התוועדות אצל הרב גלוכובסקי פורים תש"ע (מוצ"ש תצוה)

חלק א'

כשאנחנו מתבוננים בסיפור של המגילה, אז אחד מהדברים שהרבי מביא, את התורה של בעש"ט, הקורא את המגילה למפרע לא יצא. למפרע – כתוב בהלכה, שאם אדם יקרא את המגילה בצורה לא מסודרת – פרק ז, ו וכו' – אז לא יצא. צריך לקרא את זה לפי הסדר. אומר הבעל שם טוב שהקורא את המגילה למפרע פירושו יותר פנימי, שאם מישהו קורא את המגילה למפרע – כסיפור שקרה פעם – אז לא יצא. צריכים לקרוא את מגילה – כי זה קורה עכשו. צריכים להסתכל על המגילה – שזה קורה עכשו. צריך להרגיש שאתה חי את העניין. בלי זה – זה סיפור יפה.  מי הי' חסיד שפעם אמר "סיפור יפה אבל קצת ארוך מדאי"? ר' זלמן משה? אנחנו מדברים על הסיפור של המגילה שקורה עכשו.

אז קודם כל, יש אחד מהנקודות שאתה רואה במגילת אסתר, דבר והיפוכו. כשלוקחים את אסתר לבית המלך – אז אין אסתר מגדת את מולדתה. כי מרדכי אמר לה לא לגלות. ופעמיים זה כתוב שהיא לא מגלה, בגלל שהיא עושה מה שמרדכי אומר לה לעשות. לאידך אנחנו רואים, שכשהגזירה התפרסמה, ומרדכי היהודי הולך ברחובות העיר ויזעק זעקה גדולה, ואז ותתחלחל המלכה, היא מתחילה לשאול על מה זה? ומספרים לה, ואז מרדכי היהודי אומר לה, תלכי למלך עכשו, לבקש על העם שלה. והיא עונה בחזרה, שזה כבר חודש שלא נקראתי, ואם אני אלך למלך עכשו – אז החוק הפרסי אומר שאם אתה נכנס לחצר הפנימי – אם הוא לא יושיט שרביט הזהב – אז אתה גמור… מה הוא עונה לא בחזרה? מה את חושבת? שבזה את תצילי את עצמך מהגעשעפט? גם את ובית אביך ילכו פייפען, ורוח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר, ו… מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות – בשביל זה!

ואז היא אומרת: בסדר, או קיי. אם ככה…

להרבי יש שיחה, שהוא אומר, שמרדכי אמר שלוש טענות: "אל תדמי בנפשך" – כאילו שאת יכולה לצאת מזה, "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" ו"מי יודע אם לעת כזאת". מה זה "ומי יודע אם לעת כזאת"? הרי זו הטענה השלישית – היא הכי חזקה! אומר הרבי, שמרדכי רמז לה, שלכל יהודי יש לו סיבה, למה שהנשמה שלו יורדת למטה. וזה דבר שהוא למעלה מטעם ודעת. זה – גורל. ולפי הקשיים שיש לאדם – הוא יכול לדעת הרבה פעמים, שזה הסיבה, למה שהנשמה שלו ירדה לעולם הזה. או – אומר הרבי בשיחות אחרות – איך החיים שלו מתגלגלים בהשגחה פרטית, שהוא מוצא את עצמו באיזה שהוא תפקיד, באיזה שהוא עניין – אז הוא צריך לדעת, שאם הקב"ה גילגל אותו באיזה עניין – סימן שזה שייך אליו. או זה, או זה. קשיים… אם הרבי אומר לבן אדם – אז ודאי! הרבי אומר ברוח קדשו, ושולח את האדם לעניין שלו. אבל – זה נקרא גורל. זה למעלה מטעם ודעת. וכמו שהגמרא אומרת על אבוה של רב זירא – אבוך במאי הוה זהיר טפי? והגמרא אומרת – במצות ציצית. זה כתוב בתניא באגרת הקודש. מה זאת אומרת? הרי יש תרי"ג מצות התורה? – בודאי שהוא קיים את כל תרי"ג מצות התורה. אבל הוא שאל מה הי' השער, איזה מצוה הי' עיקר עניין, שכל שאר המצות שלו עלו לשמיים דרך המצוה הזאת? כל אחד יש לו עניין שלו.

סיפרתי את זה בכמה הזדמנויות, שהי' יהודי שהוא כתב להרבי שהוא רוצה להתגרש. הוא הי' נשוי שנתיים, וכתב שהוא רוצה להתגרש. והרבי כתב לו בחזרה, שאריז"ל כותב, שכל אדם צריך לקיים את כל תרי"ג מצות התורה. כל נשמה. ואם היא יורדת למטה לעולם הזה, והוא לא השלים לקיים את כל התרי"ג מצות התורה, אז הנשמה שלו צריכה להתגלגל עוד הפעם, כדי להשלים את מה שלא קיים. אם הוא לא הי' כהן בגילגול ראשון, הוא צריך להתגלגל בכהן בגילגול שני, כדי לקיים את המצות שמוטלת על הכהונה. הדברים היחידים שלא מתגלגל עוד פעם – זה המצות שמוטלות על המלך. כי המלך מוציא אותם ידי חובה. אבל אם יש מצות אחרות שלא קיים – הוא צריך להתגלגל עוד פעם לעולם הזה. מה קורה כשהאדם מתגלגל עוד פעם למטה לעולם הזה, בגלל שבוא נגיד, הי' חסר לו במצות צדקה, הי' קמצן? הוא למד תורה, הוא התפלל כמו בן אדם, אבל לא נתן צדקה כמו שצריך. אומר הרבי – על מצות אחרות, שהוא כבר תיקן בגילגולים הקודמים – זה הולך לו חלק. אבל המצוה, שבשבילה הנשמה שלו ירדה למטה – זה לא הולך לו. כי השטן יודע, שכל תיקון הנשמה שלו תלוי במצוה הזו שהוא צריך לקיים – לכן הוא עושה לו קשיים. אז הרבי כותב לו: כנראה, כפי המכתבים שאני מקבל ממך, הקשיים שיש לך בשלום בית – כנראה הנשמה שלך ירדה למטה לעולם הזה בשביל לתקן את העניין של שלום בית. ונותן לו ברכה. כשקראתי את המכתב הזה בפעם הראשונה – לא ידעתי למי הרבי כתב את המכתב הזה. כי הרבה מכתבים באיגרות קודש – הם הורידו למי הי' המכתב, לשמור על סודיות הפרט. אבל בדרך לא דרך –הגיע אלי אח"כ מישהו שמכיר את המשפחה,  וסיפר לי, שהבן אדם הזה קיבל את המכתב הזה מהרבי. זה הי' זוג שהם גרו בקהילה חבדית באיזה שהוא מקום בעולם. זה הי' א' מהסודות, שאף א' לא הבין – איך הזוג הזה חיים כ"כ יפה ביחד. הם היו כ"כ שונים א' מהשני. ובכל זאת – הי' להם שלום בית למופת. הוא גילה לי את זה – אחרי שקיבלתי את המכתב הזה מהרבי, שכל תיקון הנשמה שלי תלוי בזה – אז אני שמתי את כל כובד המשקל על העניינים אלו, שהם יהיו כמו שצריך, שהבית יתנהל על מי מנוחות כמו שצריך. הבנתי שזה תיקון הנשמה.

אומר הרבי, שמרדכי אמר את הטיעון השלישי, ומי יודע, אם לעת כזאת הגעת למלכות, הוא רמז לה, "ומי יודע" – זה לא שייך לדעת. זה למעלה מטעם ודעת. את הגעת למלכות בשביל הרגע הזה, בשביל להציל את עם ישראל. זה הגורל שלך, ובזה תלוי שלימות הנשמה שלך. זה "מי יודע", זה דרגא שמעל הדעת, זה שייך לעניין של הגורל שהחיים שלך, המומנט הזה עכשיו, הרגע זה, בזה תלוי כל עניינך.

כשהיא שמעה את זה – אז היא הולכת על מס"נ על זה.  

אבל מה? קודם כל זה מלמד ג"כ שברגע שהבן אדם בהשגחה פרטית הוא יודע מה עניינו, שמתגלגל לו משהו, או לפי קשיים – אז לא שייך רק עבודה רגילה. צריכים מס"נ. עוד מעט נדבר מה זה מס"נ. אבל – צריכים מס"נ.

אבל אני מגיע לנקודה הבאה. שאסתר – היא אומרת לו – בסדר, אני הולכת , אבל יודע מה? – צומו עלי שלושה ימים, לילה ויום. שלושה ימים. זה ערב פסח. כלל ישראל שיצומו שלושה ימים. זאת אומרת לא יהי' ליל הסדר. יש מחלוקת בזה. במפרשי המגילה יש מחלוקת, אם הצום הי' ג"כ בלילה – כל הלילה או לא. אבל במגילה זה כתוב – לילה ויום. והרבי אומר, שזה משמע מהמגילה, שג"כ טף צמו. כי הגזירה הי' על טף. זה הי' פעם יחידה בהיסטורי'ה, שגם הילדים צמו. ו-צמים, שלושה ימים של צום… אתה יודע איזה בלגן זה כשאין פסח? אין ליל הסדר? זה בלגן! זה אחריות כבדה! אח"כ היא ניגשת למעשה עם משתה יין, מה את רוצה, עד חצי מלכות, והיא אומרת – מחר אני אגלה לך את הסוד… ואתה רואה שהיא משתמשת עם טקטיקות למיניהם, עד שבסופו של דבר היא מפילה אותו… הגמרא שואלת – למה היא היתה צריכה לעשות את המשתה, ופעמיים משתה, והגמרא אומרת, שאחד מהסיבות – כדי שאחשוורוש יתחיל לחשוד בהמן, שאולי יש קנוניא, בין אסתר להמן, לכן אחשוורוש לא הי' מסוגל לישון בלילה, בלילה ההוא ננדה שנת המלך, וכתוב בתרגום, שהמן ג"כ לא ישן – הוא הי' עסוק בהכנת העץ, אסתר לא ישנה, בגלל שהיתה עסוקה להכין את המשתה, מרדכי לא הי' ישן, כי לא הבין מה הולך פה – משתה יין… אף א' לא מבין… הגמרא אומרת שהיא עשתה את המשתה בכדי שגם יהודים ייכנסו ללחץ, והגמרא אומרת עוד טעם – כדי שהמן יהי' יותר מדאי בטוח, שלא יהי' לו זמן להתארגן, הוא חושב שהוא הגדול, אז הוא לא יחשוב, לא הי' לו חשד אפילו,שהולך להיות… ויצא לתפוס אותו ככה, על המקום… אז היא עשתה כל מיני טקטיקות.

אז מה אנחנו רואים? המדרש אומר, מרדכי בדורו כמשה בדורו, מרדכי הי' שקול כמו משה, אתה רואה שמרדכי הוא משה רבינו של הדור, הוא המנהיג של הדור. ומה שהוא אומר לאסתר – היא לא זזה. אם הוא אמר – גמרנו! ואפי' שמספרים לנו, שהיא אומרת, שזה סכנת נפשות – בכל זאת יש לה איזה שהוא נפש הבהמית, שהיא מפחדת – אז הוא דוחף אותה קדימה. לא! צריכים להמשיך!

אבל פתאום אתה רואה, שיחד עם זה שהיא לא עושה שום דבר בלי שמרדכי אומר לה, פה היא צריכה לנצל את הראש שלה, את האינטואיציות שלה, הטקטיקות – היא לבד בונה, כדי להפיל את המן לתוך פח.

בוא נגיד שזה משל. והנמשל – אנחנו חסידים של הרבי. וצריך להיות אצלנו את הנקודה, שאנחנו עושים מה שהרבי רוצה. אנחנו לא זזים. הרבי ביקש הפצת המעינות חוצה…

בקיצור. המשל והנמשל.  יש מה שהרבי אומר לנו לעשות. פשוט! "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה" – אנחנו לא זזים! אבל יחד עם זה שאנחנו עושים מה שהרבי ביקש מאתנו, הרבי רוצה, שאנחנו נפעיל את הראש שלנו ג"כ – נפעיל את הראש ואת הלב, איך לקיים את מה שהוא ביקש.

הי' פעם סיפור שהרבי הקודם סיפר, שהי' אצלו איזה משולח. משולח – זה מי שמגייס כספים. שד"ר.

אתה יודע מה זה נקרא מגייס כספים? הי' חסיד שקראו לו ר' אברהם מאיור. הוא הי' פה בארץ, ואח"כ הוא התגלגל לאמריקה, הוא הי' מגייס כספים בשביל הישיבה. הוא הי' בא לטורונטו, איפה שגדלתי,  לגייס כספים. מה הי' הסדר שלו?  קודם כל, הוא ישן בבית כנסת. הי' לו חדר בצד, שמה הוא ישן. הי' מגיע כמעט לחודש ימים, שלושה שבועות, לגייס כספים. הוא הי' מתפלל באריכות עד 11-12 בצהרים, אחר כך הי' יושב ולומד על מנחה-מעריב, וגם הי' אוכל איזה קופסת סרדינים, בבית כנסת, ואחרי מנחה מעריב מישהו הי' לוקח אותו למישהו להתרים אותו, הי' הולך לאחד או שניים, וחוזר לבית הכנסת, יושב ולומד עד אמצע הלילה – זה הי' פעם "שד"ר". 

מה אגיד לכם? אנחנו נהנינו – הוא הי' מתוועד, התוועדויות, ושבתות, וישבו אתו, וכו'. מה שהוא השפיע על האנשים בקהילה בטורונטו ממסע של הגיוס כספים שלו – הוא הי' זורע רוחניות – ואני לא ידוע כמה הוא הי' מקצר גשמיות. הי' עליו טענות, כי הרבי אמר לו לא לבוא לאמריקה. והי' שנים רבות, שהרבי לא ענה לו על לחיים בהתוועדות, הוא הי' יהודי חסידי, אני לא הולך לשפוט אף אחד – אני הולך לספר מה שאני ראיתי.

בקיצור, הי' משולח, שהרבי הקודם שלח אותו לאיזה שהוא מקום. והשליח הזה הגיע להרבי הקודם ליחידות, והוא מתחיל לשאול את הרבי הקודם על השליחות שלו פרטי פרטי פרטים. והרבי הקודם עונה לו. כשהוא יצא מהיחידות – הרבי הקודם אמר להרבי שלנו: הוא מתנהג כבן יחיד מפונק. כל דבר אני צריך להכניס לו את הכפית בפה.

שולחים אותך לשליחות, נותנים לך… – עכשו לך לפעול! סומכים עליך שאתה תשתמש עם הראש ועם הלב כמו שצריך ותפעל! כמו שאתסר עשתה! מרדכי אמר לה לעשות משתה יין ועוד משתה יין וכל הגעשעפטן? היא הכירה מה שקורה בתוך ארמון המלך, היא הבינה את העניינים, אז היא עבדה לפי זה. מצד אחד זה אחריות כבדה. כי ברגע שהיא משתמשת עם טקטיקות – אתה לא יכול לדעת מה יוליד יום! אבל מצד שני – אין ברירה! אתה בשליחות, אתה צריך לפעול – אתה נמצא בחזית! יש לך מאמר מרדכי, יש לך מה שהוא אומר לך לעשות, אבל אח"כ אתה צריך לעשות גם כן. אתה צריך לפעול! ומי מביא את ישועה והצלחה לכלל ישראל? זאת אסתר! היא מביאה את הישועה והצלה לכלל ישראל, לא מרדכי! לכן זה כתוב במפורש, שבגלל שהיא מסרה את הנפש, הרבי אומר את זה בשיחות – שלמה זה נקרא מגילת אסתר, ולא מגילת אסתר ומרדכי? בגלל שהיא בפועל מסרה את הנפש בשביל העניינים! ומי שמוסר את הנפש בפועל – עלי'ה נקרא המגילה. זה אומר שהנצחון והישועה הי' דרכה.

והרבי הקודם פעם אמר בשיחה, שהמפקדים הם נותנים את הפקודות, אבל זה חייל הפשוט שהוא נמצא בחזית, שהוא מבצע והוא מביא את הנמצחון.  אז זה ברור, שמרדכי היהודי – מרדכי שקול כמשה, והוא עושה את הכל, הוא נותן את המאמר, הוא נותן את הכיוון, אבל בפועל ממש אנחנו נמצאים בחזית, ואנחנו צריכים לעשות את העבודה שלנו. איי – אתה עייף ויגע? – אז צריכים ללמוד עוד חסידות! צריכים ללמוד עוד שיחה, ועוד מאמר ועוד מכתב, וקווי ה' יחליפו כוח! הקב"ה יתן כוח! צריכים שיהי' כוח.

אז צריכים להגיד לחיים שאנחנו נדע – אנחנו בחינת אסתר המלכה, והקרב הגדול עכשו על ביאת המשיח – לגרום את ה"והנפוך הוא" לכל העניינים – שכל ההעלמות והסתרים יתבטלו – אנחנו בקרב הגדול עכשו. וזה – התקפיד שלנו. אנחנו צריכים להיות צמודים למאמר מרדכי, למה שהרבי אומר, אבל – לבצע את השליחות מה שמוטל עלינו.

לחיים לחיים!

חלק ב'

אחרי שהגעתי לרחובות, הסתובבתי עם זושה פרטיזן, יצא לי להסתובב אתו כמה פעמים לכל מיני עניינים. ר' זושה הי' איש כללי, על המצבה שלו כתוב, שהוא חרש וזרע בכרם חב"ד של אה"ק, שהרבי הכניס אותו לכל עניינים, והוא ידע מה שקורה בכל הארץ, כל מיני עניינים גרמו לזה שהסתובבתי אתו. א' מהסיבות – שפשוט הי' לי רכב, זה הי' א' מהסיבות. לפעמים זה עוזר עניינים כאלו. התחלתי לראות כל מיני עניינים שנעשים בארץ, כל מיני דברים בעניינים הכלליים של ארצנו הקדושה, וגם ובעיקר – בעניינים הכלליים של חב"ד בכל מיני מקומות. כחסיד – הי' ידוע לי שצריכים לכתוב מכתבים להרבי, ואני פתאם התחלתי לראות כל מיני דברים שחסרים ולא מושלמים, אז אני טסתי להרבי בחג השבועות, דאגתי לפני הטיסה ללכת למקוה, שיהי' לי אפשרות לכתוב את המכתב להרבי כמו שצריך. ישבתי בטיסה, הי' לי זמן, וכתבתי מכתב מפורט להרבי שמונה עמודים – אף פעם לא כתבתי כזה מכתב ארוך להרבי, אבל עם הרבה הרבה נושאים. מה שעשיתי – תוך כדי שאני כותב את זה – פתאום זה יצא כל כך ארוך – אז עשיתי מספרים, וג"כ עשיתי כותרת ראשית, על מה הנושא. אמרתי לעצמי – אולי הרבי ירצה רק לתת מבט – להקל על העניינים. וכתבתי את זה, הגעתי לניו יארק, דבר ראשון נסעתי ל770, והכנסתי דרך המזכירות את המכתב. ואני אגיד לכם את האמת – הרגשתי מאד טוב. הרגשתי שאני נותן להרבי אינפורמצי'ה מהחזית, אינפורמצי'ה מדוייקת, שרוב האנשים אין להם את זה.

מידי יום ביומו אני נכנס ל770, ואני הולך למזכירות של הרבי, ואני שואל, האם יש תשובה מהרבי. ולא הי' תשובה. עד שהגיע יום אחרון. יום אחרון אמרתי לר' לייבל גרונר, אני היום אחרי מנחה צריך לארוז את המזוודות, יש לי טיסה בשש, אני נוסע, ומכיון שאין תשובה – אם יהי' תשובה – תודיע לי בארץ ישראל. מתי אתה יוצא? – אמרתי, אחרי מנחה אני אעמוד בפרוזדור, האנשים שהיו נוסעים היו עומדים בפרוזדור, מהבית מדרש לחדר של הרבי יש פרוזדור, הרבי הי' עובר והי' מברך אלו שנוסעים. אני אהי' בפרוזדור אחרי מנחה, אחר כך אני הולך לבית של אחי, ואני אורז את המזוודות ואני נוסע. עמדתי בפרוזדור, והרבי יצא אחרי מנחה והוא ראה אותי, והוא אומר לי "פארט געזונטרהייט", ו"בשורות טובות", והרבי נכנס לחדר שלו. אני חזרתי לאחי, ארזתי את המזוודות, ואני הזמנתי מונית, הכנסתי את המזוודות במונית, ואני כבר מתיישב במונית, ואחי מהחלון צועק לי ואומר לי שיש תשובה. המזכיר של הרבי, הרב גרונר, צלצל עכשו להבית, ואמר, לפני שאתה יוצא לשדה, תעבור דרך 770. נו – אני נוסע ל770, ואני ממש הייתי סקרן, איזה נושאים הרבי ענה לי, הי' שמה כ"כ הרבה נושאים, שמונה עמודים, מי יודע איזה עניינים… ואני מגיע ל770 ואני נכנס למזכירות, והרב גרונר אומר לי: אני אקריא לך מהכתב יד שהרבי ענה. הכתב יד של הרבי הי' מאד מאד עם ראשי תיבות – אני אקריא לך מה שכתוב שמה, ואחר כך אתה יכול לרשום את זה לעצמך. הכתב יד הי' נשאר אצל הרבי. מה הי' כתוב שמה? "רוב רובם של הדברים שאתה כותב – הם עניינים כלליים של ארצנו הקדושה, שדורשים תיקון. אז מה אתה עושה על זה?!" קיבלתי את זה – זה נתן לי כזה "זעץ", הייתי בשוק! אני רשמתי את התשובה, אבל עדיין לא קלטתי. הייתי קצת מבולבל. אף פעם לא הי' לי ג"כ כזה תשובה תובענית. אני חזרתי למונית, כשיש לך כזה תשובה – אתה צריך עם מישהו… ואני נוסע לשדה התעופה, הייתי ממש בהלם כזה. הכנסתי את המזוודות, אחר כך עליתי על המטוס, הוצאתי את הכתב של התשובה, והתחלתי להסתכל על זה. ואני אמרתי לעצמי, "נפל לי אסימון": מה, אני שלחתי אותך לארץ ישראל להיות "עיתונאי"? להיות איזה צופה במשחק? אתה כותב לי כאלה מכתבים – נו, מה עושים? זה מה שצריך להיות! אז אני הבנתי, שאין דבר כזה! אתה – יש לך שליחות, ואתה צריך לפעול! אל תזרוק את זה בחזרה! אתה רוצה לשאול שאלות, לקבל הכוונה, אבל היסוד הוא  – שאנחנו כולנו במשחק, אנחנו לא "צופים", אנחנו השחקנים! כולנו! אנחנו – בפנים! זה מה שהרבי אמר עכשו שהגיע זמן הגאולה, וצריכים לפעול ולהכין את העולם, ואת ארצנו וכו' וכו' וכל הבעיות מה שיש – אנחנו צריכים לפעול! אני מכיר הרבה אנשים, שאני הייתי רוצה לתת להם תפקיד, יש לי תפקיד בשבילם, יש משרד ממשלתי, זה נקרא המשרד של מבקר המדינה – יש חבר'ה שהם "מבקרי מדינה"… זה מתחיל בבית שלהם שהם מבקרי מדינה, הם יודעים איך להגיד ביקורת חבל על הזמן בבית, זה ממשיך ג"כ בקהילות, ובכל מקום – הם מומחים לביקורת. אבל לעשות משהו, לשנות משהו? – הם יודעים רק איך לבקר! אם הם יותר נחמים – הם באים, בחיוך, כבוד הרב, אתה יודע, זה לא בסדר, זה לא בסדר… תודה רבה! "שמונה עמודים". הרבי אומר לי – "מה אתה עושה". איך אומרים: "התשובה עדיין מהדהדת באוזני עד היום הזה!". אבל הנקודה היא, ש-חבר'ה, צריכים לדעת, שאנחנו נמצאים בתוך הסירה, וזו סירה שאנחנו צריכים להוביל עד לביאת משיח. וכל אחד ואחד.

