חושך הצרעת ואור המילה

פרשת "תזריע" פותחת בדיני יולדת, אך לאחר מכן עוסקת רובה בדיני צרעת. ידוע הכלל ששם הפרשה הוא כותרת הכוללת את כל ענייני הפרשה. לכן ברור שהשם "תזריע" ו"תורת היולדת" נוגעים גם לנושא העיקרי של הפרשה – הצרעת. ויותר מכך, נראה שהקדמת ענייני הלידה הוא על דרך "מקדים רפואה למכה" – המכה והמחלה הכללית בתורה היא הצרעת, וסביר שמה שנכתב קודם לכן רומז לרפואתה.

רמז מובהק לכך בפסוק (המיותר לכאורה) בפרשת היולדת: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", ממנו למדו חז"ל שמילה דוחה צרעת, ויש למול אף אם בכך האדם קוצץ בהרת (ועובר על הלאו של 'השמר בנגע הצרעת'). לימוד זה מפרשת תזריע רומז בפנימיות כי בכח כל פרשת יולדת – ובפרט בכח שמירת הברית – לבטל ולהעביר צרעת מהאדם, ומאידך אפשר ללמוד כי הצרעת עצמה נובעת מפגם הברית ומתפשטת מעור העורלה דווקא. בהפשטה דחיית המילה את הצרעת היא דוגמא לכלל שמצוות עשה דוחה את לא תעשה על דרך דחיית האור והחיוב את החושך והשלילה. כאשר אור המילה דוחה את חושך הצרעת הוא פועל בה רפואה כנודע שרפואה היא אותיות אור פה העולה בגימטריא אור מילה.                                                                                                                                                         ("מעיין גנים")

המשך »

פריצה אל האינסוף

פרשת שמיני בתורה היא הפרשה היחידה בתורה שנקראת על שם מספר. פרשה זו נזכרת בגמרא בקידושין בהקשר לסופרים אשר "סופרים כל האותיות בתורה". מדוע שמונה הוא מספר כה עיקרי בעניין הסופרים? ראשית, המספר שמונה רומז כשמו לסופר שֶׁמּוֹנֶה את כל אותיות התורה. שמונה הוא המספר שעובר את שבעת ימי ההיקף. מספר זה הוא גם החזרה ל-א' (כמו החזרה במוצ"ש ליום ראשון) וגם פריצה אל האינסוף, אל מה שמעבר לטבע המדוד והמוגבל. תכונות אלה של השמונה בולטות במיוחד "ביום השמיני" בפרשתנו. מחד יום זה (שהיה יום א' בשבוע, יום א' בחודש ויום א' בשנה המתחילה מניסן) חזר ל-א' באופן המובהק ביותר, ונטל עשר עטרות של "ראשון": "עשר עטרות נטל אותו היום: ראשון לבריאת העולם, ראשון לכהונה, ראשון לנשיאות, ראשון לשכינה, ראשון לעבודה, ראשון לברכת כוהנים, ראשון לראשי חודשים, ראשון לאיסור במה, ראשון לאכילת קדשים וראשון לירידת האש". ומאידך היה היום השמיני פריצה מההכנה האנושית בשבעת ימי המילואים להשראת אור אינסוף במשכן.

("מעיין גנים")

המשך »

בשם כל ישראל

יסוד עיקרי שחידשה החסידות הוא שמצווה היא מלשון צוותא וחיבור – שקיום צו אינו רק מילוי פקודה מרוחקת, אלא יש בו גם מימד של חיבור וקשר קרוב יותר. בדרך כלל מתפרש כי במצווה יש צוותא וחיבור בין נפשו של מקיים המצווה לבין הקב"ה, המצוֵה עליה. באופן כללי יותר, ובפרט כשהאדם מקיים את המצווה כראוי – כ"חסיד המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה, צוותא וחיבור בין ה' לכנסת ישראל, השכינה. הנוסח המקובל של כוונה כזו במצווה הוא "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה… בשם כל ישראל". בנוסף על עצם כוונת היחוד מכוון החסיד גם לקיים בכל מצווה "בשם כל ישראל", ובכך להוציא כל יהודי ויהודי ידי חובת מצווה זו. דווקא כאשר נעשית המצווה "בשם כל ישראל" – במודעות של קיום משותף ע"י כל היהודים – יש בכך יחוד קוב"ה ושכינתיה "בתחתונים", משום שהשכינה, כנסת ישראל, מופיעה ומתגשמת במלואה בעם ישראל הממשי, והיחוד האלוקי מתחולל בעולם הזה התחתון. אם כן, מתברר כי בקיום מצווה יש גם צוותא וחיבור בין כל היהודים, ומתוך כך גם צוותא וחיבור של ה' עם מציאות העולם התחתונה.                                                                                                                                      (מתוך "מעיין גנים")

