preload
בס"ד
אוקטובר 26

השיעור של הרב ליארצייט של הרב קוק זצ"ל 
עיקר סוד התשובה שהתשובה נמצאת בתוך החטא. התשובה הוא הכוח המניע את כל העולם. מאז ששת ימי בראשית, מה שמקדם את העולם, מה שמניע, סוד פנימיות הקו, שהוא פנימיות הזמן, הוא כוח התשובה.
אנו לומדים חת"ת. מה זה חת"ת? זה חטא-תשובה-תשובה. יש חטא אחד ושתי תשובות.ושתי התשובות על חטא אחד הם בתוך החטא. בתוך החטא כבר נמצא הגרעין של התשובה. התשובה הראשונה היא התשובה מיראה. שזדונות נעשו שגגות. והתשובה השניה היא מאהבה שהזדונות נעשו זכיות ממש.
***
הרבי מאד מאד לא אהב את ה"אתחלתא דגאולה". לכן חושבים שחב"ד זה אנטיטזה של תורת הרב קוק. במידה מסוימת זה נכון לכאורה. אך בשנת תש"נ הרבי הכריז שהגענו לאתחלתא דגאולה. העיקר מה שהפריע לרבי הוא "אתחלתא דגאולה". אבל אם הרבי כבר מכריז שכבר הגענו אז כל המחלוקת במידה מסויימת הסתיימה. אנו 28 שנים אחרי אתחלתא דגאולה. אליבא דרבי.

אוקטובר 26
לבעלי תשובה אין תורה. כי התשובה למעלה מן התורה. כנראה שהם צריכים "לאלתר" תורה חדשה. תורת בעלי תשובה. לתשובה אין אותיות. כי התשובה זה נשמות, זה למעלה מעלה מהאותיות. אולי בגלל זה שמחת תורה הוא "חג של בעלי תשובה". אך ללא אותיות וללא תורה הכל נשבר בסוף. חייבים להלביש את אור התשובה בלבוש אותיות התורה. צריכים "לאלתר" תורת התשובה. אולי היא היא "תורה חדשה (אשר) מאיתי תצא"? אכן, "כדי לאלתר צריכים לדעת טוב טוב את התוים". אך התכלית – לא לחזור להיות "חרדי מצוי" כי אם כן פיספסנו את כל המטרה. אלא לאלתר. לאלתר תורת הגאולה. תורת החסד. תורת האהבה. התורה שכולה חסד בגילוי. התורה שכולה אהבה בגילוי. תורת בעלי תשובה. (בהשראת השיעור של הרב מוצ"ש סליחות סוף שנה שעברה)
***
בעצם.. אדמו"ר הזקן כותב בתורה אור משהו דומה. ועשיתם אתם – האדם עושה את התורה…
תגיות:
אוקטובר 15
התארחתי אצל מישהו לשבת בראשית. האוירה היתה נעימה ונינוחה. באיזה שהוא שלב שמתי לב איך האבא פונה לבן הקטן שלו בזה הלשון: "המשקה הזה (תוך שהוא מוזג לו את שתיה) הוא לא חשוב. מה שחשוב -זה שהאבא והבן מדברים…"
אולי ניתן לקחת את זה להבנת כל העניין של התורה. במיוחד עניינה של שמחת תורה – שחז"ל מביאים על זה משל משני אוהבים שבא להם לשבת ולדבר ביחד אחרי הסעודה הגדולה והרשמית. שהתוכן של הדיבור הוא ממש משני. מה שחשוב – זה מה שמדברים
אולי זהו גם פירוש למאמר חז"ל ש"כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה". או שהתורה היא "שעשועים עצמיים" של הקב"ה. שכל התורה היא סוג של שיח של שני אוהבים. הקב"ה ונשמות ישראל. שמה שחשוב – זה שמדברים. התוכן – חשוב אבל מישני [ברור שבחינה זו היא "המתקה" גמורה. כי אין דין, יש רק שיח של אהבה...]
בודאי ניתן לקחת את זה לכל הקשר של המשפיע והמקבל, הרבי והחסיד, שהוא "באהבה רבה דוקא". שמה שחשוב באמת הוא מה שמדברים. התוכן – חשוב. אבל מישני
[בעצם תניא מפורשת. "ביודעיי ומכיריי קאמינא שהיה דיבור של חיבה מצוי בינינו". שזהו כל העניין של חסידות, "דיבור של חיבה" בין הרבי לחסיד". ומי שלא מרגיש ככה - שלא ינסה לפרש את התניא...]
אוקטובר 15