זה אומר, שצריך להיות לימוד החסידות, קביעות עתים לתורה, מבצעים, כל העניינים שהרבי דורש, אחדות בתוך הקהילה, להיות חסיד כמו שצריך, זה אומר, שצריך לתפוס את העניינים.  ולא רק זה – צריכים אחד לעזור להשני. לפעול עם השני. ביקורת – זה דבר יפה מאד, אבל אדוני, בבית לא צריכים רק מבקר המדינה, קודם כל, כתוב על מרדכי היהודי שהוא הי' איש ימיני, והרבי אומר, למה כתוב "איש ימיני"? כי קודם כל הוא הסתכל על כל אחד ואחד בעין ימין, לא עם עין שמאל. הוא הי' רק חיובי על כל אחד. "איש ימיני". אח"כ אומר הרבי רש"ב, למה יש שני עיניים לאדם? העין ימין – להסתכל חיובי על הזולת, ועין שמאל – לבקר את עצמך. קודם כל נתחיל עם עצמנו. אחר כך נתחיל עם השני. גם בתוך המשפחות. אם יש "איש ימיני" – יש פרטנר. אם אתה חי עם "מבקר מדינה"… יש בעיות? – צריכים לפעול! זה הנקודה! והרבי מחכה לנו, שאנחנו נפעל. זה תלוי בנו. כמה שזה נשמע… מי אנחנו, מה אנחנו? פתאום אנחנו מתחילים להיות "בעלי ענוה", הרבי כותב את זה – ראיתי מכתב לא מזמן – "נבהלתי מענווה שלך!" זה הי' מישהו שאמר, "אני יכול ללמד חסידות? אני לא שייך…" אז הרבי כותב לו – "נבהלתי מענוה שלך". יש מקום לענוה, ויש "נבהלתי מענוה    שלך"! כל אחד ואחד צריך לפעול, ויש איך, צריך רק תשומת לב.

הרבי רש"ב כשהוא שמע בפעם הראשונה, שהבעל שם טוב אמר, שמכל דבר שהבן אדם רואה או שומע, הוא צריך ללמוד  הוראה בעבודת ה' – הוא נבהל מכזה דבר, איך, מה, מי? אולי יש איזה שהוא אלף-בית של כללים, איך מכל דבר שהבן אדם שומע או רואה, צריכים ללמוד הוראה בעבודת ה'. אז הרבי רש"ב נכנס ליחידות להרבי מהר"ש, והוא שאל אותו, אבא, אני שמעתי את הווארט מבעל שם טוב, שמכל דבר שהבן אדם שומע או רואה, הוא צריך ללמוד הוראה בעבודת ה', האם יש אלף בית של כללים, איך להגיע לזה?  אז הרבי מהר"ש אמר לו, אין אלף-בית של כללים, יש רק כלל אחד שצריכים לדעת, כדי להגיע לזה: תשומת לב! תשים לב, ואז אתה תתחיל לראות, אתה תלמד מכל דבר שאתה רואה או שומע. תשומת לב.

אותו דבר גם כן פה: יש חבר'ה שאומרים: "מה אני יכול לעשות?" – קודם כל תשומת לב על החיים שלך האישיים!

הי' פעם חסיד שנכנס להרבי מהר"ש והתלונן על מצבו בעבודת ה'. והרבי מהר"ש אמר לו: תצום שש מאות תעניות! שש מאות תעניות?! – אז הרבי מהר"ש הבין, שהוא נבהל מהתשובה הזו, ואז הוא אמר לו: מה אתה חושב, שאני מתכוון פשוט לא לאכול? זה נקרא "דיאטה"! לא לזה התכוונתי. מה זה שש מאות תעניות? שבכל יום רבע שעה אתה תחשוב אדעתא דנפשך על עצמך, איפה אתה עומד ומה אתה עושה… רבע שעה כל יום. והרבי הקודם מספר שמה, שהרבי מהר"ש אמר אחרי שהוא ראה אותו, אחרי השש מאות תעניות, הוא אמר, שהבן אדם הזה השתנה לא רק שינוי סתם, הוא הפך להיות מהות אחרת! אתה יודע מה זה לשנות מהות? מהות אחרת הוא הפך, מהרבע שעה שהי' לו!

יש מה שנקרא תשומת לב. אני לא מדבר על שש מאות תעניות, אני מדבר על תשומת לב. כל אחד ואחד בחיים האישיים שלו, תשומת לב, לקחת את זה ברצינות, וגם כן מבחינת מה אנחנו עושים כלפי חוץ. כלפי פנים – פירושו – בחיים האישיים שלי, איזה סוג חסיד אני, איזה סוג יהודי אני, כמה אני נותן ליהדות שלי ולחסידות שלי, להיות חלק מהמציאות שלי, עד שזה הופך להיות אותיות חקיקה, ולא רק אותיות כתיבה, וגם כן – מה קורה בתוך הבית שלי, מה קורה לגבי היחס שלי בתוך הבית, מה קורה לגבי הילדים שלי, ומה קורה גם כן כלפי החוב שלי כחסיד שהוא צריך לעשות סביבה. כתוב שחסיד צריך לעשות סביבה. אם חסיד לא עושה סביבה – הוא צריך לבדוק את עצמו. כך אנחנו קראנו בהיום יום, חסיד הוא לא פה רק בשביל לפעול בשביל עצמו, הוא נמצא פה בשביל לפעול. שהרבי חייב אותנו, נתן לנו שליחות, הוא אמר שאנחנו כולנו שלוחים, כולנו חסידים, כל אחד ואחד בתשומת לב שלו.

בע"ה

א' אדר ע' – סעודת ראש חדש – ירושלים

חלק א'

חלק ב'

 חלק ג'

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א] 

ניגנו "ויהי בימי אחשורוש", "לכתחילה אריבער", "פורים פורים פורים לנו", "אלי אתה" (צ"צ), שאמיל, ניגון שמחה, ניגון המקהלה (אדמו"ר האמצעי). לחיים לחיים, חדש שמח.

א. צמח השמחה – צמיחת המשיח

"משנכנס אדר מרבין בשמחה", לכן היום אנחנו נדבר על שמחה. השמחה היא פנימיות ספירת הבינה, אמא, כמו שנסביר – "אם הבנים שמחה". כמו שביטול הוא פנימיות החכמה כך השמחה היא פנימיות הבינה. ויחוד, כח היחוד, ליחד יחודים, הוא פנימיות הדעת. יש בשכל שלשה כחות, חכמה בינה ודעת. החויה הפנימית של החכמה היא בטול, אין. החויה הפנימית של הבינה היא שמחה, ששמחה היא יש לעומת אין. התכונה והחויה הפנימית של הדעת היא יחוד, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו", יחוד זכר ונקבה, שבמוחין זה יחוד של החכמה והבינה, אבא ואמא, גופם. דעת עליון מייחדת את הבטול והשמחה בנפש, האין והיש, ויש גם דעת תחתון שמייחד את השכל והלב בכלל. לכן בתוך הדעת יש כבר הכנה לרגש, ה חסדים ו-ה גבורות שהם השרש של האהבה והיראה בלב. בכל אופן, הנושא היום הוא השמחה, מרבין בשמחה

בספר יצירה כתוב שלכל חדש יש חוש, והחוש של החדש הזה נקרא שחוק – לצחוק. לחדש ניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", שייך חוש הדבור. אבל בתור הכנה לדבור, לפני שאפשר לדבר, צריך לצחוק. זה חדש אדר. צריך "למיסמך גאולה לגאולה" – יש גאולת פורים, צחוק, ויש גאולת פסח, פה-סח, חופש הדבור. הדבור היה בגלות, החופש לדבר מה שרוצים לומר היה בגלות, במיצר, במצרים, וצריך להוציא אותו לחפשי. אבל לפני כן יש את הצחוק של פורים, ולפי הלכה צריך "למיסמך גאולה לגאולה", להסמיך את שתי הגאולות, שהא בהא תליא.

בכל אופן, החוש של אדר הוא שחוק, ובלשון הקדש שחוק עם שי"ן זה כמו צחוק עם צדי"ק, והחילוף הזה  בין הצדי"ק ובין השי"ן רואים את זה גם כן אצל יצחק אבינו, שהוא נקרא יצחק – "שחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי", ובתנ"ך יצחק גם נקרא ישחק – רואים את הקשר והחילוף בין ה-צ ל-ש, אותיות שמתחלפות באותיות השינים. דווקא בשינים יש את חילוף הצחוק והשחוק, יצחק וישחק. ולפי זה מתבקש – וככה גם כתוב – שה"מרבין בשמחה", התכונה שחז"ל מציינים המדה של החודש הזה, שמחה, שניתן להחליף את זה גם ב-צ. מה קורה כאשר מחליפים את ה-ש של שמח ב-צ – "שמח תשמח רעים האהובים" – זה הופך להיות צמח. אז כמו שיש שחוק-צחוק יש גם שמח-צמח. על "צמח" כתוב בזכריה הנביא שזה שם של מלך המשיח – "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל הוי'". צמח עולה מנחם, כידוע. "איש צמח שמו" זה כמו "איש שמח שמו, ומתחתיו ישמח [אותיות משיח] ובנה את היכל הוי'".

היות שיש כאן שלש פעולות, שלש לשונות. קודם הוא מכונה "איש צמח שמו" (צמח זה אולי עץ, אז כדי שנבין שמדובר באדם כתוב "איש צמח שמו"), ואחר כך נוסף "ומתחתיו יצמח" (צריך להבין מה הכוונה שהוא צומח מתחת לעצמו, כמו שכתוב לגבי תחומי שבת "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השבת" – יש בחינה שנקראת "תחתיו" בנפש, והמשיח צומח משם), והביטוי השלישי "ובנה את היכל הוי'". היות שהדבר השלישי זה "ובנה את היכל הוי'", על דרך הפעולה השלישית של המשיח, "בונה מקדש במקומו" (כנראה "במקומו" זה גם "תחתיו"), אז מתבקש להקביל את שלשת חלקי הפסוק לשלשת השלבים של התגלות, קביעת חזקת המשיח עד שהוא משיח ודאי. קודם הוא צריך ללכת בדרך ה', ולחזק את בדק הבית של התורה והמצוה, ואחר כך הוא לוחם את מלחמות ה' ומנצח – בעיקר מדובר במלחמת עמלק, עד שהוא מקיים בשלמות את המצוה להכרית את זרעו של עמלק מתחת השמים (בלשון הרמב"ם הוא לוחם עם כל אויבי ישראל מסביב, סביב ארץ ישראל, ומנצח) – והפעולה השלישית "ובנה מקדש במקומו". אז, כשמקיים את כל זה, יודעים שהוא משיח. אם לא קיים עדיין לא יודעים – יתכן שהוא בחזקת משיח, אבל שיהיה משיח ודאי זה רק אחרי שקיים את שלש הפעלות האלה. אחר כך יש לו עוד שתי פעולות – קיבוץ נדחי ישראל מכל ארבע כנפות תבל, והאחרון "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", שמחזיר בתשובה את כל העולם (לא רק את היהודים), לעבוד את ה' ביחד.

כתוב שחמש הפעולות הללו הן כנגד הנרנח"י של משיח. כדי לקבוע שהוא משיח ודאי צריך את שלמות הנר"נ – הכחות הפנימיים – שהוא מחזיר את העם בתשובה (קם מלך, ויש לו עם, ומשמע שבתחלה העם לא שומר תורה ומצוות מאה אחוז, לכן התפקיד הראשון של המלך הוא להחזיר את עם ישראל בתשובה), וכשהוא מצליח בכך זה תיקון הנפש של המשיח. על זה כתוב בנביא "הנה ישכיל עבדי" – מחזיר את עם ישראל בתשובה על ידי שכל. צריך שכל טוב, לא מדות, ו"ישכיל עבדי" זה הנפש שלו. אחר כך "ירום" זה הרוח שלו – רם = עמלק, והיינו שלוחם את מלחמות ה', מנצח כל אויבי ישראל מסביב, ובעיקר מכרית את זרע עמלק. אחר כך "ונשא מגבעות" – בונה את בית המקדש – זה הנשמה שלו. אחר כך כתוב "וגבה" – קיבוץ גלויות זה כמו אדם שגובה חוב, הוא גובה את כל היהודים מכל אתר ואתר, מכל ארבע כנפות תבל, ומחזיר אותם לציון ברנה. בסוף "מאד" זה שמחזיר את כל העולם כולו בתשובה. הכל אצלו תשובה, מתשובה לתשובה – מהחזרת עם ישראל לתשובה (נפש) ועד להחזרת כל העולם בתשובה (יחידה), "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד".

בפסוק שלנו הפעולה השלישית זה בנין המקדש, אז צריך להגיד ש"איש צמח שמו" היינו ההחזרה בתשובה של עם ישראל – קודם כל העם שיושב במקומו, בתוך המלכות שלו – ואחר כך "ומתחתיו יצמח" (שצריך להבין החידוש) קשור לפעולה השניה של המשיח, "ילחם מלחמות ה' וינצח" (אף שלא ברור הקשר). מתוך הקשר הברור בענין השלישי אנחנו בונים למפרע את כל הווארט. שוב, מלת המפתח כאן היא "מתחתיו". אמרנו ש"יצמח" זה כמו "ישמח" – צמח ו-שמח זה אותו דבר, כמו שנסביר יותר ויותר בהמשך.

"מתחתיו" היינו מתוך מדת השפלות שלו, ככה זה בחסידות. כמו "דוד מלך ישראל חי וקים", שאומר על עצמו "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". עיקר מדת המלך היא השפלות שלו, שהוא שפל בפני כולם, בפני כל הנתינים. קודם אמרנו שיש למלך נתינים במלכות והוא מחזיר אותם בתשובה. איך? הוא גדול מהם? אדרבה, הוא הכי תחתון, כך מרגיש עצמו בלב. כלפי העם, על פי הלכה, הוא חייב להראות התנשאות מסוימת – אחרת הוא לא מלך, ו"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" – אבל בפנים, בלב שלו, הוא הכי נמוך ושפל מכל אנשי ממלכתו. לפעמים, כמו באותו סיפור בתנ"ך שדוד המלך מעלה את ארון ה' לעיר דוד, עיר ה', המלך ממש מבזה את עצמו (כמו שמיכל הקפידה עליו, וכל הסיפור שהשתלשל מכך). בכל אופן, שיש לו שמחה עצומה לכבוד שמים, הוא מקיים את הווארט החסידי שהוא מרבה בכבוד שמים תוך כדי שהוא ממעט בכבוד עצמו. אז הוא ממש מפגין את ה"תחתיו" שלו, את השפלות שלו. כתוב ש"דוד מלך ישראל חי וקים" זכה להיות מלך בגלל שיש לו קופה של שרצים מונחת מאחוריו. הוא עצמו בעל תשובה, והוא יודע בלב – וכולם יודעים – שיש לו קופה של שרצים מאחוריו. ממילא מתקיים בו "וחטאתי נגדי תמיד" (הפסוק שהוא אומר בעצמו). שוב, זה נקרא "תחתיו" – השפלות של המלך האמיתי, דוד מלך ישראל וחי וקים. מתוך השפלות הזו יצמח "ישמח". המאמר העמוק של רבי אייזיק מהומיל הוא "מאמר השפלות והשמחה", איך שהא בהא תליא. ה'יצמח' זה ה'ישמח', אבל השמחה צומחת "מתחתיו", מתוך השפלות.

לפי הפירוש הזה "איש צמח שמו" זה בלי ה"תחתיו" עדיין. קודם הוא שמח גם בלי השפלות – הוא שמח, "איש צמח שמו", "איש שמח". הוא טיפוס שמח, ומכח השמחה שלו הוא מקבל שכל טוב, כמו שנסביר. מי שהוא שמח ה' נותן לו שכל טוב איך להחזיר את העם בתשובה. זה שהביטוי הראשון כאן קשור לפעולה הראשונה של המלך, שבלשון הרמב"ם הוא קורה לה כפיה – "יכוף" – ואנחנו מסבירים שכופה בכיף ובשמחה רבה. בגלל שהוא טיפוס שמח דבריו נשמעים. כתוב בחז"ל שמי שהוא ירא שמים דבריו נשמעים. נתחיל עם הגימטריא הראשונה החשובה של שמחה – שמחה עולה "סוד הוי' ליראיו". "נכנס יין יצא סוד", והסוד הזה מגיע למי שיש לו יראה. מצד אחד, מי שהוא ירא שמים דבריו נשמעים, אבל אם רוצים לממש את המשימה הלאומית, להחזיר את העם שלנו בתשובה, זה לא רק חרדים-יראים – זה לא יצלח. צריך את יראת השמים, אבל מה שיתפס זה רק שמחה, מלך שמח. אבל זה שהרמב"ם אומר שיש כאן כפיה – אם כי הרבי אומר תמיד שזה בדרכי נעם, ואנחנו אומרים שזה בכיף – זה שייך לביטוי "איש", שמובנו "בעל". זה שהוא מנווט את העם שלו בדרך ישרה אני לומד מכך שהוא "איש", תקיף, כמו חדש אדר שתקיף מזליה ובריא מזליה. קודם כל, "איש צמח שמו" – הוא "איש", אבל "איש שמח". מכח זה שהוא איש שמח, איש צמח, ה"איש" שלו מצליח לפעול על העם שלו שיחזרו בתשובה.

אבל הזכות שלו לנצח במלחמות – זה עיקר החידוש. הוא יוצא לקרב, נלחם מלחמות ה' עם כל אויבי ישראל – שמי שהוא אויב ישראל הוא אויב הקב"ה – מסביב, ובעיקר עם עמלק, זה על ידי שפלות. כתוב "ירום" – ש-רם עולה עמלק – אבל מאידך התכונה שבזכותה מנצח היא השפלות שלו. הוא לא יוצא לקרב מתוך הרגשה שהקב"ה יעשה לי נס, אלא עם הרגשה שלא מגיע לי שום נס – זה שפלות. הפשט הכי פשוט אצלנו כשלומדים בתורת הנפש על שפלות – יסוד היסודות של תיקון הנפש – זה "לא מגיע לי כלום". זו ההגדרה הכי פשוטה של שפלות. אם 'לא מגיע לי', איך אתה מעיז לצאת לקרב? יהרגו אותך ח"ו! מרוב ה"תחתיו", השפלות שלו, יוצא לקרב ב"הפקרות דקדושה" – הוא מפקיר את עצמו. ידוע הווארט החסידי שלא תמיד אפשר לעבור על גשר של ברזל, לא תמיד הדרך בטוחה. הדרך הכי פחות בטוחה זה כאשר יוצאים לקרב. וכדי לעורר בנפש את ההפקרות דקדושה, את מסירות הנפש, זה צומח דווקא מתחתיו – מי שהוא בתכלית השפלות יכול להפקיר את עצמו בהפקרות דקדושה. יכול לצאת לקרב בריש גלי, להכריז מלחמה, ובסוף הקב"ה עוזר והוא מנצח את כל אויבי ישראל מסביב. זה "מתחתיו יצמח".

ידוע מה שאנחנו תמיד חוזרים, שהפסוק "זה ינחמנו" – הסיבה שלמך קרא לבנו נח (הדור העשירי לאנושות, שכתוב בקבלה וחסידות שבהיותו "העשירי יהיה קדש להוי'" הוא רומז למלך המשיח) – הוא בעצם סיבה לקרוא "מנחם" (כפי שכותב רש"י). לכן רש"י צריך להסביר ש"זה ינחמנו" היינו "זה יניח לנו" (ולא "זה ינחם אותנו"), אבל זה עדיין קשה. מה שיפהפה כאן, שהמדרש – ממנו מביא רש"י – אומר שהיה צריך לקרוא לו נחמן. כך כתוב במדרש רבה. רש"י כנראה היה חב"דניק, אז הוא שינה את הגרסה ואומר שלזה שראוי להיות מלך המשיח היה צריך לקרוא מנחם ("מנחם שמו", בגימטריא צמח), אבל המדרש אומר שהיו צריכים לקרוא לו נחמן. למעשה לא קראו לו כך או כך, אלא נח, אבל יש שתי הו"א – מנחם או נחמן. מה ההבדל? זה צמח (מנחם) ו-יצמח (= נחמן). שניהם רמוזים בפסוק שלנו, "איש צמח שמו, ומתחתיו יצמח, ובנה את היכל הוי'".

רק נסיים את הקטע הזה: אמרנו ש"איש שמח שמו" – הוא שמח בעצם, גם עוד לפני השפלות, לפני ה"מתחתיו". בזכות זה ששמח בעצם, צמח בעצם, הוא מצליח לכוף בכיף ובדרכי נעם את כל בית ישראל לחזור בתשובה ולשמור את התורה והמצוה. זה בדרך מלמעלה למטה. זה שהוא שמח בעצם זה מלמעלה למטה. אמרנו שמכל השמחה זה באמא, אז אצלו, בנפש של ה"איש צמח שמו", השמחה באה מאמא, ומשפיע ויורדת ומאירה ("אורה ושמחה") בדרך מלמעלה למטה, ובכח זה הוא גם כופה ממעלה למטה ברוב שמחה. במ"ת כתוב "כפה עליהם הר כגיגית", ואדמו"ר הזקן אומר שעם אהבה רבה ה' כופה מלמטה. מי שמפגין אהבה רבה, כמים הפנים לפנים", אוטומטית מי שנמצא למטה – תחת ההר (הר זה אה"ר, "אברהם קראו הר") – חייב להתעורר גם כן באהבה מלמטה. אבל כאן המשיח כופה אותנו עם שמחה, מלמעלה למטה. "איש שמח שמו" – אם יש מישהו מאד שמח, אי אפשר לצאת מזה. יש בשמחה רבה כח כפיה, להיות מרותקים ולהיות ממושמעים. אמרנו שמקור השמחה זה אמא, ואמא זה שמיעה וגם משמעת – "נעשה ונשמע". כתוב שלעתיד לבוא יש סוד ש"נשמע" קודם ל"נעשה" (סוד של רבי אייזיק, שאולי נסביר יותר בהמשך). ברגע שיש שמחה רבה זה מחייב, אין מנוס, אי אפשר לברוח מהאור המקיף של השמחה מלהשמע לשמחה. אז ככה זה "איש צמח שמו" – "איש שמח שמו". אבל שוב, על מנת להפקיר – גם את עצמו וגם את כל העם, כמו מרדכי היהודי בחג פורים, שמפקיר ומסכן את כל עם ישראל – צריך "מתחתיו", תנועה ממטה למעלה. קודם צריך תנועה ממעלה למטה, "איש שמח", ואחר כך "ומתחתיו יצמח". מלמעלה זה מנחם, אבל נחמן זה "מתחתיו יצמח", ודי למבין. אחר כך, אחרי שתי הבחינות האלה של "צמח" ו"יצמח" יש "ובנה את היכל הוי'". "היכל הוי'" זה שילוב – יחו"ת ויחו"ע – של א-דני הוי', העולה אמן וכו'. יש בנביא גם כינוי לעם ישראל – "היכל הוי' היכל הוי' היכל הוי' המה". על פי פשט המשיח קודם החזיר את עם ישראל בתשובה, ובנין בית המקדש זה גם לבנות ולעצב את העם – העם מתעצב סביב המקדש. זו תפיסה עמוקה וחשובה מה זה בנין המקדש – "ובנה את היכל הוי'", צריך לבנות את עם ישראל שהוא היכל ה'. כמו שדורשים שתמיד קוראים פסוק זה בסמיכות לחדש אדר, "תבתוכו לא נאמר אלא בתוך הנקודה הפנימית שבלב כל אחד ואחד מישראל".