המשך »

דבר השבוע

בפתיחת פרשתנו בולטת הא' זעירא במילה "ויקרא". מאידך אנו מוצאים א' משונה גם בספר "דברי הימים" הפותח במילה "אדם" בא' רבתי (גדולה). מובן כי הא' רבתי משתייכת לאדם הראשון באופן מהותי ומעידה על מצבו. ומכך יש להשליך על הא' זעירא של "ויקרא" ולומר כי גם היא באה לתאר את מצבו הנפשי של האדם אליו מגיעה קריאה זו. חטאו ונפילתו של אדם הראשון נבעו מכך שהרגיש מאוד את מעלת עצמו, שחש בכך שהוא יציר כפיו של הקב"ה והתמלא בישות על כך. הא' רבתי שבאדם מבטאת את הרגשת מעלת עצמו, שבסופו של דבר גרמה לשבירה ונפילה של חטא עץ הדעת – יומרת "והייתם כאלוקים". תיקון ההתנשאות ותחושת הגדלות הזו היא בא' זעירא של ויקרא ביכולת של משה רבנו להקטין ולמעט את עצמו. מגמת ספר "ויקרא" היא תיקון חטא אדם הראשון בקיום ציווי ה' "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – בנכונות האדם ורצונו להקריב ולהתקרב לה', דווקא מתוך התחושה שהוא מצד עצמו קטן וזעיר.

(עפ"י מעיין גנים")

המשך »

דבר השבוע

פרשת ויקהל עוסקת בציווי משה לישראל על עשיית המשכן וכליו כהמשך לפרשיות המשכן הקודמות. אמנם פתיחתה היא בציווי על שמירת שבת, ורק המשכה דן במלאכת המשכן. קשר השבת למשכן הופיע גם בפרשה הקודמת, שחתמה את ציווי המשכן וכליו מפי ה' למשה בצווי על השבת. קשר זה, החוזר בשתי הפרשות, רמוז גם בפסוק "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו". מסמיכות השבת והמשכן למדו חז"ל שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת, ומתוך כך גם למדו כי ל"ט המלאכות שבמשכן הן הן המלאכות האסורות בשבת. כלומר – הפרשיות מוצבות כמנוגדות – כעשייה הדרושה בימות החול מול השביתה המוחלטת הדרושה בשבת. ובהפשטה: ציווי המשכן מסמל את ששת ימי החול, ימי המעשה בשלמותם מול ציווי השבת המבטא כמובן את יום השבת.

בפרשיות הקודמות הוקדם ציווי המשכן לשבת, ואילו בפרשתנו מוקדמת שבת למשכן. ואם כן המבנה הכולל משכן-שבת-שבת-משכן הוא מבנה של חול-שבת-שבת-חול המקביל לסוד ההיקף: עליית ימות החול עד לשבת ולאחר מכן ירידה מהארת השבת – הכל בסדר של "רצוא ושוב", רצוא מהחיים בימות החול לקראת השבת ו"שוב" ממנוחת ועונג השבת אל תוך ימות החול. שתי בחינות השבת רומזות למדרגה אחת בשבת, שאליה מכינים ימות החול שלפניה – כאשר עצם המודעות לכך שכל ימי השבוע מכינים לשבת משרה השראת קודש על כל יוזמות השבוע – ולמדרגה שנייה בשבת, שהיא המברכת בהצלחה את ימי החול שיבואו לאחריה.                                                                                     ("מעיין גנים")

המשך »