משהו טיפה הזוי לכבוד שמחת תורה. שמחת תורה הייתי בכפר, והיה מס' קטן מאד של תלמידים שהגיעו. שאלתי למה לא מגיעים. היו כל מיני תשובות בסגנון "הרב לא אמר. הרב לא רוצה". וכיוצא. שוב. ייתכן שזה הזוי מה שאני אומר. אך כנראה בגלל התפיסה ה"מזרוחניקית" של הרב בתור רב, ולא כ"כ מצד הקשר הנפשי של הרבי והחסיד – היא זאת שמביאה לכל מיני דיונים וויכוחים האם הרב הוא כזה או כזה. האם הוא ממשיך של הרבי או עוד כדברים כאלה. כי מצד הפנימיות העניינים ומצד ההרגש הפנימי של הקשר של חסיד עם רבו זה ממש אבל ממש לא משנה האם הרב שלו הוא צדיק הדור או לא. מה שנוגע שהוא צדיק אמת או לא, והאם זה קשור לשורש נשמה שלך או לא
***
על דרך זה יש לומר בנוגע ל"משיחיסטים". כל הפילפול הזה האם הרבי הוא משיח או לא – רובו ככולו מונע על ידי השכל ולא על ידי הרגש. כי מצד הרגש הדבר היחידי שנוגע הוא האם זה הרבי שלך או לא

***

אחר כך ראיתי את הציטוט הנפלא הזה:

וזהו מארז"ל חייב אדם להקביל פני רבו ברגל לפי שאז הוא מקבל תוס' אור מרוח רבו שמאיר אז ביתר שאת ויתר עז, שהיא הנותנת כח ועוז אחרי התפרדותו מעמו להיות מתחזק בעבודת ה' באוי"ר כפי אשר קיבל מרבו והכל מכח הארת פניו דוקא. וראי' לזה הוא כאשר מתרחק זמן רב מרבו אפי' בעודו בחיים אזי נפסק חבל התקשרות האה"ר ונופל ממדריגתו באה"ר בעבודת ה', וכאשר יקרה מקרה זה בכמה אנשים כידוע, וזהו אמיתית טעם הנוסעים תמיד לשמוע דא"ח מפי רבם דוקא אעפ"י שכבר שמעו וראו בכתובים ויש אתם כו', אעפי"כ נוסעים תמיד לקבל פני הרב בתוס' אור פנים מאירות פנים מסבירות לגלות להם אור תורת אמת כו', כי עי"ז מאיר נפשם בעבודת ה' באהוי"ר כו' כי עי"כ התקשרות האה"ר נקשרה נפשו בנפש של הצדיק כמ"ש ונפשו קשורה בנפשו, ואעפ"י שאין לו ערך לגבי נפש הרב מ"מ איזה ערך ושייכות יש לו עכ"פ כיון שמקושר אליו ומאמין בו [בודאי יש לו איזה שייכות] ועי"ז יכול לקבל חלקו מרוח רבו כנ"ל וד"ל.

***

איתיאל אמר משהו יפה בשבת בראשית. עניינה של שבת בראשית – ווי שטעלט זיך אוועק שבת בראשית – היא "להתעכב" על ההארות שהאירו לך בתשרי. כי כשנמצאים אצל אצל הרב אז הנשמה שלך מאירה משא"כ כשהולכים הביתה הרבה פעמים חוזרים ל"קטנות מוחין" ואז כל ההארה שהיתה ב"גדלות מוחין" נשמעת מופרכת והזויה. אז איתיאל אומר שהעצה היא "להתעכב"

יוצא מזה שעניינה של שבת בראשית היא להאמין שאתה גדול. שאתה יכול. שחוץ מיצר הרע יש בך לפחות איזה נקודה טובה (התורה המפורסמת של רבי נחמן, רפ"ב)

