשט הוא שיש משהו בבן שיותר מהאב, אבל דורשים בחסידות ש"יפה כח הבן מכח האב" – בא לו מכח האב. אם רוצים לומר את השבח העיקרי של הרבי הרש"ב בחסידות, בכתבים שהוא משאיר לנו, כדי שנשיג גם את מעלתו ש'איך גיי אין הימל', הוא לקח דבר שהתחיל אביו ופתח אותו. הרבי מהר"ש התחיל משהו בלימוד החסידות, שלא היה קודם אצל הרביים הראשונים – אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי והצמח צדק. הוא התחיל לומר המשכים. קודם היו רק מאמרים בודדים, או ספרים שלמים – ספר התניא, התורה שבכתב של החסידות, וכמה ספרים של אדמו"ר האמצעי. שכל המשך החסידות יהיה נושא אחד שמתפתח והולך – התחיל בכך הרבי מהר"ש. אבל מי שפתח והביא לשלמות הוא הרבי הרש"ב, עד ההמשך הכי גדול – ע"ב. אם מתבוננים בהמשכים של הרבי הרש"ב בהחלט אפשר לומר ש"יפה כח הבן מכח האב". הוא לקח את הענין של פיתוח נושא ולימוד ושכלל את זה מאד. הרי המשך ע"ב הוא ארבע שנים, 144 מאמרים בהמשך אחד, ועוד חלק שלישי שלא מחולק – בערך 200 מאמרים, מכל מאמר אפשר לעשות ספר שלם, הכל המשך אחד. על כך בהחלט אפשר לומר ש"יפה כח הבן מכח האב". כדי לחבר את הנושאים אפשר לומר שמה שהבן זוכה ומצליח לקחת מהאבא את החידוש שלו ולפתח אותו בא מכח היותו "בן שנעשה עבד". בן שלא במודע מבטל את עצמו לגמרי – מעבר לבטול הטבעי של בן, מה שעובד על בטול ומסירות נפש כמו עבד לגבי האדון – לא יוכל לקחת את החידוש של האבא ולפתח עד אין סוף. דווקא בן שנעשה עבד הוא נשאר בן. אצל החסידים למשל אף אחד לא מתייחס אל הרבי הרש"ב כעבד של הרבי המהר"ש – אף אחד לא יעלה על דעתו – כולם יודעים שהוא האבא והוא הבן, והוא הרבי כבן של הרבי הקודם, לכן הוא קבל את כתר הנשיאות. אבל העובדה שהוא יכול בגלוי להיות "יפה כח הבן מכח האב" (דבר שאין כמעט דוגמה כזו שלו) נובעת מכך שעבד על עצמו ובטל עצמו כלפי אביו עד כדי כך שזכה להיות "בן שנעשה עבד". עד כאן פתיחה לכבוד בעל ההילולא.

ניגנו ניגון פונוביז'.

ב. שמות החתן והכלה – שלשת העמודים עליהם העולם עומד

יהונתן – עמוד החסד; ישראל – עמוד התורה; מוריה – עמוד העבודה

ידוע שיש שלשה עמודים עליהם העולם עומד – תורה, עבודה וגמילות חסדים. "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אפשר לכוון זאת בשמות החתן והכלה. לחתן יש שני שמות, יהונתן-ישראל, ולכלה קוראים מוריה. יהונתן לשון נתינה – חסד. ישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" – תורה. מוריה היינו הר המוריה, שדוד כבר יחד את המקום – גרן ארנן היבוסי – ששם יבנה בית המקדש, וכך קיים בנו שלמה המלך את צוואתו. הוא החל לבנות את בית ה' בהר המוריה, המקום שנגלה לדוד אביהו (כך כתוב), בגרן ארנן היבוסי ("ויחל שלמה לבנות את בית הוי' בירושלם בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי"). מה היה הגילוי לדוד המלך? היתה גזרה נגד היהודים, ושם מלאך ה' הופיע ובצווי הקב"ה המגפה נעצרה, כמו אצל אהרן הכהן הגדול בצווי משה רבינו. זה הגילוי שה' נראה שם לדוד המלך – עיקר הגילוי לדוד המלך – ואז הוא הבין ששם מקום של התעוררות רחמים ורבים ובטול גזרות, המתקת דינים בלשון הקבלה, וכאן המקום לבנות את בית המקדש. זה פשט הפסוקים. חז"ל ואפילו תרגום יונתן מוסיפים ששם מקום העקדה והמקום שהתפלל יעקב, אבל פשט הפסוק ששם המקום שה' נגלה לדוד המלך, בגרן ארנן היבוסי, והמקום נקרא "הר המוריה" (רמז נאה: הר המוריה – גרן ארנן היבוסי = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"). בעקדה כתוב "ארץ המריה", אבל כאן כתוב "הר המוריה", כפי שאנחנו מכירים. בעקדה גם כתוב מֹריה חסר. אם רוצים לעשות גימטריא, צריך לדעת איך לכתוב. בהזמנה כתוב עם ו, וכך הכי נכון, כי בדברי הימים כתוב "הר המוריה" מלא ו משא"כ "ארץ המֹריה" בעקדת יצחק חסר ו. שם מקום המקדש, מקום העבודה. הפסוק אומר בשיר השירים "מי זאת עלה מן המדבר כתימרות עשן מקטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל". "מקטרת" היינו עלית ענן הקטרת (סוד "בחד קטירא אתקטרנא וכו'" הנ"ל), "מור ולבונה וכל אבקת רוכל", סממני הקטרת ש"הדק היטב היטב הדק". ברור שמוריה על שם העבודה – בית המקדש. אז יש לנו בשמות החתן והכלה את שלשת הקוים – קו הנתינה, יהונתן, קו התורה, ישראל (גם ידוע שישראל אותיות לי-ראש, צריך ראש טוב כדי ללמוד תורה, וצריך גם ראש ישיבה טוב, לי-ראש, צריך לקבל מהראש) וקו העבודה, מוריה.

מעלת העבודה אצל בעל ההילולא – החזרת עטרת העבודה ביסוד תומכי תמימים

נחזור לבעל ההילולא של היום: מה הכי חשוב אצלו משלשת הקוים? מי שהקשיב טוב קודם יכול להבין שהכי חשוב אצלו הוא קו העבודה, "בן שנעשה עבד". בכלל ידוע שבדור של הרבי הרש"ב, שני דורות אחרי הצמח-צדק, חוץ מליובאוויטש היו עוד חסידויות של חב"ד – מבני הצמח-צדק. אפילו בזמן הצמח-צדק גופא, לפני דור הבנים שלו, המצב – כך מתואר ומקובל, ומי שכותב זאת בפירוש, באותיות הכי חזקות, הוא נכד הצמח-צדק ה"מגן אבות", שהממד של עבודת ה' בתפלה ירד בחב"ד, מאז אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי. כלומר, ההשכלה עלתה, יש הרבה שכל בין החסידים, והעבודה שבלב ירדה. והנה, מה היה עיקר החידוש של הרבי הרש"ב? מכירים שהוא עשה ישיבה לבחורים, ענין שהיה חידוש, ובישיבה למדו בחורים המשכים לעומק – המשכי הרבי עצמו. מה היתה המטרה? מה הוא הצליח לעשות? אפילו אותו "מגן אבות", בן דודו, באיזה שלב הודה – לא היה הכי הכי תיאום דעות ביניהם, אבל הוא בעצמו הודה – שהרבי הרש"ב הצליח להחזיר עטרה ליושנה בענין עמוד העבודה, "עבודה שבלב זו תפלה". כל עומק החסידות שלו היה במטרה אחת, מודעת וידועה לכולם, שלא רצה השכלה לשם השכלה, לא להיות חכם בחסידות, אלא שהיא תשמש דלק כדי להתפלל. לכן הוא כתב את קונטרס העבודה ואת קונטרס התפלה, וכך הדריך וחנך את התמימים. לכן לא קרא להם חכמים, משכילים או נבונים, אלא תמימים. הוא רצה שיצמחו כאן בחורים תמימים, שעובדים את ה' בתמימות, ועיקר הדגש היה על העבודה – דבר שמשקף אותו עצמו, שהעיקר אצלו היה עבודה. שוב, בשמות החתן והכלה שלנו העבודה היא מוריה, הכלה, ה"אשת חיל עטרת בעלה", להחזיר עטרה ליושנה. "מקטרת [מור ולבונה מכל אבקת רוכל]" בגימטריא אשת חיל.

ג. ביאור הזהר לפרשת ויקרא – כל אחד מהקוים נעלה על כולם וכולל את כולם

פרשת ויקרא – קריאה וקרוב

הכל צריך להתקשר לפרשת שבוע, צריכים "לחיות עם הזמן". הדבר משתקף מאד יפה בחתונה שלנו, שהיא ערב שבת פרשת ויקרא. כעת אנחנו במוצאי ויקרא. ויקרא היא פרשת הקרבנות, פרשת העבודה. ילד יהודי מתחיל ללמוד תורה מחומש ויקרא, כך מנהג ישראל. מתחיל מטהרות, מקרבנות, ממסירות נפש. דווקא בקרבן היהודי מתקרב לה', יותר מכל דבר אחר. רוצים להיות קרובים לקב"ה, וה' רוצה להיות קרוב אלינו. "קרוב הוי' לכל קראיו [פרשת ויקרא] לכל אשר יקראהו באמת". תורת קרבה, תורת קרבן, תורה של עבודה, תורה שאומרת ש"המעשה הוא העיקר".

"אתבסם ואתקרב ואתקשר" – שלשת הקוים הכלולים בעבודת הקרבנות

הזהר על הפרשה אומר: "תא חזי, בשעתא דבר נש מתקן עובדוי על ידי דקרבנא כולא אתבסם ואתקרב ואתקשר דא בדא ביחודא שלים, הדא הוא דכתיב 'אדם כי יקריב מכם', 'כי יקריב' לקשרא מילין כדקא חזי". בתרגום: 'בא וראה, בשעה שבן אדם – יהודי – מתקן את מעשיו, את עבודתו, על ידי עבודת הקרבן [נושא הפרשה] מתבשם ומתקרב ומתקשר הכל יחד ביחוד שלם, וזה מה שכתוב 'אדם כי יקריב מכם', 'כי יקריב' לקשר את כל הדברים יחד כמו שצריך'. המיוחד במאמר זה של הזהר, כפי שמסביר האבא של הרבי – ידוע שהוא מפרש את הזהר, במיוחד את הלשונות המיוחדים שבזהר – הוא הלשון "אתבסם ואתקרב ואתקשר", שלישית המושגים. מי שמתקן את מעשיו על ידי עבודת הקרבן – הכל מתבשם ומתקרב ומתקשר ביחוד שלם. הוא אומר ששלש המלים הן כנגד שלשת הקוים, שכפי שהסברנו כרגע הם כנגד שמות החתן והכלה (שעוד לא עשינו את הגימטריא שלהם, תיכף בע"ה). אנחנו יוצאים מפורים, גם החתונה היתה ביום האחרון של חדש אדר, השיא של "מרבין בשמחה" של פורים. הכל מתחיל מ"אתבסם" – "חייב איניש לבסומי בפוריא" – והוא אומר ש"אתבסם" היינו קו שמאל. למה? כי להתבשם פירושו להמתיק דינים. בדיוק הווארט שאמרנו, שדוד בחר בגרן ארנן היבוסי ששם יהיה בית המקדש כי שם נראה ה' אליו בכך שיש פה ביסום, המתקת דין וכח אדיר מהשמים לבטל גזרות רעות מעל עם ישראל. הוא אומר שלכך קוראים "אתבסם". הכח הראשון שיש בקרבן הוא כח בישום, השייך דווקא לקו שמאל – כך מסביר רבי לויק. הכח השני הוא להתקרב – הפשט של קרבן, לשון התקרבות. גם הזהר עצמו – לא רק בחסידות – אומר שקרבן לשון התקרבות. כמו שלמדנו לפני כמה ימים, יש ארבע פעמים קרבן בפסוק השני בחומש. כל המסה של רכוז המלה קרבן היא בשלשת הפרקים הראשונים של פרשת ויקרא – 55 פעמים השרש קרב, בלי שום ערך כלל וכלל לכל התנ"ך. כל ההתקרבות, הקרבן, נמצאים בתחלת פרשת ויקרא. גם הזהר עצמו אומר שקרבן לשון קרוב, שמקרב אותנו לקב"ה. כאן "אתקרב" הוא הפועל השני בזהר. רבי לויק אומר שאתקרב היינו קו ימין של הקרבן. "אתבסם" הוא כח קו שמאל של הקרבן, כל המתקת דינים היא בשרש מדת הדין, שרש קו שמאל. ביחוד החתן והכלה של שיר השירים הוא אומר ש"אתבסם" היינו "שמאלו תחת לראשי", ואילו "אתקרב" היינו "וימינו תחבקני". הפועל השלישי הוא "אתקשר", "הקשורים ליעקב", קו האמצעי. כך מסביר רבי לויק. הקרבן מבשם ומקרב ומקשר הכל יחד ביחודא שלים. שוב, להתבשם היינו "שמאלו תחת לראשי", להתקרב "וימינו תחבקני", ולהתקשר היינו "הקשורים ליעקב". ידוע פירושו של אדמו"ר הזקן שמי ששייך ליעקב, לקדושה, חייב קשר – חייב להתחתן, לא יכול להשאר רווק.

צירוף הקוים בזהר והקבלתם לסדר התפלות

נתבונן מה הצירוף שיצא, כפי שאנו תמיד אוהבים לעשות צירוף לפי הסדר: הסדר הוא שמאל-ימין-אמצע, וכנגד אותיות שם הוי' היינו היו, הצירוף של ספירת ההוד. הוד היינו האדן של עבודת ה', "מודה אני לפניך", "הודו להוי' כי טוב", "הודו להוי' קראו בשמו". כך יוצא הצירוף לפי הפירוש של האבא של הרבי. יש על פירוש האבא של הרבי שיחה של הרבי, גם בבחינת "יפה כח הבן מכח האב". הוא אומר שכל עבודת הקרבנות שייכת לקו שמאל מבין שלשת הקוים שעליהם העולם עומד. אז העובדה שיש "אתבסם ואתקרב ואתקשר דא בדא ביחודא שלים" אומרת שכל שלשת הקוים כלולים בתוך קו שמאל (ובעצם כל מה שיהודי עוסק בתורה ועבודה וגמילות חסדים, שלשת הדברים שעליהם העולם עומד – הכל היא עבודת ה', הכל שייך לקו העבודה; וגם מצאנו בחז"ל שעבודת התפלה, קו העבודה ממש, מכונה "חסד", כמ"ש "גומל נפשו [נפש היינו תפלה] איש חסד"). על פי פשט קו העבודה הוא עבודת התפלה, שבמקום הקרבנות. יש דעה בחז"ל (שהרמב"ם מביא בהלכות מלכים) שאברהם-יצחק-יעקב תקנו שחרית-מנחה-ערבית, אך הכל שייך ליצחק, קו שמאל. כשאומרים שהאבות תקנו את התפלות – הכל כלול בשמאל. אם רוצים להתפלל ולכוון את הסדר של אתבסם-אתקרב-אתקשר, מנחה היא תפלת הביסום, שחרית תפלת ההתקרבות וערבית תפלת ההתקשרות. כך יוצא מהסדר של רבי לויק – לא סדר היום בשום כיוון, מנחה-שחרית-ערבית. יש רמז מפורסם כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ש"שמע" ר"ת שחרית-מנחה-ערבית, לפי סדר היום. אבל גם ידוע שבמלה "שמע" יש סדר של רמז בכל אחד מהצירופים (בר"ת), אז כאן אתבסם-אתקרב-אתקשר שכנגד מנחה-שחרית-ערבית היינו משע – ר"ת "מקומו של עולם" (לשון חז"ל). כאן העיקר מנחה, "לא נענה אליהו הנביא אלא בשעת המנחה" – גם שם בטול גזרה והמתקת דין. עיקר הבסום הוא במנחה, ומכאן רמז – לא כנוהגים לאכול סעודת פורים בבקר – שצריך לאכול סעודת פורים בזמן מנחה, עיקר זמן הבסום. כנראה גם בכל יום הזמן להתבסם הוא אז. עיקר הקירוב – איך מתקרבים לה'? בכח ההתבוננות – הוא בשחרית, בה עיקר עבודת ההתבוננות. מכח ההתבוננות מתקרבים לה' באהבה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" בעיקר בתפלת שחרית. בסוף, "הקשורים ליעקב", עצם הזווג הוא בערבית. בכל אופן, כך יוצא. מה הווארט? שכל שלשת הקוים כאן הם בתוך העבודה, קו העבודה כולל את הכל.

שלשת הקוים אמת

יש פה נושא מאד יפה שנאמר בקצור: לכאורה, אם הייתי שואל מבין שלשת הקוים איזה קו הכי כללי. לא בתפלות, אלא חוזרים להתחלה. כמו גם בשמות החתן והכלה. נעשה את הגימטריא: יהונתן (ימין) ישראל (אמצע) מוריה (שמאל, כפי שראוי להיות, בנין המלכות, האשה, מן הגבורות. הענין של פרשת ויקרא הוא היחוד של קו שמאל, יסוד היסודות). יהונתן ישראל מוריה עולה 1323. היות שיש שלשה קוים, שלשה שמות, נחלק לשלש: 441, אמת. שלשת השמות הם אמת-אמת-אמת. אמת הוא מספר מושלם, 21 ברבוע, "אהיה אשר אהיה". אם יש זווג אמתי, אין כמו הזווג הזה – "בתלת זימני הוי חזקה" של אמת, הכל אמת, כל אחד מהשמות. בדרך כלל, מהו קו האמת? "תתן אמת ליעקב". בדרך כלל אמת היא קו האמצע, שהוא האמת, הוא נושא ההפכים, הוא התורה – "אין אמת אלא תורה" (שכאן היינו השם ישראל, וכמבואר במ"א שישראל עולה אמת, 21 ברבוע, ועוד יפי, 10 ברבוע). אבל אם יש שלש פעמים אמת, השמות רוצים לשדר לנו שכל הקוים הם אמת, הכל כאן אמת. אמת היינו "אין עוד מלבדו". יש אמת ויש להבדיל הפך-האמת, אין משהו באמצע – או שזה אמת או שזה שקר. "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם". ה' אמת ו"אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" – זו האמת. היום היה יום ההולדת של רבי נחמן, נאמר ווארט ממנו. הוא אומר שיש כמה דברים ש"אין עוד", שאין כנגדם ולא כלום – אחד, קדש ואמת. דבר שהוא אחד, אם הוא אחד, הוא אחד ואין שני. אם הוא אמת הוא אמת, אין עוד. טהור לא כך – טהירו הוא אחר הצמצום. שלשת הדברים האלה אצלו הם "לפני הצמצום" בלשון חב"ד. מקום שאין עוד – אמת, קדש ואחד. כאן יש לנו אמת.

ביאור הרבי במעלת התכללות שלשת הקוים בשרש השמאל על התכללותם בשרש האמצע

מה שנראה עכשיו – יוצא לנו מפתוח של שיחת הרבי – שבכל אחד משלשת הקוים יש תכונה שכוללת הכל, תכונה שהוא האמת ואין עוד מלבדו. הייתי חושב שרק קו האמצעי הוא אמת, אבל כאן רואים, והזהר אומר, שיש משהו בקו העבודה שיותר כללי אפילו מקו האמצעי. יש משהו בקו שמאל – שאצלנו בפרטות מוריה – שיותר הכל. יש משהו בקו האמצעי שכולל הכל. יש שלשה קוים שעולים. יש ציור ששלשת הקוים, אברהם-יצחק-יעקב, מתקרבים לתוך נקודה למטה. כתוב שהאות ש היא ששלשת האבות מגיעים לנקודה אחת, ספירת היסוד – יוסף. כמה שנקודת היסוד, שגם נקראת נקודת האמת, היא באמצע – תחת יעקב, גופא ובריתא חשבינן חד – יש לה נטיה לקו שמאל. כאן כתוב שאיננו רוצים לקרב את הקוים למטה, אלא למעלה, כמו 'איך גיי אין הימל', שהקוים מתקרבים למעלה לנקודה אחת. הרבי כותב שבקו האמצעי יש ודאי משהו שנעלה מכל הקוים. הוא נקרא "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", ובתוך הכתר גופא יש לשני הקוים ימין ושמאל שרש בחיצוניות הכתר ואילו הקו האמצעי – יעקב – עולה עד לרדל"א, פנימיות עתיק, ושם שני הקוים הקיצוניים של ימין ושמאל מתקרבים ונפגשים בנקודה משותפת, בשפיץ העליון של הקו האמצעי. אבל, יש משהו בקו שמאל, בסוד הקרבן, ש"רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף", שקו שמאל עולה באור חוזר, ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", הוא עולה גם יותר גבוה מנקודת המפגש של שלשת הקוים בפנימיות עתיק.

התגלות המלך כפי ששייך לשרים והתגלות המלך בפני עצמו

את כל זה צריך להבין, רוצים לא להשאר עם אותיות של קבלה, צריך להסביר. כלומר, יש משהו בקו שמאל שבשרש הראשון, העליון, שלו, יותר גבוה גם מהשפיץ של הקו האמצעי, "הבריח התיכון". על קו ימין הרבי בכלל לא מדבר בשיחה, אלא רק משוה בין מה שהייתי חושב לכאורה שהקו שמקרב ומיחד את כל הקוים יחד הוא הקו האמצעי, והנה מתחדש שיש משהו בקו שמאל עוד יותר ממנו. ידוע שכאשר יש שני שרים מנוגדים אחד לשני, כמו "מיכאל שר של מים" ו"גבריאל שר של אש", אז "עושה שלום במרומיו" – על ידי גילוי המלך העליון הקוים מתחברים. מיכאל הוא הימין, גבריאל השמאל, והמלך הוא לכאורה השפיץ העליון של קו האמצע (והוא על דרך "שלשה שותפים באדם", השייך לחתונה). הרבי אומר שיש בכך שתי בחינות – ווארט מאד יקר: יש את גילוי המלך העליון כפי שעדיין שייך לשרים שלו. כשהמלך מתגלה, כשייך לשרים (תכף ננסה להסביר טפה), השרים מתבטלים למלך, מתחברים, אבל עדיין כל שר נשאר במציאות שלו. לא שהמציאות מתבטלת לחלוטין. אבל יש התגלות של המלך שאינה התגלות של המלך כפי ששייך לשרים בכלל, אלא התגלות המלך בפני עצמו.

מעשה ממלך ענו

היות שהיום יום ההולדת של רבי נחמן, הדבר מזכיר את אחד מסיפוריו – על מלך חכם וענו מאד. סיפור שאנחנו מאד אוהבים, ולמדנו פעם באריכות בשכם אם מישהו כאן זוכר (כנראה שלא). היה שם חכם שהצליח שפתאום המלך – שהסתתר תמיד מאחורי וילון ולא התגלה מעולם לאף אחד – יתגלה. כאשר החכם האמתי התחיל לשבח אותו בנקודה העצמית שלו, נקודת הענוה שלו, פתאום המלך פתח את הוילון לראות מי שיכול לומר עלי את האמת, האישית, הבלעדית, שאף אחד לא מכיר, ואז הוא התגלה. הסיפור הזה הוא דוגמה של התגלות המלך לא כפי ששייך לאף אחד, התגלות המלך עצמו. כאשר יש התגלות של המלך עצמו, שם הווארט של הסיפור, הייתי חושב אליבא דחסידות חב"ד שהיה צריך לשבח את המלך ברוממות העצמית שלו. איך מוסבר אצלנו? שלמלך יש רוממות עצמית ואחר כך יש שפלות עצמית, "והייתי שפל בעיני", ויש לו בחיצוניות כח ההתנשאות על עם. כמו מטוטלת, שהשפיץ למעלה הוא רוממות עצמית, ולמטה נע ונד בין שפלות פנימית להתנשאות על עם, ומה שמחזיק ומווסת הוא הרוממות העצמית. לכן הייתי חושב שכדי לגלות את עצם המלך היה צריך לחשוף את הרוממות העצמית שלו. אך בסיפור לכאורה לא כך. מה שמגלה את עצמות המלך הוא דווקא הענוה, השפלות העצמית הפנימית שלו. כנראה שגם אינה בדיוק "והייתי שפל בעיני" – זו ענוה, ולא שפלות, שם בסיפור של רבי נחמן. זו ענוה שבאמת המקור שלה הוא ברוממות, איך שאני מבין ותופס את הרוממות העצמית של המלך. הפליא את המלך איך יש מישהו שיכול להכיר את המלך שבי, את הרוממות, התכונה העצמית של הרוממות שהיא ענות המלך. עד כאן מאמר מוסגר לכבוד רבי נחמן.

לא להסתפק בכישורי המלך אלא לרצות במלך עצמו

כאן הרבי כותב שאם יש גילוי של המלך לא איך ששייך למישהו בעולם, לשרים שלו, רק המלך עצמו – הגילוי כל כך עצום, כל כך נורא, "מה נורא המקום הזה" (יחוד יראה-נורא אצל הבעל שם טוב), שפועל התבטלות מוחלטת של השרים. הגילוי הזה הוא גילוי שרש קו שמאל. שוב, גילוי שרש קו האמצע, שלכאורה הוא המובחר והמעולה, הוא רק גילוי שרש המלך כפי שהוא שייך לשרים, שהוא מלך (כמו השותף השלישי באדם כנ"ל). נסביר בפשטות: יש מצוה של מינוי מלך, המצוה הראשונה של עם ישראל שנכנס לארץ ישראל. נעשה בחירות – נבחר מלך. מה יהיה במצע? מה אנשים ירצו לבחור? אחד שהכי מוכשר להיות מלך. יש אצל אנשים איזו תפיסה – דמיונית או מציאותית – מי מוכשר להיות מלך, מי יכול להיות מלך. כל מה שאנשים יכולים לצייר לעצמם הוא רק המדרגה של מלך כמו ששייך לשרים – הכישורים שלו להנהיג מדינה – וזה פספוס גמור של המלך. לא שאין לו כישורים, אבל לחשוב שהמלך הוא הוא סך כל הכישורים שלו – כישורים היינו כשׂרים – להנהיג מדינה זה פספוס. זו רק המדרגה התחתונה של המלך, אבל המלך עצמו הוא "איך גיי אין הימל", "רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף".

מעלת שרש קו הימין – "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" (העתקת וקירוב אנשים רק בימין מקרבת)

כדי להשלים את התמונה צריך להוסיף על קו ימין, שהרבי לא מזכיר. יש מאמר מפורסם בזהר, שודאי כולנו זוכרים, שקו ימין הוא הכל – "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא". שאין שמאל כלל למעלה בעתיקא, הכל ימין. איך זה? אנחנו עכשיו בהילולא של הרבי הרש"ב. גם הבן שלו ממשיך אותו, "יפה כח הבן מכח האב" – הרבי הקודם. אפשר בהחלט לומר שכל הווארטים של הרבי הקודם, או שממש שמע מאביו או שהם בהשראת אביו. יש ווארט מאד יפה, שרק רבי יכול לומר כמותו, שהרבי הקודם מסביר על "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא": "עתיקא" היינו הרצון שלי להעתיק אותך מהמקום שלך למקום אחר – רוצה להחזיר אותך בתשובה. ווארט שמאד חשוב לכל מי שעוסק בקירוב. "לית שמאלא בהאי עתיקא", אם עוסקים בעבודת העתיקא, אם עובדים בהעתקת נשמות ממקום למקום, "לית שמאלא… כולא ימינא". אין שום שמץ של שמאל דוחה, אין שום דחיה. אם אתה רוצה להעתיק מישהו, להחזיר מישהו בתשובה – אולי אפילו להחזיר את עצמך בתשובה – הכל רק ימין מקרבת, "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", ללא שום דחיה ליהודים. זה ווארט שמאד מתאים גם לרב קוק. היה אפילו אפשר לחשוב שהוא אמר זאת, אבל זו שיחה של הרבי הקודם. "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", שמי שמעתיק נשמות אין בכך שום שמאל כלל וכלל, הכל אך ורק ימין.

ההסבר הרגיל: אהבה ("כלל גדול בתורה") ואמונה ("העמידן על אחת") – חו"ג שבדעת

נעשה סיכום: יש לנו אמת-אמת-אמת, לכל קו יש את האמת שלו, את השלמות שלו. יצא לנו שכל קו כולל את הכל, ואין יותר גבוה ממנו. אמרנו שיש משהו מיוחד בהתכללות הכל בשמאל אפילו יותר מבאמצע, וכנראה שגם בהתכללות הכל בימין. ידוע שלגבי המצוה הכי כללית בתורה, מצד אחד רבי עקיבא אומר ש"'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה". מצד שני  חז"ל אומרים בסוף מסכת מכות "בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'". אז מה הכלל הכי גדול בתורה, "ואהבת לרעך כמוך" או "וצדיק באמונתו יחיה"? "ואהבת לרעך כמוך" היינו קו ימין, "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", "'כמוך' ממש" אומר אדמו"ר הזקן, כמו ש"אדם קרוב אצל עצמו" ו"כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" ו"על כל פשעים תכסה אהבה" (האהבה העצמית) – אין שם שמאל, הכל לימוד זכות. לפעמים אנחנו מסבירים ש"ואהבת לרעך כמוך" היינו שרש קו ימין ואילו "בא חבקוק והעמידן על אחת" היינו שרש קו שמאל. כתוב בקבלה שחבקוק הוא נשמה דנוקבא, מצד שמאל, כמו יצחק אבינו. בדרך כלל אנחנו מסבירים ש"'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה" היינו עיטרא דחסדים של הדעת ו"בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'" היינו עיטרא דגבורות של הדעת.

ימין-אמצע-שמאל – אהבה-אמונה-מסירות נפש

אך כאן צריכים להסביר דבר שלישי, כי בכל אחד משלשת הקוים יש התכללות הכל. כי יוצא מהזהר שלנו, "בשעתא דבר נש מתקן עובדוי על ידי דקרבנא כלא אתבסם ואתקרב ואתקשר דא בדא ביחודא שלים", ולפי ההסבר של האבא של הרבי והרבי העליה כאן של קו שמאל יותר גבוה גם מהקצה העליון של הקו האמצעי. איך מסבירים בקבלה "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"? שרש עתיקא הוא הגלגלתא, חסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך, שם "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא". יותר גבוה מכך רדל"א, אמונה פשוטה אצלנו, שעליו נאמר "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'". לפי ההסבר כרגע "בא חבקוק" היינו הקצה העליון של הקו האמצעי, אמונה (כפי שמבאר רבי לויק את האמור באגרת הקדש כ"ז ששלש מדות הצדיק, אהבה-יראה-אמונה הן כנגד חסד-גבורה-תפארת, והיינו שקו האמצעי של הצדיק – היסוד, "וצדיק באמונתו יחיה" – הוא כח האמונה שלו). כתוב שגם אמונה וגם חסד שייכים לאבינו הראשון, אברהם אבינו, ראש כל המאמינים ואיש החסד והאהבה. אבל יש משהו בקרבן, שהקרבן המקורי הוא יצחק שאברהם לוקח ומוכן להקריב (ובסוף קרב איל במקומו, אך הוא נקרא "עולה תמימה"), שעולה ומבשם ומקרב ומקשר הכל ביחודא שלים, שעולה גם למעלה מאמונה. מה יותר מרדל"א? הדבר היחיד שיותר מרדל"א הוא רק "חביון עז העצמות" שמתלבש בפנימיות רדל"א, בלשון האריז"ל. עבודת הקרבן, עבודת מוריה בחתן ובכלה, שבתוך הקרבן גופא היינו ה"אתבסם", קו שמאל של הקרבן, היא בפשטות מסירות נפש. מה העיקר אצל יהודי? אפשר לומר שהעיקר אצל יהודי הוא אהבת ישראל. אפשר לומר שהעיקר הוא האמונה, שמאמין תמיד. מה יותר מאמונה? מה מתלבש באמונה? כתוב שאמונה לשון מנא, היא כלי – כלי למה? מה נמצא בתוך האמונה של היהודי? כח מסירות הנפש, שיש לו כח למסור את נפשו ממש על קידוש ה'. כח מסירות הנפש הוא-הוא חביון עז העצמות שבפנימיות רדל"א, והוא הפשט של הקרבנות, שליהודי יש כח של מסירות נפש (ורמז: אהבה אמונה מסירות נפש עולה אהבה פעמים מהיטבאל – אחרי שתארנו את עלית שלשת הקוים לימין, לאמצע ולשמאל חוזר הכל ונכלל שוב באהבה, מדתו של אברהם אבינו). אם כן, מה עיקר כל התורה כולה? מצד הימין, הימין ודאי כולל הכל. הגר בקש מהלל ללמדו את כל התורה על רגל אחת, והוא אמר לו "דסני לך וכו'", על דרך "ואהבת לרעך כמוך" – כך מצד ה"ימינו תחבקני". מצד עמוד התוך, האמצע של עם ישראל, "בא חבקוק והעמידן על אחת" – עמוד אחד שמחזיק הכל, "צדיק באמונתו יחיה". אבל גם זה רק גילוי המלך כפי ששייך לשרים, בלשון הרבי כאן. אבל גילוי המלך עצמו, בבחינת "אדון יחיד" (לשון ספר יצירה), הוא אך ורק על ידי עבודת הקרבן – "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף", שבשרש היינו חביון עז העצמות שמתלבש בפנימיות רדל"א, בתוך אמונת היהודי. זה נמצא בתוך האמונה, אבל זהו העצם ממש, ובמדה מסוימת האמונה היא המסוה על פני היהודי. אני מאמין בה', אני מאמין בתורה. אבל מה יש בתוך האמונה? קרבן, עם כל הפירושים שבו, והעיקר הוא כח הביסום שבו.

רמזים נוספים לחתן ולכלה

נעשה עוד גימטריא: איני יודע איך הכלה קוראת לחתן, יהונתן, ישראל או יהונתן-ישראל – יש שלש אפשרויות. לחתן יש רק אפשרות אחת – מוריה. יש להם קשר לרבי ולרבנית – נעשה אותם חב"דניקים מובהקים. אם החתן הוא ישראל ומחברים למוריה עולה מנחם-מענדל חיה-מושקא – זוג חב"די מובהק. אם הוא יהונתן, וישראל בסוגרים, בצירוף מוריה – עולה "וישם לך שלום", שלום בית אמתי ונצחי. כל שלשת השמות יחד הם אמת-אמת-אמת, כנ"ל. אמת היא רבוע, וגם את שלשת השמות אפשר לצייר כרבוע:

י ה ו נ

ת ן י ש

ר א ל מ

ו ר י ה

אוהבים לתת חותמת לחתן ולכלה. תתבונן מה יש שם – אולי רמזים לשמות הילדים שלכם, שלא יפה אם נגלה כעת. אם כותבים מוריה לפני יהונתן ישראל (אשת חיל עטרת בעלה) כל הרמזים ישתנו, כמובן. אפשר לעשות רבוע שהוא קודם החתן ואז הכלה ואפשר לעשות רבוע שהוא קודם הכלה – לאור כל מה שהסברנו על מעלת קו העבודה, מוריה – ואז החתן:

מ ו ר י

ה י ה ו

נ ת ן י

ש ר א ל

אפשר להשתעשע ברבועים. יש לכם עוד כמה ימים של שבע ברכות. בשבוע של השבע ברכות אין הרבה מוחין ללמוד תורה, ולכן קוראים הרבה ספורי צדיקים. גם בשבע ברכות של הרבי, הרבי הקודם נתן לו לקרוא סיפורי צדיקים. היות שעבר את יום ההולדת של רבי נחמן, והזכרנו סיפורי מעשיות, יש הנוהגים לקרוא את ז' בעטלרס בשבע ברכות – כל יום אחד מהקבצנים. הרבה מנהגים יפים שאפשר לעשות בשבע ברכות, ואחד מהם לעשות כמה שיותר צורות של השמות ולראות מה יוצא.

"אדם כי יקריב מכם" – להגיע למעלת "אתם קרויים אדם" שלמעלה מאדם הראשון לפני החטא

העיקר שיהיה בנין עדי עד, שיהיו כל הצדיקים, ובזכותם נזכה לחדש הגאולה. עוד ווארט קטן מהזהר: כתוב "אדם כי יקריב מכם", ורש"י כותב שצריך ללמוד מאדם הראשון, שהכל היה שלו ולא היה גזל. הזהר אומר שבא לאפוקי אדם הראשון. לפי הנגלה, לפי רש"י, בא ללמוד מאדם הראשון, ולפי הזהר לאפוקי ממנו – "אדם… מכם" ולא כמו אדם הראשון. בא לאפוקי אדם הראשון וגם כל אומות העולם שיוצאים ממנו, אלא דווקא אדם הישראלי, "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", הוא אדם אחר לגמרי. עוד נושא גדול, שלפי הזהר "אדם כי יקריב מכם" היינו להגיע לדרגת אדם שלא דומה כלל וכלל לאדם הראשון, גם לא כפי שהיה לפני החטא. ידוע שאדם הראשון לפני החטא הוא החיה הכללית של כל הנשמות, אבל "אדם כי יקריב מכם" שבא לאפוקי מאדם הראשון היינו היחידה הכללית, בחינת משיח, מסירות הנפש שדברנו על "קרבן להוי'". כשחתן וכלה מתחתנים נעשים אדם השלם. לפני כן היו רק "פלג גופא". אפשר לחשוב שנהיה כמו אדם וחוה, כפי שאומרים גם בשבע ברכות "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", אך למי שמתחתן בפרשת ויקרא וחי לפי הזהר לא מספיק כמו אדם וחוה לפני החטא. רוצים "אדם כי יקריב מכם" לאפוקי אדם הראשון, רוצים להיות אדם הישראלי, משהו אחר לגמרי – מסירות נפש לגמרי בפועל, שגם נשאר למטה, כמו שדברנו. עולה למעלה באש קדש (של איש ואשה כאשר שכינה ביניהם) וגם נשאר למטה, מכח התורה בכלל ותורת החסידות בפרט ותורת בעל ההילולא בפרטי פרטיות.

Download

Download

Download

Download

Download

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגון על פרקים קיא-קיב לקראת יא ניסן

ניגנו ניגון  חדש. זה ניגון לכבוד יום ההולדת של הרבי, וגם היום בהשגחה פרטית כ"ה אדר, יום ההולדת של הרבנית. כלומר, הרבנית מתחילה את פרק קי"ב, והרבי עוד כמה ימים יתחיל את פרק קי"א. שני הפרקים האלה הם צמד, שניהם לפי האלף בית. יש נוהגים ברעוא דרעוין לנגן את שני הפרקים יחד. כלומר, הצמד הזה שייך לרעוא דרעוין, הזמן הכי גבוה שיש. הניגון הוא ניגון פשוט, כמובן חשבנו גם על הילדים ב'חדר', שמתאים להם, וגם אנחנו כולנו ילדים ב'חדר'. אפשר לשיר עוד פעם. מי שרוצה לומר את שני הפרקים עם שם ה' יכול בין החרוזים להוסיף את ה"הללויה" שבתחלת כל פרק. היות שה"הללויה" הוא לא חלק מהחרוז (ומסדר האלף בית), אז לא נכנס במנגינה בצורה טבעית, אבל אפשר בהחלט  להכניס – מי שרוצה לומר עם שם ה'. אנחנו נאמר ככה.

לפני שבוע שמענו איזה מופת מהחבר שלנו פה, החסיד שמפיץ תמונות של הרבי ועוד דברים – לפני שבוע שמענו על דולר מצולם של הרבי. הערב נשמע כמה מופתים של התמונה של הרבי. [אני מתעסק עם תמונות של הרבי מעל 30 שנה, ואני רואה נסים – נסים קטנים ונסים גלויים. אני רוצה לספר כמה נסים גלויים. עשיתי תמונה של הרבי בגודל של כרטיס אשראי שאפשר להחזיק בארנק. הכנסתי לרבי שאני רוצה להדפיס בכמויות, והדפסתי 770 כרטיסים. הרבי אמר ללכת לרב, והלכתי לרב אשכנזי שאמר להשמיט הפסוק "כי כאן צוה הוי' את הברכה". היה נהג אוטובוס בשם 'חנה', שכל פעם הצעתי לו להניח תפילין ולא רצה. ראה את התמונה ורצה לקנות. אמרתי לו שיקר, 3 דולר, אבל רצה. אחרי כמה שנים נסעתי איתו ואמר שגנבו לו את התיק כולל התמונה. אמרתי שאתן לו אחרת. אמר שרוצה אותו דבר. אמרתי שיש לי רק מעט ולא מוכר. שאל: אם יעמיד את האוטובוס ויניח תפילין, אתן לו? אמרתי שכן, ועצר באמצע הדרך – אף אחד לא אמר שום דבר – ראיתי מסירות נפש בשביל זה. דבר שני, אני עושה שיר המעלות ליולדת בערך 20 שנה, ואני קונה את הפלסטיקים בקליוולנד, אצל משפחה שמנהלים עסק, למינציות לכל מיני דברים. מנהלים את העסק הורים בן ובת. לפני כמה שנים הבת באה לעשות את ההזמנה שלי. בדרך כלל הגוים לא שואלים שאלות פרטיות – עושים עסק והולכים הלאה. הבת שואלת כמה ילדים יש לי ואמרתי שששה, ושאלתי כמה יש לה. אמרה שנשואים כמה שנים ואין להם ילדים. בא לי לראש לתת לה שיר המעלות עם תמונה של הרבי – היא אשה קתולית – ואמרתי לה שזה סגולה. אחרי שנה באתי לשם ואחיה אמר שנתתי לה כרטיס פלאות, והיא מצפה לתינוק. הוא מספר לי שהם מספרים את זה בכנסיה שהולכים ביום ראשון. שמעתי את זה ככה, באתי לכפר חב"ד והתחלתי לחלק את התמונה לזוגות שאין ילדים, וב"ה עד היום אני יודע מ-15 זוגות שלא היו להם ילדים – רק אמרתי להחזיק את שיר המעלות בתיק. יש רב מאלון שבות, שהגיע אליו דרך ידיד התמונה – שמע ממני את הסיפור – ואחרי 15 שנה יש להם ילד. שיר המעלות הזה, אם האשה מחזיקה בתיק – זה כל מה שצריך לעשות. דבר שלישי, הייתי בפריז לפני שנה וספר לי מקורב על שיר המעלות. תפסו אותו על מהירות בפריז, ושם זה 150 אירו, הרבה כסף. השוטר הלך לניידת, והוא הוציא את התמונה של הרבי ובקש עזרה, והשוטר חזר ואמר שאין קנס. אני משאיר כאן כמה אלפי תמונות למי שרוצה לקחת ולחלק, וגם כמה עותקים של שיר המעלות. שכל אחד בשומרון ילך עם תמונה של הרבי]. לחיים לחיים. תודה רבה. שכל הברכות של הרבי תתקיימנה. שוב נשיר את הניגון החדש.

א. פתיחת חומש ויקרא

"ויקרא" – התקשרות לעצמות ה'

השבוע אנחנו מתחילים חומש חדש, החומש השלישי, "ויקרא". לפי מנהג ישראל ילדים מתחילים ללמוד בחדר מ"ויקרא", כשלומדים  לקרוא. לקרוא בלשון הקדש פירושו גם לקרוא בקול וגם לקרוא בספר (אפשר לקרוא בשקט, אך עיקר לימוד התורה צ"ל לא רק בבחינת "חיים הם למוצאיהם" – אפשר למצוא דבר ללא דיבור וקריאה בפה – וכפי שכתוב בתורה שבכתב, אלא כפי פירוש חז"ל בתורה שבעל פה – "חיים הם למוציאיהם בפה", וממילא יש כאן יחוד של שני הפירושים של קרא), ויש קשר בין הדברים, כמו שאדמו"ר הזקן כותב בתניא קדישא שמי שקורא בספר בעצם קורא לאבא שבשמים לבוא אליו. על כך הפסוק "קרוב הוי' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת" ו"אין אמת אלא תורה" – צריך לקרוא ב"תורת אמת", ותוך כדי שקוראים בתורת אמת קוראים לעצמותו ומהותו יתברך לבוא אלינו. זו האמירה של המלה הראשונה, שהיא השם של כל החומש, "ויקרא". גם כתוב בתניא קדישא שלכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, שהוא נקודת הדעת הפנימית, ההתקשרות לעצמות ה'. ממילא הקריאה כאן, "ויקרא אל משה", כמו שכתוב בחסידות, שלא כתוב מי קורא – עצמות קוראת. אחר כך כתוב "וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר", אבל קודם "ויקרא" סתם. מי הקורא? עצמותו יתברך. הוא מזמין אותו, עוד לפני שהוא אומר לו משהו.

"ויקרא" לעומת "ויקר אלהים"

מהעצמות ההזמנה להכנס, ה"דרך ארץ קדמה לתורה", כפי שחז"ל אומרים שמשה לא היה נכנס קודם שקראו לו – דרך ארץ ששייכת לענוה של משה. יש גם את המסורה המפורסמת של א זעירא היחידה בתנ"ך, שגם מצביעה על הענוה של משה (כפי שמביא בעל הטורים על  אתר). מרוב ענותנותו משה רצה לכתוב "ויקר", כמו בבלעם הרשע להבדיל (הלעומת זה של של משה כנודע), "ויקר אלהים אל בלעם"[ב], וה' צוה אליו לכתוב "ויקרא" – אתה לא בלעם חס ושלום. קצת קשור לשיעור שהיה בפורים, אם אני "ארור המן" או "ברוך מרדכי". משה רבינו רצה לכתוב "ויקר", שהוא כמו בלעם חלילה, וה' אומר: לא, אתה "ברוך מרדכי", "מרדכי בדורו כמשה בדורו", וכ"ש משה ממש, צריך לכתוב "ויקרא". אף על פי כן ולמרות הכל הוא כתב את ה-א קטנה. אפשר לרמוז שה-א הקטנה היא גם שם אלקים. מה עלה בדעתו לפי פירוש זה של בעל הטורים? עלה בדעתו לכתוב "ויקר", כמו אצל בלעם. יש אצלו שני פסוקים של "ויקר", בראשון "ויקר אלהים אל בלעם" ובשני "ויקר הוי' אל בלעם" (ודאי לא הוי' דלעילא, אלא הוי' דלתתא, של סדר ההשתלשלות). בכל אופן, פעם ראשונה כתוב "ויקר אלהים" (וככה מביא רש"י כאן, וכן בעל הטורים) ובפעם השניה "ויקר הוי'"[ג]. אצל משה כתוב קודם "ויקרא" בלי שם בכלל, ואחר כך "וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר". לכן מסתבר לדרוש שה-א זעירא היא גם א של שם אלקים.

המשכת אלקים אל משה ואל ניצוץ משה שבכל יהודי

כתוב בחסידות שלפעמים שם אלקים יותר גבוה משם הוי', ששם אלקים הוא עצמותו ומהותו יתברך, עצם האלקות. על כל יהודי, בפרט משה רבינו, כולל ניצוץ משה רבינו שבתוך כל אחד ואחד מאתנו, כתוב "אני אמרתי אלהים אתם". כלומר, משה רבינו חשב לכתוב "ויקר אלהים אל משה", כמו להבדיל "ויקר אלהים אל בלעם", וה' אומר: לא! תכתוב "ויקרא", דווקא לשון קריאה, לשון חבה כמו שכותב רש"י, כמה שאני אוהב אותך וכמה שאני אוהב את העם שלך, שכל מה שאני מדבר איתך הוא רק עבור בני ישראל, "דבר אל בני ישראל", "אמר אל בני ישראל", "צו את בני ישראל". בכל אופן, בתוך "ויקרא" ה-א הקטנה רומזת דווקא לשם אלקים, כאילו היה כתוב "ויקר אלהים אל משה וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר". כאן ה"אלהים" הוא בתוך ה"ויקרא". מה זה אומר לנו? אומר שהפסוק "אני אמרתי אלהים אתם". "ויקרא" לשון המשכה, כמו שנסביר בהמשך. כשה' קורא אליו הוא ממשיך משהו לתוכו. את מה? את ה"אלהים". ה"אלהים" הוא בתוך ה"ויקרא", זה מה שה' ממשיך בתוך משה רבינו, על דרך הביטוי המפורסם של הרבי "עצמות בגוף". הוא לקח את האלקים, הוא הקטין אותו. מאיפה יש לנו את הווארט הזה? ידוע הסיפור של הרב המגיד ממעזריטש, שפעם הסתובב בבית המדרש באישון לילה, כשכל התלמידים ישנו על ספסלי בית המדרש, והתבונן בפני תלמידיו הקדושים. כשהגיע לפני אדמו"ר הזקן, צעיר התלמידים, הוא קצת הזדעזע ואמר בתמיה רבה "אלהים כל כך גדול בגוף כל כך קטן"[ד]. סימן שאותו אלקים גדול מצמצם את עצמו, בסוד א זעירא, וממשיך עצמו לגוף כל כך קטן – לתוך משה רבינו. היות שהאלקים נמצא בתוך משה רבינו, וה' קורא לו, יהיה בהמשך כל התורה "שכינה מדברת מתוך גרונו". מנשימים מישהו מפה לאף (וכמו שנאמר ביצירת האדם "ויפח באפיו נשמת חיים [ויהי האדם לנפש חיה – לרוח ממללא, בפה[ה]]"), אבל כשקוראים לו וממשיכים בתוכו ההמשכה היא מגרון לגרון, כמ"ש "קרא בגרון אל תחשך וגו'", ועל כן בהמשך כל התורה "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה רבינו" – זו התוצאה של "ויקרא אל משה".

קרא-קרב

בכל אופן, עד כאן פתחנו במלה הראשונה, שהיא השם – "הכל הולך אחר הפתיחה", הכותרת של הפרשה (ושל החומש כולו). אמרנו שיש קשר לפסוק שאנחנו אומרים שלש פעמים כל יום באשרי, "קרוב הוי' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת". רואים במפורש בפסוק היקש, לשון נופל על לשון, בין קריאה לקרבה. כעת נלמד את שער קר. ב"ויקרא" עם א זעירא עוד יותר מודגשות אותיות השער, קר. היות שהאות ב היא עיצור לא היינו מוסיפים שרש קרב בתוך הפרצוף, אבל כאן הקשר הוא מובהק ובולט לחלוטין. לא רק בפסוק "קרוב הוי' לכל קראיו", אלא עוד יותר כאן בתחלת ויקרא, כאשר הנושא הוא "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". בפסוק הראשון יש את השרש קרא פעם אחת, ובפסוק השני, שהוא נושא כל החומש, "תורת כהנים", יש ארבע פעמים קרב – מפעם אחת קרא יוצאות ארבע פעמים קרב, יחס של 1:4, יחס חשוב. לא סתם התורה כותבת ד"פ את שרש קרב בהמשך ישיר לשם הפרשה, "ויקרא". ידוע בחסידות, מבוסס על הזהר הקדש, שקרבן להוי' הוא לשון קירוב – לקרב את כל הכחות והחושים של הנפש לאלקות. אם כן, הכל מתחיל מקריאה מלמעלה, קרא, והתכלית של הקריאה מלמעלה, שעל דרך "אתערותא דלעילא", היא לא רק ששתי טפות תעלינה מלמטה על כל טפה מלמעלה, אלא שבעליה של "אדם כי יקריב מכם" (מתוך עצמכם, כידוע פירוש אדה"ז) יש "שתים שהן ארבע" הקרבות. הכל הקרבה לאלקות, לקרב את כל ה"מכם" שלי ("מכם" לשון רבים, כולל את הנפש האלקית, "אדם כי יקריב", וגם את הנפש הבהמית, "מן הבהמה וגו'") לאלקות. מאד ברור כאן שהתורה רוצה שנשים לב לקשר בין קרא לבין קרבן, קרב.

