ערב שבת קודש פ'  "ויחן שם ישראל נגד ההר" – כאיש אחד בלב אחד – הננו מוצאים לאור את הגליון השני של העלון החדש שלנו – "חינוך יהודי"

הנושא המכרזי של הגליון – "הסתכלות מתוקנת על האדם" – מעובד מהשיעור של הרב יצחק גינזבורג שליט"א כ"א אייר תש"ע ב"בית ספר לתורת הנפש – תל אביב"

ניתן להוריד, להדפיס ולהפיץ כמובן עש"ק פ' במדבר תש"ע, גליון מס' 2

קובץ PDF להורדה

במהלך יום העיון בנושא הבית היהודי שהתקיים היום (ה') ברחובות, נשא הרב מנחם מענדל גלוכובסקי נאום מרתק שהתמקד בדרכים להכיר את הילד שלנו, להשתתף בצערו ובפחדים שלו, וכן להבין שאצל הילד עולם הדמיון ועולם המעשה אין הפרדה ברורה ביניהם. בהמשך עסק השיעור בדרך לחנך את הילד להיות עצמאי, ולא להיות יותר מדאי תלוי בהורים שלו - בין היתר בכך שמגיל מסויים צריך שיהי' לו חדר משלו, ולא יישן עם ההורים, אבל יחד עם זה להיות רגישים לפחדיו. וגם: כמה חשוב גילוי "אהבה פיזית" – חיבוק ונישוק – כלפי הילדים שלנו?

ההוראה ממגילת אסתר: גודל עניין המשפחתיות. ע"י "מתאספים יחד, אוכלים ושותים יחד" – ע"י זה "ימים אלו לא יעברו מזרעם"

 כתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים, בכל עיר ועיר, מדינה ומדינה, עיר ועיר, וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. ורש"י כותב, "נזכרים" – ע"י קריאת המגילה. ו"נעשים" – ע"י משתה וסעודה, לתת מנות ומתנות. "משפחה ומשפחה" – אומר רש"י – מתאספים יחד, אוכלים ושותים יחד, וכך – קיבלו עליהם שהימים האלו לא יעברו.

הרבי בא' מהתוועדויות – בלמ"ד – או ל"ב או ל"ג או ל"ד, ל"ו אולי, הרבי אומר, שרואים, שכשכתוב, "משפחה ומשפחה"  – רש"י כותב, שמתאספים יחד, אוכלים ושותים יחד – זה הדרך שימי הפורים לא יעברו.

וכאן אנחנו רואים גודל החשיבות של מתאספים יחד, אוכלים ושותים יחד של המשפחה.

הרבי דיבר אז על גודל עניין של המשפחתיות. כי הנצחיות של כלל ישראל, מדור לדור – ע"י זה שהמשפחה נמצאת ביחד.

אנחנו דיברנו שזה הי' שיחה א' שהרבי דיבר בפורים. והרבי דיבר פעם אחרת, כשהקב"ה סופר את עם ישראל – הוא לא סופר אותם כיחידים, אלא לפי המשפחות. שמים את הדגש על המשפחה, מאיזה משפחה באת. למה הוא ספר אותם לפי המשפחות? הרבי אמר פעם בשיחה לנשי חב"ד, כי הכוח לא להתבטל בין הגוים, מה שאנחנו שומרים על הזהות שלנו, ושיש לנו מספיק תוקף לעמוד מול כל הפיתויים – זה ע"י שאנחנו שייכים למשפחה, למשפחותם לבית אבותם. אנחנו צריכים לדעת, שבניית הבית, מה שאנחנו משתדלים לתת דגש על משפחתיות – זה הכלי שעוזר לנו לא להתבטל בין העמים. בן אדם שמשתייך למשפחה – זה נותן לו יותר בטחון עצמי, יותר זהות.

"בודאי יש די זמן בימים אלו גם להתוועדות כדבעי, וגם לשמח את האישה והבנים כדבעי"

בודאי יש די זמן בימים אלו גם להתוועדות כדבעי, וגם לשמח את האישה והבנים כדבעי. ומובן שאין לתת בזה הוראות פרטיות לכאו"א, כי הדבר תלוי במהותם הפרטי, אבל בודאי שכל א' יכול ללמוד מזה הנהגה בנוגע אליו ולביתו.

… פשיטא שאין כוונתי כלל וכלל, שיהיו מושקעים בהויות העולם והנחות העולם, ובודאי שחינוך חסידותי צריך ומוכרח שישפיע בעניינים הנ"ל דהיינו התוועדויות וזמני התפילה וכו'… אבל לאחר כל זה יש אפשרויות ומוכרח שגם בני בית ישתתפו בעניינים אלו, ובהתבוננות קלה אפשר למצוא אותיות להסבירם.

יש כאן שני עניינים שאני רוצה להדגיש במכתבים אלו.

מצד א' הרבי רוצה בזמני התוועדויות לא לשכוח שגם כן צריכים להתוועד בבית, שהאישה והילדים צריכים ג"כ לקבל מעניינים אלו. לאידך גיסא הרבי כתב שמפעם לפעם מוכרח להדבר לצאת מהכלים, שלא יעלה חלודה יותר מדאי עלינו. אבל זה לא הנהגה תמידית. הנהגה תמידית – שמתוועדים, וגם מוצאים זמן ללכת הביתה.

הרבי, כשהוא כותב את המכתב השני – "אין כוונתי שיהיו שקועים בהנחות העולם" – ישנם כאלה שבכלל לא מבינים מה זה התוועדויות אלו, מה זה תפילה באריכות… אתה בא, אתה מתפלל במניין ואתה הולך הביתה. וזה – שבת! בודאי – חסידות לפני התפילה, להתפלל כמו בן אדם, להשתתף בהתוועדות – זה חינוך חסידותי, כך זה צריך להיות. אבל לא ללכת לקצה השני ולצפצף לגמרי על מה שקורה בבית.

חינוך לאור נרות חנוכה.

מתוך דבריו של הרב מ.מ. גלוכובסקי שליט"א בהתוועדות מוצ"ש פ' וישב, נר שני של חנוכה, תש"ע, עם אנ"ש דפתח תקוה.

"ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך" – משמעותם בחינוך הילדים בבית

א' מהשיחות שהרבי מדבר בעניין של חנוכה – חנוכה מל' חינוך.  הרי יש שאלה ידועה – הגמרא אומרת שטומאה הותרה בציבור או דחוי'ה בציבור, אז בעצם הם היו יכולים להדליק את המנורה עם שמן טמא,  עד שהם ישיגו את השמן הטהור, אז בעצם מה הי' הסיבה לנס של פך השמן הטהור, שחתום בחותמו של כהן גדול, ושיהי' נר דלוק שמונה ימים? בעצם זה הי' נס "מיותר", כי עפ"י דין היו יכולים להדליק בשמן טמא. והתשובה שמובא– להראות את חיבתם של ישראל. מכיון שבנ"י הלכו על מס"נ בזמן החשמונאים, היפך המציאות, אז הקב"ה ג"כ שבר את הכללים של הטבע, רק כדי להראות את חיבתם של ישראל.

אבל הרבי מביא, שיש עוד עניין שלומדים מזה, שכשאתה הולך לחנוך משהו, התחלת עבודה חדשה, בחינוך – לא להסתמך על פשרות. כשהולכים לחנך – שזה יהי' בלי פשרות. כך הרבי אומר. מהדרין מהמהדרין. שמן טהור – אפי' שאתה יכול למצוא היתרים, בשעת הדחק. הרבי הקודם אמר פעם,  ש"בדיעבד" ו"בשעת הדחק" – הם בני דודים מאד מאד קרובים אחד לשני, ואח"כ זה מתדרדרים לעניינים שלכתחילה לא צריכים לעשות.

אז – לא להכנס לכאלה דברים, אלא – כשאתה הולך לחנך את המשפחה בבית – זה צריך להיות בלי פשרות, בלי היתרים.

התחלתי להתבונן בזה. יש "מתלמידי יותר מכולם". יש סיפורים שקורים, שכשאתה שומע, או שאתה מדבר עם אנשים – זה מעורר אצלך מחשבות בקשר לעניין הזה.

הי' אצלי פעם משפחה, שהם דיברו אתי – הייתה להם בת שלמדה בבית רבקה, בת 15-16, והמצב שלה לא הי' כ"כ טוב מבחינת יראת שמים.

הם באו אלי, וכמובן  הם דיברו נגד המוסד – בגדול. כי יש "כלל" – שכל הילדים שיוצאים מוצלחים – זה רק בזכות הבית והמשפחות, ואלה שנכשלים – זה רק המוסד. זה ה"כלל". כמובן, הם באו עם הרבה הרבה טענות למוסד…. בודאי יש מה לתקן ג"כ במוסדות, ויש מה לתקן ג"כ במשפחות, אבל כשאני שומע את החוסר איזון הזה – שכשהאנשים באים בטענות – אני ג"כ חי בתוך קהילה של אנ"ש, אז אני מקבל – שהאנשים באים בטענות על הביה"ס ועל זה, ועל זה – הכל לא בסדר! וכשאני אומר להם – ומה עם הילד הזה, והילד הזה? – אה! מה אתה רוצה? משפחה כזו, משפחה כזו! …

האימא ירדה עלי… ואני ידעתי, שבבית לאו דוקא הכל מתנהל על פך שמן טהור שחתום בחותמו של כהן גדול. אז אני שאלתי את האימא: תגידי לי משהו. אני רוצה לשאול אותך שאלה. איזה סוג ספרי קריאה יש לך בבית? איזה עיתונים נכנסים לתוך הבית? זה הי' שיחה בערך לפני שמונה עשרה שנה. היום – זה עידן האינטרנט, וכל הבלגנים אלו… אני דיברתי על ספרי קריאה ועל עיתונים. היא נהייתה מאד אדומה כששאלתי אותה. היא אמרה לי: מה שקורה בחדר שינה שלי – זה לא שייך לילדים שלי. כך היא ענתה לי. אז אני אמרתי לה: גברת, יש לך טעות. את חושבת, שהילדים שלכם לא קולטים? תדעו לכם, שאם אתם חיים חיי פשרה – הילדים קולטים. אם הם רואים שאתה יכול להתפשר – אז יש ג"כ מה נקרא "מעשה אבות סימן לבנים", ויש ג"כ "יפה כוח הבן יותר מכוח האב". ואם אתה מעגל פינות – גם הם לומדים לעגל פינות. אם אתם מלמדים אותם, שלא כל דבר שכתוב זה בדיוק איך שצריכים לחיות, יש מה שכתוב, ויש איך שאנחנו חיים – אז הוא לומד מהר, הילד שלך. יש מה שלומדים, מה שכתוב, ויש איך שחיים. איי – אתה לא ראית את זה ממני? – שמע, אני למדתי ממך את הכלל! – יש "י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם" – למדתי את הכלל, שלא כל מה שלומדים, זה איך שחיים. אז הוא לוקח את זה לכיוונים שלו. – אני לא בא להצדיק את המוסד, בודאי יש מה לתקן, אבל יש משהו שיותר בשליטתנו. הבית שלנו זה יותר בשליטתנו. איזה סוג בית יש לנו, איזה אוירה יש בבית? איזה פשרות יש בבית? האם השמן הוא שמן טהור, או שאנחנו מתפשרים בדברים?