אם כן, הווארט הראשון שלנו הערב הוא ש-צמח היינו שמח – צמיחה זו שמחה. אנחנו אוהבים גם כן לומר סגולות, בדרך אפשר, אז יכול להיות שמי שזקוק למנה של שמחה – אולי טוב לו לעסוק בצמחים, שתהיה לו איזה גינה, גן עדן, שיטפל בעולם הצמח, בגלל ש-צמח זה שמח. לא לחנם הקב"ה קודם כל נטע גן עדן מקדם, ואחר כך הביא את האדם שם – וברא את חוה וחיתן אותם שם (כמו שאמרנו קודם כל בשבע ברכות, שכולם שמחה, "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה הוי' משמח חתן וכלה"). כל מה שאנחנו עושים כאן עם עצים זה שיהיה שמח בנשמה. זו אחת ממשימות האקולוגיה היום, שיהיה הרבה צומח – הרבה שמחה בנפש.

ניגנו "משנכנס אדר" – "ונהפוך הוא". לחיים לחיים.

ב. "בשמחה ובטוב לבב מרב כל"

נעשה עוד פרק, בעניני חשבון בקשר למלה שמחה:

הפסוק אומר, דווקא בתוכחה של פרשת "כי תבא אל הארץ" – "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". בפרק השמחה של התניא, פכ"ו, איך לקבולי בשמחה הכל, אדה"ז מביא פסוק זה ומציין לפירוש האריז"ל הידוע, שצריך לעבוד את ה' "בשמחה ובטוב לבב מרב כל". אם לא עבדת את ה' בשמחה – "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (מתחיל מ"תחת", צריך להתחיל משפלות) – אז "ועבדת את אויביך". רואים שסוד הנצחון כנגד אויבי ישראל, ה"שלום בארץ" והשלום בעולם, תלוי ב"ועבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל".

כאן יש שלשה ביטויים – לא רק "עבדו את הוי' בשמחה" (כמו בתהלים), אלא בפסוק בתורת משה, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", כתוב שצריך להיות "שמחה", ו"טוב לבב" ו"מרב כל". הכל מתחיל משמחה, וממנה הכל מסתעף – מסיבת השמחה יש שני מסובבים, "טוב לבב" ו"מרב כל". קודם כל נאמר פשט, על דרך הסוד – שמחה זה אמא, בינה, והכל מתחיל מההתבוננות שמעוררת בנפש את השמחה, זה באמא, "אם הבנים שמחה", ומתוך זה באים ל"טוב לבב", הכולל את כל מדות הלב, ובעיקר מדת התפארת ("תפארת גופא"). יש שמחה וטוב לבב – כתוב שיסוד אמא מתפשט עד תפארת ז"א, "בינה לבא", וכאשר הבינה מתפשטת ליסוד אמא יש שמחה וטוב לבב. אבל זה לא מספיק – צריך להמשך עד ליסוד, השמחה צריכה להתפשט ליסוד. ידוע מה שהרבי אומר שמה שמעכב את הגאולה זה פגם הברית, באלף הששי שכנגד היסוד, ותיקון הברית נקרא "רב כל". "כי כל בשמים ובארץ" – היסוד נקרא כל, שהוא מחבר את השמים ואת הארץ. פירוש האריז"ל הוא שבין כל שתי מדרגות – שגם כינוי לשתי דרגות של גן עדן, ויש א"ס מדרגות – צריך להיות עמוד חלול, דרכו עולים מדרגה לדרגה. עמוד חלול שתקוע בדרגה האמצעית של ג"ע התחתון, ומי שנכנס לתוך העמוד החלול נשאב, ממטה למעלה, והעמוד הזה נקרא "כל" – ה"צדיק יסוד עולם", כך כתוב בספר הבהיר – ויש "רב כל", כי יש אין סוף מדרגות. השמחה בעבודת ה' צריכה להיות יותר מזה, "מרב כל", כי "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". זה פירוש האריז"ל. אבל בצורה פשוטה השמחה מתפשטת קודם בלב, ואז זה "שמחה וטוב לבב", ואחר כך היא מתפשטת ליסוד – השלמות של "גופא וברית חשבינן חד". צריך לפעול תיקון הברית, וזה על ידי שמחה. כתוב הרבה, מהתניא עד הרבי, שפגם הברית זה עצבות. צריך שמחה, וכל היאוש והדכאון בא מפגם הברית, כל המרעין בישין, והתיקון של הכל להיות שמח בלב. להיות כל כך שמח עד שמגיע לדרגה של "רב כל".

חוץ ממה שכתוב ש"רב כל" זה ריבוי העמודים שנקראים צדיק, "רב" זה לשון ריבוי, והמדקדקים אומרים ש"רב" זה יותר מסתם ריבוי. הפירוש הפשוט של "מרבין בשמחה" הוא שיש ענין שיהיה הרבה שמחה, אבל מי שבקי בלשון הקדש מבין שזה יותר עמוק – ש"מרבין בשמחה" היינו שהשמחה עצמה היא בהתרבות (כמו ששמחה זה צמיחה), לשון "פרו ורבו" (שייך לפורים). משיח אותיות ישמח – יש פסוק שנדרוש לקמן, "אור צדיקים ישמח" – ומסבירים ש"ישמח" זה יתרבה. לא סתם "מרבין בשמחה", אלא שהשמחה עצמה היא התרבות. מה זה פגם הברית? אנרגיה חיונית שמתבזבזת, שאדם בזבז, מה שקוראים זרע לבטלה (בגימטריא שמחה, כידוע שזה הלעו"ז – התקון של זרע לבטלה זה שמחה, לכן שוה אותו דבר, כמו שמשיח שוה נחש). אז התיקון הוא להיפך, שהכח והאנרגיה החיונית תשמש כדבעי, שהאדם יקיים את ה"פרו ורבו ומלאו את הארץ" כמה שיותר. ידוע גם הפירוש של אדמו"ר הזקן, שיהודי יעשה עוד יהודי – שפרו ורבו זה להחזיר יהודים בתשובה, לעשות עוד יהודי ועוד יהודי. אז "רב כל" זה כח ההתרבות שבתוך היסוד. איפה כח ההתרבות נמצא? בברית. מי שתקן את הברית תקן את ה"רב כל" שלו. עוד פעם, ה"כל" זה הברית וה"רב כל" זה כח ההתרבות. ידוע שיעקב אמר "יש לי כל" ועשו אמר "יש לי רב", אבל צריך להיות "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" – צריך אורות דתהו של עשו אבל בכלים דתיקון של יעקב – לכן צריכים "רב כל". ה"רב כל" זה תיקון הברית, שה"כל" יתרבה עד אין סוף. בלשון החסידות לפרות ולרבות, להוליד ילדים, זה עיקר הגילוי של כח האין סוף. זו תכלית התפשטות השמחה.

כעת אמרנו פשט, על דרך הפנימיות כמובן, שצריכה להיות עבודה ה' בשמחה ובטוב לבב – היינו שהשמחה תביא לידי טוב לבב, שטוב להיות יהודי, טוב לחיות, טוב לקום בבקר ולנשום את האויר של ארץ ישראל, לראות את הצמחים היפים והחיות היפות, כל מה שה' ברא לכבודו, שהכל יפה והכל נאה לו, פשוט להיות שמח, להיות טוב לב. קודם יש שמחה, שמקורה בהתבוננות, במוחין, ואחר כך יש "טוב לבב", ואחר כך תכלית התפשטות השמחה שתגיע לברית, ושם שהאדם יתעצם עם כח האין סוף שבו, שזה כח ההתרבות שלו. ה"כל" זה כמו העצם, שכאשר אתה תופס במקצתו את תופס בכולו, זה השלמות העצמית בלשון הרבי הרש"ב, שאומר שזה נעלם על ידי פגם הברית והתיקון זה לגלות מחדש את השלמות. השלמות תמיד נשארת שלמה. מצד אחד זה "כל" שתמיד שלם, אבל מתוך זה שהוא תמיד שלם הוא מתרבה עד אין סוף – "מרב כל". כל זה התבוננות, על דרך הפשט, להסביר מה זה "בשמחה ובטוב לבב מרב כל".

ג. רמזי התרבות השמחה בחזקות של 2

כעת נעשה חשבון: "בשמחה ובטוב לבב מרב כל" = 706 = ב"פ שמחה, "בשמחה" זה ב פעמים שמחה. נוסחה יפהפיה, ש"בשמחה ובטוב לבב מרב כל" = ב-שמחה, ב פעמים שמחה. זה כמו "יהי אור ויהי אור" – "יהי אור" מלמעלה למטה, אור ישר, ו"ויהי אור" מלמטה למעלה, אור חוזר. קודם אמרנו שיש "צמח" ממעלה למטה ו"מתחתיו יצמח" ממטה למעלה. גם פה יש התכללות של שתי שמחות. זו הגימטריא הראשונה, יפהפיה. תוספת הגימטריא ממתיקה את הענין, כמו שהרבי כותב. יש ודאי עוד דרכים להסביר מה הן שתי דרגות השמחה – "עבדו את הוי' בשמחה". כל פעם שכתוב "בשמחה" הכוונה ב שמחות, על דרך פירוש "וצדיק באמונתו יחיה" שזה ב אמונות – לכן צדיק עולה אמונה-אמונה. לצדיק יש שתי אמונות, של המקיף דחיה (אמונה בבריאה יש מאין בכל רגע תמיד) ושל המקיף דיחידה (אמונה בעצמות אוא"ס שלמעלה מבריאת העולם, מה שלא שייך להשתלשלות). הצדיק זה ה-צ של הצלם, והוא חי בתוך שתי האמונות, שני המקיפים, ה-לם של הצלם. כמו ש"באמונתו" זה ב אמונות, כך כל פעם שכתוב בשמחה זה ב פעמים שמחה, ו-ב פעמים שמחה עולה בדיוק "בשמחה ובטוב לבב מרב כל".

נמשיך: יש פסוק בקהלת "כי לאדם שטוב לפניו נתן [האלקים] חכמה ודעת ושמחה". פסוק זה הוא ממש אחד מהמקורות ששמחה זה במקום בינה. כתוב כאן "חכמה ודעת ושמחה", שלישיה שאיני מכיר, והכי קרוב לזה השלישיה של חכמה בינה ודעת (שחוזרת כמ"פ בתנ"ך). כאן יש פתאום משהו חדש, "חכמה ודעת ושמחה", אז באופן מובהק ביותר השמחה כאן נכנסת במקום הבינה – זה עצמו חידוש עצום לקביעה של החסידות שפנימיות הבינה זה שמחה, "אם הבנים שמחה". נעשה חשבון: "נתן חכמה ודעת ושמחה" = 1412 = ב"פ 706 = ד"פ שמחה, הערך הממוצע של כל מלה (השמחה כתובה בסוף, אבל "הכל הולך אחר החיתום"). זה בדיוק פעמיים הגימטריא הקודמת, של "בשמחה ובטוב לבב מרב כל". רק להשלים את הרמז היפהפה הזה: "כי לאדם שטוב לפניו" = הוי' פעמים חדוה. כתוב שלפני כל שמחה יש חדוה, שזו הנקודה החדה של השמחה עוד לפני ההתפשטות שלה בכל האברים, שאדם רוקד מתוך שמחה, מוחה כפים מתוך שמחה. אבל הנקודה הראשונה, "ויחד יתרו", שנעשה בשרו חדודים חדודים, נקראת חדוה.

נאמר גם פשט כאן: מי זה "כי לאדם שטוב לפניו"? על פי פשט זה אדם שמוצא חן בעיני הקב"ה, שטוב בפני ה', אבל אפשר לפרש לא כך אלא על האדם עצמו. "כי לאדם שטוב לפניו" זה אדם שטוב לפניו, טיפוס שטוב לו בחיים, אז ה' "נתן חכמה ודעת ושמחה" – על דרך "יהב חכמה לחכימין". אותו אחד שטוב לפניו, ה' נותן לו מנה יתרה של "חכמה ודעת ושמחה". לכן אפשר להבין יותר טוב למה הכל זה שמחה כאן, כי מזה זה התחיל – זו הזכות שלו. את הכל הוא קבל בגלל שמיסודו יש לו כלי שהשמחה תחול בו, כי הוא "אדם שטוב לפניו". הפשט זה טוב לפני ה', אבל יש "אדם שטוב לפניו", כמו רבי זושא וכל הצדיקים הגדולים – שטוב להם. אפשר לפרש יותר בעומק, ש"טוב" לו בגלל שהוא "לפניו", "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים", גם בקירובים וגם בריחוקים. מי שלפני ה' בכל מצב, תמיד טוב לו. אבל זה דרוש, כמו שאמרנו שה' אוהב אנשים שאוהבים אחד את השני גם בלי לחשוב עליו – כמו שדברנו בסעודת משיח – כך ה' אוהב אדם ש"טוב לפניו", שטוב לו, ולו ה' נותן "חכמה ודעת ושמחה". אם כן, כדאי מאד להיות "טוב לפניו". לכן, כמו שאדמו"ר הזקן מביא באגה"ק יא, חכמי האמת הרחיקו את מדת העצבות מאד מאד – אין דבר שפוגם בעבודת ה' יותר מהיפך השמחה.

עוד פעם, מה היה לנו? יש לנו שמחה, ויש לנו פעמיים שמחה – "בשמחה ובטוב לבב מרב כל" – ו-ד פעמים שמחה, "נתן חכמה ודעת ושמחה". נמשיך הלאה. אמרנו שבעצם המלה שמחה יש משמעות של התרבות אין סופית. שמחה זה יש האמיתי. בטול זה אין, אבל שמחה זה יש אמיתי, ויש אמיתי מתרבה ומתרחב ללא מעצור, בלי סוף – המרחב העצמי – וזה שמחה. איך נותנים ביטוי בחשבון, בקבלה, להתרבות? שמשהו מתרבה ומוליד עוד ועוד, דורות וצאצאים, בקבלה זה שלוקחים מלה ומחשבים את המילוי שלה. לא מספיק למלא את המלה פעם אחת, אלא האריז"ל אומר שאם רוצים את תכלית ההתרבות צריך למלא אותה עוד פעם, ואז יש שלשה שלבים – המלה עצמה (שרש), מילוי, מילוי המילוי. זה נותן ביטוי, כך אומר האריז"ל, לתכלית יכולת ההתרבות של המלה. נעשה את לשמחה: שמחה = 353, שין מם חית הא = 864 (= ג"פ רפח), שין יוד נון מם מם חית יוד תו הא יוד אלף = 1607. זו התרבות השמחה, "מרבין בשמחה". כשמחברים את כולם יחד זה = 2824 = ב"פ 1412 = ד"פ 706 = ח"פ שמחה. מכל הדברים שעשינו זה הכי פלאי. הרי התחלנו שמחה, אחר כך היה ב"פ שמחה ("בשמחה ובטוב לבב מרב כל"), אחר כך ד"פ שמחה ("נתן חכמה ודעת ושמחה"), ופעולה זו נותנת ח"פ שמחה. מה סוד ההתרבות כאן? במלים הכי פשוטות – קודם יש לנו שמחה אחת, ואחר כך יש לנו רמז מובהק של פעמיים שמחה, ואז עוד רמז מובהק של ד"פ שמחה, ועוד רמז מובהק של ח"פ שמחה. מה זה אומר לי? למה העולם נברא עם ב רבתי דבראשית? שברכת ההתרבות היא בסוד חזקות של 2, פשוט מאד. למה יש רמח מצות עשה? זה 2-4-8 – שלש ספרות, שבעצם הן 3 החזקות הראשונות של 2. ככה תאים מתרבים, ככה העולם מתרבה. משהו מובהק ביותר, שכל ההתרבות היא בדרך של חזקות 2 – הכל קשור לשמחה.

עד כאן, שיהיה שמח. לחיים לחיים. אנו במזל דגים, למה מזל דגים? כי דגים פרים ורבים. קודם דברנו על צמחים – צריך גם סלט וגם מנת דגים, ואז מרבין בשמחה.

ידוע שמה שהתוועדות חסידית עושה אפילו המלאך מיכאל לא יכול לפעול, לכן נקדיש את ההתוועדות לכמה יהודים שצריכים רפואה שלמה, החל משושנה בת זיסל ואריה בן אמיליה, ואם יש עוד מי שצריך רפואה.

ד. 'מסורות' של שמחה בתנ"ך

נאמר עוד כמה רמזים לגבי שמחה, לפני שנגיע לעיקר: שרש שמח מופיע בתנ"ך 271 פעמים – 271 שמחות. מה המספר הזה אומר? הריון. למה הריון עולה 271? חז"ל אומרים שבגלל שזה מנין ימי ההריון (זו אחת הגימטריאות שהיא מתוך חז"ל במפורש). ההריון הוא רעא ימים, רק בגלל שלוקח זמן עד שהטפה נקלטת – יום או יומים או שלשה – לכן משעת הזיווג יכולים לעבור רעא/רעב/רעג ימים, אבל מהקליטה יש רעא ימים, כמנין הריון, כך ה' ברא בטבע. לפני שיש קליטה אין הריון, אז זמן ההריון הוא מהקליטה וזה הריון ימים. זה גימטריא של חז"ל, והנה, פלא, זה מספר השמחות בתנ"ך. זה מלמד שבאמת שמחה זו סגולה להריון. כתוב "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה" – פסוק בהלל, שקראנו היום ואתמול – זה לא רק שהיא שמחה לאחר שנולדו בנים, אלא, כמו שאנחנו מסבירים, היא שמחה גם תוך כדי ההריון, וגם כדי לזכות להריון צריכה להיות שמחה. כל השלבים סביב הפוריות, בפרט של האם, תלויים בשמחה. צריכים לשמור על רמה גבוהה של שמחה. כאן יש לנו רמז יפהפה לזה, שיש הריון שמחות בכל התנ"ך. יש מישהו, אחד הצדיקים הכי גדולים בתנ"ך, שלפי האריז"ל בתקופת הנביאים הוא עיקר הגלגול של משה רבינו, שעולה מספר זה – הנביא ירמיהו. זה משהו שמח ביותר, שכנראה סגולה להיות בשמחה תמיד זה לקרוא ספר ירמיהו. מספר זה, 271, הוא הנקודה האמצעית של ישראל (541). הנקודה האמצעית של ירמיהו זה קול (ל-קול כבר אין נקודה אמצעית, כי הוא מספר זוגי). הפנימיות של קול-ישראל – בין קול ל-ישראל – זה ירמיהו, צריך להיות שידור שמח. בכל אופן, ירמיהו הוא סוד השמחה.

עוד שני רמזים: בתוך מגלת אסתר, המגלה של החדש הזה, של החג שלנו – עכשיו זה חג פורים – יש בדיוק עשרה לשונות של שמחה, מבין ה-271 בתנ"ך. היות ש"העשירי יהיה קדש להוי'", עשר זה שלמות, כנגד כל עשרת כחות הנפש (כמו שנמשיך להסביר), אז יש פה רמז יפה של עשר שמחות – שכל כח בנפש צריך להיות שמח, כפי שנסביר תיכף – וזה רמוז בתוך מגלת אסתר. השנה כשקוראים את מגלת אסתר כדאי לשים לב לעשר השמחות (כולל שמחת המן שיוצא שמח וטוב לב).

עוד מסורה יפה (מה שאנחנו מדברים עכשיו זה רמזי מסורה, שזה סגולה להנצל ממוסרים, כדאי ללמוד כמה שיותר מסורה, מי שזקוק לסגולה זו): אמרנו שמבין כל צורות השמחה זו שהכי שייכת למלך המשיח זה "ישמח" (אותיות משיח, "ומתחתיו ישמח"). בספר תהלים המלה "ישמח" מופיעה יג פעמים (רק בצורה הזו, ויש עוד הרבה שמחות בצורות אחרות שם) – ספרו של דוד מלך ישראל חי וקים, מלכא משיחא. זה רמז לקשר בין "ישמח", שמחת מלך המשיח, ל-יג מדות הרחמים של הקב"ה. ידוע שהמזל-התיקון המיוחד שמאיר ומתלבש בתוך אור אמא זה האחרון, ה-יג, מזל "ונקה" – אור אמא עילאה יונק ממזל "ונקה". אבל המזל הזה, ה-יג, כולל את כל ה-יג – "הכל הולך אחר החיתום" – זאת אומרת שכל יג המזלות, יג תיקוני דיקנא, יג מדות הרחמים, הכל מאיר במקום השמחה. מקום השמחה זה פנימיות אמא, שם כל הדינים מתהפכים לטובה ולשמחה – "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". זה רמז של יג "ישמח" בתהלות דוד מלכא משיחא.

אלו היו שלש מסורות.

ה. כח היחוד והחדירה של השמחה

עכשיו נגיע לעיקר הדברים: כתוב בספרי החסידות שיותר מכל כח אחר בנפש, השמחה חודרת ומחלחלת לכל כחות הנפש. בכלל צריכה להיות התכללות של כחות הנפש. יש נקודת בטול, אבא, שגם חייבת להאיר בכל מקום. הארת הבטול בכל מקום נקראת "נקודה דנעיץ" בלשון הקבלה, בכל ספירה נעוצה נקודת החכמה – זה כמו נשמה שמתלבשת בגוף, אבל לא שזה חלק ממש מאותו כח, לא מתחבר בו לגמרי, אלא רק שמאירה בו נקודת הבטול, שכל כח בנפש ירגיש נקודת בטול לה'. אם אני אהבה, אז אף על פי שבדרך כלל כתוב "יש מי שאוהב" – הישות היא האוהבת, "אני אוהב אותך", אבל זה בלי בטול – אז צריך נקודת בטול בתוך "אני אוהב אותך". אבל זה שיש נקודת בטול זה לא אומר שהבטול והאהבה זה אותו דבר, אדרבה – זה כמו שני דברים הפוכים, רק שצריכה להיות נקודת בטול בכל כח בנפש. לעומת זאת, המשכת מוחין דאמא, עולם הבא תמיד, זה ממש חודר ומתחבר לכל כח – שהכח בעצמו שמח מאד. כך צריך להיות – כל כח בנפש צריך להיות מלא שמחה עצמית. צריך להבין את זה יותר.

כדי להבין נאמר ווארט חסידי ידוע. אמרנו קודם שלפני כל שמחה יש נקודה של חדוה. לפני ק"ש, ב"אהבת עולם", אומרים "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך", לשון יחוד, אבל דורשים שרק אם יש חדוה-שמחה אפשר ליחד אהבה ויראה יחד. בכח השמחה ליחד את המדות ההפכיות. כמו שהרמב"ן כותב בחומש, שבדרך הטבע האדם לא יכול לירא ולאהוב יחד, אבל בעבודת ה' אפשר לאהוב ולירא יחד, ועל זה נאמר "יחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". שוב, "יחד" זה יחוד, אבל דורשים את זה גם מלשון חדוה – על זה נאמר "אם אין בינה [שמחה-חדוה] אין דעת [יחוד], אם אין דעת אין בינה", הא בהא תליא. אז לא רק שהשמחה אמורה לחדור בכל כחות הנפש, שכל החויה תהיה שמחה גדולה, "צחוק אחד גדול" (חוש השחוק), אלא כאשר הכל שמח בעצם הכל מתיחד – הכל זה שמחה והכל מתיחד. איך השמחה מייחדת את הכל? על ידי שהופכת את הכל להיות שמח, להיות היא. האהבה שמחה והיראה שמחה, ומכח זה יש יחוד בין האהבה ובין היראה, זה הופך ל"ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". אם כן, זו הקדמה חשובה לגבי כח השמחה. זה נקרא המשכת מוחין, אבל מה שהסברנו זה הבדל בין המשכת מוחין דאבא להמשכת מוחין דאמא, ההבדל בין המשכת הבטול להמשכת השמחה בכל מקום בנפש.