דבר השבוע

פרשת ויקהל עוסקת בציווי משה לישראל על עשיית המשכן וכליו כהמשך לפרשיות המשכן הקודמות. אמנם פתיחתה היא בציווי על שמירת שבת, ורק המשכה דן במלאכת המשכן. קשר השבת למשכן הופיע גם בפרשה הקודמת, שחתמה את ציווי המשכן וכליו מפי ה' למשה בצווי על השבת. קשר זה, החוזר בשתי הפרשות, רמוז גם בפסוק "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו". מסמיכות השבת והמשכן למדו חז"ל שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת, ומתוך כך גם למדו כי ל"ט המלאכות שבמשכן הן הן המלאכות האסורות בשבת. כלומר – הפרשיות מוצבות כמנוגדות – כעשייה הדרושה בימות החול מול השביתה המוחלטת הדרושה בשבת. ובהפשטה: ציווי המשכן מסמל את ששת ימי החול, ימי המעשה בשלמותם מול ציווי השבת המבטא כמובן את יום השבת.

בפרשיות הקודמות הוקדם ציווי המשכן לשבת, ואילו בפרשתנו מוקדמת שבת למשכן. ואם כן המבנה הכולל משכן-שבת-שבת-משכן הוא מבנה של חול-שבת-שבת-חול המקביל לסוד ההיקף: עליית ימות החול עד לשבת ולאחר מכן ירידה מהארת השבת – הכל בסדר של "רצוא ושוב", רצוא מהחיים בימות החול לקראת השבת ו"שוב" ממנוחת ועונג השבת אל תוך ימות החול. שתי בחינות השבת רומזות למדרגה אחת בשבת, שאליה מכינים ימות החול שלפניה – כאשר עצם המודעות לכך שכל ימי השבוע מכינים לשבת משרה השראת קודש על כל יוזמות השבוע – ולמדרגה שנייה בשבת, שהיא המברכת בהצלחה את ימי החול שיבואו לאחריה.                                                                                     ("מעיין גנים") המשך »

דבר השבוע

כתוב בפרשה "הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך". זהו פסוק עיקרי בפרשה, בהיותו חותם את חטא העגל ואת שלבי הסליחה שבעקבותיו – הסיפור העיקרי ב"כי תשא". לאחר תחנוני משה לבל יכלה ה' את ישראל, ולאחר שלבי הסליחה ומתן הלוחות השניים, מגלה ה' את י"ג מידות הרחמים שלו – בעת רצון זו מבקש משה שה' ילך בקרב עם ישראל, וה' כורת עמו ברית על כך.

ברית היא התחייבות שההבטחה או הקשר בהם מדובר יהיו 'ללא תנאי' – ללא תלות בנטיית הלב המתחלפת או בנימוקי השכל. בכוחות הנפש ובספירות העליונות שייכת כריתת הברית לספירת היסוד המקשרת ומחברת את כורתי הברית, אך כֹּרת ברית הוא אותיות כתר ברית. בכריתת ברית יש המשכה מהכתר, מהעל מודע שמעל השכל לכח הברית של ספירת היסוד. כה גדול הוא כח ה"כֹּרת ברית", עד שגם במקרה בו מתחייב לכאורה ריחוק ו"ספר כריתת" בין השניים – וביחס לה', גם אם האדם מתחייב כרת ע"י שניתק חבל ההתקשרות בינו לבוראו (ואף אם עבר על כל תרי"ג מצוות התורה ו-ז' מצוות דרבנן וניתק את כל כת"ר נימי ההתקשרות) – בכל זאת נשמרת הברית, וממילא נותרת האפשרות התמידית לשוב בתשובה ולתקן את הכרת.

(מתוך "מעיין גנים") המשך »

עצם הנשמה

פרשת תצווה נקראת סמוך ל-ז' באדר – יום הולדת ופטירת משה רבנו. מפליא שזו הפרשה היחידה לאחר הולדת משה ששמו לא נזכר בה כלל. החסידות מסבירה כי דווקא הפרשה ממנה 'נעלם' שמו של משה היא הפרשה הקשורה ביותר עם עצמותו של משה רבנו. שם האדם מאפשר לזולת להתייחס אליו. מצד האדם עצמו אין לשם כל חשיבות, וכשהוא נמצא בינו לבין עצמו אין הוא משתמש בשמו. באופן רחב יותר השם מגדיר את היחס של האדם לעולם, ובמדרגה הגבוהה ביותר יחס זה הוא הגדרת שליחותו של האדם לעולם – אלא שיחס זה אינו עצמי ומהותי לנשמה. מעידה על כך העובדה ששמו של האדם משתנה מגלגול לגלגול, ועד שגם משה רבנו עצמו חוזר לעולם "בכל דרא ודרא" בשם אחר – ביציאת מצרים הוא קרוי משה, בדורות התנאים הוא קרוי שמעון (רשב"י) וכך משתנה שמו מדור לדור. ההתייחסות לאדם עצמו ולא רק לשמו מעידה על התייחסות עמוקה – התייחסות לעצם האדם כמות שהוא ולא לשם המאיר ומתגלה ממנו אל הזולת. כך הזכרת משה רבנו בשם יוצרת ריחוק ומאפשרת יחס רק לחלק הגלוי של נשמתו. לעומת זאת ההתייחסות הישירה למשה ללא קריאה בשם "ואתה תצווה… וייקחו אליך" – היא פנייה לעצם נשמתו.       ("מעיין גנים")