אתן לכם דוגמא – לפעמים אני רואה את זה בחו"ל – בנסיעות שלי. בן אדם הוא רק בשר ודם, ויש מקום, איפה שפרעה מלך מצרים יוצא בבוקר. אתה נכנס לתוך חדר שירותים, ופתאום אתה רואה, שכנראה החסידים עשו שלום עם המתנגדים. הי' מחלוקת אם הצמצום הוא כפשוטו או לא, וכנראה שבשירותים צמצום הוא כפשוטו. לפעמים אני יכול להכנס לבתים של חסידים, ואני רואה את הדברים, ספרי קריאה, או מגזינים, או מה שיש – צמצום כפשוטו! הקב"ה לא נמצא במקום הזה. "לה' הארץ ומלאה" – חוץ מהשירותים! לא נמצא. "פתור ממזוזה" גם למהדרין מהמהדרין. אין התאמה בין הבית לבין מה שקורה שמה בחדר. ויש להם בחורים, שבאים הביתה, ויש כל מיני געשעטפן שמה, שלא בשביל בחורים בכלל לראות. כל מיני עניינים. בטבעיות. לא חושבים אפילו על זה. זה בודאי לא שמן טהור שחתום בחותמו של כהן גדול. ואפילו שזה מקום שבאמת שאסור לברך, ואסור ללמוד תורה שמה, אבל זה גם כן לא אומר, ש"הצמצום כפשוטו", גם שמה יש את הכללים, הקב"ה גם שם קיים, לפי הכללים של המקום הזה. זה פשוט דוגמא קלסית, שחוזר על עצמו הרבה פעמים.

הרבי אומר, שכשהולכים לחנך – זה צריך להיות בלי פשרות. "שמן טהור". שהילדים יראו שזה שמן טהור. שהם לא יראו אחד בפה ואחד בלב. הנהגה אחרת. המכה של האינטרנט – זה חלק מהמכה.

אמרתי פעם. חנוכה – זה ממש מתאים. יש שני מקומות איפה שמדליקים נרות חנוכה. יש כאלו שנוהגים כמנהג חב"ד, על יד פתח הבית, באחד החדרים הפנימיים, ואנחנו עושים את זה בצד שמאל, מול המזוזה, מסובב במצות. ועיקר פרסומי ניסא לפי המנהג הזה – זה לבני בית. ויש אלו ששמים על יד החלון. פירסומי ניסא כלפי חוץ. האמת הוא – שיש מקום שלישי שאפשר היום לשים את החנוכי'ה. על יד המחשב. זה "פתח ביתו מבחוץ". הרחוב נמצא בתוך הבית שלך. כל העולם כולו נמצא בתוך הבית שלך. ולא רק רחוב של פתח תקוה. רחובות כאלה – רחמנא ליצלן! אם זה בלי שמירה, ובלי הגנה, ובלי פילטרים – רחמנא ליצלן איזה רחוב נמצא בתוך הבית שלך. ואנחנו – בלי בעיות… ואח"כ אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו מלאכים.

אני אמרתי את זה פעם לחברים שלי בקהילה. "מלאכים"? – שדים הם גם מלאכים! אתה רוצה שהילד שלך יהי' מלאך? אתה רוצה להתנהג כמו בשר ודם, והילד שלך יהי' מלאך! זה לא הולך ככה. אתה חושב שהוא לא יודע, אבא נמצא על המחשב שעתיים, אז למה הוא לא יהי' על המחשב שעתיים? למה לא?

שאלה: יש מישהו שיכול לא ליפול בזה פעם? האם באמת אפשר להתמודד עם זה? יש מישהו שהוא מאה אחוז דוגמא אישית?

- אתה יודע מה? יש סיפור ידוע, בן אדם נכנס לבית קולנוע, מתיישב בשורה ראשונה, ויש לו כובע גדול, והאנשים מבקשים ממנו: אתה מסתיר, תוריד את הכובע! הוא אומר: לא! אתה מסתיר! – לא! יש עניין! שומעים "יש עניין", יש איזה אידאולוגי'ה פה, שצריך דוקא להיות בכובע? עד שמישהו מתעצבן, הוא פשוט תופס את הכובע, וזורק את זה – ופתאום רואים קרחת גדולה על הראש. אז האנשים אמרו: בגלל שיש לך קרחת – אתה צריך להפוך את זה לאידיאלגי'ה? תגיד שיש לך קרחת, תסביר את זה! הפכת את זה לאידיאלגי'ה, "יש עניין"!

אותו דבר ג"כ פה. זה שאנחנו נכשלים פה ושם, אנחנו באמת לא הגענו לדוד המלך, שאין לנו יצר הרע, כי הרגו בתענית. אבל, השאלה, גם זה הילדים שלנו רואים: איפה האידאלגי'ה שלך? יש אנשים היום, כשאני מדבר למשל על העניין הזה, שצריך לשמור את הבית שלך, איך אתה הכנסת רחוב לתוך בית שלך? – כבוד הרב, זה מימי הביניים! יש טלפון, יש זה, ויש זה! הסבא שלך הלך לליובאוויטש עם סוס ועגלה, והיום אנחנו טסים במטוסים! כך הוא אמר לי. יהודי חסידי מאד. הוא הכשיר את זה.

אתה רוצה להגיד שזה קשה? בבקשה. אני מוכן לשמוע. קשה. לפעמים נכשלים. אבל אתה קורא לילד בשם אמיתי, ולא שאתה הופך את זה לאידאלגי'ה. כי צריכים לדעת את החורבן מה שיש, וצריכים באמת – לחשוב מה הרבי התכוון כשהוא אמר, שהחינוך צריך להיות בלי פשרות, עם שמן טהור, ולא לסמוך על כל מיני בדיעבד'ס והיתרים וכו'. זה מתחיל אצלנו בבית, איך אנחנו מתפשרים.

אני נכנס לבתים. בתים חסידיים. ואני יכול לראות חדר, פתאם כשאתה נכנס לשם, זה רחמנא ליצלן. מה זה? בגלל שזה שירותים, אז הכל בסדר? הם פשוט איבדו את הרגישות. אנחנו חייבים לדעת, אנחנו חסידים, אי אפשר ככה. אתה רוצה, שיהי' לך ילדים יראים ושלימים? נכון, יהי' להם גם יצר הרע! אבל – הם יראו בית, שיש חינוך סביבתי, שדאגו, שלא יהיו שהם לא בסדר בתוך הבית, כמו שצריך. הם יודעים, שההורים שלהם הם רציניים. איי, לפעמים פה ושם? – אבל הם יודעים, באופן כללי הם מקבלים חינוך, והם אומרים – יש לי הורים רציניים. זה הנקודה.

אני לא אומר שאנחנו צריכים להיות משטרת ישראל. זה צריך להיות בתקיפות המתאימה, בדרכי נועם ובדרכי שלום, והורים צריכים לתת את הטון, ויש הבדלים בגילים, בלי להכנס לכל האריכות בזה. אבל יש חינוך בלי פשרות. "שמן טהור". ומה שבשליטתנו – אנחנו צריכים לעשות את המקסימום. לא חיי פשרה.

ילד שרואה אבא, למשל, בשבת, בבית הכנסת, שיכול לשבת ולדבר. הוא לא רואה אבא שמתפלל כמו שצריך. הוא יכול לראות באמצע קריאת התורה יש שיחה, משהו עסיסית, אז אפילו שהוא כבר סיים את הברכה, והבעל קורא התחיל לקרוא – הוא עדיין לא סיים את המשפטים האחרונים שהוא צריך להגיד. והילד רואה. אז מה הילד לומד? הוא לומד, שקריאת התורה, אפשר לדבר. אתה עשית את זה בהתחלה – הוא יעשה את זה באמצע ובסוף גם כן.

זה נקרא "מעשה אבות סימן לבנים". וזה "שמן טהור" – צריך לדעת את זה.

אמרתי את זה בצחוק – הרב העכט פעם סיפר לי, באילת – יש לו אזכרות, ובאילת – לא כולם מניחים רבינו תם… אז הוא בא לאיזה הלווי'ה, הי' מישהו מאנשי בוהמא של הארץ, אני לא מכיר את השמות, הי' מישהו רפי מלסון. ומישהו קם ואומר בהספד: איי רפי רפי, איך אהבת בירה! איך אתה היית שותה את הבירה!.. אז הוא אומר לי – כשהוא שמע את זה – זה "מעשה אבות סימן לבנים"? "אהבת בירה"? אותו דבר גם כן – במובן הרבה יותר רחוב – השאלה היא – איפה "השמן טהור". בבית כנסת, בלימוד, אבא – יש לו קביעותים. הוא לומד, יש לו שיעורים. רואים אותו עם ספר פתוח. רואים אותו בבית עם הספר. זה ה"פך שמן טהור". שהוא לא מתפשר על דברים. יש לו דברים שלא זזים ממנו. חת"ת, רמב"ם, יש לו קביעות בחסידות, הוא לומד פה, לומד שם…

זה מה שאני אומר: צריכים להתבונן! הרבי אומר – החינוך הוא עם השמן טהור. לא להסתמך על כל מיני עניינים מסביב. וה' יעזר שאנחנו נשתמש עם הפך שמן טהור, החינוך הטהור, זה יביא לידי שהילדים שלנו יהי' להם הסתכלות על החיים של אור של חנוכה – למעלה משבע. יהי' להם בהתרוממות – טפח למעלה מהעולם. הם לא יהיו מונחים בעולם הזה. אלא עולם הזה לא יתפוס מקום אצלם עד כדי כך. בגלל שהם גדלו בבית, והם ראו את זה גם כן – מה עיקר וטפל בבית שלהם ג"כ.