זיהוי, הזדהות, זה מכח אמא, כמו שזיהוי היהודי זה מי שנולד לאמא יהודיה. כלומר, אמא מחדירה את ההזדהות שלה לילדיה. להיות כהן או לוי תלוי בבטול שהאבא מחדיר, אבל להיות יהודי – עיקר הזיהוי – מקבלים דווקא מאמא. ידוע שהצדיקים הגדולים, כמו רבי לוי יצחק ועוד, היו רוקדים ושמחים עד אין סוף כל בקר באמרם "ברוך אתה הוי' שלא עשני גוי" – זה פועל שמחה אדירה, עד בלי די, וזה דווקא השמחה של אמא. בזכות השמחה של אמא הוא באמת יהודי. כמו שנאמר שמי שלא שמח שהוא יהודי צריך לבדוק לו את היחוס. כי להיות יהודי זה להיות שמח שאתה יהודי. אפשר ללמד זכות על מי שלא כל כך שמח שפשוט יש לו יצר הרע גדול, אבל צריך לקלף את השמחה ולגלות את היהודי שבו, ועיקר היהודי שבו – ששמח עד אין סוף ממש שהוא יהודי. ברור שכל זה שייך לחג פורים, שכולו חג של להיות יהודים – שמחה היהודי, "מרדכי היהודי". לכן בכל שנה בפורים הרבי היה מדבר על מיהו יהודי – זה חג של הזיהוי היהודים. זה מוחין דאמא, "אם הבנים שמחה".

אם כן, מה שמתבקש – עכשיו נגיע לעיקר הדברים – שצריך למצוא את השמחה בכל כח בנפש. צריך להיות איזה פסוק של שמחה של כל כח בנפש – חכמה שמחה, בינה שמחה וכו'. זה נקרא "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – שהכל שמח. ככה נזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח – אותיות ישמח – משיח צדקנו. הוא יצדיק שתמיד צריך להיות שמח, בכל מצב – זה משיח צדקנו. אם יש למישהו פקפוק – יש אנשים, קוראים להם מתנגדים, שיש להם פקפוק אם אפשר להיות כל הזמן שמח – אז מי שיצדיק את זה, שבכל מצב אפשר להיות שמח, צריך להיות שמח, מוכרחים להיות שמח, זה המשיח בעצמו.

ו. פסוקי שמחה בכל כחות הנפש

נתחיל מלמעלה, מהכתר. אמרנו שיש 271 פסוקים עם לשונות של שמחה, הרבה מבחר, אבל נאמץ את סוד הצמצום ובדרך כלל נאמר פסוק אחד לכל ספירה (אולי מדי פעם נאמר שנים), וזה יהווה לנו התבוננות יסודית וחשובה לחדש אדר, ולהיום ר"ח אדר.

כתר: "ופדויי הוי' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם…"

כתר זה על-מודע, ובין הפסוקים העיקריים של שמחת הכתר – בחז"ל זה ודאי העיקרי – "ופדויי הוי' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגון נסו יגון ואנחה". כשמישהו חולם חלום רע יש מצוה וענין להיטיב את החלום, ובין היתר אומרים שלש פדויות – שלש פסוקים של פדיון – ואחד מהם הוא הפסוק הזה. למה אני מזכיר את זה? זה מאמר מוסגר, שלהיטיב חלום זה להגיע לתוך העל-מודע או התת-מודע של הנפש ושם לעשות תיקון והטבה. החלומות באים מהלא-מודע, לכן רק יוסף יכול לפתור חלומות, כי יש לו גישה להכנס לתוך התעלומות של הלא-מודע של הנפש, ושם לפתור את החלום. זה מאמר מוסגר, שאחד מפסוקי הטבת חלום זה הפסוק הזה – "ופדויי הוי' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם". מה שנוגע לנו זה הביטוי "ושמחת עולם על ראשם". "שמחת עולם" זו שמחה נצחית, והשמחה הנצחית היא על הראש. חוץ מזה שעצם הדימוי של הפסוק כבר אומר לי כתר, שמחה שלמעלה מהראש, אבל חז"ל עושים מזה ענין גדול. במסכת שבת, בסוגיא של מתן תורה:

דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב.

אחר כך בא ר' חמא ברבי חנינא, ואומר "בחורב טענו ובחורב פרקו". זה דבר חדש וחשוב, למה צריך להדגיש? הוא דורש פסוק אחרי חטא העגל, בפרשת כי תשא, "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב". כמו שרש"י מסביר, רבי חמא רוצה להדגיש לנו פשט בפסוק, שגם "עדים מהר חורב" וגם "ויתנצלו… מהר חורב". צריך להעמיק – וזה המפרשים כבר לא מסבירים – למה הוא מוסיף את הממד הזה, שגם טעינת הכתרים וגם פריקתם היא מהר חורב.

אחר כך ממשיך רבי יוחנן ואומר שזכה משה ונטלם כולם – נטל את כל המאה ועשרים ריבוא כתרים. איך הוא לומד את זה? מהפסוק שאחרי "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" (פסוק מאד מענין, יש בו ז מלים ו-כח אותיות, כמו בפסוק הראשון בתורה וכמו בפסוק ההקדמה לעשרת הדברות, מבנה מאד חשוב בתורה) – "ומשה יקח את האהל". זה פסוק ארוך, עם 26 מילים, ו-4 הראשונות הן "ומשה יקח את האהל", מהן לומד רבי יוחנן שזכה משה ונטל את כל הכתרים. רש"י אומר שמתוך מה שהוא לקח את כולם לעצמו רקן עור פני משה. שבעצם התופעה המיוחדת של הקירון – שלא היתה אצל אף אחד, חוץ מרשב"י במדה מסוימת – זה בעצם מה שמשה רבינו נטל לעצמו את כל מאה ועשרים רבוא הכתרים של עם ישראל. מה הלימוד בפשט מ"ומשה יקח את האהל"? יש לרש"י שני פירושים. באחד הוא דורש רק את "ומשה יקח" – שבני ישראל התנצלו, ואז "ומשה יקח", הוא לקח את הכל. זה דרוש. אחר כך רש"י אומר, היות שבגמרא כתוב "ומשה יקח את האהל", אז כנראה דורשים את כל הביטוי, ולכן הפירוש השני הוא ש"אהל" הוא לשון "יהל אור", "בהילו נרו עלי ראשי" (גם דרוש) – אהל זה הילה, וזה הכתרים שהיו על הראש.

שני הכתרים שכל יהודי קבל זה "שני כתרים מזיו שכינה" (לשון רש"י) – הכתר הוא הוא מזיו שכינה. מה זה בקבלה, שהכתר על ראש כל יהודי הוא מזיו שכינה? צריך להסביר את זה על דרך "מהתעבות האורות נתהוו הכלים". הרי לעתיד לבוא כתוב שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם – זה אותם כתרים של הר סיני, כפי שנסביר, ולע"ל כל יהודי מ"ועמך כלם צדיקים" יזכה לקבל את הכתרים מחדש (כמו שנראה תיכף בגמרא) – ונהנים מזיו השכינה. ברור שרש"י מתכוון לאותו ביטוי, רק ששם מובן שעל ידי העטרה נהנים מזיו השכינה, וכאן העטרה עצמה היא מזיו השכינה – התעבות של זיו השכינה. שוב, אז מהפסוק "ומשה יקח את האהל" לומדים שמשה לקח את כל הכתרים.

אבל לא מספיק השלב השלישי, שמשה לקח את הכתרים, ואחר כך בא ריש לקיש – אחרי רבי יוחנן – ואומר שהקב"ה עתיד להחזיר כתרים אלה לכל יהודי, ועל זה נאמר "ושמחת עולם על ראשם", "ופדויי הוי' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם". אומר ריש לקיש בגמרא ש"ושמחת עולם על ראשם" אלו הכתרים שהפסידו בחטא העגל, שקבלו כשהקדימו נעשה לנשמע. אם כן, יש סוגיה שלמה בגמרא שסיומה הוא קבלת הכתרים – שבינתיים מופקדים אצל משה רבינו, סימן שהוא שומר (אף אחד לא מסביר איך הדרוש הזה מתקדם בארבעה שלבים, אבל הדבר הראשון שמצטייר שבעולם הזה משה שומר על הכתרים בשבילנו, ומכך זוכה לקירון פנים, ולע"ל בעצם הוא זה שמחזיר את הכתרים לכל יהודי, ומן הסתם גם הוא לא מפסיד שום דבר, כמו שדברנו על "רב כל", הוא מאציל מרוחו ולא חסר לו כלום) – ועל זה נאמר "ושמחת עולם על ראשם".

קודם כל, אין לך סוגיה יותר מפורשת ש"שמחת עולם על ראשם" זו שמחת הכתר העליון, שדרך הכתר העליון הנשמה זוכה לקבל את זיו השכינה, שזה "שמחת עולם על ראשם" – ממש יוצא מפורש כאן. בכל אופן, היות שהזכרנו את מהלך הסוגיא צריך לומר בו משהו בפנימיות, דבר שלא כתוב. מה כולנו יכולים ללמוד מארבעת השלבים האלה? קודם כל, נשים לב ששני האמוראים האחרונים זה רבי יוחנן וריש לקיש – תלמידו וגיסו של רבי יוחנן, זה שרבי יוחנן החזיר בתשובה. דווקא ריש לקיש, שהיה ראש הלסטים, הוא זה שמגלה לנו שמי שלקח את הכתר – תקבל אותו בחזרה. אין דאגה, תקבל את הכתרים בחזרה, "ושמחת עולם על ראשם". מה היחס בין רבי יוחנן לריש לקיש? כתוב שהיחס בכל מקום הוא כמו צדיקים גמורים מול בעלי תשובה. הצדיק הוא זה שאומר "ומשה יקח את האהל" – שכל היהודי הפסידו בחטא העגל, שהיה פגם באמונה במשה רבינו, פגם ב'התקשרות' אל משה רבינו (כמו שהרמב"ן מסביר באריכות, ומוסבר באריכות בספרי החסידות), אז דווקא כשפגמו בהתקשרות במשה רבינו ניטל מהם כל מה שקבלו, "ויתנצלו את עדים מהר חורב". אבל אחר כך על ידי תשובה – כאן ריש לקיש הוא כמו  מלך המשיח, שבא להחזיר את הצדיקים, כמו רבי יוחנן, בתשובה. מה תשובת הצדיקים? כנראה שמחזירים את העטרות שלקחו מכולם, לכל היהודים.

עוד פעם, יהודי כאן זה כמו אחד שחלם חלום רע, וכנראה שיש גזירה רעה  נגדו – מתייחסים ברצינות לחלום, לא סתם "חלומות שוא ידברו" – משמע שאותו אחד שזקוק לפדיה באמת זקוק לפדיה. פדיה זה לשון פד, תיקון הברית, כנראה שיש לו פגם הברית והוא זקוק ל-פד תעניות של תיקון הברית – סוד הפדיה. אמרנו שיש שלש פסוקי פדיה שצריך לומר כאשר מיטיבים חלום – נכנסים ללא-מודע של הנשמה – "פדה בשלום נפשי כי ברבים היו עמדי" (פסוק של פדית הצדיקים מבית האסורים, צדיק שזוכה לשבת בתפיסה כנראה שבכך זוכה למעלת בעל תשובה), "ופדויי הוי' ישובון"" "ופדה העם את יונתן" (סיפור שלם בפני עצמו, שלא נאריך בו כרגע) – זה שלש פדויות שצריך לומר. כאן הפסוק הוא "ופדויי הוי' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם". את כל הפעולה הזו פועל רבי שמעון בן לקיש, בעל תשובה, ואילו רבי יוחנן אומר שמשה לקח את הכתרים אחרי החטא.

נחזור: קודם עם ישראל מגלה את הלוז הטוב שלו, את העצם הטוב שלו, שאומר "נעשה ונשמע". ה' החזיר את התורה על כל העמים, וכולם סרבו כל אחד עם הבעיה שלו, ואז החזיר לעם ישראל שקבל ברצון. זו זכות עצומה, הטבע הטוב של יהודי – לכל יהודי יש טוב בטבעו, וכשזוכה לגלות את טבעו הטוב ולומר "נעשה ונשמע" זוכה לקבל שני כתרים על ידי ששים ריבוא מלאכים שיורדים בשליחות ה' להכתירו. אבל ברגע שהוא חוטא – פגם בהתקשרות לראש בני ישראל (העגל הוא ע"ז, אבל כמו שהרמב"ן מסביר עיקר הפגם בפנימיות כאן הוא פגם בהתקשרות לרבי), פגם בהתקשרות למי שמקשר את כל היהודים (כמו ששמחה מקשרת את כל הכחות) – יורדים מלאכים לקחת לו את הכתרים. למה צריכים לרדת כפול? או שהכתרים נעשו כבדים יותר, או משהו אחר. צריך לומר שמה שרבי סימאי דורש כאן מצביע על מהות החטא, שלפני החטא ה"נעשה ונשמע" היה מחובר, שני הכתרים היו בעצם יחידה אחת, וכנראה שמהות החטא היא פירוד בין הנעשה ובין הנשמע, לחלק את המאמר הזה בו "הקדימו נעשה לנשמע" (חז"ל מדגישים שהכל זה ענין אחד, של הקדמת נעשה לנשמע) – יחידה אחת עם שני ענינים, לכן ראויים לשני כתרים, אבל מספיק שמלאך אחד יביא את שני הכתרים. הרי כתוב שמלאך לא יכול לעשות שני דברים יחד, אז אם מלאך אחד יכול להביא את שני הכתרים יחד סימן שזה ענין אחד, אבל אחרי החטא זה נעשה צווי דינים. במלים פשוטות, אחרי החטא "נעשה" מה שבא לנו, ו"נשמע" כמה שנשמע, שני ענינים. אבל לפני החטא היתה מסירות נפש של "נעשה ונשמע" – בטול לבעל הרצון, שנעשה הכל, עוד לפני ששומעים. זה בטול הרצון העצמי שלי לגמרי – זה הענין של קדימת נעשה ונשמע. החטא גופא הוא ש"נעשה" לחוד ו"נשמע" לחוד, ואז לא רק שלא מגיעים לך שני כתרים אלא אפילו אחד לא – כל שני הכתרים היו כי הקדמת נעשה לנשמע. לכן עכשיו צריך כפול מלאכים כדי ליטול את הכתרים מראש כל יהודי. כל זה מאמר של חכם אחד, רבי סימאי.

אחר כך בא החכם השני ומוסיף, שטענו מחורב ופרקו מחורב, שקבלו את זה בחורב וגם הפסידו את זה שם – הכל תכונה של "מהר חורב". כמו ששאלנו קודם, מה הוא מוסיף? מה הוא רוצה לומר? איני יודע שהכל היה באותו מקום? לכן צריך לומר שיש משהו בסוד המלה "חורב" שמסביר גם את ה"נעשה ונשמע" הראשון – גילוי הטבע היהודי – וגם את החטא בגללו הפסידו הכל, את ההפרדה בין "נעשה" ל"נשמע". אם רוצים לקשר את זה לכך שפגמו בהתקשרות למשה רבינו, אז צריך לומר שההתקשרות למשה רבינו שומרת על היחוד של "נעשה ונשמע". זה גם הא בהא תליא, שמי שלא קשור למשה רבינו אצלו "נעשה" לבד ו"נשמע" לבד, ומי שקשר זה אצלו יחד. מה זה "חורב"? לפעמים נקרא סיני ולפעמים חורב, וחז"ל דורשים (וגם חולקים מה שם העצם ומה הכינוי). בכל אופן, חורב זה לשון "וחד חרוב" – חורבן וחרב. למה נקרא חורב? אם זה שם התואר, ולא עצם, זה שמשם ירד חורבן לאומות העולם (על דרך "משם ירדה שנאה לעולם" אם זה סיני כשם התאר). בכל אופן, מה זה בפנימיות הר חורב? כתוב ש"שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב". "חד חרוב", זה העצם של הר חורב. "חד חרוב" זה אורות מרובים של תהו. הר חורב זה הר של תהו – "ובתהו ילל ישימון", שם "ימצאנהו יסובבנהו". התורה נתנה במדבר, על הר חורב, שזה מקום של תהו. על משה רבינו עצמו כתוב "כי מן המים משיתהו" – משמיטת התהו – והוא נותן את ההשראה להקדמת נעשה לנשמע, זה ביטוי של האורות המרובים של תהו שבטבע היהודי. זה התהו הטוב שבו, מסירות הנפש, הבטול המוחלט לבעל הרצון (ולא רק לרצון). הגוי אומר ש"נעשה ונשמע" זה פזיזות – זה באמת פזיזות, הקדמת הפה לאוזן – ביטוי של תהו, של מס"נ למעלה מטעם ודעת. מה החטא? אם לא מיד מכניסים את התהו לכלים דתיקון כתוב "וימלך וימת". היות ש"נעשה ונשמע" זה תהו – זה מסוכן, לכן באמת זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. היה נסיון במעמד הר סיני, אמרו נעשה ונשמע – זה היה כל כך טוב, טוב של תהו, והוא בסכנה, שאם לא מיד עושים לו כלים דתיקון הוא נשבר, ובאמת כך קרה. מה נשבר? ה"נעשה ונשמע" נשבר לשנים. זה "וימלך… וימת". זה הדגש של ר' חמא ברבי חנינא, שאומר שבחורב טענו ובחורב פרקו – זה הכל בחינת חורב, שהוא סוד "וחד חרוב", הכל תהו. "וימלך" של תהו וגם "וימת" של תהו. לכן אפשר לדרוש "מהר חורב" או על העבר, הטעינה, או על ההוה.

אחרי שהוא מלמד חידוש זה, שכעת נעשה משמעותי ביותר, בא רבי יוחנן ואומר שזה לא מקרה אבוד. מאה עשרים ריבוא מלאכי השרת היו צריכים לרדת בשביל לקחת את הכתרים. לאן לקחו? לפני רבי יוחנן חשבתי שלקחו לשמים, החזירו למקום משם זה הגיע, אבל רבי יוחנן אומר שזה לא חזר לשמים אלא משה רבינו לקח את הכל. הוא אנס את כל מאה ועשרים ריבוא המלאכים ולקח לעצמו את כל הכתרים. כתוב שה"פ כתוב בתנ"ך אליה בלי ו וה"פ כתוב יעקוב ב-ו, וחז"ל דורשים שיעקב לקח את ה-ו לפקדון כדי להבטיח שאליהו יבוא ויבשר את הגאולה לבניו. "משה מלגאו ויעקב מלבר", וכמו שיעקב לוקח פקדון מאליהו כדי להבטיח שיבשר את הגאולה, כך משה רבינו לוקח פקדון את כל כתרי עם ישראל, כל הלא-מודע של כל היהודים, ומזה נעשה קירון אור פני משה. מה זה בעצם אומר? שעכשיו, עוד יותר מקודם, חייבים כל היהודים להתקשר למשה רבינו – כי התת-מודע שלך הוא אצל משה רבינו. אז אם אתה פעם רוצה לפתור את בעיות הנפש שלך, שכולם נובעות מהתת-מודע – התת-מודע הטוב, לא תת-מודע רע – זה הכל נמצא אצל משה רבינו. צריך לחפש את משה רבינו, שיש לו קירון עור פנים, שזה בעצם אתה – התת-מודע שלך, הטבע הטוב שלך, שפעם אחת בעבר הרחוק הצהרת "נעשה ונשמע", וזכית מכך לשני כתרים. אבל מה אפשר לעשות? קלקלת, חטאת, אבל אל דאגה, משה רבינו לקח את זה – זה נמצא בידים טובות, 'במצח טוב', 'בראש טוב'.

למה הדבר הזה דומה? כתוב שלכתחילה אם אחד יודע את השבט שלו, השער המיוחד שלו – לכל שבט יש שער, דרך, מסילה העולה בית א-ל, וזה בא לידי ביטוי בנוסח שלו, לכן יש כמה נוסחאות שונות בעם ישראל – אז כדאי לכאורה שיתפלל בנוסח שלו, במסילה המיוחדת לו. אבל אם אינך מכיר את הנוסח שלך, אומר האריז"ל, זכיתי לייסד שער הכולל שכל אחד יכול להכנס בו. מהאריז"ל עד הבעל שם טוב ותלמידו המובהק המגיד הדרך היתה שאם אתה כזה צדיק גדול שמכיר את השער שלך והמסלול שלך אז תעלה בו, אבל אם אתה קצת פחות מזה – כרובא דרובא של האנשים – שאינך מכיר דרכך, תלך בדרך הכלל שייסד האריז"ל. בא הבעש"ט ותלמידו המגיד, ואומר שבשביל עכשיו להתחזק ולהתעצם ולהביא משיח, אז צריך שגם מי שחושב שמכיר דרכו הפרטית, ואולי אחד שבאמת מכיר את הדרך הפרטית שלו, שיוותר על הנוסח ושכולם  יעבדו את ה' לפי שער הכולל. מה שלא כולם יודעים, שכתוב שלעתיד לבא תחזור לשער שלך, אבל בינתים, עד שיבוא משיח בפועל – זה כמו צבא – צריכים לעשות פעולה, שבמדה מסוימת יש בזה איזה ויתור (יכול להיות בזה ויתור) על הפן האישי שלי לטובת הכלל, וזה שכולנו נתפלל שער הכולל וננהג מנהגי שער הכולל, שזה לפי האריז"ל. זה בדיוק מה שקורא בסוגיה שלנו, אסמכתא לדבר הגדול הזה. שכל הכתרים של כולם – "ומשה יקח את האהל". משה לוקח את כל ההילות, את כל הכתרים של כולם, ומכניס אצלו – ומזה קירון עור פניו. שוב, כל העל-מודע הטוב, הכתר הטוב, נמצא אצל משה רבינו. מי שמבין את זה טוב מבין שכל העבודה בעולם הזה היא להתקשר חזק מאד למשה רבינו, זה תיקון החטא, וזו הזיקה היחידה שיש לי לעצמי האמיתי שלי, החיה-יחידה, שני הכתרים שלי, ה-לם דצלם ("צדיק באמונתו יחיה" הנ"ל).

אומר ריש לקיש, הבעל תשובה, שכאשר יבוא משיח (וכולם יהיו בעלי תשובה), אתה תקבל חזרה את הכתרים האישיים שלך. לכן כדאי שנזדרז להביא את מלך המשיח, מי שרוצה להביא בחזרה את ה"שמחת עולם על ראשו".

אלה ארבעה שלבים, וזה דרוש מאד חשוב בפני עצמו. זה היה רק להביא את הפסוק של שמחת הכתר. אם כן, שמחת הכתר היא בעצם שמחת ההתקשרות למשה רבינו שבדור. השמחה, כמו שחסידים היו דורשים תמיד, "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו", כמה טוב שאנו יהודים, כמה טוב שאנו חסידים, כמה עוד יותר וב שאנו חסידי הרבי, המשה רבינו והמשיח שבדור. שמחה זו היא שמחת הכתר של כל יהודי, וחבל מאד לאיזה יהודי שאין לו שמחה זו – ההתנוצצות כבר של "שמחת עולם על ראשם".