קרא-קרב-בקר

בפרשיה הראשונה של חומש ויקרא, החומש השלישי (סוד אוריין תליתאי), שהיא קרבן מן הבקר, יש תשעה פסוקים, כנגד תשע המלים של הפסוק הראשון. המבנה של הפסוק הראשון מאד מיוחד ומובנה – 3 ברבוע: "ויקרא אל משה, וידבר הוי' אליו, מאהל מועד לאמר". בכל הפרשיה הראשונה יש גם 3 ברבוע פסוקים. איזו עוד תופעה של תשע – שתהיה "בתלת זימני הוי' חזקה" – יש כאן? ששרש קרב מופיע 9 פעמים (4 בפסוק השני, ועוד 5 בהמשך). סה"כ יש קריאה אחת ותשע קריבות, אחת על גבי תשע. סה"כ יש עשר. אם מתבוננים יותר בשרשים הכוללים בתוכם את השער קר, כמו שיש קרב יש גם "מן הבקר ומן הצאן" – הפרט הראשון של קרב הוא בקר, כאשר ה-ב עוברת מהסוף להתחלה. ברור שהתורה מדייקת כאן, שהפרשיה הראשונה היא קרבן בקר, סימן שעיקר הקרבן הוא הבקר. אפשר לאמר ווארט שעיקר מה שצריך להקריב הוא הבֹקר שלך, לא לישון במטה, אלא להקריב ולקרב לה' את הבקר. כמה בקרים יש בפרשיה הראשונה? אמרנו שיש תשע פעמים קרב, כמה פעמים יש "הבקר"? שלש. יוצא לנו סדרה של חזקות 3. פעם אחת קרא, המלה הראשונה שקובעת הכל, האתערותא דלעילא שהכל במענה אליה. 3 בחזקת 0 הוא 1. אחר כך שלש בקר, 3 בחזקת 1. אחר כך תשע קרב, 3 בחזקת 2 (ג החזקות הראשונות של 3 עולות 13, כנגד יג מדות הרחמים, כנודע).

אותיות קר בפרשיה הראשונה

האם יש עוד שרשים של קר עם עוד אות (אפילו עיצור) בפרשיה הראשונה? בסוף הפרשיה כתוב "והקטיר". רואים שלהקריב ולהקטיר, דם ואברים. הרי קר, כמו שנסביר, זה משהו קר – לא חם. אבל כל עבודת הקרבנות היא חמה, צריך לחמם ולשרוף ולהקטיר. גם הדם הוא חם, כמו שנסביר. צריך להקריב את החום. אולי תוך כדי שאתה מקרב את הקרבן צריך קצת לקרר את החום הטבעי שלך, או לחמם את הקור – הולך בשני הכוונים. ידוע בחסידות שיש קור טוב וקור רע, וכך חום טוב וחום רע. את הקור הרע צריך לחמם ואת החום הרע צריך לקרר. יש להקריב, קר-ב, ויש להקטיר, להכניס ט בתוך ה-קר. יש עוד שרש אחד בפרשיה הראשונה. בהמשך יש עוד הרבה, קיר המזבח, קרנות המזבח, ועוד. ממש בולטת מסת ה-קר שיש פה. בכל אופן, כעת מתבוננים רק בתשעת הפסוקים של הפרשיה הראשונה. אמרנו שיש פעם אחת קרא, שלש בקר, תשע קרב, פעם אחת קטר. יש עוד מלה, שבדרך כלל שאנחנו מתבוננים לא הופכים את השער, אבל כאן היות שרוצים להתבונן בשתי האותיות קר – שתי אותיות סמוכות, וממילא מתחלפות בחילוף אבג"ד (חילוף חשוב של אותיות סמוכות) – נתבונן גם בפנים (קר) וגם באחור (רק). יש "וזרקו את הדם על המזבח סביב". גם חלק מעבודת המקדש, עבודת הקרבן – לזרוק[ו]. פעם דברנו על לזרוק רימונים, כאן לזרוק את הדם. רימון הוא גם דם, גם אדום. בכל אופן, כשמקריבים צריך להקריב, לזרוק ולהקטיר – הכל מלים של אותן שתי אותיות. נעשה רמז ראשון: רק בפרשיה הראשונה יש חמשה שרשים שיש בהן את האותיות קר – קרא, קרב (הכי חשוב, כמובן), בקר[ז], זרק, קטר. רק כדי לראות שהם מהוים יחידה אחת, הגימטריא שלהם היא טל ברבוע, הוי' אחד ברבוע. יש איזה גילוי מופלא בחמשת השרשים של עבודת הקרבן, שהכל מתחיל מקריאה – אי אפשר להתחיל להתקרב לה' בלי שה' קורא. הכל מתחיל מהקריאה לניצוץ משה רבינו שבתוך הלב של כל אחד ואחת מישראל. אחר כך יש את כל העבודה של הקרבן עם הבקר והזריקה וההקטרה.

קרא-קרע

נעשה עוד תרגיל יפהפה: ה-קר של תחלת החומש כל כך בולט. הדבר הראשון שילד קטן מתחיל ללמוד ב'חדר', גם קריאה בספר וגם קריאה בקול רם. הרי כל התורה שבכתב היא מקרא – יש מקרא-משנה-תלמוד – עוד יותר מתאים שמתחילים ללמוד מקרא מ"ויקרא", הכל לקרוא. נאמר את הדבר הכי פשוט: למה מתחילים ללמוד עם ילדים את חומש ויקרא? כנראה שיש פה סגולה פנימית, אלקית, של כושר קריאה. ידוע שיש היום הרבה לקויי למידה שקשה להם לקרוא, לכן מתחילים דווקא מ"ויקרא", שיש פה סגולה פנימית של לקרוא. שוב, לקרוא תרתי משמע. באנגלית אלה שתי מלים שונות לחלוטין, בלי שום קשר, והנה בלשון הקדש שני המובנים הם בדיוק אותה מילה. אם כבר אמרנו, נאמר עוד ווארט: ב"ויקרא" יש א זעירא. יש כלל גדול, שדובר עליו הרבה מאד פעמים. בשבועות האחרונים שלומדים שערים ושרשים לא הזכרנו, כמדומני, אבל יש כלל גדול שכל שרש שיש בו א הוא הפנימיות של אותו שרש ב-ע (ה-א היא פנימיות ה-ע בכל מקום). זאת אומרת שיש קשר בין קרא ל-קרע, כמו קר"ע שט"ן. יש אגרת שלוחה שאומרים לאדם, במיוחד במחתרת, תקרא ותקרע – תקרא ותדע מה כתוב בפנימיות, ואחר כך מיד צריך לקרוע. לא סתם, הולך ביחד. איפה הסוד של תקרא ותקרע? בספירת ההוד. ידוע אצלנו שיש ט יסודי האמונה של פנימיות התורה, ובספירת ההוד – היות ש"הודי נהפך עלי למשחית" – יש את האמונה שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל. בנצח הצדיק גוזר והקב"ה מקיים, "נצחוני בני". היהודים הצדיקים, "ועמך כלם צדיקים", גוזרים והקב"ה מממש. אבל בהוד משהו אפילו  יותר חזק, שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל. כך קראנו בפרשת כי תשא לפני כמה שבועות, "ועתה הניחה לי… ואכלם", מכך הבין משה שהקב"ה רוצה שיבטל את הגזרה. הצדיק לוקח את גזר הדין שכתוב, קורא אותו וקורע אותו (במשל הנ"ל מהמחתרת אין הכוונה לבטל את הכתוב במכתב רק לשמור שהוא לא יתגלה כו', שלא ישאיר שום עקבות, גם פעולת ההוד, ודוק). אם כן, לקרוא ולקרוע היינו פעולת הצדיק בספירת ההוד. אם יש שטנה על היהודים, גזרה לא טובה על היהודים, צריך לקרוע – קר"ע שט"ן.

"אור זרֻע לצדיק ולישרי לב שמחה"

איפה מכוונים את הסוד של קרע? הכל מאמר מוסגר אחד גדול. כל מה שכתוב בסידור של אדמו"ר הזקן הוא שוה לכל נפש. אם יש שם איזו כוונה – מאד נדיר – היא שוה לכל נפש. מתי כל יהודי צריך לכוון קר"ע? לפני כל נדרי, ביום הקדוש, אחת בשנה. הכניסה לכל נדרי היא שכל הקהל אומר יחד בקול רם, "אור זרֻע לצדיק ולישרי לב שמחה", וכתוב בסידור לכוון ש"אור זרע לצדיק" ס"ת קר"ע, כח לקרוע את כל הגזרות. אחר כך ב"ולישרי לב שמחה" אומר לכוון סופי תיבות ביה ("ביה הוי' צור עולמים", פסוק שנסביר היום במאמר בע"ב). ידוע שהרמז כל כך חשוב, שהאור זרוע, מגדולי הראשונים, קרא לספרו על שם פסוק זה, כי עשה שאלת שלום איך כותבים רבי עקיבא, עם א או ה בסוף, ומהשמים הראו לו את הפסוק "אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה" – ס"ת ר' עקיבה. הוא כל כך התפעל, בקדושה, מחויה זו, עד שלכל ספרו קרא "אור זרוע". הוא עשה  מכל סופי התיבות ר' עקיבה, אך כתוב לכוון כל חלק בפני עצמו – קרע ו-ביה. כתוב עוד משהו שם, ש-ביה בגימטריא טוב. כלומר, את כל השטנים-הגזרות קורעים, והופכים את כל הלא-טוב לטוב, שהטוב הוא "ביה הוי' צור עולמים". בכל אופן, זה היה רק הווארט ש-קרא מתלבש בתוך קרע. כנראה שגם כח שה' ממשיך למשה רבינו, ובעצם הוא כבר השתמש בו בפרשת כי תשא. תוך כדי שהוא נותן לו את ה"קרא" עם ה-א הקטנה, הוא גם נותן לו את הכח לבטל דינים על עם ישראל. כנראה שהכל קשור לעבודת הקרבנות, שאם אנחנו מקריבים "מכם", "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'", מקריבים ומקרבים את עצמנו לקב"ה, בכך כל יהודי – עם ניצוץ משה שבו – יכול לקרוע גזרות רעות מעל עם ישראל ובכך לקרב את ביאת משיח צדקנו.

הופעות ק והופעות ר בפרשיה הראשונה

היות שכל כך בולטות כאן אותיות ק-ר, אפשר לספור. הכל תרגילים בשביל ילדים. למשל, מדפיסים לילד את הפרשיה הראשונה ואומרים לעשות עיגול סביב כל הופעה של שרש קרב. כך גם בקר וכו'. אחר כך שואלים הלאה, אם יש עוד שרשים. אחר כך שואלים עוד משהו, הכי מענין בשביל הילד – כמה פעמים מופיעה האות ק בכל הפרשיה הראשונה, וכמה פעמים האות ר, לאו דווקא סמוך. בכלל, היות שכל כך בולטות כאן האותיות האלה, נספור את כולן. אז הילד יגלה, אם סופר טוב, שיש בדיוק 15 פעמים ק. רק בשרשים שאמרנו – קרא, בקר, קרב, זרק, קטר – יש 15 מילים (משולש 5). אם יש רק 15 אותיות ק, זאת אומרת שחוץ ממלים אלה אין עוד ק בכלל. האות ר מופיעה הרבה יותר, בעוד הרבה מילים אחרות – יש 38 פעמים את האות ר (עוד 23 חוץ מ-15 במילים הנ"ל). כמה עולה הכל יחד (15 פעמים ק ועוד 38 פעמים ר)? 9100 – מספר מיוחד מאד. נחלק ל-5 – התחלנו מ-5 שרשים – ה"פ 1820 (אולי המספר הכי חשוב בתורה, מספר שמות הוי' בכל התורה כולה, סוד פעמים הוי'). כמה פעמים שם הוי'? 350, קרן – הכל קרן פעמים הוי'. בפרצוף שלנו הכתר הוא קרן.

ה"ויקרא" ה-78 בתורה

עוד ענין בפרשיה הראשונה של חומש ויקרא: "ויקרא" היא מלה נפוצה, החל מהיום הראשון למעשה בראשית. שם הפסוק החמישי של "יום אחד" הוא "ויקרא אלהים לאור יום [ולחשך קרא לילה]" (כאן תחלת הפרשה והחומש). בכל התורה יש 90 "ויקרא" – מלך. רוב ה"ויקרא" בספר הישר, בחומש בראשית (55 מתוך ה-90). ה"ויקרא" שלנו הוא ה-78 בתורה, ג"פ הוי' – כוונה של לחם ו-מלח, והעיקר שם של יב אותיות, ג שמות הוי' של ברכת כהנים. כל החומש הוא תורת כהנים, ויש כאן רמז לברכת כהנים (הברכה המשולשת בתורה, כנגד החומש השלישי, הגם שברכת כהנים מופיע בחומש במדבר[ח]). בתורת המספר הוא המשולש של זה, 12, יב האותיות של השם. אם אני סופר את אותיות כל חמשת השרשים שיש בהם קר, אני רואה שיש בדיוק 78 אותיות. עוד תרגיל בשביל ילדים – לקחת את האותיות לפי הסדר – ויקרא, יקריב, קרבן, הבקר, תקרבו, קרבנכם וכו' (15 מילים,משולש 5) – ולצייר כמשולש של 12. המספר הזה, 78, קשור לכך שכאן ה"ויקרא" ה-78 – רמז לברכת כהנים בתחלת תורת כהנים[ט].

ב. "קרוב הוי' לכל קֹראיו"

עוד פסוקי קריאה וקרבה

לפני הפרצוף נעשה עוד תרגיל בשביל הילדים בחדר: יש את הפסוק "קרוב הוי' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת". יש עוד פסוק מאד מפורסם של קריאה וקרבה – "דרשו הוי' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב". שם דורשים חז"ל שזה הולך על עשרת ימי תשובה. יש עוד פסוקים של קריאה וקרבה יחד, כמו כאן "ויקרא" וקרבנות. הפסוק "קרוב הוי' לכל קראיו" הוא לאו דווקא בעשרת ימי תשובה, רק שצריך "לכל אשר יקראהו באמת".

חלוקת הפסוק "קרוב הוי' לכל קראיו וגו'"

לפני כמה שבועות דברנו על פסוקים מיוחדים שמתחלקים לחצי על פי האתנחתא, ושני חצאי הפסוק הם בדיוק לפי אותו משקל – "חן" – אותו מספר מלים ואותו מספר אותיות. בתהלים, שהפסוקים מתחלקים באופן פשוט וטבעי לחצי-חצי, ויחסית קצרים, הייתי חושב שתופעה זו לא כל כך נדירה. אף על פי כן, זו עדיין תופעה מאד נדירה. לדוגמה, בכל אשרי, שאומרים ג"פ ביום, יש אך ורק פסוק אחד כזה. לא חייב להיות בכלל, אבל יש אחד: "קרוב הוי' לכל קראיו, לכל אשר יקראהו באמת" – 4 מלים ו-16 אותיות בכל חצי. עוד תוספת יוקר מאד חשובה, שגם מספר המלים וגם מספר האותיות בכל חצי הוא רבוע. עצם החלוקה היא די נדירה, וכאן כל חצי הוא רבוע – 2 ברבוע מלים ו-4 ברבוע אותיות (יחס מובהק של 1:4, כנ"ל). כל חצי פסוק הילדים יכולים לצייר כרבוע. כמה שנראה פשוט, זה משהו נדיר, וממילא משהו שדורש התבוננות. מה שנתבונן בפסוק שלנו, אם יש רבוע של 4 על 4, יש בתוכו רבוע, הפנימיות – 4 אותיות המהוות את הרבוע הפנימי. איזו מלה אפשר לעשות ברבוע הראשון.

ענית ה' לקוראיו (אפילו מאומות העולם) ולקוראיו באמת בטרם יקראו

הרד"ק מפרש ש"קרוב הוי' לכל קראיו" אפילו אומות העולם. האריז"ל מפרש שיש צדיקים מיוחדים, בעלי דרגה גבוהה, שה' עונה להם בטרם יקראו – "לכל אשר יקראהו באמת", אם ה' בוחן את לבו של הצדיק ויודע שיש לו נקודת אמת בלב, ה' עונה לו טרם יקראו. מה ששוה לכל נפש, לא משנה אם צדיק גדול או לא, שאם קורא לה' הוא קרוב אליך ועונה לך. אבל מה שכתוב "לכל אשר יקראהו באמת" הכוונה לצדיקים מיוחדים שיש להם נקודת אמת צרופה בלב, שה' עונה להם טרם יקראו, תוך כדי שהוא שומע את הקריאה העתידית שלהם. החיד"א מוסיף לפירוש הזה שאפשר להמשיך את פירוש האריז"ל על הפירוש הבא, עליו יש פירוש של הבעל שם טוב. "רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם". הבעל שם טוב אומר שה' עושה רצון יראיו, גם כאשר מבקשים דבר שלא כהוגן. כלומר, לפעמים אני מבקש משהו בלי לראות את הנולד, את התוצאות. אם אני מבקש, ואני ירא ה', ה' יתן לי אף על פי שאני עתיד להסתבך מזה. אבל אז, כשאני מסתבך ונופל בפח של מה שבעצמי בקשתי, אני צועק לה' – "ואת שועתם ישמע ויושיעם". אני בקשתי, אבל כאשר אני מתחיל לצעוק 'אוי ויי' ה' מושיע אותי. זה ווארט מפורסם של הבעל שם טוב. כאן החיד"א מפרש את "רצון יראיו" כהמשך לפירוש האריז"ל, ש"רצון יראיו יעשה" לפני שמתפללים – הולך על הסיפא של הפסוק הקודם. "ואת שועתם ישמע ויושיעם" הולך על הרישא, שיש כאלה שה' עונה להם רק כאשר באמת צועקים בפועל. עוד פעם, רק קצת מגוון פירוש על "קרוב הוי'".

חוש ההלוך וחוש הראיה

שוב, נתבונן ברבוע הפנימי של "קרוב הוי' לכל קראיו":

ק ר ו ב

י ה ו ה

ל כ ל ק

ר א י ו

אפשר לקרוא הולך, או טוב יותר הלוך, אחד החושים של החדשים (שהילדים לומדים עליהם). הלוך הוא החוש של סיון, של מתן תורה. אם רק היה זה לא הייתי שם לב, אבל ברבוע של החצי השני:

ל כ ל א

ש ר י ק

ר א ה ו

ב א מ ת

כאן הפנימיות היא ראיה (גם יראה, אריה כו'). אלה שני חושים סמוכים, של סיון-תמוז, ועד כדי כך קרובים עד שהגר"א מחליף אותם (פעם יחידה שיש הבדל בין פירושו לפירוש האריז"ל המקובל). הגר"א רוצה שראיה תהיה החוש של מתן תורה ("וכל העם ראים את הקולת") והלוך החוש של המרגלים שהלכו בארץ בחדש תמוז. אבל האריז"ל, וכך נוקטים בכל מקום, אומר שדווקא מתן תורה הוא חוש ההלוך ("הליכות עולם לו" – "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'"), ולתור את הארץ היינו חוש הראיה בו פגמו המרגלים בחדש תמוז. בכל אופן, אם נפרש הלוך לפני ראיה או ראיה לפני הלוך, הם צמד, ובמדה מסוימת – היות שיש פה חילוף – כנראה הצמד הכי עצמי וחשוב בי"ב החושים (לפי סדר הפסוק כאן ההלוך בא לפני הראיה, כפירוש האריז"ל המקובל). מתחיל להיות משהו מאד מענין שצריך להתבונן.

ראית החמה והלוך הלבנה

האם יש פסוק שמקשר את חוש ההלוך לחוש הראיה וגם את שער קר? אחת המלים של קר היא יקר – אולי המלה הכי חשובה במגלת אסתר (יוצאים מפורים; האות של חדש אדר היא ק). במגלה כתוב חמש פעמים "המלך חפץ ביקרו", חוץ מ"את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו" ועוד הרבה יקר. כמובן, היקר הכי חשוב במגלה הוא "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". "ויקר" כנגד מתנות לאביונים, המצוה הכי חשובה ממצוות פורים. ברור ש-יקר הוא שרש מאד חשוב בשער קר. מי יכול לזכור פסוק של חוש ההלוך, חוש הראיה וגם "יקר"? לקראת סוף ספר איוב כתוב "אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך". "אם אראה" עולה אברהם (אם התחלה וסוף, אראה הפנים), ראה-בם, החוש העיקרי שלו הוא ראיה – "אברהם התחיל להאיר" (את האור לזולת שזכה לראות בעצמו) – אבל תחלת עבודתו היא דווקא הלוך – "לך לך [... אל הארץ אשר אראך, חוש הראיה בא בהמשך לחוש ההלוך]… ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". כשם ששתי המלים הראשונות של הפסוק עולות רמח (מצות עשה, אברין דמלכא), כך שתי המלים האחרונות של הפסוק, "יקר הלך", עולות שסה (מצות לא תעשה, כנגד שסה גידים וימות שנת החמה, הגם דקאי על הירח דווקא). רש"י כותב בשם חז"ל ש"אור כי יהל" היינו חמה בתקופתה. יש כאן שמש וירח. "אור כי יהל" הוא מקור לשם "יהל אור" (פירוש הצ"צ על תהלים). "וירח יקר הלך" היינו אור יקרות, כנראה אור חוזר, כמו אור הירח. אור הירח הולך. יש משהו שראיה קשורה לאור השמש ואילו האור של הירח קשור לחוש ההילוך. כנראה שגם ההלכות. אנחנו בכלל, עם ישראל, מונים ללבנה ודומים ללבנה ועתידים להתחדש כמותה. אנחנו הולכים, "מהלכים בין העומדים האלה", "וירח יקר הלך". אם כן, מצאנו פסוק של ראיה הליכה ויקר. אנחנו הולכים, ורואים את השמש. כנראה שב"קרוב הוי' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת" יש שמש וירח עם קריאה וקרבה. בכל זה רק מתחילים להכנס להתבוננות של קריאה וקרבה. לפי התניא (סוף פל"ז) "לכל אשר יקראהו באמת" הוא עיקר הפסוק, החלק הפנימי – למי ה' קרוב? דווקא למי שקורא באמת, על ידי התורה, קורא לעצמות ה'. אבל קודם צריכים את ההלוך של הירח – ברמז של שני הרבועים הפנימיים הנ"ל ההלוך לפני הראיה.

"קרוב הוי' לנשברי לב"

נשאל עוד שאלה: האם יש עוד פסוק בכל התנ"ך שכתוב "קרוב הוי'"? הגענו לפסוק הזה בשביל קשר בין קרא ל-קרב – אולי הפסוק הכי מובהק של קשר זה בפסוק. נשים לב שכתוב בפסוק פעמיים קרא לאחר פעם אחת קרב – מבנה של חש-מל-מל (אני חש, בהכנעה, שה' קרוב אלי, ואזי אני קורא אליו, מל, הבדלה, ומעמיק עוד לקרוא אליו באמת, מל, המתקה – כל החש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה, של פסוק זה הוא בתוך עבודת ההבדלה הכללית, כמו שיתבאר). אם כבר, נשאל אם יש עוד "קרוב הוי'" בתנ"ך. יש עוד פעם אחת, גם בתהלים, וגם בפרק שמסודר לפי אלף-בית, גם ה-ק שלו, שאומרים בשבת בבקר (פרק לד) – "קרוב הוי' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע". כשמתבוננים במבט ראשון אפשר לחשוב בטעות שאולי בדיוק אותו מבנה, "קרוב הוי' לנשברי לב" 4 מילים ו"ואת דכאי רוח יושיע" 4 מילים, וב"קרוב הוי' לנשברי לב" 16 אותיות, אך דא עקא שב"ואת דכאי רוח יושיע" חסרה אות. למה ה' עשה ככה? שאשאר בשבירת לב. אבל ה' מקדים רפואה למכה, שבאותו פרק הקדים פסוק "יראו את הוי' קדשיו כי אין מחסור ליראיו". ב"כי אין מחסור ליראיו" (מחסור מלא) יש 4 מילים ו-16 אותיות. כדי לא להיות מדי מבסוט, בחלק הראשון יש 4 מילים אבל רק 15 אותיות ("קדשיו" חסר, לא כמו בתהלים אהל יוסף יצחק – אי אפשר לסמוך שם על הכתיב). כלומר, מבנה הפוך מהפסוק של "קרוב הוי' לנשברי לב וגו'". בכל אופן, יש רמז שאף על פי שחסר שם, "כי אין מחסור ליראיו" – אם מספיק יראים את ה' הוא ממלא את החוסר. מה אני לומד? דבר מאד חשוב – אם ה' קרוב לכל קוראיו, אפילו ללא אמת, לאו דווקא דרך התורה. עד כדי כך שהרד"ק אומר שה' קרוב אפילו לגוים שקוראים אליו, ואנחנו לא גרועים מגוים – שלא קוראים דרך התורה. ה' קרוב, לא מותנה בעשרת ימי תשובה או בשום דבר אחר, רק מה שכתוב בפסוק – להיות "נשברי לב", ואז "קרוב הוי' לכל קראיו", אפילו גוים. זה פשט פשוט.

"קרוב אתה הוי'" – הכנעה-הבדלה-המתקה של קרבת הוי'

רק לסיום המהלך, משהו מענין: אם כי שאין עוד "קרוב הוי'" בתנ"ך, יש עוד פסוק בתהלים של "קרוב… הוי'" עם מלה באמצע, בפרק קיט, שגם מסודר לפי אלף-בית, ואחד מפסוקי ה-ק (השביעי מבין השמונה – "כל השביעין חביבין") הוא "קרוב אתה הוי' וכל מצותיך אמת". אם רוצים להתבונן בקרבת ה' לקוראים לו צריך להתבונן גם בכך. התחלנו מפרשת ויקרא, שה' קורא לנו ואנו מקריבים לו קרבן. מכאן הגענו לכך שאנחנו קוראים, וה' קרוב אלינו. הפוך, בויקרא ה' קורא מלמעלה ואנחנו מקריבים מלמטה, וכאן כוון הפוך – אבל קריאה וקרבה. היות שיש בכל התנ"ך שלשה פסוקים שהוי' קרוב צריך לתת איזה מבנה של התבוננות. הכי פשוט הכנעה-הבדלה-המתקה: הכנעה כפשוטה, "קרוב הוי' לנשברי לב". בעשרת ימי תשובה יש ביטוי של קרבת המאור לניצוץ. אמרנו שכאן לא רק בעשי"ת אלא תמיד – תמיד יש קרבת המאור לניצוץ, רק צריכים להרגיש. "לית אתר פנוי מיניה", מן המאור, מן העצם. דבר ראשון צריך להיות "קרוב הוי' לנשברי לב". דבר שני, "קרוב הוי' לכל קראיו", אבל, כמו שאדה"ז מסביר בתניא, "לכל אשר יקראהו באמת" – זו הבדלה. "קרוב הוי' לנשברי לב" היינו הכנעה, "ואת דכאי רוח יושיע". אחר כך "קרוב הוי' לכל קראיו" היינו הבדלה, ולכן גם מופיע בתניא – ספר שכולו הבדלה, כידוע. אחר כך "קרוב אתה הוי'". בשני הפסוקים הראשונים "קרוב הוי'" למישהו, "לנשברי לב" או "לכל קראיו". בפסוק השלישי לא חשוב המישהו, אין שום תנאי, אלא רק "קרוב אתה הוי'" – מדגיש את העצמות. אפשר לומר ש"קרוב הוי'" היינו גילויים ואילו "קרוב אתה הוי'" היינו העצמות – כתוב ש"אתה" הוא עצמות (וממילא פירוש הפסוק הוא שהוי' קרוב לכל מי שפונה לעצמות – "אתה"). החלק השני של הפסוק הוא "וכל מצותיך אמת". כל הפסוקים כאן קשורים בסוף. יש בסוף אמת, שני הפסוקים האחרונים נגמרים במדת האמת, ואילו הפסוק הראשון נגמר "יושיע", גילוי שע נהורין של אור הפנים, תיקון "ואמת" בקבלה. אם כן, יש מכנה משותף, צד שוה, שהכל מסתיים באמת – "חותמו [סוף] של הקב"ה אמת" – "יושיע" (גילוי שע נהורין), "באמת", "אמת". הפסוק "קרוב אתה הוי' וכל מצותיך אמת" הוא המתקה. קודם כל, לא למישהו מסוים בכלל, אלא לכולם. אתה רומז לשני דברים – גם עצמות וגם תכלית הגילוי. "אתה" לשון נוכח, "ברוך אתה", והעצמות בתכלית ההתגלות. אין המתקה יותר מהאמירה "קרוב אתה הוי'".

"וכל מצותיך" – מצות הצדקה

בכל אופן, למה דווקא מוסיפים "וכל מצותיך אמת"? מה הקשר בפשט? צריך לומר שהגילוי של העצמות, "קרוב אתה הוי'", קירוב המאור לניצוץ, בכל אופן נאחז ומתגלה בסוד "וכל מצותיך אמת". אפשר לומר לפי התניא, כלל גדול בחסידות, שיש מצוה אחת שהיא "כל מצותיך" – מצות הצדקה, עליה כתוב "רחבה מצותך מאד". כתוב שזו מצוה אחת שהקב"ה מקיים כל הזמן, צדקה של התהוות וקיום כל העולמות, וגם אצלנו זו המצוה שכוללת את כל התורה – לפתוח את היד, לפתוח את הלב, ולתת. "די מחסורו אשר יחסר לו", כולל להשיאו אשה ("לו לו" לגזרה שוה). אפשר לומר שהכלי לגלות את ה"קרוב אתה הוי'" הוא צדקה, ועל כך כתוב "וכל מצותיך אמת" (דוד המלך, מחבר ספר תהלים, הלך לפני ה' "באמת ובצדקה"). אפשר לומר עוד דרוש, אם כבר דורשים. כמובן אפשר לומר פשט הכי פשוט, איזו מצוה שלא תהיה, גם המצוה הכי קטנה, אם היהודי מקיים באמת, היא כלי ל"קרוב אתה הוי'". אבל אם מחפשים מצוה אחת ששקולה כנגד כל המצוות, היא מצות הצדקה ככתוב בתניא.

"וכל מצותיך" – מצות מנוי מלך

יש עוד מצוות מיוחדות שאפשר לומר על מצוה פרטית "וכל מצותיך אמת". אפשר לומר על המצוה הראשונה שנצטוו עם ישראל בשעה שנכנסו לארץ ישראל, מצות מינוי מלך. הרי המלך הוא נשמה כללית, כולל את כל היהודים, ובמצוות המיוחדות שלו הוא גם מוציא את כל היהודים ידי חובה. כמו שכתוב בדרך מצותיך, המצוה של מינוי מלך היא בעצם להעלות את כל עם ישראל לדרגה הרבה יותר נעלית של בטול לה' והתקשרות לקב"ה – זו תכלית הכוונה של מצות מינוי מלך. על כן אני יכול להתבונן ש"וכל מצותיך", יש מצוה שכוללת את כל מצוות התורה, המצוה של מינוי מלך, והיא "אמת". למה? כי כל מה שהמלך עושה הוא להגדיל ולהרים את קרן ישראל (שוב המלה קרן), שהאמת תנצח. כל מה שהמלך, מלך המשיח, נלחם מלחמות ה' ומנצח, מה הוא עושה? כמו שדברנו לא מזמן, עיקר מלחמת המשיח היא האמת מול השקר של העולם. העולם הזה הוא עלמא דשקרא, כולו מתנהל בשקר – בע"ב נסביר יותר מהו שקר – וכל הענין של המלך האמתי הוא ליצג את האמת. המלך של לעו"ז הוא עצמו השקר, אבל המלך האמתי הוא אמת. הוא דוגל באמת, הוא לוחם על האמת. מה הפעולה הראשונה שהוא עושה? כופה את כל בני ישראל ללכת בדרך התורה והמצוות ולחזק את בדק הבית של תורת אמת. כל הענין שלו הוא אמת. גם בנין המקדש. אם יש נקודה אחת של מדת המלך היא אמת, "אמת מארץ תצמח", "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה", "צמח שמו ומתחתיו יצמח". לכן כך אפשר לפרש "וכל מצותיך אמת", יש מצוה שהיא "וכל מצותיך", מצוה כללית המתקיימת על ידי נשמה כללית, וכל הענין שלה הוא "אמת", ובזכותה "קרוב אתה הוי'" ("אתה" היינו מלכות, מלכות א"ס כו'). מה הענין של מלך? למה הוא ההמתקה? גילוי העצמות. העצמות היא "מלך מלכי המלכים הקב"ה", דרגה של מלכות שאין למעלה ממנה (כמו שהצמח צדק אומר), שמתגלה למי שהמלך "חפץ ביקרו" (= מלכות). ה' חפץ ביקרנו, רוצה לקרוא לנו מלכים ולתת לנו את המלכות. שנזכה בקרוב שיבוא איש אמת, "איש צמח שמו", שהוא מה שחסר לנו.

ג. שרש קרב

התקרבות והקרבה

רק נסיים חלק זה בשני דברים בקיצור: נתבונן בשרש קרב – שאינו אחד מהשרשים המסתעפים מהשער קר, כי יש בו עיצור נוסף – שהוקש ל-קרא. כמה דברים יש בשרש קרב? ארבעה (י"ל כנגד ארבע פעמים קרב בפסוק השני בפרשתנו). קרבן כפשוטו, "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'". יש קרוב – הזהר והחסידות דורשים שקרבן לשון קרוב, אך על פי פשט אלה שתי משמעויות, "שני ענינים" בלשון הרד"ק. "אדם כי יקריב מכם", לשון קרוב, לא יוצא מידי פשוטו שאדם צריך להקריב עצמו – מסירות נפש, נכונות להקרבה (כפירוש הרמב"ן כאן). מתחילים עם ילדים "ויקרא" כי הדבר הראשון שצריך להחדיר לילד (בחדר, לשון החדרה) היא הקרבה – הקרבה לה', הקרבה למען עם ישראל, הקרבה בכלל. הקרבה היא תנועה נפשית של "רצוא" בדרך כלל, ואילו קרבה היא כוללת הרגשה של תנועת "שוב" ("כמים הפנים לפנים", כשם שאני מתקרב לה' כך ה' מתקרב אלי ומאיר לי, בדרך של שוב, אור פני מלך חיים). כיף להרגיש קרוב לה', והצורך להקריב את עצמי לה' הוא הפכי לכאורה – לצאת מעצמי לגמרי, להקריב ולבטל את מציאות עצמי. חידוש שההתקרבות העצמית היא דווקא על ידי הקרבה. אמרנו זאת רק כדי להדגיש שקרבה וקרבן אינם אותו ענין על פי פשט.

קרב וקרבים

מה עוד באותו שרש? קרב (מלחמה), וקרב (קרבים). הקרב, הפנים-התוך, הוא ההופעה האחרונה של שרש קרב מבין תשע ההופעות בפרשיה הראשונה – "וקרבו וכרעיו ירחץ במים". בהמשך יש עוד בטויי קר, כדי להדגיש, אבל בתוך הקרבן יש גם קרב ומלחמה. יכולה להיות מלחמה גדולה, ועימות פרטי בתוכה הוא קרב – כך בלשה"ק. מה שאין כן בלשון תרגום, שכל פעם התרגום של מלחמה הוא קרבא. זאת אומרת שקרב הוא לא רק קרב פרטי, אלא כללות המלחמה היא קרב. במשמעות לכאורה לא טובה, מה הקשר בין קרב-למלחמה וקרבן? קודם אמרנו שהחיל צריך להיות מוכן להקריב את עצמו, ואם לא זוכים ר"ל יש קרבנות, כמו שהמנחת חנוך כותב שבפועל יש הרבה מצוות שכרוכות בקרבנות של אדם, ה' ישמור. חלק מהמלחמה, קרב. בכל אופן, קרב היא משמעות אחרת מקרבן.

מבנה ארבעת עניני קרב – כחב"ד

התבוננות פשוטה איך צריכים לסדר את ארבע המשמעויות: קרבן הוא מסירות נפש – נשים בכתר. לא נעשה כאן י-ה-ו-ה אלא משהו אחר, מעגל של "כל הנשמה תהלל יה" – כתר-חכמה-דעת-בינה (כאשר דעת כוללת את כל מדות הלב, "מפתחא דכליל שית"). "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'" בכתר, הקרן של שרש קרב. קרוב, כפי שנלמד בע"ב, שייך לחכמה. גם בכתר אבל בפרט בחכמה ה' מאיר בקרוב מקום (י"ל שבכתר ה' הוא "קרוב מאד"). עיקר הרגשת הקירוב היא בחכמה. קרב – תוך, פנימיות – שייך לבינה, אמא. לכן הרבה פעמים קרב הוא הרחם, עד כדי כך שכתוב ש"קרבה" אותיות רבקה אמנו. כלל גדול, גם בכתבי האריז"ל וגם בחסידות, שסתם פנימיות היא אמא. כשאדם מתפלל, יש בטוי בתהלים (בהקשר אחר) "קרב איש ולב עמֹק" (ב"קרב איש" יש קשר בין קר ואש, קר וחם). "קרב איש" עולה תריג, כל מצוות התורה. "ולב עמק" (= רמח מצות עשה) – "בינה לבא", פנימיות האדם. קרב-מלחמה היינו מלחמת היצר, היצרים. כל המלחמות שיש בעולם – כלל גדול בקבלה – הן בגלל המלכים שמלכו ומתו, מלכי אדום הקדמונים, ז' מלכין קדמאין, ששרשם בדעת וכולל כל המדות. כלומר, הקרב הוא הדעת (ללמד שכל המלחמות בשרש הן מלחמות דעות) שכוללת את כל מדות הלב. כך נסדר את ארבעת הענינים של קרב. רק זה קובע ברכה לעצמו:

ד. שער קר

כתר – קרן

בקיצור נעבור על שער קר: אמרנו שב-קר הכתר הוא קרן. הקרן קיימת לעתיד לבוא היינו התגלות הכתר באמא. "וירם קרן לעמו". גם על גבי המזבח, הקרנות הן הכתרים, בפנות של המזבח. קרן הוא גם סוד קרן זוית (פנה כפשוטה), בחינת אין שבין יש ליש (קרן זוית = אין בין יש ליש!). אולי נזכיר במאמר בע"ב. על האין, שנקרא קרן זוית, כתוב "והחכמה מאין תמצא" – "אין" הוא כח המשכיל שבכתר, ממנו החכמה הגלויה. למי שעוסק במוזיקה קרן היא גם כלי נגינה, קשור לשופר, שהוא הכתר של כל כלי הנגינה. יש קרן יער, קול ביער (של הסבא משפולה, סוד בהמה רבה שלפני האצילות). את הקרן על כל המשמעויות שלה נשים בכתר.

חכמה – קור

בחכמה השרש קור. לא קר וחם, שמשרש קרר. משרש קור נגזר "אני קרתי ושתיתי מים" – דומה גם לכריתי, לשון חפירה, אבל עיקר המשמעות היא לשון מקור, שבחפירה שלי לעומק הגעתי למקור מים חיים. כלומר, עיקר שרש קור הוא מקור. עוד דבר בשרש קור – קורי עכביש. בחומש ויקרא מגיעים למקור. מה הוא המקור? "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", "נחל נובע מקור חכמה". יש מקור חיים ומקור חכמה. "מקור חכמה" אומר שמקור בחכמה, וכן "מקור חיים" – "החכמה תחיה". לכן ההמשך הוא "באורך נראה אור" – אור הוא חכמה, ראשית הגילוי. נאמר ווארט מהמאמר: בדרך כלל בחסידות חכמה היא ראשית הגילוי ובינה ראשית המציאות, אבל בפרק האחרון כותב צמד מונחים פחות מוכר – שחכמה היא ראשית ההשתלשלות ובינה מקור ההשתלשלות. אם פותחים את מאורי אור, הספר המוסמך בחב"ד לערכים לפי האריז"ל, מביא את שני הפירושים. פירוש ראשון, שהוא העיקר, שמקור בכל מקום הוא פרצוף אבא, אבל לפעמים מקור הוא יסוד אמא, ועוד יותר לפעמים הוא יסוד ז"א. הייתי יוכל לחשוב שגם באבא מקור הוא יסוד אבא, אבל לא כותב כך, אלא פרצוף אבא בכלל. יש שגם יסוד אמא הוא מקור – גם ביטוי של חז"ל, שמקור הוא רחם. גם היסוד הוא מקור. יש הרבה מקומות למקור, אבל העיקר הוא מה שהפסוקים אומרים בפירוש – "מקור חכמה" ו"מקור חיים". מאד מענין ש"כי עמך מקור חיים" בא בהמשך ל"מה יקר חסדך אלהים". כלומר, יש שם שני שרשים של שער קר. מה יש בקורי עכביש ששייך לחכמה? הדבר הכי פשוט שבא להתבוננות, שכאשר מתבוננים בקורי העכביש רואים חכמה הכי נפלאה, גם באריגה, וגם בכך שהדבר החלש הזה תופס טרף. כנראה יש חכמה עמוקה ביותר בקורי עכביש, לכן לשון מקור – הוא חופר ומגיע למקור.

בינה – נקר

בבינה יש מילה שעוד לא הזכרנו: כמו שיש קרן (עם תוספת נ בסוף), יש גם נקר (עם תוספת נ בתחלה). נקור גם שייך לקרבנות, ולכל בהמה ששוחטים. עוד שרש שקשור לספור של הבהמות, של הבקר. המקום הכי חשוב בתורה שיש נקר הוא "הנה מקום אתי… ושמתיך בנקרת הצור". "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", והוא שם את משה בנקרת הצור – יסוד אמא, ככתוב בפירוש. איך רשב"י זכה לכל הגדולה שלו? במערה. מערה היא נקרה, נקר – כמו נקב. אפילו על פי דקדוק, אומרים שיש קשר בין קר ל-קב, ר ו-ב מתחלפות, תיכף נאמר פסוק מובהק. כשהקב"ה רוצה לגלות למשה את הגילוי הכי גדול, שיותר ממנו לא יראה בחייו, כתוב "ושמתיך בנקרת הצור". אף על פי שהוא יסוד אמא, יש רמז שיש שם התגלות הכתר בסופי תיבות – "ושמתיך בנקרת הצור". בהמשך כתוב "ושכתי כפי עליך עד עברי", ועל "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו", אומר רש"י שהוא זכה לכך מ"ושכתי כפי עליך". הקרנים הן "קרני הוד", אבל לא הוד שלמטה במדות, אלא מה שהרבי הרש"ב מסביר באריכות בע"ב, שהוד היינו פנימיות הכתר. כל כך פנימיות הכתר עד שכאן בבחינת רדל"א, "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו". רש"י כותב שזכה לכך מהמערה, "ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי עליך". כלומר, הוא קבל את הקרן מ"נקרת", גם רמז מופלא של קשר בין המלים (ובסוד מקום התגלות הכתר בבינה). גם לעתיד לבוא, כולם יבואו בנקרות הצורים מפחד ה' והדר גאונו – כנראה כל אחד יזכה להיות כמשה. בנביא מדובר על פחד, לכאורה לא כמו אצל משה, אבל היות שהנביא משתמש באותו בטוי כנראה שזה קשור במדרגה למשה.

"מקבת בור נקרתם"

איך אני יודע בצורה הכי מובהקת שנקר קאי על יסוד אמא? יש שני פסוקים בתחלת פנ"א בישעיהו – "שמעו אלי רדפי צדק מבקשי ה' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו". כאן אחד הפסוקים הכי מובהקים בתנ"ך של הקשר בין נקר לעוד שרש של קר (קרא – ויקרא). מתחיל "מקבת [קב] בור נקרתם", ומי היא? "שרה תחוללכם", ושרה נכללת באברהם, לכן סוף שני הפסוקים הוא "כי אחד קראתיו". אפילו רומז שאצלם בשלמות, יותר מאשר אצל כל זוג אחר, מתקיים "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". שני פסוקים שמדברים על שניהם, ואז "כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו". שני הפעלים "ואברכהו וארבהו" גם כנגד אברהם ושרה. ידוע שב"פרו ורבו" ה"פרו" כנגד האיש וה"רבו" כנגד האשה, עצם הפרי באבא וההתפשטות וההתרבות באמא. כאן ה"פרו" הוא ברכה, "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו", "ואברכהו", שייך לאברהם אבינו כפשוט, שבו כתוב "והיה ברכה". "וארבהו" מכח שרה. אם כבר מתבוננים בשני הפסוקים המופלאים האלה, רואים שיש מבנה מאד יפה של י-ה-ו-ה – יש סך הכל בשני הפסוקים 26 מילים, והחלוקה שלהם: "שמעו אלי רדפי צדק מבקשי הוי' הביטו אל צור [אצל משה רבינו כתוב נקרת הצור, וכך לעתיד לבוא יבואו בנקרות הצורים, אבל כאן בפסוק הצור הוא האבא ונקרת האמא] חצבתם ואל מקבת בור נקרתם". עד הסוף של אבא יש י תבות – "שמעו אלי רדפי צדק מבקשי הוי' הביטו אל צור חצבתם". אחר כך "ואל מקבת בור נקרתם. הביטו". מתחיל שוב "הביטו" ו'מתרגם' את הפסוק הראשון – "אל אברהם אביכם וגו'". כדי שיצא י-ה-ו-ה אני צריך לצרף את ה"הביטו" השני לראשון, בשני הפסוקים יחד. "אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" יש ו מלים ("אל" כמו שם אל, "חסד אל", "יומא דאזיל עם כולהו יומין"). התכלית היא הסוף, ה המלים האחרונות, "כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו". "קראתיו" לא רק שקראתי לו בשם "אחד", אלא שהמשכתי לו את ה"אחד", כמו שהסברנו ב"ויקרא אל משה". ויקרא עולה אברהם אבינו. "וידבר הוי'" – הביטוי הכי נפוץ בתורה – עולה אברהם. ה' ברא את העולם באברהם, "בהבראם"-באברהם. אלה פסוקים נפלאים ביותר שכדאי לחרוט על לוח המח והלב. אם כן, נקר הוא אמא, יסוד אמא.

נקר – "אני בינה לי גבורה"

כדי להשלים, כמו שעשינו בשבועות האחרונים, לפעמים צריך לשים שרש אחד בשני מקומות – לנקר כמו לנקוב חור, על דרך "יקוב הדין את ההר". כלומר, יש בשרש נקר "אני בינה לי גבורה" – גם את מדת הבינה, אמא, וגם את "יקוב הדין את ההר" של גבורה, "מקבת בור נקרתם". דרך אגב, שרה נקראת בור על שם הילד שלה, יצחק. היא "מקבת בור נקרתם" ו"שרה תחוללכם", גם לשון חלל – על פי פשט לשון לידה, אבל יש גם אותיות חלל, כמו בור, מקבת ונקרת.

דעת – קרר

מה נשים בדעת? שרש קרר. לכאורה הכי פשוט מכל המובנים קר וחם. בלי לדעת את כל הפרצוף שלנו, איפה שייך קור? מה בנפש קר ומה חם? בתניא פ"ג הוא כותב שהקור, יסוד המים שהוא בעצם קר, הוא במח, ואילו החם בלב, יסוד האש. כלומר, את הכלל הגדול של התניא, לשון ספר הזהר, "מח שליט על הלב", אפשר לנסח גם אחרת – שכל עבודת ה' היא שהקור יהיה שליט על החום. הגם שאמרנו שיש קור טוב וקור רע וגם חום טוב וחום רע, אבל בגדול המח הוא קר ואילו הלב חם. המדות, ההתלהבות, הן דבר חם, ואילו מוחין נטו – כמו מה שמסביר בע"ב על עצם המוחין – הם דבר קר. הווארט כל הזמן הוא שמוחין הם אָן-התפעלות. עד כדי כך, שהוא מחדש ווארט במאמר של השבוע – שלא כ"כ מצוי בחסידות – שמחלק בין השגה להתבוננות. חילוק מאד-מאד מיוחד. לכאורה התבוננות היא תכלית עבודת החסידות. הוא אומר שבהתבוננות יש התפעלות של המוחין (ותכלית ההתבוננות היא לעורר את התפעלות המדות בלב, וכפי שכותב בהדגשה בתחלת וסוף הפרק השני של המאמר, אותו נלמד בעומק בהמשך אי"ה, וכן אדמו"ר האמצעי בהקדמה לקונטרס ההתפעלות מדגיש מאד שתכלית ההתבוננות היא ההתפעלות בלב), אבל אם רוצים רק מוחין זו השגה נטו.

קר שליט על החם

יש ב"היום יום" ווארט של הרביים, שאין דבר קר כמו השכל. אומר לגריעותא, שלפעמים השכל מביא לכפור. כפור הוא כפירה, יכול להיות דבר שלילי מאד – כפירה ממש. כל תנועת החסידות מתחילה מהבעל שם טוב, ששם את ידו הקדושה על הלב שלי, של כל ילד יהודי, ואומר 'תהיה יהודי חם'. אחד הפירושים למה צריך בעל שם טוב לפני אדמו"ר הזקן, וגם לפני משיח צריך 'סדר חדש', כי אדה"ז בלי הבעל שם טוב יהיה קר, יגיעו עד לאפס המוחלט – מינוס 273 צלזיוס, ואז כל המציאות חוזרת לאין ואפס המוחלט כמו לפני ששת ימי בראשית. זו תכלית חב"ד, בטול במציאות, אבסולוט זירו, אבל ה' רוצה שהמציאות לא תתאפס לחלוטין – לכן צריך יסוד של חום בלב. הבעל שם טוב בא ליהודים שהיו נמצאים במעין קומה (תרדמת), על סף היפך החיים, וצריך לחמם אותם ולהחיותם (חיים לשון חום כנודע). אחר כך צריך שכל קר, עד כדי כך שאפשר לומר "קור שליט על החום". נעשה תרגיל יפהפה: המח קר והלב חם. אם אני מחבר את המלים מח קר יוצאת המלה מחקר – כל המחקרים בעולם, הכל מח קר. מה קורה אם אני עושה לב חם? מחבל (אור חוזר, לקרוא הפוך), מסוכן ביותר, כנראה המחקר צריך לשלוט. כמו שיש לב חם יש דם חם – מֻחמד, אומר מיד מי המחבל… יש הרבה כאלה. לכן צריך שהמח הקר, היהודי, יהיה שליט גם על הלב החם וגם על הדם החם. ידוע בכוונות ש-דם חם בגימטריא לאל לא ("לאל לא יושיע", ההיפך מהפסוק הנ"ל "קרוב הוי' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע").

"וקר רוח איש תבונה"

השליטה של הקור היא בדעת – צריך קור דעת או קור רוח. המושג של קור למעליותא הוא קור רוח, שכמו קור דעת. מענין שיש כתיב וקרי, שלפי מה שאמרנו בתחלת הדברים הערב – שניהם קרא, לקרוא את הכתוב (כתיב) וגם לשמוע את הקריאה (קרי). הפסוק במשלי אומר "חושך אמריו יודע דעת וקר רוח איש תבונה". אמרנו את הכתיב, "וקר רוח", אבל הקרי "יקר רוח". גם משהו מופלא, שיש הקש בין שרש קרר לשרש יקר (יש גם "אור יקרות וקפאון" – אור יקר, והולך יחד עם קור-קפאון). "חושך אמריו יודע דעת" – מי שמקיים "אמור מעט" הוא יודע דעת. איך מסבירים קר רוח? מי שנשאר מיושב בדעתו (ומסוגל לקבל החלטות נבונות) בסיטואציה של בהלה או סכנה. יש על כך כמה ספורי מופת בחב"ד, ואולי הכי מפורסם של ר' משה מייזליש ונפוליון. כל החינוך של חב"ד הוא ללמד להשאר קר, שאותו נפוליון – לא היתה לו מכונת אמת – כאשר נתגלה לו שיש מרגל בחדר הוא רץ לר' משה מייזליש, שבאמת היה המרגל, ושם על לבו את היד שלו (הלעו"ז של יד הבעל שם טוב), ורצה להרגיש אם הדופק שלו עולה, סימן שהוא המרגל. ולא – הוא חב"דניק אמתי – הוא נשאר רגוע לחלוטין. גם מכונת אמת היום לא היתה עובדת עליו כלל. על חב"דניק מכונת אמת לא עובדת, אלא רק על לא-חב"דניק. מה הסיפור בא להדגים ולהמחיש? מה הוא קר למעליותא, קור של מוחין, של השגה (לא של התבוננות, כפי שמסביר במאמר). לכן נשים את קרר – את המזגנים שמשתלטים על החום – בדעת. כנראה שבשביל להתעסק במזגנים צריך להיות עם דעת.

חסד ומלכות – יקר

בחסד אפשר לשים את הפסוק שהזכרנו קודם, לפני "מקור חיים" – "מה יקר חסדך". יקר פירושו כבוד, כמו כבוד הורים. בעשרת הדברות כבוד הוא אהבה, כמו שחז"ל אומרים שיש מצות מורא הורים, יראה, ויש כבוד הורים, חסד. לכן בעשרת הדברות "כבד את אביך ואת אמך" כנגד ספירת החסד, יקר. היקר הוא משהו חביב. גם רש"י הראשון של החומש רומז ש"ויקרא" לשון חבה. הדבר הכי חביב: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים". לכן, היות ש-יקר לשון כבוד ולשון חבה, וכתוב "מה יקר חסדך", אפשר בהחלט לומר ש"יקר" הוא חויה של חסד. אבל יקר שייך גם למלכות, המלכות נקראת יקר – "המלך חפץ ביקרו", "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", המלכות של הרביעיה כאן. כבוד יכול להיות אהבה, אבל הוא גם מלכות – "כבוד מלכים חקור דבר". יקר הוא כבוד של מלך, לכן קשור למלכות. בבנין בית המקדש יש ביטוי "אבנים יקרות", ושם רוב המפרשים מסבירים שהכוונה אבנים כבדות (כמו המשמעויות ב-כבד – כבוד וכובד). מה שכבד רומז למלכות, יסוד העפר, יסוד הכובד. כמו ש-נקר שמנו גם בבינה וגם בגבורה, יקר גם בחסד וגם במלכות.