חלק ג (חינוך – המשך)

ב"על הנסים" אנחנו אומרים – "ואחר כך באו בניך לבדיר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך".

ברור, כשרוצים לעשות חנוכת בית המקדש, צריכים לדעת, שצריכים לפנות, פינו את היכלך וטיהרו את מקדשך – מכל האלילים, שהיונים הכניסו, ואח"כ צ"ל והדליקו נרות בחצרות קדשך, צריכים להכניס אור. קודם אנחנו דיברנו על העניינים ששייכים לפינו את היכלך וטיהרו את מקדשך, עניינים של סור מרע. יש מחלוקת בין בית שמאי לבית הילל, בנר חנוכה, איך צריכים להדליק נר חנוכה. מוסיף והולך, או פוחת והולך. בית שמאי אומרים – שמונה ימים – משמונה עד אחד – כפרי החג, ובית הילל אומר מוסיף והולך – מעלין בקודש. ויש שמפרשים את המחלוקת בין בית שמאי לבית הילל, שבנר חנוכה הנר יש לו שתי תכונות. יש לה את התכונה של אור, ויש לה את התכונה של אור (בשורוק), של אש. האור של הנר – זה כנגד הגבורה של החמשנאים, המלחמות נגד היונים, זה האש של הנר. האור של הנר – זה הנס של פך השמן, זה האור הרוחני שנהי' בעולם, האור של חנוכה. אז בית שמאי אומרים שהעיקר בנר של חנוכה – זה האור, האש. אז זה פוחת והולך, כי היונים היו חזקים ולאט לאט ניצחנו אותם. ובית הילל אומר – העיקר זה הנס פך השמן, האור. וזה הלך ומוסיף מיום ליום. כמי נקבע הלכה? כבית הילל. נכון, היינו צריכים לעשות מלחמה נגד היונים, וזה חייבים לעשות, אין ברירה. אבל עיקר העניין הי' – עשינו את המלחמה, כי זה הי' גזירה נגד הרוחניות של עם ישראל, כי ידוע מה שהלבוש כותב, ב"ח מביא את זה, אח"כ ט"ז, שההבדל בין פורים לחנוכה, שבחנוכה עיקר הגזירה הי' על הנשמה, ובפורים הי' על הגוף. הגזירות רוחניות, הגזרות על מילה, על חודש, על טהרה, על כל העניינים מה שכתוב. אז היינו צריכים לעשות את המלחמה. אבל, על מה אנחנו קובעים את הנס של חנוכה בפועל? על העניין של מוסיף והולך, אור של הנר, ולא האוּר של הנר.

אז נכון, כתוב, פינו את היכלך וטיהרו את מקדשך, באמת, בכל מקום ומקום אנחנו צריכים לעשות את החשבון שלנו – בחיים האישיים ובתוך הבתים שלנו – שהבית יהי' נקי – עם שמן טהור, ולא עם עניינים – אומרים "פסלים", "אלילים" – היום יש כאלו ספרים לילדים – עם כל מיני  תמונות של אלילים של יון וכו' .. זה כבר צריך עיון – מסתמא הוא שאל רב… ויש אלילים מודרניים, שנכנסים ג"כ – כל הטכנולוגי'ה שיש לנו היום, שיכולים לפרוץ את כל הגבולות שלנו ג"כ. ותדע לך, הרבי דיבר על זה גם כן. יש כאלה שאומרים לי, שבחסידות אנחנו רק ב"עשה טוב" ולא "סור מרע". מי שמדבר בצורה כזו – אינו יודע, שגם אצל הרבי יש שיחות, מכתבים, על מצבים כאלו.

בשנות הארבעים הטלויזי'ה הי' מאד יקר, שרק העשירים היו קונים את זה, אבל במשך הזמן  – כמו כל טכנולוגי'ה – הם יודעים איך לעשות את זה כדי שזה יהי' שוה לכל נפש, ובשנות החמישים התחיל להיות הטלויזי'ה שוה לכל נפש, והתחיל להיות מגיפה, שכולם קונים טלויזי'ה. ויש מכתב מהרבי, שיחה, איפה שהרבי מתאר את המצב, ואומר, שבחו"ל, בימי ראשון, בחו"ל ימי ראשון – זה "שבת שני של גלויות" – לא עובדים. מי שמסתובב בחו"ל – יכול לראות – כולם מסתובבים ככה רגועים… יום ראשון – שבת שני של גלויות.

אומר הרבי, הרבה אנשים הולכים לישון מאוחר בלילה במוצ"ש, כי הם יודעים כי הם לא צריכים ללכת לעבודה ביום א', ובבוקר הם ישנים יותר מאוחר. אבל הילדים הקטנים – הם הולכים לישון בזמן, והם קמים מאוחר. אבל הילדים הקטנים – הם הולכים לישון בזמן, והם קמים מוקדם. מה יש בטלויזי'ה ביום א' בבוקר בחו"ל? הרבה מהתפילות של הכנסיות, עם הדרשות של כמרים וכו'. וההורים ישנים, והילדים מסתכלים על הכמרים, איך שהם אומרים את המיסה ואת כל הדרשות שלהם וכו'. אז הכומר מטייל בתוך הבית, ככה הרבי כותב. הרבי נותן דוגמא קיצונית, כדי שאנחנו נבין, מה הדברים האלו יכולים להכניס לנו בתוך הבית.

אני פעם אמרתי את השיחה הזו, מה שהרבי אמר, בבית כנסת אצלנו ברחובות, והי' שמה יהודי – הוא כבר לא גר ברחובות – שהוא קפץ כשאמרתי את זה. אמר לי: אני חייב לספר לך מה שהי'. הוא מדרום אמריקה, חזר בתשובה, בדרום אמריקה, הבית חסידי וכו'. אימא שלו באה לבקר אצלו בבית בדרום אמריקה, והביאה מתנה לנכדים – מכשיר וידאו. הוא אמר לי: אני התלבטתי – כן להכניס את זה הביתה, לא להכניס את זה הביתה, אבל הם אמרו לי – אתה יכול לראות וידאו של הרבי, התוועדויות וכו' – אז הוא הכניס את זה לבית. הוא אומר: לפני כמה ימים זה הי' בדיוק החגא של הגוים, חג המולד שלהם. הוא אומר לי: אני חזרתי הביתה, והילדים השתוללו, ואשתי אמרה לי – תן להם להסתכל איזה וידאו של הרבי, אז הדלקתי את המכשיר, פתאום ראיתי שאין את הקלטת וידאו של התוועדויות, אז הלכתי לחדר שני, כדי לחפש את זה. ולקח לי חמש-שבע דקות עד שמצאתי את זה כדי להביא את זה. וכשאני חזרתי אני ראיתי – זה הי' בדיוק אותו לילה של ניטל, והילדים שלי מסתכלים על התפילות בבית לחם, בתוך הכנסי'ה שמה. אומר לי: אני התעצבנתי, הכנסתי את הקלטת, ושכחתי מזה. אני בא לבית הכנסת בשבת, ואני יושב בקידוש, ופתאום אני שומע, שהרבי אמר, שמכניסים כומר בתוך הבית. ואני ראיתי את זה במוחש השבוע. זה דוגמא קיצונית, שהרבי רוצה להסביר לנו, שהדברים אלו מכניסים לתוך הבתים שלנו דברים, שהם זרים לגמרי לכל עניין של רוח ישראל סבא בכלל. זה "פינו את מקדשך וטיהרו את מקדשך".

אח"כ נאמר "והדליקו נרות בחצרות קודשך". אנחנו צריכים לעבוד על הנקודה, שיהי' אור בתוך הבית. שהחיים שלנו, והחיים בתוך הבית, יהיו עם אור. עם חיות. מתוך שמחה.

אתן לכם דוגמא פשוטה. בא אלי אברך ושאל אותי שאלה. הרי בחב"ד אנחנו יוצאים לזכות יהודים במצבע חנוכה. הולכים לכל מיני מקומות, להדליק נרות עם אנשים, הולכים למסיבות חנוכה, אירועי חנוכה, ברוך השם. מביאים את האור של חנוכה לכל מקום. וזה מקובל על הרבה אנשים, הלבבות נפתחים.