זה בקיצור, ונקצר ונמשיך (לא לכל אחד נעשה סוגיא בגמרא):

חכמה: "בן חכם ישמח אב"

הפסוק הבא הוא שמחת החכמה. אמרנו שחכמה זה בטול, אבל השמחה צריכה להיות בכל מקום, ואדרבה – "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה". אפשר לומר שזה הפסוק של החכמה, אבל יש עוד פסוק (אמרנו שיש כמה פסוקים לכל אחד). הפסוק שעליו נדבר כעת, ידוע ומפורסם – "בן חכם ישמח אב". רואים ששמחה היא תוצאה של "בן חכם", כלומר שחכמה פועלת שמחה, אצל האבא. אם החכמה היא מקור השמחה, סימן שיש שמחה בתוך החכמה, וכך נראה בשלבים הבאים. אם אני רואה שמישהו עם תכונה מסוימת מקרין שמחה, סימן שמה שהוא בעצמו זה שמח. אם "בן חכם ישמח אב" סימן שהוא שרש של שמחה. חכמה בקבלה זה אבא, אז יש שני עדים – "בן חכם" ו"אב". הוא "בן חכם" היינו האבא בתוך הבן, וזה שהאבא רואה עצמו בבן – "בן חכם" – גורם לו שמחה. לא כתוב שאם האבא רואה עצמו משתקף בבן הוא מתבטל. אבא זה בטול, ומה שהוא מעניק במודע לבן זה בטול, כמבואר במ"א. אבל כתוב בחסידות שכאשר הוא רואה את החכמה צומחת מתוך יגיעה (מאמר מוסגר, יש כמה דרושים בחסידות שמה שהכי משמח את האבא זה שהבן עובד קשה, "יגעת ומצאת", ובתחלה אף האבא מודאג עם הבן שיגע ועוד לא מבין, ואחר כך כשה' עוזר והוא פתאום מחכים זה גורם לשמחה עצומה, בלי מיצרים, אצל האבא) הוא שמח. אם כן, יש חכמה בבן, ויש אב בעצמו, אז הפסוק הזה כולו חכמה.

נאמר בזה עוד ווארט, הכל בהמשך לכך שהמדקדקים אומרים ששמחה זה לשון התרבות, "מרבין בשמחה" זה קשר עצמי, ולא סתם ריבוי בשמחה. השמחה היא היא כח ההתרבות. ידוע שהמלה "אב" – עוד לפני החסידות, וגם בספרי החסידות – היא לשון רצון, "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". שרש אבה זה לרצות. לפי זה "בן חכם ישמח אב" זה לא יחס בין הבן לאב, אלא ננסה לתאר את זה בתוך האדם עצמו. ש"בן חכם ישמח אב" היינו שבן חכם יצמיח רצון. את "בן" דורשים לשון הבנה, אז יש גם בינה וגם חכמה – הבן חכם והוא משמח את הרצון שלו, מפרה ומרבה את האב שבתוכו. ננסה להמחיש את זה: אם אני או אתה "בן חכם", זה אמור להתבטא בכך שאתמלא יותר רצונות, רצונות לפעול בתוך המציאות, כמו "כלם בחכמה עשית", וגם יותר רצון לשלוט על הלב, כי "מח שליט על הלב" זה מכח הרצון שמתרבה בתוך החכמה (כמבואר בתניא). אם יש חכמה היא מזמינה התרבות של הרצון בתוך המח, ואז קודם כל הוא מצליח להשתלט על היצרים הלא-טובים, ושנית – העיקר – מצליח ליזום פעולות במציאות ולהצליח ליישם אותן. זה "כלם בחכמה עשית". אחד אדיש אין לו רצון לשום דבר, לא אכפת לו מכלום, הוא אפאטי. אחד שהוא אפאטי כנראה הוא טפש. רבי נחמן אמר שמי שמיואש הוא טפש – יאוש זה סממן של טפשות. גם מי שהוא בכלל טיפוס אפאטי, שאין לו בכלל דחף בחיים לקום וליזום, יש לו חוסר חכמה. שוב, "בן חכם" זה מי שמבין בחכמה, והוא מבין שהחכמה צריכה לשמח את האב – להרבות רצון.

אמרנו שלא נכנס לסוגיא בגמרא, אבל כאן יש סוגיא בחסידות: מה ההבדל בין תענוג לשמחה? זה מאד קרוב, לכאורה, אבל כתוב שתענוג זה "רישא דאין" בכתר ושמחה זה בינה, יש. כתוב שענג זה שבת ושמחה זה יום טוב (יש התכללות שמחה גם בשבת, "וביום שמחתכם", אבל בעיקר זה יום של גילוי "והחכמה מאין תמצא"). מה מוסבר בכל מקום בחסידות, במיוחד אצלנו בהסבר "רישא דאין"? שעיקר התענוג בנפש זה מהתאיינות. התאיינות זה בטול כל הרצונות, שאין רצון לשום דבר, כי אני אין. זה ממש טבע הפוך, שענג קשור להתאיינות – בטול כח הרצון, לכן "רישא דאין" זה התענוג (קודם אמרנו שבטול זה נקודה פנימית בתוך ישות מסוימת, זה לא הישות אלא להיפך ממנה, וכך זה תענוג בתוך רצון – רישא דאין בתוך רישא דאריך, הרצון הוא אריך, מתפשט עד אין סוף, בותוך הרישא דאריך יש רישא דאין שהוא אין), אבל שמחה זה התפשטות, שייך למרחב העצמי, זה יש. זו התבוננות חשובה, שאפשר להאריך בה אבל נקצר – היחס בין ענג לשמחה. שבהשקפה ראשונה אפשר לחשוב שזה אותו דבר, אבל בעצם זה טבע הפוך – זה שבת וזה בעיקר יום טוב. אם כן, מה הפלא? שחכמה, אין, הוא "ישמח אב", הוא מרבה רצון. במקום אחר "החכמה מאין תמצא", אבל "בן חכם ישמח אב".

נאמר עוד פסוק (אף שאמרנו שנשתדל לקצר), לכבוד כמה חברים שאולי כבר לא כאן, "ישמחו כי ישתקו" – "סיג לחכמה שתיקה". אז יש את שמחת השתיקה. כל החברים שלנו צריכים להתעצם עם השתיקה. כתוב ש"מלה בסלע משתוקא בתרין" – צריך להתעצם ולדעת כמה משמח לשתוק. זו ממש פעולה משיחית, "ישמח", "ישמחו כי ישתוקו". זה מאמר מוסגר, בשביל כמה מהשתקנים שכבר הלכו (יקבלו בכתיבה בע"ה).

בינה: "אם הבנים שמחה"

כאן נקצר לגמרי, כי אמרנו כבר שעיקר הפסוק הוא "אם הבנים שמחה". פסוק בהלל מצרים, שייך לבינה – לידה מרחם האם. סוף הפרק הראשון של הלל מצרים הוא "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה". יש הרבה פסוקים של שמחת יום טוב – בשבועות שמחה אחת, בסוכות שלש שמחות – זה הכל שמחות של בינה, שמחת יום טוב. עיקר שמחת יו"ט היא "לפני הוי'" – בבית המקדש, שזה גם אמא.

דעת: "לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר"

בדעת יש פסוק שיש כמה גמרות ומדרשים שנותנים טוב טעם והעמקה בפסוק. הפסוק אומר "לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר". זה פסוק של דעת. למשל, פסוק זה מובא במסכת יומא לגבי חולה ביום כפור, שהרופא אומר שהוא לא צריך לאכול, הוא בסדר, והחולה אומר שזה פיקוח נפש – למי שומעים? לרופא או ליהודי? הדין אומר ששומעים ליהודי, לא לרופא, והפסוק ממנו לומדים זה מ"לב יודע מרת נפשו", החלק הראשון. החלק השני, "ובשמחתו לא יתערב זר", זה כבר סוכות. בכל אופן, היות שזה פסוק של דעת בתחלתו – "לב יודע", החולה יודע יותר מהרופא, חש ממש את הפקו"נ של עצמו – צריך לומר שגם "ובשמחתו" זה דעת, ושמחת הדעת שוללת את התערבות הזר. כמו שהדעת קובעת לגבי פקו"נ של עצמי, "מרת נפשו", כך הדעת קובעת גם לגבי השמחה של עצמי – יש פה קשר עצמי בין דעת לשמחה, והדעת קובעת במקרה הזה ש"ובשמחתו לא יתערב זר".

ננסה להבין את זה יותר טוב, מה כאן הדעת בשמחה זו: יש ספר חשוב מאד, עם חידושים מופלאים ביותר (שהזכרנו לפני כמה שיעורים כמדומה), ספר חסידים של רבי יהודה החסיד. כתוב "דאגה בלב איש ישׁחנה", וחז"ל דורשים "ישׂיחנה" – או יסיחנה מדעתו או יסיחנה לאחרים. ידוע שזה חש (ישיחנה, יכניע אותה), מל (יסיח מהדעת) מל (יאמר לאחרים). אז אם יש לך צרה, טוב לספר לחבר או לא? שוב, יש מאמר חז"ל ש"דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים", אבל אומר רבי יהודה החסיד שאם אתה אדם מפוקח אתה אמור לדעת בדעתך אם הזולת מזוהה עם מרת הנפש שלך, אם הוא מרגיש את הצער שלך. אם אתה מרגיש שהוא מרגיש אותך – ספר לו. אבל אם אתה לא מרגיש שהוא מצטער ממש בצער שלך, אל תספר לו את הצער שלך. "לב יודע מרת נפשו" – אם אינך מוצא אדם שיודע את מרת נפשך שמור את מרת נפשך בתוכך ואל תספר לאף אחד. זה דומה לפשט של "ישׁחנה" – אל תספר, אז תכניע בתוכך. אותו דבר לגבי שמחה – אם יש לך שמחה גדולה, את מי תשתף בה? רק אחד שאתה יודע שהוא באמת שמח בשמחתך. אם אתה מרגיש שהוא ממש שמח בשמחה שלך – שתף אותו וספר לו את כל השמחה.

למה הבאתי את רבי יהודה החסיד? כי מסביר שהכל דעת כאן. שהדעת של הזולת קובעת אם לשתף אותו בצער שלי, ואותו דבר קובעת אם לשתף בשמחה שלי. תוך כדי הצער, וגם תוך כדי השמחה, יש ממד של דעת שמודד את היחס של הזולת כלפי. ממילא זה קובע לגבי כל התחושה של הזולת. אם אתה שמח איתי אז אני מספר לך ואז השמחה מתרבה – לא רק יהודי אחד שמח, אלא שנים, עד שאין סוף יהודים שמחים. הווארט הזה מספר חסידים הוא יסוד מוסד של כל תורת החסידות, כל תנועת החסידות. אפשר לומר שאחד המקורות של כל דרך החסידות זה הקטע הזה בספר חסידים, כי שאלו את הצ"צ מה הסבא רצה בחסידות? והוא ענה שיהיו משפחה אחת באהבה – שכולם ירגישו ממש את צער הזולת ויחוו ממש את שמחת הזולת. זה מובא ב"היום יום" (צריך להוסיף במ"מ של היום יום), ובשיחה של הרבי הקודם הוא אומר שיש ענין של "ישיחנה" אבל רק לאחד שהוא ממש ידיד נפש שלך, שצר לו בצערך והוא שמח בשמחתך – אותו תשתף בחוויות שעוברות עליך. מכאן יש יסוד מוסד בחסידות, שלא הולכים סתם לפסיכולוג, כי מי ערב שבאמת צר לו בצערו ושמח בשמחתו? אולי כל האינטרסים שלו להרויח כמה גרושים, או הרבה גרושים (אפילו אם הוא אדם טוב, לא אדם רע). זה פירוש של ר"י החסיד ל"לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר".

יש מי שמביא את הפסוק המקביל לו, "יהי לך לבדך ואין לזרים איתך", עליו דברנו לפני שבועיים. המדרש אומר "לב יודע מרת נפשו" זו חנה שהתפללה אל ה' כ"מרת נפש", ו"בשמחתו לא יתערב זר" זה "עלץ לבי בהוי' כי שמחתי בישועתך" בלידת שמואל. עוד דרשה ש"לב יודע מרת נפשו" זו השונמית – שלא היה לה בן, ונולד בן, ומת ובאה מרת נפש לאלישע – "ובשמחתו לא יתערב זר" היינו בהחיאת הבן. דרשה ראשונה על חנה (אם שמואל ששקול כנגד משה ואהרן), שניה על השונמית. דרשה שלישית על דוד המלך, כאשר גנבו את הנשים והרכוש בצקלג, וכשירד שלשה ימים לאכיש מלך גת, אבל כאשר העלה את ארון הקדש זה "ובשמחתו לא יתערב זר" – הוא שיתף את כולם בשמחה, אבל זה "ובשמחתו לא יתערב זר". אחר כך יש דרשה רביעית, על כל עם ישראל – בגלות מצרים "לב יודע מרת נפשו" ובמתן תורה "ובשמחתו לא יתערב זר". זו אחת הסיבות שמשה שלח את יתרו לפני מתן תורה, כי לא סבל צער הגלות, ורק מי שסבל צער הגלות יכול לקבל תורה. ארבע דרשות, על חנה שונמית דוד ישראל.

זה בקיצור, הווארט הוא כאן שזה שמחה של דעת, שמחת התקשרות בין נשמות. הדעת היא במקום הכתר – הכתר זה התקשרות למשה רבינו, ששומר על העל-מודע, על זיו השכינה שמיועד לי ("עדים" לשון יעוד), והדעת התקשרות בין נשמות ישראל. שוב, יש הרבה לומר על הפסוק הזה, אבל נעבור הלאה.

חסד-גבורה-תפארת: "חסידיך ישמחו בטוב", "יראיך יראנו וישמחו", "ישרים יראו וישמחו"

שלשת הפסוקים הבאים קשורים. בחנוכת הבית בדברי הימים כתוב "חסידיך ישמחו בטוב". בתהלים כתוב "יראיך יראוני וישמחו", סימן שיראים שמחים. עוד פסוק בתהלים, "ישרים יראו וישמחו". חסידים ויראים וישרים זה חג"ת. יש עוד הרבה פסוקים כאלה.

נאמר ווארט אחד: כתוב שכל תריג המצוות הן בשביל שמחה של מצוה. לאיזה כח בנפש שייכת שמחה של מצוה (חוץ מזה שבכלל שמחה זה בבינה)? סתם מצוה זה לעזור ליהודי, גמ"ח, בממונו או בגופו. כל המצוות נקראו גמילות חסד – או עם יהודי או עם רבש"ע. "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". כתוב שגמ"ח כולל כל רמח מצוות עשה (חסד לאברהם). אז שמחה של מצוה זה "חסידיך ישמחו בטוב". מי שעושה גמילות חסד הוא חסיד, כל מצוה שעושים זה מעשה חסד. גם הנחת תפילין היא גמילות חסדים, עם רבש"ע. מי שעושה פעולה של חסד אמור להתמלא מתוך זה בשמחה. סימן שיש מאגר אין סופי של שמחה בתוך החסד עצמו, וצריך רק לגלות אותו. זה שמחה של מצוה, ובזכות שמחה של מצוה זוכים לארץ ישראל – כל המצוות של ארץ ישראל הן מצוות שמחות, המצוות התלויות בארץ. זה מאמר מוסגר, שכל המושג "שמחה של מצוה" זה בעיקר שמחת החסד בנפש. שמי שזוכה לעשות חסד, יהודי שהנשמה שלו חשופה וגלויה, אמור להתמלא שמחה.

שוב, "חסידיך ישמחו בטוב", "יראיך יראנו וישמחו" ו"ישרים יראו וישמחו" (וכן "לישרי לב שמחה" ועוד, רק שאלה שלשה פסוקים דומים).

נצח: "שמח זבולֻן בצאתך"

משהו חדש. יש עוד כמה פסוקים שאפשר להביא, אבל נביא משהו עם חידוש חשוב. כתוב "שמח זבולן בצאתך". ספירת נצח זה רגל ימין, הכח לצאת מהבית, מד' אמות של בית המדרש, ולפעול בעולם – לברר בירורים כדי להרוויח, למצוא אבנים יקרות וכל מה שטמון במציאות. מי יוצא לסחור? ספירת הנצח. בנפש זה הבטחון הפעיל. תיכף נגיע לבטחון הסביל, הוד, אבל בטחון פעיל זה נצח, כמו שרבי הלל מסביר במאמר על "יגיע כפיך כי תאכל" שרק בעלי בטחון פעיל יוצאים מ-ד' אמות להתסובב בעולם, לסחור בו, להתערב בו ולברר את הבירורים בעולם. זה רק בעלי בטחון פעיל, בנצח. לכן מכל הברכות מי ששמח זה "שמח זבולון בצאתך". היות שזבולון מאכיל את יששכר, שיושב בבית מדרש ולומד תורה, כנראה מאכיל אותו קצת שמחה. לכן כתוב "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך", שגם יקבל קצת שמחה. הרבה פעמים כתוב שיששכר זה חכמה וזבולון זה כתר, על דרך "דרך ארץ קדמה לתורה", אבל בפשט "בצאתך" זה נצח. יש עוד פסוקים, כמו "שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח", אבל הפסוק שאמרנו נוגע למעשה.

הוד: "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"

לפעמים אנחנו מסבירים שהפסוק "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" מתאר בטחון פעיל, וזה קשר בין שמחה-בינה לנצח, אבל הפשט הוא שכאן זה בטחון סביל – שאני בוטח שה' ימלא חסרוני וידאג לי. ככל שאני בוטח בה' כך אני מתמלא שמחה. רואים שמקור השמחה הוא באמא, אבל מתפשט "עד הוד אתפשטת". "כי בו ישמח לבנו" באמא, אבל זה מתפשט עד המקום של ההוד, "כי בשם קדשו בטחנו" בבטחון סביל.

יסוד: "אור צדיקים ישמח"

ביסוד יש את הפסוק שאמרנו קודם, "אור צדיקים ישמח". היו חסידים בחסד, יראים בגבורה וישרים בתפארת – וביסוד יש צדיקים. יש הרבה פסוקים של צדיקים שמחים, אבל הפסוק שנביא הוא "אור צדיקים ישמח", שממנו לומדים ששמחה היא לשון התרבות, לפי ההסבר שאמרנו קודם על "רב כל" – שבמקום היסוד, ה"כל", יש את כח ההתרבות, "רב". לא אמרנו שהדגשת ה"רבו", ולא ה"פרו", זה כמבואר במ"א ש"פרו" מצד אבא ו"רבו" מצד אמא. היות שהשמחה זה אמא, לכן מודגש ה"רבו" בשמחה, יותר מה"פרו" – ה"רבו" זה ההתרבות. שוב, כתוב "אור צדיקים ישמח", וההמשך "ונר רשעים ידעך". מכאן לומדים שכמו ש"ידעך" זה יתמעט כך "ישמח" זה יתרבה.

בחלק הראשון של הפסוק, "אור צדיקים ישמח", יש יג אותיות – אפשר לצייר כצורת השראה של יג – והגימטריא היא 819 = אחדות פשוטה = פירמידה של יג = דוד מלך ישראל חי וקים = ימות המשיח (ישמח זה משיח, וכל הבטוי עולה ימות המשיח) וכו'. אמרנו שבפורים יש קשר בין אור ושמחה, "ליהודים היתה אורה ושמחה". בסדרה של שמחה, מילוי, מילוי המילוי – אם עושים סדרה רבועית רואים שהבסיס הוא יהי אור (ומזה יוצאים עוד כל מיני דברים מופלאים, לא בשביל עכשיו). בכל אופן, הבסיס של התרבות השמחה – שמחה, שמחה במילוי, שמחה במילוי המילוי – זה יהי אור, הדבור הראשון שיצא מפי ה', "פתח דבריך יאיר מבין פתאים" (שרש"י כותב שפסוק זה בתהלים הולך על "יהי אור", כפי שדרשו חז"ל בתנחומא). זה פסוק מאד יפה בשביל פורים, "ברוכים כל הצדיקים".

מלכות: "והמלך ישמח באלהים"

אחרון אחרון חביב. גם במלכות יש כמה וכמה פסוקים של שמחת המלכות ושמחת המלך, אבל הפסוק שנבחר – תיכף נסביר למה – הוא "והמלך ישמח באלהים יתהלל כל הנשבע בו כי יסכר פי דוברי שקר". דוד המלך אומר את הפסוק – מדבר על עצמו. מה זה "יתהלל כל הנשבע בו"? שכל מי שנשבע רק בה' הוא מתהלל. מה הכוונה? המפרשים אומרים שהוא מתפאר, איזו התפארות דקדושה, שזה שהוא נשבע רק בה' בשביל לעורר רחמים וישועה מה', וכאשר ה' עונה לדוד עבדו, המלך, אז כל אלה שנשבעו באלקי המלך. למה רצינו דווקא פסוק זה? כי כאן המפרשים אומרים שרואים ששמחה זה לא רק התרבות, אלא גם גדילה – עוד פן של צמיחה וגדילה. גם פן של ריבוי רב, של התרברבות, אפילו כמו גאות יחידה. המפרשים מסבירים ש"ישמח באלהים" מקביל ל"יתהלל כל הנשבע בו", והיות ש"יתהלל" זה לשון התפארות, לכן גם "ישמח באלהים" זה על דרך "ויגבה לבו בדרכי הוי'" במלך יהושפט. זה עוד יותר מחזק ששמחה בבינה זה מקור של יש, היש האמיתי. ה' מושיע את דוד המלך, ואז המלך שמח באלהים. אם רצינו להשלים את תארי הצדיקים לפי שמות הספירות, אז כמו שיש חסידים בחסד, יראים בגבורה, ישרים בתפארת וצדיקים ביסוד, אז במלכות יש ענוים. על זה יש עוד פסוק, "ויספו ענוים בהוי' שמחה". דוד המלך הוא לא סתם ענו, אלא "והייתי שפל בעיני", ויחד עם זה אצל צאצאו יהושפט – צדיק גדול – כתוב "ויגבה לבו בדרכי הוי'". זו ההתנשאות דקדושה בתוך השפלות, בתוך השפלות יש רוממות עצמית. יש מקיף של רוממות עצמית, חויה פנימית של שפלות, ולבוש מקיף של התנשאות כלפי העם. "ישמח באלהים" זה שיקוף של הרוממות העצמית שנותן גבהות, "ויגבה לבו בדרכי הוי'". "המלך ישמח באלהים יתהלל כל הנשבע בו".

בכך השלמנו את הפסוקים: "שמחת עולם על ראשם" בכתר, "בן חכם ישמח אב" בחכמה, "אם הבנים שמחה" בבינה, "בשמחתו לא יתערב זר" בדעת, "חסידים ישמחו בטוב" בחסד, "יראיך יראוני וישמח" בגבורה, "ישרים יראו וישמחו" בתפארת, "שמח זבולון בצאתך" בנצח, "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" בהוד ("חשוב טוב יהיה טוב", מחשבה אותיות בשמחה), "אור צדיקים ישמח" ביסוד, "והמלך ישמח באלהים" במלכות.

שיהיה ריבוי בשמחה, וכשהכל יהיה שמח זה במשיח. לחיים לחיים.

[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד. לקבלת הסיכומים במייל: itielgi@gmail.com.

[ב] כאן המקום להודות למיקי בהגן ולאתר שלו "שידור ישיר" , על העזרה באירגון שידור חי, ותמיכה טכנית לאורך כל הדרך

"בודאי יש די זמן בימים אלו גם להתוועדות כדבעי, וגם לשמח את האישה והבנים כדבעי"

בודאי יש די זמן בימים אלו גם להתוועדות כדבעי, וגם לשמח את האישה והבנים כדבעי. ומובן שאין לתת בזה הוראות פרטיות לכאו"א, כי הדבר תלוי במהותם הפרטי, אבל בודאי שכל א' יכול ללמוד מזה הנהגה בנוגע אליו ולביתו.

… פשיטא שאין כוונתי כלל וכלל, שיהיו מושקעים בהויות העולם והנחות העולם, ובודאי שחינוך חסידותי צריך ומוכרח שישפיע בעניינים הנ"ל דהיינו התוועדויות וזמני התפילה וכו'… אבל לאחר כל זה יש אפשרויות ומוכרח שגם בני בית ישתתפו בעניינים אלו, ובהתבוננות קלה אפשר למצוא אותיות להסבירם.

יש כאן שני עניינים שאני רוצה להדגיש במכתבים אלו.