***

ר' איציק שפירא אמר משהו יפה. יש בתאווה משהו סופי (אגב קשור למשמעות שורש המילה). כלומר שתאווה זה בחינת מוות באיזה שהוא מובן. כאילו למלאות את התאווה ולא משנה מה יהיה אחר כך. אהבתי את הרעיון

 

אוקטובר 03
[במקור זה היה תגובה שלי על הכתבה על הרב שליט"א שהופיעה ב"קרוב אליך".
קראתי אתמול את הכתבה – מישהו העלה בוצ'אפ אז קראתי
מאז אני שואל את עצמי את השאלה מה אני חושב על זה
(אני כבר מתאר לעצמי כמה קללות עסיסיות שא' מידידנו יכתוב כאן כתגובה למה שאני כותב…)
בוא נאמר ככה. מעניין. יפה. יש יהודי שקוראים לו "הרב יצחק גינזבורג". והוא מתגורר בכפר חב"ד. והוא חיבר המון ספרים. ופעם לימד ב"עוד יוסף חי". והשתתף במאבק בפינוי ימית.
ולימד כך וכך בעלי תשובה, בעלי השכלה בעלי עגלה בעלי לא יודע מה
האם זה בהכרח הרב שלי?
לא בטוח. אכן, התמונה שעל דף השער לא משאירה (לכאורה) שום ספק שמדובר פחות או יותר על אותו בן אדם.
אבל זה לא הרב שלי. סתם מישהו עם שם דומה ופרצוף דומה…
טוב. עד כאן השגת שלילה.
מי כן הרב שלי? (שכן, איזה השגחה מופלאה קוראים לו גם הרב יצחק גינזבורג שליט"א, והוא לימד ב"עוד יוסף חי" וכו' וכו'.)
עוד מעט יש התוועדות חוה"מ סוכות ביצהר, אז נזכרתי בהתוועדות חוה"מ סוכות שהיה ביצהר לפני 6 שנים.
היתה התוועדות מיוחדת. עד 5 בבוקר.
היות ואז צילמתי אז יש לי וידאו משם. הסתכלתי יום שוב. ת'האמת התרגשתי.
אפילו שמעתי כמה דברים חדשים שבשעתו לא שמתי לב.
אז מי כן הרב שלי?
הרב שלי הוא "חכם מחוכם" של רבי נחמן. שלא במקרה ההתוועדות של סוכות היא תמיד ביום ההילולא של רבי נחמן.
כנראה יש לו, להרב שלי, חיבור פנימי מאד עמוק עם אישיותו ודמותו של רבי נחמן
כי הוא נתון במחלוקת בלתי פוסקת, ברדיפות, בדיוק כמו רבי נחמן.
והוא נתון בספק בלתי פתיר, ספק קיומי – ראו בסוף הקטע הנ"ל של התוועדות.
האם "אין שום תקוה" ובכל זאת צריכים לבטוח בה'? או שמא "אולי יש תקוה" או שמא "פתח תקוה" – יש איזה תקווה ממשית?
לא שיש לו, להרב שלי, איזה פתרון. כי לשאלות של "חלל ומקום פנוי" אין תשובות.
אבל – יש לו פטנט. להטיל ספק בספק.
הרבי מליובאוויטש היה בורח מעמלק ומספק. אצל הרבי מליובאוויטש זה היה הסמל של הקליפה הכי קשה – להיות בספק.
אצל הרב – מותר – ואולי מצוה? להיות בספק. "אין שמחה כהתרת הספקות".
הרב "משחק אותה" מול עמלק. מטיל ספק בספק.
הרב הוא "בעל נסתר". לא בגלל שהוא עוסק רבות בכתבי קבלה. בגלל שזה האופי.
הרב פרומן זצ"ל כותב בספר שלו ("חסידים צוחקים") שעל פי קבלה כל העולם "עומד על סנפירו של לויתן".
אז הוא מוסיף, הרב פרומן, שישנם אנשים, "בעלי נגלה", שזה ממש מפחיד אותם.
אך מאידך ישנם אנשים שזוהי החויה הבסיסית והפנימית שלהם. והם אלה "בעלי נסתר" בנפשם.
הכי קטע, שמהמקום הזה של ספק קיומי, הרב מצליח לפעול ולהשפיע על מציאות (ואולי זה המקום היחיד שממנו ניתן באמת להשפיע?).
אך זה לא הופך אותו ל"בעל נגלה", לאיזה פרופסור מאקדמיה, כפי שהייתי יכול לחשוב בקוראי את הכתבה.
ממילא – איך אומרים – "מים גנובים ימתקו". כשיש איזה סוד, איזה ספק, כשיש משהו חמקמק – זה עושה לך חשק להתקרב.
אך כשהכל ברור וגלוי – כך וכך ספרים, כך וכך תלמידים, כך וכך פעולות  – נו, זה כבר נשמע משעמם למדי…
האם הרב הוא דור השמיני? דור עשירי? משיח?
כן. לא. אולי. לא בטוח. תפסיק לעסוק עם זה. חי-מת-חדש…
אני מאמין שיש כאלה (אולי הם הרוב) שזה ממש מפריע להם, כזה רב, שכל פעם יגיד לך משהו אחר.
לי זה דוקא מה שעושה לי כל פעם מחדש את החשק לראות ולשמוע את רבינו.
הספק – זה משהו משיחי. בזה אין שום ספק. המשיח זה רדל"א. הפתעה, היסח הדעת.
זה פחות או יותר המקום של הרב (שחבדניקים כ"כ מפחדים ממנו ש"יתפוס" את הכסא המיועד לרבי שלהם…)
האם זה עושה את הרב למשיח?
כן. לא. אולי. לא בטוח. תפסיק לדבר על זה…
טוב. ישראל, מחכה לתגובתך המחכימה :)
אוקטובר 02