מישהו בא אלי ושאל אותי את השאלה: מתי להדליק? הוא יכול להדליק ממש בזמן בהתחלת שקיעה, או בצאת הכוכבים, שני המנהגים, שמובאים בשו"ע הזמנים המתאימים ביותר, אבל אז הוא לא יכול לשבת חצי שעה על יד הנרות, בגלל שהוא צריך לצאת, לעסוק במבצעים! ואנחנו יודעים שיש מנהג לשבת ליד הנרות חצי שעה, אפילו זה רמוז בתוך הנרות הללו, כתוב "אלא לראותם בלבד"  – יש זמן, שרואים אותם, לא שאתה מדליק ואתה הולך. והרבי הקודם אמר, שצריכים לשבת ולהקשיב מה שנרות מספרות. והשאלה – מה עושים? אמרתי לו: תשמע! אם אתה לא תחזור הביתה יותר מדאי מאוחר, בני בית ערים – עיקר פרסומי ניסא היום בהדלקת הנרות – זה בשביל בני בית. לדעתי אל תדליק בזמן ותרוץ מהבית. אתה תחזור הביתה, שמונה תשע בערב – תדליק אז. יש פוסקים היום שפוסקים, שמכיון שאין את הכליא רגלא דתרמודאי היום, בגלל שהאנשים מסתובבים מאוחר, ועד חצות הלילה הם אומרים שזה זמן לכתחילה, בגלל שהאנשים מסתובבים, כדאי לסמוך עליהם גם כן. למה? כי אתה נכנס הביתה, אתה מדליק נרות, זה הזמן שאתה יושב חצי שעה עם בני הבית סביב הנרות, וצריכים אז לשיר את הניגונים של חנוכה, לספר על הניסים של חנוכה, צריכים לספר סיפורי חנוכה, איזה ווארט, איזה רעיון על חנוכה. אתה יושב עם בני בית! המצות נרות חנוכה שלא יהי' "כאפ לאפ", שלא יהי' כלאחר יד, דרך אגב! זה טקס! זה ברוב עם הדרת מלך! כי כשאתה עושה את זה בצורה כזו, ואתה חי עם זה – זה נותן חיות לכולם! אם אתה מדליק כלאחר יד וקדימה – אז איך אתה רוצה שהם יתייחסו בהדרת כבוד ובצורה נכונה להעניין הזה? אבל כשיושבים, ומוציאים את הסופגניות, לביבות, ויושבים, חיים עם זה – זה נקרא שאתה הארת את המצוה, והדליקו נרות! זה נר שמואר, לא נר חשוך. לא כלאחר יד  – עשית וגמרנו! יצאתי ידי חובה! לא! המשפחה רואה שאתה חי עם זה, זה הזדמנות לתפוס! ומי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת, תקרא סיפורים על חנוכה, שיהי' לך מה לספר לילדים, תעבור על הווארטלאך, טעמי מנהגים, שאתה יכול להגיד להם. מאיפה הם ישמעו את זה אם אתה לא תחי'ה עם זה? כמה נרות יש? ל"ו. שרפים עומדים ממעל לו, כל מיני עניינים יש – אני לא צריך להגיד – אפשר להסתכל, ב"ה יש היום ספרים שמלקטים את העניינים, שעושים את זה קל בשבילנו. אבל זה נקרא ס' חנוכה'ט זיך אין שטוב, זה חנוכה בבית! חנוכה מאירה בתוך הבית. זה – והדליקו נרות. שהדברים שאנחנו עושים – יהיו מאירים.

סיפרתי את הסיפור פעם, הי' פעם, נישט היינט געדאכט, ישבתי שבעה על האבא. האבא הי' מחנך ארבעים ושש שנה. הוא נפטר באמצע הלילה, והאמא צלצלה למנהל בבוקר, שהוא לא יבוא ללמד, בגלל שהוא נפטר. ר' זושה פרטיזן אמר לי פעם, שפרטיזן שהולך לעולמו בלי לבוש של מגפיים – זה בזיון. הוא הלך עם המגפיים זה נקרא. והיום הראשון של השבעה נכנס יהודי, שהוא הכיר את האבא, כשגרנו בדטרויט, האבא הי' אז מחנך בבית ספר "בית יהודי" בדטרויט. זה בית ספר חרדי. אז הי' הבית ספר החרדי היחידי בדטרויט, בהתחלת שנות החמישים, הוא הי' שמה מלמד, מחנך שמה בבית ספר. הוא אמר לי – אני עבדתי יחד עם האבא שלך, הייתי בצוות. אני אספר לך סיפור אחד, הוא אומר לי. כשהאבא שלך נסע להרבי ליו"ד שבט, הוא ביקש שאני אמלא את מקומו לשלושה ימים. זה הי' משהו כמו כיתה ג'. למדו פרשת ויצא, הוא אמר לילדים: אתה תגיד פסוק, אתה תגיד פסוק, עד שהוא הגיע לפסוק אחרון של פרשת ויצא. אז הוא אמר לא' הילדים: אתה תגיד את הפסוק האחרון. כשהוא אמר "אתה תגיד  את הפסוק האחרון", פתאום כל הילדים צעקו בבת אחת: "כך לא מסיימים פרשה!" הוא מסתכל עליהם: איך מסיימים פרשה? – המלמד שלנו לימד אותנו, כשהולכים לסיים פרשה – זה סיום! סיום – אז עושים מכירה פומבית, מי יזכה להגיד את הפסוק האחרון. ומהכסף שנכנס ממכירה פומבית, עושים סעודת מצוה. כי זה סיום! ומה שנשאר – נותנים לצדקה. כיתה ג'? אני בחיים לא הייתי עושה מכירה פומבית בכיתה ג'! אבל זה מה שהם אמרו, זה  המנהג אצלם בכיתה, אז הוא התחיל לעשות מכירה פומבית. בשנת 1953, מכירה פומבית, הגיעה ל$1.75, שני חבר'ה רבו על זה, $1.77 נמכר. ושני חבר'ה שרבו על זה – הם שני מנהיגים של הקהילה החרדית היום בדטרויט, והם עדיין רבים… אבל זה נמכר ב$1.77. למחרת הילד הביא את הכסף, הלכו בהפסקה לקנות כיבוד, הוא קם לפני הכיתה, הוא אמר את הפסוק האחרון, והי' סעודת מצוה כיד המלך, $1.77 בשנת 1953 הי' אפשר לקנות סעודת מצוה מכובדת, זה אני אומר לכם… והי' ג"כ שיריים. אני שמעתי את הסיפור. מיד הסיפור הזה עשה עלי רושם, כי אני התחלתי לחשוב לעצמי, כמה סיומים הילדים שלנו עושים, פרשיות, משניות, פרקים בגמרא… איפה אנחנו? פשוט ישנים! בהמשך לזה הקב"ה גילגל אלי איזה ספר, שדיבר על גדולי ישראל בדור האחרון. א' מהראשי ישיבות הידועים באמריקה, זה הי' הרב הוטנר, הוא הי' ראש ישיבה של חיים בערלינער, פחד יצחק, והוא כותב, כשהוא הי' בן תשע, הוא חזר הביתה, ואמר לאימא, היום סיימנו את הפרק המפקיד בבבא מציעא. והוא נכנס לחדר שינה שלו. הוא הי' חצי שעה בתוך החדר שלו, יוצא מהחדר, והוא רואה, שעל השולחן יש מפה לבנה, פמוטים עם נרות, והוא מריח איזה עוגה, הוא נכנס למטבח, הוא רואה שהאימא שלו בבגדי שבת, ויש עוגה בתנור. אז הוא שואל את האימא שלו: מה האורח שמגיע? אז האימא שלו אומרת, מה זאת אומרת אורח? אתה אמרת, שסיימת פרק מפקיד? אז אנחנו הולכים לעשות מסיבה בבית. אז הוא אמר, רק אז הבנתי, מה זה החביבות של לימוד התורה. אז הבנתי מה זה נקרא הדבר יקר – הלימוד התורה. כשראיתי את המפה לבנה, עם הפמוטים, עם העוגה, עם הבגדי שבת – הבנתי, שמשהו גדול קרה פה, כשסיימתי פרק המפקיד. זה נקרא שמייפים, נותנים את החיות למצוה. עושים אור מהמצוה.

יש לנו הזדמנויות בבתים שלנו. שיהי' "הדליקו נרות בחצרות קדשך". צריך להיות מואר! עם אור וחיות! עם שמחה והתלהבות! ואז זה הופך להיות חלק מהחיים של הילדים גם כן.

שולחן שבת. אתה מסתכל על אשתך – היא עובדת! ערב שבת – היא עובדת! יום חמישי – היא עובדת! יש קניות, יש הכנות, והיא מבשלת, וכו', היא משקיעה כוחות! למה? בגלל שכשיושבים ליד השולחן כדי לאכול, "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". השאלה – כמה אנחנו טורחים, שהשולחן שבת שלנו יהי' לא רק עם האוכל הטעים על השולחן, אלא שיהי' גם כן כמה סיפורים שמתאימים לילדים שלנו, כמה ווערטלאך על הפרשה, שהם לא יותר מדאי ארוכים, אבל "קצר וקולע", ושיהי' את האוכל הרוחני הזה גם כן על יד השולחן. שהשולחן יהי' שולחן שזה מואר. זה – "והדליקו נרות בחצרות קדשך". זה לא מספיק רק "פינו את היכלך וטיהרו את מקדשך", חייב להיות גם כן אור! וזה – תלוי בנו. איך אנחנו מתייחסים לדברים? כמו שאמרתי: הדלקת נרות חנוכה. אתה יכול לעשות את זה "כאפ לאפ", או אתה יכול להפוך את זה לעניין, שמבינים, שמשהו קורה פה, בזמן שאנחנו מדליקים נרות. זה לא געכאפט און געגאנגן ווייטער, כמו שאומרים. אלא זה משהו הרבה יותר רציני. מבינים, שיש פה משהו. יש מעמד!

בברכות קריאת שמע, לפני שאומרים קריאת שמע, כתוב, לכוון, "ובנו בחרת מכל עם ולשון" – זה מתן תורה. "וקרבתנו מלכנו" – זה מעמד הר סיני. "לשמך הגדול" – זה מעשה עמלק. "שמך הגדול" – שם שלם. "להודות לך" – מעשה מרים" – שהפה – צריכים להודות למה שהקב"ה עושה, ולא לדבר לשון הרע. "לייחדך" – זה חטא העגל. ככה זה כתוב בשולחן ערוך, ובסידורים החדשים, למטה, הם מביאים לך על כל קטע מה צריכים לכוון.