מצד א' הרבי רוצה בזמני התוועדויות לא לשכוח שגם כן צריכים להתוועד בבית, שהאישה והילדים צריכים ג"כ לקבל מעניינים אלו. לאידך גיסא הרבי כתב שמפעם לפעם מוכרח להדבר לצאת מהכלים, שלא יעלה חלודה יותר מדאי עלינו. אבל זה לא הנהגה תמידית. הנהגה תמידית – שמתוועדים, וגם מוצאים זמן ללכת הביתה.

הרבי, כשהוא כותב את המכתב השני – "אין כוונתי שיהיו שקועים בהנחות העולם" – ישנם כאלה שבכלל לא מבינים מה זה התוועדויות אלו, מה זה תפילה באריכות… אתה בא, אתה מתפלל במניין ואתה הולך הביתה. וזה – שבת! בודאי – חסידות לפני התפילה, להתפלל כמו בן אדם, להשתתף בהתוועדות – זה חינוך חסידותי, כך זה צריך להיות. אבל לא ללכת לקצה השני ולצפצף לגמרי על מה שקורה בבית.

חינוך לאור נרות חנוכה.

מתוך דבריו של הרב מ.מ. גלוכובסקי שליט"א בהתוועדות מוצ"ש פ' וישב, נר שני של חנוכה, תש"ע, עם אנ"ש דפתח תקוה.

"ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך" – משמעותם בחינוך הילדים בבית

א' מהשיחות שהרבי מדבר בעניין של חנוכה – חנוכה מל' חינוך.  הרי יש שאלה ידועה – הגמרא אומרת שטומאה הותרה בציבור או דחוי'ה בציבור, אז בעצם הם היו יכולים להדליק את המנורה עם שמן טמא,  עד שהם ישיגו את השמן הטהור, אז בעצם מה הי' הסיבה לנס של פך השמן הטהור, שחתום בחותמו של כהן גדול, ושיהי' נר דלוק שמונה ימים? בעצם זה הי' נס "מיותר", כי עפ"י דין היו יכולים להדליק בשמן טמא. והתשובה שמובא– להראות את חיבתם של ישראל. מכיון שבנ"י הלכו על מס"נ בזמן החשמונאים, היפך המציאות, אז הקב"ה ג"כ שבר את הכללים של הטבע, רק כדי להראות את חיבתם של ישראל.

אבל הרבי מביא, שיש עוד עניין שלומדים מזה, שכשאתה הולך לחנוך משהו, התחלת עבודה חדשה, בחינוך – לא להסתמך על פשרות. כשהולכים לחנך – שזה יהי' בלי פשרות. כך הרבי אומר. מהדרין מהמהדרין. שמן טהור – אפי' שאתה יכול למצוא היתרים, בשעת הדחק. הרבי הקודם אמר פעם,  ש"בדיעבד" ו"בשעת הדחק" – הם בני דודים מאד מאד קרובים אחד לשני, ואח"כ זה מתדרדרים לעניינים שלכתחילה לא צריכים לעשות.

אז – לא להכנס לכאלה דברים, אלא – כשאתה הולך לחנך את המשפחה בבית – זה צריך להיות בלי פשרות, בלי היתרים.

התחלתי להתבונן בזה. יש "מתלמידי יותר מכולם". יש סיפורים שקורים, שכשאתה שומע, או שאתה מדבר עם אנשים – זה מעורר אצלך מחשבות בקשר לעניין הזה.

הי' אצלי פעם משפחה, שהם דיברו אתי – הייתה להם בת שלמדה בבית רבקה, בת 15-16, והמצב שלה לא הי' כ"כ טוב מבחינת יראת שמים.

הם באו אלי, וכמובן  הם דיברו נגד המוסד – בגדול. כי יש "כלל" – שכל הילדים שיוצאים מוצלחים – זה רק בזכות הבית והמשפחות, ואלה שנכשלים – זה רק המוסד. זה ה"כלל". כמובן, הם באו עם הרבה הרבה טענות למוסד…. בודאי יש מה לתקן ג"כ במוסדות, ויש מה לתקן ג"כ במשפחות, אבל כשאני שומע את החוסר איזון הזה – שכשהאנשים באים בטענות – אני ג"כ חי בתוך קהילה של אנ"ש, אז אני מקבל – שהאנשים באים בטענות על הביה"ס ועל זה, ועל זה – הכל לא בסדר! וכשאני אומר להם – ומה עם הילד הזה, והילד הזה? – אה! מה אתה רוצה? משפחה כזו, משפחה כזו! …

האימא ירדה עלי… ואני ידעתי, שבבית לאו דוקא הכל מתנהל על פך שמן טהור שחתום בחותמו של כהן גדול. אז אני שאלתי את האימא: תגידי לי משהו. אני רוצה לשאול אותך שאלה. איזה סוג ספרי קריאה יש לך בבית? איזה עיתונים נכנסים לתוך הבית? זה הי' שיחה בערך לפני שמונה עשרה שנה. היום – זה עידן האינטרנט, וכל הבלגנים אלו… אני דיברתי על ספרי קריאה ועל עיתונים. היא נהייתה מאד אדומה כששאלתי אותה. היא אמרה לי: מה שקורה בחדר שינה שלי – זה לא שייך לילדים שלי. כך היא ענתה לי. אז אני אמרתי לה: גברת, יש לך טעות. את חושבת, שהילדים שלכם לא קולטים? תדעו לכם, שאם אתם חיים חיי פשרה – הילדים קולטים. אם הם רואים שאתה יכול להתפשר – אז יש ג"כ מה נקרא "מעשה אבות סימן לבנים", ויש ג"כ "יפה כוח הבן יותר מכוח האב". ואם אתה מעגל פינות – גם הם לומדים לעגל פינות. אם אתם מלמדים אותם, שלא כל דבר שכתוב זה בדיוק איך שצריכים לחיות, יש מה שכתוב, ויש איך שאנחנו חיים – אז הוא לומד מהר, הילד שלך. יש מה שלומדים, מה שכתוב, ויש איך שחיים. איי – אתה לא ראית את זה ממני? – שמע, אני למדתי ממך את הכלל! – יש "י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם" – למדתי את הכלל, שלא כל מה שלומדים, זה איך שחיים. אז הוא לוקח את זה לכיוונים שלו. – אני לא בא להצדיק את המוסד, בודאי יש מה לתקן, אבל יש משהו שיותר בשליטתנו. הבית שלנו זה יותר בשליטתנו. איזה סוג בית יש לנו, איזה אוירה יש בבית? איזה פשרות יש בבית? האם השמן הוא שמן טהור, או שאנחנו מתפשרים בדברים?

אתן לכם דוגמא – לפעמים אני רואה את זה בחו"ל – בנסיעות שלי. בן אדם הוא רק בשר ודם, ויש מקום, איפה שפרעה מלך מצרים יוצא בבוקר. אתה נכנס לתוך חדר שירותים, ופתאום אתה רואה, שכנראה החסידים עשו שלום עם המתנגדים. הי' מחלוקת אם הצמצום הוא כפשוטו או לא, וכנראה שבשירותים צמצום הוא כפשוטו. לפעמים אני יכול להכנס לבתים של חסידים, ואני רואה את הדברים, ספרי קריאה, או מגזינים, או מה שיש – צמצום כפשוטו! הקב"ה לא נמצא במקום הזה. "לה' הארץ ומלאה" – חוץ מהשירותים! לא נמצא. "פתור ממזוזה" גם למהדרין מהמהדרין. אין התאמה בין הבית לבין מה שקורה שמה בחדר. ויש להם בחורים, שבאים הביתה, ויש כל מיני געשעטפן שמה, שלא בשביל בחורים בכלל לראות. כל מיני עניינים. בטבעיות. לא חושבים אפילו על זה. זה בודאי לא שמן טהור שחתום בחותמו של כהן גדול. ואפילו שזה מקום שבאמת שאסור לברך, ואסור ללמוד תורה שמה, אבל זה גם כן לא אומר, ש"הצמצום כפשוטו", גם שמה יש את הכללים, הקב"ה גם שם קיים, לפי הכללים של המקום הזה. זה פשוט דוגמא קלסית, שחוזר על עצמו הרבה פעמים.

הרבי אומר, שכשהולכים לחנך – זה צריך להיות בלי פשרות. "שמן טהור". שהילדים יראו שזה שמן טהור. שהם לא יראו אחד בפה ואחד בלב. הנהגה אחרת. המכה של האינטרנט – זה חלק מהמכה.

אמרתי פעם. חנוכה – זה ממש מתאים. יש שני מקומות איפה שמדליקים נרות חנוכה. יש כאלו שנוהגים כמנהג חב"ד, על יד פתח הבית, באחד החדרים הפנימיים, ואנחנו עושים את זה בצד שמאל, מול המזוזה, מסובב במצות. ועיקר פרסומי ניסא לפי המנהג הזה – זה לבני בית. ויש אלו ששמים על יד החלון. פירסומי ניסא כלפי חוץ. האמת הוא – שיש מקום שלישי שאפשר היום לשים את החנוכי'ה. על יד המחשב. זה "פתח ביתו מבחוץ". הרחוב נמצא בתוך הבית שלך. כל העולם כולו נמצא בתוך הבית שלך. ולא רק רחוב של פתח תקוה. רחובות כאלה – רחמנא ליצלן! אם זה בלי שמירה, ובלי הגנה, ובלי פילטרים – רחמנא ליצלן איזה רחוב נמצא בתוך הבית שלך. ואנחנו – בלי בעיות… ואח"כ אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו מלאכים.

אני אמרתי את זה פעם לחברים שלי בקהילה. "מלאכים"? – שדים הם גם מלאכים! אתה רוצה שהילד שלך יהי' מלאך? אתה רוצה להתנהג כמו בשר ודם, והילד שלך יהי' מלאך! זה לא הולך ככה. אתה חושב שהוא לא יודע, אבא נמצא על המחשב שעתיים, אז למה הוא לא יהי' על המחשב שעתיים? למה לא?

שאלה: יש מישהו שיכול לא ליפול בזה פעם? האם באמת אפשר להתמודד עם זה? יש מישהו שהוא מאה אחוז דוגמא אישית?

- אתה יודע מה? יש סיפור ידוע, בן אדם נכנס לבית קולנוע, מתיישב בשורה ראשונה, ויש לו כובע גדול, והאנשים מבקשים ממנו: אתה מסתיר, תוריד את הכובע! הוא אומר: לא! אתה מסתיר! – לא! יש עניין! שומעים "יש עניין", יש איזה אידאולוגי'ה פה, שצריך דוקא להיות בכובע? עד שמישהו מתעצבן, הוא פשוט תופס את הכובע, וזורק את זה – ופתאום רואים קרחת גדולה על הראש. אז האנשים אמרו: בגלל שיש לך קרחת – אתה צריך להפוך את זה לאידיאלגי'ה? תגיד שיש לך קרחת, תסביר את זה! הפכת את זה לאידיאלגי'ה, "יש עניין"!

אותו דבר ג"כ פה. זה שאנחנו נכשלים פה ושם, אנחנו באמת לא הגענו לדוד המלך, שאין לנו יצר הרע, כי הרגו בתענית. אבל, השאלה, גם זה הילדים שלנו רואים: איפה האידאלגי'ה שלך? יש אנשים היום, כשאני מדבר למשל על העניין הזה, שצריך לשמור את הבית שלך, איך אתה הכנסת רחוב לתוך בית שלך? – כבוד הרב, זה מימי הביניים! יש טלפון, יש זה, ויש זה! הסבא שלך הלך לליובאוויטש עם סוס ועגלה, והיום אנחנו טסים במטוסים! כך הוא אמר לי. יהודי חסידי מאד. הוא הכשיר את זה.

אתה רוצה להגיד שזה קשה? בבקשה. אני מוכן לשמוע. קשה. לפעמים נכשלים. אבל אתה קורא לילד בשם אמיתי, ולא שאתה הופך את זה לאידאלגי'ה. כי צריכים לדעת את החורבן מה שיש, וצריכים באמת – לחשוב מה הרבי התכוון כשהוא אמר, שהחינוך צריך להיות בלי פשרות, עם שמן טהור, ולא לסמוך על כל מיני בדיעבד'ס והיתרים וכו'. זה מתחיל אצלנו בבית, איך אנחנו מתפשרים.

אני נכנס לבתים. בתים חסידיים. ואני יכול לראות חדר, פתאם כשאתה נכנס לשם, זה רחמנא ליצלן. מה זה? בגלל שזה שירותים, אז הכל בסדר? הם פשוט איבדו את הרגישות. אנחנו חייבים לדעת, אנחנו חסידים, אי אפשר ככה. אתה רוצה, שיהי' לך ילדים יראים ושלימים? נכון, יהי' להם גם יצר הרע! אבל – הם יראו בית, שיש חינוך סביבתי, שדאגו, שלא יהיו שהם לא בסדר בתוך הבית, כמו שצריך. הם יודעים, שההורים שלהם הם רציניים. איי, לפעמים פה ושם? – אבל הם יודעים, באופן כללי הם מקבלים חינוך, והם אומרים – יש לי הורים רציניים. זה הנקודה.

אני לא אומר שאנחנו צריכים להיות משטרת ישראל. זה צריך להיות בתקיפות המתאימה, בדרכי נועם ובדרכי שלום, והורים צריכים לתת את הטון, ויש הבדלים בגילים, בלי להכנס לכל האריכות בזה. אבל יש חינוך בלי פשרות. "שמן טהור". ומה שבשליטתנו – אנחנו צריכים לעשות את המקסימום. לא חיי פשרה.

ילד שרואה אבא, למשל, בשבת, בבית הכנסת, שיכול לשבת ולדבר. הוא לא רואה אבא שמתפלל כמו שצריך. הוא יכול לראות באמצע קריאת התורה יש שיחה, משהו עסיסית, אז אפילו שהוא כבר סיים את הברכה, והבעל קורא התחיל לקרוא – הוא עדיין לא סיים את המשפטים האחרונים שהוא צריך להגיד. והילד רואה. אז מה הילד לומד? הוא לומד, שקריאת התורה, אפשר לדבר. אתה עשית את זה בהתחלה – הוא יעשה את זה באמצע ובסוף גם כן.

זה נקרא "מעשה אבות סימן לבנים". וזה "שמן טהור" – צריך לדעת את זה.

אמרתי את זה בצחוק – הרב העכט פעם סיפר לי, באילת – יש לו אזכרות, ובאילת – לא כולם מניחים רבינו תם… אז הוא בא לאיזה הלווי'ה, הי' מישהו מאנשי בוהמא של הארץ, אני לא מכיר את השמות, הי' מישהו רפי מלסון. ומישהו קם ואומר בהספד: איי רפי רפי, איך אהבת בירה! איך אתה היית שותה את הבירה!.. אז הוא אומר לי – כשהוא שמע את זה – זה "מעשה אבות סימן לבנים"? "אהבת בירה"? אותו דבר גם כן – במובן הרבה יותר רחוב – השאלה היא – איפה "השמן טהור". בבית כנסת, בלימוד, אבא – יש לו קביעותים. הוא לומד, יש לו שיעורים. רואים אותו עם ספר פתוח. רואים אותו בבית עם הספר. זה ה"פך שמן טהור". שהוא לא מתפשר על דברים. יש לו דברים שלא זזים ממנו. חת"ת, רמב"ם, יש לו קביעות בחסידות, הוא לומד פה, לומד שם…

זה מה שאני אומר: צריכים להתבונן! הרבי אומר – החינוך הוא עם השמן טהור. לא להסתמך על כל מיני עניינים מסביב. וה' יעזר שאנחנו נשתמש עם הפך שמן טהור, החינוך הטהור, זה יביא לידי שהילדים שלנו יהי' להם הסתכלות על החיים של אור של חנוכה – למעלה משבע. יהי' להם בהתרוממות – טפח למעלה מהעולם. הם לא יהיו מונחים בעולם הזה. אלא עולם הזה לא יתפוס מקום אצלם עד כדי כך. בגלל שהם גדלו בבית, והם ראו את זה גם כן – מה עיקר וטפל בבית שלהם ג"כ.

חלק ג (חינוך – המשך)

ב"על הנסים" אנחנו אומרים – "ואחר כך באו בניך לבדיר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך".

ברור, כשרוצים לעשות חנוכת בית המקדש, צריכים לדעת, שצריכים לפנות, פינו את היכלך וטיהרו את מקדשך – מכל האלילים, שהיונים הכניסו, ואח"כ צ"ל והדליקו נרות בחצרות קדשך, צריכים להכניס אור. קודם אנחנו דיברנו על העניינים ששייכים לפינו את היכלך וטיהרו את מקדשך, עניינים של סור מרע. יש מחלוקת בין בית שמאי לבית הילל, בנר חנוכה, איך צריכים להדליק נר חנוכה. מוסיף והולך, או פוחת והולך. בית שמאי אומרים – שמונה ימים – משמונה עד אחד – כפרי החג, ובית הילל אומר מוסיף והולך – מעלין בקודש. ויש שמפרשים את המחלוקת בין בית שמאי לבית הילל, שבנר חנוכה הנר יש לו שתי תכונות. יש לה את התכונה של אור, ויש לה את התכונה של אור (בשורוק), של אש. האור של הנר – זה כנגד הגבורה של החמשנאים, המלחמות נגד היונים, זה האש של הנר. האור של הנר – זה הנס של פך השמן, זה האור הרוחני שנהי' בעולם, האור של חנוכה. אז בית שמאי אומרים שהעיקר בנר של חנוכה – זה האור, האש. אז זה פוחת והולך, כי היונים היו חזקים ולאט לאט ניצחנו אותם. ובית הילל אומר – העיקר זה הנס פך השמן, האור. וזה הלך ומוסיף מיום ליום. כמי נקבע הלכה? כבית הילל. נכון, היינו צריכים לעשות מלחמה נגד היונים, וזה חייבים לעשות, אין ברירה. אבל עיקר העניין הי' – עשינו את המלחמה, כי זה הי' גזירה נגד הרוחניות של עם ישראל, כי ידוע מה שהלבוש כותב, ב"ח מביא את זה, אח"כ ט"ז, שההבדל בין פורים לחנוכה, שבחנוכה עיקר הגזירה הי' על הנשמה, ובפורים הי' על הגוף. הגזירות רוחניות, הגזרות על מילה, על חודש, על טהרה, על כל העניינים מה שכתוב. אז היינו צריכים לעשות את המלחמה. אבל, על מה אנחנו קובעים את הנס של חנוכה בפועל? על העניין של מוסיף והולך, אור של הנר, ולא האוּר של הנר.

אז נכון, כתוב, פינו את היכלך וטיהרו את מקדשך, באמת, בכל מקום ומקום אנחנו צריכים לעשות את החשבון שלנו – בחיים האישיים ובתוך הבתים שלנו – שהבית יהי' נקי – עם שמן טהור, ולא עם עניינים – אומרים "פסלים", "אלילים" – היום יש כאלו ספרים לילדים – עם כל מיני  תמונות של אלילים של יון וכו' .. זה כבר צריך עיון – מסתמא הוא שאל רב… ויש אלילים מודרניים, שנכנסים ג"כ – כל הטכנולוגי'ה שיש לנו היום, שיכולים לפרוץ את כל הגבולות שלנו ג"כ. ותדע לך, הרבי דיבר על זה גם כן. יש כאלה שאומרים לי, שבחסידות אנחנו רק ב"עשה טוב" ולא "סור מרע". מי שמדבר בצורה כזו – אינו יודע, שגם אצל הרבי יש שיחות, מכתבים, על מצבים כאלו.

בשנות הארבעים הטלויזי'ה הי' מאד יקר, שרק העשירים היו קונים את זה, אבל במשך הזמן  – כמו כל טכנולוגי'ה – הם יודעים איך לעשות את זה כדי שזה יהי' שוה לכל נפש, ובשנות החמישים התחיל להיות הטלויזי'ה שוה לכל נפש, והתחיל להיות מגיפה, שכולם קונים טלויזי'ה. ויש מכתב מהרבי, שיחה, איפה שהרבי מתאר את המצב, ואומר, שבחו"ל, בימי ראשון, בחו"ל ימי ראשון – זה "שבת שני של גלויות" – לא עובדים. מי שמסתובב בחו"ל – יכול לראות – כולם מסתובבים ככה רגועים… יום ראשון – שבת שני של גלויות.

אומר הרבי, הרבה אנשים הולכים לישון מאוחר בלילה במוצ"ש, כי הם יודעים כי הם לא צריכים ללכת לעבודה ביום א', ובבוקר הם ישנים יותר מאוחר. אבל הילדים הקטנים – הם הולכים לישון בזמן, והם קמים מאוחר. אבל הילדים הקטנים – הם הולכים לישון בזמן, והם קמים מוקדם. מה יש בטלויזי'ה ביום א' בבוקר בחו"ל? הרבה מהתפילות של הכנסיות, עם הדרשות של כמרים וכו'. וההורים ישנים, והילדים מסתכלים על הכמרים, איך שהם אומרים את המיסה ואת כל הדרשות שלהם וכו'. אז הכומר מטייל בתוך הבית, ככה הרבי כותב. הרבי נותן דוגמא קיצונית, כדי שאנחנו נבין, מה הדברים האלו יכולים להכניס לנו בתוך הבית.

אני פעם אמרתי את השיחה הזו, מה שהרבי אמר, בבית כנסת אצלנו ברחובות, והי' שמה יהודי – הוא כבר לא גר ברחובות – שהוא קפץ כשאמרתי את זה. אמר לי: אני חייב לספר לך מה שהי'. הוא מדרום אמריקה, חזר בתשובה, בדרום אמריקה, הבית חסידי וכו'. אימא שלו באה לבקר אצלו בבית בדרום אמריקה, והביאה מתנה לנכדים – מכשיר וידאו. הוא אמר לי: אני התלבטתי – כן להכניס את זה הביתה, לא להכניס את זה הביתה, אבל הם אמרו לי – אתה יכול לראות וידאו של הרבי, התוועדויות וכו' – אז הוא הכניס את זה לבית. הוא אומר: לפני כמה ימים זה הי' בדיוק החגא של הגוים, חג המולד שלהם. הוא אומר לי: אני חזרתי הביתה, והילדים השתוללו, ואשתי אמרה לי – תן להם להסתכל איזה וידאו של הרבי, אז הדלקתי את המכשיר, פתאום ראיתי שאין את הקלטת וידאו של התוועדויות, אז הלכתי לחדר שני, כדי לחפש את זה. ולקח לי חמש-שבע דקות עד שמצאתי את זה כדי להביא את זה. וכשאני חזרתי אני ראיתי – זה הי' בדיוק אותו לילה של ניטל, והילדים שלי מסתכלים על התפילות בבית לחם, בתוך הכנסי'ה שמה. אומר לי: אני התעצבנתי, הכנסתי את הקלטת, ושכחתי מזה. אני בא לבית הכנסת בשבת, ואני יושב בקידוש, ופתאום אני שומע, שהרבי אמר, שמכניסים כומר בתוך הבית. ואני ראיתי את זה במוחש השבוע. זה דוגמא קיצונית, שהרבי רוצה להסביר לנו, שהדברים אלו מכניסים לתוך הבתים שלנו דברים, שהם זרים לגמרי לכל עניין של רוח ישראל סבא בכלל. זה "פינו את מקדשך וטיהרו את מקדשך".

אח"כ נאמר "והדליקו נרות בחצרות קודשך". אנחנו צריכים לעבוד על הנקודה, שיהי' אור בתוך הבית. שהחיים שלנו, והחיים בתוך הבית, יהיו עם אור. עם חיות. מתוך שמחה.

אתן לכם דוגמא פשוטה. בא אלי אברך ושאל אותי שאלה. הרי בחב"ד אנחנו יוצאים לזכות יהודים במצבע חנוכה. הולכים לכל מיני מקומות, להדליק נרות עם אנשים, הולכים למסיבות חנוכה, אירועי חנוכה, ברוך השם. מביאים את האור של חנוכה לכל מקום. וזה מקובל על הרבה אנשים, הלבבות נפתחים.