המשך »

דבר השבוע

בפרשת תרומה מגיעים לתכליתם בריאת העולם, גלות מצרים והיציאה ממנה ומתן תורה. בניית המשכן מממשת ומגלה את תכלית קורות העולם: "תכלית בריאת העולם הזה, שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". הפרשה נקראת תמיד משנכנס חודש אדר, הרומז לתכלית זו – לכך שאלופו של עולם דר בתחתונים. שמחת אדר היא (בין השאר) על כך שסוף סוף נתגלתה תכלית הבריאה, וחודש אדר עצמו הוא 'חודש תכליתי' – החודש האחרון בשנה, תכלית כל מעשי השנה. האבות החלו לגלות את הקב"ה בעולם, אך הם פרסמו רק את מציאות ה' – הודיעו שקיים אלוה בורא עולם המנהיג את הבירה. תחושה במהות האלוקות לא היה בכח האבות לגלות בתוך העולם. במתן תורה כבר ירד ה' עצמו על הר סיני, אך גם ירידה זו רק נשקה לעולמנו – בגילוי אלוקי חד-פעמי שחדר את המציאות כולה וערער את ממשותה – ולא חדרה לתוכו ממש. רק במשכן ובמקדש ירדה השכינה עצמה לתוך העולם הזה – לנוכחות אלוקית קבועה המוגבלת במקום גשמי, באוהל ובמשכן – ונעשתה לעצמות ה' דירה בתחתונים.        ("מעיין גנים")

המשך »

דבר השבוע

פרשתנו פותחת "ואלה המשפטים", ודרשו חז"ל: "'ואלה' מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני". החיבור שב"ואלה" מקשר את פרשת משפטים למתן תורה שבפרשת יתרו. יש בחז"ל שלוש דרשות לגבי הסמיכות בין פרשת משפטים לציווי על בניין המזבח והאיסור "ולא תעלה במעלות על מזבחי" שבסיום פרשת יתרו. א. נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח. ב. מנא הא מילתא דאמרו רבנן "הוו מתונין בדין"? דכתיב "לא תעלה במעלות" וסמיך ליה "ואלה המשפטים". ג. מניין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש? שנאמר "לא תעלה במעלות" וסמיך ליה "ואלה המשפטים".

מהדרשה הראשונה שיש לשים את הסנהדרין אצל המזבח, ניתן ללמוד על המהות הכללית של עבודת הדיינים: היחס בין הקרבת הקורבנות על המזבח לבין הנהגת העולם ע"י הסנהדרין הוא יחס של "רצוא ושוב" – המזבח מבטא את עוצמת העלייה של העולם ב"רצוא" כלפי שמיא, ואילו הדיינים מיישבים את האור האלוקי בעולם בהנהגת מציאות העולם ברחמים ע"פ צרכי היום-יום. תפקיד זה של "שוב", של המשכת וגילוי אור התורה (=רצוא ושוב) כך שיחדור אל המציאות עד לפרטי פרטיה, הוא תפקידם של הדיינים. זה גם המסר העולה מקישור "משפטים" ל"יתרו" אחרי הרצוא של "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים" הדבר הראשון שמוריד משה בתנועת שוב הוא פרשת דינים. רק לאחר הלהבת לב ישראל בעבודת המזבח יכולים הדיינים להגיע לדין אמת אלוקי. והרמז: סנהדרין המזבח=אמת.                                     (מתוך "מעיין גנים")

המשך »