אז אני שאלתי את עצמי פעם: "ובנו בחרת מכל עם ולשון" – זה נתינת התורה. אז מה זה "וקרבתנו מלכנו" – זה מעמד הר סיני? זה אותו דבר לכאורה? אלא מאי? יש נתינת התורה, אבל אח"כ יש את המעמד של הר סיני! הקולות וברקים. המעמד הגדול! זה גם כן צריכים לזכור. כי המעמד הגדול – זה מה שמכניס עמוק, כמו שהוא אמר – שידעתי על חביבות התורה, והיוקר של לימוד התורה – מהפמוטים והמפה לבנה, והעוגה והבגדי שבת. זה ה"קולות וברקים" סביב העניין של נתינת התורה. וזה – "והדליקו נרות בחצרות קדשך". וזה – כל אחד ואחד מאתנו בבית. אנחנו צריכים לשים דגש על זה. שבת – זה שולחן. הילדים רואים – זה מעשה אבות סימן לבנים. אבא שלי – תמיד הי' לו כמה סיפורים. יש "סיפורי חסידים" של הרב זוין, אני יכול להראות לכם את "סיפורי חסידים" של הרב זוין, מה שהי' אצלנו בבית, אצל האבא שלי, יש "תיקים". הוא עבר על כל הפרשה, והסיפורים שהוא חשב, שזה מתאים לילדים, הוא עשה איזה שהוא סימן, שכל שנה הוא יכול לעבור עליהם, כי הוא יודע, כי הם מתאימים לילדים.  גם בכיתה הוא ידע, שצריך להיות סיפורים. כי זה מחדיר יראת שמים, וזה מחדיר אמונה, זה מחדיר בטחון! זה הנקודה של "והדליקו נרות בחצרות קדשך". וגם זה בידיים שלנו. ואם אנחנו לא יודעים בדיוק איך – "עשה לך רב", "קנה לך חבר", אפשר להתייעץ, אפשר לדבר, אפשר להגיע לזה. אבל זה נוגע, בגלל שאם אנחנו רוצים שהמשפחה תחי'ה עם העניינים- אנחנו צריכים לחיות עם זה. חייב להיות יותר אור. כי העולם הגדול – הכל מתנוצץ היום. עם תענוגים, עם כל מיני געשעפטן, עם חיות – חיות דלעומת זה, תענוגים דלעומת זה!

יש ווארט יפה מהרבי על דמי חנוכה. הרבי שואל: מה פתאום יש כזה מנהג של דמי חנוכה? כולם שואלים את השאלה הזאת. והרבי אומר, כתוב, שהיוונים "פשטו ידם בממונם, ובבנותיהם". לא כתוב בשום מקום, מה זה בדיוק הי' "פשטו ידם בממונם". ואומר הרבי, יש לומר, מכיון שכתוב, שהיונים טימאו את כל השמנים שבהיכל, אז הפשיטת יד בממונם זה הי' אותו דבר, רצו לחנך את כלל ישראל, שהכסף, תענוגי עולם הזה, תרבות, שהכסף ילך לספורט, לכל עניינים אלו. אז מה התשובה שלנו? שהכסף הולך, כדי לחבב את החג, לילדים, כדי לחנך אותם לצדקה, שהכסף הולך לעניינים של קדושה. ולא חס וחלילה, לעניינים של עולם הזה. עד שהילד, כשהוא רואה את המטבע, הוא לא יודע את המילה "כסף". הוא יודע שזה "צדקה". עד שהוא יאכל מספיק תפוחי אדמה, שיגיע לבד להבין שזה גם כן חוץ מצדקה… אל תדאג – מישהו יחנך אותו בהמשך הדרך. או שיתפוס את זה לבד, כי עולם הזה בכל זאת מושך לעניינים אלו. אבל מה אנחנו? צדקה! שהילד קטן – הוא יודע, שהמטבע – זה צדקה! זה הווארט של שהרבי.

אז אנחנו נגיד לחיים, חבר'ה, לוקחים כוחות מחנוכה, שיהי' "והדליקו נרות בחצרות קדשך". שאנחנו נהי' מוארים. ואז אנחנו נוכל גם כן לתת אור למשפחות שלנו, לסביבה שלנו, לכל מקום. לחיים, לחיים.

חנוכה – סיום של י"ט כסלו. אור וחיות נפשנו – הבדל בין אור לחיות. לא רק ללמוד את זה – לחיות את זה. מה פי' "התבוננות"

אחד מהדברים המיוחדים של נר ב' של חנוכה – בעצם זה המשך של י"ט כסלו.כי אנחנו יודעים שאדמו"ר הזקן חזר בנר ב' דחנוכה לליאוזנה. הוא השתחרר בי"ט כסלו, אבל הוא הגיע בחזרה לליאזנה בנר ב' דחנוכה. לכן, החיבור בין י"ט כסלו לחנוכה – זה לא רק שהם בסמיכות, אלא – הסיום של העניין, שאדמו"ר הזקן חזר לליאזנה – זה הי' בנר ב' דחנוכה.

הרבי מביא בכמה מקומות את הדימיון שיש בין י"ט כסלו לחנוכה.

בזמן של חנוכה טמאו את כל השמנים שבהיכל, אבל הפך שמן טהור שהי' חתום בחותמו של כהן גדול – זה מה שנשאר, ומהפך השמן הזה הי' הנס של חנוכה, ואז יש את העניין של הדלקת נרות על פתח ביתו מבחוץ, ואומר הרבי – אותו דבר לגבי י"ט כסלו. י"ט כסלו – יש עניין של קטרוג על שמן של התורה – שזה עניין דרזין דאורייתא, ובסופו של דבר, החידוש של י"ט כסלו – שכשהתבטל הקטרוג- אז התחיל עיקר עניין של יפוצו מעינותיך חוצה, שזה עניין של על פתח ביתו במחוץ. כמו שאור של חנוכה מאיר בחוץ, כך האור של חסידות – צ"ל יפוצו מעינותיך חוצה. וכמו שכתוב שאור של חנוכה זה אור של שמונה ימים, למעלה מהטבע, כך אור החסידות – זה ג"כ האור שלמעלה מהעולם, שנמשך בתוך העולם, כדי להביא לידי ביאת המשיח. עד"ז ג"כ האור של חנוכה – הוא נמשך בתוך העולם. שמונה ימים של חנוכה – זה איך שהאור נמשך בתוך העולם.

זה – באופן כללי, איך שהרבי מחבר אותם ביחד. אבל בפשטות – שאדמו"ר הזקן חזר לליאזנה בנר ב' דחנוכה. הגמר והסיום של השיחרור של אדמו"ר הזקן הי' בנר ב' דחנוכה.

על י"ט כסלו אנחנו יודעים שהרבי רש"ב כתב את המכתב המפורסם שזה ראש השנה של חסידות. אבל בתוך המכתב הזה הוא כתב עוד כמה קטעים. א' מהדברים שהוא כתב, שזה "יום שפדה בשלום את נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו". והרבי – על העניין הזה של "אור וחיות נפשנו ניתן לנו" – הרבי דייק בזה. מה זה הלשון "אור וחיות נפשנו". מה הבדל בין האור לבין עניין של חיות.

והרבי הסביר בא' השיחות – זה נמצא בלקו"ש בהוספות – חלק ב', י"ט כסלו. הרבי מסביר שמה, שאור הזה עניין של מקיף. חיות – זה עניין של פנימי. אור – זה עניין כללי, עניין מקיפי יותר. עד"מ – יש לך חדר, והאור מאיר בתוך החדר. האור רק מגלה מה שיש, אבל לא משנה את המקום.

עד"ז אור השמש – כשהוא מאיר – הוא מאיר. אבל הוא יכול להאיר גם בארמון המלך, וגם במקום אשפה. זה לא משנה בשביל האור. זה לא משפיע על האור.

חיות – זה יותר פנימי. חיות הנפש בתוך הגוף – זה מחי'ה את הגוף, שהגוף חי. אפשר להגיד, שעניין הגילוי של חסידות – זה אור וחיות הנפש – הפי' שיש את העניין הכללי, הכוונה כללית שהחסידות נותן לנו בכל עניין של עבודת ה', ויש את הנקודה של חיות – שזה הכוונה פרטית שיש בכל מצוה ומצוה. והרבי עוד ממשיך בהשיחה, עד כמה שזה חשוב, במילים אחרות – אומר הרבי – שהחסידות – זה מה שנותן חיות בעבודת ה'. חיות כללי, חיות פרטי- אבל הוא נותן חיות בעבודת ה'.

והעניין הזה של חיות בעבודת ה' – זה עניין חשוב ביותר, כי איפה שבן אדם חי – בעצם שם הוא מונח. שאם בן אדם מקיים תורה ומצוות רק בקב"ע, בעשי'ה בפועל, אבל הרגש שלו, התענוג שלו, ההבנה שלו לא מונח בזה. והבן אדם – סוף סוף – יש לו גם כן תענוג, יש לו רגש, ויש לו שכל. השאלה – איפה זה מונח. אם זה לא מונח בעניינים של תורה ומצות, אז השאלה איפה זה כן מונח. כי זה חייב להיות מונח במשהו. אם חסר לו חיות – אז הוא עושה רק כדי לצאת ידי חובה ולא יותר.  ב', מכיון שיש לבן אדם שכל ורגש ותענוג, ואם אין לו חיות בתומ"צ, אז החיות צ"ל במקום אחר. אם יש לו חיות במקום אחר – אז לאט לאט זה מושך אותו, איפה שהחיות שלו נמשך – שמה הוא הולך. במקום שבן אדם מתענג – הוא שמה נמצא.

לכן, אומר הרבי, הנקודה הזו, שחסידות נותן חיות בעבודת ה' – הוא נוגע לאדם בכל העניין של לימוד התורה וקיום המצות, גם מבחינה זו, אם הוא מהדר בזה, וגם – אם הוא לא חי בתומ"צ – אז הוא יחי' במשהו אחר, וזה ימשוך אותו.

זה – איך שהרבי מסביר את העניין.

אני זוכר, כשלמדתי בברינוא, בישיבה, למדנו חסידות אצל ר' ניסן. ולמדנו רנ"ט, אני זוכר ג"כ שבשבת למדנו קונטרס עבודה, משהו כמו שלוש רביעי שעה – שעה לפני מנחה. והיו שני אירועים תוך כדי השיעור, שהשאירו עלי רושם, שאני זוכר  אותם.