מישהו בא אלי ושאל אותי את השאלה: מתי להדליק? הוא יכול להדליק ממש בזמן בהתחלת שקיעה, או בצאת הכוכבים, שני המנהגים, שמובאים בשו"ע הזמנים המתאימים ביותר, אבל אז הוא לא יכול לשבת חצי שעה על יד הנרות, בגלל שהוא צריך לצאת, לעסוק במבצעים! ואנחנו יודעים שיש מנהג לשבת ליד הנרות חצי שעה, אפילו זה רמוז בתוך הנרות הללו, כתוב "אלא לראותם בלבד"  – יש זמן, שרואים אותם, לא שאתה מדליק ואתה הולך. והרבי הקודם אמר, שצריכים לשבת ולהקשיב מה שנרות מספרות. והשאלה – מה עושים? אמרתי לו: תשמע! אם אתה לא תחזור הביתה יותר מדאי מאוחר, בני בית ערים – עיקר פרסומי ניסא היום בהדלקת הנרות – זה בשביל בני בית. לדעתי אל תדליק בזמן ותרוץ מהבית. אתה תחזור הביתה, שמונה תשע בערב – תדליק אז. יש פוסקים היום שפוסקים, שמכיון שאין את הכליא רגלא דתרמודאי היום, בגלל שהאנשים מסתובבים מאוחר, ועד חצות הלילה הם אומרים שזה זמן לכתחילה, בגלל שהאנשים מסתובבים, כדאי לסמוך עליהם גם כן. למה? כי אתה נכנס הביתה, אתה מדליק נרות, זה הזמן שאתה יושב חצי שעה עם בני הבית סביב הנרות, וצריכים אז לשיר את הניגונים של חנוכה, לספר על הניסים של חנוכה, צריכים לספר סיפורי חנוכה, איזה ווארט, איזה רעיון על חנוכה. אתה יושב עם בני בית! המצות נרות חנוכה שלא יהי' "כאפ לאפ", שלא יהי' כלאחר יד, דרך אגב! זה טקס! זה ברוב עם הדרת מלך! כי כשאתה עושה את זה בצורה כזו, ואתה חי עם זה – זה נותן חיות לכולם! אם אתה מדליק כלאחר יד וקדימה – אז איך אתה רוצה שהם יתייחסו בהדרת כבוד ובצורה נכונה להעניין הזה? אבל כשיושבים, ומוציאים את הסופגניות, לביבות, ויושבים, חיים עם זה – זה נקרא שאתה הארת את המצוה, והדליקו נרות! זה נר שמואר, לא נר חשוך. לא כלאחר יד  – עשית וגמרנו! יצאתי ידי חובה! לא! המשפחה רואה שאתה חי עם זה, זה הזדמנות לתפוס! ומי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת, תקרא סיפורים על חנוכה, שיהי' לך מה לספר לילדים, תעבור על הווארטלאך, טעמי מנהגים, שאתה יכול להגיד להם. מאיפה הם ישמעו את זה אם אתה לא תחי'ה עם זה? כמה נרות יש? ל"ו. שרפים עומדים ממעל לו, כל מיני עניינים יש – אני לא צריך להגיד – אפשר להסתכל, ב"ה יש היום ספרים שמלקטים את העניינים, שעושים את זה קל בשבילנו. אבל זה נקרא ס' חנוכה'ט זיך אין שטוב, זה חנוכה בבית! חנוכה מאירה בתוך הבית. זה – והדליקו נרות. שהדברים שאנחנו עושים – יהיו מאירים.

סיפרתי את הסיפור פעם, הי' פעם, נישט היינט געדאכט, ישבתי שבעה על האבא. האבא הי' מחנך ארבעים ושש שנה. הוא נפטר באמצע הלילה, והאמא צלצלה למנהל בבוקר, שהוא לא יבוא ללמד, בגלל שהוא נפטר. ר' זושה פרטיזן אמר לי פעם, שפרטיזן שהולך לעולמו בלי לבוש של מגפיים – זה בזיון. הוא הלך עם המגפיים זה נקרא. והיום הראשון של השבעה נכנס יהודי, שהוא הכיר את האבא, כשגרנו בדטרויט, האבא הי' אז מחנך בבית ספר "בית יהודי" בדטרויט. זה בית ספר חרדי. אז הי' הבית ספר החרדי היחידי בדטרויט, בהתחלת שנות החמישים, הוא הי' שמה מלמד, מחנך שמה בבית ספר. הוא אמר לי – אני עבדתי יחד עם האבא שלך, הייתי בצוות. אני אספר לך סיפור אחד, הוא אומר לי. כשהאבא שלך נסע להרבי ליו"ד שבט, הוא ביקש שאני אמלא את מקומו לשלושה ימים. זה הי' משהו כמו כיתה ג'. למדו פרשת ויצא, הוא אמר לילדים: אתה תגיד פסוק, אתה תגיד פסוק, עד שהוא הגיע לפסוק אחרון של פרשת ויצא. אז הוא אמר לא' הילדים: אתה תגיד את הפסוק האחרון. כשהוא אמר "אתה תגיד  את הפסוק האחרון", פתאום כל הילדים צעקו בבת אחת: "כך לא מסיימים פרשה!" הוא מסתכל עליהם: איך מסיימים פרשה? – המלמד שלנו לימד אותנו, כשהולכים לסיים פרשה – זה סיום! סיום – אז עושים מכירה פומבית, מי יזכה להגיד את הפסוק האחרון. ומהכסף שנכנס ממכירה פומבית, עושים סעודת מצוה. כי זה סיום! ומה שנשאר – נותנים לצדקה. כיתה ג'? אני בחיים לא הייתי עושה מכירה פומבית בכיתה ג'! אבל זה מה שהם אמרו, זה  המנהג אצלם בכיתה, אז הוא התחיל לעשות מכירה פומבית. בשנת 1953, מכירה פומבית, הגיעה ל$1.75, שני חבר'ה רבו על זה, $1.77 נמכר. ושני חבר'ה שרבו על זה – הם שני מנהיגים של הקהילה החרדית היום בדטרויט, והם עדיין רבים… אבל זה נמכר ב$1.77. למחרת הילד הביא את הכסף, הלכו בהפסקה לקנות כיבוד, הוא קם לפני הכיתה, הוא אמר את הפסוק האחרון, והי' סעודת מצוה כיד המלך, $1.77 בשנת 1953 הי' אפשר לקנות סעודת מצוה מכובדת, זה אני אומר לכם… והי' ג"כ שיריים. אני שמעתי את הסיפור. מיד הסיפור הזה עשה עלי רושם, כי אני התחלתי לחשוב לעצמי, כמה סיומים הילדים שלנו עושים, פרשיות, משניות, פרקים בגמרא… איפה אנחנו? פשוט ישנים! בהמשך לזה הקב"ה גילגל אלי איזה ספר, שדיבר על גדולי ישראל בדור האחרון. א' מהראשי ישיבות הידועים באמריקה, זה הי' הרב הוטנר, הוא הי' ראש ישיבה של חיים בערלינער, פחד יצחק, והוא כותב, כשהוא הי' בן תשע, הוא חזר הביתה, ואמר לאימא, היום סיימנו את הפרק המפקיד בבבא מציעא. והוא נכנס לחדר שינה שלו. הוא הי' חצי שעה בתוך החדר שלו, יוצא מהחדר, והוא רואה, שעל השולחן יש מפה לבנה, פמוטים עם נרות, והוא מריח איזה עוגה, הוא נכנס למטבח, הוא רואה שהאימא שלו בבגדי שבת, ויש עוגה בתנור. אז הוא שואל את האימא שלו: מה האורח שמגיע? אז האימא שלו אומרת, מה זאת אומרת אורח? אתה אמרת, שסיימת פרק מפקיד? אז אנחנו הולכים לעשות מסיבה בבית. אז הוא אמר, רק אז הבנתי, מה זה החביבות של לימוד התורה. אז הבנתי מה זה נקרא הדבר יקר – הלימוד התורה. כשראיתי את המפה לבנה, עם הפמוטים, עם העוגה, עם הבגדי שבת – הבנתי, שמשהו גדול קרה פה, כשסיימתי פרק המפקיד. זה נקרא שמייפים, נותנים את החיות למצוה. עושים אור מהמצוה.

יש לנו הזדמנויות בבתים שלנו. שיהי' "הדליקו נרות בחצרות קדשך". צריך להיות מואר! עם אור וחיות! עם שמחה והתלהבות! ואז זה הופך להיות חלק מהחיים של הילדים גם כן.

שולחן שבת. אתה מסתכל על אשתך – היא עובדת! ערב שבת – היא עובדת! יום חמישי – היא עובדת! יש קניות, יש הכנות, והיא מבשלת, וכו', היא משקיעה כוחות! למה? בגלל שכשיושבים ליד השולחן כדי לאכול, "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". השאלה – כמה אנחנו טורחים, שהשולחן שבת שלנו יהי' לא רק עם האוכל הטעים על השולחן, אלא שיהי' גם כן כמה סיפורים שמתאימים לילדים שלנו, כמה ווערטלאך על הפרשה, שהם לא יותר מדאי ארוכים, אבל "קצר וקולע", ושיהי' את האוכל הרוחני הזה גם כן על יד השולחן. שהשולחן יהי' שולחן שזה מואר. זה – "והדליקו נרות בחצרות קדשך". זה לא מספיק רק "פינו את היכלך וטיהרו את מקדשך", חייב להיות גם כן אור! וזה – תלוי בנו. איך אנחנו מתייחסים לדברים? כמו שאמרתי: הדלקת נרות חנוכה. אתה יכול לעשות את זה "כאפ לאפ", או אתה יכול להפוך את זה לעניין, שמבינים, שמשהו קורה פה, בזמן שאנחנו מדליקים נרות. זה לא געכאפט און געגאנגן ווייטער, כמו שאומרים. אלא זה משהו הרבה יותר רציני. מבינים, שיש פה משהו. יש מעמד!

בברכות קריאת שמע, לפני שאומרים קריאת שמע, כתוב, לכוון, "ובנו בחרת מכל עם ולשון" – זה מתן תורה. "וקרבתנו מלכנו" – זה מעמד הר סיני. "לשמך הגדול" – זה מעשה עמלק. "שמך הגדול" – שם שלם. "להודות לך" – מעשה מרים" – שהפה – צריכים להודות למה שהקב"ה עושה, ולא לדבר לשון הרע. "לייחדך" – זה חטא העגל. ככה זה כתוב בשולחן ערוך, ובסידורים החדשים, למטה, הם מביאים לך על כל קטע מה צריכים לכוון.

אז אני שאלתי את עצמי פעם: "ובנו בחרת מכל עם ולשון" – זה נתינת התורה. אז מה זה "וקרבתנו מלכנו" – זה מעמד הר סיני? זה אותו דבר לכאורה? אלא מאי? יש נתינת התורה, אבל אח"כ יש את המעמד של הר סיני! הקולות וברקים. המעמד הגדול! זה גם כן צריכים לזכור. כי המעמד הגדול – זה מה שמכניס עמוק, כמו שהוא אמר – שידעתי על חביבות התורה, והיוקר של לימוד התורה – מהפמוטים והמפה לבנה, והעוגה והבגדי שבת. זה ה"קולות וברקים" סביב העניין של נתינת התורה. וזה – "והדליקו נרות בחצרות קדשך". וזה – כל אחד ואחד מאתנו בבית. אנחנו צריכים לשים דגש על זה. שבת – זה שולחן. הילדים רואים – זה מעשה אבות סימן לבנים. אבא שלי – תמיד הי' לו כמה סיפורים. יש "סיפורי חסידים" של הרב זוין, אני יכול להראות לכם את "סיפורי חסידים" של הרב זוין, מה שהי' אצלנו בבית, אצל האבא שלי, יש "תיקים". הוא עבר על כל הפרשה, והסיפורים שהוא חשב, שזה מתאים לילדים, הוא עשה איזה שהוא סימן, שכל שנה הוא יכול לעבור עליהם, כי הוא יודע, כי הם מתאימים לילדים.  גם בכיתה הוא ידע, שצריך להיות סיפורים. כי זה מחדיר יראת שמים, וזה מחדיר אמונה, זה מחדיר בטחון! זה הנקודה של "והדליקו נרות בחצרות קדשך". וגם זה בידיים שלנו. ואם אנחנו לא יודעים בדיוק איך – "עשה לך רב", "קנה לך חבר", אפשר להתייעץ, אפשר לדבר, אפשר להגיע לזה. אבל זה נוגע, בגלל שאם אנחנו רוצים שהמשפחה תחי'ה עם העניינים- אנחנו צריכים לחיות עם זה. חייב להיות יותר אור. כי העולם הגדול – הכל מתנוצץ היום. עם תענוגים, עם כל מיני געשעפטן, עם חיות – חיות דלעומת זה, תענוגים דלעומת זה!

יש ווארט יפה מהרבי על דמי חנוכה. הרבי שואל: מה פתאום יש כזה מנהג של דמי חנוכה? כולם שואלים את השאלה הזאת. והרבי אומר, כתוב, שהיוונים "פשטו ידם בממונם, ובבנותיהם". לא כתוב בשום מקום, מה זה בדיוק הי' "פשטו ידם בממונם". ואומר הרבי, יש לומר, מכיון שכתוב, שהיונים טימאו את כל השמנים שבהיכל, אז הפשיטת יד בממונם זה הי' אותו דבר, רצו לחנך את כלל ישראל, שהכסף, תענוגי עולם הזה, תרבות, שהכסף ילך לספורט, לכל עניינים אלו. אז מה התשובה שלנו? שהכסף הולך, כדי לחבב את החג, לילדים, כדי לחנך אותם לצדקה, שהכסף הולך לעניינים של קדושה. ולא חס וחלילה, לעניינים של עולם הזה. עד שהילד, כשהוא רואה את המטבע, הוא לא יודע את המילה "כסף". הוא יודע שזה "צדקה". עד שהוא יאכל מספיק תפוחי אדמה, שיגיע לבד להבין שזה גם כן חוץ מצדקה… אל תדאג – מישהו יחנך אותו בהמשך הדרך. או שיתפוס את זה לבד, כי עולם הזה בכל זאת מושך לעניינים אלו. אבל מה אנחנו? צדקה! שהילד קטן – הוא יודע, שהמטבע – זה צדקה! זה הווארט של שהרבי.

אז אנחנו נגיד לחיים, חבר'ה, לוקחים כוחות מחנוכה, שיהי' "והדליקו נרות בחצרות קדשך". שאנחנו נהי' מוארים. ואז אנחנו נוכל גם כן לתת אור למשפחות שלנו, לסביבה שלנו, לכל מקום. לחיים, לחיים.

חנוכה – סיום של י"ט כסלו. אור וחיות נפשנו – הבדל בין אור לחיות. לא רק ללמוד את זה – לחיות את זה. מה פי' "התבוננות"

אחד מהדברים המיוחדים של נר ב' של חנוכה – בעצם זה המשך של י"ט כסלו.כי אנחנו יודעים שאדמו"ר הזקן חזר בנר ב' דחנוכה לליאוזנה. הוא השתחרר בי"ט כסלו, אבל הוא הגיע בחזרה לליאזנה בנר ב' דחנוכה. לכן, החיבור בין י"ט כסלו לחנוכה – זה לא רק שהם בסמיכות, אלא – הסיום של העניין, שאדמו"ר הזקן חזר לליאזנה – זה הי' בנר ב' דחנוכה.

הרבי מביא בכמה מקומות את הדימיון שיש בין י"ט כסלו לחנוכה.

בזמן של חנוכה טמאו את כל השמנים שבהיכל, אבל הפך שמן טהור שהי' חתום בחותמו של כהן גדול – זה מה שנשאר, ומהפך השמן הזה הי' הנס של חנוכה, ואז יש את העניין של הדלקת נרות על פתח ביתו מבחוץ, ואומר הרבי – אותו דבר לגבי י"ט כסלו. י"ט כסלו – יש עניין של קטרוג על שמן של התורה – שזה עניין דרזין דאורייתא, ובסופו של דבר, החידוש של י"ט כסלו – שכשהתבטל הקטרוג- אז התחיל עיקר עניין של יפוצו מעינותיך חוצה, שזה עניין של על פתח ביתו במחוץ. כמו שאור של חנוכה מאיר בחוץ, כך האור של חסידות – צ"ל יפוצו מעינותיך חוצה. וכמו שכתוב שאור של חנוכה זה אור של שמונה ימים, למעלה מהטבע, כך אור החסידות – זה ג"כ האור שלמעלה מהעולם, שנמשך בתוך העולם, כדי להביא לידי ביאת המשיח. עד"ז ג"כ האור של חנוכה – הוא נמשך בתוך העולם. שמונה ימים של חנוכה – זה איך שהאור נמשך בתוך העולם.

זה – באופן כללי, איך שהרבי מחבר אותם ביחד. אבל בפשטות – שאדמו"ר הזקן חזר לליאזנה בנר ב' דחנוכה. הגמר והסיום של השיחרור של אדמו"ר הזקן הי' בנר ב' דחנוכה.

על י"ט כסלו אנחנו יודעים שהרבי רש"ב כתב את המכתב המפורסם שזה ראש השנה של חסידות. אבל בתוך המכתב הזה הוא כתב עוד כמה קטעים. א' מהדברים שהוא כתב, שזה "יום שפדה בשלום את נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו". והרבי – על העניין הזה של "אור וחיות נפשנו ניתן לנו" – הרבי דייק בזה. מה זה הלשון "אור וחיות נפשנו". מה הבדל בין האור לבין עניין של חיות.

והרבי הסביר בא' השיחות – זה נמצא בלקו"ש בהוספות – חלק ב', י"ט כסלו. הרבי מסביר שמה, שאור הזה עניין של מקיף. חיות – זה עניין של פנימי. אור – זה עניין כללי, עניין מקיפי יותר. עד"מ – יש לך חדר, והאור מאיר בתוך החדר. האור רק מגלה מה שיש, אבל לא משנה את המקום.

עד"ז אור השמש – כשהוא מאיר – הוא מאיר. אבל הוא יכול להאיר גם בארמון המלך, וגם במקום אשפה. זה לא משנה בשביל האור. זה לא משפיע על האור.

חיות – זה יותר פנימי. חיות הנפש בתוך הגוף – זה מחי'ה את הגוף, שהגוף חי. אפשר להגיד, שעניין הגילוי של חסידות – זה אור וחיות הנפש – הפי' שיש את העניין הכללי, הכוונה כללית שהחסידות נותן לנו בכל עניין של עבודת ה', ויש את הנקודה של חיות – שזה הכוונה פרטית שיש בכל מצוה ומצוה. והרבי עוד ממשיך בהשיחה, עד כמה שזה חשוב, במילים אחרות – אומר הרבי – שהחסידות – זה מה שנותן חיות בעבודת ה'. חיות כללי, חיות פרטי- אבל הוא נותן חיות בעבודת ה'.

והעניין הזה של חיות בעבודת ה' – זה עניין חשוב ביותר, כי איפה שבן אדם חי – בעצם שם הוא מונח. שאם בן אדם מקיים תורה ומצוות רק בקב"ע, בעשי'ה בפועל, אבל הרגש שלו, התענוג שלו, ההבנה שלו לא מונח בזה. והבן אדם – סוף סוף – יש לו גם כן תענוג, יש לו רגש, ויש לו שכל. השאלה – איפה זה מונח. אם זה לא מונח בעניינים של תורה ומצות, אז השאלה איפה זה כן מונח. כי זה חייב להיות מונח במשהו. אם חסר לו חיות – אז הוא עושה רק כדי לצאת ידי חובה ולא יותר.  ב', מכיון שיש לבן אדם שכל ורגש ותענוג, ואם אין לו חיות בתומ"צ, אז החיות צ"ל במקום אחר. אם יש לו חיות במקום אחר – אז לאט לאט זה מושך אותו, איפה שהחיות שלו נמשך – שמה הוא הולך. במקום שבן אדם מתענג – הוא שמה נמצא.

לכן, אומר הרבי, הנקודה הזו, שחסידות נותן חיות בעבודת ה' – הוא נוגע לאדם בכל העניין של לימוד התורה וקיום המצות, גם מבחינה זו, אם הוא מהדר בזה, וגם – אם הוא לא חי בתומ"צ – אז הוא יחי' במשהו אחר, וזה ימשוך אותו.

זה – איך שהרבי מסביר את העניין.

אני זוכר, כשלמדתי בברינוא, בישיבה, למדנו חסידות אצל ר' ניסן. ולמדנו רנ"ט, אני זוכר ג"כ שבשבת למדנו קונטרס עבודה, משהו כמו שלוש רביעי שעה – שעה לפני מנחה. והיו שני אירועים תוך כדי השיעור, שהשאירו עלי רושם, שאני זוכר  אותם.

כשלמדנו את המאמר ברנ"ט, אני חושב שזה "שובה ישראל", שמה הרבי רש"ב מדבר בעניין של יראת העונש. שיש ביראת ה' דרגות. הוא אומר שזה הדרגא "אינה טוב דקדושה כלל". הוא אומר שזה "טוב של קליפת נוגה". בגלל שיראת עונש זה לגרמי'ה. בן אדם חושב לעצמו ודואג לעצמו. כל המוטיבצי'ה שלו – הוא עובד לעצמו. הוא מפחד שיקבל עונש.

מצד א' אני זוכר, כשלמדנו את זה – דבר א' שתפס אותי – אמרתי – הו! יש קהל גדול בציבור  החרדי, שזה כל החיים שלהם – היראת העונש הזה. אתה יכול להכנס ואתה תראה  שלטים שאם אתה מדבר בתפילה – כמה ייסורים אתה עובר, ואם אתה עונה אמן יהא שמי' רבא – כמה מצוות יש לך, וצוברים לך, וסופרים לך…

אז כשאתה לומד מאמר, שכל העניין של יראת עונש – אינו טוב של קדושה כלל, כדי להנצל מהרע – אפשר להשתמש בזה. אבל לקרוא לזה רמה בעבודת ה' – זה בודאי לא "מחלקת העסקים"…

אבל ר' ניסן, כשהוא קרא את זה – באמצע הוא פרץ בבכי, שיראת העונש אינה טובה דקדושה כלל, רק כדי להנצל מהרע – הוא פרץ בבכי, ולא הי' מסוגל להמשיך את השיעור. אנחנו יושבים בחדר – היינו בערך 16 חבר'ה בשיעור – והוא בוכה ובוכה, מסתמא עבר משהו כמו 5 דקות. ואני חושב לעצמי – ר' ניסן בוכה על שיראת העונש אינה טוב דקדושה כלל, רק טוב דקליפת נוגה, כדי להנצל מהרע – ואני בראש שלי – אני אמרתי לעצמי –

- יש את הסיפור הידוע – עם הבן אדם שחזר בתשובה, הבחור שחזר בתשובה, אז האמא שלו באה אל הרב, אומרת, הבן שלי השתגע. אומרים לה – מה קרה? – הוא קם בשש בבוקר…. אני ג"כ קם בשש בבקר. הוא שם תפילין… אני גם שם תפילין. הוא עומד על יד הקיר ומתפלל… גם אני מתפלל. אז האימא אומרת לרב: כבוד הרב, זה הפרנסה שלך, אבל הוא באמת מתכוון ברצינות!

- יושבים מול יהודי, שלומד איזה מאמר חסידות, שכתוב שמה שיראת עונש אינה טוב דקדושה כלל, רק טוב דקליפת נוגה, רק כדי להנצל מן הרע – והבן אדם בוכה! – הבנתי שהוא מתכוון ברצינות! זה לא איזה שהוא רעיון יפה ומעניין, הוא לקח את זה ללב. זה חלק מהחיים שלו. זה לא סתם הוא למד – איך שיכולים ללמוד שיחה – איזה רעיון יפה, שהרבי אמר היום פה, רעיון מעניין! והולכים קדימה.