תפארת ויסוד – קרא ו-קרה

בתפארת יש קרא, ממנו התחלנו – "ויקרא אל משה". מה יש בשרש קרא חוץ מקריאה. אמרנו שלקרוא גם קריאת ספר וגם קריאה למישהו. יש ללכת לקראת מישהו או משהו, היינו פניה לצד קדם, כנגד ספירת התפארת כנודע. יש "וקראהו אסון". כלומר, יש קרא שדומה לשרש קרה שעוד לא הגענו אליו. איפה נשים קרה? ביסוד, לשון קרי. גם תופעה מובהקת של "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" של חומש ויקרא. לפני כמה ימים הילדים ב'חדר' בירושלים עשו סיום על חומש ויקרא. החומש מתחיל ב"ויקרא", ורש"י הראשון כותב ש"ויקר" (הנאמר אצל בלעם) לשון טומאה, דהיינו לשון קרי. בכל התנ"ך יש רק הקשר אחד בו מופיעה המלה "קרי", בתוכחת "אם בחקתי תלכו", סיום חומש ויקרא – שם כתוב שבע פעמים "קרי" (ג"פ "קרי" וד"פ "בקרי"), כנגד "שבע כחטאתכם" וכו'. אין יותר "קרי" בכל התנ"ך. כלומר, החומש מתחיל קרא ונגמר קרי ז פעמים – הסימן הוא אז, אחד על שבע, "אז ישיר משה". למה מתחילים ללמוד עם ילדים קטנים? כנראה שב"ויקרא" יש כח של הקדמת רפואה למכה, שהילד לא יכשל בטומאת קרי כל חייו. אם הדברים חודרים עמוק-עמוק למקור, "אני קרתי ושתיתי מים", מתקנים את הקרי. איפה נשים קרה? ודאי בספירת היסוד. אבל למעלה מהיסוד נמצאת התפארת, "גופא ובריתא חשבינן חד", והיות שב-קרא יש גם משמעות של מקרה, הוא הקשר של יעקב (שלא ראה קרי מימיו) ויוסף בהתבוננות שלנו. ה"גופא", תורה שבכתב, תפארת בכל מקום, הוא קרא עם כל הקריאות למיניהן, ו-קרה בספירת היסוד[י]. ב-קרה יש גם מלה מאד מענינת, שצריך להתבונן איך קשור לקרי – קריה, קריה נאמנה, קרית מלך רב. הייתי חושב שעיר המלוכה – דברנו לפני שבוע – שייכת למלכות, אבל יש קריה, כנראה יסוד הבירה. כמו שגם אפילו היום מקובל קצת, שיש איזה מקום יסודי בתוך העיר הגדול שנקרא קריה (יש גם קרית משה, כנראה שייך למשה רבינו). כל מי שגר בקריה, יש שם עבודה של תיקון הברית – קרי.

נצח והוד – קיר

מה יש לנו בשביל נצח והוד? שרש אחד שהוא זוג. כתוב שנצח והוד הם "תרין פלגי גופא" – שני קירות הגוף. "קיר המזבח", קיר צפוני וקיר דרומי – המושג קיר הוא מושג מובהק בקבלה של נצח והוד. יש גם קירות הלב, מהם צריך להתפלל. נצח והוד הם מדת הבטחון בנפש, בטחון פעיל ובטחון סביל. מה שמחזיק את החדר הוא הקירות. בין קיר לקיר יש קרן, קרן זוית. הקרן היא האין בין היש לבין היש, בין הקירות. כל קיר הוא בטחון, זה המבטח של החדר, של המבנה – שיש ארבעה קירות. קיר וקיר הם נצח והוד. סיימנו את הפרצוף, כי יש לנו מלכות:

עוף הקורא – בעיות בזהות ובדגירה על ביצים לא שלו

נחזור רגע לתפארת: יש משהו מאד מענין ב-קרא, שם של עוף. אנחנו אוהבים גן חיות, במיוחד בשביל ילדים, ופעם גם למדנו על העוף המיוחד שנקרא קורא. מה המיוחד בעוף הזה, גם לפי הפסוק? רמוז בפסוק ומפורש בחז"ל, שיש עוף אחד – או שהוא מתוסכל או שהוא דיסלקט – שהוא דוגר על ביצים שאינן של עצמו. אז, אחרי שהביצה בוקעת, שהאפרוח נולד – כל זמן שההורים האמתיים לא מתקרבים אליו הוא הולך אחרי העוף שדגר עליו. אבל ברגע שההורים האמתיים באים הוא מיד, באופן טבעי, ספונטאני, בורח מהקורא וחוזר להורים והקורא נשאר אומלל. הוא עבד קשה, דגר על ביצה לא מהמין שלו, ובסוף עזבו אותו. מה זה הדבר הזה? קודם כל, יש בחז"ל – לא זוכר אם דברנו על הפרט הזה – שני שלבים. לעוף הזה יש בעיה של חוסר זיהוי מין – נושא שדברנו עליו לפני כמה שבועות. איך בא לידי ביטוי? שהקורא הזכר דוגר על הביצים של אשתו. בדרך כלל רק הנקבה דוגרת. דבר ראשון, הבעל דוגר – הבעל מחליף את האשה. כלומר, הוא לא בטוח אם הוא האבא או האמא, אם הוא הזכר או הנקבה. זו בעיה ראשונה, ומתוכה באה הבעיה השניה – שגם הזכר וגם הנקבה הולכים לדגור איפה שרק אפשר, על איזה ביצים שמוצאים. בספירת היסוד יש את הקרי והמקריות. דברה התורה בלשון הוה, "מקרה לילה", כפי שאומר רש"י. כלומר, מקרה הוא תופעה של לילה, חשך, העלם והסתר אלקות. למרבית הפלא מקרה בגימטריא משה, "ויקרא אל משה", ה' קרא אל המקרה, יש כאן איזה תיקון מקרה (שאין מקרה, הכל בהשגחה פרטית, הכל סיבות מאת הבורא ב"ה – "משה זכה לבינה", בינה בגימטריא סבה). כל הענין של משה רבינו הוא לתקן את המקרה. מקרה לילה שוה זווג יעקב-רחל, עיקר הזווג של הלילה, "את זה לעמת זה עשה האלהים". יש בתפארת את העוף המוזר, המשוגע, שדוגר על ביצים של אחרים. למה קשור לתפארת? קודם כל, הוא רוצה להיות הורה. תפארת היא מדת ההתפארות בנפש – הוא מתפאר בילדים לא שלו. אף על פי שמתפאר בילדים לא שלו, או שהזכר מתפאר שגם אני אשה, גם אני אמא – התפארות במה שלא אתה – אבל הוא משקיע בכך, ולכאורה מגיע לו משהו. יכול להיות שאם לא הוא היה דוגר על הביצים הן היות מתות, אולי ההורים באמת נטשו – כל הכבוד לו. רק מה, שבסוף הוא יוצא מסכן, קרח מכאן ומכאן, שלא מכירים בו. את מה שהוא עשה – הוא עשה מתוך סבוב בראש. אבל בכל אופן, הוא עשה משהו. כנראה צריך כאלה.

ה. סוגים של עילה ועלול (ד"ה "כי מראש צורים אראנו" תער"ג)

דגירת השכל על המדות

נקשר את ענין הקורא לנושא הראשון במאמר של ע"ב – סוגים שונים של עילה ועלול. במאמר הרבי מסביר שיש שני סוגי עילה ועלול. סוג אחד שהעלול לא מעצם העלה – יוצא ממנו, נולד ממנו, עובר דרכו. הוא מקבל את האופי שלו, אבל אינו הוא. הדוגמה העיקרית היא מדות משכל, רגש ממוחין – נולד, אבל לא הוא, משהו אחר, אף שבאמת יצא מהבטן שלו. לא בדיוק קורא. כתוב בתניא שהמדה שנולדה מתוך השכל, אם אדם לא יודע אותה כל הזמן – עם קור הדעת של "חושך אמריו יודע דעת" – היא מתעלמת, ומה שנדמה לו שיש לו רגש, אהבה ויראה, הכל דמיונות שוא. צריך כל הזמן לדגור. אחרי שהשכל הוליד את המדות צריך לדגור עליהן תמיד, כדי שתשארנה במציאות האמתית שלהן. יש סוג אחר של עלה ועלול, כמו שכל מתוך שכל – כמו שמעבירים שיעור, מלמדים תורה – שהן מאותו מין.

שני פירושי עילה ועלול במאמר והעילה ועלול של הקורא

אם כבר, נאמר את עיקר הווארט של הסוגיא במאמר: הוא אומר שבעלול שכלול בתוך העילה יש שני פירושים – או השכל שהרב מעביר, רק חלק קטן והארה בעלמא משכלו, או מה שהרב משער בתוך הראש שלו את השכל של התלמיד (מה הוא מסוגל לקלוט), ואחר כך הוא משדר שכל בדיוק בהתאם לשכל התלמיד ששער בראשו. כלומר, בהסבר השני שכל התלמיד הוא העלול שבתוך העילה, בתוך ראש הרב. לכאורה, לפי הסוגיא של קורא, העוף הזה, יש עוד סוג של עילה ועלול, שכמובן לא כותב במאמר בכלל, כי הוא דמיוני. סוג של שנדמה לי שאני העילה שלך ואתה העלול שלי – אתה יצאת ממני – ולכן אני צריך לקחת אחריות עליך. מרוב אחריות והשקעה אני משקיע ימים ולילות, דוגר עליך, עד שבשעה טובה ומוצלחת אתה נולד. אבל באמת לא יצאת ממני בכלל, לא ממני ולא מאשתי. גם סוג של עילה ועלול – עילה ועלול מדומים. כנראה עילה ועלול שצריך הרבה הכנעה כדי לתקן. עילה ועלול של מדות מהשכל או מחדו"מ מעצם כחות הנפש – כפי שנסביר יותר – היא הבדלה, כי יש הבדל מהותי בין העילה והעלול. בעיקר רוצה להגיע במאמר לעילה ועלול זהים, כמו השתלשלות כל ספירות האצילות מהחכמה.

דבר אחר אבל דומה; אותו דבר אבל אחרת; דבר אחר ולא דומה

אנחנו אוהבים, כדי לתמצת סוגיות עמוקות בחסידות, כמו הסוגיא כאן בחסידות, לתת ווארטים לסיכום: הסוג הראשון של עילה ועלול שמסביר לאורך המאמר היינו שהעלול הוא 'דבר אחר אבל דומה'. המדות הן דבר אחר מהשכל, לא שכל, אבל היות שנולד מהשכל יש הרבה תוים דומים – אם גס או דק, תקיף או חלש (אלה הדוגמאות שמביא). התולדה היא לפי ההורה. מה שהוא כותב כאן מזכיר מאד את הסוגיא בכתבי האריז"ל, שהרבה פעמים ילדים ביולוגיים כלל אינם בני ההורים מצד הנשמה, במיוחד בדורות האחרונים, אבל יש טבעים דומים – עד כדי כך שאם לא סוטים מהדרך לובשים אותם בגדים ומתנהגים באותה צורה – אף שלא אומר שום דבר על המהות האמתית שלהם. אם כן, הסוג השני הוא 'דבר אחר אבל דומה'. הסוג השני הוא הפוך – 'אותו דבר, אבל אחרת'. בעצם שכל משכל, אבל אחרת, כלומר שכל ספירה – כמו הספירות באצילות גופא – קובעת שם לעצמה. לא כראי החכמה ראי הבינה, וכך החסד והגבורה וכו' – כל עשר הספירות באצילות. תמיד כשאנחנו עושים כאלה משחקי לשון יש בכך גם רמזים וגימטריאות – תן לחכם ויחכם עוד[יא]. מה יהיה העילה ועלול החדש שאמרנו, של הקורא – עילה ועלול מדומה, אבל בכל אופן משקיע הרבה, ומגיע לו שכר על כך. בעולם הזה הילדים נטשו אותו, אבל כנראה שיש לקורא איזה עולם הבא, שיכירו בטובה שהוא עשה. היחס שם הוא 'דבר אחר ולא דומה'.

שלשה סוגי מושפעים

כל פעם שיש לך תלמיד, מקורב, מושפע – צריך לחשוב מי הוא. צריך להשקיע בכולם. יש אחד שהוא 'דבר אחר ולא דומה' לי כלל, לבריאות. במדה מסוימת אני צריך 'להשתגע', לדגור עליו כאילו הוא הילד שלי, ולא מעניני שבסוף יטוש אותי לגמרי. בזמן האחרון אנחנו מעלים זכרונות מר' אשר זצ"ל. הוא פעם אמר לי שכל אלה שהתקרבו אלי עתידים לעזוב אותי – לא אשאר עם אף אחד. סימן שמתוך השפלות שלו ראה בעצמו את הקורא, זו התפארת האמתית שלו. יש תלמיד שבכל אופן, אתה שכל והתלמיד הוא רגש, או שאתה העלם ועצמי והתלמיד הוא כח ההתגלות (כפי שמסביר את סוד האותיות) – משהו אחר. אבל יתכן מאד שיהיו הרבה קוים דומים. למשל, שאתה קורא לעצמך חב"דניק וגם הוא קורא לעצמו חב"דניק. הראשון, כמעט בטוח לא יוצא חב"דניק, כמה שאתה דוגר עליו שיהיה חב"דניק. כי ברגע שהאמא האמתית תבוא – הוא מיד ילך אחריה. יש אחד, שלישי, שהוא ממש אותו דבר, אבל היפי שהוא אחר. אם היה ממש אותו דבר וגם לא אחרת בכלל, לא היה שוה שום דבר – משעמם, לא תכל'ס. כאן מדובר בתלמיד עצמי, שיש לו דברים עצמיים שלו לגמרי, ואף על פי כן זו המשכה של גילוי אור עצמי (כלשונו במאמר). בכללות, הסיום של הסוגיא במאמר הוא, שהסוג הזה של עילה ועלול – שכל משכל – הוא מוחין דאבא. מדות משכל – מוחין דאמא. זה בא ממקור ההשתלשלות, כפי שקורא כאן לאמא, וזה מראשית ההשתלשלות, כפי שקורא כאן לאבא.

סיימנו את השער, ולמדנו גם קטעים מהמאמר, ואת הזהר נשאיר לשבע ברכות במוצאי שבת בע"ה. כדי שלא נשכח את הניגון שלמדנו לפני שבוע – ניגון פונוביז' – נשיר שוב. לחיים לחיים!

יציאת אותיות המחשבה והדבור מהנפש

בדרך הראשונה של עילה ועלול, שקראנו לה 'דבר אחר אבל דומה',  יש לו שתי דוגמאות – מדות ממוחין ומחדו"מ מעצם הנפש. מה שמענין במיוחד הוא הדוגמה השניה, בה מדבר על האופן בו יוצאות אותיות המחשבה והדבור מהנפש. הוא מתאר ארבעה שלבים שאפשר להקביל לי-ה-ו-ה, שני שלבים נסתרים ושנים נגלים. הוא אומר שכאשר מלמדים תוכי לדבר יש לו רק את שני השלבים הנגלים, אבל אין לו את השלבים הנסתרים, ולכן לא ראוי לקרוא לו "מדבר". כפי שנסביר, יש לו רק את ה-וה, ולא את ה-יה. הסוגיא של האותיות מעצם הנפש נמצאת בביאור של רבי הלל על שער היחוד ספ"ג – ושם ראוי לקרוא. שם הוא מסביר שיש שני מקורות של אותיות בעצם הנפש, כי יש מקור נפרד לאותיות המחשבה ולאותיות הדבור (מה שעתיד להיות פרצוף לאה ופרצוף רחל). לכל אות יש שרש – מדבר על כב שרשים כנגד כב אותיות. כאן הוא מדבר על כך שאותיות הן גדר ההתגלות בנפש. רבי הלל מדבר על כך שיש שני מאגרי אותיות בנפש. הביטוי (שלא מביא כאן) הוא "הנפש מלאה אותיות". הוא מסביר שהמאגר הנעלם של אותיות המחשבה הוא שרש ההעלם בנפש, שרש פרצוף לאה, ואילו המאגר של אותיות הדבור הוא שרש הגלוי, כפי שכותב כאן במאמר. איך תואם? שם לכאורה יש שני דברים שאפילו הפוכים אחד מהשני, אותיות המחשבה כח ההעלם ואותיות הדבור כח הגילוי. קשור כמובן לסוד חש-מל, חש לשון מחשבה, אור המאיר לעצמו, שלגבי הזולת הוא העלם. כדי שלא תהיה סתירה בין שני ההסברים נסביר שכאן אומר שהכל כח התגלות כי כולל "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו" יחד, ושם מדבר על העלם וגילוי ביחס לזולת. צריך להאציל את הכח להאיר לעצמי בלי לגלות לזולת. כמו שאנחנו משתמשים במשל של השמש, שיש גבול מסוים שממנו ופנימה הוקטור של האור כלפי פנים, בשל כח המשיכה, וממנו ולחוץ הוקטור כלפי חוץ. לאותיות שהוקטור שלהן כלפי פנים קורא כח ההעלם ולאלה שכלפי חוץ קורא כח הגלוי, אבל בגדול קורא להכל גילוי ואור.

האותיות במוצאות ואחרי ההתגלות

גם לאחר שהשכל והמדות מתגלים מהנפש, הן בבחינה של המשכה, יש בהן את אותו כח שפעל את המשכתם מההעלם העצמי לגילוי. כח ההתגלות נשאר בתוך הכח שהוא פעל את ההתגלות שלו. אפשר לומר שקודם הוא היה בהשראה ביחס לכחות, ואחרי שהכחות נמשכו מכחו ובהשראתו, הוא מלובש בתוך השכל או המדה. קצת משמע מלשונו כאן שבכל מקום כח ההתגלות הוא המלכות, אז אפשר לומר שהוא המלכות של המדרגה. עד כאן שתי מדרגות נסתרות, שאין אותן לתוכי, גם כשיודע לומר משפטים שלמים להם אלפו אותו. איך התוכי מסוגל לומר משפטים בכלל? כי יש לו מוצאות, יש לו את הכלים, דומה למה שיש לאדם. יש לו מוצאות, ואם מאלפים אותו נכון יש לו את הסגולה הזו – לא לכל חיה, אבל לאותו תוכי יש – להשתמש במוצאות ולהוציא משפטים שמלמדים אותו. ברגע שהאותיות האלה יוצאות מהתכללותן בתוך המשכת הכחות שנתגלו מהנפש, הן מגיעות למוצאות. במקומות אחרים בחסידות, כמו אצל רבי הלל, אומרים שיש שני סוגי מוצאות – של מחשבה ודבור. לכן יש סוד של מנצפ"ך כפולות. הרמז של ה המוצאות בקבלה הוא ה אותיות מנצפ"ך, אז יש מוצאות של המחשבה ושל הדבור. כדי לחשוב משפטים במחשבה צריך שיכנס למוצאות המחשבה ושם מתחיל להתחלק ואחר כך מתגלה כ-כב המשכות – כל מוצא מוציא כך וכך אותיות. הוא כותב במאמר שברגע שמגיע למוצאות יש לאותיות כבר מציאות מורגשת. לפני המוצאות לא היתה שום מציאות מורגשת לאותיות, לא בהתכללות שלהן בכחות, שהתגלו בהשראתן ואחר כך הן מלובשות בתוכם, וכל שכן במציאותן בנפש המלאה אותיות. אבל כאן, כשמגיע למוצאות, מתחילה מציאות מורגשת של האותיות, ואחר כך בא לידי גילוי. את זה אומר בחצי משפט. כד דייקינן, אלה בעצם שתי בחינות של "והנגלֹת" – במוצא עדיין כלל, לא פרט, לא אותיות מחשבה ולא אותיות דבור ממש, שיש רק אחרי היציאה מהמוצאות. ה המוצאות היינו ה גבורות, המתפשטות בו"ק – במדות. וכן, כל מציאות מורגשת היא במדות. לכן, היציאה של האותיות מההתכללות שלהן בכח וההגעה למוצאות היא כנגד ה-ו של שם הוי' בהתבוננות. אחר כך עובר לגילוי ממש – ה תתאה.

ארבעת שלבי התגלות האותיות בסוד הוי'

כאן קורא לכך כח ההתגלות שבנפש – לכל נפש יש כח לגלות את עצמה. הכח לגלות את עצמו הוא ה-י כאן, ה-י של האותיות. אחר כך המשכת הכח שיש בה פוטנציאל נסתר של בטוי – לבטא את השכל או הרגש – היינו התכללות כח הגילוי בתוך מה שנמשך. אחר כך, היכולת לבטא מגיעה למוצאות. כפי שאמרנו, כאשר לומדים חסידות לעומק יודעים מה שלא כתוב כאן, שיש שתי דרגות שונות של מוצאות, של מחשבה ודבור. שם כבר מתחילים להרגיש הבעה, אבל עוד לא מתגלה לגמרי. הגילוי הסופי הוא המלכות. י-ה-ו-ה, נושא שמסביר בעיקר בפרק הראשון של המאמר:

י כח ההתגלות בנפש

ה התכללות כח ההתגלות בכחות שנמשכו מהנפש

ו האותיות כמציאות מורגשת ב-ה המוצאות

ה התגלות האותיות

ו. כיצד מתבוננים? (ד"ה "כי מראש צורים" תער"ג)

הפרק השני במאמר – הקדמה ויסוד לכל תורת החסידות בענין ההתבוננות

הנושא העיקרי במאמר הוא הפרק השני שלו. בכל המשך גדול של חסידות עמוקה יש פרקים מיוחדים, מצוינים, שאפשר לומר שאפשר לבודד רק פרק זה ולעשות ממנו הקדמה ללימוד החסידות. מה שזכור לי – ודאי מה שלמדנו בשנה זו, וכנראה מתחלת ההמשך – הפרק הכי מתאים לבודד בתור הקדמה ללימוד תורת החסידות הוא הפרק השני של מאמר ל"ח. זהו פרק שהוא יסוד היסודות והקדמה לכל תורת החסידות, הפרק השני, שמסביר דרגות של התבוננות – איך צריך להתבונן (הכל על מנת לעורר את הלב להתפעלות אמיתית באלקות כנ"ל). הרי הדבר הראשון ששואלים בחב"ד, שענינה התבוננות, מה זאת אומרת התבוננות? איך מתבוננים? כמה שיסודי איך מתבוננים, במקום אחד מרוכז אין כמעט כמו הפרק הזה, שמתאר חמש מדרגות של התבוננות.

חמש מדרגות התבוננות כנגד נרנח"י

הוא לא אומר שחמש המדרגות הן כנגד נרנח"י, אבל פשיטא שהן כנגד נרנח"י ממטה למעלה, וכך צריך ללמד בפרוטרוט. יש שתי מדרגות שמסביר בפני עצמן ועוד שלש בפני עצמן, כחלוקת נ"ר ונח"י – העיקר והתוספת (תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר), כמוסבר באריז"ל. בחב"ד בדרך כלל שומעים נר"נ-ח"י, בסוד הצלם (צ – נר"נ, ל – חיה, ם – יחידה), חלוקה לפנימיים ומקיפים. אבל בגדילת כל פרצוף – שמבואר בחסדי דוד עו, הסימן הכי חשוב שם – מתחיל עם נ"ר, ז"א ונוקביה, וצריך לקבל תוספת מוחין, נח"י. כך החלוקה גם פה, אם כי לא משתמש במלים. כלומר, יש שתי דרגות התבוננות שכנגד רוח ונפש. מה מאפיין אותן? להתבונן בעצם התהוות העולם יש מאין, ויש בכך שתי מדרגות. מה פועל בנפש? חקיקה מבחוץ, כלומר שמעדן ומתקן את חיצוניות הנפש, יחסית. אחר כך יש שלש מדרגות שבאות לפעול את החקיקה מבפנים וכו', והכל קשור לאור האלקי – גילוי אלקות, בעולם או למעלה מהעולם, שבסופו של דבר גם הוא צריך להאיר בתוכו. בגדול, רק שנבין את המבנה, יש שתי מדרגות של התהוות ושלש מדרגות של התגלות אלקות, וכך צריך להתבונן.

דרגת הנפש: התבוננות שכל דבר נברא יש מאין

נאמר את הפרטים בקיצור: המדרגה הראשונה של התהוות היא להתבונן בכך שכל דבר נברא יש מאין. במקום אחר כתוב הלשון בחסידות, במיוחד רבי אייזיק מאד אוהב להביא את הביטוי, "אין דבר עושה את עצמו". כאן לא משתמש בביטוי, אבל לכך מתכוון. כלומר, שיש משהו פשוט מאד, שלא יתכן שדבר בורא את עצמו. מה שהוא כן מביא, מהרמב"ם – מח קר שהוא מחקר, היסוד כאן הוא חקירה של הרמב"ם – שלא יתכן שיש עושה יש בלי סוף (חוץ מזה שיש אין בין יש ליש, סוד הקרן – קרן זוית בין קיר לקיר, כנ"ל). הוא מצטט את הרמב"ם שמי שאומר שיתכן – שקר גמור. אמרנו שתפקיד המלך להלחם בשקר, וכאן יוצא שעיקר השקר בשכל הוא הסברא שיתכן יש מיש בלי סוף. יש פה הרבה חומר חשיבה, שזה עיקר השקר שיש במציאות, שקר גמור. לכאורה, הוא גם לא מביא כאן, מי שסובר את השקר הזה והרמב"ם רוצה לסתור אותו הוא אריסטו, שמאמין בקדמות העולם. אם יש קדמות סימן שכל הזמן יש הוליד יש, יש חוקיות וכל הזמן יש הוליד יש. עד כמעט עצם היום הזה, ואפילו היום, יש תיאוריות חדשות במדע. כמה שכולם כמעט חתמו על המפץ הגדול, יש שעדיין מתעקשים – כל פעם מתחדש משהו – שאולי בכל אופן העולם קדמון. כלומר, שאולי בכל אופן השקר הגמור הזה נכון.

שכל תורני ושכל מדעי: התורה מקרבת את הופעת היש מהאין והמדע מדחיק ומרחיק

ברור שההשקה בין תורה ומדע במאמר הזה היא דווקא במדרגה התחתונה, לכן כאן ראוי להתבונן באיזה ווארט של היחס בין תורה ומדע והתיקון: אומרים שהרוצה לשקר ירחיק עדותו. גם בנושא הזה, של יש בלי סוף, היינו הך לומר שהזמן הוא אין סופי. ככל שאומרים ש-א' עשה ב' וכך הלאה, ואתה חוזר רטרואקטיבית – אקסטרפולציה, צורת חשיבה שהרבי מאד התנגד לה – שיש עוד סבה ועוד סבה, כמו שהילד הקטן שואל את אבא שלו, מי עשה את זה וכו', מה יש מאחורי השמים, עד שבסוף מתייאשים. ככל שמרחיקים, שיש עוד סבה ועוד סבה ועוד סבה, יותר קשה לנפש, לשכל, לתפוס את השקר שיש בזה. כמו שאצל הגוים מדברים על צבים אחד על השני, בלי סוף – עד למטה. מה חשוב להבין כאן? שגם מי שיסכים עקרונית – מה בכל זאת בין החוש של התורה והחוש של המדע? – החוש של המדע (חוש של שכל אנושי) שעדיין, גם אם אני חייב בעל כרחי להודות באיזה מפץ גדול או יש מאין (וכאן צריך לשים לב שמפץ גדול ויש מאין לא בדיוק אותו דבר, אבל 'נמרח', כאילו לעניננו אותו דבר), הוא להרחיק זאת כמה שיותר, שיש בלי סוף דרגות יש מיש, ובסוף אני אומר שהיה מפץ גדול לפני מליארדי שנים. לעומת זאת, החוש של התורה הוא להגיע לאין כמה שיותר מהר. נאמר בצורה פשוטה: אפילו מי שמכיר, בזכות הפילוסופיה של הרמב"ם או בזכות משהו אחר, שאין יש אחרי יש, סבה של יש מסבה של יש, בלי סוף ותכלית, כמו בפסיכולוגיה – יש הדחקה. את האמת הזאת, כמה שאפשר להדחיק אותה – מה טוב, כי לא מסתדר עם החיים שלי, מפריע לי. כמו שבכלל כתוב שכל הפילוסופיה מפריעה באיזה שלב לפילוסוף הגדול לאכול בתאוה, ויתר הדברים שעושה בחיים. גם כאן, להכיר באין, אפילו אם לא יכול להמלט – מנסה להדחיק, וממילא מרחיק כמה שיכול. ואילו התורה, אנחנו מכירים ביש כי כתוב בתורה שיש יש, "בראשית ברא אלהים", אבל ב"יש מאין" האין קרוב אצלנו. כמו שהתחלנו לדבר על קרוב ורחוק, ונסביר יותר. בחכמה, שרש הקדושה – תכלית כל המאמר כאן, שבאצילות כל המדות הן מדות של חכמה, ולכן הכל אחד עם ה' – הכל קרוב. במאמר הקודם התחיל עם ההשתלשלות באצילות לצורך האצילות, ולא לצורך בי"ע, והיינו המשכת החכמה בכל האצילות – מה שהמשיכו האבות. אחר כך יהיה אור חדש של התורה, אבל במאמר זה מגיע לשיא של המשכת האבות – שהאבות המשיכו את כל השתלשלות האצילות לצורך האצילות, שבנפש היינו הדבקות של המדות של אבא, כפי שהסביר לפני כמה מאמרים. כאן מתרגם לכל ההשתלשלות בתוך האצילות לצורך האצילות, ומתרגם את זה לסוג השני של השתלשלות עילה מעלול, שכל משכל. בשכל היהודי של הקדושה האין הוא פשוט, וככל שאני יכול לקרב אותו עדיף לי. בראש החיצוני, ככל שאני יכול להרחיק את האין ממני – עדיף. בתורה, ככל שאני מקרב את האין אלי – עדיף. במדע יש את היש הזה, יש קודם, שהיה לפני מליון שנה, יש עוד לפני כן, לפני שני מליוני שנה – יש הרבה מליוני שנים, אז יש הרבה 'ישים', אז שצריכים להגיע לאיזה מפץ גדול או משהו, בדיעבד. אצל היהודי יש את היש הזה, ויש את היש הקודם, ומיד קופצים לאין – זה ראש יהודי.

אצילות-בריאה-יצירה – אין-יש-יש

איך אני יודע שיש רק שתי מדרגות של יש, וכשאני מגיע ליש הקודם איני צריך עוד מליון 'ישים' כדי לחזור לאין אלא מיד קופץ לאין? לכך קוראים אצילות-בריאה-יצירה. היש הקיים הוא היש של עולם היצירה, בתוספת השכלול – "ויכולו השמים" – של עולם העשיה. בחסידות כתוב שעולם הבריאה הוא יש מאין, יצירה הוא יש מיש, ועולם העשיה הוא שכלול היש של עולם היצירה. בעצם יש רק את היש הקיים, ויש את היש הקודם – שהוא באמת יש אחר, היש של עולם הבריאה, שבלשון החסידות הוא רק אפשריות המציאות, ואילו היש הקיים הוא המציאות, רק שמתחלק לכלל ופרט, יצירה ועשיה. הוא כותב במאמר כאן שגם היש הכי היולי הוא מורכב, לא יכול לעשות את עצמו. הרמב"ם כותב שיסודות ארמ"ע הם מורכבים, ולא רק יסודות דצח"מ עליהם דברנו לפני שבוע. הרמב"ם כותב שהארמ"ע מורכבים, אבל יוצאים מחומר היולי, כמו שכותב הרמב"ן. כאן כותב שגם החומר ההיולי הוא מורכב, מצורה וחומר. זה גם כלל פילוסופי של מחקר, מח קר, שכל דבר מורכב לא יכול לעשות את עצמו – צריך מישהו שירכיב אותו. שוב, החומר ההיולי הוא היש הקודם. יש את המציאות, יש את היש הקודם, ההיולי, אפשריות המציאות של עולם הבריאה. אבל משם חוזרים לאין מיד, שהוא עולם האצילות. ככה יהודי רוצה להרגיש, שיש את היש הקיים, את היש ההיולי שהוא טרום היש הקיים, ואת האין – שאותו יש נברא מאין ואפס המוחלט על ידי הבורא ברוך הוא. עד כאן ווארט חשוב לגבי השקפה של תורה ומדע.

דרגת הרוח: הרחוק והקרוב של האין והיש

ההתבוננות בהתהוות יש מאין היא דרגת הנפש כאן. רק פרק אחד, ואפשר לעשות ספר שלם מכל דבר כאן, אבל זו ראשית ההתבוננות. אחר כך ההתבוננות היא הרגשת הפרדוקס של "שלום שלום לרחוק ולקרוב" (לא משתמש בבטוי), שמצד אחד האין שמהוה את המציאות רחוק מהיש, כי היש מרגיש עצמו דבר נפרד, סימן שהאין רחוק ונעלם ממנו. מצד שני, אותו אין שמהווה אותו קרוב – הוא לא עצמות ה' שבאמת באין ערוך לחלוטין. הוא מקשר את האין שמהווה את היש לרצון לברוא, שיש לו קרבה לבריאה – הוא רוצה אותו. אם אני רוצה אותך, אני קרוב אליך בכך. כלומר, הרחוק הוא קרוב, לכן אני מסמיך על הפסוק "שלום שלום לרחוק ולקרוב", שה' הרחוק, "מרחוק הוי' נראה לי" (אפשר לומר שפסוק זה באמת הולך על העצמות, שרק רחוק, אבל גם אותו רחוק הוא קרוב מאד, וכפי שיתבאר במדרגה החמישית שכנגד היחידה שבנפש), הוא קרוב אלי. בכל אופן, הוא אומר שזו ההתבוננות בכל השתלשלות העולמות, שבעצם זו ההתבוננות של אדמו"ר האמצעי, שאמר שבכל בקר צריך להתבונן מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. המקום בתפלה בו התבוננות זו מרוכזת היא "ברוך שאמר". בכל מקום שהרצון-האין משתלשל הוא בורא עולם באותה דרגה. הוא משתמש בביטויים מחודשים, שבתוך אין האלקי שמהווה את היש יש סדר השתלשלות, שהוא בעצם סדר ההשתלשלות בו רצה אדמו"ר האמצעי שיתבוננו בכל יום. התבוננות זו היא הרוח, ומה פועלת בנפש? הרגשת קירוב. ה' רוצה אותי, ו"כמים הפנים לפנים". האין עצמו משתלשל ויורד, ובכל מקום בורא עולם בהתאם, וכמו שהוא קרוב אלי אני מרגיש קרוב אליו. התבוננות זו עושה את החקיקה מבחוץ.

נפש-רוח: התבוננות ביש מאין והתבוננות בהשתלשלות האין שמהוה את היש

בשתי המדרגות האלה יש התהוות – עוד לא שה' מתגלה אלי, ואפילו לא מחיה אותי. אמרנו שנפש-רוח הן הנתון של כל פרצוף, וכאן שתי המדרגות התחתונות הן הנתון של ההתבוננות. לשם הקיצור, ההתבוננות הראשונה היא ביש מאין, והשניה היא בהשתלשלות האין שמהוה את היש – כלומר, שיש לו קרבה ולא רק רחוק. עוד לא שה' מחיה אותי ממש, מאיר בתוכי ממש. לכן רק פועל בי – במיוחד בשלב השני – תחושה חיובית כלפי בורא עולם, שמעדנת אותי בחוץ, מעדנת את המדות בחוץ. אחר כך צריך להגיע לעוד שלש מדרגות של נח"י.

דרגת הנשמה: התבוננות בגילוי אלקות בעולם – "ואתה מחיה את כֻלם"

הנשמה היא להתבונן, לשם הקיצור, בפסוק "ואתה מחיה את כֻלם". אחרי שאתה מהווה את הכל, כל השלבים, בסוף "ואתה מחיה את כלם". כתוב "אתה הוא הוי' לבדך", אחר כך "את עשית את השמים" (בגלל הצמצום, פעם אחת בתנ"ך "אתה" בלי ה), ואחר כך "ואתה [בתוספת ו, המשכה, "קרוב אתה הוי'"] מחיה את כלם", שיש חיות אלקית בתוך כל דבר. כמובן אדם צריך להתבונן אליבא דנפשיה, לראות איך ה' מחיה אותו ואיך מתגלה על כל צעד ושעל בחיים, השגחה פרטית וכיו"ב. זו נשמה, וביחס לשתי המדרגות הראשונות – שלא היו חיות אלא התהוות – אפשר לקרוא לכך, בלשון שהשתמשנו בשיעורים האחרונים, 'סיבות' (ובסוד הנ"ל ש"משה זכה לבינה" – משה הנו הנשמה הכללית של נש"י). שה' לא רק קרוב, אלא ממש מתחשב, ועושה סיבות שונות כדי לכוון אותי נכון בחיים, אם רק ארמז – "די לחכימא ברמיזא". יש מכתב יפה מאד מהרבי, שכותב שאחד שלא רואה ומרגיש השגחה פרטית על כל מה שקורה לו בחיים, זה אמור לפעול עליו מרירות עצומה (ממה שכאלו חי ב"מקרה", הלעומת זה של משה כנ"ל). כאן במאמר הוא אומר שיש תופעה שה' אכן מתגלה ולא מרגישים את ההתגלות, ולכן האדם מתמרמר, אך אומר שלא זו עיקר העבודה – עיקר העבודה הוא להרגיש שה' מתגלה ולשמוח. בזמנים מיוחדים, כמו קשהעמ"ט ותיקון חצות, יש עבודה של התמרמרות מכך שהגילוי לא מתגלה אלי – שיש עליו כל כך הרבה מסכים, החל מהנפש הבהמית שלי, שמונע את הגילוי. שוב, יש מכתב מאד יפה של הרבי שהדבר מתבטא באי-הרגשת ההשגחה, שאדם מרגיש שאינו מרגיש את ההשגחה, והדבר גורם לו צער ומרירות בנפש. ממש הנושא של 'סיבות' בחיים.

דרגת החיה: התבוננות באפסות העולמות כנגד ה' – "כי ביה הוי' צור עולמים"

מה יותר גבוה מזה? הפסוק שאמרנו קודם, "כי ביה הוי' צור עולמים", "ולישרי לב שמחה". ה' ברא את העולם הזה ב-ה ואת העולם הבא ב-י. קודם כל, אומר עוד ווארט יפה באמצע, שההתהוות נמשכת על ידי אור החיות. כלומר, שבמדרגה השלישית, הנשמה, יש אור של חיות, ואם האור של החיות מסתלק כל הנמצא חוזר להיות אין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית. אם זה היה כמו גוף ונשמה, הרי כאשר הנשמה מסתלקת מן הגוף אמנם הגוף הוא מת אבל לא חוזר לאין ואפס, כמו שכתוב גם ב"פתח אליהו" ("וכד אנת תסתלק מינייהו וכו'"), אבל כאן אומר שאם החיות מסתלקת גם אור ההתהוות מסתלק, כי נמשך על ידו, והכל חוזר להיות אין ואפס. עד כאן אורות פנימיים, נר"נ, אם כי יש הבדל גדול בין הרוח לנשמה. למעלה מכך יש מקיף. אולי הסימן הכי בולט הוא בדרגה זו, כי החיה היא אור חוזר – מקיף שנכנס יוצא. ההתבוננות היא שכל העולמות הם אפסיים יחסית לכח הדבור והמחשבה של ה' – "כי ביה הוי' צור עולמים", כל העולמות נתהוו רק מ-י אחת ו-ה אחת. אדמו"ר הזקן אמר שכל החסידות שאני אומר לכם, כל ההתבוננות, הוא מה ששמעתי בטיש הראשון אצל המגיד. מכאן ואילך לא שמעתם ממני. כך (ויותר מזה) כל העולמות הם רק שתי אותיות קטנות שה' הוציא מפיו, כביכול, והן אין ואפס מוחלט כלפי אור ה'. איני מתבונן כאן בעצמות אור ה', אלא רק שהכל הארה בעלמא ממנו. קודם הרגשתי "עולם ומלואו". יש לאדם עולם ומלואו שלו, שממלא אותו אורה ושמחה, ופתאום מרגיש שכל העולם ומלואו שלו הוא גארנישט. לא כדי לייאש, ההפך – זה כבר מעבר לעצם הפלאת רוממות אל, שהיא המדרגה החמישית.

מדרגת היחידה: התבוננות בהפלאת רוממות העצמות

גם, כמעט כמו דבר והיפוכו, שאפשר להתבונן – שכל – ברוממות העצמות, בהפלאת אור אין סוף, מצד היחידה שבנפש. איך אפשר באמת? כי "יחידה ליחדך", היחידה שבנפש היא "חלק אלוה ממעל ממש", ולכן יש יכולת מצדה להתבונן בהפלאת רוממות העצמות, כפי הלשון כאן. מה זה פועל? אמרנו שכמה שהוא נבדל מהעולם, בכל אופן גם ממלא את העולם – בסוף הכל חוזר להאיר בעולם. הוא מדגיש וממחיש בסוף הפרק, בפסוק שמביא – "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ". אותו "מגביהי לשבת", שהוא רם ונשא, הוא הוא "המשפילי לראות", והיא הנותנת – כל מה שמופשט לחלוטין אין לו גבולות, והוא בשמים ובארץ כאחד.

רעננות פסוקים ומאמרי חז"ל ב'דור הפוסט'

כל הפרק הזה הוא קיצור של כל החסידות, אבל אנחנו אוהבים עוד יותר לקצר, והכי טוב אצלנו – בדור שלנו במיוחד, כלל גדול – שהקיצורים יהיו פסוקים או משהו מתוך התורה. מענין שאצלו, הוא עדיין בדור כזה, שיכול להסתפק במשפט מתוך מורה נבוכים (אפילו). מה שאמרנו כעת הוא משהו מאד-מאד חשוב. יש התבוננות שאפשר להסתפק בכלל פילוסופי, כמו שהפילוסופים מתבוננים. אחד הדברים שאצלנו פשיטא, אולי משהו ששייך לדור העשירי, שבדור שלנו איננו בנויים וגם לא בריא לנו להיות פילוסופים. כמה שאני למשל למדתי פילוסופיה באוניברסיטה, להסתפק בהשגה פילוסופית או מדעית לא בריא לנו. לא בריא הכוונה שבסופו של דבר לא מענין, וממילא לא פועל עלי את התכלית הרצויה. בדור שלנו הכל נגמר, פוסט – פוסט ציוני, פוסט הכל, גם פוסט הפוסט. אז מה נשאר? פילוסופיה היא גארנישט. אני רק רוצה דבר אחד. כמו שמענין אותי לעשות גימטריאות ומבנים יפים – עדיין מענין אותי, ואני מקוה שעוד אנשים. הרבה יותר מענין אותי מכלל פילוסופי של הרמב"ם. איך חב"דניק יכול לומר כזה דבר? הרי חב"ד הכל פילוסופיה. הווארט הוא שאנחנו כבר פוסט-פילוסופיה, כבר לא מענין אותנו. אפשר ללמוד את המאמר יפה, יש כללים של פילוסופיה, אבל אני צריך פסוק. אני צריך שמשה רבינו, הרבי, יאמר לי איזה פסוק בתורה. אמרנו הרבה בכמה מילים – צריך להרחיב בכך. לכן תמיד אנחנו מחפשים שבכל מדרגה יהיה פסוק. הפסוק כולל ממילא את כל הפילוסופיות שיש בעולם. כמו שאומרים שבמדע התיאוריות משתנות כל הזמן, גם הפילוסופיות משתנות כל הזמן. מה שלא משתנה, מה שתמיד רענן ומענין, הם פסוקים. כך אמור להיות אצל יהודי. פסוקים וגם מאמרי חז"ל כי הם משהו אחר, לא מחקר. זו בעצם הקדמת ספר התניא. שכל ספרי המוסר והפילוספיות אינם שוים לכל נפש. מה ששוה לכל נפש, רק שגם שם צריך את הזכות למצוא את החלק שלך בתורה, הוא הפסוקים ומאמרי חז"ל. כל זה מאמר בפני עצמו.

שלש מדרגות אהבה בין שתי מדרגות יראה

שוב, מה הפסוק של המדרגה החמישית? לכאורה הוא עצמו מביא את הפסוק – "המגביהי לשבת המשפילי לראות". בכל אופן לא מספיק לנו, צריך משהו הרבה יותר פשוט. הוא אומר שיש ליהודי כח להתבונן בהפלאת רוממות העצמית וגם לשייך לעצמו. בסוף אומר עוד ווארט, שזה מביא אותו ליראה עילאה. יש יראה תתאה ויראה עילאה ובאמצע מדרגות של אהבה. בדרך כלל חותם המתהפך הוא יראה-אהבה-אהבה-יראה – דחילו ורחימו ורחימו ודחילו כנגד י-ה-ו-ה. כאן יוצא במבנה שלו שבעצם יש שלש מדרגות של אהבה בין שתי מדרגות של יראה. הנפש היא יראה תתאה, "יראו מהוי' כל הארץ", הארה בעלמא שהיא האין שמהוה את היש. יש יראה עילאה, שהיא לעמוד מול העצמות, שגם נמצאת בכל מקום. יש את כל המדרגות שבאמצע – דרגות שונות של אהבה. אמרנו שהמדרגה השניה של הרוח היא לא אהבה בגדלות מוחין, אבל הרגשה של קרבה – ה' קרוב אלי, ויש לי זיקה אליו. עיקר האהבה הוא במדרגה השלישית, יש אור פנימי, "לאהבה את הוי' אלהיך כי הוא חייך". גם במדרגה של החיה, המקיף החוזר, ההתבוננות איך הכל רק הארה בעלמא, יש אהבה של כלות הנפש – כפי שהוא כותב. כמו שההארה היא אפסית, ועולה מהפנים החוצה, כך בנפש עושה "רצוא" מלמטה למעלה. אבל במדרגה הכי גבוהה כאן הופך להיות יראה עילאה.

חמשת פסוקי ההתבוננות

יש כמה פסוקים לחיה, אבל הכי טוב הוא "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" (= ביאת המשיח וכו'). בשביל היחידה הכי טוב הוא הדבור הראשון של עשרת הדברות, "אנכי הוי' אלהיך" – "אנכי מי שאנכי" דלא אתרמיז בשום תג ובשום קוץ – אבל רוצה להדגיש שהוא נמצא למטה ומעורה ממש בכל המתרחש למטה, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". העצמות יורדת מטה מטה להוציא אותנו מכור הברזל, וכמובן שיורד לכל אחד ואחד להוציאו מכור הברזל שלו. להתבונן ב"אנכי הוי' אלהיך", במלה "אנכי", זו המדרגה החמישית כאן – להתבונן בהפלאת העצמות, ואיך שיורדת מטה-מטה להוציא אותנו מהמצרים והגבולים. זה שהכל רק הארה בעלמא – "כי ביה הוי' צור עולמים". זה שה' מחיה הכל – "ואתה מחיה את כלם" (כפי שמביא בחלק ב' של תניא). מה לגבי שתי המדרגות הראשונות? לא רוצים להשאר עם פילוסופיה, עם כל הכבוד לרמב"ם ולשאר החוקרים. התבוננות בעצם ההתהוות יש מאין והתבוננות בהשתלשלות האין, וממילא האין לא רק רחוק ממני אלא גם קרוב אלי – חדוש מופלא, שקודם אמרנו עליו "שלום שלום לרחוק ולקרוב", והכל רק כדי לעשות חקיקה בחוץ. חשבתי ששני הפסוקים למדרגות התחתונות הם שני הפסוקים הראשונים של שני סיפורי מעשה בראשית. התהוות יש מאין היא ההתבוננות בפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", על כל אין סוף פירושיו ורמזיו, וההתבוננות השניה היא בפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים":

יחידה       "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"

חיה          "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"

נשמה        "ואתה מחיה את כֻלם"

רוח          "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"

נפש          "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"

שני סיפורי מעשה בראשית

החידוש כאן – שממנו אפשר להבין את החידוש של הסיפור השני של מעשה בראשית ביחס לסיפור הראשון – שלדרגת הרוח שייך הפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' [שם הוי' הראשון בתורה] אלהים ארץ ושמים". הפסוק אומר שיש "תולדות" במעשה בראשית, שיש השתלשלות בתוך מעשה בראשית. לא רק שה' הוא שם, אין סוף רחוק, וממקומו הוא בורא את העולם כאן, אין סוף רחוק ממנו, אלא שיש פה השתלשלות. הוא נשאר רחוק, אבל הפרדוקס שהוא גם רחוק וגם קרוב. כלומר, שבשמים ובארץ יש "תולדות השמים והארץ". עצם המלה "תולדות" היא בדיוק מה שבא לתאר כאן – שיש השתלשלות, דור אחרי דור, "זה ספר תולדת אדם". קודם דברנו על השרש קרא, אחד מהפסוקים שמצביעים על כך ששייך ל-ו של שם הוי', התפארת, הוא "קורא הדורות מראש" (אפשר להוסיף קודם) – קורא וממשיך לגילוי את כל מה שהיה משוער בתכנית של ה', תפקיד ה-ו שבשם. "אלה" עולה ו ברבוע, המדות, הו"ק – "תולדות" מלא דמלא, שני ווין (גם רומז ל-ו ברבוע). "הוי' אלהים" – אם יש רק אלקים, זה רחוק. אמרנו קודם שיש אלקים שיותר מהוי', ובמאמר כאן היינו הרחוק המוחלט של העצמות, מצד אחד. בהתחלה מסביר שהעצמות באמת רחוקה, אבל בסוף – במדרגה החמישית – אותה עצמות שרחוקה לגמרי היא גם קרובה. מה ההבדל הפשוט בין הספור הראשון והשני של מעשה בראשית? אם ה' הוא אלקים אישי, פרסונאלי, או שלא פרסונאלי. זה פשט החילוק בין הספור הראשון והשני, שהוא בדיוק ההבדל כאן בין הנפש והרוח שמתבוננות בהתהוות. כלומר, יש מדרגה של 'אלקים פרסונאלי' לפני "ואתה מחיה את כלם" – רק להבין שיש השתלשלות במדרגת האין שמהוה את היש, כי רצונית. זה הווארט, שהיות שה' רוצה סימן שיש פה התייחסות, וזה עושה אצלי חקיקה מבחוץ – כלומר, שאני מרגיש איזו קרבה לקב"ה, זיקה אישית. איפה נמצא בתורה? זה החידוש של הסיפור השני של מעשה בראשית, שמתחיל להיות אישי. בסיפור הראשון, גם ב"נעשה אדם", לא אישי בכלל. איפה גלום היחס? בשם הוי'. לכן, ברגע שכתוב שם הוי', "ביום עשות הוי' אלהים", היינו הקרוב והרחוק יחד, שהרחוק הוא קרוב. "ארץ ושמים" – למה מקדים את הארץ? רוצה לומר שבארץ הוא קרוב לארץ. אם כתוב כל הזמן רק "שמים וארץ", זו השתלשלות משמים לארץ. אם יש רק ריחוק בלי קירוב, תמיד הארץ למטה, הכי רחוקה. אבל כאן כותב שלכל מדרגה יש את הקירוב שלה. אם אתה ארץ, יש את האלקים של הארץ. אברהם מגלה שה' הוא "אלהי השמים ואלהי הארץ" – בפשט גילוי שאותו אלקים, שאלקי השמים הוא גם אלקי הארץ, אבל יש יותר עמוק מזה: שיש מדרגה של אלקים – בעצם שם הוי' – שקרוב לארץ ותואם אותו דווקא. לכן "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" – החידוש שאפשר להקדים את הארץ, שיש לה' ענין מיוחד עם הארץ. אם כן, כל הפסוק השני – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" – אומר את המדרגה השניה, ואילו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" את המדרגה הראשונה. מה יוצא צ'ופר? שחייבים להיות שני סיפורי בראשית. אלה שיש להם כפור בראש אומרים שכנראה שיש שני מחברים. צריך לומר להם שלא מענין אותי שני מחברים, אלא שהיה מישהו שלישי שחבר אותם יחד – ואני מאמין בו, אותו אחד שחבר את הגרסה הלא-אישית ואת הגרסה האישית יחד. זה חבור הנפש והרוח.