כשלמדנו את המאמר ברנ"ט, אני חושב שזה "שובה ישראל", שמה הרבי רש"ב מדבר בעניין של יראת העונש. שיש ביראת ה' דרגות. הוא אומר שזה הדרגא "אינה טוב דקדושה כלל". הוא אומר שזה "טוב של קליפת נוגה". בגלל שיראת עונש זה לגרמי'ה. בן אדם חושב לעצמו ודואג לעצמו. כל המוטיבצי'ה שלו – הוא עובד לעצמו. הוא מפחד שיקבל עונש.

מצד א' אני זוכר, כשלמדנו את זה – דבר א' שתפס אותי – אמרתי – הו! יש קהל גדול בציבור  החרדי, שזה כל החיים שלהם – היראת העונש הזה. אתה יכול להכנס ואתה תראה  שלטים שאם אתה מדבר בתפילה – כמה ייסורים אתה עובר, ואם אתה עונה אמן יהא שמי' רבא – כמה מצוות יש לך, וצוברים לך, וסופרים לך…

אז כשאתה לומד מאמר, שכל העניין של יראת עונש – אינו טוב של קדושה כלל, כדי להנצל מהרע – אפשר להשתמש בזה. אבל לקרוא לזה רמה בעבודת ה' – זה בודאי לא "מחלקת העסקים"…

אבל ר' ניסן, כשהוא קרא את זה – באמצע הוא פרץ בבכי, שיראת העונש אינה טובה דקדושה כלל, רק כדי להנצל מהרע – הוא פרץ בבכי, ולא הי' מסוגל להמשיך את השיעור. אנחנו יושבים בחדר – היינו בערך 16 חבר'ה בשיעור – והוא בוכה ובוכה, מסתמא עבר משהו כמו 5 דקות. ואני חושב לעצמי – ר' ניסן בוכה על שיראת העונש אינה טוב דקדושה כלל, רק טוב דקליפת נוגה, כדי להנצל מהרע – ואני בראש שלי – אני אמרתי לעצמי –

- יש את הסיפור הידוע – עם הבן אדם שחזר בתשובה, הבחור שחזר בתשובה, אז האמא שלו באה אל הרב, אומרת, הבן שלי השתגע. אומרים לה – מה קרה? – הוא קם בשש בבוקר…. אני ג"כ קם בשש בבקר. הוא שם תפילין… אני גם שם תפילין. הוא עומד על יד הקיר ומתפלל… גם אני מתפלל. אז האימא אומרת לרב: כבוד הרב, זה הפרנסה שלך, אבל הוא באמת מתכוון ברצינות!

- יושבים מול יהודי, שלומד איזה מאמר חסידות, שכתוב שמה שיראת עונש אינה טוב דקדושה כלל, רק טוב דקליפת נוגה, רק כדי להנצל מן הרע – והבן אדם בוכה! – הבנתי שהוא מתכוון ברצינות! זה לא איזה שהוא רעיון יפה ומעניין, הוא לקח את זה ללב. זה חלק מהחיים שלו. זה לא סתם הוא למד – איך שיכולים ללמוד שיחה – איזה רעיון יפה, שהרבי אמר היום פה, רעיון מעניין! והולכים קדימה.

זה הי' פעם אחד. פעם שני'ה – אנחנו לומדים קונטרס עבודה, בשבת, זה הי' בשבתות הקיץ, בשבתות ארוכות, ושמה, בהתחלת קונטרס עבודה מדובר על חוש הראי'ה, כוח הראי'ה, איך שזה ממש קשור לעצם הנפש, לכן זה פוגם בעצם הנפש, לכן זה פוגם בעצם הנפש, מה שמסתכלים איפה שלא צריכים להסתכל, ובאמצע, כשהוא מדבר על העניין הזה שכוח הראי'ה פוגם בעצם הנפש, כי זה כח של עצם הנפש, ואינה דומה שמיעה לראי'ה, ואין עד נעשה דיין – הוא מתחיל לבכות, הוא מתחיל לבכות עוד פעם שהוא לא יכול לעצור. אנחנו יושבים בחדר – הוא לא מסוגל להמשיך לדבר. ואנחנו יושבים בחדר – הוא לא מסוגל להמשיך לדבר.

ואני חושב לעצמי: ר' ניסן מדבר על כוח הראי'ה שפוגם בעצם הנפש? מי שיודע – ר' ניסן כשהי' נוסע לפריז – בימים שאני זוכר, הוא כבר לא הי' נוסע ברכבת. הי' נוסע עם האוטו, מאחורה, עם הראש למטה, ואומר תניא בעל פה כל הנסיעה… והוא בוכה על חוש הראי'ה עד כדי כך שהוא לא מסוגל להמשיך את השיעור. אני לא זוכר את כל הביאורים, אבל אני זוכר שיושב מולי יהודי, שלוקח את זה ברצינות. יותר מזה – הוא חי עם זה! זה – חיים שלו.

זה – כשהרבי אומר "אור וחיות נפשנו ניתן לנו". יש לך חסידות. אבל השאלה היא – אם זה רק "געשמאק", משהו יפה, או שזה הופך להיות ממש חלק מהחיים שלך. שאתה חי עם זה.

אני חושב על זה הרבה פעמים, זה ברור, שזה לא בא בדרך ממילא, אין בדרך ממילא. כשאתה לומד איזה שיחה או איזה מאמר, או אתה קורא איזה מכתב – אתה יכול להתלהב מהרעיון, אבל השאלה היא – כמה זה הוכך חלק מהחיים שלנו. ולדעתי – אחד מהדרכים לזה – שאנחנו צריכים יותר לא רק ללמוד את זה – אלא לשבת על זה. לחשוב על זה. שזה ייכנס פנימה, להתבונן בזה.

א' מהעניינים של דעת – זה העמקה. כשאתה חושב על דבר פעם, כמה פעמים, אתה מתחיל לראות את זה בצורה אחרת, אתה מתחיל לדייק בצורה אחרת, אתה מתחיל להרגיש את זה יותר. כמו שכתוב בחסידות, שדעת זה הכרה הרגשה. ככל שאתה מתעמק בזה ואתה חושב על זה – זה הופך להיות חלק מהמציאות שלך.

כשלומדים תניא – הרבה פעמים אתה רואה את הלשון "כשיתבונן". ואתה שואל את עצמך – כשהיינו צעירים – היינו שואלים – מה זה "כשיתבונן". מה אני צריך לעשות? לצערי לא הי' לי הרבה משפיעים שקראו לי להגיד לי מה זה כשיתבונן. אבל במשך הזמן התחלתי לראות, ש"כשיתבונן" הזה קיים אצלנו, אבל בדברים אחרים, לאו דוקא באיזה פרק תניא או באיזה מאמר חסידות. אבל יש לנו את הדינמיקה הזה, את המציאות הזה של "כשיתבונן".

איפה יש את זה בחיים היום יומים שלנו? פשוט. כשמישהו פוגע לך, עשה לך עול, משהו באמת לא בסדר. אז אתה חושב על זה פעם אחד, אתה חושב על זה עוד פעם. אם יש לך חבר טוב – אז אתה אומר לו – אתה יודע מה הוא עשה לי. אתה חוזר הביתה – אתה יכול לספר את זה לאשתך. וככל שאתה יותר מדבר על זה וחושב על זה ומדבר על זה – הרגש מתחיל לעבוד.  כי אתה מתבונן. אתה "אוכל" את זה ו"מבשל" את זה כמה פעמים. כי זה פגע משהו בפנים. אז אתה חושב על זה וחושב על זה. זה נכנס עמוק!

פעם הרב קוק מרחובות אמר לנו – למה כשאתה פוגע במישהו – הוא זוכר את זה לעולם ועד.  כשאתה נותן לו כבוד – הוא לא זוכר את זה. אבל כשפגעת בו – הוא יזכור את זה תמיד. התשובה היא פשוטה: כשאתה נותן לו כבוד – למה שהוא יזכור? – זה מגיע לו! אבל כשפגעת בו – אוהה! זה משהו אחר.

אתה רואה את זה במוחש, שבן אדם חושב, אתה רואה את זה גם כן – דברים שנוגעים בנפש, מישהו מתעסק בעסקנות, ויש איזה עניין שנוגע – הוא יחשוב ויחשוב ויחושב על זה וימציא סברות, וכמו שכתוב ביום יום, על הנשים, חלושי דעת, שהם יכולים להמציא סברות עמוקות, שאפילו גדולי תנאים ואמוראים לא מגיעים לזה, בגלל שזה נוגע בנפש. הדברים שפוגעים בך, שנוגעים לך – שמה מתעורר כוח ההתבוננות. אבל פתאום כשאתה לומד בתניא "כשיתבונן בגדלות הא-ל" – מה זה בדיוק? שמה אנחנו שואלים – מה זה בדיוק? כי זה רחוק. זה לא בפנים. אז בעצם קיים דבר כזה. אבל צריך לדעת איך להשתמש בזה. למשל הבן אדם לומד איזה שיחה מהרבי. יכול ללמוד את השיחה פעם אחד וגמרנו. אבל הוא יכול לקחת את השיחה הזו, ולהתפלל עם השיחה הזו. חושב על זה כשהוא הולך, חוזר על זה עוד פעם, כמה פעמים במשך השבוע, מסתכל על זה מכל כיוון, חושב על זה. אם הוא חושב על זה כמה פעמים – זה מאיר בצורה אחרת. זה מתחיל להיות התבוננות. זה מתחיל להיות יותר בפנים, יותר ב"קישקעס", במעיים.  אתה מתחיל לחיות עם זה. אתה לא רק למדת את זה פעם אחד וקדימה.  אתה חשבת על זה עוד פעם, ואתה ישבת – אפילו לפני התפילה, ואתה חושב על השיחה הזו, ואתה אומר את זה עוד פעם – בראש. אתה הולך ברחוב – ואתה חושב על זה – הרעיון שהרבי כתב שמה. ולאט לאט, שכאתה עושה את זה כמה פעמים – זה הופך חלק מהחיים.