פעם ישבתי אצל רבי עמוס גואטה מנתניה במוצ"ש של ל"ג בעומר השנה (החולפת). ואז שמעתי ממנו את האמירה הכי משמעותית אולי של כל השנה.
הוא לא דיבר אלי ישירות אך ההרגשה היתה שהכוונה גם (ואולי בעיקר) אליי.
וכך אמר (איני זוכר את הנוסח המדויק אך זוכר היטב את הרעיון ואולי עוד יותר את הבעת פניו בעת שדיבר. איזה מבט מלא רחמיים אין סופיים. ויחד עם זה שמחה עצומה):
"למה הקב"ה עושה כך שליהודי יש צרות, לדוגמה אשתו זורקת אותו מהבית ולא נותנת לו לפגוש את הילדים שלו וכו. כי הקב"ה אומר "אני רוצה את הבן אדם הזה לפניי… " ואחר כך אמר את הווארט הכי משמעותי אולי עבורי בכל השנה החולפת. אמר "כל מה שעובר על האדם הוא רק כדי לפתוח קצת את הלב שלו…"
אחר כך אמר לי בפרטי: "עובר עליך מה שעובר אבל אתה חייב להחזיק מעמד!"
כמה עידוד, כמה כוחות נפש שאבתי משני אמירות קצרות אלו..
****
ואולי – אני הרי אוהב הכללות – כל המטרה של הבריאה היא זו? שתתגלה מידת הרחמים? וזה בעצם הכל? ובשביל זה הקב"ה ברא את האדם כל כך חלש, כל כך פגיע, כל כך מלא יצרים ועלול ליפול ולחטא? כדי שיתעוררו עליו י"ג מידות רחמים, ועד ל"רחמים עצומים" כפי שהרב דיבר בא' השיעורים המשמעותיים ביותר עבורי של השנה החולפת?
ולכן דוד המלך – הבעל תשובה המיוסר הוא דוקא מסוגל להיות מלך ישראל? כי הוא דוקא מסוגל להרגיש גודל הרחמנות שבבריאה?
אז למה לכל הרוחות אנו משקיעים כל כך הרבה כוחות נפשיים בשביל להיראות חזקים? בלתי מנוצחים? בלתי פגיעים? "כת שאינם חוטאים"?
ובעצם ההתגלות הזו של הרחמנות האין סופית שבבריאה היא היא השיא והסוף והתכלית והבכן של כל הימים הנוראים בכלל ותפילות יום כיפור בפרט ותפילת נעילה בייחוד?
אנו מתחילים את הכיפור ממקום חיצוני ונוקשה, מ"אנחנו ואבותינו חטאנו", מהודאה כמעט כפויה בחולשותינו. אך הסיום והסך הכל הרי הוא המתקה גמורה. הכל מתמתק בסוף ומתמלא רחמים עצומים
פתקא טבא