התבוננות בדרך ממילא

כל זה הוא כמובן לפני אבות העולם, אברהם רק רמוז ב"בהבראם". אחר כך זוכים ליחוד היהודי, ספר הישר. היחוד של מתן תורה הוא "אנכי הוי' אלהיך" – רוממות העצמות. אם כן, חמש המדרגות הן "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", "ואתה מחיה את כלם" (כל הפסוק, אבל זה העיקר), "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". זו כל החסידות, חמשת הפסוקים, ואז זה מענין ומתחדש. זה מה שרבי אייזיק אומר, שלעתיד לבוא החסידות היא לא בדרך התבוננות אלא בדרך ממילא, במודעות טבעית (כאשר הכל נכלל ב"גירסא דינקותא", בפרט אצל בעלי תשובה שלא זכו כפשוטו לגירסא דינקותא וכל מגמתם הוא לזכות לדרגת "בן חמש למקרא", וד"ל). נשיר עוד פעם את "אודה הוי' בכל לבב".

[ב] "ויקר אלהים אל בלעם" = הרשע (בלעם הרשע) = יצר הרע. אך ביחד עם "ויקרא אל משה" = ד"פ ויקרא (= אברהם אבינו, כמו שיתבאר, שאף הוא הלעומת זה בקדושה של בלעם הרשע, כמבואר בפרקי אבות).

[ג] "ויקר אלהים" "ויקר הוי'" = 744 = 3 פעמים 248, אברהם.

[ד] הוא אמר זאת באידיש אך בכ"ז אפשר לחשב את הגימטריא בלשה"ק: "אלהים כל כך גדול בגוף כל כך קטן" = 559, החצי של 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" שעולה אלהים פעמים אחד (שעולה הוי' פעמים גדול, בהיות אלהים = גדול גדול. נמצא ש-559 = גדול פעמים אחד), סוד כוונת "אחד" שהוי' ב"ה, אין סוף ב"ה, הוא אחד ב-ז רקיעים וארץ (ח) וב-ד רוחות העולם (גם בהקשר של האדם, נשמה היורדת מן השמים להתלבש בגוף גשמי כו', שהוא עולם קטן, כמבואר בדא"ח), וד"ל.

[ה] נמצא שיש כאן המשכה מפיו של הקב"ה כביכול לאף האדם ומאף האדם לפיו. כאשר האדם מדבר עם חברו דברים היוצאים מן הלב הדברים נכנסים אל לב החבר ופועלים את פעולתם. והרמז: פה (של ה') אף (של האדם) פה (של האדם) לב (של האדם) לב (של החבר) = 315 = 5 פעמים סג, הערך הממוצע של ה התבות = ז פעמים מה, אדם, ודוק. כל תבה בהכאת אותיות (פ פעמים ה וכו') = 1000 (אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה).

[ו] בטעמי המקרא (סוד ויקרא) הזרקא הוא הטעם הראשון – הכל הולך אחר בפתיחה. והיינו לזרוק את המלכות לשרשה בכתר, מלמטה למעלה, בסוד אור חוזר (וכל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש), שעל כן בשרש זרק השער קר מתחלף מפנים (קר) לאחור (רק), ודוק.

[ז] רק ג השרשים הראשונים: קרא קרב בקר = "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'"

[ח] והוא סוד ג-ד – השפעת ה-ג ל-ד (ועד כדי התלבשות ה-ג בתוך ה-ד), וד"ל.

[ט] רק בשני השרשים העיקריים קרא קרב יש 55 אותיות, משולש 10 (יש כאן 10 תבות, שהוא עצמו משולש 4), כנגד 55 ה"ויקרא" שבספר בראשית, ספר הישר.

[י] בפורים קראנו במגילת אסתר "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו" ולאחר מכן "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אהביו את כל אשר קרהו" – אותו לשון ממש, "את כל אשר קרהו". ומפרש אדמו"ר הריי"ץ זצ"ל שבזכות ה"את כל אשר קרהו" של מרדכי נעשה ה"את כל אשר קרהו" של המן. והיינו שמרדכי שהיה ראש הסנהדרין וגם יושב בשער המלך כל כך לקח ללב את גזרת המן שייחס את זה לעצמו ממש – "את כל אשר קרהו". ובזכות זה באה מפלת המן – "את כל אשר קרהו". "קרהו" = איש, וידוע דרז"ל על "כרצון איש ואיש" דקאי על מרדכי והמן, דהיינו ה"קרהו" של מרדכי לעומת ה"קרהו" דהמן (וכפי שנתבאר בסעודת ליל פורים תשע"א).

[יא] דבר אחר אבל דומה ועוד אותו דבר אבל אחרת = 1764 = 42 ברבוע, סוד שם מב של מעשה בראשית.

Download

Download

Download

Download

Download

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו "ויהי בימי אחשורוש".

לחיים לחיים, פורים שמח. כתוב בגמרא ש"חייב אדם לבסומי בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". [מזגו משקה] לחיים לחיים, א גאנץ יאר פורים! שוב, הגמרא אומרת ש"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". צריך להתבסם בפורים עד שלא יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. רש"י בגמרא אומר "'לבסומי' – להשתכר". יש מפרשים, כמו הקרבן נתנאל ועוד, ששואלים על רש"י, שלכאורה לא חייבים לפרש "לבסומי" כ"להשתכר", כי סתם שכרות היא שכרותו של לוט, שככלל היא משהו גרוע ביותר, והייתי יכול – אם לא רש"י, לא שאני אומר לא כמותו, אבל אם לא היה אומר הייתי – מפרש שלהתבסם הרבה פחות, להתבסם אך לא להגיע לשכרות של לוט. יש הרבה מאד מפרשים, ראשונים ואחרונים, שדנים מה בדיוק הכוונה "'לבסומי' להשתכר" ומה הכוונה ב"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אחד מגדולי האחרונים, השפת אמת, אומר שבעצם ה"עד דלא ידע" הוא תהליך ו"עד ולא עד בכלל". כלומר, כל היום צריך לעסוק במשתה ושמחה, אך לא כאלה האומרים שצריך לשתות קצת ולישון ואז "לא ידע", אלא שיש מצוה להיות כל היום בשמחה ובתוך המשתה, וכל פעם לשתות עוד קצת ועוד קצת, "עד דלא ידע", שאף פעם לא יודע אם הגיע לשיעור. הכל בהדרגה, כל פעם עולה לדרגה יותר גבוהה ב"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – יש כמה מדרגות, כמו שנסביר – וכך הולך ונמשך "עד ולא עד בכלל".

לפי הווארט הזה של השפת אמת באמת צריך להתבונן, שכנראה, כפי שאמרנו הרגע, יש כמה וכמה דרגות במודעות-אי-מודעות של "עד דלא ידע". צריך להתעלות מעל המודעות, אבל גם בזה יש מדרגות של מודעות-אי-מודעות "בין ארור המן לברוך מרדכי". אם אני רק מסתכל בשלש המלים "עד דלא ידע" אני רואה שראשי התיבות למפרע הן ידע – או ידע בלשון עבר, או ידע בלשון עתיד. בסוף הוא כן ידע. אור חוזר, ממטה למעלה, שהכוונה שבסוף יגיע לידי כך. נתחיל להתבונן מה יכולות להיות דרגות שונות של "עד דלא ידע", "עד דלא ידע" ו"עד שידע". בדרך כלל אומרים ש"תכלית הידיעה שלא נדע". כך מאמר הראשונים, שתכלית הידיעה כאשר אני חוקר באלקות, מקיים מצות "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה", אך ככל שאני מתעמק ומשתדל אני מגיע למסקנה שאי אפשר לדעת כלום. אי אפשר לדעת את ה' – "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", כולל גם מחשבה קדומה דאדם קדמון (כלומר, השרש הכי קדום שלי בעצמי), גם שם אי אפשר לתפוס את ה' כלל וכלל. תמיד "תכלית הידיעה שלא נדע", אך בפורים "תכלית הלא-ידע שנדע" – שמתוך מה שלא יודעים כלום, בסוף כן יודעים משהו. זה מה שיוצא מהרמז ש"עד דלא ידע" ר"ת ידע מלמטה למעלה. אבל כדי לזכות ל"ידע" מ"עד דלא ידע"…

אולי נאמר ווארט מאד מפורסם, ש"דלא" הפוך אותיות אלד – שם קדוש בקבלה, אני אלד, שגם עולה יהודי. כל הסיפור של המגילה הוא "מיהו יהודי", כמו שהרבי תמיד הדגיש שהענין של פורים הוא השאלה וגם התשובה של "מיהו יהודי" – מי שלא כורע ולא משתחוה, מסכן עצמו ואת כל היהודים, שכופר בעבודה זרה ולא מוכן בשום פנים ואופן, גם לא למראית עין, לכרוע ולהשתחוות להמן. המן כמובן מסמל גם את התרבות של המן, התרבות של עמלק – התרבות של עמלק בגימטריא ספק, מי שמטיל ספקות. הוא לא מוכן להשתחוות לתרבות של ספקות. אנחנו היום חיים בתרבות של ספקות, תרבות של עמלק, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". אז מי צריך ללדת מתוך ה"עד דלא ידע"? מי אלד? צריך להוליד יהודי, ויהודי יודע בוודאות שיש ה', "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ויודע בוודאות שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד ממש. כדי לזכות לכך בשלמות צריך לעבור כמה וכמה דרגות של מודעות-אי-מודעות, אי וודאות, של "בין ארור המן לברוך מרדכי".

הפירוש הכי פשוט, מלמטה – אנחנו עולים, כמו שהשפת אמת אומר שיש תהליך והדרגה של עליה מלמטה למעלה – מה הביטוי? מה יש בלומר "ארור המן" ו"ברוך מרדכי". אמרתי "ארור המן" – יש פה איזה המן, שה' יקלל אותו. יש פה איזה מרדכי אחד, איזה צדיק, שיהיה ברוך. זה גארנישט, לא עשיתי שום דבר. ודאי וודאי שלא הפירוש רק לומר "ארור המן" ו"ברוך מרדכי". "המעשה הוא העיקר", צריך להיות משהו תכל'ס. מה יכול להיות הפירוש הכי נמוך של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". מה המעשה של "ארור המן"? שתלו את המן על עץ גבוה חמשים אמה אשר הכין למרדכי היהודי. הוא הכין עץ גבוה חמשים אמה, רוצה לינוק משער הנון, למעלה מטעם ודעת – הוא מדמיין ששם מרדכי לא שולט, והוא יכול לתלות אותו – וה' מפר את מחשבתו הרעה, ותולים את המן ועשרת בניו כמחרוזת של דגים. כך אמרנו היום בסליחות, שייך למזל דגים. מה המזל של החודש הזה? לתלות את המן ובניו כמחרוזת של דגים על עץ גבוה חמשים אמה. מה הפעולה של "ברוך מרדכי"? שבסוף מרדכי נעשה משנה למלך אחשורוש – מרדכי וגם "עם מרדכי", כפי שנקראו כל היהודים במגילה (כך המן מתייחס, וזו האמת). קרן מרדכי, קרן ישראל, עולה גבוה-גבוה והוא נעשה משנה למלך. זה כבר מתחיל להיות משהו ממשי – "ארור המן" בפועל שהוא נתלה, וכנראה אני צריך להשתתף בכך בפורים, לקחת את המן ולתלות אותו על עץ גבוה חמשים אמה, יחד עם ילדיו כמחרוזת דגים. אז כולנו כאן עומדים, מוחים כפים, שמחים וצוהלים – יש בכך שמחת פורים, "עד דלא ידע". אבל יש גם את הדבר השני, שמרדכי היהודי, עם כל העם שלו, עולה לגדולה. חוץ מזה שנצלנו – הוא נצל וכולנו נצלנו – מהגזרה הרעה, בסוף הגלגל מתהפך, "ונהפוך הוא", קודם היינו בתחתית הגלגל ובפורים הגלגל מתהפך. גפ כמו מעגל השנה, פורים בסוף השנה, גלגל הזמן – הוא הפיל פור, מתי הכי טוב לו. יצא שאנחנו למטה, ובאמת היינו למטה – "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", שהיינו ישנים כפי שחז"ל דורשים. כמו שהבעל שם טוב אמר שמצא אותנו בתרדמת, בקומה, לא סתם ישן – "מפוזר ומפורד בין העמים". היינו בתחתית הגלגל, והנה הגלגל התהפך, והתהפך מהר מאד – מתחתית הגלגל עלינו לראש, למעלה.

ידוע היום, וגם דברנו על כך לפני כמה שבועות, שאם יש סיבוב מהיר של גלגל, מי שנמצא על הגלגל יכול לעוף – הכח הצנטריפוגלי. זה בדיוק מה שצריך לקרות היום, "עד דלא ידע"? אם הוא לא עף מהגלגל כשנמצא למעלה, מה יהיה אחר כך? הגלגל חוזר. כל העולם הזה הוא "גלגל חוזר בעולם". אם לא יעוף מהגלגל כשלמעלה, כמו לצאת מהבורסה כשאתה למעלה, למכור את המניות מהר – יפול. לכן ה' טבע כח זה, שאפשר לצאת כשאשר נמצאים למעלה, לצאת מכח המשיכה של כדור הארץ, כמו חללית. אם לא יעוף – הגלגל יחזור למטה, בדרך הטבע. לכן צריך הרבה לשתות, לא רק כדי לקבל איזה כיף וסיפוק אישי, הייתי למטה ואני עולה למעלה, כי אם אתה מקבל סיפוק אישי או-טו-טו אתה יורד חזרה למטה, כי הטבע הוא "גלגל חוזר בעולם".

איך אני יודע שפורים הוא חג של גלגלים? יש מעשה מרכבה ביחזקאל. כל חג בתורה נקרא רגל, יש "שלש רגלים בשנה". לכאורה דווקא שלשת אלה, ולא חג אחר, כי הפשט שאלה חגים מהתורה בהם עולים לירושלים עיר הקדש, לבית המקדש, ושם יש מצוה לראות ולהראות לה'. אז לכאורה אי אפשר לומר שחנוכה ופורים הם גם רגל, אבל היות שחגי התורה הם שלש רגלים, צריך לומר שאם חז"ל הוסיפו עוד שני חגים למעגל השנה, גם בהם יש ענין של רגל. אם לא בגשמיות, אז בפנימיות, כל חג הוא חג בו אני עולה לקיים את מצות ראיה – לראות אלקות. אני עולה בפנימיות לירושלים עיר הקדש. בחג פורים יש גם ענין מיוחד – מי שרוצה לחגוג יומים פורים שיעלה לירושלים, ואז יתחייב בעוד יום של פורים, בשושן פורים, ואז ממש יהיה לו רגל, שהוא עולה. במרכבת יחזקאל, מעשה מרכבה, הנבואה הכי עמוקה בתנ"ך, יש ביטוי על חיות הקדש שרגליהם "רגל עגל" – ביטוי-חרוז, מחרוזת. נעשה את הגימטריא הראשונה שלנו הערב: שתי האותיות המשותפות הן גל-גל וחוץ מהן הר"ת רע – רע להשאר על הגלגל, כי אז כמו שאתה עולה כך אתה יורד, לכן אמרנו שצריך לעוף מהגלגל. בכל אופן, כבר אמרו ש"רגל עגל" בגימטריא פורים. למה? כי קוראים בתורה על חטא העגל. השל"ה הקדוש מביא, וכך הרבי תמיד מצטט בשמו, שכל חג וכל יומא דפגרא וכל אירוע בכלל בחיי היהודי תמיד קשור לפרשת השבוע, ולכך קוראים "לחיות עם הזמן". פורים חל בשנה פשוטה ב"כי תשא", שסיפור הוא חטא העגל, לכן אומרים שהתיקון של חג פורים הוא חטא העגל, ולכן גם עולה בגימטריא "רגל עגל", ביטוי מאד נחמד. איזה רגל שמתקן את כל ה"עגל", את כל מעגל השנה.

"עגל" גם לשון "בעגלא ובזמן קריב", גם כמו בעל-עגלה. עם העגלה שלו בעל המונית נוסע מהר, יותר ממה שמותר, כי הוא נוסע מהר-מהר לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. איך סיימנו היום את הסליחות (מי שאמר היום סליחות)? "השתא בעגלא ובזמן קריב". מאד מענין, "השתא" זה עכשיו, "משיח נאו", תיכף ומיד ממש. "בעגלא" פירושו במהרה, מהרה יבוא, "מהרה יגלה" בלשון הרמב"ם. "בזמן קריב" היינו בזמן קרוב, במהרה בימינו. לכאורה סדר הפוך. במקום שכל פעם יהיה יותר – כל פעם קצת פחות. "השתא" פירוש עכשיו, "היינט", לא רוצה לחכות שניה אחת – "היום". כך המשיח עונה לרבי יהושע בן לוי – מתי אתה בא? "השתא", "היום", "היינט" (שפירושו ברגע זה). "בעגלא" לוקח זמן, כמה מהר שלא יסע בעל-העגלה שלנו. "ובזמן קריב" לוקח איזה זמן, אף שקרוב. איזה מן ראש הפוך בתפלה הזו. זה חומר למחשבה, למה אומרים בסדר הפוך לכאורה. בכל אופן, היה רק לומר ש"עגל" לשון "בעגלא", במהרה. "רגל עגל" – בגימטריא פורים – היינו מהר-מהר לסגור את המעגל. פורים הוא סגירת מעגל, סגירת השנה, סוף עונה. תיכף "החדש הזה לכם ראש חדשים", כעת צריך לסגור את הענין.

אמרנו שהפירוש הראשון של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" הוא שאני לא סתם אומר את המלים, אלא מנסה גם לקיים את ה"ארור המן", לתלות את המן, וגם את ה"ברוך מרדכי", לרומם את קרן מרדכי, ובכך אני שמח. עיקר שמחת השנה היא שמחת פורים, אפילו למעלה משמחת תורה. בשמחת תורה יהודים שמחים בתורה, אבל ישראל קדמו לתורה. חג פורים הוא חג של ישראל, של הצלת עם ישראל בפועל ממש, הגוף של היהודי. לכן שמחת פורים גם יותר גבוה משמחת תורה. אז אני מאד שמח כשאני רואה את המן תלוי על העץ. כתוב "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע". למה יהודי שמח מנקמה? לא כי יש לו איזו תאות דם, כי צמא לדם ח"ו – זה גוי, זה עשו, זה עמלק – אלא כי יש בכך קידוש ה' מופלא, שיש הקב"ה. הוא רואה את ה' – ה' שומר ישראל. כשרואים את המן עם מחרוזת הדגים שלו וילדיו, כולם תלויים על העץ גבוה חמשים אמה, רואים אלקות. לכן "ישמח צדיק כי חזה נקם", לא כי אוהב נקמה. אבל בנקמה צודקת – "במילתא" בלשון  חז"ל, שאז "גדולה נקמה" – יש גילוי אלקות מופלא, הנה ה' מתגלה בכבודו ובעצמו. לכן "ישמח צדיק כי חזה נקם". כשפתאום מרדכי היהודי, שהוא הראש שלנו, הרבי שלנו, "מרדכי בדורו כמשה בדורו" – מרדכי הוא הרבי, ידוע שמכל צדיק אחר בתנ"ך הרבי שלנו הכי הזדהה עם מרדכי – עולה לגדולה. כשהרבי עולה לגדולה – כולנו "עם מרדכי", חסידים שלו – החסידים מאד שמחים, כולנו עולים איתו יחד מה זה "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"? שאיני יודע ממה אני יותר שמח. כשאני רואה את הרבי עולה לגדולה זה גילוי אלקות. בשביל כולנו – ה' מתגלה. למשל, כשהיה משפט לרבי בערכאות, בבית משפט של גוים, והרבי נצח – היה "דידן נצח" – אז החסידים שתו משקה ויצאו מהכלים יותר מפורים, כי ראו והרגישו בכך גילוי אלקות ממש, שגם הגוים מודים שהרבי נצח בבית המשפט של הגוים, בערכאות. שוב, איזו שמחה יותר גדולה? כשאני רואה את המן תלוי על העץ או כשאני רואה את הרבי עולה לגדולה. צריך לשתות כל כך עד שאיני יודע, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", איני יודע מה יותר טוב וחשוב. הפירוש הזה הוא הכי פשוט, הכי נמוך, מהפירושים שנסביר ב"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אבל שוב, זה הרבה יותר – כמו שאמרנו בהתחלה – מאשר סתם לומר שאיני יודע להבחין בין המלים, הביטוי, הלשון, "ארור המן" ו"ברוך מרדכי".

כתוב שהימים האלה "נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה", והאריז"ל והבעל שם טוב אומרים שאם נזכר כדבעי, אם אני זוכר את הימים כדבעי, נעשה מחדש בכל שנה. והבעל שם טוב מוסיף שהקורא את המגילה למפרע – שחושב שפעם היה כך – לא יצא ידי חובה. צריך שיהיה "הימים האלה נזכרים ונעשים", צריך לדעת שכל שנה קורה עוד פעם, וביתר שאת. לכן כל שנה צריך לתלות את המן על עץ גבוה חמשים אמה, וצריך שהרבי יעלה לגדולה, ואני צריך להיות שמח עד הגג ולמעלה מהגג, "עד דלא ידע", גם מזה וגם מזה, וכל כך שאיני יודע באיזו שמחה אני יותר שמח. צריך גם להשתתף ככל יכלתי בתלית המן בעצמי. אשרי מי שזוכה לתלות את המן בידי עצמו, וגם להעלות על הכתפים שלי ולהוביל לארמון המלך את מרדכי היהודי. והשמחה כפולה ורבה, ואיני יודע מה יותר משמח אותי. עד כאן פירוש אחד.

מה הפירוש השני? פירוש שני הוא שהחסיד, היהודי, צריך לשייך הכל לעצמו – לי עצמי. לא רק שלא סיפור של פעם, אלא שלא סיפור של אחרים, לא סיפור של חפצא שהוא מחוץ לגברא שלי. לא סיפור של איזה המן שנמצא שמה, שאני אומר "ארור המן" וגם לוקח אותו בידים ותולה אותו על עץ גבוה חמשים אמה, ולא סיפור של מרדכי אחד, צדיק גדול, רבי גדול, שאני גם מסייע לכך שיעלה לגדולה בכך שאני מזדהה איתו ומוכן למסור את הנפש על עניניו, ואם הוא אומר לא לכרוע ולא להשתחוות אני איתו. ההזדהות הזו כבר מתחילה לשייך לעצמי, אבל השיוך המוחלט לעצמי הוא שגם המן וגם מרדכי שניהם בתוכי ממש. מי ההמן אצלי בלב? היצר הרע, בצורה הכי פשוטה. בלשון התניא, הנפש הבהמית. אם כי הנפש הבהמית של יהודי היא רק קליפת נגה, ולא ג"ק הטמאות לגמרי, אך ברגע שליהודי יש תאות איסור – ולמי אין תאות איסור? – מתחיל להיות ג' קליפות הטמאות לגמרי. ברגע שליהודי יש ספק – ולאיזה יהודי אין ספק אף פעם? – זה עמלק ממש. אז אינך יכול לומר שהיצר הרע שלי הוא רק קליפת נגה. אם יש לך ספק ברגע הזה אתה עמלק, אתה המן. אז מה הכוונה "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"? קודם כל, איני יודע כלל מי אצלי העיקר, מי גובר אצלי – ה"ארור המן" או ה"ברוך מרדכי". אני יותר המן, שצריך לקלל אותו, או שמא אני יותר מרדכי שצריך לברך אותו? חג פורים, כששותים – שתיה היא גם סגולה לחשבון נפש. במיוחד חסידים, כאשר שותים ומתוועדים יחד, באהבת רעים ודבוק חברים, זה הזמן הכי טוב לעשות חשבון נפש, חשבון נוקב, מי אני ואיפה אני נמצא – להתחרט, לבכות, לחזור בתשובה. לשם כך חסידים שותים. מה צריך להיות חשבון הנפש של פורים, תוך כדי השתיה והביסום? מי שעושה תשובה הוא מעלה ריח טוב, כמו בשם – "לבסומי" גם לשון בשם. "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", שלא יודע בעצמו אם אני "ארור המן" או "ברוך מרדכי".

לכאורה, מה הספק אם אני "ארור המן" או "ברוך מרדכי"? מסתמא אני בטוח רק "ארור המן"! איך עלה על דעתי שאני "ברוך מרדכי"?! הרי אם למדתי קצת תניא, הגעתי לפרק כ"ט, אני יודע שהאני הוא נפש הבהמית. הנפש האלקית היא משהו אחר – "נשמה שנתת בי טהורה היא", "נתת בי", אבל ה"בי", אני עצמי, הוא הנפש הבהמית. כך אצל הבינונים, וכולנו "הלואי בינוני". גם אדמו"ר הזקן, מחבר ספר התניא, קרא על עצמו "כגון אנא בינוני" – לא אמר שאני צדיק של תניא, אלא אני בינוני של תניא, ולכן כתבתי ספר של בינונים. צדיק שמדבר – לא מדבר אליך אלא לעצמו. גם כשהוא כותב – הוא כותב לעצמו, ואם מישהו אחר מזדהה איתו מה טוב. אם הוא כתב ספר של בינונים סימן שהוא בינוני, ו"אנן מה נענה אבתריה" – כולנו "הלואי בינוני". הבינוני, "ידע איניש בנפשיה", שהוא היצר הרע, הוא "ארור המן", אז איך בכלל יכול לעלות הספק ש"ברוך מרדכי"? אלא מה, כאשר יהודי שותה – כמו שיהודי וחסיד צריך לשתות – כנראה פועל חדירה של הנפש האלקית, לכן באמת "עד דלא ידע". כל הזמן ידעתי שאני "ארור המן", ומרדכי הוא מישהו אחר, לא אני, הנפש האלקית. גם אם אני עושה דברים טובים זה לא אני, זה הוא, הקב"ה, שנתן בי איזה ניצוץ מרדכי. אבל בפורים, כאשר שותה, המרדכי נכנס יותר ויותר, ואז מתחיל לחשוב שאולי בכל אופן אני מרדכי. אולי יש לי ניצוץ בפנימיות של מרדכי, שבפנימיות אני מרדכי? לכן צריך לשתות עד שמגיע למצב שלא יודע להבחין בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי".

אחד האחרונים, הרש"ש שבסוף הגמרא – כנראה היה מתנגד, אבל היום בפורים מטהרים אותו, מטבילים אותו לשם גרות – שכותב (לא יודע מאיפה לוקח, כנראה דמיון מפותח מאד) שכנראה שפעם בפורים היה איזה פיוט מיוחד שכל היהודים היו אומרים אותו, וכמו הרבה פיוטים היה לפי סדר האלף-בית, משפט אחד שהתחיל ב-א ואחד ב-ב, וכך הלך כל המרדכי. כך מדמיין, שלכן נקרא "ארור המן" ו"ברוך מרדכי", וכמו שאומרים בסיום המגלה "ארור המן.. ברוך מרדכי", אבל המשיך עד הסוף. ה"עד דלא ידע" הוא שלא יודע להמשיך את החרוז. לפי דבריו כבר יצאנו ידי חובה, לא צריך לשתות כלל – לכן הוא 'מתנגד' – כי כבר שכחנו את שאר המשפטים בפיוט, וזוכרים רק את "ארור המן אשר בקש לאבדי, ברוך מרדכי היהודי". "ארור המן" ו"ברוך מרדכי" היינו ראש הפזמון, ה-א וה-ב, אבל מכך אני מבין שכמעלת ה-א על ה-ב כך מעלת ה"ארור המן" על "ברוך מרדכי".

סתם, במשך כל השנה, אם הייתי מספק כל הזמן אם אני "ארור המן" או אני "ברוך מרדכי" – מי זורק לתוך המחשבה שלי על עצמי "ארור המן" ומי זורק למחשבתי "ברוך מרדכי"? מסתמא היצר הטוב אומר לי "ארור המן" והיצר הרע שאומר לי "ברוך מרדכי". כלומר, יש איזו זיקה למרדכי כפי שנסביר יותר. שפלות היא לא להיות מיואש, חס ושלום. בדיוק ההיפך – היא להיות שמח, להיות משוחרר. אם אני יודע שאני המן משהו משתחרר אצלי, נעשה מאד-מאד שמח בסוף. במיוחד אם אני יודע שמה שאני יודע שאני המן בא לי ממרדכי, מהמרדכי הנעלם אצלי – כך אומר היצר הטוב. היצר הטוב רוצה שאני אהיה בשפלות, שאחיה בשפלות. וזה שאומר לי שאתה מרדכי – "ברוך מרדכי" – הוא המן, היצר הרע. לכך קוראים "אחליפו דוכתייהו" בלשון הזהר, שמרדכי אומר לי "ארור המן" והמן אומר עלי "ברוך מרדכי". אבל מה קורה בפורים? אולי שניהם מרדכי. אולי בפורים גם מרדכי יכול לומר על עצמו "ברוך מרדכי". בדרך כלל צדיק לא משבח את עצמו, אבל היו צדיקים שאמרו שצדיק שבבחינת משה – ו"מרדכי בדורו כמשה בדורו" – יכול לשבח עצמו. יכול לכתוב בתנ"ך "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" ולא פוגע בו. אבל רק משה רבינו יכול. אם מישהו אחר כותב על עצמו "אני פלוני בין פלונית ענו מכל האדם אשר על פני האדמה" אין פגם יותר מזה. מתי משה רבינו כתב זאת? כנראה בפורים. אז הגיע ל"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ואז גם ה"ברוך מרדכי" בא לו מהמרדכי הנעלם אצלו.

צריך לשתות עוד קצת כדי להגיע לכך. באמת לא שתינו באמצע. השפת אומר שכל דרגה של "עד דלא ידע" צריך לשתות כדי לעלות בקדש. נשתה משהו – עשינו שתי מדרגות – ונשיר איזה שיר.

לחיים לחיים. שני הפירושים הראשונים שאמרנו הם כנגד "והנגלֹת לנו ולבנינו", וכעת צריך לעלות ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו" ב"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". נתחיל בכך שיש ראשונים ואחרונים שאומרים שבכלל להלכה אין היום את המצוה של "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". כך מביא הט"ז בשו"ע בשם הבית יוסף שמביא בשם הר"ן, מגדולי הראשונים, שהיות שאחרי המאמר של "עד דלא ידע" הגמרא מספרת סיפור מפורסם של רבה, מגדולי האמוראים, שמתוך שקיים את הענין של "עד דלא ידע" – "קם רבה שחטיה לרבי זירא". שרבה היה כל כך שכור עד ששחט את חברו שסעד איתו סעודת פורים, אחר כך ה' רחם, הוא התפלל, ולמחרת קם לתחיה, אבל באותו  יום הוא מת, נשחט. אומר הר"ן שאם מתוך ההלכה של "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" הגמרא מספרת סיפור זה סימן שהיא חוזרת בה – מראה כמה הענין מסוכן. כך סובר הר"ן, כך מביא הב"י בשמו וכך מביא הט"ז בשמם. מנהג ישראל הוא לפרש כך, ולכאורה הקושיא הגדולה על פירוש הר"ן היא: באמת כך סדר הגמרא במגלה, שקודם כתוב "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", ואחר כך כדי להמחיש מה זאת הגמרא מספרת את הסיפור של "קם רבא שחטיה לרבי זירא". אבל מי פסק "חייב איניש לבסומי בפוריא"? רבא! "אמר רבא חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". רבא מגדולי תלמידי רבה, בדור הבא, פוסק כך את ההלכה למרות הסיפור. [ירידת הדורות, היום כבר לא שוחטים]. כך חשבתי, שאולי רבא סובר שכך היה אצל הרבי, ששחט את החבר שלו, אבל כעת ירידת הדורות.

נוסיף לווארט הזה שהקרבן נתנאל, שגם בא למתן – הרי הוא שאמר קודם שלולי רש"י שאומר ש"לבסומי" הכוונה להשתכר היה מפרש שרק קצת לשתות, אך מה אפשר לעשות שרש"י מפרש כך – ממשיך ואומר שמהסיפור של רבה אפשר ללמוד משהו מיוחד, כי הגמרא מספרת שבאותו דור היו שני גדולים, רבה ורב חסדא, ורבה היה עני מרוד ורב חסדא היה עשיר גדול. רבה, תיכף נסביר, היה "צדיק ורע לו" ורב חסדא היה "צדיק וטוב לו" בעולם הזה. הוא אומר שעני, שאין לו אף פעם רחבות – הא מתפרנס ממש מ"לחם צר", אין לו לא לאכול ולא לשתות, אז אם פעם בשנה נותנים לו כוס וודקה הוא יוצא מדעתו. כך כותב הקרבן נתנאל על הסיפור של רבה, למה קרה דווקא לו, כי הוא עני ולא רגיל לשתות – אין לו כסף לשתות וודקה – ואם פעם בשנה הוא שותה אלו התוצאות. אפשר לומר שבדורו של רבא כולם קצת התאוששו מהעניות, כמו בדור שלנו, שאין אחד כזה שכל השנה אין לו פרוטה לקנות איזו כוסית משקה – גם חזי לאצטרופי. אבל מה שיותר טוב ללמוד – אפשר ללמוד משהו אחר, הרבה יותר חשוב – בפורים, אם רוצים שהמשקה יפעל, צריך להיות poorים (כמו שדברנו לפני שנה, וחלקו "התחדשות" השנה). בפורים כולנו אביונים ו"כל הפושט יד נותנים לו". ככל שאתה יותר אביון בפורים, המשקה משפיע עליך יותר. מי שרוצה שהמשקה ישפיע, אפילו טפה – כמו שדברנו כאן לפני כמה שנים, ווארט מהרבי שמי שטפה לא פועלת עליו גם חבית לא תפעל – צריך להיות poor כמו רבה, עני ואביון. אז המשקה פועל "השתא", לא רק "בעגלא ובזמן קריב", אם אתה מספיק poor בפורים. אחרי זה אפשר להגיע. כך כל אחד צריך להיות poor בפורים.

אחרי הקדמה זו אפשר להגיע לפירוש השלישי. הפירוש השני היה שאני בעצמי ה"גברא" – "ארור המן" או "ברוך מרדכי". כמו שנראה, המדרגות הן חפצא-גברא-גברא-חפצא, חותם המתהפך. בפירוש הראשון יש במציאות המן, שאני צריך לקלל ולתלות, ויש מרדכי, שצריך להרים קרנו במציאות ממש. אחר כך יש את הפירוש בתוכי, כלפי פנים, ההמן שבי ומרדכי שבי. אחר כך נראה עוד פירוש שכלפי פנים, אבל בדילוג הערך, משהו אחר. אחר כך עולה לפירוש הכי עצמי, שחוזר לחפצא, כאשר הכל הופך להיות חפצא. מה הפירוש השלישי מלמטה? לחקור את החקירה אם אני המן או שאני מרדכי, ואם צריך לומר לעצמי "ארור המן", ארור אתה המן, או לומר לעצמי ברוך אתה מרדכי. מי ששותה עוד קצת, ועולה עוד דרגה, כל החקירה הזו הופכת להיות חיצונית לגמרי עבורו, ואפילו קצת דמיונית לגמרי.

מה הכוונה? הכוונה שמי שמענין אותו הוא לתת ציונים, אם לזולת – שזה צדיק וזה רשע וזה בינוני. לכאורה הוא אומר שאני לומד תניא, את הפרק הראשון, שיש חמשה סוגים – שני סוגי צדיק, שני סוגי רשע, ובינוני באמצע, ובהמשך התניא יש אין ספור מדרגות של בינוני. אבל יש השגה שמי שהמנטליות שלו לתת ציונים, למישהו בחוץ או גם לעצמי – מה זה שאני חוקר אם אני המן או אני מרדכי? זה כח המדמה. מה זה "מדמה"? "מדמה מילתא למילתא". לדמות את עצמי, שאולי אני דומה להמן – אני כל כך דומה להמן שראוי לומר לעצמי "ארור המן", ואולי אני דומה למרדכי, שצריך לומר לעצמי "ברוך מרדכי" – זה כח המדמה. כמה שוה כח המדמה? עגל הזהב. אנו ב"רגל עגל", החג שמתקנים את חטא העגל שבפרשת כי תשא. נאמר יותר פשוט: אף על פי שכבר אנחנו עולים לגדר "הנסתרֹת", עליה מפנימיות לחיצוניות. האריז"ל העיד שהשער הכי עמוק בעץ חיים הוא שער פנימיות וחיצוניות. גם בחב"ד, העיקר להבחין בין פנימיות לחיצוניות. כל דבר חיצוני הוא כח המדמה, יש בו חטא עגל הזהב. פנימיות מתחלה להיות מאמא, ממוחין, "הנסתרֹת להוי' אלהינו". כתוב בפרק ל"ב בתניא – שקראנו לפני כמה ימים בחת"ת – ש"מי יודע גדולתן". הנשמות בשרש, במקור, באמא – אולי הכל הפוך. אולי מי שנדמה צדיק הוא רשע, אולי מי שנדמה צדיק הוא רשע. לכן מה המסקנה? חבל על הזמן לתת ציונים לאנשים, כולל לעצמי. כל ראש של לתת ציונים, מי אתה, הוא עסק ביש – עסק חיצוני. דברנו על המלה "ביש" לפני כמה ימים, זה 'חיצון' שנותן ציונים, גם לעצמי.

נאמר בצורה פשוטה, גם על פי פתגם שמובא בסדר "היום יום", שהרבי מביא פתגמים מהרבי הקודם. יש ענין שאדם יכיר את המעלות של עצמו וגם שיכיר את החסרונות של עצמו. יש אחד שחושב שעיקר חשבון הנפש – אמרנו שפורים, כמו שמצוה לשתות ולהשתכר ("לבסומי" כפירוש רש"י) הוא גם ובעיקר חג של חשבון נפש, איפה אני נמצא בעולם. כתוב שמי שעושה חשבון צדק צריך להכיר את החסרונות שלו, ולא לחשוב שמספיק להכיר את החסרונות – צריך להכיר גם את המעלות שלו, שהן חלק מחשבון הנפש מה עליו לתקן. כי אם יש לו מעלה קרוב לודאי שלא מנצל אותה כדבעי. אפילו בגשמיות, ידוע שאף אדם בעולם לא מנצל את המח שלו כדבעי. רק אחוז מאד קטן מהפוטנציאל שיש לו במח. כך בכלל, אם יש לאדם מעלה וכשרון וחוש, הוא צריך לתת את הדעת, אולי יותר להוריד דמעות שליש על כך שה' חנן אותו באיזו מעלה ואינו מנצל אותה כלל כמו שה' רוצה, מאשר לבכות על החסרונות שלו. זו דוגמה של "והנגלֹת", שיש לאדם חסרונות וגם מעלות, ובחשבון הנפש לא די בהתייחסות לחסרונות אלא צריך גם לעשות חשבון על ניצול המעלות. אבל בסופו של דבר לא המעלות שלך הן אתה וגם לא החסרונות שלך הן אתה. אם אתה חושב שאתה המעלות או החסרונות שלך – לכך קוראים חיצוניות, שאתה חי בדמיון, אתה מדמה את עצמך למישהו אחר. מי הוא המישהו האחר? אתה, המעלות שלך, החסרונות שלך. אבל המעלות והחסרונות הן מישהו אחר, ואתה זה משהו אחר. כאן "עד דלא ידע" הכוונה שלא אכפת לי בכלל, לא משנה, לא פונקציה, לא חשוב, אם אני המן או מרדכי, כי אני לא המן ולא מרדכי. אני משהו אחר. מה זה? לא יודע. היות שאני לא יודע – וברגע שאחשוב שאני כן יודע מי אני, אני כבר בדמיונות, אף פעם לא אדע מה זה הדבר הזה – מה אני צריך לעשות? לחיות את הרגע, "השתא". לחיות את הרגע נקרא להיות בתוך המציאות. או, בלשון החסידות, להגיע לראשית המציאות – אמא עילאה. כתוב בחסידות שאמא, בינה, היא ראשית המציאות – לא דמיון. אדם הוא א-ד-ם, אדם-דמיון-מציאות, חבור של דמיון במציאות. כתוב על הפסוק "דמיונו כאריה יכסוף לטרוף" – שהדמיון של האדם הוא כמו אריה שכוסף לטרוף אותו. כח הדמיון הוא שמדמה עצמו למישהו או משהו, רוצה לתת ציון. כל ציון הוא סיפוק. גם אתה נותן לעצמך ציון שאני הרשע הכי גדול בעולם – זה סיפוק בנפש, הנה, אני הרשע הכי גדול בעולם. יש לך סיפוק מזה. אם אתה הצדיק הכי גדול בעולם – גם יש לך סיפוק מזה. הכל זה סיפוק, וסיפוק זה רע, סיפוק זה ישות. שוב, המדרגה השלישית היא "עד דלא ידע בין" זה לזה, כי לא זה ולא זה. ה"ארור המן" וה"ברוך מרדכי" הם לא הענין – הענין הוא משהו אחר, הענין הוא המציאות, והמציאות הוא לא הדמיון. עד כאן המדרגה השלישית.

היות שהזכרנו שרבה היה "צדיק ורע לו" ורב חסדא – חברו באותו דור – היה "צדיק וטוב לו". מה לגבי המן ומרדכי? יש מהרש"א – כולם מדברים על "עד דלא ידע", ומה אומר המהרש"א הקדוש? הבעל שם טוב אמר שצריך ללכת לקברו ולנשק וללקק את עפרו – שאומר שהמן היה רשע ורע לו בגשמיות, כל מה שהוא יזם התהפך לו, ובסוף תלו אותו. הוא רשע שסופו רשע. מרדכי בדיוק ההיפך – הוא צדיק וטוב לו, צדיק ובסוף היה לו טוב מאד. מה טוב מאד? שאכל משני שולחנות, נהנה גם מהעולם הזה, וכמובן גם מהעולם הבא. אז מסביר המהרש"א ש"עד דלא ידע" היינו שלא יכול לעשות את האבחון בין סוגי צדיקים ורשעים – צדיק וטוב לו ורשע ורע לו. כלומר, שלא יכול להבחין טוב בין הגדרים שאדמו"ר הזקן משרטט בתחלת התניא. כמובן אדמו"ר הזקן לא מפרש לפי הפשט, שצדיק וטוב לו היינו שטוב לו בעולם הזה ורשע שרע לו רע לו בעולם הזה. מי הרשע המצוי בעולם הזה, עלמא דשקרא? רשע וטוב לו. מי הצדיק המצוי בעולם הזה? צדיק ורע לו. אם אתה זוכה להיות או "צדיק ורע לו" או "רשע וטוב לו", באמת קשה מאד לתת לך ציון – אם זה המן או שזה מרדכי. כי לצדיק שבך רע, מגיע לו כמעשה הרשעים, וכן להיפך.

בכל אופן, זה הפירוש השלישי, שאדם יוצא מהדמיון של הטיפוסים המוגדרים ושל הציונים. בלשון איז'ביצא, יוצא מהכללים. כל דבר כזה, אם אני המן או שאני מרדכי, נקרא באיז'ביצא כללים, ושם מסביר שכלל הוא קטנות מוחין, ציון, סוג. אבל גדלות מוחין היא איש, פרט, ואת הפרט אי אפשר לשים באיזה כלל – לומר שזה צדיק, זה רשע, זה כך וזה כך. אם כן, שותים עוד קצת משקה ומתעלים למדרגה השלישית של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", שבכלל יוצאים ומדלגים מהמנטליות של המן מזוהה מוחלט ומרדכי מזוהה מוחלט. אבל עדיין עיקר העבודה כאן היא כלפי עצמי. היו הרבה צדיקים שחקרו – כמו שהזכרנו לפני כמה ימים את הרבי מקאמארנא, שכותב שלא ידע עד גיל ארבעים אם שייך לסטרא אחרא או לסטרא דקדושה. עד גיל ארבעים לא ידע אם אני "ארור המן" או "ברוך מרדכי" – אולי אני השטן. אולי כל מה שאני לומד תורה, גאון, לומד קבלה, יש לי רוח הקדש, עושה מופתים ועוזר לאנשים – אולי זה השטן. אבל בגיל ארבעים כנראה כן ידע – הוא הדוגמה של "עד דלא ידע" עד שידע. כנראה כאשר לא ידע היה במנטליות כזו, בהוה-אמינא של דמיון, שאפשר לדעת, שאפשר לציין. לא צריך לדעת שאחרי גיל ארבעים ידע כמו שלא ידע קודם, אלא ידע משהו אחר – שאין מה לדעת במישור הזה, בבחינה הזו. זה לא הדעת. צריך לדעת משהו אחר, את המציאות האמתית של עצמי. עד כאן הפירוש השלישי.

נאמר לחיים, כדי שנוכל להגיע לפירוש הרביעי – לחיים לחיים. את השיר נשיר אחרי הרביעי.

מה הפירוש העליון, שלו כנראה מגיעים סמוך לשקיעה מחר, ובירושלים בכניסה לשבת? יש פסוק בישעיהו הנביא שאומר "בלע בהר הזה פני הלוט הלוט כל העמים והמסכה נסוכה על כל הגוים". הפסוק הבא הוא "בלע המות לנצח ודמעה מעל כל פנים", פסוק שרבים אומרים בניחום. אחר כך, הפסוק השלישי, הוא "הנה אלהינו זה קוינו לו, זה הוי' קוינו לו וגו'" שאומרים בשמחת תורה. שוב, יש שלשה פסוקים רצופים בנבואת ישעיהו הנביא – שני פסוקי "בלע" (לשון השחתה), הראשון "ובלע" והשני "בלע": "ובלע בהר הזה [הר הקודש, בחסידות דורשים 'בהר' לשון בהירות, צריך להגיע ל'בהר הזה', בהירות של 'זה', 'הנה אלהינו זה קוינו לו... זה הוי' קוינו לו' שיבוא בעוד שני פסוקים, נבואת משה רבינו ב'זה' שהיא תיקון 'עגל מסכה', כמו שדובר לפני כמה ימים. כשמגיעים להר הזה:] פני הלוט הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגוים". ואחר כך "בלע המות לנצח וגו'". "הלוט הלוט" היינו שכרותו ולוט, כפי שרש"י אומר ומסביר אותו הקרבן נתנאל (שקשה לו עם זה, אך כך מפרש רש"י). ידוע שפורים לשון פוריא, שעליה פרין ורבין. כנראה שזו מטה של לוט ובנותיו בתוך המערה, ששתו יין. כתוב שבת ראשי תיבות בעל תשובה. כנראה שכל בעלי התשובה שהרב מחזיר בתשובה הם בנות – יש לו הרבה בנות – וכנראה בפורים, בדרגה שלא מדעתו, של "עד דלא ידע", הוא צריך לעבר אותן בפורים. זה הזמן לעבר את הבנות. חג הפורים, לשון פוריא, אבל לשם כך צריך להגיע לשכרותו של לוט. צריך כמובן גם להיות אתערותא דלתתא – בנות לוט עשו זאת. מה יוצא? שתי פרידות טובות – רות המואביה ונעמה העמונית, שמהן מלך המשיח. כלומר, מלך המשיח נולד מפוריא, מהפרו ורבו, של חג פורים.

מה פירוש "הלוט הלוט" ו"המסכה"? כיסוי. רש"י מסביר ש"המסכה הנסוכה על כל הגוים" היא לשון שררה ומלכות, אבל הרד"ק ושאר המפרשים אומרים כמו פירוש מסכה היום. חג פורים הוא חג של מסכות. בפירוש השלישי אמרנו שאדם מתחיל להכיר שכל הציונים שנותנים לאנשים – לעצמו ולכולם – הם מסכות. שמים מסכות בפורים כדי לדעת שכל הזיהוי ונתינת הציונים היא עצמה מסכה. למה לא התחפשתי עכשיו? כי כל הזמן אני מחופש, לא משנה שום דבר. כל הבגדים האלה – הם תחפושת. גם נאקעט (ערום) בגשמיות – הכל תחפושת. "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו". כתוב שבפורים עושים את התיקון של אדם הראשון, מגיעים למצב של "ויהיו ערומים שניהם האדם ואשתו ולא יתבוששו" – הכל זה מסכות. לכן צריך לשים איזו מסכה. מי שיודע שהכל מסכה לא צריך לשים מסכה, כי הכל מסכה. איפה כתוב מסכה? זה הפסוק היחיד בתנ"ך שכתוב מסכה, שלפי כמה פירושים הכוונה מסכה כמו שאנחנו אומרים – הרד"ק ואלו שאחריו, "והמסכה הנסוכה". אבל רש"י מפרש ש"מסכה" לשון נסיך, לשון מלכות. אפשר ללמוד שלמלך יש הכי הרבה מסכה על הפנים – הוא בעצם מסכה. "והמסכה הנסוכה על כל הגוים". אבל בסוף "ובלע בהר הזה"  מי שמגיע לבהירות של "זה", ה' מבטל את "הלוט". לפי כולם "לוט" הוא כיסוי – "וילט באדרתו ויגלום" כתוב על אליהו הנביא. להגיע לשכרונו של לוט היינו להבין שהכל כיסוי, הכל מסכות. כתוב "פני הלוט הלוט על כל העמים" – פעמים "הלוט". הלוט שוה חמשים. רק לוט הוא אחין של אברהם, עולה אדם, אבל הלוט – כיסוי – עולה חמשים, כמו חמשים שערי בינה. "הלוט הלוט" עולה מאה. יש עוד ביטוי כזה בתנ"ך? [יש "לך לך"]. יפה. מה עוד, שמתחיל ב-ה? "האדֹם האדֹם הזה". כך אומר עשו הרשע, "הלעיטני נא", וכל כך עצמי לו ש"על כן קרא שמו אדום". כל הסיפור של המלכין קדמאין הוא "המלכים אשר מלכו בארץ אדום". איפה אדמו"ר הזקן רומז לכך בתניא? דרוש ישן נושן אצלנו: בסוף התניא, חת"ת של י"ח כסלו, שאדמו"ר הזקן זועק בסוגריים "גוואלד גוואלד" (נגמר בשם אלד). יש "לך לך", "הלוט הלוט", "האדם האדם", "גוואלד גוואלד" (לך לך שונה, כי שתי מלים, אבל הביטויים האחרים הם אותה מלה כפול). גוואלד גוואלד עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלא מכוונים יחד בציבור. כאן המקום לומר שאם האדם מתפלל טוב יותר ביחיד, יש איזה היתר בחב"ד. אם הצבור לא מרומם את היחיד – כמו שראוי להיות, שבהשראת השכינה ש"אכל ביה עשרה שכינתא שריא" – ו"ידע איניש בנפשיה" שמתפלל טוב יותר ביחיד, בחב"ד יש איזה היתר. בגלל שלדאבוננו, ירידת הדורות, לא מתפללים כל כך בהתהלהבות אמתית פנימית – לא דמיונית, חיצונית, אלא פנימית – בצבור, או בכלל בישוב, לכן יש הרבה-הרבה חסידים גדולים, מאז ומתמיד, שיוצאים מן הישוב, יוצאים לשדה, כמו יצחק אבינו, "ויצא יצחק לשוח בשדה לעת ערב", ושם שופכים את השיח "מקרב איש ולב עמוק". תפלה ספונטאנית, לא מתוך הסדור, בינו לבין רבונו של עולם. יש בכך ענין גדול.