אני סיפרתי את הסיפור עם הסבא של אשתי, ר. אברהם זלצמן, הי' בן שמונים פלוס, הוא הי' בנחלה, התמימים של ליובאוויטש, הי' משגיח בכולל שמה, עד שהגיע ר' מענדל ווכטר. הוא נפל – ושבר את הירך שלו. והוא שכב בבית רפואה בקפלן. והרופאים אמרו לנו שהוא חייב לקום כל כמה שעות. אז עשינו רוטצי'ה במשך 24 שעות– כל אחד מהמשפחה תפס כמה שעות. ואני הייתי פעם אחד בלילה אתו. באמצע הלילה – אני מוריד אותו מהמיטה, והוא בכאבים נוראים מהשבר שיש לו. ובדרך שאנחנו הולכים – אני שומע שהוא אומר משהו. חשבתי שהוא מדבר אתי – והתכופפתי כדי לשמוע. מה אני שומע? – איי איי איי – ה"להשכילך בינה" – לא הולך בקלות…

כשאני שמעתי את זה – אמרתי לעצמי – בן אדם באמצע הלילה – 3 לפנות בוקר – מה מונח לו בראש? – להשכילך בינה, שזה לא הולך בקלות! אי אפשר בשלוש לפנות בוקר מתוך כאבים לדבר על להשכילך בינה לעצמך, אם זה לא חלק מהחיים שלך. כמו שאי אפשר לבכות אם זה לא חלק מהחיים שלך.

אבל איך מכניסים, שזה יהי' חלק מהחיים? זה ברור שזה דורש מאתנו, זה חלק מהעבודה שלנו כחסידים – שצריכים לקחת דברים ולהפנים אותם! לעבוד על זה. לא סתם לקרוא. לחשוב, להתבונן בזה קצת. עוד פעם, "לבשל" את זה. כי ככל שאנחנו יותר "מבשלים" את זה בעצמנו – זה נדבק, וזה הופך להיות חלק מהמציאות. זה ברור. והחסידים האלו – הם ידעו את זה. כי הם חיו בעניין. הם לקחו את זה ברצינות, והם הבינו, שזה באמת "אור וחיות נפשנו". אבל אם רוצים שזה באמת ישפיע עלינו – זה חייב להיות בצורה כזו – חלק מהחיים.

כשהרבי רש"ב אומר "אור וחיות נפשנו ניתן לנו" – אז קודם כל אנחנו צריכים להגיד "אשרינו מה טוב חלקנו", שבאמת יש לנו את זה.  שהקב"ה נתן לנו – אנחנו לא קולטים את זה, אבל רואים את זה במוחש – אתה מסתובב בין יהודים אחרים שומרי תורה ומצות, ואתה רואה איך שאנחנו מסתכלים על החיים, ואיזה רמה חסידות נותנת לנו, ואיך זה מרומם אותנו – אז באמת אשרינו מה טוב חלקנו. זה אותו "מטוס", אבל יש "מחלקה רגילה" ואנחנו קיבלנו שידרוג, ואנחנו נמצאים ב"עסקים", ב"מחלקה ראשונה", יש לנו הסתכלות אחרת על החיים, בכלל. רק מה? אם אנחנו רוצים שזה יהי' חלק מהחיים שלנו – אנחנו צריכים יותר ויותר להתבונן בזה, ולחשוב על זה – שזה יהי' כל החיים שלנו.

הרבי אמר פעם – בחורים שחיים בחסידות – הם היו כ"כ חיים בחסידות – אז כשהם למדו מאמר על "וחיות רצוא ושוב" – והם נכנסו לרכבת תחתית – ורואים שהרכבת מגיעה – אה, אה- והחיות רצוא ושוב! – הוא רואה "החיות רצוא ושוב" מהSUBWAY  שהולך הלוך וחזור. כי הוא מונח ב"החיות רצוא ושוב" – אז יש לו עיניים אחרות על הדברים. מופשט מעולם הזה. ברוך השם, שיש כזה תקופה בחיים, שיכול להיות מופשט מעולם הזה.

להפנים את העניינים. כשיש את זה – אז ההסתכלות על החיים היא לגמרי אחרת. וגם כן החיים הם לגמרי אחרת.  מע לעבט א העכערע לעבן. חיים קצת יותר טפח מעל הקרקע. כי עולם הזה – עולם מל' העלם. אל תצפה שעולם הזה יתן לך חיזוק ביראת שמים…

אור לז' מנחם-אב ה'תשס"ט

 יש מכתב מהרבי, הזכרתי את זה כמה פעמים, שהיו הורים שכתבו לרבי על א' הילדים שלהם בגיל ההתבגרות. הרבי כותב בחזרה במכתב, ומציע, שישתמשו שישתדלו למצוא מישהו להשפיע על הבת שלהם, מישהי שהיא מחזיקה, מהמשפחה, דודה או בת דודה, או מהמורות, או מהחברות, והרבי מביא שתי סיבות למה בהגיל שהבת נמצאת לפעמים זה יותר כדאי כך. הרבי כותב טעם ראשון, מכיון שהורים הם מעורבים בצורה רגשית עם הילדים שלהם, אז כשהם רוצים לדבר עם הילדים על איזה שהיא בעי'ה – אז בעיקר הרגש יעבוד, ואז הילדים שומעים לא את התוכן של השיחה, אלא ההתרגשות של ההורים – אם זה אכזבה, אם זה תיסכול, אם זה כעס, אם זה ייאוש, כל ההתרגשות, כל הרגשות שיש לפעמים בגיל הזה, שלפעמים צריכים להתמודד עם זה, אומר הרבי, הילד ירגיש יותר את הרגשות האלו, ולא את התוכן מה שמדברים. בגלל שהדיבורים של ההורים זה מלא רגש, וקשה להם להתנתק מהרגשות שיש להם בפנים.

אמרתי פעם, לפעמים כשאנו מעירים את הילדים שלנו בבוקר, א' הבעיות שיש להם בגיל ההתבגרות, שהם יודעים לישון טוב, אז אנחנו יכולים להגיד להם לקום, אבל הם שומעים בה"לקום" שלנו את ה"לקום!" – את התיסכול שיש לנו שהם ישנים, את הכעס שיש לנו, את הייאוש שיכול להיות, את ה"מה יהי' עם החיים שלו!" וכו' וכו'. זה נמצא בפנים. לכן הילד הוא מרגיש את זה והוא מיד נכנס להתגוננות, להתקפה, לכן, אומר הרבי, זה הטעם הראשון. לא אתם – בגיל הזה.

דבר שני – אומר הרבי – יש עוד סיבה. בגלל שבגיל הזה מחפשים זהות אישית, מחפשים עצמאות. וההורים בשביל הילדים בגיל הזה – הם הסמכות. באופן אוטומטי אנחנו סמכות. תמיד הייינו סמכות. ומכיון שאנחנו סמכותים, והם מחפשים את העצמאות, מיד נהי' התנקשות בין החיפוש לעצמאות, ובין ההרגשה שיש סמכות שמופעל עליהם.

רואים את זה גם כן, למשל, בתורה כתוב, "מכה אביו ואמו מות יומת", "מקלל אביו ואמו מות יומת", ושואלים המפרשים, אדם, צריך להגיד לו לא להכות את ההורים שלו? ומסבירים המפרשים, דוקא בגלל הסמכות שיש להורים על הילדים שלהם, שמה טמון סכנה, שאם אתה מפעיל את הסמכות לא בצורה נכונה, אתה עלול להביא את הילד למצב עד כדי להכות או לקלל. בגלל שהוא עומד מול סמכות, ולאו דוקא הוא מצדיק איך שמפעילים את הסמכות נגדו.

היום, בכל התיאוריות שמדברים, וכל השיטות למיניהם, א' מהדברים שמדברים בגיל ההתבגרות, שהשליטה שהי' לנו פעם על הילדים כשהם קטנים, צריך להשתנות בזמן שהם מתבגרים. ילד קטן – אנחנו שולטים במאה אחוז. ככה זה צריך להיות. כמובן לא משטרת ישראל בלבד, עם אהבה! – אבל עם כללים, עם סדר, אנחנו קובעים, אנחנו אומרים, אנחנו מכוונים – זה הסדר של החינוך בגל הרך. הרבי כותב אפילו שעיקר החינוך בגיל הרך – זה העיקביות וההרגלים היום יומיים שאנחנו קובעים. לא כ"כ הלימוד עם הבנה, יותר ההרגלים ועיקביות. הסיפורים – הם כדי להטעים, בגיל הרך.

אצל המתבגרים, אנחנו חייבים לעשות את הסוויטש, אנחנו כבר לא גגנות, אנחנו כבר לא מתעסקים עם ילדים בגיל הרך, זה לא רק עקביות והרגלים, זה כבר הבנה, ההסברה, חבירות, ידידות… הרבי כותב במכתב, שאנחנו צריכים להתייחס לתלמידים קשישים, כמו תלמידים חבירים יותר, זה יותר הקשר הידידותי.

 לכן, דבר ראשון, זה נקרא בשפה שלנו היום, שהרבה אומרים, שבגיל הזה זה חשוב מאד לחפש, הם קוראים לזה MENTORY. MENTORY באנגלית זה משפיע, מדריך. שבגיל הזה דוקא מי שיכול להשפיע יותר על הילדים – זה לאו דוקא הורים, אלא חברים, כמו אנחנו רואים בגיל ההתבגרות כמה שחברים חשוב להם, זה יכול להיות מישהו מהצד, כמו דוד, או דודה, או מורה או מורה, שעשה קשר טוב עם הילד.

כי הנקודה היא – כמו שהרבי כותב – אנחנו כהורים – סמכות. ויש "השיבה שופטינו כבראשונה, ויועצינו כבתחילה", יש שופט ויש יועץ. שופט – הוא סמכותי, הוא מדבר, הוא קובע! היועץ – כמו שהרבי מסביר בשיחת פ' שופטים נ"א, היועץ יורד למטה, בהסברה, יותר  בקירוב הדעת, עם מי שמקבל את העצה. ובגיל הזה – אנחנו חייבים לעשות את הסוויטש הזה. לדעתי, אחד מהבעיות שיש לנו כהורים, שאנחנו לפעמים לא שמים לב לשינוי שלאט לאט קורה לילדים. אנחנו עדיין קבועים בגישה כשהם היו ילדים קטנים. וכמו שאומרים, גם כשיש לנו הורים מבוגרים, ואנחנו כבר בני חמישים, ולפעמים אנחנו מרגישים מול ההורים שלנו, שלא יעזור לנו שום דבר, הם עדיין מסתכלים עלינו כמו בני עשר, וזהו זה! ככה הם מדברים כלפינו, ככה הם מצפים, וככה זה!