זה הי' פעם אחד. פעם שני'ה – אנחנו לומדים קונטרס עבודה, בשבת, זה הי' בשבתות הקיץ, בשבתות ארוכות, ושמה, בהתחלת קונטרס עבודה מדובר על חוש הראי'ה, כוח הראי'ה, איך שזה ממש קשור לעצם הנפש, לכן זה פוגם בעצם הנפש, לכן זה פוגם בעצם הנפש, מה שמסתכלים איפה שלא צריכים להסתכל, ובאמצע, כשהוא מדבר על העניין הזה שכוח הראי'ה פוגם בעצם הנפש, כי זה כח של עצם הנפש, ואינה דומה שמיעה לראי'ה, ואין עד נעשה דיין – הוא מתחיל לבכות, הוא מתחיל לבכות עוד פעם שהוא לא יכול לעצור. אנחנו יושבים בחדר – הוא לא מסוגל להמשיך לדבר. ואנחנו יושבים בחדר – הוא לא מסוגל להמשיך לדבר.

ואני חושב לעצמי: ר' ניסן מדבר על כוח הראי'ה שפוגם בעצם הנפש? מי שיודע – ר' ניסן כשהי' נוסע לפריז – בימים שאני זוכר, הוא כבר לא הי' נוסע ברכבת. הי' נוסע עם האוטו, מאחורה, עם הראש למטה, ואומר תניא בעל פה כל הנסיעה… והוא בוכה על חוש הראי'ה עד כדי כך שהוא לא מסוגל להמשיך את השיעור. אני לא זוכר את כל הביאורים, אבל אני זוכר שיושב מולי יהודי, שלוקח את זה ברצינות. יותר מזה – הוא חי עם זה! זה – חיים שלו.

זה – כשהרבי אומר "אור וחיות נפשנו ניתן לנו". יש לך חסידות. אבל השאלה היא – אם זה רק "געשמאק", משהו יפה, או שזה הופך להיות ממש חלק מהחיים שלך. שאתה חי עם זה.

אני חושב על זה הרבה פעמים, זה ברור, שזה לא בא בדרך ממילא, אין בדרך ממילא. כשאתה לומד איזה שיחה או איזה מאמר, או אתה קורא איזה מכתב – אתה יכול להתלהב מהרעיון, אבל השאלה היא – כמה זה הוכך חלק מהחיים שלנו. ולדעתי – אחד מהדרכים לזה – שאנחנו צריכים יותר לא רק ללמוד את זה – אלא לשבת על זה. לחשוב על זה. שזה ייכנס פנימה, להתבונן בזה.

א' מהעניינים של דעת – זה העמקה. כשאתה חושב על דבר פעם, כמה פעמים, אתה מתחיל לראות את זה בצורה אחרת, אתה מתחיל לדייק בצורה אחרת, אתה מתחיל להרגיש את זה יותר. כמו שכתוב בחסידות, שדעת זה הכרה הרגשה. ככל שאתה מתעמק בזה ואתה חושב על זה – זה הופך להיות חלק מהמציאות שלך.

כשלומדים תניא – הרבה פעמים אתה רואה את הלשון "כשיתבונן". ואתה שואל את עצמך – כשהיינו צעירים – היינו שואלים – מה זה "כשיתבונן". מה אני צריך לעשות? לצערי לא הי' לי הרבה משפיעים שקראו לי להגיד לי מה זה כשיתבונן. אבל במשך הזמן התחלתי לראות, ש"כשיתבונן" הזה קיים אצלנו, אבל בדברים אחרים, לאו דוקא באיזה פרק תניא או באיזה מאמר חסידות. אבל יש לנו את הדינמיקה הזה, את המציאות הזה של "כשיתבונן".

איפה יש את זה בחיים היום יומים שלנו? פשוט. כשמישהו פוגע לך, עשה לך עול, משהו באמת לא בסדר. אז אתה חושב על זה פעם אחד, אתה חושב על זה עוד פעם. אם יש לך חבר טוב – אז אתה אומר לו – אתה יודע מה הוא עשה לי. אתה חוזר הביתה – אתה יכול לספר את זה לאשתך. וככל שאתה יותר מדבר על זה וחושב על זה ומדבר על זה – הרגש מתחיל לעבוד.  כי אתה מתבונן. אתה "אוכל" את זה ו"מבשל" את זה כמה פעמים. כי זה פגע משהו בפנים. אז אתה חושב על זה וחושב על זה. זה נכנס עמוק!

פעם הרב קוק מרחובות אמר לנו – למה כשאתה פוגע במישהו – הוא זוכר את זה לעולם ועד.  כשאתה נותן לו כבוד – הוא לא זוכר את זה. אבל כשפגעת בו – הוא יזכור את זה תמיד. התשובה היא פשוטה: כשאתה נותן לו כבוד – למה שהוא יזכור? – זה מגיע לו! אבל כשפגעת בו – אוהה! זה משהו אחר.

אתה רואה את זה במוחש, שבן אדם חושב, אתה רואה את זה גם כן – דברים שנוגעים בנפש, מישהו מתעסק בעסקנות, ויש איזה עניין שנוגע – הוא יחשוב ויחשוב ויחושב על זה וימציא סברות, וכמו שכתוב ביום יום, על הנשים, חלושי דעת, שהם יכולים להמציא סברות עמוקות, שאפילו גדולי תנאים ואמוראים לא מגיעים לזה, בגלל שזה נוגע בנפש. הדברים שפוגעים בך, שנוגעים לך – שמה מתעורר כוח ההתבוננות. אבל פתאום כשאתה לומד בתניא "כשיתבונן בגדלות הא-ל" – מה זה בדיוק? שמה אנחנו שואלים – מה זה בדיוק? כי זה רחוק. זה לא בפנים. אז בעצם קיים דבר כזה. אבל צריך לדעת איך להשתמש בזה. למשל הבן אדם לומד איזה שיחה מהרבי. יכול ללמוד את השיחה פעם אחד וגמרנו. אבל הוא יכול לקחת את השיחה הזו, ולהתפלל עם השיחה הזו. חושב על זה כשהוא הולך, חוזר על זה עוד פעם, כמה פעמים במשך השבוע, מסתכל על זה מכל כיוון, חושב על זה. אם הוא חושב על זה כמה פעמים – זה מאיר בצורה אחרת. זה מתחיל להיות התבוננות. זה מתחיל להיות יותר בפנים, יותר ב"קישקעס", במעיים.  אתה מתחיל לחיות עם זה. אתה לא רק למדת את זה פעם אחד וקדימה.  אתה חשבת על זה עוד פעם, ואתה ישבת – אפילו לפני התפילה, ואתה חושב על השיחה הזו, ואתה אומר את זה עוד פעם – בראש. אתה הולך ברחוב – ואתה חושב על זה – הרעיון שהרבי כתב שמה. ולאט לאט, שכאתה עושה את זה כמה פעמים – זה הופך חלק מהחיים.

אני סיפרתי את הסיפור עם הסבא של אשתי, ר. אברהם זלצמן, הי' בן שמונים פלוס, הוא הי' בנחלה, התמימים של ליובאוויטש, הי' משגיח בכולל שמה, עד שהגיע ר' מענדל ווכטר. הוא נפל – ושבר את הירך שלו. והוא שכב בבית רפואה בקפלן. והרופאים אמרו לנו שהוא חייב לקום כל כמה שעות. אז עשינו רוטצי'ה במשך 24 שעות– כל אחד מהמשפחה תפס כמה שעות. ואני הייתי פעם אחד בלילה אתו. באמצע הלילה – אני מוריד אותו מהמיטה, והוא בכאבים נוראים מהשבר שיש לו. ובדרך שאנחנו הולכים – אני שומע שהוא אומר משהו. חשבתי שהוא מדבר אתי – והתכופפתי כדי לשמוע. מה אני שומע? – איי איי איי – ה"להשכילך בינה" – לא הולך בקלות…

כשאני שמעתי את זה – אמרתי לעצמי – בן אדם באמצע הלילה – 3 לפנות בוקר – מה מונח לו בראש? – להשכילך בינה, שזה לא הולך בקלות! אי אפשר בשלוש לפנות בוקר מתוך כאבים לדבר על להשכילך בינה לעצמך, אם זה לא חלק מהחיים שלך. כמו שאי אפשר לבכות אם זה לא חלק מהחיים שלך.

אבל איך מכניסים, שזה יהי' חלק מהחיים? זה ברור שזה דורש מאתנו, זה חלק מהעבודה שלנו כחסידים – שצריכים לקחת דברים ולהפנים אותם! לעבוד על זה. לא סתם לקרוא. לחשוב, להתבונן בזה קצת. עוד פעם, "לבשל" את זה. כי ככל שאנחנו יותר "מבשלים" את זה בעצמנו – זה נדבק, וזה הופך להיות חלק מהמציאות. זה ברור. והחסידים האלו – הם ידעו את זה. כי הם חיו בעניין. הם לקחו את זה ברצינות, והם הבינו, שזה באמת "אור וחיות נפשנו". אבל אם רוצים שזה באמת ישפיע עלינו – זה חייב להיות בצורה כזו – חלק מהחיים.

כשהרבי רש"ב אומר "אור וחיות נפשנו ניתן לנו" – אז קודם כל אנחנו צריכים להגיד "אשרינו מה טוב חלקנו", שבאמת יש לנו את זה.  שהקב"ה נתן לנו – אנחנו לא קולטים את זה, אבל רואים את זה במוחש – אתה מסתובב בין יהודים אחרים שומרי תורה ומצות, ואתה רואה איך שאנחנו מסתכלים על החיים, ואיזה רמה חסידות נותנת לנו, ואיך זה מרומם אותנו – אז באמת אשרינו מה טוב חלקנו. זה אותו "מטוס", אבל יש "מחלקה רגילה" ואנחנו קיבלנו שידרוג, ואנחנו נמצאים ב"עסקים", ב"מחלקה ראשונה", יש לנו הסתכלות אחרת על החיים, בכלל. רק מה? אם אנחנו רוצים שזה יהי' חלק מהחיים שלנו – אנחנו צריכים יותר ויותר להתבונן בזה, ולחשוב על זה – שזה יהי' כל החיים שלנו.

הרבי אמר פעם – בחורים שחיים בחסידות – הם היו כ"כ חיים בחסידות – אז כשהם למדו מאמר על "וחיות רצוא ושוב" – והם נכנסו לרכבת תחתית – ורואים שהרכבת מגיעה – אה, אה- והחיות רצוא ושוב! – הוא רואה "החיות רצוא ושוב" מהSUBWAY  שהולך הלוך וחזור. כי הוא מונח ב"החיות רצוא ושוב" – אז יש לו עיניים אחרות על הדברים. מופשט מעולם הזה. ברוך השם, שיש כזה תקופה בחיים, שיכול להיות מופשט מעולם הזה.

להפנים את העניינים. כשיש את זה – אז ההסתכלות על החיים היא לגמרי אחרת. וגם כן החיים הם לגמרי אחרת.  מע לעבט א העכערע לעבן. חיים קצת יותר טפח מעל הקרקע. כי עולם הזה – עולם מל' העלם. אל תצפה שעולם הזה יתן לך חיזוק ביראת שמים…

חלק ב'

חלק ג'

חלק ד'

חלק ה'

התוועדות של ט-י כסלו של הרב מ.מ. גלוכובסקי שליט"א

הרב התוועד כאן ברחובות, התוועדות ארוכה ומעניינת

החלק הראשון – הרב מביא משל ממשפחה יהודית שהפריץ זרק אותה לבור, כמנהג הפריצים אז ברוסי'ה, והם המשיכו את חייהם בתוך הבור במשך כמה דורות. אחרי ב-ג דורות אצל "צעירי הצאן" התחילו להתעורר "ספקות באמונה" – האם העולם בחוץ בכלל קיים. עד שיום א' הגיע לבור "אורח" חדש – יהודי שלא שילם לנכד של הפריץ ההוא, וגם אותו זרקו בבור. לפליאתם של דרי הבור לא הי' גבול כמובן.

אכן העולם למעלה קיים? זה לא "באבע מעשיות"?!

מה האדמו"ר הזקן רצה עם חסידות חב"ד? – שיהי' לנו ראי'ה באלקות, ולא רק "שמיעה". – הנמשל מהסיפור.

הלק השני – הרב מספר סיפור של ספר תורה שזה עתה התחילו לכתוב. בהמשך מדובר על "יעקב ועשו האמורים בפרשה" – לפעמים ע"י הנהגת עשו – "יודע ציד" – אפשר "לצוד" נפשות להחזירם לצור מחצבתם. הרב מספר סיפור אישי עם יהודי א' שהצליחו לקרבו ע"י שדיברו אתו על ספורט ופוליטיקה, משא"כ כשניסו לדבר אתו על שמירת המצות, וההוראה למעשה שניתן ללמוד מזה.

החלק השלישי – הרב מספר סיפור אישי עם כתיבת "פ"נ במחשבה"

החלק הרביעי – הרב מדבר על הקשר שבין האדמו"ר האמצעי והרשב"י, ומספר כמה סיפורים על היום האחרון של חיים חיותו של אדמו"ר האמצעי בעלמא דין

הערה: כל הכתוב כאן הוא על אחריותו של עורך האתר בלבד. רשמתי לעצמי מה ששמעתי בהתוועדות  ומה שנשאר בזכרונ.זאת ועוד: זה לא סגנון של הדברים,רק רעיונות שנשארו בזכרוני, וייתכן מאד שתעיתי בהבנת הדברים. ו"שגיאות מי יבין"

ליל שבת הי' התוועדות בבית של הרב עם הבחורים השלוחים שהגיעו לישיבת "תורת אמת" – לא הייתי שמה יותר מדאי, וגם מה ששמעתי – אני לא כ"כ זוכר. מה ששמעתי – הרב דיבר על ריבוי קשיים שהי' להם בהתחלת השליחות באה"ק בתשל"ח. אמר – שב"ווארט" שלו לא הי' אף א' מהמשפחה. אמר שמות החסידים שישבו אתו בשעת "ווארט" – זושע פארטיזן, בערקע חן ועוד כמה שאני לא זוכר. אמר שהי' לו לרגע נפילת רוח מזה שהוא נמצא לבד ב"ווארט" – אבל אח"כ באה לו מחשבה – שהרי נמצאים בשליחות של הרבי וצריכים לשמוח מזה וכו'. אמר שכשהם הגיעו לארץ – אז הי' קבלת פנים רבתי, אבל למחרת כבר שכחו מהם, ורק כמה מהחסידים היו שתמכו אותם בשנים הראשונות. וגם היו כאלה שפחדו מה"מתחרים" ורצו לשים רגל וכו'.

אמר שגם שהיו בשליחות בסיאטל – הי' שמה שנתיים בתור בחור – גם הי' די קשה. לא הי' מי שיתתוועד אתם, לא הי' מקוה באזור, רק הי' איזה באסיין עם מים קרים בפנימי'ה של אוניוורסיטה הסמוכה והיו הולכים לטבול שמה מידי יום. רק בערב שבת היו נוסעים למקוה נורמלית במכרז העיר.

בשבת בבוקר הי' קידוש גדול , הרב דיבר ע"ד השיחה שהתפרסמה ב"התקשרות" השבוע, ע"ד הנסיון שהי' לאברהם (דיבר על זה גם בשיעור ליל שבת ב"התקשרות") – שכולם צחקו ממנו, ולעגו על אמונתו, ולא הי' לו מה להשיב, אבל בסופו של דבר זה הביא אותו לעלי'ה – "ירידה צורך עלי'ה"

אח"כ אמר שזה הוראה לכאו"א מאתנו – לפעמים בן אדם עובר ירידה (אמר – השבוע בא אלי מישהו לבכות על איזה עניינים בלתי רצויים שקרו לו…) – אז צריך לדעת שהירידה היא צורך עלי'ה, וחלק מעלי'ה, ולדעת להפוך את הירידה לעלי'ה.

אח"כ אמר שהביטוי "מעשה אבות סימן לבנים" – אפשר להבין לא רק בקשר לאבות הקדושים, אבות העולם, אלא ג"כ בקשר לאבות של כאו"א – ר"ל שהדוגמא האנו ראינו בהתנהגות של ההורים שלנו – זה מהווה "סימן" ונתינת כוח לעבודה שלנו עצמנו. אמר על אביו ז"ל – אני אף פעם לא ראיתי את האבא שלי ב"פיז'מה" – תמיד כשהייתי הולך לישון – האבא עדיין הי' יושב ולומד, וכשקמתי – האבא כבר הלך לביהמ"ד וכו'.

אח"כ אמר שזהו ג"כ בנוגע אלינו כלפי הילדים שלנו – הדוגמא שאנו מראים ומהווים כלפי הילדים שלנו. מה שהילדים רואים בנו – זהו "סימן" ו"נתינת כוח" בשבילם. אז צריך להזהר ש"לא יראו את האבא שלהם בפיז'מה"

אח"כ אמר ווארט בשם הרב העכט מאילת – שפעם נוכח באיזה הלוי'ה של איזה שחקן כדורגל, ובתוך ההספדים מישהו אמר: אוי – כמה אהבת לשתות בירה, כמה אהבת לשחק כדורגל כמה אהבת עוד כל מיני דברים…

"ה' ירחם" מהספדים כאלה – אמר.

בהמשך דובר על העניין של התקשרות לרבי. הרב אמר שישנם שני דרגות בכלל. יש א' שמתפעל מאד מתורתו של הרבי, מחכמתו של הרבי, מהמדות של הרבי כו' וכו' וכו'. זהו אמנם דבר טוב, אבל זה לא סוף הדרך.

וישנה עוד דרגא – א' שעסוק בפעולות של הרבי. אז זה "ליגה אחרת לגמרי", זה סוג קשר הרבה יותר נעלה. חזר על הסיפור של ר' מענדל שבכוחות האחרונים הי' נוסע למבצע תפילין, וכששאלו אותו הייתכן – אז אמר ש"זה הקשר שלי עם הרבי"

אח"כ ביקש מהבן של הרב – יחיאל – שיגיד כמה מילים. אמר ע"פ משל הידוע של ה"אנשי היציע" והשחקנים. האוהדים = אם רואים שהצוות "שלהם" מפסיד – יכולים להרשות לעצמם לעזוב את המשחק. אבל ל"שחקנים" – אין את הלוקסוס הזה. הם חייבים להשאר עד הסוף ולנסות לנצח עד הסוף.

הערה: כל הכתוב כאן הוא על אחריותו של עורך האתר בלבד. רשמתי לעצמי מה ששמעתי בהתוועדות  ומה שנשאר בזכרונ.זאת ועוד: זה לא סגנון של הדברים,רק רעיונות שנשארו בזכרוני, וייתכן מאד שתעיתי בהבנת הדברים. ו"שגיאות מי יבין". השמות של אנשים שהוזכרו בהתוועדות אני דרך כלל לא זוכר ואתכם הסליחה

דובר על עניין "בוא אל התיבה" – להכנס לאותיות התורה והתפילה, וזה מה שמציל מ"מים רבים" – הן "מעינות תהום" – דאגות הפרנסה וכיו"ב, והן "ארובות השמים" – דאגות מעסקנות ציבורית וכיו"ב

"נוח ואשתו ובניו ונשי בניו אתו" – לא מספיק שהוא לבד נכנס אל התיבה, אלא צריך להכנס לתיבה גם את המשפחה – צריך לדאוג לחינוך הילדים, ללמוד עם אשתו וכו'

מה הנקודה של "בוא אל התיבה"? ישנו כלל "המוציא מחברו עליו הראי'ה".  מי שרוצה להוציא כסף ונכסים מחזקתם – עליו להביא ראי'ה. הרבה פעמים אנשים באים לדין תורה ויש טענה – סיכמנו בינינו כך וכך – אבל לא חתמנו כלום. אז אני אומר להם – המוציא מחבירו עליו הראי'ה

בנוגע לעניננו: כשבן אדם הוא "נכנס לתיבה" – אז אצלו "אלקות בפשיטות ועולם בהתחדשות" – ז"א ש"חזקתו" בענייני תורה ומצות ואלוקות. ומתי שיש איזה עניין בעולם שצריך לעשותו – אז "מה שאסור – אסור, ומה שמותר לא צריך" – כי ה"חזקה" שלו – בענייני תורה ומצות.

אבל מתי שה"חזקה" שלו – בענייני העולם – אז בדיוק הפוך: היות וה"חזקה" שלו – זה ענייני העולם – אז "מה שאסור – אסור" – אין מה לעשות עם זה. אבל מה שמותר – למה צריכים לאסור? דייך מה שאסרה לך תורה.

בקיצור – מה שמשנה – זה ה"קביעות" של הבן אדם. אם ה"קביעות" שלו – זה ענייני העולם – אז ממילא יחפש היתרים. ו"בדיעבד", "בשעת הדחק" ו— = זה משפחה אחת.

סיפר את הסיפור מרוזינר – על א' שנזהר מדברים בטלים ע"מ לזכות לרוה"ק – והמסכנה – שאפשר ללמוד תורה ולקיים מצות ולהיות מלא ספרים וכו' – ולהשאר "סוס". ואיך יוצאים מה"סוסיות" – ע"י "בוא אל התיבה" – ללמוד חסידות בשופי, כך שלא יישאר שום חלק מהגוף חוץ ל"מים".

סיפר על בן דוד שאמר לו – "אני אף פעם לא ראיתי את האבא שלי אוכל גלידה" – כך הבן דוד אמר לו במילנו ב… לפעמים שומעים משהו – וזה נכנס ללב. לא שהפסקתי לאכול גלידה, לצערי – אבל זה עשה עלי רושם חזק.

דיבר על עניין "הרגיל בנר הויין לי' בנים תלמידי חכמים. "נר" – זה עניין של לימוד התורה.

וכמו ש…ז"ל  הי' אומר – הי' יהודי… נפטר בגיל צעיר – בגיל 39 – זה הי' בג' תמוז – או שנה לפני תשנ"ד או שנה אחרי. כמה פעמים הוא התוועד ברחובות. אז אמר   - "הילד שלך אף פעם לא צריך לראות את האבא שלו בפיז'מה. הילד הולך לישון – הוא צריך לראות את האבא שלו לומד תודה. הילד קם והשינה – הוא צריך לראות שהאבא שלו כבר קם.

סיפר שבגיל 14 הוא נסע ללמוד ב… ישיבה בקראון הייטס. זה הי' שיעור ג' בישיבה. .. זה כמו שיעור א' בישיבה קטנה. הי' מאד קשה – רחוק מהבית, וגם – הלימודים היו ביידיש, והשפת אם שלו הי' אנגלית – אז הי' צריך ללמוד שפה חדשה. שבת פרשת נוח הוא ישב בבית… ולמד שיחה בלקו"ש על הפרשה. הי' שמה בחור מבוגר – ממשפחת ירמוש – שממש "אימץ" אותי. אם לא הוא – הייתי נופל. הוא למד אתי ליקוטי שיחות ובחן אותי כל שבוע על המילים ביידיש בלקו"ש. כך התחלתי להבין שפה. לדבר יידיש – למדתי כבר בברינוא. אז אותה שבת למדנו שיחה על הפרשה בלקו"ש כרך א'. והרבי דיבר שמה על העניין "בוא אל התיבה". ואז פעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי שמה שהרבי אומר – זה נכנס לך "לקישקעס". כי כשהילד לומד – אז מה שהוא לומד גמרא – זה לבד, והחיים שלו – זה לבד. אפי' כשלומדים הלכה – אז הלכה – זה מה שצריכים לדעת איך להתנהג, אבל זה לא נוגע אליך אישית. פעם הראשונה בחיים שהרגשתי שדבריו של הרבי נוגעים אלי אישית – זה הי' בשיחה הנ"ל בלקו"ש.