נאמר מאמר מוסגר ששייך לפורים: בספר המנהגים כתוב שאם קוראים את המגלה ברבים, בצבור – יש ענין גדול לעשות זאת, זה פרסומי ניסא – בסוף יש ברכה מאד חשובה. הברכה כל יפה שהאחרונים, בעלי הנגלה, שבדרך כלל לא אומרים מלות התפעלות בפסקים שלהם, אבל הרבה מהאחרונים מתפעלים בפסיקה מהנוסח של ברכת "הרב את ריבנו, הדן את דיננו, הנוקם את נקמתנו, הנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו" – ה"פ נו, בגימטריא פר, המתקן פר דינים – ואומרים שזו ברכה יקרה מאד. "וששון ויקר" – ה"יקר" היינו הברכה שאחרי קריאת המגילה, "נעוץ סופן בתחלתן", ה"יקר" מתחבר ל"'אורה' זו תורה", מקרא מגילה. מה אם בגלל סבה אתה קורא את המגילה ביחיד. או, מצוה גדולה לקרוא את המגילה לנשים, ולא תמיד הן יכולות ללכת לשמוע את המגילה ברבים. אולי כדי לקרוא את המגילה לנשים או במבצעים שאין שם צבור חייבים להפסיד את הקריאה בצבור – האם אז מברכים? חבל להפסיד כזו ברכה, אבל בהלכה יש שאלה גדולה אם אומרים ברכה זו ביחיד. את כל שלש הברכות שאומרים לפני המגלה – פשוט שגם היחיד אומר (לפי הפסיקה שלנו, אומר את כל הברכות – כולל שהחיינו – גם בלילה וגם ביום). אבל מה לגבי הברכה בסוף? הרבה פוסקים אומרים שהיא נתקנה רק ברבים, וגם נאמרה בלשון רבים, "הרב את ריבנו וכו'" – חמש פעמים לשון רבים. אם אתה, נעבעך, קורא את המגלה ביחיד – הפסדת. אבל יש ראשונים, כמו האור זרוע, והרבה אחרונים שאומרים מה פתאום – אני לא מוכן להפסיד ברכה יקרה כזו! מאד מרגש ללמוד אפילו הנגלה בענין. לכן פוסקים שגם היחיד אומר. איך מנהג חב"ד? כתוב בספר המנהגים שכל עם ישראל לא אומרים "הרב את ריבנו" ביחיד, אבל יש יוצא מן הכלל – האדמו"ר, הרבי. אחת מהדוגמאות היחידות שיש כזה דבר בכלל, שכתוב שהרבי כאשר קורא את המגילה ביחיד אומר בשם ומלכות מלא את הברכה בסוף. מה, הוא עושה לא לפי ההלכה? חס ושלום. יש הרבה-הרבה פוסקים שאומרים שגם ביחיד צריך. אבל המנהג שהרבים, כולנו, כולם – עד הערב – ביחיד לא אומרים. חוששים לאותם פוסקים שאומרים שלא צריך לומר. אבל הרבי, הצדיק, כן אומר את הברכה – בשם ומלכות. למה אמרתי עד הערב? באמת לא מהערב, אלא מהושענא-רבה תשנ"ב, כשהרבי אמר שכל אחד צריך להתכונן להיות אדמו"ר. צריך להיות איזה מעשה שיוצא מדבורי הרבי. אם שום דבר לא יוצא מדברי הרבי, חס ושלום עושים את דבריו עקרים, רחמנא ליצלן. אם הרבי אמר שכל אחד צריך להיות אדמו"ר, חס ושלום שהדברים שלו הם סתם דברים שאין להם הלכה למעשה. לכן יש לומר שהלכה למעשה היא שבמקרה שיש מנהג שכתוב בספר מנהגי חב"ד שהחסידים עושים כך והרבי עושה כך – מאותה שיחה כל אחד אדמו"ר שיכול לנהוג, וראוי לו לנהוג, כמו שכתוב מנהג האדמו"ר. אז יש לך לפחות משהו ממשי שכל אחד הוא אדמו"ר. אחרת מה הרווחנו מכך שהרבי אמר שכל אחד אדמו"ר?! לפחות זה שנרויח את ה"יקר" האמתי של חג פורים, שהוא לומר את הברכה בסוף, גם כאשר קוראים את המגלה ביחיד.

כל זה במאמרים מוסגרים, אבל קשור לענין, כי צריך לבלע את המסכה, את "הלוט הלוט". כשעולים לנסתרות מתחילים לבלוע את המסכות, כי המסכה היא המן ומרדכי. מי שהוא המן ומי שהוא מרדכי – זו תחפושת, אצל מי שעולה לנסתרות. צריך להתחיל לבלוע את הלוט הלוט ואת המסכה. צריך להתחיל לעלות "בהר הזה", לקבל את הבהירות, ולבלוע את "הלוט הלוט על כל העמים" ואת "המסכה הנסוכה על כל הגוים". מה ההבדל בין עמים לגוים? אף אחד לא אומר חוץ מהמלבי"ם, שיש לו כללים. נאמר קודם בלשון שלנו: אומר שכל פעם שיש עמים וגוים – העמים הם התרבות המערבית והגוים הם תרבות המזרח הרחוק. הוא כותב בפירוש סין ויפן וכיוצא בהם – כנראה כולל גם הודו וכל השאר. למה? כי אומר שהגוים עדיין מחזיקים בעבודה זרה כפשוטו, כמו הגוים הקדמונים. אבל הנצרות והאיסלאם, שיש להם כבר איזו זיקה לאמונה באלקים – כמו שהרמב"ם אומר – וכותב שמאמינים גם בהשגחה פרטית של אלקים, הם במדרגה אחרת שנקראת "עמים". עליהם יש לוט. לפי זה אפשר לפרש (הוא לא אומר) "הלוט הלוט" – אחד על המסכה של הנצרות ואחד על המסכה של האיסלאם. הנצרות היא שקר והאיסלאם הוא שקר – שני לוטים. צריך "ובלע בהר הזה הלוט הלוט על כל העמים". אבל יש משהו יותר גרוע, "אלהי מסכה", עבודה זרה ממש – הוא לא כותב, אך זה פשט – פסל ממש. אלו שמשתחוים לפסלים, כל החיים שלהם הם מסכה. מהי מסכה? אומרים שאפילו מילולית מסכה היא mask. לפני שנה דברנו על poorים וrichים. השנה מדברים על חג המסכות, mask על הפנים – כתוב בפירוש שהמקור הוא מסכה. מסכה יותר גרועה מלוט – כך כותב המלבי"ם. בכל אופן, בהתבוננות שלנו מתחילים  להסיר את המסכות ואת הלוט רק ב"הנסתרֹת להוי' אלהינו".

מה המדרגה האחרונה? תודעה שהבריאה כולה, מ-א עד ת, היא כל כך מסכה אחת גדולה, שאם אני מפשיט ערום את המן – כעת אני חוזר להמן המציאותי. אמרנו שיש פירוש ראשון שהמן ומרדכי הם האנשים האלה, שלאחד קוראים המן ולשני מרדכי, או בחטא העגל – ערב-רב מול עם ישראל המיוחסים. אחר כך אמרנו שצריך את הכל לתרגם לתוך עצמי, וקודם יש המן ומרדכי בפנים. אחר כך אני מתפשט מהמנטליות הקטנונית והדמיונית והחיצונית של המן-מרדכי ומגיע לראשית המציאות. שראשית המציאות היא נקודה אחת בהוה, שאין המן ואין מרדכי מזוהים. איך נקרא לכך? בכל רגע ורגע אני חומר גלם. היות שאני חומר גלם, אני יכול להיות ברגע הזה המן ויכול להיות מרדכי. אל תאמר לי – ואני לא אומר לעצמי – שאני המן או מרדכי. אני חומר גלם פשוט, זו המציאות בכל רגע ורגע. מה יותר מזה? אני חוזר להמן ומרדכי בעולם (שגם כולל אותי, גם אני בן אדם, כלומר חוזר לכולם ממש – לא משנה במי מדובר), ואומר שהכל מסכה אחת גדולה. כי מה עומד מאחורי הכל? מאחורי הכל, גם ג' קליפות הטמאות לגמרי, אם יש משהו – המשכו שיש שם הוא אך ורק עצמותו ומהותו יתברך ותו לא מידי. גם המן, אם יש שם משהו, הוא עצמותו ומהותו יתברך. ואם יש מרדכי, אם יש שם משהו, הוא עצמותו ומהותו יתברך, ותו לא מידי. אין לך "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" יותר מזה. באמת, אם אתה מפשיט ערום-ערום, את כל מה שיש וכל מי שיש – מה נשאר? עצמותו ומהותו יתברך, הוא הכל והכל הוא. כזה דבר אפשר לגלות ולהרגיש ולחיות רק בפורים.

איפה חז"ל אמרו זאת? גם כתוב בעמוד הראשון של ספר תניא קדישא, אבל במשמעות אחרת על פי פשט – "צדיק ורשע לא קאמר". לא נאריך להסביר מה הפשט ומה הדרוש, ורק נאמר איך אנחנו מסבירים: אפשר לפרש על שתי המדרגות של "הנסתרת", ולומר שהיות שאני חומר גלם, לא המן ולא מרדכי, אז "צדיק ורשע לא קאמר". אבל אפשר לומר עוד יותר, שגם אחרי שאחד קבל – שיש שם המן אחד, עמלק אחד, שרוצה "להרוג ולאבד ולהשמיד את כל היהודים טף ונשים ביום אחד", ויש "מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", "מיהו יהודי? זה הכופר בעבודה זרה", יש אחד כזה ויש עם שלם כזה, "עם מרדכי", ואף על פי כן באיזה מקום "צדיק ורשע לא קאמר"" גם לאחר הבחירה החפשית שלהם, להתלבש בדמות המן ובדמות מרדכי. עכשיו זה טוב מאד. מה צריך לצאת מפורים? מה למחרת? צריך לקבל החלטה טובה שאני הולך להתחפש למרדכי במשך כל השנה. כל רגע ורגע אני הולך להתחפש למרדכי. אבל מה היה בפורים? "עד דלא ידע". אם הצלחת להגיע לשיא של "עד דלא ידע", תוכל גם לעמוד – בעזרת העצמות ומהות, שהוא הכל והכל הוא – ולהצליח להתחפש כל השנה למרדכי היהודי. לחיים לחיים.

היות שזכינו הערב לחתן וכלה, לפני שנמשיך את ההתוועדות – כולם מוזמנים להשאר להמשך – נעשה "שבע ברכות". כדאי ששבעה אנשים שנטלו ידים יברכו במסירות נפש ברכת המזון. כולנו יכולים לשיר "שיר המעלות", בלי לכוון ששיר המעלות לפני ברכת המזון – מי שרוצה להתחיל לאכול. כדאי לומר הלכה, שיש שלא יודעים או לא שומרים, ברגע שאומרים שיר המעלות ומכוונים לברכת המזון – לא אוכלים ולא שותים יותר (לא כמו שראיתי). כעת שנשיר שיר המעלות, מי שלא מתכוון להפסיק, שיכוון שסתם שיר יפה, שיר יקר.

לחיים לחיים. יש כמה אנשים שהגיעו ופשטו יד, ואמרו שאני אביון פושט יד – צריך למלא את היד בכל טוב סלה, בגשמיות וברוחניות. לכן צריך לומר שהעצה היא, למי שאמתי וגם בשפלות, כאן בארץ יש עצה מיוחדת כשאתה חייב רק ביום אחד – כאן או ירושלמי – מי שרוצה להתברך בכל הברכות, שילך ביום שהוא לא חייב בפורים ויפשוט יד, יקבץ נדבות לצדקה הכי אהובה עליו. זו סגולה, אני יכול לחתום על זה, שתתברך בכל טוב סלה ברוחניות ובגשמיות. לצאת מחר, אם אתה ירושלמי, או ביום ששי אם מהמרכז, ולפשוט יד ארבע-חמש שעות לטובת הצדקה הכי יקרה. הרי מתנות לאביונים זה "יקר", כנגד "יקר", אז למטרה הכי יקרה – אם לתמוך במשפחה נזקקת, או במוסד שאתה הכי מזדהה ואוהב, לפחות פעם בשנה. אפשר לעשות את זה הרבה פעמים בשנה, אבל לפחות בפורים – לפשוט יד. לחיים לחיים. ככה אני גם יוצא ידי חובה.

כתוב, הרמ"א מביא בשו"ע בהלכות פורים, שמי ששמח מאד בשמחת פורים, שותה קצת, מתבסם קצת-הרבה, ומזיק לחברו, פטור. מי שעושה נזק בפורים למישהו אחר מתוך שמחת פורים – פטור מלשלם. המגן אברהם כותב שיש מחלוקת בדבר, במה הוא פטור, בין הכנסת הגדולה לבין האגודה, האם פטור רק בנזקי ממון או גם בנזקי גוף. הכנה"ג כותב שפטור רק בנזקי ממון, אבל האגודה – יותר מוקדם – אומר שפטור גם בנזקי גוף, שמזיק למישהו, עושה לו פצע, חבורה. הוא אפילו כותב שלא רק בפורים – הוא מביא דוגמה של בחורים משחקים בשבת. תלמידי הישיבה משחקים בשבת, מתוך עונג שבת, מרביצים אחד לשני מתוך עונג שבת, ואחד מזיק לשני – מתוך עונג שבת – פטור מלשלם. כל שכן וקל וחומר בפורים. זה באורח-חיים, בהלכות פורים. יש דיונים בהרבה מקרים דומים לכך בחושן-משפט, אבל כך מובא להלכה. שוב, יש השאלה – לא ברור מה המג"א פוסק – אם רק בנזקי ממון או גם בנזקי גוף. קצת משמע מלשונו שמסכים עם האגודה, כי הרי במקור לא מחלק. יש אחרונים שכותבים שמסתמא מדובר רק בנזק קטן, ולא בנזק גדול. כלומר, יש מושג – שבכלל צריך לחקור איפה המקור לחילוק זה – של נזק קטן ונזק גדול. צריך איזה תקדים, שיגדיר מהו נזק קטן. לכאורה סובייקטיבי לגמרי – איך אפשר להגדיר אובייקטיבי? עד אלף שקל זה נזק קטן? עד מליון שקל? כנראה משתנה, גם בפורים. אולי צריך לומר שנזק קטן הוא משהו איכותי. אבל בכלל, יש מי שאומר שהדין הזה רק בנזק קטן. אחר כך יש מי שאומר, דבר פשוט לכאורה, שרק אם אין כוונה להזיק. לכאורה השיא של הלכה זו הוא "קם רבא שחטיה לר' זירא", האם צריך לשלם ליורשים על הנזק שעשה. בכל אופן, יש אחד שמחלק בין נזק קטן לנזק גדול, ויש אחד שאומר שצריך להיות ברור שבלי כוונה להזיק. אם יש לו כוונה להזיק, מה זה עוזר שפורים ושהוא שתה? הרי הוא מתכוון להזיק, וודאי חייב לשלם. אבל שוב, זה חידוש – אולי לא. מסתבר שרק אם אין כוונה להזיק. אחר כך יש מי שאומר, ולכאורה גם דבר פשוט, שהכל לפי ראות בית דין. שבית דין צריכים לשבת על המדוכה ולדון בישוב הדעת. קודם כל לדון אם היתה כוונה או לא, כנראה. גם צריכים לדון, כנראה, אם נזק קטן או גדול – גם לפי ראות עיני בית דין. אולי יש אפילו ממד של "שודא דדייני" – לא ראיתי כתוב – שהיות שלא כל כך פשוט לדון מה קטן ומה גדול, ולדון בכוונה (בדרך כלל בית דין לא חודר לנבכי נשמתך, ומנין אם בכוונה או לא), לכאורה בסופו של דבר יש איזה "שודא דדייני", איך שבא לבית דין (יש שני פירושים בכך, אך לא משנה לנו כרגע).

בכל אופן, דין מאד מיוחד, שאומר שבפורים צפויים נזקים, והתורה לוקחת על זה אחריות ונותנת גיבוי מלא – שתשמח, אפילו אם תזיק למישהו. הרי "אדם מועד לעולם", והיות שבפורים צריך להיות "אדם", לתקן את אדם, חלק מגדר "אדם" שאתה מועד להזיק. רק שאל תהיה שור. כמו שדברו שלשום, חטא העגל היה שמכשפי הערב רב – יונוס ויומברוס, שני בני בלעם, עיקר המכשפים שם – הורידו את צלם אדם לשור, עשו "תבנית שור אוכל עשב". "וימירו כבודם" – את השכינה הקדושה, המנהיג של עם ישראל – "לתבנית שור אוכל עשב". הורידו את פני אדם לשור, שהוא ראש ארבעה אבות נזיקין ונמצא בכולם. הטבע של "אדם מועד לעולם" מתגלה בפורים. בחנוכה יש משהו מעין זה – שמותר לשים את החנוכיה בחוץ, ואם משהו נשרף אתה פטור. רואים שהחגים הם משהו מסוכן. כתוב שאסור לומר הלל כל יום בעולם הזה – מסוכן, אם תאמר הלל כל יום, כל יום יהיה חג ואתה מועד להזיק מתוך ריבוי שמחה. לכן גם ג' הרגלים של התורה – יש אחריהם צומות בה"ב, שאולי הפרזת והגזמת בשמחה. לכן יש גם מאמר חז"ל מפורש ש"והיית אך שמח" – "אך" לשון מיעוט, צמצם את השמחה, כי אחרת אתה עלול להזיק. והנה, היום הכי שמח בשנה הוא פורים, וממילא אתה צפוי להזיק, ולכן צריך הלכה מיוחדת שעל מנת כן – כך התורה אומרת, שאם אתה מזיק בפורים אתה פטור.

זה חידוש מופלא. צריך להבין מה המקור לזה ומה אפשר ללמוד מכך בעבודת ה'. כמובן שלא כאן "המעשה הוא העיקר" שכל אחד יקח ללב ומחר ידקדק ויחמיר ויהדר לקיים את ההלכה הזו. חס ושלום! לא זאת הכוונה שלנו בכלל. אבל אנחנו כן רוצים להבין את עומק הענין, ממה מגיע הדבר הזה, שכל חג הוא משהו מסוכן – כי יש שמחה. למה שמחה מסוכנת? למה יכול לצאת נזק משמחה? כי שמחה היא אמא, "אם הבנים שמחה", וכתוב "מינה דינין מתערין". לכן מתוך חיצוניות השמחה יכול לצאת דין. אנחנו רוצים לשמור שהשמחה תשאר בפנימיות – לדלג מ"והנגלֹת" ל"הנסתרֹת", כנ"ל. כנראה אם אתה מגיע לנסתרות לא נזיק, אבל אם אתה נשאר בגדר נגלות – המן ומרדכי החיצוניים, או אצלך בלב, שגם כח המדמה כנ"ל – אתה עלול להזיק. בכל אופן, בכך שלא תזיק אתה מעלה את שרש הנזק לשרשו באמא עילאה ושם מתמתק בשרש. כלומר, לא שאין בכלל נזק, אבל הנטיה להזיק שיש בך, שאדם מועד לעולם להזיק, הופכת להיות איזו זיקה. להזיק לשון זיקה. ידוע שביבמות יש סוגיא מהחמורות בגמרא, אם יש זיקה או אין זיקה. הופך לאיזו זיקה חיובית, שגם "יש זיקה" וגם "אין זיקה" – כמו "אין מזל לישראל", שתיכף נסביר – וזו חלק מעבודת חג הפורים, לתקן את יצר הנזק. אם רוצים מחר ללמוד איזו סוגיה בגמרא, כנראה צריך ללמוד נזיקין – משהו שקשור לנזק – החל מהלכה זו עצמה בשו"ע, לגבי מי שמזיק בפורים שהוא פטור מלשלם.

מה הקשר לפורים? כתוב במפורש במגילה. השרש נזק מופיע אך ורק פעם אחת בכל התנ"ך – דווקא אצלנו, במגלת אסתר: "כי אין הצר שוה בנזק המלך". הצר הוא המן הרשע, הכי מועד להשיג, והצר לא שוה – לשון שויון, כנראה שנזק שלו יוצר מהשויון שלו, מהדמוקרטיה שלו – "בנזק המלך". אין עוד נזק בכל התנ"ך, רק כאן. מי אומר את הפסוק? אסתר המלכה במגלת אסתר. מגלת אסתר לשון גילוי, ואחד הדברים שאסתר מגלה הוא שרש נזק – יש לה רגישות לענין. כל שרש בלשון הקדש הוא עולם ומלואו, ומאד חשוב מי מגלה אותו. מי שמגלה את שרש נזק הוא אסתר המלכה. כנראה שהנשים הצדקניות שלנו רגישות ומסוגלות לגלות את שרש הנזק, שיש נזקים בחיים. עוד יותר מתחדד בכך שהנזק כאן הוא "נזק המלך". סימן שעיקר הנזקים קשורים למלך. אמרנו קודם שיש בנזק, בפורים, מי שמחלק בין נזק קטן ונזק גדול, ואומר שפטורים רק בנזק קטן ולא בנזק גדול. אמרנו שקשה לכאורה מהו נזק קטן ומהו נזק גדול בצור האובייקטיבית – עד כמה נזק קטן ועד כמה גדול. אמרנו שאולי צריך לומר שמשהו איכותי. אפשר לומר שבמלך יש שתי בחינות של המלך. אפשר לומר שנזק קטן הוא להזיק בקטנות של האדם ונזק גדול להזיק את הגדלות של האדם. אמרנו שעיקר המסכה היא מלך. עיקר הלוט, המסכה, הוא מלך – שררה, כמו שרש"י אומר, לשון נסיכות. מה המסכה של המלך, גם מלך מלכי המלכים הקב"ה, מה המסכה שלו? שה' מתחפש – למה הוא מתחפש? "הוי' מלך גאות לבש" – ה-גל של "רגל עגל", "גאות לבש". "הוי' מלך גאות לבש" ר"ת ים-גל – הגל יוצא מהים, כידוע. ההתנשאות על עם היא מסכת המלך, אבל מה צריך להיות בתוכו? בתכלית השפלות, כפי שלומדים מדוד מלכא משיחא שאמר "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". לכן המלך צריך בו בזמן שתי תכונות, של קטנות ושל גדלות, ועיקר המסכה שלו היא הגדלות, ה'איך גרויס' שלו, 'אני הגדול', "אנא אמלוך", בחינת "ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך" שצריך להיות אצל כל מלך. ממי הוא ירש זאת? מאבא שלו. הבעיה של אדוניה שירש רק את החיצוניות, את ההתנשאות על עם, אבל את הפנימיות לא ירש, לכן לא ראוי להיות מלך. לא ירש את ה"ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני".

"אין הצר שוה בנזק המלך" – יש ב-נזק, ב נזקים, להזיק למלך בגדלות שלו, לפגוע בהתנשאות על העם שלו, וגם אפשר להזיק לו בקטנות שלו, לפגוע בשפלות של המלך. להזיק היינו לערער את שפלות המלך – עד כדי כך. לפי פירוש זה, נזק קטן יותר גרוע מנזק גדול. נזק קטן מזיק את השרש הפנימי, הקטנות של המלך, השפלות שלו – שהכי קטן, "מי יקום יעקב כי קטן הוא". ההתנשאות על העם נוגעת לעם. אפשר להבין על פי הלכה, שהיות שגדלות המלך נוגעת לעם, לכן צריך לשלם – זה היחס בין המלך לעם, "מלך שמו נקרא עליהם" ו"שום תשים עליך מלך", "שיהיה מוראו עליך". צריך מורא, התנשאות של המלך, על העם. "מלך שמחל על כבודו" – על החיצוניות שלו – "אין כבודו מחול". מי שמזיק לזה צריך לשלם. אבל מי שמזיק לפנימיות הוא הזיק, ואף על פי כן בשמחת פורים יש נטיה למחול. כמו שאמרנו, אנחנו לא רוצים שתזיק למלך בשפלות שלו, שתפגע שם, אך בכל אופן אתה פטור מלשלם על פי ההלכה.

כדי שנבין לעומק, אנחנו אוהבים כל פעם לקחת שער בלשה"ק, לנתח ולתת לו מבנה על פי קבלה, פרצוף לפי הספירות. השער כאן הוא זק. יש שער שקשור לפורים, בלשה"ק – זק (זה נקרא השער של ז'ק אנד ז'יל – זה יכול להיות דף ההתחדשות של השנה הבאה, שזה משחק של פורים, שכל הבנים יתחפשו לז'ק וכל הבנות תתחפשנה לז'יל, מתוך תקוה שמבינים על מה אני מדבר). בכל אופן, עכשיו באמת זכינו לשבע ברכות של ז'ק אחד, הצרפתי, שה' הכי מתאים שם הוא ז'ק. זה שער בלשון הקדש, שער יפה וחשוב מאד.

מה יש בשער הזה חוץ מנזק? נתחיל, שלא כדרכנו, בלשון חז"ל שהזכרנו קודם – זיקה. אין את הצורה של זיקה בתנ"ך, אבל היא מילה מאד חשובה בלשון חז"ל וגם בלשון שלנו – זיקה ושייכות. גם קשור לפורים – כל האביונים זקוקים, נזקקים. חג פורים הוא חג של נזקקים, חג של קטנים – אל תזיק לקטן, אל תעשה נזק קטן. הגם שאם עושים נזק קטן פטורים, בכל אופן לא צריך לעשות שום נזק – צריך להגיע לנסתרות ואז לא עושים שם נזקים, גם בריבוי השמחה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. מה יש בחכמה? מי שקרא את הספר אהבה יודע שזיקה היא בכתר. שתי הדעות, "יש זיקה" ו"אין זיקה" הן בכתר. דווקא "יש זיקה" בחיצוניות הכתר ו"אין זיקה" בפנימיות הכתר – גם סוג של זיקה, רק בבחינת אין, "רישא דאין", "אין מזל לישראל".

כעת נעבור לשרשי המקרא, בתנ"ך. מה יש ב-זק? זקן. חז"ל דורשים "זה קנה חכמה", אז ראוי ופשוט לשים את הזקן עם הזקן שלו בספירת החכמה. בבינה יש מזוקק, שרש זקק – שרש כפול – "מזקק שבעתים". באותה נבואה של ישעיהו, "ובלע וגו'", כתוב בפסוק הקודם "שמרים מזוקקים" – שמרים של יין, של פורים. שמרים הם הפסולת, ו"מזוקקים" היינו שכל היין הטוב כבר יצא מהם. יש "כסף מזוקק שבעתים", ויש גם "שמרים מזוקקים" – ממש בינה. זקק כמו זך, התהליך זיקוק הוא כמו זיכוך, וכל תהליך של זיכוך הוא תהליך של בינה בקבלה, כידוע שבטול בחכמה וזכוך בבינה. שמרים מזוקקים גופא מה שאמרנו קודם – "מינה דינין מתערין". בדיוק הכוונה בפסח – עוד שלשים יום פסח – מהפעמים היחידות שאדמו"ר הזקן מסביר כוונה לפי קבלה בסידורו, של שפיכות היין. שופכים את כל היין הרע, המשכר, ומוסיפים לכוס את היין המשומר הטוב, יין המשמח. זה תהליך של זיקוק, זיקוק בתוך יין. דווקא על מה שיוצא אומרים שהוא מזוקק, כלומר שכולו רע, כולו פסולת – "שמרים מזוקקים". תהליך הזיקוק הוא בבינה.

מה יש בידים? כל החברה שלנו שזכו, שהזדקקו מספיק, בשביל שישימו על הידים שלהם אזיקים, הם זכו לשרש זק בחסד וגבורה, הידים. רק שיש מחלוקת בין המדקדקים האם אזיקים בא משרש בפני עצמו – אזק. כנראה שמי שעושה הרבה נזקים בפורים שמים לו אזיקים. איפה "אדם מועד לעולם"? בידים שלו. כנראה שבפורים, אם חוששים מלכתחילה שמישהו עלול להזיק מרוב שתיה, כדאי לשים עליו אזיקים מתחלת היום. ברוחניות הוא יכול לשים אזיקים על עצמו – לתקן את התפשטות כח הידים. רבינו יונה המדקדק אומר ששרש אזק, אבל הרד"ק אומר שהיות שמצאנו זיקים מלשון אזיקים, הוא גם משרש זקק, וה-א תוספת. לפי רבינו יונה זיקים היינו שה-א נופלת מהשרש. מענין, שה-א היולית מאד – או שבשרש ולעתים נופלת, או שלא בשרש ולעתים נוספת. שייך לאלף, "אאלפך חכמה". או שה-א היא "אחד המנוי" שלפעמים נופל מהשרש, או בדיוק הפוך, שלכתחילה לא חלק מהשרש, "אחד הלא מנוי" כנראה, "חד ולא בחושבן", ולפעמים נוסף לשרש. לפי שניהם אפשר להבין שבא אחרי זקק בבינה. אם אותו שרש, ודאי בא בהמשך – מה שאמא בא לעצור את התפשטות הנזק בידים. אם שרש בפני עצמו – כנגד החסד והגבורה.

מה עוד יש בשער? נאמר לפי איך שאנשים אומרים – יש זיק. זיק הוא ניצוץ. זיקוקין די נור בלשון חז"ל, אבל גם בתנ"ך יש זיקות במובן של ניצוצות. כנראה חג פורים הוא חג של זיקוקים. מאד מתאים לחג פורים. איפה צריך לשים את שרש זיק? לאיזו ספירה מתאים? יסוד. ניצוצות שיוצאים ומאירים מתאימים לספירת היסוד, כמו טפות. אש. כתוב שמי שראוי להיות מלך אש יוצאת מאמתו – כך זיקות. אם יש כבר שרש של זיקה – זו זיקה בין איש ואשה. מדוב רלגבי יבם ויבמה, אבל זיקה בין איש ואשה – יש זיקה או אין זיקה. לכן בספר אהבה, אמרנו שהדרגה הכי עליונה – שקשורה לכל אחד – כתר, היא זיקה. יש קשר הדוק בין כתר ליסוד, בסוד "מכתם לדוד" – הכתר הוא "כתם פז" והיסוד נקרא "מכתם", "מכתו תם". יש לנו את היסוד.

איזה שרש יכול להיות נצח והוד? יש שני שרשים שכתובים רק פעם אחת בתנ"ך. אחד אמרנו – נזק. רק במגלת אסתר יש נזק. יש עוד שרש, גם עם נ, שגם כתוב אך ורק פעם אחת בתנ"ך – "ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן". שרש זנק – דילוג, כמו "גדי קופץ" שדברנו הרבה לאחרונה. אין עוד זינוק, כפי שהאבן-עזרא מציין. איך רש"י מסביר "יזנק מן הבשן"? יש בצפון ארץ ישראל את הבשן. לפני כמה ימים דברנו על שער בש. למה לא אמרנו בשן? כי הוא שם עצם, שם מקום, ולא שרש. אפשר לומר שבשן הוא בישן, ומה התיקון שלו? כמו בצעטיל קטן של רבי אלימלך – שצריך לזנק. כך אפשר לדרוש, שיש מקום שקוראים לו בשן, ואם אתה "דן גור אריה" אתה צריך לזנק מן הבשן. אבל נאמר פשט, למה קוראים למקום בשן? יש "אבירי הבשן" ויש "פרות הבשן" – אומרים שהבשן הוא המקום הכי דשן ושמן במזרח התיכון. יש משהו מיוחד של דשן ובשן שיש שם אבירי הבשן ופרות הבשן. מה הכוונה "דן גור אריה יזנק מן הבשן"? המפרשים מסבירים שהבשן – אנחנו מדברים הרבה על zoo, גן חיות, היום הכי מקובל בעולם לא לכלוא את החיות אלא לשים אותן בטבע ולעשות שם ספארי (גם דברנו על ספארי לאחרונה) – הוא המקום הכי טבעי באזור לרבוי חיות בר, החל מאריות ושאר החיות. ארץ הבשן מלאה האריות וכל החיות, מקום אידיאלי לכל חיות הבר, לכן יש שם אבירי הבשן – יש גם אפילו פרות, כנראה לא אכלו את כולן. בכלל, יש שם אריות והכל. לכן כתוב "דן גור אריה", כמו אריה ש"יזנק מן הבשן". אם הבשן כל כך טוב, דשן ושמן ומלא אריות, למה הוא יוצא משם בכלל? רק אם הוא רואה טרף בטוח כדאי לו לזנק מתוך המקום הטבעי לו – לזנק החוצה לטרוף את טרפו. "כאריה יכסוף לטרוף" – כנראה הבשן הוא מקום של כח המדמה, לכן הוא לא בתוך ארץ ישראל. כנראה כל החיות שם הן סוגי דמיונות. לפעמים הוא מזנק משם החוצה לטרוף מישהו עם הדמיונות שלו. בכל אופן, רש"י כותב שהדן יוצא ממערת פמיאס בצפון ומתחלק לשנים. אפילו שאני יודע מה הכוונה לזנק – אף שרק פעם אחת – אני מבין לקפוץ, אבל לא הייתי מבין שתוך כדי הקפיצה הוא מתחלק לשנים. לשם כך אני צריך שרש"י יסביר לי. מה זה בקבלה שמישהו קופץ ותוך כדי הקפיצה הוא מתחלק? זו ההתחלקות של נצח והוד, תרין פלגי גופא. בכלל הקפיצה היא בנו"ה, ברגלים, ומה שיש מקור אחד שמתחלק לשנים – זו תופעה מובהקת שמתוך הכתר, המקום הכי גבוה, יש התחלקות. בפרצוף של בש לא היה כתר, והבשן ראוי להיות בכתר. מתוך הבשן "דן גור אריה" מזנק, ולאן מזנק ומתחלק? ישר לשתי הספירות נצח והוד.

לגבי נזק כבר אמרנו בתחלה, "בנזק המלך" – במלכות. פעמיים נזק שוה "מרדכי היהודי" (שדי, השם שדברנו עליו בשיעור האחרון). הוא שני נזקים, שני זנוקים. אז יש לנו, אם כן, הכל חוץ מתפארת. תחשבו – עבודת בית. אמרנו הרבה פעמים שהמלך אחראי על שפיכות דם, ואחראי גם על נזקים. הוא הניזק העיקרי, העיקר "נזק המלך" – הוא הכי רגיש לגבי נזקים. כל הנזקים בעולם מזיקים למלכות. לענינו – מזיק למלכות מלך המשיח, מזיק להקים מלכות ישראל בארץ ישראל. כל נזק, איזה נזק שלא יהיה, בסופו של דבר הוא מזיק למלך. לכן באמת המלך מאד-מאד צריך לשמור שלא יזיקו במדינה שלו. לפעמים אם אין ברירה מוסיפים ר לתפארת הלשון. [אם אין מלך לא יהיו נזקים]. "אין מלך בישראל – איש הישר בעיניו יעשה", כולם יהיו ישרים. אחרי המלך התשיעי, המשיח, ה' יהיה המלך העשירי – אז לא יהיו נזקים. לחיים לחיים.

נאמר עוד משהו חשוב מאד לגבי שויון: קודם כל, מה הפשט של "אין הצר שוה בנזק המלך"? כמו שהיום אומרים, שהוא 'לא שם' על המלך. כי אין הצר 'שם' על נזק המלך – שלא אכפת לו. מכאן שרש הביטוי. אסתר רוצה ומצליחה להרגיז את אחשורוש. הכי מרגיז שאני אומר שמישהו 'לא שם עליך'. "מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו?". בכל אופן, יש כאן את המילה "שוה", שהיא גם לשון שויון. מה הקשר? אמרנו שכל חג הפורים הוא חג של תיקון חטא העגל, "רגל עגל" בגימטריא פורים. שם הזהר אומר שהערב-רב שהגיעו לאהרן ואמרו "עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו", שבקשו מאהרן שיעשה להם אלהים – מה פתאום?! איזו עזות וחוצפה לבקש כך מאהרן. כתוב בזהר פירוש מאד חשוב, שמאד-מאד אקטואלי גם היום, שאמרו לאהרן – בלשון חז"ל – "ממה נפשך", או שנהיה חלק אינטגרלי של עם ישראל, שוים לחלוטין, דמוקרטיה גמורה, או שנהיה אוטונומיים. או שויון או אוטונומיה – זה הזהר. עד אז היו נכנעים. גם מאד חשוב – כל זמן שמשה רבינו בשטח הערב-רב (גרים שלא כהלכה, ואמרנו שקשור גם לערבים) לא מרימים ראש. לא רק שלא מרימים ראש, אלא כתוב שהם מחוץ לענן יחד עם הבהמות והחיות. ממה אוכלים? רבי שמעון הוא הדעת ובנו רבי אלעזר הוא החכמה. הוא שואל את אביו, מה הם הערב-רב שמחוץ לענן? ממה הם אוכלים? הרי המן היה רק בתוך הענן. הם צריכים לגווע ברעב. מילא הבהמות אוכלות עשב, אבל מה הערב-רב אוכלים. אומרים לו רבי שמעון, אלעזר בני, היהודים הטובים קבלו עליהם אחריות – מפסולת המן שלהם יוצאים החוצה ונותנים מנות לערב רב. כלומר, היהודים מפרישים חלק מהמן שנמצא רק אצלם ונותנים לערב-רב לאכול.

כשמשה רבינו שם הערב-רב ממושמע, אבל ברגע שהוא עוזב הם מקבלים תוקף, באים לאהרן, ואומרים שלא ניחא לנו מחוץ לענן – או שויון מוחלט, או "עשה לנו אלהים", שיהיה לנו מנהיג. לכם יש מנהיג, שמתלבש בענן הכבוד – או שתעשה אותנו חלק מכם מאה אחוז, או שאנו רוצים אוטונומיה. הבקשה "עשה לנו אלהים" היא בקשת אוטונומיה. מה אהרן שקל בדעתו ומה החליט בסוף ומה היתה טעותו? אומר הזהר שהוא חשב שחס ושלום – הכי גרוע זה התבוללות, ולתת להם שויון נקרא היום התבוללות (הגם שאינם בדיוק גוים, אלא ערב רב שקבלו אותם כגרים, אך בכל אופן לא רצה שיתערבו במיוחסים), ולכן טוב לי לתת להם אוטונומיה, לעשות להם אלקים, מלהכניס אותם לענן. הזהר אומר שהשיקול הזה הוא טעות. אהרן טעה כשהעדיף לתת  להם אוטונומיה – לתת להם ראש ממשלה, לתת להם מדינה. מי זה האלקים כאן? ראש הממשלה. לתת להם מדינה עם ראש ממשלה שלהם במקום להכניס אותם. לפני כמה שבועות דברנו על קונפליקט בין לא ולא, שצריך לבחור בין שני דברים רעים – לבחור את הרע במיעוטו. כאן אהרן שקל בדעתו, ובחר שהרע במיעוטו הוא לתת אוטונומיה, העיקר לא להכניס אותם פנימה ולתת להם שויון. הזהר אומר שזו טעות. מה הטעות של אהרן? שראה רק בחיצוניות, וחשב שבאמת יש הפרדה בין הערב-רב ליהודים, ולא הבין עד כמה עמוק השרשים כבר התערבו, שיש הרבה מאד יהודים שבלבם יחד עם הערב-רב (כמו שדברנו לפני יומים), ואם אתה נותן להם אוטונומיה בחוץ אתה בעצם גם מוציא חלק גדול מהיהודים החוצה. כמו שיש מי שרוצה לומר – מדינת ישראל תעשי מה שאת רוצה, ואנחנו נקים מדינת יהודה ביהודה ושומרון. זה סתם, דמיונות שוא, לא יהיה כזה דבר, לא יתנו כזה דבר. אבל מה יהיה אם חלילה וחס יתנו להם מדינה. עכשיו חשוף שהרבה יהודים כל כך מזוהים איתם, שילכו אחריהם, שיגורו שם. או שיגורו שם, בכיף, או שיעבירו כסף. כסף ותקציבים ומים וחשמל – מה שלא יהיה. ככה הזהר אומר, שזו הטעות של אהרן, שהוא חשב שאפשר להפריד. בדיוק מה שקורה היום, שחושבים שעל ידי אוטונומיה נעשה הפרדה. כמו שבנו חומה, משהו מטומטם לחלוטין, מחשבה שניתן לעשות הפרדה. כך באמת הזהר אומר בפרשת שבוע – אומרים בפורים, כי הוא התיקון של הראש הזה – שהטעות של אהרן, התמימות שלו, היה נאיבי כי היה איש חסד, שניתן להם אוטונומיה וכך נפריד ביניהם ואף אחד לא יזיק לשני. אנחנו ודאי לא נזיק להם, והם לא יזיקו לנו אחרי שנעשה להם אלקים, נתן להם אוטונומיה. טעות פאטלית, אומר הזהר, כי כבר אי אפשר להפריד – המצב כבר עבר את הקו האדום, וכבר אי אפשר להפריד.

אז מה כן? אז נכניס אותם ונתן להם שויון?! אם אי אפשר להפריד, מה צריך לעשות? צריך להיות משה רבינו. משה רבינו לוקח אחריות מלאה עליהם, על החנוך שלהם, על בתי הספר של הערבים. מהגן שלהם לקחת אחריות – לא לתת להם לגדל דור אחרי דור של שונאי ישראל, שמתאבדים בשביל להרוג יהודים רחמנא-ליצלן. לקחת אחריות. יש מי שאומר לגרש אותם – אנחנו כאן והם שם. צריך לחשוב על זה. כאן הזהר אומר בפירוש שהפרדה אינה פתרון. מה פתרון? למה משה רבינו קבל אותם לכתחילה? קבל על מנת כן, רצה לטפל בהם. קבל אותם על מנת לטפל בהם, אבל לתת להם "משה גרויס", לא בתור הרגשת שויון – גם איזה משה-גרויס אחד – וגם לא לתת להם דמיון, משה-גרויס שלהם. הכל כח מדמה של אוטונומיה. איך הגענו לכל הסוגיה הזו? מהמלה "שוה", "אין הצר שוה בנזק המלך". מכאן אפשר ללמוד ששויון הוא הדבר שהכי מזיק למלכות, שויון רע, שויון מדומה. אבל אין הוה-אמינא אצל אחשורוש שיפריד, חוץ מההוה-אמינא של "עד חצי המלכות" – שמוכן לותר, לתת לאסתר עד חצי המלכות, אבל לא להפריד, רק שחצי יהיה שייך לגבירה, לאסתר המלכה. כמובן חז"ל מפרשים טפה אחרת, ש"עד חצי המלכות" היינו  ירושלים, לבנות את בית המקדש. בכל אופן, כאן יש סוגיא מאד חשובה בזהר של שויון לעומת אוטונומיה. מילים מפורשות בזהר הקדוש. אהרן הוא לא משה רבינו – דואג לעם ישראל, אבל אין לו כתפים רחבות לקחת אחריות על הגרים, לכן מעדיף לתת להם אוטונומיה ולא להכניס עם אחריות. להכניס בלי לקחת אחריות אולי באמת יותר גרוע. הפתרון הוא להתמודד עם הבעיה תוך כדי לקיחת אחריות מלאה על האנשים האלה. זה הפתרון הבלעדי.

אם כן, חוץ מעבודת בית של "זק" בתפארת, סגרנו את החלק של "אין הצר שוה בנזק המלך". [הרב אומר שאין מה לעשות עם היהודים, וצריך לעבוד עם הערבים?]. לא, אתה לא מבין. אמרנו שצריך להבין כמה המצב מסובך, הערבוביה בתרבות כל כך תפסה, שיש כל כך הרבה לב יהודי עם הערב-רב, וממילא יש כל כך הרבה ערב-רב בתוך היהודים. אנחנו כל השנים דורשים שאין היום ערב-רב בחוץ – אין המן – אלא מעורבב בתוך עצמנו. כבר אז, כמה ימים, חדשים ושבועות אחרי שקבלו אותם, העירוב כל כך תפס שכבר מקרה אבוד. אי אפשר להפריד אותם, הם כבר תפסו, הם בתוך העם. מה יש לעשות? רק לקחת אחריות. לכן משה רבינו, מתוך שחייב לקחת אחריות, חייב לחזור בכל גלגול, פעם אחר פעם, עד שיתקן. הוא לקח אותם, למרות שה' אמר לו לא לקחת, לא להסתבך, ועכשיו צריך לחזור כל דור עד שיתקן. מי יכול לתקן? רק משה רבינו, מנהיג אמתי, חזק – שזה מלך המשיח – שיכול לתקן. אבל אין כבר מה להפריד אותם. [בזמן עזרא כן הפרידו]. זו התבוללות. שוב, הערב-רב אינם בדיוק גוים – אף שמדמים אותם לערבים – אלא גרים. את הערבים צריך לתקן עם שבע מצוות בני נח. גם נכון שיכול להיות הרבה מאד דם יהודי וממש יחוס יהודי בערבים. לקחת אחריות עליהם פירושו לקחת אחריות על החינוך שלהם, על המשפט שלהם. מה צריכה להיות ההנהגה עם הערבים? עם מדת הדין. אם לא מגיע להם מים – שלא שלמו את המים – אז לא נותנים להם מים. אז הם עצמם ילכו למקום אחר, כמו שהרבי אמר. אם לא שלמו את החשמל – לא יתנו להם את החשמל. אם ישלמו – לא מהכסף שנתת להם – בכללות הולכים איתם בשורת הדין, ואחראים על החינוך שלהם, יותר חשוב מהכל. הרי מאכילים אותם ארס נגד היהודים מהגיל הכי רך. זה דבר ידוע, ולא עושים נגדו שום דבר. למה יכולים לגנוב מכוניות על כל צעד ושעל ואף אחד לא עושה כלום? צריך מדת הדין, זה הכל. ברגע שיש מדת הדין כל התמונה משתנה. למה יהודי לא יכול לבנות בית ביהודה ושומרון, כי "לא חוקי" במרכאות, וכל הבתים שלהם לא חוקיים מ-א עד ת. יש כאן עוות פאטאלי, משוגע. ברגע שיש מדת הדין וברגע שיש אחריות על חינוך, הכל לגמרי אחרת. ובדרך ממילא, כמו שהרבי אמר בזמנו, אולי רובם יצאו מכאן ברצונם הטוב. אם לא – אז לא, על מנת כן. לא שויון ולא הפרדה. אין להם זכות בחירה. צריך פשוט להחזיק את הגלגל אחורנית. גם במצב היום, שאין אכיפת התורה על מחללי שבת בעם ישראל, אפשר לפעול. עד כמה שאפשר לאכוף – זו מדת הדין.

מתחיל להיות מאוחר, אז נאמר עוד ווארט אחד קצר: כתוב באותו קטע בזהר, על מעשה העגל, משהו שהזהר מקשר בצורה מובהקת לחג פורים. כתוב שמשה רבינו ירד מההר, אחרי שה' אמר לו "לך רד כי שחת עמך", ולא פחות ולא יותר – לא פשוט מה פתאום הזהר אומר זאת באותו הקשר – הוא הוריד יחד עם התורה גם מגלת אסתר. אפשר לכתוב מליון דברים מה כלול בתורה, וכתוב שם שהתורה שמשה רבינו הוריד בפרשת שבוע כוללת כל התורה כולה – כל הדינים על כל פנים – ומגלת אסתר. איך אני רואה זאת? איפה כתוב ש"משה קבל תורה מסיני" עם דגש על מגלת אסתר? הזהר אומר שעל כך כתוב "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות". זו נקודה מאד יפה וחשובה.

בחסידות כתוב, בלי שמביאים את הזהר הזה, ש"וקבל" לשון יחיד, שהיות שעד חג פורים היתה "מודעה רבה לאורייתא", ואז קבלו את התורה מרצון, גם מתוך מסירות נפש – שעיקר קבלת התורה בחג פורים – אז כל יהודי קבל את התורה כיחיד, על דרך "משה קבל תורה מסיני". כולנו "עם מרדכי" ו"מרדכי בדורו כמשה בדורו". במתן תורה היו מחיצות, משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו, אבל בחג פורים אין מחיצות – עגל למעליותא, שויון טוב – כולנו כמו משה רבינו, שכל אחד "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות". כך מסבירים בחסידות, יש שיחות של הרבי. הזהר אומר משהו דומה, אפשר לחשוב שאותו דבר, אבל מדייקים רואים שהזהר אומר בכיוון הפוך אפילו. בחסידות לא דורשים את "וקבל היהודים" על מתן תורה, אלא שכל יהודי קבל כמו במתן תורה – כמו שאסתר סוף הנסים גם סוף מתן תורה.

אבל הזהר אומר משהו אחר, שאני רוצה ללמוד שמשה קבל את מגלת אסתר על הר סיני, וכאשר ירד עם התורה לעם אחרי החטא ירד עם מגלת אסתר. קודם כל, זה רמז מופלא, שאם הזהר מקשר ל"לך רד כי שחת עמך", ואז הזהר אומר שמשה ירד עם מגלת אסתר ביד, סימן שזה התיקון והתרופה – התיקון לחטא העגל הוא לא כל התורה, אלא דווקא מגלת אסתר. לכן צריך לומר שמשה הביא אתו מגלת אסתר. הוא הולך לשבור את הלוחות עוד מעט, עם כל מה שיוצא, אבל מוריד את הפטנט – את מגלת אסתר לא שבר, הוריד שלם. איך הזהר לומד זאת מ"וקבל היהודים"? אומר בכיוון הפוך, ש"היהודים" זה משה רבינו, שהיות ששקול כנגד כל היהודים קוראים לו "היהודים". מה זה "וקבל היהודים"? שיש מישהו שקוראים לו "היהודים", הוא משה רבינו, והוא קבל את המגילה והוריד אותה איתו יחד לעם.

מה ההבדל אם אני מפרש כמו הפירוש הרגיל בחסידות, שכל יהודי בפורים מקבל את התורה כמשה, בלשון יחיד, אבל המלה "יהודים" מתייחסת לכל היהודים ו"וקבל" רק חדוש שבלשון יחיד, שכל יהודי מקבל כמו משה, או שאני אומר כמו הזהר, שהמלה "היהודים" זה משה רבינו, ו"וקבל" היא הלשון הנכונה. מה ההבדל? שתי תפיסות עם הבדל עצום גם לגבי המצב שלנו היום. זה דבר שדברנו הרבה מאז ג' תמוז ועד היום: מה פתאום במגלת אסתר מספרים לי סיפור – לפי הזהר – על קבלת התורה של משה בסיני, שמשה נקרא "היהודים" והוריד אותה עם מגלת אסתר? מה זה אומר לי עכשיו? לומר "וקבל היהודים" על משה רבינו, זאת אומרת שבפורים כולנו פה יושבים בחדר, וכל עם ישראל ראוי לשבת כאן – כמו "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" – עם ישראל יחד זה משה רבינו, זה הרבי מלך המשיח. "היהודים" זה משה רבינו. מה אם אני מפרש "וקבל היהודים" כמו בחסידות, שכל יהודי מקבל כמו משה רבינו? זאת אומרת שלכל יהודי פרטי יש ניצוץ משה רבינו, ובפורים הניצוץ הזה מתעורר, וכל אחד – מכח הניצוץ של משה רבינו – עולה למדרגה כזו, שלא מחיצה מרחוק, אלא עולה להר ממש עם הניצוץ שלו. אז זה משהו פרטי, שיש הרבה ניצוצות של משה רבינו, וכל ניצוץ במשיח הפרטי שלו מקבל את התורה כמו משה רבינו, אבל הכל במשה רבינו הפרטי. אבל אם אני אומר כמו הזהר, ש"וקבל היהודים" היינו משה רבינו עצמו, הפירוש הוא – פשוטו כמשמעו – שעם ישראל, אם רק נתאחד כדבעי, זה מלך המשיח, זה משה רבינו. ואיזו תורה הוא מקבל? "תורה חדשה מאתי תצא". כלומר שהכלל, אם הוא כמו שצריך להיות, הוא משה רבינו. מה עם משיח שנצביע עליו? יהיה בסדר. נראה אותו, הוא יתגלה, הכל יהיה בסדר. אבל "וקבל היהודים" הכוונה שהיהודים, "היהודים", כולם יחד. קודם אמרנו שהפרט יותר גבוה מהכלל, אבל כאן הפוך – הכלל יותר מהפרט. אומרים שלכל אחד יש ניצוץ משה, כתוב בתניא, לכל אחד יש ניצוץ משיח, כתוב במאור עינים. יפה. אבל מה עם משיח עצמו? מאיפה הוא מתחיל? גם הרבי אמר, משיח ממש מתחיל מהאחדות האמתית. אחדות מתוך מה? אדמו"ר האמצעי אומר שבפורים היהודים הגיעו לאחדות עצומה שלא היתה אף פעם. למה קבלו את התורה מחדש? אף פעם בהסטוריה של עם ישראל לא היתה אחדות כמו בשנת הגזרה. אחדות מתוך שפלות ומתוך מסירות נפש. קראנו לכך ג' אמות אמש – אחדות-מסירות-שפלות. הסדר הפוך, מתוך שפלות של העם מגיעים למסירות ומגיעים לאחדות אמתית. אז, היהודים האלה שהם בשפלות ובתנועה נפשית של מסירות נפש ואחדות מוחלטת – הם משה רבינו. לא סתם "עם מרדכי" אלא מרדכי עצמו. אז מקבלים את התורה מחדש. לא רק התורה הראשונה, הגילוי הראשון מקבלים לגמרי, אלא גם את התורה החדשה מקבלים.

אמרנו לפני יומיים שהזהר אומר שעיקר הטעות והחטא בפועל היה "ויקח מידם" – שלקח הזהב מידיהם. אם היה אומר להם לשים על הארץ ואני ארים – הכשוף לא היה פועל. "ויקח מידם" יצא 218, שוה בדיוק "וקבל היהודים". אותו ענין, "וקבל היהודים" של פורים מתקן את "ויקח מידם" של אהרן ממכשפי הערב-רב. "וקבל היהודים" כולם כאחד – "היהודים" זה משה רבינו עצמו.