תגיות:
מרץ 22

בע"ה

היום יום ההילולא של איש המעלה, משפיע חשוב בגור, ר' גד'ל. היה איש חינוך מהמעלה הראשונה, עובד ה' מופלא, מבין גדול בנפש, בעל יסורים כל חייו ויהודי שלא מש החיוך והצחוק והדבור מפיו במשך כל ימי השואה הנוראה כדי לעודד ולחזק את העומדים סביבו. יש שני כרכים – אחד סיפור חייו השני תורות והדרכות שלו – ואין לי כח להעתיק מהם. אז מעתיק סיפור נוראי שכן זמין ברשת, ומי שיש לו כח להוסיף סיפורים יותר משעשעים (אולי בהמשך היום) מוזמן. בעיני דמות מופת שראוי לכל אחד לקרוא עליה במסגרת סיפורי חסידים (ששייכים לכל אחד מאתנו, לאפוקי סיפורי צדיקים שקצת רחוקים מאתנו), ובפרט לכל מי שעוסק בחינוך. המשך »
אוקטובר 21

לכל ידע נצרך חוש.

חוש הנגלה שבתורה הוא חוש ה"קל וחומר", ראשית וכללות ה"דין" של שלוש עשרה המדות שבהן התורה נדרשת.

חוש הקבלה האמיתית הוא חוש ה"אין ערוך".  "מבשרי אחזה אלוקה" בחוש הקבלה מביאה לידי הרגשת האחדות מהמטה אל המעלה ומהמעלה אל המטה.

חוש החסידות הוא חוש ה"נושא הפכים" שבכוחו לגלות עצמות הבלי גבול האמיתי ב"ה בגבול ממש

(הרב יצחק גינזבורג שליט"א. "שלושה חושים". מתוך הספר "אשא עיני")

אוקטובר 21
המרגלים היו "אנשים" – "צדיקים". אך הם טעו טעות חמורה בהפעלת שיקול דעתם תוך מילוי השליחות.
ניתן ללמוד מסיפור המרגלים כמה דברים:
א. שליחות הוא המקום שקל מאד לטעות בהפעלת שיקול הדעת
ב. ללא שיקול הדעת של השליח השליחות בכלל לא מתחילה
ג. על אף הטעות, החטא והעונש – צריכים להמשיך את השליחות (לכן משה רבינו שולח שוב שלוחים בסוף מ' שנה במדבר)
ד. הרב דיבר לאחרונה על 4 דרגות בשליחות. כנראה רק בדרגא הכי נעלית ניתן לכוון ממש לדעת המשלח. אך בדרגות יותר נמוכות – ייתכנו, ובאופן כמעט ודאי – הטעויות. ובודאי זה לא אמור להחליש את האדם הנמצא בשליחות.
ה. זה לא גורע בכהו זה מחומרת החטא ועונשו, והעיקר – הפיספוס הגדול שפיספס אותו הדור, שהיה אמור להיכנס לארץ ובפועל לא נכנס
מועדים לשמחה!
אוקטובר 18

מעלת "דורו של אחאב" על "דורו של דוד" – אחדות ישראל טבעית

מובא בגמרא ההבדל בין דורו של דוד המלך לדורו של אחאב. דוד הוא מלך צדיק, וגם בדור שלו היו צדיקים וגבורים בקדושה, שלחמו את מלחמות ה' יחד עם דוד המלך, הכינו את כל החומרים של בית המקדש – דור של צדיקים. אף על פי כן כתוב שהיו פעמים שנפלו במלחמה, שלא נצחו. למה? הביטוי הוא "דורו של דוד אף על פי שהיו צדיקים היו יוצאים למלחמה ונופלים". למה? כי היו דילטורים בתוך עם ישראל, היו מוסרים, היו מספרי לשון הרע. כלומר, לא היתה אחדות. היו צדיקים, אבל בלי אחדות טבעית, שרשית, שיהודי לא יספר רע על החבר שלו, לא ילשין, לא ימסור את החבר שלו. מי היו המוסרים בזמן דוד המלך? דואג, אחיתופל. היו גדולים. את מי הם מסרו? את דוד עצמו. היו דור של הרבה צדיקים, אבל היו שם אנשים מאד לא בסדר מבחינת אחדות, אנשים שאוהבים להלשין ר"ל. אם יש כאלה דילטורים, שאוהבים להלשין על יהודים, אז אף על פי שכל הדור כאילו בסדר – יוצאים למלחמה ונופלים.