נסיים עם עוד דבר, הכל מתוך הקטע הזה בזהר: כל הפירוש של חטא העגל מתחיל מהנושא של אחדות ישראל. שרשב"י מהלל ומשבח את תלמידיו, שכל מה שזכיתם לגילוי רזין דאורייתא ממני כי אתם אוהבים אחד את השני – רחימין – מה שלא היה בתלמידי ר"ע ולכן מתו. תלמידי רשב"י אינם מעולם התהו אלא מעולם התיקון, ועיקר עולם התיקון שיש אהבה ואחדות ביניהם. כל הפירוש על חטא העגל מתחיל מסיפור שרשב"י בא ומוצא את התלמידים עוסקים בתורת הסוד, ומריח, מרגיש עליהם, שעוסקים כאן בכמה הקב"ה אוהב ישראל. הוא לא שמע בפירוש, רק ראה על הפנים שלהם שעוסקים בסוגיא כמה הקב"ה אוהב את עם ישראל. הוא כל כך שמח שזו הסוגיא בה התלמידים מדברים, ואמר שזה סימן שאתם אוהבים את הקב"ה מאד-מאד וגם אוהבים אחד את השני מאד-מאד. כי אי אפשר לדבר על אהבה בכלל, על אהבת ה' לנו, אם אתה לא אוהב אותו, וגם אי אפשר לדבר על אהבה באמת – זה בלוף, חיצוני – אם אין אהבה לגמרי ביניכם לבין עצמםכ. הוא אומר אשריכם, שאתם מדברים כמה ה' אוהב אותנו, עם ישראל. סימן שבאמת ה' אוהב אותנו, ושאתם גם אוהבים את ה', והעיקר שאתם אוהבים אחד את השני. אז משתמש בביטוי מאד מיוחד בו נסיים. הוא אומר שהאהבה והאחדות בתוך עם ישראל – וזה ש"היהודים" הם משה רבינו, ואז "וקבל היהודים", כשכולם דבר אחד – היא "רחימו ואחוה וקשוט". רחימו היינו אהבה, אחוה כמשמעו, וקשוט פירושו אמת. מפרשי הזהר אומרים ששלש המלים כנגד האבות – שלשה כחות שיורשים מאבותינו, ש"אין קורין אבות אלא לשלשה" והם נמצאים בכל יהודי. איך יכול להיות "היהודים", משה רבינו? מכח אבות האומה. אם יש לנו זיקה לאבות, יש לנו השרשים שלהם. כתוב שהשרשים הם רחימו אחוה וקשוט. שאברהם הוא רחימו פשוט – "אברהם אֹהבי". שיעקב קשוט פשוט – "תתן אמת ליעקב". החידוש לגבי יצחק, שכאן יוצא שהוא אחוה. משהו יפהפה. קודם כל, איך בכלל בשכל הזה, שצריך להיות אהבה ואחוה ואמת – מה עושה כאן האמת? מה האמת קשורה לאהבה ואחוה? אהבה ואחוה הולכים יחד, כמו בשבע ברכות שאמרנו. לא אמרנו ב"אשר ברא" אמת, איך אמת נכנסת לסריה? כשהרבי דבר על אהבת ישראל הוא תמיד אמר "אהבת ישראל ואחדות ישראל". מה התהליך מאהבה לאחוה? אחוה היא פחות או יותר? איך אנחנו מתקדמים? לקראת מה? השכל הוא שבשלש המלים יש תהליך של התקדמות לקראת אחדות מוחלטת. אחוה היא יותר אחדות מאשר אהבה, אבל אמת כאן הכוונה לאחדות מוחלטת – יעקב, הבחיר שבאבות, וכולנו בני יעקב. האמת של יעקב, "תתן אמת ליעקב", היא על רקע האמת של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד", ומכח כך אנו בעצמנו אחד. זו האמת, שבאה אחרי שני השלבים הראשונים. קודם צריכה להיות אהבה ללא תנאי, מה שנקרא אהבת חנם. אפשר לאהוב גם מי שאינו אחיך. כתוב שהמלה "אחד" מתחילה מ"אח", ויש פעם אחת בתנ"ך "אח" במובן של אחד, שה-ד נופלת. לפי זה הגבורה של יצחק היא לקחת את האהבה של אבא שלו ולעשות ממנה תחושה של אחוה – כנראה שיש בכך צמצום, צמצום של ריכוז, ולא של סילוק. אחים ממש היינו שיצאנו מאותו רחם. אחוה לשון איחוי – אנחנו תפורים. למה אנחנו תפורים? כי יצאנו מאותו רחם. זו אחוה אחרי אהבה. אבל התכל'ס הוא "קשוט" – אמת. מה האמת? אחדות אמתית, שגם יותר מאחוה. אם אנחנו עוברים את כל השלבים האלה, שנקרא "רחימו ואחוה וקשוט" אז היהודים הם-הם משה רבינו, ואז "וקבל היהודים". זה בדיוק המסר שמשה רבינו מוריד מן ההר. זה התיקון של חטא העגל.

עוד אחרון-אחרון: הזהר אומר, רשב"י אחרי שאומר כמה שהוא שמח בתלמידים שלו, שמדברים כמה ה' אוהב אותנו, והם אוהבים את ה' ואוהבים אחד את השני, בשלש הבחינות של רחימו-אחוה-קשוט. אהבה-אחוה-אמת (= דעת, שגם בגימטריא ערב-רב – למה משה קבל אותם? כי הוא הדעת ואלה הניצוצות שלו, כך כתוב בכתבי האריז"ל). אם הכל סיבות והכל מה', למה יש ערבים בארץ? כנראה יש סבה. סבת כל הסבות. כנראה שזה התיקון שלנו. אם הם פה – דרך הסבה ה' מראה לך מה התיקון שלך. צריך לדעת איך לתקן את המצב. יש סבה, גם כמו שאומרים בפשטות שיש סבה למה הם כאן. לכל דבר יש סבה, וצריך לחקור ולהתבונן מה הסבה. בכל אופן, רשב"י אומר להם שיש דברים שמגלים לי מהשמים רק בלחישו, שסוד, אבל היות שאני "הולך רכיל מגלה סוד" – לא כתוב בזהר הזה, אבל במקום אחר כתוב שכך אומר על עצמו, שכל הסודות שמגלים לי אני משתף אתכם – מכיון שאתם במדת האחדות והאהבה מגיע לכם שאגלה סוד שאמרו לי בלחישו. למה אני מגלה לכם? כי נוגע לסוגיא שאתם התעסקתם בה קודם – הסוגיא כמה ה' אוהב אותנו. בחטא העגל כתוב "וימירו כבודם בתבנית שור אוכל עשב". מה היא "כבודם"? אמא תתאה, האמא שלנו, השכינה, המלכות, שמנהיגה אותנו ודואגת לנו. אם אנחנו מתלכלכים – השכינה רוחצת אותנו ומכפרת עלינו. אם אנחנו חוטאים, השכינה מעוררת אצל בעלה – הז"א – רחמים וסליחה עבורנו. אבל מה אם עשינו כזה מעשה רע שסלקנו וגרשנו את האמא? כך עשינו בחטא העגל. אז ממילא אין מי לעורר עלינו רחמים, לדאוג לנו ולרחוץ אותנו מהחטא. מי הוא אבא בלי אמא? ז"א בלי המלכות. אבא בלי אמא מחזיק רצועה ביד – מזהיר את הבן, אם תהיה בסדד טוב ואם לא יש רצועה. האמא דואגת שהאבא לא ישתמש ברצועה. אבל אם אין אמא, כי סלקו אותה, נשאר האבא עם הרצועה ביד – פחד. הוא אומר שכעת אני מגלה לכם סוד, שבעולם הזה אומרים אותו רק בלחש, ובעולם הבא יאמרו אותו בגלוי. מה הסוד? שהאבא – כאשר האמא נעלמת – רומז לצדיקים, לצדיק הדור, איך להתפלל מלמטה ובכך גם להמתיק ולבטל את הרצועה שהוא מחזיק בתור איום מוכרח. אם הוא לא היה מחזיק את הרצועה היה הפקר, "לית דין ולית דין", אז הוא חייב להעמיד פנים שהוא מחזיק כאן רצועה. אבל גם האבא אוהב את הילדים שלו, בדיוק כמו האמא אם לא יותר. הוא רק חייב להתחפש. הרצועה של האבא היא תחפושת, זו מסכה, אבל בלב הוא לא רוצה להשתמש. הוא כאילו מעמיד פנים להשתמש, ובזמנים טובים האמא באה ואומרת – לא לנגוע, מעוררת רחמים. חושבים שבלי אמא, האבא מצד עצמו מרביץ, אבל אני מגלה לכם סוד שאמרו לי בסוד, שגם אם האמא לא נמצאת חס ושלום, וצריך להחזיר אותה כמובן, אבל אם יש זמן – כמו בחטא העגל, "וימירו כבודם [הכבוד, האמא-השכינה] בתבנית שור אוכל עשב"  – האבא רומז לצדיק, תוך כדי שכאילו אומר שאני הולך להעניש אותם, איך לתקן ולהמתיק את המצב לגמרי. מה זה? הפסוק בפרשתנו "ועתה הניחה לי ואכלם". הוא אומר למשה רבינו – הם חטאו, מגיע להם חס ושלום כליון, אז הו אאומר למשה רבינו "ועתה הניחה לי", תן לי להרוג אותם. משה רבינו ברוך ה' היה מספיק חכם שהבין שכאשר אומר לו "הניחה לי" – תלוי בו. כך רשב"י אומר, שזה סוד סודות, שהיום אומרים זאת לרשב"י רק בלחש, ולעתיד לבוא אפשר לפרסם בריש גלי את הסוד, שאף על פי שהאבא חייב להחזיק את הרצועה וגם לומר שאני הולך להרוג את כולם – ואין פה שכינה בשטח – הוא אומר ורומז "ועתה". יש מאמר חז"ל "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה", וכאן גם לשון השבת דבר – שמשה ישיב דבר צודק. "ועתה הניחה לי" – תלוי בך, שאם תתפלל תוכל להמתיק את הגזרה. זו תכלית האהבה של הקב"ה לעם ישראל. אבל לגלות זאת, ולהיות אותו משה רבינו שרומזים לך איך להמתיק את הגזירה – זו ההקדמה, צריכה להיות אחדות. אם יש אחדות בין היהודים אנו אוטומטית, כולנו כאחד יחד, בדרגה הזו שגם אם יש גזרה הקב"ה רומז ל"היהודים", שהם משה רבינו, איך להתפלל. כמו שאמרנו קודם, איך יוצאים לשדה – "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" – להתפלל, ואיך על ידי כך הופכים את העגל, הופכים את הגלגל, ויוצאים מהבורסה בשיא עם כל הרווחים, בלי סוף, ואז עולים מעלה-מעלה. הסברנו כמה פעמים שבדורות עם ישראל יש 15 דורות עליה, עד שלמה המלך, "קיימא סיהרא באשלמותא", עוד 15 דורות ירידה עד יאשיהו, חורבן הבית. אחר כך בדה"י יש עוד 15 דורות עליה, עד "ענני", ואז אין יותר. אחרי שלמדנו מהנסיון, שמלמעלה יורדים למטה – אז עולים למעלה ועפים משם, נגמר הסיפור, שזה מלך המשיח. לא מחכים שהגלגל ירד שוב למטה. שהקב"ה ירחם עלינו וישלח לנו מלך המשיח תיכף ומיד ממש. שתתקיים בנו האחדות, יתקיים בנו "וקבל היהודים", והמעשה הוא העיקר שהירושלמים יצאו מחר לפשוט יד.

Download

Download

Download

Download

Download

בע"ה

י"א אדר ע"ב – "בשעה שהקדימו" תער"ב מאמר לו – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו "ויהי בימי אחשורוש".

א. "בֹשש משה" – חטאי הבושה והאיחור

חטא עץ הדעת, חטא העגל וחטא בת שבע – חטאי חוסר סבלנות

לחיים לחיים. אנחנו כבר בימי הפורים וקוראים בתורה פרשת כי תשא. לפי הכלל של "לחיות עם הזמן" ודאי יש קשר הדוק בין פרשת כי תשא לחג פורים. הנושא העיקרי של הפרשה הוא חטא העגל, מהחטאים הכלליים ביותר של התורה, המקביל לחטא אדם הראשון, חטא עץ הדעת בגן עדן מקדם, קשור גם עם חטא דוד ובת שבע. בכל פעם לא יכלו לחכות, כידוע ומבואר בזהר. אדם הראשון לא חכה עד שבת, והעם לא חכה עד שירד משה רבינו (כפי שהוא אמר), וגם דוד המלך "אכלה פגה" – לא חכה שבת שבע תבוא אליו בדרך ההיתר על פי תורה. הכל פגם ב"ארך אפים", כמבואר אצלנו באריכות בשכינה ביניהם בפרק "ארך אפים". הכל  חוסר סבלנות. חוסר סבלנות הוא בעצם חוסר ענוה. כמו שרש"י כותב על "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – "שפל וסבלן". "סבלן" תרתי משמע – גם שסובל כל מה שבא עליו, כל מה שמעליבים ומביישים אותו, כמו שכתוב שם "ותדבר מרים וגו'", וגם סבלן שמחכה בשקט להתגלות האור כי טוב, "כתר לי זעיר ואחוך".

"בשש משה" – תחלת חטא העגל

כך הסיפור מתחיל: "וירא העם כי בֹשש משה לרדת מן ההר". המלה העיקרית המשמעותית בהתחלה, "הכל הולך אחר הפתיחה", היא המלה המיוחדת "בשש". היות שזו מלה מיוחדת, שמופיעה לעתים נדירות ביותר בתנ"ך כפי שנסביר, חז"ל דורשים לשון נוטריקון – "באו שש שעות", "בא שש[ב] ומשה לא בא". ה"בשש" הביא את העם לחטוא, שהרי, כפי שרש"י כותב בשם חז"ל, משה הבטיח שיעדר מעיניהם ארבעים יום, וביום הארבעים בתוך שש השעות הראשונות של היום הוא יחזור, והנה "בשש משה", בא שש והוא לא בא. כנראה שכל החטא, כל הסיפור וכל ההמשך של התוצאות הבלתי רצויות של החטא, "וביום פקדי ופקדתי" עד עצם היום הזה, כלול במלה המיוחדת הזו, "בשש".

שימוש השטן בדמות הצדיק?!

נתחיל מהלימוד הדקדוקי של המלה הזו: בשש כתוב כמובן חסר. עוד לפני "בשש", הפועל הראשון, המלה הראשונה, היא "וירא [העם]", לשון ראיה. המפרשים מדייקים מה בדיוק ראו – הרי רק שערו. רוב המפרשים מסבירים שהכוונה לראיה שבלב, כמו "לבי ראה". בהמשך כתוב "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו"[ג], ושם רש"י מביא בשם חז"ל שהשטן הראה להם את המטה של משה אף באויר, ואמרו שמשה מת. צריך להבין על דרך החסידות איך לשטן יש בכלל רשות וכח כך לבלבל ולגרום לחטא הכי חמור של עם ישראל. לגרום בכך שהוא לוקח את הדמות של משה רבינו בכבודו ובעצמו ומראה אותה מתה במטה באויר – איך השטן יכול לעשות זאת? הרי מקובל אצל חסידים – וכולנו חסידים של משה רבינו, וגם אז לכאורה היינו אמורים להיות חסידים שלו – שאין לסטרא-אחרא כח אפילו על הדמות של הרבי. גם על חלומות כתוב, מקובל אצל חסידים שחלום שרואים בו את הרבי הוא חלום אמתי, כי הסט"א לא שולט על הדמות של הרבי. אם הרבי מופיע לך בחלום סימן שזה נכון, שהחלום אמתי. אז איך השטן יכול לקחת את הדמות של משה רבינו ולעשות ממנה צחוק?! כנראה גם קשור לפורים. אפילו השטן יכול להתחפש למשה רבינו. זה "עד דלא ידע" – איך השטן יכול להתחפש למשה רבינו. אבל "מעשה שטן הצליח" (ר"ת משה!). היו צדיקים גדולים שחשבו שאולי השטן התחפש בי, כמו הרבי מקאמרנא ועוד צדיקים, שעד גיל מבוגר לא ידעו אם שייכים לסטרא דקדושה או לסט"א – אולי השטן משחק בי. יש באמת גדולי ישראל שהיו ווארטים חריפים – כמו מרבי הלל מפאריטש – שבאמת השטן התלבש בהם (לא נזכיר מי). אבל כאן השטן יכול לקחת את הדמות של משה ולעשות ממנה הצגה בשמים?! ועוד קודם, הוא לוקח את כל העולם ומבלבל אותו ועושה סערה. למה ה' נותן לו רשות?!

"נורא עלילה על בני אדם"

התירוץ הפשוט הוא ש"נורא עלילה על בני אדם", שה' נותן מקום לחטא, מזמין את החטא. בהמשך, על הפסוק "ויעשו להם אלהי זהב", רש"י כותב שמשה מצביע באצבע מאשימה על ה' ואומר – אתה אשם, שנתת להם ריבוי זהב. רש"י מביא את המשל המפורסם, שלוקחים את הבן, מלבישים אותו יפה, מבשמים אותו – "חיב איניש לבסומי" – ומעמידים אותו על פתח בית זונה, "מה יעשה הבן ולא יחטא?!". ה', אתה אשם. בפרק בעבודת ה' כתוב שהסוף של רגש אשמה מקולקל הוא שמחפשים אשמים קרובים, מישהו מסוים, אחר כך אני מאשים את כל החברה, ובסוף, אם לא מספיק לי, אני מאשים את רבונו של עולם. כאן רואים שגם משה רבינו בסוף מאשים את רבונו של עולם. הוא עושה זאת כדי להקל על בני ישראל.

רשימת האשמים בחטא העגל

מי באמת אשם בסיפור של חטא העגל? לפי הזהר הערב-רב אשם, הם עשו הכל מהתחלה ועד הסוף. כמו שנשאל מי היום אשם בכל הבלגן. לומר שהערבים אשמים הוא כמו האמירה שהערב-רב אשם, הם עושים הכל בפועל. אבל כתוב שעם ישראל השתתף בלב, לדאבוננו. הערב-רב עשו, אבל היו יהודים – מפלגה שלמה – שהזדהו, לפחות בלב אם לא בגלוי, עם הערבים, עם הערב-רב. לא רק הערבים, לא רק הערב-רב, אשמים – גם היהודים שבלב יחד עם הערב-רב. אבל מי עוד אשם? אהרן אשם. כתוב במפורש "את העגל אשר עשה אהרן". הפסוק זוקף לחובתו את מעשה העגל. היה ראוי לכילוי בנים לגמרי, רק שמשה התפלל עליו והציל שני בנים – "תפלה עושה מחצה". הוא עשה את העגל. הנה, המנהיג – מי שהיה מנהיג במקום משה רבינו, כשמשה עלה להר והשאיר את אחיו המבוגר ממנו בשלש שנים – לא הצליח להשתלט על הבלאגן, הוא עצמו שתף פעולה, אז הוא עשה זאת. אז יש כבר ארבעה אשמים, וחסר אחד. או שהערב רב אשם… ככה בכלל מתייחסים לאשמה. אם יש חטא – יש מישהו אשם בחטא[ד], ובכל התוצאה המסתעפת, כמו שאמרנו, עד עצם היום הזה. מי אשם? אני יכול להצביע על הערב-רב. לא, היהודים המשתפי פעולה עם הערב-רב, בלב על כל פנים, הם האשמים. בלי היהודים משתפי הפעולה אין להם שום כח. רק שיש איתם יהודים מיוחסים הם מקבלים כח. לא, יש אחד שאמור להיות בעל הבית, אהרן כהן גדול, הוא עשה זאת. אבל הנה, משה אומר לה' – אתה אשם. יש רק חור אחד ברשימת האשמים – משה רבינו עצמו. איך הי-ה-ו-ה כאן? ה' הוא הקוצו של י. משה רבינו הוא ה-י. משה ואהרן הם יה בכל מקום, כמו שגם נסביר על פי הזהר שהפגם של אהרן כאן הוא בבינה, ב-ה עילאה של שם הוי'.

קבלת הערב-רב על ידי משה

מה היחס בין עם ישראל לערב-רב? הרי הערב-רב היום הם חלק אינטגרלי של העם. אמרנו שהם כמו הערבים, אבל הם לא באמת הערבים. הערב-רב הם מי שמשה לוקח עליהם אחריות לתקן אותם, ולא הצליח בגלגול ההוא, אבל עד היום אחראי עליהם. הוא לקח ריזיקה מאד קשה, והוא נכשל, והזהר אומר שה' אמר לו בפירוש לא לקבל אותם! משה התעקש עם הקב"ה ואמר לו – הנה, הם רוצים להתקרב, איך אתה דוחה אותם?! הם רוצים להתקרב, מכירים בנסים ובנפלאות שלך, בעשר המכות וכו'. הזהר אומר שבערב-רב אין הרבה עמים – כולם מצרים, הם החרטומים, המכשפים, ה"חרשיא" של מצרים. הם ניסו כל הזמן להתמודד עם משה רבינו, וכאשר הוא עשה בתחלה הם עשו כמוהו – גם אנחנו יכולים. אחר כך הגיע שלב, מהכנים והלאה, שהם כבר לא יכולים להתמודד. אז הם הרימו ידים ואמרו "אצבע אלהים היא". מאז והלאה ראו שאלה נפלאות לא בכח אנוש, באמת "אצבע אלהים", אז במדה מסוימת נכנעו, וכאשר יצאו ממצרים הם הערב-רב, כך אומר הזהר. כנראה היו המוני מכשפים במצרים, והם הערב-רב, החרטומים של מצרים. משה רבינו אומר שהנה, אתה נתת בי כח – חשבו בהתחלה שמשה הוא המכשף הכי גדול, ראש כל המכשפים. אפשר להבין יותר את הזיקה. כתוב שהערב-רב הם ניצוצות של משה רבינו. לכן הוא לקח אחריות עליהם – וגם נכשל, אך עדיין נשאר באחריותו והוא צריך לחזור בגלגול בכל דור ודור כדי לתקן אותם, ובסוף יתקן אותם. מי הם? אותם מכשפים. בשלב מסוים של התמודדות מול משה, נגדו, הם פתאום נכנעים לו – רואים שהוא 'מכשף' יותר גדול, עד כדי כך שזו "אצבע אלהים" ממש. לכן אחרי שמשה שומע מפי ה' לא לקבל אותם הוא מתעקש, הרי הם ראו את הנפלאות, בשלב מסוים נכנעו, וכעת הם רוצים להתקרב לכח העליון הכי חזק – איך אפשר לדחות אותם?! אז כתוב בזהר שהקב"ה לא ענה לו יותר, ומשה רבינו פרש לא נכון – פרש ש"שתיקה כהודאה"[ה]. רואים מה קורה בתוך צדיק הכי גדול, משה רבינו. זה גם יחס של רב ותלמיד, חסיד ורבי. כאן הקב"ה הוא הרבי ומשה התלמיד. הרבי אמר לא, התלמיד התעקש והסביר לרבי למה כן, ואז לרבי אין כבר עם מי לדבר – הוא שותק. אז התלמיד אומר – הוא שתק לי, סימן שהוא מסכים בדיעבד, שהוא מתבייש להודות שאני צודק, לכן הוא שתק. התלמיד עושה זאת – וזה מה שיוצא מהסיפור. כך הזהר מתאר את המהלך של קבלת הערב-רב. המלה "מתבייש" היא מלת המפתח כאן, כי "בשש" לשון להתבייש – השרש שלו, שנגיע אליו.

עולם התהו ותיקונו – שבירת ותיקון אור העינים – "וירא העם"

שוב, ההתחלה היא "וירא העם" – מה ראו, איך ראו, יש על כך פירושים שונים, אך לא העיקר, היות ש"וירא" היא מלה שגרתית (גם בהמשך באותו סיפור גופא כתוב "וירא אהרן" ועוד כמה "וירא"). מה שכן, ולא ראיתי מישהו מעיר על כך, שחותם כל התורה הוא "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" – שהוא תקן את העינים בכך ששבר את הלוחות במעשה של חטא העגל, "'אשר שברת' ישר כחך ששברת", כפירוש רש"י ל"לעיני כל ישראל". כלומר, סיום התורה הוא יחס לחטא העגל, מה שמשה רבינו עשה – ותר על התורה לטובת עם ישראל. כשהרבי היה חוזר על כך, במיוחד בשמחת תורה, היה בוכה בדמעות שליש על הרש"י האחרון – "'אשר שברת' ישר כחך ששברת" ובכך הצלת את עם ישראל. שבר את התורה שלו – "זכרו תורת משה עבדי". הוא תקן את העינים, שהם עולם התהו. הסיפור הזה, כמו כל החטאים, הוא סיפור שבא מעולם התהו. גם כל מה שנאמר "נורא עלילה על בני אדם", שה' – מסובב כל הסבות – כביכול מעליל על האדם ומסייע בידו לבוא לידי חטא, הוא תופעה של אורות מרובים של תהו. בשביל מה נעשה? כדי לקחת את האורות דתהו וליישב, להחזיר, בכלים דתיקון. כל הסיפור מתחיל "וירא", כי הוא פגם העינים – עולם התהו שיצא מעיני א"ק ונשבר – והתיקון בסוף הוא "לעיני כל ישראל"[ו]. "וירא העם" – הזהר אומר שכל פעם שכתוב "העם" סתם הכוונה לערב-רב.

ערב רב – שרש היצר למלכות

אבל, כמו שאמרנו, המלה המשמעותית, המחודשת, כאן היא "בשש". אמרנו שיש עוד מישהו אשם באמצע – קוצו של י היינו שה' אשם, שהרבה להם כסף וזהב והעמיד את הבן לפני פתח הבית של הזונה ו"מה יעשה הבן ולא יחטא"; יש את אהרן, שעשה על פי פשט; יש את ישראל ויש את הערב-רב. היחס בין ישראל לערב-רב הוא וה. ישראל הם ו, "תפארת ישראל", והערב-רב הם "העם" ב-ה הידיעה, "עם הארץ":

קוצו של י ה'

י משה

ה אהרן

ו ישראל

ה ערב-רב

לא אומרים כאן שהערב-רב הם גוים, שהם ערבים (אם כי דימינו, גם לפי המלה "ערב") – הם המלכות. למה אנחנו צריכים את הערב-רב? כי הם המלכות. עם ישראל בלי ערב רב הם כמו צבור בלי החלבנה, בלי הקטרת (גם בפרשה). בלי הערב רב איננו צבור, וממילא אין לנו את המצוה הראשונה של הצבור, "שום תשים עליך מלך" – זו המלכות. בתוך עם ישראל היצר של "ככל הגוים" – נושא שדובר עליו בהרחבה אין ספור פעמים – הוא שרש המלכות. מה יש בעם ישראל שהוא ככל הגוים? הערב רב. משה רוצה להכנס לארץ ישראל ולהקים שם מלכות, ולכן זקוק לערב רב. ישראל, המיוחסים לאברהם יצחק ויעקב, הם כנגד החג"ת. הערב-רב הם גרים, רק שכתוב בזהר שהם לא התגיירו כדבעי, וגר הוא מלכות, הרגל הרביעי של המרכבה. אם כן, בסיפור של העגל הערב-רב הם המלכות, עם ישראל ה-ו, משה ואהרן הם י-ה. החטא בגלוי כאן מתחיל מהבינה, מעולם הבריאה, ששם אהרן נכשל ונופל ומשתף פעולה עד כדי כך שכל מעשה העגל מיוחס אליו.

משה יכול 'להאשים' את ה' בגלוי כי מחובר איתו ומאשים עצמו בפנימיות

איך משה יכול להצביע על הקב"ה ולומר לו שאתה אשם? הוא לא למד פרק בעבודת ה'?! כשמשה רבינו אומר לקב"ה שאתה אשם, הוא אומר זאת מתוך אהבת ישראל – יודע שה' רוצה בכך. הוא אומר כי קוצו של י ו-י הם מהות אחת. כשהוא מאשים את ה', הוא גם מאשים את עצמו בפנימיות. יש "משך חכמה" שכותב שמשה רבינו רואה שהנכד שלו יהיה כומר לעבודה זרה. הוא לא כותב אליבא דאיז'ביצא, אבל באיז'ביצא, אם הנכד יוצא כומר לעבודה זרה סימן שהגנים נמצאים בסבא, הגנים הרוחניים, השרש, "שרש פורה ראש ולענה". חוץ מזה, אנחנו רוצים לראות כאן במעשה, לא להסתמך רק על כך שיש לו נכד שהוא כומר לע"ז – מה הוא עשה כאן? מה הבעיה שלו בסיפור? הרי הוא לא נמצא, לא נוכח בכלל, הוא לא בשטח. איך אפשר לומר שהוא שתף פעולה בחטא? זה שהוא מצביע על ה', מילא – ה' נתן להם את הזהב. מה משה רבינו עשה? הוא הזהיר אותם, מסר עליהם את הנפש לא פעם ולא פעמים, אוהב ישראל – איך משה רבינו אשם בסיפור הזה? כתוב שאם אתה רוצה לדעת את הפגם שלך תלך לאויב שלך – הוא רואה בדיוק את כל נגעי נפשך. אז אם כל הסיפור מתחיל ב"וירא העם כי בשש משה", סימן שהם ראו נכון שיש בעיה במשה רבינו, שהוא "בשש", והם צדקו.

איחור מתוך בושה

מה זה "בשש"? אולי יש לו בושה רעה. אבל מה הפשט של בשש בכלל? מהו שרש בשש? נתחיל להבין לפי דקדוק: השרש של בשש לפי כל המדקדקים הוא בוש, בדיוק כמו בושה, רק שזו צורה כפולה עם שש. רק יש ממפרשי המדרש – שלא באו לדייק על פי דקדוק – שאומרים ש-בשש הוא שרש בפני עצמו. לעניננו זה חשוב. אין בכל התנ"ך להתבייש בצורה זו של התפעל – יש רק פעם אחת "ולא יתבששו", בתחלת הבריאה. אמרנו שחטא העגל הוא מהדורה תנינא של חטא אדם הראשון, ולפני חטא אדם הראשון כתוב "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו". שם כתוב בשש בצורת התפעל. האם יש עוד בשש בכל התנ"ך? מה הפירוש "ולא יתבששו"? כאן הפשט של "בֹשש" הוא שהתמהמה, כתרגום "ויוחר משה", שהוא אחר לבוא. יש מפרשים שאומרים שאחור הוא ברצון ו"בשש" בלי רצון. בכל אופן, התרגום ורש"י לא מחלקים, ורש"י מסביר ש"בשש" היינו התאחר. יש אחד שלא יכול לעמוד במלה שלו, להגיע בשיעור בזמן, להגיע לאירוע, לפגישה בזמן. הוא קבע פגישה עם מישהו, ויש לו טבע רע שהוא תמיד מאחר. אותו אחד, שתמיד מאחר, יש לו טבע של "בֹשש", הוא בושש לבוא. בושש משרש בוש. כנראה שאם הוא מאחר – סימן שהוא מתבייש. יש איזו בושה פנימית בנפש, שבגללה הוא לא יכול לדייק ולעמוד בזמן.

בושה ועזות והצורך ב"זריזות במתינות"

מה לגבי אחד שמקיים בעצמו "זריזין מקדימין"? נקח טיפוס אחר, הפוך, שאם הוא קבע פגישה עם מישהו בשעה אחת הוא תמיד יהיה שם בחמשה לאחת, תמיד יקדים. קודם כל, זה משהו לא מצוי, בפרט בדור שלנו. אבל לכאורה משהו נהדר, שקבעתי באחת והוא הגיע בחמשה לאחת. אבל אם אני רוצה שמישהו יגיע אלי באחת והוא מגיע חמש דקות לפני כן אני לחוץ – לא טוב לי, הייתי מעדיף שהוא יאחר קצת. בכל אופן, הטבע להקדים, להגיע  חמש דקות קודם – אם לאחר בא מבושה, מאיפה בא הטבע להקדים? מה ההיפך של בשת, כמו בפרקי אבות? תכונה שמדברים עליה כל השבועות האחרונים – עזות. דברנו על זרז ועז ועֵז ("עז כנמר", "ונמר עם גדי ירבץ"). מי שיש לו עזות מקדים, ומי שיש לו בושה מאחר. מה אלה בשרש? מוחין של שני זוגות תפלין. כולם מניחים את תפלין של רש"י, מוחין דאמא, שמחדירים בנפש בושה, כפי שנסביר. בושה שגורמת לאחר, כי אמא היא אחור בקבלה. אבל אבא הוא ראשית, פנים. כתוב "החכמה תעז לחכם" – חכמה נותנת עזות, ומי שהוא חכם הוא זריז. כמו בבטוי של הבעל שם טוב, "זריזות במתינות", אנחנו מסבירים שזריזות מצד אבא ומתינות מצד אמא, כמו שזרע האב זריז ואילו העיבור ברחם האם הוא מתון, תשעה חדשים. העיבור יוצא רק אם יש זריזות, אבל במתינות. גם בשלום בית צריך זריזות במתינות.

סיפור על יהודי פשוט שמבין שהכל צריך להיות מיד

נספר סיפור מאד נחמד על הרבי ששמענו לפני כמה ימים. יש יהודי מאד תמים בקראון-הייטס, בשכונה של הרבי, שעד גיל מבוגר היה בחור, לא התחתן. אחד שמתארים אותו כענק, בגשמיות, מאד גדול. פעם אחת היה איזה כושי גנב והוא כמעט הרג אותו. בסוף הגיעה ניידת של המשטרה, ובמקום לברוח מהמשטרה הוא פתח את חלון הניידת, דחף פנימה את הכושי ואמר שמגיע לו מות. אחר כך המשטרה לקחה את הכושי לזהות בתוך 770 מי פגע בו. כל הבחורים שהיו שם ברחו מהזירה, והוא נשאר – אמר שעשיתי נכון, הוא גנב, וגוי גנב חייב מיתה. אין לי מה לברוח, אמרתי אמת. הוא נשאר שם, המשטרה באה אליו עם הגוי הזה, ושאלו את הכושי – אתה מכיר אותו? לא… את זה איני מכיר בכלל, לא ראיתי אותו אף פעם. זה רק שנבין במי מדובר כאן. בגיל מאד מבוגר, אחרי הסיפור הזה, הוא סוף כל סוף זכה להתחתן. הוא בא בדולרים לרבי ובקש מהרבי ברכה לזרעא חייא וקיימא והרבי ברך אותו. הוא חזר בשבוע הבא, כל יום ראשון יש דולרים, ושוב מבקש ברכה – ושוב הרבי מברך אותו. חוזר בשבוע שלישי – קשה להאמין שספור אמתי, אבל ספרו לי ברצינות – ושוב מבקש. הרבי מתייחס אליו מאד יפה ושוב הרבי מברך. אז הוא התקרב לרבי, מרכין את הראש, ולוחש לרבי משהו. אז הרבי נעשה רציני, ורק אחר כך – היה מזכיר אחד ששמע מה שהוא אמר – ואומר לרבי 'אבל לפני שבוע גם ברכת אותו, וגם לפני שבועיים, ועדיין אין לי'. הרבי אמר לו – זה לוקח תשעה חדשים. אז הוא מסתכל על הרבי – הכל בתמימות – ושואל: אני יכול לספור בדיוק תשעה חדשים מהיום? הרבי הוריד את הראש, חשב קצת, ואמר – תשעה חדשים ושבוע ויומים, וכך היה. אחר כך, המשך הסיפור הוא, שבאמצע ההריון הוא בא ובקש שיהיה בן זכר. אז הרבי אמר לו – אם תהיה בת, לא תהיה שמח? ואז באמת נולדה בת, וכפי הסיפור זו הבת היחידה שיש לזוג הזה. זה מעשה שהיה. קודם כל, מכאן לומדים שיש יהודים פשוטים בעולם, הכי טובים, שיודעים שגוי שגנב חייבים להרוג אותו ולא מתביישים מאף אחד בעולם, וממילא, מן הסתם, זה גם יהודי שמקדים לבוא ולא מאחר לבוא, לא מתבייש מאף אחד. יהודי פשוט. הוא לא מבין שצריך לחכות תשעה חדשים. אם יש ענין – צריך להיות תיכף ומיד ממש, "משיח נאו". אם צריך משהו שיהיה – שיהיה עכשיו, ברגע הזה. הוא לא מבין שלוקח זמן. עוד פעם, הסיפור היה קצת להמחיש שהעזות של הזריזות היא מצד מוחין דאבא ואילו היכולת להמתין יותר שייכת למוחין דאמא. אם יש כח נפשי אדיר באיפוק אפילו יותר מ"זריזין מקדימין" הוא כי יש לאמא עילאה שרש יותר גבוה מאבא עילאה, כמו שלמדנו בע"ב לפני שבועיים.

שלש פעמים בשש בתנ"ך – דרשות שש שעות

בכל אופן, משה רבינו מאחר. היינו באמצע לומר שיש רק שלש פעמים בתנ"ך בשש, ויש על כך מדרש רבה. הפעם הראשונה היא "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו", ואנו מפרשים לשון בושה – שלא התביישו. אבל המדרש אומר שהיות שיש רק שלש פעמים בשש, גם אצל אדם הראשון צריך לפרש מלשון בושש, לאחר, להמתין, ולא מלשון בושה. הרי כתוב שלאדם הראשון לא היתה סבלנות לחכות שש שעות. חז"ל אומרים, מאמר של רבי אליעזר הגדול, שכל פעם שיש בשש רומז לענין של שש, ב-שש, וכל פעם השש הם שש שעות. "ולא יתבוששו" – לאדם וחוה לא היתה סבלנות לחכות שש שעות עד שתכנס שבת, ואז יהיה מותר ומצוה לאכול מ"עץ הדעת טוב" ("ורע לא תאכל ממנו"). כאן יש "בשש" – בא-שש ולא בא משה. יש עוד פעם אחת בכל התנ"ך, בשירת דבורה, אחרי מפלת סיסרא, כתוב שאם סיסרא משקיפה מתוך החלון, מיבבת, מחכה מתי הבן יחזור מהמלחמה – "מדוע בשש רכבו לבוא". המדרש לומד מכך שדרכו היה לנצח – היה לו כח וגם מזל – השכם בבקר, והיה מגיע הביתה לאחר הנצחון שלו עד שלש או ארבע שעות בבקר. כך היה קבוע אצלו, וכאן הגיעו שש שעות ביום והוא עוד לא הגיע – התחילה לדאוג, כי חורג ממנהגו. כתוב שהיו שלשה שלא "המתינו בשלותן" – אדם הראשון, ישראל (חז"ל במדרש לא אומרים שמדובר בערב רב, אלא השלשה הם אדם-ישראל-סיסרא) וסיסרא. אין עוד בשש בכל התנ"ך. הבשש כאן לא הולך על ישראל, רק שישראל לא יכלו להמתין. כנראה שבאמת "בשש משה".

אי-הבנת דברי משה – בעיה בהסבר

נגיע לנקודה הפנימית: מה משה אשם? הוא אמר שאני עולה לארבעים יום ואחזור לפני שש. הם טעו – הוא עלה ב-ז' סיון והם ספרו את יום העליה, אבל הוא התכוון שצריך להיות לילו עמו ומכיון שהוא עלה ביום לא היו צריכים לספור את יום העליה. הם עשו טעות, לא הבינו את הכוונה שלו, ואז, כשבאו שש שעות והוא לא בא, נתנה רשות לשטן לבלבל את העולם – לא לפני כן. שאלנו בהתחלה איך השטן יכול להשתלט על המצב. רק כנראה אם יש דברים בגו, אם יש איזו הצדקה בטיעון שהם טוענים. מה לגבי אהרן? אהרן הוא השני למשה רבינו, שני למלכות, הבין את כוונת משה רבינו שצריך להיות לילו עמו? ראיה מפורשת מרש"י שגם הוא לא הבין כך, כי אמר להם "פרקו את נזמי הזהב וגו'" ורש"י כותב שחשב שתוך כדי שהנשים והילדים לא ירצו להוריד את התכשיטים שלהם, ותוך כדי שאני אעשה לאט-לאט, משה יבוא. הוא נסה לזמן סיבות שהעסק יתעכב לאט-לאט, ועד שאגמור לעשות משה יבוא, אך לא התכוון למחר. אחרי שנעשה הוא אמר "חג לה' מחר", בטח שמשה יגיע עד מחר, על הבקר, לא לפני שש. אהרן גם חשב שמשה יגיע באותו יום, גם לא הבין. אף אחד לא הבין את משה רבינו. אם הרבי אומר משהו ואף אחד לא מבין, מי אשם שאף אחד לא הבין אותי? כנראה אני אשם. ה"בשש משה" הוא באמת בושש, לא הסביר את עצמו. מה כתוב לגבי אדם וחוה? יש כמה פירושים, אבל הפירוש הפשוט שגם כתוב בספר באריכות, שהוא לא הסביר את עצמו מספיק לחוה – זה מבעל אור החיים הקדוש. לאכול אסור ולנגוע מותר, והיא הוסיפה בגלל חוסר תקשורת והסבר ביניהם. כמו שאדם הראשון לקה בחוסר יכולת לתקשר ולהעביר את המסר ברור לחוה אשתו, כך גם כאן – למשה יש בעיה, שלא העביר את המסר ברור.

כמה זמן אפשר להסתדר בלי משה רבינו?!

על אחת כמה וכמה, לדעת האבן עזרא, והרבה מראשונים אומרים שפשט, שמשה רבינו בכלל לא אמר מתי הוא חוזר. אחרי שכבר עוברים ארבעים ימים העם מתייאש. זה לפי האבן עזרא. כמה זמן כבר אפשר להחזיק מעמד?! יש את המאמר המפורסם של רבי הלל על שלשת השבועות, בין המצרים, עם משל של רב שעל מנת להשיג השגה חדשה שנופלת במחו הוא צריך לעזוב למראית עין את תלמידיו ולהתבודד בינו לבין עצמו, אצל התלמידים נדמה שהוא עוזב אותם. מתי קורה? כל שנה מהיום של חטא העגל, מי"ז תמוז. עוד שלשה שבועות אחרי ארבעים ימים שמשה עזב את העם. הם יודעים שהוא הלך לקבל תורה, אבל הוא עזב אותנו! המנהיג-הרועה עזב את הצאן, השאיר אותו אצל מישהו אחר, אבל עזב. כמה זמן אפשר לסבול שהרבי עזב, שהוא לא נמצא? ארבעים ימים. אז לעשות  חשבון שהוא התכוון למחר, ולפי האבן-עזרא כלל לא אמר. לפי המשל של רבי הלל אין תירוץ אפילו לרגע אחד אחרי שלשה שבועות ולהאיר פנים לעם. היית צריך לקחת חופש, שלשה שבועות, אבל כאן יותר – ארבעים ימים הם כמעט כפול. זה צד אחד. זו בעיה אחת, כביכול. כמובן משה רבינו עכשיו מאד-מאד שמח שאנחנו מסבירים כך, כי הוא רוצה שכולנו נזדהה איתו ונלמד ממנו. לגבי "על הסלע הך" ידוע שכל אחד מסביר אחרת מה היה החטא של משה רבינו, ומרוב הפירושים השונים מה החטא היו גדולי ישראל שאמרו שאיננו רוצים לומר פירוש חדש – מספיק חטאים הפילו עליו, מספיק תיקים פתחו לו. אבל בסיפור הזה איני מכיר אף אחד שהפיל עליו משהו, לכן דווקא כאן ישמח שפותחים תיק ("ישמח משה במתנת חלקו"). אחרי שיש ערעור ובסוף יוצאים זכאי אז שמחה וששון ליהודים, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".

משה בהר לא הרגיש מה קורה עם העם למטה

מצד אחד, לפי רש"י ולפי חז"ל, הוא לא הבהיר את עצמו. בעיה, אף אחד לא הבין אותו – אפילו אהרן. קרה משהו לא טוב, ובאים ואומרים ואתה עונה 'אבל אני התכוונתי כך' – כך מתרצים ענין?! אבל יש משהו יותר פנימי מזה, שמשה רבינו אמור להיות עם רוח הקדש, ואם יש לו רוח הקדש הוא היה אמור להרגיש, אף על פי שהוא למעלה על הר סיני. מה עם ההרגש שלו? למה הוא לא ידע, עד שה' אמר לו "לך רד כי שחת עמך" – לאחר מעשה, כבר מאוחר, החלב נשפך. למה הוא לא ידע ברוח הקדש מה קורה למטה? יש שאלה, שאם היה כן יודע, האם היה עוזב את השיעור שלו עם הקב"ה בשביל שעם ישראל לא יחטא, או שהיה אומר שלקבל תורה על הר סיני יותר חשוב – הרי תורה היא נצח וחטא הוא משהו ארעי. עוד שאלה, שתיכף נדון בה. אבל קודם כל, איפה בכלל רוח הקדש שלו? כשהוא מתחיל לרדת הוא כבר יודע. ברגע שה' אומר לו "לך רד כי שחת עמך" הוא כבר מבין את המצב. עצם הדבר שה' אומר לו "לך רד כי שחת עמך" – הוא האסמכתא המפורשת שיש משהו לא בסדר אצל משה רבינו. רש"י מביא שנדו אותו. משה רבינו נמצא בנדוי, משהו חמור ביותר. על פי פשט נדו אותו כי קבל אותם אז – תראה מה שעשית, "שחת עמך", אלה שאתה קבלת, הערב-רב. אבל כנראה שלא רק מה שקבלת אותם אז, אלא יש עוד טעם לנידוי – גם מה שהתרחש עכשיו. איפה היית, שהם למטה חוטאים – כל עם ישראל חוטא – אתה מתענג על הקב"ה על הר סיני?! לך כיף על הר סיני והעם עכשיו חוטא בחטא הכי חמור?! מה היה צריך להיות? לכאורה משה רבינו היה צריך להרגיש מה שקורה, ובאותו רגע לרוץ מהר למטה, להציל את המצב. על פי פשט הוא לא הרגיש.

"אין וועלט – אויס וועלט" – חידוש של הבעל שם טוב

מי כן הרגיש כשהוא למעלה על ההר בדיוק מה קורה בעם? הבעל שם טוב. כתוב שעד הבעל שם טוב לא היה אחד, כולל משה רבינו – וכאן רואים שדווקא משה רבינו – שהיה למעלה ולמטה יחד. על משה כתוב "מן ההר אל העם", קשור בלב ובנפש לעם ישראל, לא הולך הביתה, לעניניו האישיים והפרטיים, אלא מן ההר יורד ישר לעם ישראל, אבל כשהוא על ההר לא מרגיש מה קורה איתם. כשהוא על ההר ו"טריד למבלע", לקבל תורה מה', הוא לא מרגיש מה שקורה למטה. ברגע שהוא יורד למטה – הוא קשור לעם ישראל, יורד ישר אליהם. מי הראשון שהוא למעלה, שומע תורה מפי קוב"ה, ועדיין יכול לנהל שיחה, שיש לו עלית נשמה ועדיין יכול לנהל שיחה פשוטה עם יהודי פשוט (כמו היהודי שספרנו עליו קודם)? כתוב שהראשון בהסטוריה הוא הבעל שם טוב, וזו ההכנה הקרובה לביאת משיח צדקנו. "אין וועלט – אויס וועלט", לא "מן ההר אל העם", אלא בעת ובעונה אחת, שאיפה שלא יהיה למעלה הוא קשור לגמרי למטה. "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש", ויש לו כח על-אנושי ממש לחשוב שתי מחשבות, הוא גם "חושבי שמו" של הקב"ה וגם חושב כל העת על עם ישראל, צאן מרעיתו. הוא למעלה ולמטה בעת ובעונה אחת – זה החידוש של הבעל שם טוב, החידוש של החסידות, וממילא הוא התיקון של חטא העגל, כי התיקון של חטא העגל מתחיל מתיקון משה רבינו.

השפעת עשירות על ידי תיקון חטא העגל

אם משה רבינו מתוקן אז גם אין בעיה של ריבוי זהב (ה'חטא' של הקב"ה, כנגד הקוצו של יוד הנ"ל), אדרבא, הרי הרבי רוצה שה' ירעיף שפע ברכה של זהב וכסף לכולם. מתי יש בעיה של עשירות? אם הרבי לא מאה אחוז. היו צדיקים שלא רצו שהחסידים שלהם יהיו עשירים. כנראה הם היו ענוים, כמו משה רבינו, ואמרו שאני רבי לא מאה אחוז, ועדיף שהחסידים שלי יהיו עניים, אז יהיו יותר בסדר ברוחניות. אבל אם הרבי הוא מאה אחוז, הוא דווקא רוצה שיהיה ריבוי שפע זהב וכסף. כבר נאמר את הרמז: שפע ר"ת שור-פר-עגל. בתורה נקרא חטא העגל, אבל בתהלים כתוב "תבנית שור אוכל עשב", וקוראים לו גם פר ("בשור פר"). משם כל השפע, "שולחן בצפון", ומי שמתקן את חטא העגל הוא שיכול להמשיך למטה את כל השפע מקו שמאל. קו שמאל הוא גם המקום ממנו יניקת הערב-רב, כאשר הוא מקולקל. ידוע שאור יורד בקו ימין ("אברהם התחיל להאיר") ואילו שפע – פרנסה – יורד בקו שמאל, "שולחן בצפון", שזה השור-פר-עגל.

האם היה כדאי לרדת לפני השלמת התורה כדי להציל מחטא העגל?

בכל אופן, משה רבינו כאן "בשש", הוא מאחר לבוא. מה זה מאחר לבוא? אם היה רגיש למעלה בהר הוא לא היה בושש, אלא מיד היה רץ למטה. אבל באמת הוא בושש. מה הכוונה שבושש? לא יודע מה קורה למטה. הוא למעלה בשמים, ולא יודע מה קורה למטה בארץ. "וירא העם". שוב, המתנגד שלך מבחין בדיוק מה הבעיה שלך. זה בדיוק מה שהעם ראה בפנימיות – לא רק שהוא אחר לבוא, אלא הבינו שמשה רבינו לא אתנו. "כי בשש משה לרדת מן ההר", הוא מתאחר, הוא נמצא שם למעלה בשמים, בכיף שלו לקבל תורה – גם בשבילנו, אבל לא משנה – ואנחנו פה למטה, הוא לא אתנו כאן. כך הרגישו, והם צדקו – המתנגד צודק כשהוא אומר בקורת. אבל שאלנו עוד משהו: מה עם משה רבינו כן היה מרגיש – מה היה עושה? אם באמת היה רץ למטה להציל את המצב היה מפסיד יום של קבלת תורה, אז התורה היתה פגומה. איך יכול להיות? בסוף, כדי לכפר על עצמו, יכול להיות שבאיזה מקום אולי כן היה מסוגל – אם היה עושה איזה סוויצ' בתוך הראש – להרגיש מה יש למטה, אבל הוא לא עשה את הסוויצ', כי לא יכול להפסיד יום של קבלת תורה. מה התיקון? נראה אותך עכשיו, לאחר מעשה, איך תגיב. בכך שהוא שבר את הלוחות, שבר את התורה, הוא עשה את התיקון. רק ש"לאחר מעשה". מה היה יכול לומר לה'? עוד לא גמרנו את השיעור. גם הבעל שם טוב לא התגלה עד שגמרו את כל התורה, מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל". למדו עשר שנים, ורק כשהגיעו "לעיני כל ישראל" אחיה אמר לו – בשם קודשא בריך הוא, כעת הזמן שישראל יתגלה "לעיני כל ישראל". אבל מה אם לא הגיעו ל"לעיני כל ישראל"? משה ירד להציל את העם עם תורה פגומה?

סוף הרמב"ם וסוף השו"ע

נאמר בדרך מליצה: יתכן שלמדו לפי סדר, למדו הלכה. לומר שלמדו לפי סדר התורה קצת קשה, משמע ברש"י שלמדו הלכות. אם היה לומד מקרא כסדר היה לומד את פרשת חטא העגל, יודע מה הבעיה ויורד להציל את המצב, ואז לכאורה היה סותר את השיעור שלמד! יש מפרשים שלמד את כל התורה כסדר, אבל לא פשוט שכך, ולפי רש"י יוצא שלמד על ההר את פרשת משפטים – הדינים, השלחן ערוך. הוא למד שם שלחן ערוך. מה לא תלוי בחטא העגל? מה בתורה נשאר נצחי, אם יש חטא העגל או אין חטא העגל. לכאורה השו"ע והרמב"ם. אז מן הסתם הוא למד שם דבר שלא תלוי במקרה, כי קשה לומר שלומד דבר שעוד לא קרה. הוא למד דברים נצחיים שם, הדינים של התורה. מה הם הדינים של התורה? הרצון של קוב"ה, רצון ה'. מה היה קורה אם היה יורד יום אחד קודם? היה מפספס הלכות מלכים, הלכות משיח. אז היתה לנו תורה בלי הלכות משיח – אוי ואבוי. אבל אולי יותר טוב כך. אז משיח יכול לבוא כמו שהוא רוצה. מה לגבי השו"ע? על כך יש סיפור מפורש, לא סתם אומרים. פעם שאלו את הרבי הקודם למה מקרב יהודים שכתוב עליהם בשו"ע – דבר ה' זו הלכה – שדינם "מורידין ולא מעלין". הוא אמר שדינים האלה הם סוף חשן משפט – קודם תגיע לשם. מה היה קורה? לא היו דינים אלה של סוף חו"מ, אם היה יורד יום אחד קודם. גם כן, יכול להיות שעוד יותר נחמד. קשה לומר זאת, קשה לוותר על תורה. זה השיקול כאן. כנראה שהא בהא תליא, אם הוא הרגיש על ההר מה קורה למטה ואם לא הרגיש, ומה היה עושה אם כן היה מרגיש – אם היה יורד ומוותר על יום של תורה או לא היה יורד.