אחר כך הוא אומר "ואילו דורו של אחאב", שרובם ככולם עובדי עבודה זרה ממש, חילונים גמורים, בלי תורה ומצוות כלל, "היות שלא היו דילטורים ביניהם היו יוצאים למלחמה ונוצחים". ככה חז"ל אומרים. למה הוא מביא את זה? להראות שהכל תלוי בחן. זה שאדם לא ילשין על השני, לא יספר עליו לשון הרע, במיוחד שיכול להזיק לו ואפילו מתכוון להזיק לו – זו מציאת החן, שכל אחד ימצא חן בעיני השני. יש חן וחסד, אם יש חן כל אחד חס על השני, לא יאמר דבר שיכול להזיק לשני ולא יעשה דבר שיכול להזיק לשני. זה משהו פלאי, שיש כאן מלך הכי רשע מכל המלכים, אחאב, וכולם עובדי עבודה זרה, אבל "יוצאים למלחמה ונוצחים" כי אין בהם דילטורים. מאיפה יודעים שאין דילטורים? מי היה בדורו של אחאב והכי התנגד לו? אליהו הנביא. אליהו הנביא מעיד, שאף על פי שאחאב ואיזבל רדפו אותי, בתוך העם לא היה אף יהודי פשוט – עובד עבודה זרה – שמסר אותי למלכות. אליהו הנביא מעיד על צדקות היהודים הפשוטים, החילונים לגמרי.

זה ממש שייך לדור שלנו, כמו איזה רב שמדבר נגד הממסד. מה קורה? התקשורת קופצת עליו, כולם צמאי דם, מה שנקרא רצח תקשורתי. מהרצח התקשורתי, שקופצים ומלשינים, מגיע כל מרעין בישין. נתאר אם היה כזה דור שאפילו שיש ממסד לא בסדר, מאד לא בסדר, אבל יהודי בטבע הפשוט שלו לא מלשין על אף אחד אחר, לא קופץ עליו בתקשורת – כך חז"ל מתארים את הדור של אחאב. בזכות זה היו יוצאים למלחמה ונוצחין. אם זה ההיפך, שיש דילטורים, יוצאים למלחמה ונופלים. [כנראה לאחאב היה כשרון  לעשות אחדות בעם.] היה לו כשרון לעשות אחדות שלא ימסרו בידיו את אויביו… לא סתם קראו לו אחאב, כולנו אחים ויש לנו אב אחד, יש לו שם מאד משפחתי, משפחת אחת באהבה.

רמזי חבור דורות דוד ואחאב

נעשה כעת גימטריא. לפי מאמר חז"ל העבודה של משיח הוא לקחת את הצדיקים של דוד, לא הדילטורים, ואת היהודים הפשוטים של אחאב, שתהיינה שתי המעלות יחד. זה דור שכולו זכאי. יש כאן שני דורות, שלכל אחד יש מעלה וחסרון, וצריך לחבר אותם.

אחאב ועוד דוד עולים שם הוי' ב"ה. אחאב דוד נוטריקון אחד כאשר שאר האותיות, לפי הסדר – אחאב דוד – הן אבוד = אחד, היינו שאחאב דוד הם אחד אבוד, על דרך משיח בגימטריא מקרה אבוד, הכל בסוד אבדה המתבקשת כנ"ל. והנה, דורו של אחאב ועוד דורו של דוד עולה יחד 1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"!  (מתוך ה"שבע ברכות" של מזרחי-מוניס, כפ"ח כ"ו מנחם אב תשע"ו)