פגם הבשש – הבושה מלקפוץ ולעמוד בראש

נעשה נוטריקון: חז"ל אומרים שכל פעם שכתוב "בשש" זה שש, ב-שש, בא-שש. מהו "שש" חוץ מהמספר? פשתן. מה הבטוי הכי חשוב בתורה שהוא נוטריקון ב-שש? "וילבש אותו בגדי שש". מי הלביש את מי בגדי שש? כתוב על יוסף הצדיק, שפרעה הלביש אותו בגדי שש. למה הוא מנה אותו? להיות משנה למלך. "אני פרעה ובלעדיך וגו'". מה הם בגדי שש? גדי בשש. הוא עשה מיוסף גדי בשש. מה הבעיה? כנראה שהוא בשל אותו בחלב אמו. הוא עשה שהוא יסתפק בלהיות משנה למלך, שלא תהיה לו שום תאוה ושאיפה להיות המלך עצמו. זו הבעיה של עם ישראל מאז ומתמיד, שמסתפקים להיות משנה למלך הגוי – גם יוסף הצדיק וגם מרדכי הצדיק, לכן לא אומרים הלל בפורים. למה לא אומרים הלל בפורים? תמיד הרבי חוזר על כך בהקשר לציונות כאן, יום העצמאות. למה לא אומרים הלל? כי "אכתי עבדי דאחשורוש אנן". מרדכי בסופו של יום רק משנה למלך, ואנחנו עבדי אחשורוש הרשע. מתי יבוא משיח? משיח יבוא ערום, "ולא יתבששו", "ערום לפני ה'" ("נאקעט פאר גאט") בלי בגדי שש, לא יהיה גדי בשש, גדי מתבייש, שמסתפק בלהיות משנה למלך. כאן בארץ להיות משנה למלך – אם מלך אמריקה, אם מישהו אחר, מלך גוי. משנה למלך ולא המלך עצמו, וממילא אינו מלך המשיח. לכן הרוגאטשובר אומר שכפי שלא קיימנו אף פעם "ועשו לי מקדש" כך לא קיימנו "שום תשים עליך מלך" – אפילו דוד לא היה מספיק, לא מצות מינוי מלך בשלמות. עדיין יש "בשש", בושה רעה לעלות לראש. מי הראשון שהתבייש? יעקב אבינו, שפחד לעלות לראש הסולם כשה' אמר לו. לפחד פירושו להתבייש, יש פחד גבהים, הוא פחד לעלות לראש, ועם ישראל סובל מכך מאז ועד ביאת גואל צדק, שלא יתבושש, שלא ילבישו אותו בגדי שש. כל זה רק להסביר שכל החטא כאן הוא "בשש". התיקון של כל זה הוא פורים, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". כל זמן שמרדכי הוא רק משנה למלך, איני יודע מה ההבדל ביניהם – הכל שוה – אבל מכך גופא אקפיץ אותו, את הגדי הזה, ש"קופץ כגדי", לראש. שיהיה "עתוד". פעם הסברנו שיש ארבעה שמות למין – גדי, עז, תיש, עתוד. הכי גדול, שמנהיג את העדר, הוא העתוד. העתוד לשון מוכן ומזומן, "ותהי המשרה על שכמו", וגם לשון לעתיד לבוא – העתוד יתגלה לעתיד, ואנחנו כבר רוצים להיות בעתיד, אם אותו גדי הוא עז כנמר, הוא תיש ("בראשית" ברא-תיש) ואפילו יותר מכך, עתוד.

בושה ועזות – כל מדה לגריעותא ולמעליותא

נתבונן יותר בשרש של בשש: הזכרנו לפני שבוע את הצעטיל קטן של רבי אלימלך. שם כשרוצה להביא דוגמה למדה רעה שצריך לעבוד קשה לתקן הוא מדבר על בושה רעה. מי שיש לו בושה רעה צריך להתגבר עליה ארבעים יום – כמו ימי מתן תורה – לעשות בדיוק ההיפך, לצעוק בצבור, לומר ברכות בקול רם וכו', להגיע ל"הוי עז כנמר" ו"אל יבוש מפני המלעיגים". להגיע למוחין דאבא, ולא להסתפק במוחין דאמא שהם נעבעך. ליהודים יש איזה נעבעכקייט, ביישנים. ביסודנו אנו עזים שבאומות, אבל ממתן תורה יש איזה נעבעכקייט, וכך גם אצל משה מיד אחרי מתן תורה, "בשש משה". צריך גם אבא וגם אמא, צריך גם "בשת פנים לגן עדן", וגם "עז פנים לגיהנם" למעליותא, לרדת לגיהנם להוציא משם נשמות, כידוע הפירוש בחסידות. לפי הרמב"ם כאשר יש מדה לא טובה צריך ללכת לקצה השני ולחזור לאמצע. גם כאן, מי שביתר עזות צריך ללכת לקצה הבשת ולחזור לאמצע, ומי שעם בושה יתרה צריך ללכת לצד העזות דקדושה ולחזור לאמצע.

ב. שער בש

אהוד בן גרא תקן חטא העגל בהריגת עגלון מלך מואב

נתחיל לעשות סדר: קודם כל, כמה שרשים יש בשער בש? השער בש חשוב מאד, כי הוא הזוג השני באתב"ש. אין בו יותר מדי שרשים – שלשה שרשים, או אם נחלק בין בוש ל-בשש ארבעה. יש בוש, גם להתבייש וגם לאחר (אם כולל בושש). כאשר רש"י מסביר "כי בשש משה" אומר שכמו "מדוע בשש רכבו לבוא", ומביא עוד דוגמה – "ויחילו עד בוש", שעל פי פשט לא בושה אלא שחכו עד מאוחר. איפה כתוב הפסוק "ויחילו עד בוש"? בספור של אהוד בן גרא, שהרג את עגלון מלך מואב וסגר את הדלת בעדו וברח. העבדים חכו, חשבו שהוא מסך את רגליו, אבל "ויחילו עד בוש" וראו שלא יוצא, פרצו את החדר וראו שהוא מת. אז היה נצחון גדול מאד של עם ישראל. אפשר לומר שבכל ההסטוריה של עם ישראל הרשימו של נצחון אהוד בן גרא עולה על כולנה – "ותשקוט הארץ שמונים שנה". אין אף פעם שהרשימו – רושם ושומר, השלום שנשאר – נשאר שמונים שנה. יש שנשאר ארבעים שנה, כמו דבורה וברק ועוד שופטים[ז], אבל אין אף פעם מעשה גבורה בעם ישראל שהרושם שלו נשאר שמונים שנה ("כפלים לתושיה" ביחס לארבעים שנה). סימן שמה שאהוד בן גרא עשה הוא משהו מאד גדול. את מי הוא הרג? עגלון, חטא העגל. חטא העגל הוא השרש של קליפת עגלון. גם כאשר יהושע בן נון נכנס לארץ ישראל הוא היה צריך לכבוש לא מלכים, שכל מלך מלך על עיר, ואחד המלכים – השביעי לפי הסדר, "כל השביעין חביבין" – "דביר מלך עגלון". כלומר, יש גם מקום בארץ ישראל שנקרא עגלון. אם המלך של אותו מקום נקרא דביר, סימן שהוא קשור לקדש הקדשים בבית המקדש, שגם נקרא דביר. הוא השביעי בין לא מלכים. אחרי התורה מוצאים את עגלון כמקום בארץ ישראל שיהושע בן נון צריך לכבוש, ואחר כך אותו עגלון מתגלגל ומופיע כעגלון מלך מואב, ואהוד בן גרא הורג אותו ועושה את התיקון (ועל ידי זה יוצאת פרדה טובה – רות המואביה, אם המלכות – מעגלון מלך מואב) – תיכף נגיע אליו עוד פעם. רש"י מביא את הפסוק "מדוע בשש רכבו לבוא" של סיסרא, שאחרי עגלון מלך מואב, ואת הפסוק של עגלון מלך מואב. השופט אחרי אהוד הוא שמגר ואחריו דבורה הנביאה. אלה שני הפסוקים שרש"י מביא להסביר "בשש משה". שוב, יש לנו שרש בוש, שלפי רוב המפרשים כולל גם בשש, שפירושו בושה או איחור. עגלון היה איש בריא מאד – היה בקי בכל תורות הבריאות. אותו היה צריך לדקור בבטן. הוא דקר את כל הדיאטות למיניהן. אחרי שהוא דקר אותו וברח החוצה, כתוב שתחת פיקוד אהוד ארבו למואבים, ובשביל להגיע לרושם של שמונים שנה היו צריכים להרוג רק עשרת אלפים (מעט יחסית), אבל את מי הרגו? "כל שמן וכל איש חיל". כנראה הם היו חסידים גדולים שלו – הוא היה איש בריא מאד והם היו שמנים. הרגו את כל השמנים, ואז "ותשקט הארץ שמונים שנה" (שמונים לשון "כל שמן"). מי השמן הזה? כנראה הכל השפעה של עגל הזהב, שגדל להיות שור ופר – יש משהו מאד שמן בעגל.

באש ו-יבש

איזה עוד שרשים יש ב-בש? באש, "ובאש היאור". כנראה שמי שמתבייש בושה רעה בסוף נבאש. הוא נסרח. מי שמאחר הוא גם בחינה של "סרח העודף". "וירום תולעים ויבאש". חוץ מסרחון שייך לסרח העודף, אחור, יותר מדי – עודף בלתי רצוי שהוא מקור כל המחלות. יש רק עוד שרש אחד בשער בש – יבש. "ונהר יחרב ויבש".

לבש ו-בשל

הזכרנו, לפני שבוע או שבועיים, שחז"ל דורשים עוד שרש שקשור לבושה – לבוש, שדורשים לא-בוש. לשם מה ה' עשה כתנות עור והלביש את אדם וחוה? שלא יתביישו יותר. קודם "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו" כי לא היתה בהם דעת להתבייש, אך אחרי שאכלו מעץ הדעת ה' עשה להם לבוש שלא יתביישו. לא היינו כוללים לבש בשער בש, אך היות שחז"ל דורשים בפירוש שלא-בש אפשר להתבונן בו. אם שמים את ה-ל בסוף – בשל. אם שמים באמצע – בלש. בלש לא נמצא בתנ"ך אלא לשון חז"ל, אבל לבש ו-בשל מלים חשובות בתנ"ך (קשור למה שאחנו מדברים שבועות על "לא תבשל גדי" ו"לא תלבש שעטנז"). כנראה גם ה-בשל וה-לבש קשורים לשער בש.

חכמת שער בש – ירא-בשת

נעשה סדר: מה שרש העליון של כל ה-בשים? באתב"ש הזוג השני הוא חכמה דאתב"ש (הזוגות הן לפי סדר הספירות). איזו חכמה יש ב-בש? בארמית בש הוא רע, עסק ביש. כבר קשור לעץ הדעת טוב ורע – הוא הרע – אבל באתב"ש הוא החכמה. איזו חכמה יש בבש? שרש הבושה. כתוב בפירוש בתיקוני הזהר, בקבלה ובחסידות, שחכמה היא יראה עילאה שנקראת ירא-בשת (אותיות בראשית, "בחוכמא ברא"). איך מוסבר בחסידות? במלה אחת, שאדם מרגיש בפני אור אין סוף ככתם שחור על סדין לבן, וממילא אני מתבייש במציאותי ומתאיין. אין בושה יותר ממציאות האני, ומתוך הבושה, מזה שאני, האדם מתבטל במציאות. הבושה הזו היא בטול במציאות, חכמה, ירא-בשת. אז יש בש שמאד גבוה, ירא-בשת, רק שרבי הלל אומר בעצמו שאם אתה במדרגה זו אתה מנותק מהמציאות. אתה אולי על ההר, מלשון בהירות – "בהר סיני" – אבל אתה לא למטה עם העם באותו רגע ממש. אתה 'אויס', אתה ירא-בשת, בטל במציאות. באמת תמיד אומרים שזו מדרגת משה רבינו, ירא בשת. שוב, יש מי שאומר של-בשש מגיע שרש בפני עצמו. אפילו אם לא מגיע לו שרש בפני עצמו, מאד נכון לומר ש-בוש ו-בשש הם על דרך "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

חכמה ובינה – קולא וחומרא

אמרנו שאיחור הוא בבינה – הקדמה בחכמה ואיחור בבינה. אם צריך ארבעים ימים שלמים, "לילו עמו", ולא מספיק חצי יום בהתחלה – שעלה ב-ז' סיון – זה מוחין דאמא, שהכל צריך להיות פרפקט, מושלם. יש אנשים כאלה. אולי יש ספק אם צריך לילו עמו או לא, אולי מספיק שעלה בבקר ומי אומר שצריך לילו עמו? זה ספק. מה הראש כאן של משה רבינו? הוא 'מחמיר'. זה "ספק דאורייתא לחומרא". אולי ספק דרבנן, אולי אתה רבנן ויש לך ספק כמה זמן צריך להיות על הר סיני – אולי לקולא, ואם היה פוסק שספק לקולא היה יורד ולא היה קורה כל חטא העגל. סימן שמשה רבינו מחמיר. איזה מוחין זה מחמיר? מוחין דאמא. זה ראש של מתנגד אחד, לא רוצה לומר את המלה שוב… אבל גם המתנגדים יוצאים ממשה רבינו, לא לשכוח, צריך שיהיה לו גם שרש בשבילם. גם הערב-רב יוצא ממשה רבינו. הוא נשמה כללית, כולל את כולם. מה זה מוחין דאבא? "כחא דהיתרא עדיף". מי שיכול להתיר ספק הוא העז, לכן כחא דהיתרא עדיף, "החכמה תעז לחכם" שיתיר את הספק, ולא שיחמיר (שאין בזה שום חידוש אמיתי). אם היה מתיר לא צריך לילו עמו. מה אמרנו? ירא-בשת, בושה בתכלית, של בטול במציאות – היא בחכמה. אבל בושש, לאחר, בבינה. וזה שאומרים שאותו שרש, סימן ש"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

דעת – בא-שש (וסוד כוונות מנחה גדולה וקטנה)

מה לגבי דעת? דעת היא הבושש של חז"ל. בושה ואיחור הם פשט, אבל חז"ל דורשים את האחור – בא שש – והדרוש בדעת. כך מפורש בזהר, שהערב-רב (בגימטריא דעת) הבינו שהכח של משה הוא בשש השעות הראשונות של היום, כי כחו הוא דעת והדעת היא "מפתחא דכליל שית", הוא כולל כל השש. לכן הערב-רב, חרטומי מצרים – ובמיוחד שני ראשים שלהם, שנקראים יונוס ויומברוס, בניו של בלעם הרשע (אף שכולם שם מצרים), שהם עשו את העגל – ידעו שאין להם כח בשש השעות הראשונות של היום, ששייכות למשה רבינו, שהוא הדעת. אבל מסוף השעה הששית, הכנה לזמן מנחה גדולה – כתוב בזהר שערב-רב שייך למנחה גדולה, ל"בין הערבים". בתפלת מנחה יש שם אלקים, שם הדין, כנגד יצחק – לכן שם הקליפות יכולות לקבל יניקה (מנחה בגימטריא עגל). אבל יש ערב-רב וערב-זעירא – כתוב בזהר – כנגד מנחה גדולה ומנחה קטנה. מנחה גדולה היא שלש שעות, משש וחצי עד תשע וחצי. אחר כך, מתשע וחצי עד חצות לילה, הכל נכלל בערב-זעירא. מכאן איזה רמז שניתן להתפלל מנחה עד חצות… לשאר החרטומים יש שלטון באותו זמן, אבל לגדולי המכשפים, שני אלה בלבד – שגם בסוד שלם וחצי, כפי שתיכף נסביר – יכולים לשלוט גם עם שלש השעות של מנחה גדולה. יש פה כוונה יפהפיה מה לכוון במנחה. כשמתפללים מנחה גדולה לכוון שאנחנו נלחמים נגד יונוס ויומברוס, לגמור איתם חשבון סופית, לתקן את חטא העגל לגמרי. בא-שש בדעת. אז יש לי את שרש הבשת בחכמה (ירא-בשת), לאחר – בושש – בבינה. בא-שש, זהר מפורש שענינו של משה רבינו, סוד השש. כנראה משה רבינו גם נמצא אצל אדם הראשון. לפי פירוש המהרז"ו על המדרש דבורה תקנה – כמו שאהוד תקן את חטא העגל כשהרג את עגלון – יחד עם ברק בן אבינעם, בכך שלקחו את ה"בשש" של חטא העגל ושמו את זה על סיסרא. לקחו את הרע של חטא העגל ושמו על סיסרא, "בשש רכבו לבוא".

בושה בחסד, בנצח ובהוד

מה לגבי חסד? חסד הוא גם בושה. פסוק מפורש ורש"י מפורש "כי חסד הוא" לשון בושה. שם אין הכוונה ירא-בשת, אלא בושה שהיא תוצאה מובהקת של חטא עץ הדעת – כמו "יש מי שאוהב", זו בושה רעה של מודעות עצמית. באמת יש בושה, כמו בסיפור של לקחת אחות, שבעולמות התחתונים "חסד הוא", זו בושה. הרבה פעמים בושה, בשת, הולכת יחד עם עריות. יש בושה בחסד, יש שרש הבושה בחכמה. בשרש בוש יש גם "מבושיו", האשכים שדברנו עליהם לפני שבוע, נצח והוד, "תרין ביעין". שם נקרא מבושים בגלל הקשר בין בשת לפחד – שנקרא גם "פחדיו" – כפי שרש"י מסביר. פחד ובושה קשורים, במיוחד בושה לקפוץ לראש – פחד רע. פוגם בנצח והוד, המבצעים במעשה, המוציאים לפועל.

עזות ובושה דקליפה – שתי עבודות זרות

הרמב"ם כותב שכל התורה כולה היא לשלול עבודה זרה, כל המצוות, הכל. יש תורה, ויש את הלעומת זה של כולה – עבודה זרה. עבודה זרה ר"ת עז – עזות דקליפה. לכן צריך מאד להזהר כשאדם הוא עז, שלא יפול לעזות דקליפה, כמו שכתוב בתחלת השו"ע של אדה"ז. עזות דקליפה היא ממש עבודה זרה. אבל גם בושה, שהיא ההיפך מעזות, היא עבודה זרה. שני הקצוות של עזות ובושה בקליפה – שניהם יסודות של עבודה זרה, אנטי-תזה של כל התורה כולה. אין בושה יותר מעבודה זרה. כמו שבושה היא גם עריות, גילוי ערוה, אפילו יותר בושה מכך – לעבוד עבודה זרה. מה זה בנפש? שני צדדי המטבע שמוסברים אצלנו תמיד – הגאוה והיאוש. יש עבודה זרה מתוך חולשה, מתוך יאוש, להתפס באיזה געטשקע, באיזה אליל, זו הבושה של הלעו"ז – בושה תהומית. זה תלות רעה. מדברים הרבה נגד יצירת תלות, גם בין משפיע ומושפע. תלות היא עבודה זרה של בושה. אבל יש עבודה זרה של גאוה, ש"אני ואפסי עוד", שמביאה את האדם – שנפל בעבודה זרה של עזות – להתגאות ולהתנהג בלעומת זה של "ואתהלכה ברחבה", ההתפשטות של איזביצ'א, ההיפך הגמור, שעושה כל מה שעולה על דעתו לעשות מתוך עזות דקליפה, אין מונע ומעכב בעדו. אלה שני הקצוות של עבודה זרה, עזות דקליפה ובושה דקליפה. עוד פעם, בושה דקליפה היא מתוך נעבעכיות, שאדם נאחז באליל. בדרך כלל עבודה זרה של בושה היא, כמו שאמרנו, להאחז במישהו אחר. עבודה זרה של עזות היא להאחז בעצמו – פולחן עצמי.

בשל ו-לבש – גבורה ותפארת

אז יש לנו בושה בחכמה, בושש בבינה, בא-שש בדעת, בושה בחסד. מה בגבורה? בשל – לבשל באש. בתפארת יש לבש – סתם לבוש בתפארת. בנצח והוד יש "מבושיו", גם בושה, כמו שהסברנו שבוע שעבר שמשלימים פרצוף עם חזרה על אותו שרש. ביסוד יש באש – "ובאש היאור", שהוא יסוד. מ"ובאש היאור" מגיעים עוד יותר נמוך, "ונהר יחרב [בחורבן בית ראשון] ויבש [לגמרי בחרבן בית שני]" – זה הפגם הסופי של היבשה (קשור למאמר בע"ב שנלמד), המלכות. כך השלמנות את פרצוף בש:

ג. שרש עגל

עגולי המלכות – שויון טוב ושויון רע

נסיים חלק זה בעוד ענין: גם שרש עגל מאד מענין, אז נעשה רק את המובנים השונים שלו. מובן אחד הוא עגול (כמו עגולים ויושר), ולפי זה חטא העגל הוא עגולים ללא יושר – כך מוסבר – שויון רע. כמו שיש בושה טובה ויש בושה רעה, יש שויון רע (דמוקרטיה רעה) ושויון טוב, כמו שנסביר תיכף. השויון הרע הוא העגולים של חטא העגל. לפי זה, וכך באמת כתוב, יש קשר בין חטא העגל לחטא קרח ועדתו – "כי כל העדה כולם קדושים… ומדוע תתנשאו על קהל הוי'", רוצים דמוקרטיה. חטא העגל כי הכל שוה, הכל בעגול. צריך עגול באיזה מקום, יש סוד של "עגולא ברבועא" – צריך גם עגול וגם מרובע. התורה היא מרובע, הדינים, השלחן ערוך. אבל המלכות, תקון החברה, היא עגול. עגול בגימטריא דוד המלך (שעולה גם מדינה), הוא עגול. המלכות מתרחבת ומתפשטת בעגולים, מעגלים. כתוב שהעולם נברא כקוביה מתפשטת, זה השכל וההגיון של ספר יצירה, אבל המלכות, כמו תנועה – תנועה מתרחבת בעגולים, כמו שזורקים אבן למים והגלים מתפשטים בעגולים, עוד מעגל ועוד מעגל, עד שמגיעים לעשרה מעגלים אחד בתוך השני[ח], ואז השלמנו את בנין המלכות.

עגול – אהבת ישראל ללא גבול

בכל אופן, נסביר שעגל מלשון עגול, שרש העגול, הוא דווקא בחסד – השויון, אהבת ישראל ללא גבול, ללא שום שינוי. מהי אהבת ישראל? לאהוב רשע גמור כמו שאתה אוהב צדיק גמור, בלי שום הבדל כלל וכלל. זה השרש של משה רבינו בשמיטה הקודמת, שמיטת החסד – אורות דתהו, אבל רק הם יכולים לתקן את שנאת חנם, שרש חורבן הבית, "ויבש". הגענו למצב יבש לגמרי, עלפון, תרדמת, וצריך את הבעל שם טוב שיבוא לעורר אותנו מהתרדמת. עגל הוא עגול. בשרש עגל יש גם עגל, שהוא מפני שור במרכבה – "תבנית שור אוכל עשב", כנ"ל. "פני שור" בשמאל, גבורה, כנראה המובן של עגל שייך לגבורה. כתוב שהערב-רב עשו דווקא עגל כי רצו לינוק מהשמאל, שרשם בגבורה. עגול הוא כמו סגול, יש הרבה מקרים בלשה"ק ש-ע ו-ס מתחלפות, ומהדוגמאות העיקריות – בכתב אשורי עגול הוא אות ס, אבל בכתב עברי (הכתב הקדום) ה-ע היא עגולה. עד כדי כך שאומרים שעגול עם ע איזה רומז של כתב עברי – אף על פי שאינו מקודש כמו כתב אשורי, שהתורה נתנה בו לפי ההלכה – יש דברים בגו. אם הוא הכתב החולי, החולין, כנראה הוא גם הכתב המלכותי, ושם ה-ע עגולה. באמת כתוב, בלי הווארט שאמרנו כעת, שעגול וסגול אותו דבר. אנחנו "עם סגולה", עם עגול. סגול מורכב משלש נקודות, משולש. לכאורה משולש אינו עגול. יש סגול ויש סגולתא – בטעמי המקרא, שלש נקודות שהאמצעית למעלה – "תורי זהב", כמו משולש. אבל כתוב שמשולש דווקא רומז לעגול. הרי אי אפשר בכמה נקודות ליצור עיגול – עיגול הוא משהו פשוט, נקודה אחת – אבל כתוב שמשולש יותר רומז לעגול מאשר מרובע. זה הקשר בין עגול לסגול. מה פירוש "עם סגולה"? שכולם שוים, "ממלכת כהנים". "עם סגולה" פירושו שכולנו כהנים, כמו שהרבי כותב, הרמב"ם כותב – גוי קדוש, בעצם יש שויון בכל היהודים. המלך מוציא את כל היהודים במצוות המלכות – כלומר שכל יהודי חייב להיות גם מלך, רק שהמלך מוציא אותו. כולנו מלכים, כולנו כהנים. עם קדוש שיש בו התכללות, "בכל מכל כל". עגול הוא חסד, אהבת ישראל.

עגל – קו שמאל וראש אבות הנזיקין

עגל – פר, שור – שייך לשמאל. כתוב שהמכשפים האלה, יונוס ויומברוס, לקחו פרצוף אדם והורידו את ה"פני אדם" לשור. לא סתם לשור של המרכבה שבשמאל, אלא הורידו אותו לשור שהוא הראשון בארבעה אבות נזיקין – השור, הבור, המבעה וההבער. כלומר, לפי הזהר עגל הזהב הוא המזיק המקורי, הראשון בכל מזיקי העולם, השור. אומרים שהשור הזה מלביש ומוריד את האדם לתוך הסטרא אחרא. הכח שלהם לקחת אדם – לא רק הערב רב, אלא גם לב עם ישראל, ש"אתם קרויים אדם" – ולהלביש אותו בפרצוף של מזיק, ומקור כל המזיקים הוא שור, כולם שוורים. כתוב בזהר שגם הבור, גם המבעה (שן) וגם ההבער (אש), מה שמניע אותם להזיק – גם הבור שהוא סטטי לגמרי – הוא שור. יש שור בתוך הבור. אם מישהו או משהו נופל לבור ושובר את הראש – השור עשה זאת. כך יוצא מהזהר. צריך להבין בהלכה איך הולך בבבא-קמא (שם ה"קמא" הוא העיקר, היינו השור). כתוב בזהר שבכל אבות הנזיקין יש שור (בשור עצמו יש כמה אבות הנזיקין). העיקר לראות שהבור הוא בעצם שור. בור-שור ר"ת בש. הבער כולל בעירא, בהמה, אני מרגיש את השור בטבע האש. כתוב שיציאת האש לשרוף היא איזה שור בתוך האש. אבל גם מי שעומד ולא זז, רק פותח את הפומא דתהומא רבה, ומישהו נופל לתוך הפומא – גם שייך לשור. כך כתוב בזהר. זה עגל הזהב, שפותח את השער לכל ארבעה אבות נזיקין, לכן בחרו ב"תבנית שור אוכל עשב". הכל להסביר שהעגל, השור, הוא הגבורה.

עגילים – תפארת

מה יש בעגל בתפארת? עגילים. כתוב "פרקו את נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי". אחר כך כתוב "ויתפרקו את נזמי הזהב אשר באזניהם". נזם זהב בתורה יכול להיות באף או באוזן, אבל עגיל הוא רק באוזן. אם היה כתוב בתורה 'פרקו את העגילים' – יותר מדי חשוף שהולכים לעשות עגל. אז במקום לומר 'פרקו את העגילים' כתוב "פרקו את נזמי הזהב" – רק רומז שהולכים לעשות משהו מזהב, כמו שמשה האשים את הקב"ה שהרבה לעם זהב. אזן ראשי תיבות (למפרע) – נזם-זהב-אזן (בגימטריא 169, 13 ברבוע). נזם צירוף אותיות זמן, קשור לבושש, מי שמקדים ומי שמאחר. יש מי שמקדים לכל הפגישות שלו כי הוא עבודה זרה של עזות דקליפה, ויש מי שמאחר לכל הפגישות שלו כי הוא עבודה זרה של בושה דקליפה. איך מתרגמים את המלה נזם בכל התנ"ך? "קדשא", קדש. דבר פלא שלא ראיתי שמישהו מסביר. יש הרבה סוגי תכשיטים בתנ"ך, ורק נזם נקרא קדשא? לא ראיתי מי שאומר בפירוש, אבל משמע באחד המקומות שכמו שהיום מקדשים אשה בטבעת זהב פעם היו מקדשים בנזם אף. בלעומת זה, זה סוד הפסוק "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם" ("אף חזיר" היינו ה"אשה יפה וסרת טעם" בעצמה, חושבנא דדין כחושבנא דדין). שוב, נזם יכול להיות באף ובאזן – כאן באזן, ואין שום רמז כאן ששייך לאף, רק לאזן. כנראה נזמים טובים לאף, אזן וגרון. נשים עגילים בתפארת – שם כל התכשיטים העשויים לתפארת.

מעגל (מחנה) – נצח והוד

מה עוד בשרש עגל? "… ושאול שכב במעגל והעם חנים סביבתו… ויבא דוד ואבישי [משער בש] אל העם לילה והנה שאול שכב ישן במעגל וחניתו מעוכה בארץ מראשתו ואבנר והעם שכבים סביבתו". קודם דברנו על מלכות כמעגלים שמתפשטים, אבל בתנ"ך מעגל הוא משהו מסוים – מחנה צבא. שאול שכב בתוך המעגל, ומסבירים פשט שמחנה של צבא נקרא מעגל כי עושים אותו בעגול. יש למעגל פירוש ושימוש מיוחד שהוא מחנה צבא. היות שמעגל הוא מחנה צבא, "והיה מחניך קדוש", התיקון שלו הוא בנצח והוד, שהשם הקדוש שם הוא צבאות. אם כן, מחנה צבא נשים במקום שם צבאות, נצח והוד.

מעגל (דרך) – יסוד

יש גם "ינחני במעגלי צדק למען שמו" – מעגל הוא גם דרך, מסלול. כתוב בהקדמת פירוש הראב"ד לס"י שיש שבעה שמות לדרך, שאחד מהם הוא מעגל, והרבה פעמים כללות ענין הדרך שייך לספירת היסוד. בפרצוף של שבעת שמות הדרך שמנו את המעגל במלכות, "מעגלי צדק" – "צדק מלכותא קדישא" – אבל אם כל הדרכים בז"א נאמר שהמעגל הוא עטרת היסוד.

עגלה – מלכות

יש עוד משמעות אחת ל-עגל, דבר שנוסע על המעגל – עגלה. לפני כמה שעורים דברנו על עגלות צב. עגלה היא מלכות. מי הוא הבעל-עגלה? איך אומרים בעל-עגלה בלשון חז"ל? מנהיג (לא נהג). מי שמנהיג את עם ישראל, מי שהוא מלך, הוא בעצם בעל-עגלה. הוא התיקון של המלך האחרון מ-ז מלכי עולם התהו, בעל-חנן, שעולה בעל עגלה (שייך במיוחד אם יש מישהו שקוראים לו כאן חנן). הוא המלך השביעי, המלכות של המלכים. היום יש בעל-מונית, מונית שוה שור. רואים שגם זה וגם זה – בנין המלכות מן הגבורות. יש אפילו התקדמות, בעל-עגלה של פעם הוא רק עגל, קטן, אבל בעל-מונית של היום הוא שור, התבגר, הרבה יותר מנהיג. אנחנו זקוקים שכל בעלי העגלה ובעלי המוניות יצטרפו ל"דרך חיים" ויסעו עם העגלות שלהם על מעגל הצדק, המעגל לקראת מלכות ישראל, לקראת מלך המשיח. ולסיכום:

ד. חטא העגל וכישופי הערב-רב – מבריאה ועד העשיה

כישוף העגל

אחרון אחרון, אחרי כל המעגלים: הזהר מאריך להסביר את כל הספור של חטא העגל. מה כתוב על כך שאהרן עשה אותו? הם התפרקו מנזמי הזהב אשר באזניהם והביאו את כולם לאהרן. מה כתוב? "ויקח מידם ויצר בחרט ויעשהו עגל מסכה". יש שלש פעולות – "ויקח מידם, ויצר בחרט, ויעשהו עגל מסכה". כאן כתוב פעם ראשונה את הלשון "מסכה", שחז"ל דורשים ורש"י מביא בפשוטו של מקרא. כך מסתיים חטא עשית העגל, לפני שעבדו את העגל. יש שלש פעולות, שכולן מתייחסות לאהרן – הוא לקח, יצר ועשה. הערב-רב הביאו לו, אבל "מידם" מיעוט רבים שנים – ממי קבל את הזהב? מיונוס ויומברוס. הם לקחו את כל הזהב והביאו. כתוב בזהר – בין היתר, וגם אפשר ללמוד מכך משהו – שני מושגים מאד חשובים, "כי ממנו נקח לעבוד את ה'":

מכשף טוב צריך להיות ותרן בממונו

דבר אחד שכתוב, שמי שרוצה לעשות כישוף מוצלח לא יחוס על הכסף והזהב – הוא צריך להיות ותרן בעניני ממונות. אם יש לך איזו תאות ממון לעצמך אי אפשר לכשף. אומרים שלכל הרשעים יש תאות ממון, אופי בסיסי אצל כל רשע, וראה זה פלא, כתוב שכדי להיות מכשף – מראשי המכשפים – צריך לשלול כל תאות ממון, ולהיות ותרן לגמרי, להיות מוכן לזרוק על הכשוף שלך כל הון דעלמא. הצלחת הכשוף צריכה להיות יותר חשובה לך מכל הון דעלמא. לכן הערב-רב מפקידים את כל הכסף בידי שני הראשים, והייתי חושב שהם מושחתים כמו כל המושחתים, ומן הסתם לפני שמביאים את הזהב לאהרן שמים קצת בתוך הכיס. לא – אם היו שמים קצת בכיס לא היו מצליחים לעשות שום כישוף בעולם. המכשפים צריכים להיות ותרנים לחלוטין בכסף.

שיתוף פעולה בין 'המח' והדובר

דבר שני שלומדים, שבשביל לעשות את הכישוף טוב צריך שיתוף פעולה של שנים. בסוף שניהם באים יחד ומוסרים לאהרן, אבל איך היה בהתחלה? הזהר אומר שצריכים שנים – אחד שהוא הדובר ושני שהוא המכשף בתוך המעבדה, הוא בחשאי. צריך שיתוף פעולה, אחד בפרונט, חשוף מול כולם, מדבר עם אהרן, ואחד שני שהוא צנוע – לא כל כך רואים אותו, אבל בעצם הוא המהנדס. כתוב בזהר שכך עובד שיתוף פעולה של כישוף – אחד דובר ושני הוא המח, שלא רואים אותו קודם. מאיפה הכשוף מקבל את המנטליות הזו (היום אומרים את התובנה הזאת)? מן הסתם העתיקו, להבדיל, בקדושה, ממשה ואהרן עצמם. אהרן הוא הדובר ומשה רבינו יותר צנוע. כנגד זה צריך את שני המכשפים, יונוס ויומברוס, שאחד הדובר והשני המוחין, מתכנן הכל בסתר. כתוב עוד משהו, שכדי שהכישוף יצליח צריך להפקיד בידי אחד מהם שני שליש מהזהב ובידי השני שליש אחד. כלומר, מלמד אותי לגבי משכורת – הדובר, איש ה-PR, מקבל משכורת יותר גבוהה. לא מפורש בזהר, אבל לפי הסדר משמע שמי שעושה את הפרסום, מי שדובר טוב את הענין, מי שמשכנע – משתכר יותר. כאן צריך לשכנע את אהרן, להפיל אותו. מצד אחד השני הוא המוחין איך עושים את הכישוף, אבל כדי להפיל את אהרן צריך מישהו מוכשר ביותר. איך שלא יהיה, כתוב בזהר שאחד צריך לקבל שני שליש מהזהב והשני שליש אחד – אחד הסודות המובהקים של שלם וחצי. נשאיר לתלמיד הממולח – מסכה עולה קכה, מאה עשרים וחמשה קנטרין של זהב, איך תחלק לשלם וחצי? בכתבי האריז"ל עוסק בכך שער האונאה בעץ חיים. שם השאלה איך מחלקים 26, שם הוי', לשני שליש ושליש, כדי שלא תהיה אונאה. אחד השערים העמוקים ביותר בכל כתבי האריז"ל. כאן יש דוגמה, שלא מובאת בקבלה, אבל בדיוק אותו דבר. הזהר לא מזכיר שצריך לחלק קכה, אבל כך יוצא – מאמר מוסגר. כל זה רקע, דברים שלומדים משני המכשפים האלה שהצליחו להפיל את אהרן.

ראשית הפגם – "ויקח מידם" – פגם הבריאה

מה כתוב? הם מביאים את הזהב וכתוב "ויקח מידם". אז ראשית החטא של אהרן הוא "ויקח מידם". הוא כבר בקש "פרקו את נזמי הזהב וגו'", אז מה החטא החדש של "ויקח מידם"? הזהר אומר שאם היה אומר להם תניחו את הזהב על הארץ ואני ארים בעצמי, לא היה שום כשוף בעולם יכול להשתלט על הזהב – כל מחשבותיהם של אותם מכשפים היו בטלות ומבוטלות כעפרא דארעא. כל החטא שמתוך איזה קירוב דעת הוא לקח מידיהם ישירות. ברור ששני הפעלים הבאים, "ויצר בחרט, ויעשהו" הם יצירה-עשיה. אם שני הפעלים הבאים הם כנגד עולמות יצירה-עשיה, זאת אומרת ש"ויקח מידם" הוא פגם בעולם הבריאה – ראשית ועיקר הפגם. בכך שלקח מידם יש פגם במחשבה, בשכל. כשיש ערב רב שרוצה לתת לך תקציבים – אל תקח מידם, שישימו את זה על הרצפה, ואז אולי תרים ותקח (ואולי לא). אבל לא לקחת מידם – זה לימוד עצום שכתוב כאן בזהר.

מסורת "ויקח מידם"

יש מסורה, פעמיים בתנ"ך כתוב "ויקח מידם". אם כתוב פעמיים בתנ"ך "ויקח מידם" סימן שזה על דרך גזרה שוה. כתוב "ויקח מידם", שאהרן לקח מידי יונוס ויומברוס, ראשי מכשפי הערב-רב. איפה כתוב פעם שניה? כשגיחזי תלמיד אלישע לקח מידי נערי נעמן את המתנות שהוא בקש ממנו נגד רצונו של אלישע הנביא, בהחבא והסתר ממנו. מה השתלשל מכך בסוף? שנצטרע, קבל את צרעת נעמן. גם שם כתוב "ויקח מידם", שהוא לקח את המתנות מידי שני הנערים שנעמן שלח להביא לו. שני ההקשרים כאן רעים מאד. "ויקח מידם" בגימטריא 218 ו-גיחזי בגימטריא 38 (כמה פעמים כתוב בלי י, אבל ברוב הסיפור כתוב עם י) – אין כאן המקום להסביר מי הוא גיחזי ובמי התגלגל (אותו האיש כידוע) – יחד (ויקח גיחזי מידם) עולה אהרן, הראשון שלקח מידם. ויקח אהרן מידם עולה ערב רב (בגימטריא דעת, כי הם ניצוצות משה רבינו, הבא-שש, מפתחא דכליל שית כנ"ל).

"ויצר בחרט" – פגם היצירה

שוב, הפגם של משה הוא "בשש משה". הפגם של אהרן מתחיל בעיקר מ"ויקח מידם". אחר כך יש שני פירושים ל"ויצר בחרט", גם רש"י מביא וגם הזהר. פירוש אחד ש"יצר" לשון כיסוי ו"חרט" הוא סודר (סדין), ובכך שעטף הוא סייע למכשפים, כי כל כישוף צריך להיות סמוי מן העין (קודם באתכסיא ואחר כך באתגליא). פירוש שני ש"ויצר" לשון יצירה ו"חרט" הוא כלי של יצרן – חרט אנוש. לפי רש"י החרט הוא לא סתם עט, אבל לפי הזהר הוא "חרט אנוש" ממש, שהיה מסור למכשפים מאנוש נכדו של אדם הראשון, שהתחיל לעבוד עבודה זרה, ובחרט שלו היה כותב שמות ומסרים ותורות של עבודה זרה. את העט הזה, שירשו מאנוש, שהתחיל את העבודה זרה בעולם, נתנו לאהרן שיצור בו את העגל. כתוב בזהר ששני הפירושים נכונים. כל זה פגם בעולם היצירה.

"ויעשהו עגל מסכה" – "אף עשיתיו" – המעשה נקרא על שם החושב והמדבר

אחר כך השאלה היא מה הכוונה "ויעשהו עגל מסכה"? הרי הם עשו, לא הוא! הוא אומר "ואשלכהו באש ויצא העגל הזה" – הוא רק השליך לאש, והם בכישוף הוציאו את צורת העגל על ידי כישוף (רמז למה שאמרנו קודם, שיש שור בתוך האש). למה מיוחס אליו? הזהר כותב שמי שעושה את שתי הפעולות הראשונות, כנגד בריאה-יצירה, הפעולה השלישית – העשיה – נחשבת כשלו, אף שלא נעשית ישירות על ידו. גם יש פה לימוד עצום. גם "מרובה מדה טובה", ואפשר ללמוד בשני הכוונים. שמי שחושב רע, משהו שלא צריך לחשוב – אולי בתמימות, כמו אהרן שהוא תמים כאן – וגם יוצר-מדבר משהו לא טוב, ואחר כך יוצא משהו לא טוב, נחשב שהוא עשה. אבל מרובה מדה טובה, ומי שבעולם הבריאה שלו – השכל שלו – מתכנן משהו, ואחר כך גם יוצר זאת בעולם היצירה שלו, עולם הדבור שלו, כל שכן וקל וחומר שאם הדבר נעשה בפועל ממש, "מחשבה טובה" וכל שכן מחשבה טובה עם דבור טוב, הקב"ה מצרפה למעשה, ונחשב ששמעשה שלו. פסוק מפורש על כך – "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". אני רק "בראתיו יצרתיו" אבל "אף עשיתיו" – זה מה שיצא. אם יש "בראתיו יצרתיו" יש ממילא "אף עשיתיו". יש "ויקח מידם, ויצר בחרט" וממילא נחשב לו "ויעשהו עגל מסכה".

שתי הגימטריאות ברש"י על חומש שמות בפרשת כי תשא: "זה" תיקון ה"מסכה"

נסיים בגימטריא יפהפיה (כאן וגם בע"ב): נכתוב רק את ה"אף עשיתיו". מפרשים "אף עשיתיו" לשון אף וחמה – מתאים כאן. אם יוצא משהו 'אפי' מהמחשבה והדבור שלך אתה אשם, אף אם לא עשית ממש. במיוחד אם מדובר בעבודה זרה, בו ה' מצרף מחשבה גם אם לא עשו. לומדים זאת מחטא העגל, שהיהודים הצטרפו רק בלבם, אבל בעבודה זרה ה' מצרף מחשבה למעשה. בשלש המלים של "אף עשיתיו" – "ויעשהו עגל מסכה" – רש"י מביא גימטריא, "בן חמש למקרא" צריך לדעת שבעגל הזהב היו קכה קנטרנין של זהב. רש"י עה"ת הוא בעל הטורים? פירוש של גימטריאות. יש אמנם כמה וכמה גימטריאות שרש"י מביא בחומש, אבל מעט. כמדומני שבכל החומש יש יא גימטריאות שרש"י מביא. חשוב, סימן שגימטריא שוה משהו, אבל בכל אופן זו לא השיטה הרגילה. אם רש"י מביא – סימן שהגימטריא שייכת לפשוטו של מקרא. בפרשתנו יש עוד גימטריא, שרש"י מביא קודם – על "שמן משחת קדש יהיה זה לי", "'זה' בגימטריא תריסר לוגין הוו", שמן המשחה היה זה לוגין. בכל חומש שמות יש עוד גימטריא? למרבית הפלא לא. בכל החומש הזה, יציאת מצרים ומתן תורה ומלאכת המשכן, יש רק שתי גימטריאות של רש"י, שתיהן בפרשה שקוראים ברוב השנים סמוך לפורים (בשבוע שחל בו פורים) – סימן שגימטריא שייכת לפורים, כידוע – זה ו-מסכה, 12 ו-125, ביחד עולה 137, המספר 'הכי חשוב בעולם' (במדע היום). מה מלמד אותי? "מסכה" היא חטא העגל ו"זה" שמן המשחה. "מרדכי מן התורה מנין? 'ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור', מירא-דכיא", בשמן המשחה. "זה" היינו נבואת משה רבינו שנתנבא ב"זה הדבר", אספקלריא המאירה. מה צריך לומר? שהגימטריא הראשונה היא התיקון של השניה – הקב"ה מקדים רפואה למכה, שמן המשחה לחטא העגל. "יהיה זה לי" – "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא". ה"זה" הוא "לי". גם בתחלת הפרשה כתוב שה' הראה למשה מחצית השקל כמטבע של אש כי התקשה – "זה יתנו". הכל מתחיל מ"זה", אבל בשמן המשחה רש"י כבר עושה גימטריא, ו"יהיה זה לי" – כולו קים לעתיד לבא, כמו מעשה ידי משה שהם נצחיים. שם נמצא מרדכי שמתקן את החטא. 137 חצי ממרדכי. למה "זה" מתקן את ה"מסכה"? אולי נסביר יותר בפורים, חג של מסכות. זה הקשר הכי פשוט בין פרשת כי תשא לפורים. פרשת כי תשא היא פרשה של מסכה ופורים הוא חג של מסכות. בשביל מה היא מסכה? שלא יזהו אותך, להסתיר את עצמך, להתחפש, להתאפר. מה התיקון? "זה", זהו-זה, "זה משה האיש". השטן בגלל הבעיה של "בשש משה" השתלט אפילו קצת על ה"זה" של משה רבינו – "זה משה האיש", תסתכלו בשמים, יש מטה של משה רבינו, כמו שאמרנו בהתחלה. בכל אופן, התקון של ה"מסכה" הוא "זה", ואז כנראה הופכת להיות מסכה של פורים שרק מוסיפה שמחה – כמו שאוכלים אזני המן (במקום נזמי זהב) ושמחים במסכות.

רמזי ה בארבעה ממדים ב"ויעשהו עגל מסכה"

נכתוב רק את המשפט המסיים – "ויעשהו עגל מסכה" (איהו מסך ואיהי מסכה – בע"ב למדנו על המסך, "שאמר לעולמו די", המסך בין אצילות לבריאה). מסיים ב"כה", נבואת שאר הנביאים באספקלריא שאינה מאירה. מה ענין המספר 125, מה אומר? למה בחרו המכשפים בכזה מספר? מה הסגולה שלו בחשבון? 5 בשלישית – 5 פעמים 5 פעמים 5. כמו ש"שבעתים כאור שבעת הימים" היינו 7 בשלישית, גשם ("גשם נדבות תניף אלהים"). האות האחרונה של מסכה היא ה, שתי האחרונות הן כה, 5 ברבוע, ו-מסכה עולה 5 בשלישית. זה דף העבודה לילדים. רש"י כותב ש-מסכה היא 125, 5 בחזקת 3, אבל נגמר ב-כה, 5 ברבוע, וממש נגמר ב-ה, 5 בחזקת 1. דרך אגב, הצורה של הוספת אותיות מהסוף היא דרך של כישוף – כתוב בגמרא. מי שמבין – כך גם מבטלים כישוף. שוב, יש אות בסוף, ה, 5 בחזקת 1, שתי אותיות בסוף, כה, 5 בחזקת 2, וכל המלה, מסכה, 5 בחזקת 3. מה צריך להיות הלאה? 625, 5 בחזקת 4 – "ויעשהו עגל מסכה"! הדבר הזה הוא פלאי פלאים של תורתנו הקדושה. אחר כך צריך להיות 5 בחזקת 5, אבל נסביר למה התורה מסתפקת בארבע חזקות. יש כאן סדרה מסודרת מהסוף להתחלה, 5, 5 ברבוע, 5 בחזקת 3, 5 בחזקת 4[ט]. מה הן ארבע חזקות במציאות? ארבעה ממדים – מרחב של זמן ומקום. מספיקה לנו תורת היחסות הפרטית והכללית, שיש פה ארבעה ממדים. רק המלה מסכה היא מה שרואים את המקום, בלי תוספת הזמן – רק שלשה ממדים. בכה רואים רק תמונה דו-ממדית. ה-ה היא הקו, הקו ברבוע הוא התמונה – ה-כה, אספקלריא שאינה מאירה. כל המלה היא כבר קוביא, מקום, שלשה ממדים. אבל "ויעשהו עגל מסכה" – כל עשיה לוקחת זמן (אותיות נזם כנ"ל) – כבר ארבעה ממדים. מותר להתפעל מהגימטריא הזו…

חזקות 4 בסיפור העגל

את הכל מיחסים ל-אהרן, 4 בחזקת 4. השכל כאן שמספיק ארבעה ממדים. ה-4 בחזקת 4 עשה את ה-5 בחזקת 4. לפי השכל הזה, בצד השני צריך להיות 6 בחזקת 4 – 1296. איפה הוא נמצא? אמרנו שאהרן עשה והתחייב כליה הוא ובניו. אהרן נדב אביהוא אלעזר איתמר עולים בדיוק 1296. יש כאן "ויעשהו עגל מסכה", 5 בחזקת 4. בצד אחד 4 בחזקת 4, רק אהרן, ובצד השני 6 בחזקת 4 – אהרן ובניו. צריך להשלים מהתחלה – "לב חכם לימינו וגו'". 3 בחזקת 4 – נדב אביהוא, שמתו בפועל. מאמר מוסגר, רק אביהוא עולה כה – השרש של "ויעשהו עגל מסכה". חסר 2 בחזקת 4 – 16, השרש של אהרן. את מי הזכרנו ששוה 16? אהוד. השם המלא הוא אהוד בן גרא, ו-בן גרא שוה אהרן, אהוד ברבוע, והוא תקן את חטא אהרן. איך מתקנים את חטא העגל? הורגים את עגלון מלך מואב (ומוציאים ממנו את הניצוץ הטוב שבו [עגלון כבד את ה' ועמד בפני אהוד כאשר אמר לו שדבר ה' אליו] – רות, האב-טיפוס של כל גרי צדק, הלעומת זה של הערב רב שעשו את העגל. אהוד עשה זאת בכח היותו בן גרא, דווקא הוא מסוגל לקרב גרי אמת ולהפכם לבנים של מקום ממש). אם כן, זו סדרה מופלאה ביותר. 2 בחזקת 4 – אהוד בן גרא (שה-בן גרא אומר בדיוק מי אני – אני השרש של אהרן); 3 בחזקת 4 – נדב אביהוא, שסבלו החטא ומתו; 4 בחזקת 4 – אהרן; 5 בחזקת 4 – "ויעשהו עגל מסכה"; 6 בחזקת 4 – כל המשפחה. עד כאן מספיק בשביל הילדים, "בן חמש למקרא" ו"בן עשר קופץ כגדי". גם הם, המכשפים, התכוונו דווקא לאות ה, כמו "ב-ה בראם", ידוע שסוד הצמצום הוא "אתה" חסר ה – מביא במאמר – להחסיר את ה הפרצופים מ"אתה הוי' לבדך". פגמו באותו ה, ה-כה-מסכה-ויעשהו עגל מסכה.

אם כבר: כתוב שיש מסורה של פעמיים "ויקח מידם". ויקח גיחזי מידם גם עולה אהרן, כנ"ל. "ויקח מידם" במילוי עולה 1250, פעמיים שוה 2500, 50 ברבוע, ואם אני מוסיף ל"ויעשהו עגל מסכה" כבר עולה 3125 = 5 בחזקת 5. עד כאן החלק הראשון – נשמע כמה ניגונים.

ה. ד"ה "ויקח קרח" תער"ג – מדרגות "אל שדי" של שלשת האבות

המשכה ממקור ההשתלשלות שלא דרך סדר השתלשלות

במאמר השבוע הרבי מסביר יותר לעומק נושא שהוא התחיל במאמרים הקודמים – מה המשיכו האבות, אברהם יצחק ויעקב, עוד לפני מתן תורה. הנושא הזה נוגע מאד לעבודת ה'. יש צדיקים גדולים שעבדו את ה' כמו האבות. הרי כתוב בפירוש ש"מעשה אבות סימן לבנים" ושכל אחד ואחד צריך לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב". גם אחרי מתן תורה עבדו כמו האבות. כמו שהרבי הצמח-צדק אמר על הקוצקר וחסידיו, שהעבודה בקאצק היא עבודה של "פאר מתן תורה" – עבודה של לפני מתן תורה, כמו האבות. גם כל פעם שיש סדר חדש בעולם, כמו הבעש"ט-המגיד-אדה"ז, הם ע"ד האבות. צריך להמשיך לעולם כמו שהאבות המשיכו, ואחר כך יש "תורה חדשה מאתי תצא" של מלך המשיח. הנושא של המשכת האבות הוא מאד אקטואלי גם היום. ההסבר שהאבות המשיכו ממקור ההשתלשלות לא בדרך של עילה ועלול של סדר השתלשלות. המשיכו ממקור ההשתלשלות, אבל לא דרך הצמצומים וכו' של סדר השתלשלות. התורה, כמו שיסביר בהמשך, היא מעל סדר ההשתלשלות לגמרי. אבל יש ענין גדול מאד להמשיך ולגלות בתוך העולם את מקור ושרש סדר ההשתלשלות, לא דרך כל הממוצעים שכולם העלמות והסתרים עד שהאור יורד ומגיע לעולם שלנו. להמשיך ממקור סדר ההשתלשלות היינו להמשיך מעלמא דאתכסיא. כל העולם הזה נמצא בעלמא דאתכסיא לפני שמתגלה בעולם שלנו. הוא מסביר, כמו תמיד בחסידות, כמה מדרגות של "עלמא דאתכסיא" – עולם הבריאה (בחינת חשך, עולם המחשבה הבלתי ניכרת לזולת), מלכות דאצילות (ביחס לעולמות התחתונים בי"ע), ז"א דאצילות, בינא דאצילות. המקור האמתי הוא ע"ס הגנוזות במאצילן, לפני הצמצום הראשון, הסוד שמסביר לאורך כל ההמשך – מה ששער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. ברגע שיש שעור מה שעתיד להיות הוא כבר מקור, ומי שיכול להגיע לשם – איך שהמציאות נמצאת במקורה – ולהמשיך משם, לא דרך כל הצמצומים, זה משהו נפלא ביותר. במאמרים הקודמים הוא הסביר שאברהם הוא הראשון שגלה שה' הוא "אל עולם", שהמציאות הגשמית היא בעצם התגשמות של אלקות ולא משהו אחר. התעבות והתגשמות של אלקות. לגלות שהמציאות, גם המציאות הגשמית, היא התגשמות – הגשמה – של אלקות נטו, זה משהו עצום. זה לא מתגלה בפני עצמו.

גילוי "אל עולם" – ה' עושה הכל

נאמר במלה אחת, שהוא לא כותב כאן אבל זו הכוונה: מה שמתגלה ממקור ההשתלשלות דרך כל העילות והעלולים של סדר השתלשלות, במיוחד כאשר האור עובר את המסך בין אצילות לבריאה, שאז מתגלה אור של תולדה (ביטוי שכן מביא), "פנים חדשות באו לכאן" לגריעותא – האבות גילו את האור כמו שהוא במקור, לא אור של תולדה, אבל מה שעובר דרך השתלשלות מתגלה כאור של תולדה. את זה בא אברהם לשלול באמירה "אל עולם". בסדר השתלשלות נדמה שה' ברא את העולם יש מאין, אבל אין קשר הדוק ועצמי בין המציאות לה' – יש "עולם" ויש "אל", וממילא האל נתפס כ"אל העולם", ע"ד "מלך העולם", וגם שהאלקים ברא אותו אלה שני דברים. הווארט הוא שבלי הגילוי של האבות לא יודעים ש"הוי' אל עולם". נחשוב על הקאצקער, שהיה עולה על הגגות עם החסידים וצועק "אין עוד מלבדו" – השאלה אם "אין עוד מלבדו" של לפני מתן תורה או שלאחריו. לאברהם גם יש "אין עוד מלבדו", והדקות להבין את ההבדל ביניהם. עבודת האבות לצעוק געוואלד, ה' הוא גם "אלהי הארץ" ולא רק "אלהי השמים". הגילוי הוא שגם מה שאני עושה – ה' עושה. בלשון הידוע – הכל סיבות, אני לא עשיתי שום דבר. איך הולך עם בחירה חפשית? תיכף נסביר. לפני אברהם אבינו אין בכלל השגה – אין תובנה – שלא אני עשיתי כלום. יש סיפור מפורסם עם ר' אשר, שפעם איזה רב חשוב בא והוא שאל אותו מה שלומו, והרב אמר – ה' עוזר, על כל שאלה של ר' אשר הוא ענה ה' עוזר. ר' אשר אמר לו – לי ה' לא עוזר בכלל. הוא תמה, ה' לא עוזר לך בשום דבר? ר' אשר המשיך: לי הוא לא עוזר, הרי אני לא עושה כלום, הוא עושה הכל. לומר שה' עוזר זה לפני האבות, כל הצדיקים שלפני האבות. מה הפירוש "מגן אברהם"? כתוב בקדושת לוי ש"מגן" לשון חנם – כל מה שאני עושה, הכל חסד חנם, כי אני לא עשיתי כלום. זו התודעה של "מגן אברהם", "אנכי מגן לך". לראות שה' הוא הכל ועושה הכל – זה גילוי מקור ההשתלשלות בסוף, בלי לעבור את כל השלבים והצמצומים באמצע, ובפרט בלי לעבור את המסך בין האצילות לעולם הבריאה, שהופך את האור מאור עצמי של ה' (גילוי שה' כאן) לאור של תולדה (שכבר לא ברור שה' כאן, אולי הוא עוזר לי אבל לא הכל הוא). "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – זה החידוש של אברהם, וכך כל האבות. תיכף נחלק מה המדרגה המיוחדת, הפרטית, של כל אחד משלשת האבות.

האבות ממשיכים מאמא

הוא אומר שגילוי השרש, מקור ההשתלשלות, עלמא דאתכסיא, למטה כמו שהוא – חידוש האבות – הוא גילוי שם א-ל ש-די, "וארא אל אברהם… באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם". יש שם הוי' שנמשך דרך "אל שדי" שכן נתגלה לאבות, אבל שם הוי' של יציאת מצרים ומתן תורה לא נתגלה. על פי פשט בקבלה ש-די הוא ספירת היסוד, אבל כתוב באריז"ל שמקורו בבינה, כמו הסוד של "שאול מרחובות הנהר". שדי לשון שדים – "ברכות שדים ורחם" – שבאמא. מקור של שפע (כמו שדברנו קודם על שור-פר-עגל). שרש השם של האבות הוא באמא, עלמא דאתכסיא. התורה (וכן הנסים של יציאת מצרים) היא מאבא, "אורייתא מחכמה נפקת". אף שנקראים אבות, הם מגלים את עלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא, מגלים את שם שדי שבאמא. דומה לתופעה שתמיד מזכירים, שבזהר הקדוש התלמיד שכנגד אמא הוא רבי אבא. גם כאן, שלשת האבות ממשיכים מאמא, מקור ההשתלשלות, לא דרך סדר ההשתלשלות.

"שאמר לעולמו די" של הבריאה – עקרון החסר; "שאמר לעולמו די" של האבות – "די מחסורו"

הפירוש הפשוט בחז"ל של שם ש-די הוא "שאמר לעולמו די". הוא מסביר שהפשט של "שאמר לעולמו די" הוא לפני האבות, ו"די" הוא סוד לבוש החשמל שיוצא מחיצוניות העור דאמא שמלביש את זו"נ מסביב ומסתיים בתחתית זו"נ בסוד הנעלים, או סוד הגג והמעקה, שבין עולם האצילות לבריאה, והוא המסך שכאשר האור עובר דרכו הוא הופך להיות אור של תולדה בלבד. זה הפירוש הפשוט של "שאמר לעולמו די", והוא גילוי שהיה גם לפני האבות (גילוי של "אל העולם" ולא "אל עולם" כנ"ל). אם כן, מה החידוש של האבות? דבר ראשון שאומר שהמשיכו את "ברכות שדים" (הכל ברכה, "והיה ברכה" נאמר לאברהם אבינו). אבל אחר כך מסביר שאני קורא "שאמר לעולמו די" באבות באופן אחר – לא די-מספיק, שהאור יצטמצם עד כאן ותו לא, כפי שקראו לפני האבות. אחרי האבות אני קורא "שאמר לעולמו די" מלשון "די מחסורו". מזכיר ביטוי שכבר הזכיר קודם – "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די", מדרגה ממוצעת בין אין-סוף לסוף כפי שהסברנו, שפע בלתי נפסק ישר מהמקור. "שאמר לעולמו די" על דרך "די והותר" – די בלי הפסק, "די מחסורו [אשר יחסר לו]". הוא אומר שכל סדר השתלשלות בנוי על עקרון החסר – גם דבר חשוב. מקור ההשתלשלות הוא מקור העולם, מקור הטבע, והאבות פעלו שיראו אותו בתוך המציאות שלנו. כמעט דומה לכך שמשה רבינו מסתכל על המציאות מתוך עיני ה', מתוך מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. בכל אופן, הפירוש של "שאמר לעולמו די" של האבות הוא "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די", "והרקותי לכם ברכה עד בלי די", לשון "די מחסורו אשר יחסר לו". "די מחסורו" נאמר במצות הצדקה – לא כותב כאן, אבל הזכות להגיע לגילוי של האבות הוא על ידי צדקה וחסד, כמו אנשי חסד אמתיים שמפזרים בלי שיעור. אין מעשר, אין חומש – אין שום חשבון. שגם נותנים עד בלי די, שאם למישהו חסר משהו ממלאים את החסרון מאה אחוז, עד כדי להשיאו אשה, "'לו' זו אשה", "אעשה לו עזר כנגדו". כנראה שהשדכנים הראשונים היו אבות העולם – רואים בפירוש, זה השידוך של יצחק ורבקה. מי עושה היום את השידוכים? אבא ואמא. אבות אמתיים ואמהות אמתיות הם אלה שממלאים את כל צרכי ילדיהם – שאין חסר. גם לתוך העולם משפיעים חסד שלא יהיה חסר לך שום דבר. זו הכוונה בכך שהמשיכו את שם "אל שדי".

"שדי באלקותו לכל בריה ובריה" – נסים המלובשים בטבע

עד כאן פשט אחד. אחר כך מביא עוד שני מאמרי חז"ל. בהתחלה אומר שש-די של האבות מתקן את ש-די שלפני האבות – שניהם "שאמר לעולמו די", אבל הראשון די-מספיק שעושה מסך וכו' (ומזה בסוף יכול לצאת עגל מסכה), ואצל האבות כבר "והרקותי לכם ברכה עד בלי די", "די מחסורו", גילוי ישר מהמקור. אחר כך אומר עוד שני פירושים – לא כל כך מחלק, אבל אלה לשונות חז"ל. לשון חז"ל אחד רש"י מביא – "שדי באלקותו לכל בריה ובריה", שיש לו מספיק אלקות להשפיע לכולם. זה בכלל דורש ביאור – מה הכוונה מספיק אלקות? יש לו מספיק אלקים שיכול להשפיע קצת לכל אחד. אולי באמת הכוונה שיש לו מספיק לתת "חלק אלוה ממעל ממש" לכל יהודי, אבל הכוונה של "די באלקותו לכל בריה ובריה" היא לא רק יהודים. הוא מקשר זאת עם מה שהרמב"ן מביא, על יסוד פסוק בתנ"ך אבל לא מאמר חז"ל, ששדי משדד המערכות – מחולל נסים הנסתרים בדרך הטבע. הוא מסביר שיש נסים שלמעלה מהטבע (שנתגלו ביציאת מצרים), שהם מ"ושמי הוי' לא נודעתי להם", ויש אלהים בגימטריא הטבע, ויש משהו באמצע – להמשיך נסים בתוך הטבע. הדוגמה – שיצאה לנו בהשגחה פרטית – היא נס פורים. רואים את הנס, אבל הוא בדרך הטבע. רואים מה קרה בזכות אהבת אחשורוש הרשע לאסתר, וכל השתלשלות הדברים – הכל נס אחד גדול, שמלובש בדרך הטבע. לכן באמת לא מוזכר בכל המגלה בפירוש שם הוי' (ואף אחד משמותיו יתברך) – הוא מוסתר שם. הוא אומר שזו הכוונה "שדי באלקותו" – שבכל דבר בטבע יש נסים נסתרים. הוא אומר-רומז ש"אל שדי" היינו אלקות שדי בה להתלבש בשם אלהים. בעצם הוא לוקח את האלקות משם הוי', אבל יש מספיק אלקות לקחת אותה ולהלביש אותה בתוך ה"אלהים", בתוך הטבע, ובכך לחולל על כל צעד ושעל של החיים – כל יום וכל רגע תמיד – נסים נסתרים בטבע.

"שאין העולם ומלואו כדאי לאלקותו" – מה שלמעלה מסדר השתלשלות

אבל יש עוד פירוש שלישי, עוד מאמר חז"ל של נוטריקון ש-די, שאותו רש"י לא מביא בשום מקום בחומש – לא פשוטו של מקרא – אבל אולי הכי עמוק: "שאין העולם ומלואו כדאי לאלקותו". פתאום די הפך ל-כדאי. הוא אומר ש"עולם ומלואו" היינו כללות סדר ההשתלשלות, אינו כדאי לקבל בתוכו את גילוי אלקותו יתברך, ואף על פי כן האבות המשיכו גילוי אלקותו בעולם, מה שהעולם ומלואו לא כדאי מצד עצמו לקבל. אם כן, יש פה שלשה מאמרי חז"ל, שכולם אצלו אותו ענין – להמשיך ממקור ההשתלשלות לא דרך הצמצומים של סדר השתלשלות, לא בדרך של עילה ועלול, ישר מעלמא דאתכסיא. קצת דומה לפירוש הבעל שם טוב שכתוב ב"היום יום", שמי שמכיר את ה"רז" שבכל דבר יכול להאיר אותו. להכיר את הרז היינו לראות את המציאות כפי שהיא בעלמא דאתכסיא, במקור, וממילא יכול להאיר ולהמשיך את גילוי המציאות כמו שנמצאת במקור (איך שבעצם הכל אלקות – "אל עולם") בלי לעבור את כל התחנות שבאמצע.

הראש היהודי – לדלג על כל הפירמידה

הרב המגיד אמר שהמשל העיקרי לכל מה שכתוב בקבלה וחסידות הוא רב ותלמיד. מה האבות עשו, מה חדשו? מה ההגיון כאן בגדול? שהם חוסכים את הפירמידה, כל ההירארכיה של מדרגות, של סדר השתלשלות. דוגמה למה הדבר דומה: משה רבינו עשה הירארכיה על פי עצת יתרו חותנו, שצריך שרי עשרות, שרי חמשים, שרי מאות, שרי אלפים, ובסוף מגיעים לקדקוד שהוא משה. אם אתה לא עובר את כל השלבים אתה לא מגיע לקדקוד (צריך גם לחכות בתור – "תר נערה ונערה"). למה ראש של גוי (כלומר מי שהיה גוי, גם לאחר שמתגייר) חושב כך? מה משה רבינו חשב בהתחלה? צריך קצת פיצוי לדמותו של משה רבינו אחרי מה שאמרנו קודם. משה סבר פשוט מאד שכל היהודים יגיעו אליו ישירות. אנחנו עם סגולה, כולנו אותו דבר. כתוב שמשה רבינו הוא מהשמיטה הקודמת, שהיא עגול – שכולם שוים לטובה. אני צריך לשמוע כל אחד ישירות ולעזור לכל אחד, כמו צדיקים גדולים מהבעל שם טוב והלאה שמתמסרים לכל אחד ואחת בפני עצמו. לא ממנה תחתי ממוצעים – גם לא כאלה שאם קשה להם מחזירים אלי – אלא לכתחילה יושב בעצמי עם כל אחד. זה השכל של האבות. האבות גילוי שהרבי צריך לשבת עם היהודי הכי פשוט, הכי אומלל, הכי מסכן, ולהתמסר אליו בכבודו ובעצמו – לא דרך באי כח. "נבל תבל", אם משה נוהג יותר מדי לפי הסדר הזה יתרו צודק כנראה (וליתרו יש חוש מיוחד ביותר מדי). הוא הכניס בדיעבד את משה רבינו למה שהוא לא טבעו המקורי, ולכן ברור שמשה רבינו מדי פעם ישבור את הכללים. אם עושים כללים של מכירות, או משהו אחר, משה רבינו חייב לשבור מדי פעם – לשבור את כל הממוצעים ולהגיע ישר ללקוח, לסוף הפירמידה. זה חידוש של האבות. לפני האבות לא היתה כזו השגה, רק כמו יתרו, שהיה חכם מאד – הכל בנוי על שיטת פירמידה. מי הכי דגל בשיטת פירמידה? מי עשו פירמידות בפועל? המצרים. משהו מובהק מפרעה מלך מצרים. אי אפשר בקלות להגיע לפרעה. אפשר להגיע אליו רק אם הוא חולם איזה חלום זוועה וצריך מישהו שיפתור, ורק אתה בשטח יודע לפתור לו – אחרת אין סיכוי להגיע אליו אף פעם, כי הוא בראש הפירמידה. לא כך משה רבינו מצד טבעו – בדיוק ההיפך. זה המשל, להבין מה החידוש של היהודי. לכך קוראים "אל עולם". אצל רב ותלמיד היינו רבי-חסיד. או, בלשון היותר מסורתי, "עבד מלך מלך". זה דורש עבודה, עבודה מצד העבד שיהיה "עבד מלך", אבל ברגע שהוא "עבד מלך" הוא מלך, הוא והמלך אותו דבר. הוא העבד הכי נחות, ודווקא הוא עבד-מלך מלך ממש, עד כדי כך שכתוב בחסידות שהיחס בין מלך לעבד הוא יותר עצמי מאבא ובן. מי חדש זאת? האבות. זה הכלל.

שלש דרשות חז"ל כנגד שלשת האבות

יש פה שלשה מאמרי חז"ל, שיפה יהיה אם נוכל לכוון אותם כנגד האבות עצמם: פירוש אחד, "שאמר לעולמו די", אבל במובן של "די מחסורו אשר יחסר לו" (ולא די – עד כאן ותו לא). פירוש שני, "שדי באלקותו לכל בריה ובריה", שבעיקר מכוון לנסים נסתרים – ששם ש-די משדד המערכות, נסים נסתרים בדרך הטבע. הדבר השלישי, "שהעולם ומלואו אינו כדאי לאלקותו". הפשט הוא שממשיכים לתוך המציאות אור שהמציאות בתחלה אינה כלי עבורו – לא מגיע לה. יש פה שלשה עמודים שהם יסוד-יסודות עבודת ה' – הכל ירושה מאבותינו הקדושים. קודם כל נאמר מי כנגד מי: "שדי באלקותו לכל בריה ובריה" היינו "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – כנגד אברהם אבינו. "והרקותי לכם ברכה עד בלי די", "די מחסורו אשר יחסר לו", הוא השפע של יצחק אבינו. "שעולם ומלואו אינו כדאי לאלקותו" הוא יעקב.

"שעולם ומלואו אינו כדאי לאלקותו" – יעקב אבינו – 'לא מגיע לי כלום'

נתחיל מהסוף (החידוש, שאיננו מכירים, את שני הראשונים שמענו, והאחרון חידוש למי שלא בקי במדרש): "שעולם ומלואו אינו כדאי לאלקותו" בעבודה היינו "לא מגיע לי כלום" – לעולם הקטן שלי ומלואו לא מגיע מה שה' מעניק לי ומגלה לי את אלקותו (סוד "משפט לאלהי יעקב", כידוע פירושו בדא"ח שיש משפט על כמה אלקות תתגלה ליעקב, ודווקא יעקב הוא שרגיש למשפט זה שנקרא על שמו). ועל כן צריך להודות ולהלל לשמו יתברך על כל נשימה ונשימה שהוא נופח באפי – "כל הנשמה תהלל יה הללויה". שייך בפרט ליעקב, "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת", לא מגיע לי שום דבר. 'בול' יעקב – "מי יקום יעקב כי קטן הוא", יסוד השפלות. מי שבשפלות באמת מקבל מה שהוא לא כדאי לו. ברגע שאומר שאני לא כדאי לקבל כלום (שום גילוי אלקות), הוא מקבל מלא חפניו של הקב"ה – כל טוב סלה (גם בגשמיות, הרי הגשם הוא הגשמת אלקות ממש, דבר שיעקב למד מסבו אברהם). ה' רק מחכה לכך. לכן יעקב הוא בחיר האבות, יותר מזה שממשיך גילוי אלקות נטו (ללא דגש על כך שלא מגיע לי כלום) או שממשיך שפע ברכה בלי סוף – הוא זה שבסוף אומר שלא מגיע לי כלום, שאני אפס. זה החידוש העיקרי, "שעולם ומלואו לא כדאי לאלקותו".

"שאמר לעולמו די" במובן של "די מחסורו" – יצחק אבינו – "איזה הוא עשיר? השמח"

יצחק הוא "ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די". הראש של לבחון את ה', שיפתח את ארובות השמים ויריק ברכה עד בלי די – שפע פרנסה ברווח, עשירות, זה "שלחן בצפון", "צחוק עשה לי אלהים". מי שרוצה להיות עשיר, מה הסגולה לכך בעבודה? "איזהו עשיר? השמח". מי שרוצה להיות עשיר רק צריך פורים. לכן כל הפושט ידו נותנים לו. אם אתה שמח – אתה מקבל את הכל. יש פירוש בחסידות לפעמים ש"השמח בחלקו" הוא רק בענינים גשמיים, אבל ברוחניות לא צריך אף פעם להיות מבסוט, וצריך הפוך – "יש לו מנה רוצה מאתים". אבל כשחז"ל אמרו "איזהו עשיר השמח בחלקו" סתם, לא פשוט שהתכוונו לחלק בין זה לזה. יש פירוש ש"השמח" הולך גם על רוחניות. מתי? אם "השמח" אינו שאני מבסוט. אם אני מבסוט מאיך שאני נראה היום ברוחניות – רע מאד. אם אני שמח שנתת לי את זה כרגע, גם ברוחניות – שלמדתי חצי שורה גמרא, אחרי כמה חדשים שלא פתחתי את הגמרא – זה הכלי לקבל בלי סוף. הכלי לקבל "די מחסורו אשר יחסר לו", כולל אשה, שאין שמחה כשמחת חתן וכלה, הכל מצד יצחק, "צחוק עשה לי אלהים". זה "והרקותי לכם ברכה עד בלי די", "די מחסורו אשר יחסר לו". גם בשנים שלו, יצחק הוא היחיד ש"די מחסורו", מושלם – מאה ושמונים שנה, עשר פעמים חי, חי בשלמות.

"שדי באלקותו לכל בריה ובריה" – אברהם אבינו – "הכל ה'" (שלפני מתן תורה)

ענינו של אברהם אבינו הוא לגלות אלקות בעולם. לגלות שכל המציאות היא התעבות והגשמה של אלקות. במלה אחת נסביר מה יכול להיות יותר מזה במתן תורה: הווארט הוא – שאולי נשאיר למה שהרבי הרש"ב יסביר בהמשך – הוא שב"אלץ איז גאט" יש שתי מדרגות. יש מדרגה ש"אלץ איז גאט", הכל ה', "אל עולם" (ולא "אל העולם"), וממילא על כל צעד ושעל יש נסים נסתרים, כל הזמן ללא הרף, אבל יש גם "גאט איז אלץ" – שיש רק ה', "אין עוד מלבדו" ממש, פשוטו כמשמעו ששום דבר לא קיים חוץ מה'. ידוע שכאשר הרבי מדייק ב"אין עוד מלבדו" הוא מדייק עם 'קוועטש', שלא הכוונה שאין שום דבר בכלל חוץ ממנו, אלא שכאשר הוא נמצא הכל נמצא (אין עוד מלבדו, כלומר בלעדיו, אבל אתו-עמו יכול כל דבר להתקיים במציאות). הרבי הוא חסיד מאד גדול של הרמב"ם, ומסביר כמו הרמב"ם – שבלעדיו אין שום דבר, שהכל נמצא מאמתת המצאו. ה"אין עוד מלבדו" הזה הוא בהחלט ה"אין עוד מלבדו" של אברהם אבינו. כמו שלמדנו הרבה מאד פעמים, אסור לומר "אין עוד מלבדו" ממש – שאין מציאות בכלל – אם אתה לא יכול באותה נשימה ממש, ב"רצוא ושוב" שאין שבריר של שניה בין ה"רצוא" ל"שוב", ש"אלץ איז גאט", שהכל הוא ה'. לומר "הכל ה'" על רקע שאין שום דבר בכלל חוץ מה' – לומר "אלץ איז גאט" תוך כדי "גאט איז אלץ" באמת – זה גילוי של מתן תורה. אבל לומר "אלץ איז גאט" ו"אין עוד מלבדו" כמו שהרמב"ם מסביר – ובדרך כלל כך מפרש הרבי – זה אברהם אבינו. אלה דברים קצת עמוקים, אבל די למבין – תתבוננו ואפשר להבין. כלומר, שב"אין עוד מלבדו" גופא עיקר ההבדל הוא איך תופסים ש"הכל ה'". יש "הכל ה'" ללא השלילה המוחלטת שאין שום דבר בכלל אלא רק ה', ויש "הכל ה'" על הרקע שאין שום דבר בכלל אלא רק ה', ואז "הכל ה'" יותר גבוה גם מכך שאין שום דבר חוץ מה'. למה יותר גבוה? כי אף על פי כן שאין שום דבר – הכל ה'. זה מתגלה במתן תורה. מה שהאבות התחילו לגלות היינו "אל עולם" ש"די באלקותו לכל בריה ובריה", "אלהי השמים והארץ".

זה הווארט של כל המאמר, ובסוף הסברנו שאת שלשת פירושי חז"ל אפשר לכוון יפה מאד בעבודה כנגד האבות.

ו. מסובבים בסיבות

'סיבה' לקיום מצוה – ה' עשה את המצוה

נאמר עוד ווארט: הזכרנו את המלה סבה ואמרנו שצריך להסביר איפה נכנסת הבחירה החפשית אם הכל ה'. מה הן סיבות? יש שתי דוגמאות עיקריות – אחת שעל ידי סיבה אני עושה מצוה, ובעצם ה' עשה את המצוה, והשניה שעל ידי סיבה איני עושה עבירה, כלומר שה' הוא זה שלא עבר את העבירה (ואני, בכח, כן עברתי את העבירה). את הדוגמה הראשונה שמענו אין ספור פעמים מר' אשר (את השניה קצת פחות): דופק קבצן בדלת ומצד המדה הרעה של קמצנות שיש בי לא בא לי לתת לו כלום. אני טורק לו את הדלת. כשהוא ספר את זה, סיפר שבסוף העני גווע מרעב. גם כששמעתי שהוא גווע מרעב – לא כל כך נגע לי, 'הכל מן השמים'. ידוע הווארט המפורסם של רבי פינחס מקאריץ שכל דבר וכל מדה צריך להמצא בעבודת ה', וכפירה בעבודת ה' היא לתת צדקה ולא לומר שמה שהוא עני זה גזרה מן השמים. כך היה אתמול, אבל היום יש לי כמה חברים חשובים בחדר ואיזה עני אחר – הראשון כבר מת – דופק בדלת. אני פותח את הדלת ויש חבורה שלמה, עושים התוועדות חסידית, ואני רוצה להראות את טוב לבי – מוציא שטר של 100-200 ₪ שהוא לא צפה לו, חשב שאתן שני גרוש. אז אני נותן טפיחת שכם לעצמי כמה אני צדיק, וכולם מתפעלים איזה אדם נדיב אני. מי עשה את המצוה? המצוה היא מצוה, לא שאינה מצוה. ה"לא לשמה" לא מבטל את ערך הצדקה, כידוע מהבעל שם טוב. אבל מי עשה את המצוה? רק ה', שגרם שאתבייש (סיפור של בושה) וארצה להתפאר בפני האנשים, במודע או שלא במודע, ולכן אני נותן לו את אלף הדולר שנתתי לו. אני גם חושב כמה שאני צדיק, אבל אם אני מתבונן לעומק אני רואה שרק הסיבה האלוקית פעלה כל זאת. מה היא הסבה? "שיש די באלקותו לכל בריה ובריה" (כולל בריה פחותה ביותר כמוני). "אלקותו" היינו הסיבה.

'סיבה' להמנע מעבירה – ה' לא עבר עבירה (אבל אני מצד עצמי כן)

מה הסיבה בצורה ההפוכה? הדוגמה שהוא מביא היא של יוסף הצדיק, שנשמר מעבירה כאשר ראה את דיוקנו של אביו – הוא ראה את אבא שלו, נחרד והזדעזע שאביו נוכח ומביט עליו, ולכן נשמר מהחטא. מי שמר אותו מהחטא? יוסף, בן 17, היה חוטא או לא? היה חוטא! בא לעשות צרכיו איתה. מי לא חטא כאן? לא יוסף. כך יוסף צריך לחשוב על כל פנים – ה' לא חטא, כלומר שלא נתן לו לחטוא. לפעמים "נורא עלילה על בני אדם". יש בחירה, לא סותר את הבחירה כלל – אם היתה הו"א כזו זו טעות. יש אחד שאבא שלו מופיע לו והוא מסלק – סוגר את הסרט במח שלו. יש כל מיני הרהורי תשובה שאדם סוגר אותם ומתעלם מהם. אבל אם הוא מקבל ולא סוגר, הוא מתפעל, אז ה' עושה. יש לו בחירה – לקבל את האלקות. ה' די באלקותו לכל בריה ובריה, הוא רוצה להעניק לך אלקות שלו – הסיבה שלו, הנס הנסתר שלו. ה' זמן את הסיבות – רק תהיה קשוב. מה הבחירה? מהי בחירה לפי חסידות בכלל? רק לפנות לה' פנים או לפנות לו עורף, לקבל את הסיבה, לקבל את ההשגחה, לקבל את גילוי ה', או לא לקבל. זו הבחירה – אין בחירה אחרת. שתי הדוגמאות שאמרנו הן בין מצוה לעבירה – שה' עשה את המצוה, אם אני מתבונן לעומק כך אני צריך להרגיש, וה' לא עבר את העבירה. אני כן הייתי עובר את העבירה. אם מישהו יבוא ליוסף ויאמר לו שאתה נואף, לא צדיק, מה יוסף צריך לומר לו? אתה צודק. למה כתוב בתורה שברחת? הקב"ה עשה זאת, הראה לי את דמות אבי, מה אני יכול לעשות. זו שפלות. הוא ירש מאביו, שבאמת "עולם ומלואו לא כדאי כו'".

'סיבות' להצלחה ולכשלון בעניני חולין

שתי הסיבות שאמרנו, לעשות מצוה ולהשמר מעבירה, הם בעניני תורה ומצוות. מה לגבי חולין? יש אחד שמצליח ונעשה עז פנים לגמרי – "עשיר יענה עזות", ע"ז של עזות, ואם הוא נכשל בחיים נעשה נעבעך ומיואש ומדוכא, ומתבייש להופיע בצבור, מתבייש מהצל שלו. גם עבודה זרה, כי אם עדין חי נעשה תלותי במישהו או משהו, הוא עצמו סמרטוט. מה התיקון של שני הטיפוסים האלה? שני עובדי עבודה זרה אלה? זה לא ענין של לעשות מצוה או להשמר מעבירה. גם התיקון של שניהם הוא רק סיבות. אם הצלחת – רק "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל", אל תהיה מכך עז שלא בקדושה, אל תתגאה בכך שהצלחת משהו בחיים, לא עשית כלום. אם נכשלת ואתה באמת לא מוצלח – מי הכשיל אותך? גם סיבה, השגחה פרטית. למה ה' רוצה שתכשל ותהיה נעבעך? כנראה תיקון שלך. לא רק תיקון, אלא שה' מכיר אותך שהדרך היחידה – כולי האי ואולי – שתסתכל עלי היא שתפול. אם לא תפול הרי מצד עצמך אתה בעל גאוה, לא תסתכל עלי אף פעם בחיים. אבל אם תפול, תפסיד מליון דולר, יש סיכוי – כולי האי ואולי – שפעם אחת תסתכל עלי, ולשם כך היה כדאי. זה נקרא סיבות בחולין, "בכל דרכיך".

ארבע סיבות כנגד ארבע רוחות – "דרך אמונה בחרתי"

אז בעצם יש כאן ארבע סיבות. סיבות לשון סובב. "שדי באלקותו" זו המשכה מהסובב לתוך הממלא. אדם מוקף מארבע רוחות – מימינו אהבה, שמניעה כל מצוות עשה; משמאלו היראה, שמונעת כל מצוות לא-תעשה; הקדם הוא תאוצה קדימה, הצלחה בחיים; אחור – נסיגה אחורה, שנכשל, שלא מוצלח, והסיבה של האחור מעוררת שתסתובב ותסתכל עלי פעם בחיים. האדם מוקף בארבעה סוגי סבות, וכל סבה היא בחינת א-ל[י], "שדי באלקותו לכל בריה ובריה", בכל מצב יש אלקות. הראשון שמגלה זאת הוא אברהם אבינו, ראש כל המאמינים (עליו נאמר "תשורי מראש אמנה"), זו אמונה, "דרך אמונה בחרתי". אחד מהפסוקים שמגדירים מה היא בחירה, מה יש לאדם לבחור בחיים, הוא "דרך אמונה בחרתי" – יש רק דבר אחד לבחור, אמונה. או שאתה מאמין או שאתה לא מאמין. במה? בסיבות, הסובב. שמחה – "צחוק עשה לי אלהים" – "איזהו עשיר? השמח". רוצה עשירות, "די מחסורו" "והרקותי לכם ברכה עד בלי די", תהיה שמח. אם אתה רוצה להיות הבחיר שבאבות – יש לנו את הגנים של כל האבות, "אין קורין אבות אלא לשלשה", שהם בכל  היהודים – זה מי שאומר שלא מגיע לי כלום, "קטנתי מכל החסדים", והוא הכלי לכל.

ז. דילוג שדי הראשון בתורה

כללים לדילוג מיטבי

הזכירו שיש לנו עוד גימטריא: המאמר של השבוע הוא על שם שדי. השאלה היא איפה רמוז פעם ראשונה בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – השם הזה. זה דף עבודה לילדים בחדר. לכאורה חייב להיות במעשה בראשית, שאז אומר ה' לעולמו די וכו'. דברנו לאחרונה על "בן עשר קופץ כגדי", חכמת הדילוג. אין שם שדי במפורש במעשה בראשית, אבל אולי יש בדילוג אותיות? מאד מסתבר, כי למצוא שלש אותיות בדילוג שוה לא כל כך קשה על פי הסתברות. אבל מה? כעת נאמר כמה כללים חשובים מאד, גם כשמלמדים לילדים בחדר. דילוג אופטימאלי הוא לא דילוג ארוך מדי, אלא דילוג סביר שהעין תופסת אותו כאשר מתבוננת בתורה. לא דילוג על אלפי אותיות בתורה. זה כלל, מובן בשכל. עוד יותר כלל, רצוי – כדי שהעין תתפוס את הדילוג טוב – שכל המלה תהיה בפסוק אחד. כלומר, שאפילו לא יעבור פסוקים. אומרים מה הוא דילוג אופטימאלי. כלל שלישי – אף על פי שכאשר עוסקים בדילוגים אפשר לדלג ישר והפוך (א-ב-ג או ג-ב-א), אור ישר ואור חוזר, אבל אופטימאלי – במיוחד בשביל ילד – כמובן יותר טוב ופשוט שהמלה מופיעה ישר. אם כן, יש לנו שלשה כללים של "לכתחילה" כשעוסקים בדילוגים – לא יותר מדי אותיות, עדיף בפסוק אחד, ועדיף ישר.

הפסוק התשיעי בתורה – סיום בריאת הדומם

הפעם הראשונה שיש את השם הקדוש ש-די בדילוג בתורה, בפסוק אחד, היא בפסוק התשיעי. יש סוד אחד בקבלה שעשרת הפסוקים הראשונים בתורה הן כנגד עשר הספירות – אין כאן המקום להסביר ולהקביל בפרטיות, כל אחד יכול להתבונן בעצמו. הפסוק התשיעי של התורה הוא הפסוק הראשון של יום שלישי של מעשה בראשית. מה מיוחד בעשרת הפסוקים הראשונים של התורה שיהיו כנגד עשר ספירות בלי מה? עיקר סוד מעשה בראשית הוא אור-מים-רקיע, אמ"ר, "ויאמר אלהים", ועד גמר מלאכת המים (הכוללת גם את הרקיע – "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים וגו'") הוא עד סוף עשרה פסוקים, "וירא אלהים כי טוב" בסוף מלאכת המים ביום שלישי (תשלום המלאכה של יום שני), ואז מתחיל עולם הצומח והחי. במעשה בראשית יש פיזיקה וביולוגיה, ועיקר הפיזיקה היא עד סוף הפסוק העשירי. ביום רביעי חוזר לאסטרונומיה, שלכאורה גם דומם – נשאיר את השאלה.

שלשה פסוקי "אחד" במעשה בראשית

הפסוק התשיעי, הפסוק הראשון של יום שלישי, הוא "ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן". ידוע שיש ג"פ "אחד" במעשה בראשית, וכל פעם יש בפסוק אחד מילים – מהדברים הכי יפהפיים. עד שבת יש רק פעמיים, בפסוק החמישי והפסוק התשיעי – "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" ו"ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן". אחר כך, בסיפור השני של מעשה בראשית, "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ידוע שהם זמן-מקום-נפש – עולם-שנה-נפש – "יום אחד"-"מקום אחד"-"בשר אחד". יש בשלישיה זו רמזי רמזים בלי סוף[יא].

הדילוג כולל כה אותיות (בדילוג של זה) שהן כפולת שם שדי

אנחנו מדברים על הפסוק השני, בו כתוב "מקום אחד". מה האות הכי נדירה בשם שדי? אם אני מחפש שדי בדילוג, צריך קודם כל לחפש פסוק שיש בו ד. עד הפסוק הרביעי אין בכלל ד בתורה (ה-ד הראשונה מופיעה בפסוק ה-ד באות ה-ד של התבה, האות ה-ד בעצרת של הפסוק – "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך"). אם יש "אחד" יש ד. "ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן". כמה דלגנו בין אות לאות? 12 אותיות. כמה יש סה"כ יש ביחידה זו? 25. כל פעם שיש כזה דילוג, הדילוג הוא זה ויש סה"כ כה אותיות – נבואת משה ונבואת שאר הנביאים. בדיוק שייך למה שלמדנו על חטא העגל ותיקונו. בכזה דילוג יש את שני היסודות יחס, ה-זה וה-כה[יב]. הכל בשביל ילדים, כל מי שעוסק בדברים אלה. צריך לפתח את המודעות והסדר – מה עושים קודם ומה אחר כך. דבר ראשון חפשנו פסוק אחד שרשום בו השם שדי, והפסוק הראשון שמצאנו – הראשון בתורה – הוא הפסוק הזה. אחר כך שואלים כמה אותיות יש ומה הדילוג. מה הלאה? לחשב את הגימטריא של כל האותיות בדילוג. מה העקרון? אמרנו שלמצוא שלש אותיות בדילוג שוה לא כל כך 'ביג דיל', אבל אם יש כמה תוספות שעל פי כמה עדים יקום דבר – הופך למשמעותי. כבר מאוחר, נעשה בקיצור, כדי לא להיות בושש יותר מדי ואחר כך להתבייש מכל האנשים כאן – הגימטריא של כל כה האותיות היא 1570, שלמרבית הפלא עולה ה"פ שדי. כל היחידה היא כפולת שם ש-די. כלומר, כל האותיות באמצע עולות ד"פ שדי – כבר אומר שעלינו על משהו. כך החשיבה. רק הדבר הראשון לא מאה אחוז שעלינו על משהו, אבל כאן כבר כן. מה השלב הבא? שאני מבין ש-25 אותיות הן רבוע, לצייר את 25 האותיות כרבוע.

פסוק שם שדי של מעשה בראשית במאמר

מה הסבה שאמרנו? חוץ מזה שהעירו לי ששכחתי לומר את הגימטריא שהבטחתי – סבה מן השמים – שמסביר את הפסוק הזה במאמר. הוא לא מסביר הרבה פסוקים במאמר, אבל הסביר שהפסוק הזה הוא הפסוק של שם ש-די! הוא לא יודע לכאורה שיש כאן ש-די בדילוג אותיות. מה הקשר? זה לא ש-די של האבות, אלא של מעשה בראשית לפני האבות. פסוק שאומר שכדי לברוא משהו צריך להחסיר, להעלים את האור. מביא מהזהר ש"יקוו המים" היינו בשלשה קוים, שמצטמצמים "אל מקום אחד", היסוד, ואז "ותראה היבשה" – מלכות, שחסרה בחוסר אור. כל המושג שהבריאה היא על ידי חסרון נלמד מהפסוק הזה, והוא הפירוש הפשוט של השם ש-די, שאמר לעולמו די (במובן של עד כאן ותו לא). כבר הפלא ופלא. אם כבר אמרנו, אמרנו שיש "יום אחד", "מקום אחד" ו"בשר אחד". אומר כאן בפירוש ש"מקום אחד" הוא היסוד, והוא בפסוק התשיעי, כנגד ספירת היסוד (כאשר תבת "אחד" היא התבה התשיעית של הפסוק) וידוע מבעל מי השילוח את הסגולה המיוחדת של הפסוק התשיעי בכל פרשה בתורה (וכאן – הכל הולך אחר הפתיחה, פרשת בראשית). "יום אחד" הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – "יומם יצוה הוי' חסדו". מה "בשר אחד"? יש סוד בקבלה – שייך לנבואת העצמות היבשות של יחזקאל – של עצמות-גידים-בשר-עור כנגד י-ה-ו-ה. הבשר, שהוא גם מפגש האיש והאשה, הוא תפארת – "כתפארת אדם לשבת בית". חסד-תפארת-יסוד בגימטריא 1233, 9 פעמים 137 (זה-מסכה), הערך הממוצע הוא 411, תהו, יש מאין.

רמזי הרבוע

נתבונן ברבוע. כשיש רבוע – "אותיות מחכימות", חוש הראיה – מחפשים בו מלים. יש שתי מלים פשוטות במעשה בראשית שמופיעות ברבוע בסימטריה מוחלטת. אחת כשעולים מהפינה הימנית התחתית. הסברנו לפני כמה שבועות שהדור שלנו הוא דור של ראיה – דור של דברים מהסוג הזה. יש מלה אחת בעליה  מהפינה הימנית למטה ומלה בירידה מהפנה השמאלית למעלה. כמובן ש-שדי כאן הוא ראש-תוך-סוף, פשוט שכך יהיה. נוספות כאן שתי מלים קשורות מאד-מאד למעשה בראשית, בצורה סימטרית מובהקת, אחת עולה בימין והשניה יורדת בשמאל:

ש מ י ם א

ל מ ק ו ם

א ח ד ו ת

ר א ה ה י

ב ש ה ו י

עולה ברא ויורד אמת. אפשר לחשוב שסתם, אבל זו תופעה מאד יחודית. אמרנו שלמצוא סתם דילוג לא נדיר, אבל תופעה זו, הרכב כזה נדיר מאד.

שדי ברא אמת – "חותמו של הקב"ה אמת"

מה אומר לי בכלל? שם ש-די בורא את העולם, אבל מה הוא בורא? את "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת". "בראשית ברא אלהים" – שם אלקים בורא את העולם, הטבע – ושם שדי, ספירת היסוד, סוד החותם, מחתים עליו את חותמו של הקב"ה אמת, לכן משדד המערכות בנסים נסתרים, די באלקותו לכל בריה. כמו שיש "אל עולם" יש "אל אמת". יש כאן מסר – שדי ברא אמת. העולם הזה הוא עלמא דשקרא, רק שם אלקים בורא מציאות של שקר (סוד הריבוי המדומה שבשם אלהים, שעל כן הוא גם מופיע כאלהים אחרים), אבל שם שדי בורא תחושת אמת במציאות. אולי המציאות באמת שקר, ואין עולם? הרבי המהר"ש אומר שאני יודע שיש עולם כי כתוב בתורה ("תורת אמת") "בראשית ברא אלהים" – התורה אמת. ס"ת "בראשית ברא אלהים" הן אמת. יש בכל מעשה בראשית שש פעמים ס"ת אמת, כנגד ששת הצירופים של אמת, כאשר העיקר הוא החותם של כל מעשה בראשית "אשר ברא אלהים לעשות" – אמת לפי הסדר. שם שדי חותם את האמת על כל מה שה' ברא. כאן יש איזה רמז וסוד פלאי פלאים.

כדי לראות שסימטרי אני עושה עוד פעולה. היות שיש 9 אותיות – שדי ברא אמת – נוציא רק אותן. מה מיוחד ברבוע של חמש? מתמטיקה קצת  מפותחת. שהוא חבור רבוע של שלש ורבוע של ארבע. יצאו לי כאן תשע אותיות שאני יכול לכתוב רק אותן כרבוע של שלש על שלש, וישארו לי 16 אותיות, שאפשר לצייר כרבוע של 4. נכתוב לפי סדר הופעת האותיות במקור:

ש א מ

א ד ת

ר ב י

שם שדי כאן באלכסון – אותו דבר. ברא הוא המשולש הימני למטה ו-אמת המשולש השמאלי למעלה – רואים כאן השתקפות של הסימטריה המקורית של המלים בצורה מובהקת. אלה תשע האותיות לפי הסדר בפסוק.

עכשו נכתוב את תשע האותיות (המיוחדות של הפסוק התשיעי וכו') כשלש תבות של שלש-שלש אותיות זו מעל זו:

ש ד י

ב ר א

א מ ת

נתבונן ונשים לב שארבע הפנות והנקודה האמצעית של הרבוע הנ"ל הן אותיות ראשית, ועם נצרף את ה-ב של ברא נקבל בראשית. מה נשאר – אדם. נעוץ כאן סופן בתחלתן ותחלתן בסופן של מעשה בראשית, ללמד שתכלית הכל הוא בריאת האדם (ביום הששי, שאף הוא כנגד ספירת היסוד בימי בראשית), שהוא בסוד החותם אמת (הצדיק יסוד עולם) של כל מעשה בראשית.

רמזי האותיות הנותרות – קומו "הוי' איש מלחמה"

נעשה את שש עשרה האותיות שנשארו כרבוע לפי סדר הופעתן:

מ י ם ל

מ ק ו ח

ו א ה ה

י ש ה ו

באלכסון יש מקוה – "ולמקוה המים קרא ימים" בפסוק הבא. יש כאן כבר כוונה למקוה. מקוה יכול להיות גם קומה – "קומה הוי' ויפוצו אויביך". זה חלק המשחק לילדים הכי משעשע מהכל. האותיות כאן לא מסודרות, איני רואה פה מלים מסודרות, רק אוסף. מי פותר חלומות? מי לוקח אותיות מפוזרות ללא סדר ועושה סדר? יוסף הצדיק. כך מסבירים לילד, שכעת מעוררים את ניצוץ יוסף הצדיק שבנו – זה חלום (אותיות מפוזרות בנפש) ואני צריך לפתור אותו. חוץ מיוסף הצדיק, הכהן הגדול עושה כך באורים ותומים – שייך גם לפרשתנו – שהאותיות בלי סדר והוא צריך לקרוא נכון. מה שואלים בדרך כלל באורים ותומים? מלחמות. כשה' ברא את המים, "ולמקוה המים קרא ימים", מה ברא? גם את ים סוף, "וישב הים לאיתנו", לתנאו הראשון שיקרע, אז מן הסתם בקטע הזה בתורה יש רמז לקריעת ים סוף ולשירת הים. כאן הילד כבר צריך להיות ילד טוב שלנו. דבר ראשון שקולט שיש בחלום הזה (במחשבים יש חלונות) שם הוי' ב"ה. מה הפסוק הכי חזק בשירת הים עם שם הוי' – "הוי' איש מלחמה", יש כאן את כל האותיות! נשארו אותיות קומו. איפה כתוב בתנ"ך? יש "קומו… למלחמה" ויש "קומו ברכו את הוי'". איך אפשר לעשות משפט 'קומו הוי' איש מלחמה'? לא מתאים. לכאורה צריך להיות "קומה", כמו "קומה הוי' ויפצו אויביך". אומר – אתם קומו בגלל ש"הוי' איש מלחמה". אל תאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" רק "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". לכן אתם, עם ישראל, קומו – קומו למלחמה וקומו ברכו את ה', והכל מכח "הוי' איש מלחמה". זה המסר לילדים.

אם כן, מה כל הסוד שיצא? יוצא ש-שדי ברא אמת, שתל בבריאה את האמת. אמרנו שהכל יחד שוה ה"פ ש-די, אבל רק הרבוע של שדי-ברא-אמת עולה 958 – הפסוק החותם את מעשה בראשית, "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". מה שנשאר – קומו הוי' איש מלחמה – שוה 612, ברית, היסוד. קימה היא מושג של ברית.  יוסף הצדיק, שבעצם פתר לנו את הרבוע ששוה ברית, כי הוא תקון הברית, ותקון הברית הוא "קומו הוי' איש מלחמה". עד כאן דף העבודה השני לדרדקי. לחיים לחיים.

[ב] בא שש = משה רבנו.

[ג] "כי זה משה האיש" = 703, משולש 37 (משה = 15 פעמים 23) = "ישמח משה במתנת חלקו" (דקאי על מתן תורה, ומה שמשה קבל את התורה באותם ארבעים יום ששהה בהר) = משה משיח (נמצא ש"כי זה [משה] האיש" = משיח). "לא ידענו מה היה לו" = ערב, בחינת ערב רב, כמו שיתבאר.

[ד] חטא ועוד אשם = שטן – השטן אשם בחטא. אבל מי הוא בדיוק (הוא היצר הרע…), במי הוא מתלבש?

[ה] שתיקה כהודאה ר"ת שך – שייך (גם לשון שך, בארמית) לסוגיא של שך דינין שלמדנו לפני שבוע (ובפרט שייך לשרש שכך – "וחמת המלך שככה", וד"ל).

[ו] בסוף צ"ל "וירא העם… אשר עשה משה לעיני כל ישראל" = הוי' פעמים גוף – גילוי עצמות הוי' בגוף. הר"ת = ז פעמים הוי' (יעקב).

[ז] שלש פעמים – בתלתא זימני הוי חזקה – נאמר "ותשקט הארץ ארבעים שנה", אצל עתניאל (השופט הראשון), אצל דבורה וברק ואצל גדעון (ירבעל).

[ח] עשר פעמים מעגל = 1430 = הכל פעמים הוי' וכו'.

[ט] כל 4 החזקות = 780, טל (הוי' אחד) במשולש – 30 פעמים 26: "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

[י] ובעצם כל אחד כפול – שזה ה' וזה לא אני (ותמיד צ"ל בנפש "וקרא זה אל זה", וד"ל). ח פעמים אל = אברהם, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", שגילה מה "שדי באלקותו לכל בריה ובריה".

[יא] לדוגמה: "אחד היה אברהם", "בהבראם" – באברהם ("עולם חסד [לאברהם] יבנה") – יום מקום בשר = אברהם אברהם אברהם. וביחד עם "הוי' אחד", כללות הכל, עולה 770, כאשר "יום אחד… מקום אחד… בשר אחד… הוי' אחד"  (הוי' אותיות) = 822 = 6 פעמים 137 = 2 פעמים תהו, יש מאין של מעשה בראשית.

[יב] זה כה (ה ברבוע) = 37, זה מסכה (ה בחזקת ג) = 137 כנ"ל. ההפרשים הם 13 ו-113, שני מספרי השראה, ה-3 וה-8. על דרך זה: זה ועוד "ויעשהו עגל מסכה" (ה חזקת ד) = 637 = 7 ברבוע פעמים 13 = יראת הוי' (= הוי' תורה – כולא חד), וההפרש = 613, מספר ההשראה ה-18. זה ה (ה בחזקת א) = טוב (של מעשה בראשית – "וירא אלהים את האור כי טוב"; 12 ברבוע ועוד 5 ברבוע = 13 ברבוע). 17 37 137 637 = 828 = 4 פעמים 207, הערך הממוצע = אור (רז, אין סוף כו'). 12 (זה) ועוד 3125 (5 בחזקת 5) = 3137 ועם 828 הנ"ל = 3965 – הערך הממוצע של ה המספרים = 793 (סוד שארית החדש) = 13 פעמים 61 (שני מספרי השראה ראשוניים) = מספר ה"מגן-דוד" ה-זה!