ואנחנו לפעמים תקועים בשלב הזה גם כן. זה אחד מהדברים שאתה רואה בעניין הזה.

יש מכתב מהרבי, הרבי כותב להנהלת הישיבה במונטריאול. התלמידים רצו לנסוע לי"ט כסלו להרבי להתוועדות של י"ט כסלו. זה נסיעה כל כיוון של 6-7 שעות, זה הי' לוקח כמה ימים. והנהלת הישיבה היו נגד זה כיוון שהם הרגישו שזה יגרום להוציא אותם מסדרי הישיבה כמה ימים, עד שהם יסעו ועד שהם יחזרו, ולכן הם התנגדו לזה, והם שאלו מה דעתו של הרבי על זה. וזה הרי המכתב שהרבי כותב בשנות החמישים. הרבי כותב להם, שידוע, שהנוער בארצות הברית – קשה להם עם קבלת עול. רצונם להגיע לפה – זה רצון חזק, כי לחלק מהם יש גם כן המשפחה פה, אז הם רוצים לראות את המשפחה, ויש להם עוד סיבות, אבל זה רצון חזק. ולעצור את הרצון הזה – זה נסיון גדול בשבילם. בפרט שלנוער ארצות הברית קשה עם קבלת עול. לכן הרבי מציע, במקום ללכת נגד הרצון שלהם, להשתמש עם הרצון כמנוף. לומר להם, "בסדר, אבל כדי להגיע להרבי – צריכים הכנה, צריכים ללמוד כמה מאמרים בעל פה, כמה דפי גמרא בעל פה, כמה פירקי תניא, לעבור מבחן – להשתמש עם הרצון הזה, לא ללכת נגד, אלא שהרצון יהי' מנוף למשהו חיובי. כשיש כזה סוג רצון, במקום להגיד את ה"לא" – שאז אתה מעמיד בנסיון, שהוא חייב לקבל עול, בגלל שזה בניגוד למה שהוא רוצה, להשתמש עם הרצון הזה דוקא, הגל הזה – לעלות על ה"גל", ולהשתמש ליותר דברים חיובים.

א' מהדרכים, איך שאנחנו מחנכים – זה לא רק חינוך פרונטלי. אלא זה לבנות קשר אישי עם אנשים. לדוגמה, כשאנחנו רוצים להביע את האהבה שלנו לילדים הקטנים שלנו, הבעת האהבה מתבטא בחיבוק ובנישוק. זה – אהבה פיזית שאנחנו מגלים, כדי שהילד ירגיש את האהבה. אבל יש גם כן אהבה כשמדובר על גיל התבגרות, כדי שהילד ירגיש את האהבה של ההורים שלו – זה לאו דוקא ע"י חיבוק ונישוק. אהבה אצל הילד בגיל הזה – אם תשאל אותם – הם יגידו, שהורים שלי מקשיבים לי, ההורים שלי מבינים אותי, ההורים שלי משתדלים ומנסים להבין, מאיפה אני בא, מה מפריע לי, מה אני צריך. הם לא רק חושבים מה הם צריכים ממני, אלא הם חושבים מה אני צריך. כשהילד בגיל הזה רוצה להרגיש אהבה, הוא יותר מדבר על דברים כאלה.

יותר מזה – יש דברים שהם אותו דבר, אבל זה משתנה. אתן לכם דוגמה. כשיש לנו ילדים קטנים, תינוקות, אז אנחנו יכולים לתת להם אוכל, לתת להם להניק, או לתת להם בקבוק. מה אומרים רוב המומחים היום? תשתדלו כמה שאפשר להניק. למה? כי חוץ מזה שנותנים לאכול, זה גורם לקשר, זה BOUND, זה התחברות פנימית בין התינוק לאמא. להרגיש אחד את השני. שמה זה ברמה של הרגשה פיזית. אחר כך אומרים – אתה חייב לתת את הבקבוק? – אל תתן את הבקבוק, שהוא יחזיק רק לבד. תקח את הבקבוק, ותחזיק את התינוק אתך, ולתת לו בקבוק. שהוא ירגיש אותך! לא רק שאתה נותן לו לאכול, אלא בשעת אכילה יש לך התחברות הזאת.

אותו דבר, שהילדים מגיעים לגיל יותר גדול. זה לא מספיק רק לתת. נתתי לו ללכת לקעמפ! נתתי לו אופניים! נתתי לו משחק! קניתי לו מחשב! זה – כמו לתת את הבקבוק, שב על הספה, תשתה! לא רק זה אנחנו מחפשים. את הנתינה האישית שלנו כלפי הילדים שלנו. בגיל ההתבגרות – זה יותר ליהנות ביחד, לעשות דברים ביחד, שיהי' את ההתחברות הזאת תוך כדי הדברים שאנחנו עושים. כמו שאנחנו מחזיקים אותם כשהם קטנים, צריכים לא להתנתק מהם כשהם גדולים. כמובן, לא לחנוק אותם, אבל – שיהי' כייף ביחד, הנסיעה ביחד, טיול ביחד. לא רק זה. כשאנחנו נוסעים באוטו- למה הרדיו צריך להיות פתוח? למה צריכים לשים את הCD  או משהו כזה? יש לך אפשרות? תפוס שיחה, תדבר! ולא רק "איך הי' בבית ספר"? "מה הי'?". לא רק זה. בכלל – לספר. דיברנו על זה פעם. אפשר לספר מה הי' בחיים שלך, התלבטויות, עניינים, הרפתקאות שעברת.

פעם היו מדברים, שצריכים לתת זמן איכותי לילדים. נכון! אבל יש לפעמים זמן, שקוראים את זה היום "זמן דרך אגב". מה פירוש? יש שני כיורים במטבח? צריכים לשטוף כלים? אחד תופס את הבשרי, אחד תופס את החלבי – אפילו לא רואים אחד את השני – ומדברים בשעה שעושים משהו. או אנחנו עושים איזה שהוא טיול ביחד – תוך כדי עשיות האלו – לפעמים השיחות שיש – אנחנו מגלים דברים שלא חלמנו עליהם. כי זה לא משהו פורמלי. כי בזמן שאנחנו מרגישים טוב אחד עם השני – אז המחיצות יורדות. ומתחילים לדבר על החיים היותר פנימיים. ויש לכל אחד ואחד מאתנו את החיים החיצוניים שלנו, ואת החיים הפנימיים שלנו.

אנחנו רואים ילד שפתאום מתחיל להיות מופנם. אז כלפי חוץ – מופנים, לא דברן, שותק – זה רק שטחי, בחוץ. מה גורם לו את העניין הזה? זה מה שאנחנו קולטים כשהם מתבגרים. אנחנו צריכים לחפור, להבין את הילדים שלנו. אם הוא מופנם – יכול להיות בגלל שלא מרוצה, משהו מפריע לו. או יש לו בעי'ה עם בטחון עצמי, וכן הלאה. צריכים לחפור ולהגיע קצת יותר לחלק הפנימי של הנפש, ולא רק להסתכל על הצד השטחי. יש עניינים חיצוניים, אבל יש גם כן – מה המוטיבצי'ה הפנימית.   

אחד מהדברים החשובים ביותר – זה סגנון הדיבור שאנחנו מקיימים עם הילדים שלנו בבית. כי זה יכול מאד מאד להשפיע על מה שהולך. הי' לי פעם סיפור עם בחורה, שההורים שלה הגיעו אלי, היא היתה בת 16, והי' לה שנה מאד קשה בבית הספר. היא לא הסתדרה עם המחנכת שלה בכלל. ובגלל זה התחילו לצמוח מזה כל מיני עניינים אחרים. התחלתי לשאול אותה, כשההורים כבר יצאו, מה עם המחנכת? והיא סיפרה לי, ואמרה לי, יש לי בעי'ה שאני מאחרת. השעון הפנימי שלי לא עובד כל כך טוב. כל יום אני מגיעה 10 דקות, 15 דקות, 20 דקות באיחור. קשה לי מאד להגיע בזמן. יום אחד הי' לי איזה שהוא טרעמפ, קמתי מוקדם, הגעתי לכיתה והייתי 10 דקות לפני הזמן.  כשהמורה, המחכנת שלי, נכנסה, והתחילה לקרוא את השמות, וראתה אותי – היא אמרה – צריכים מחיאת כפים בשביל חני, שהגיעה בזמן. וכולם צחקו ומחו כפיים. כמובן אני גם כן צחקתי. אבל בפנים… אני הרגשתי, שהיא שופכת את הדם שלי. מה זה, אמרתי, אדם כזה, שמסוגל לבייש, לבזות, ולעשות את זה בצורה כזו – אתה אני לא רוצה קשר. ומשלבים הראשונים של השנה היא ניתקה קשר רגשי עם המחנכת שלה, בגלל הבזיון והבושה שהיא ספגה, והמחכנת אפילו לא ידעה! ומה אנחנו רואים? ילדה, שהיא בגיל התבגרות, שהיא אנטי-מחנכת! אנטי-מקבלת סמכות! וזה כלל וכלל לא כך. זהו רק החלק השטחי. יש משהו יותר פנימי שגרם לזה. משהו יותר רגשי, שנמצא מאחורי העניין. וזה אחד מהדברים כשאנחנו מדברים על העניין הזה.

אני סיפרתי  – לפני שבוע-שבוע וחצי, הי' אצלי אבא אחד עם הבן שלו, לגבי לסדר את הבן באיזה שהיא ישיבה, ואנחנו יושבים ומדברים, והאבא אומר לי: נו, כבוד הרב, עכשו זה ההזדמנות, הבן הזה, כשהוא בישיבה, אף פעם לא שומעים ממנו כמעט! תגיד לו, שיתקשר! תגיד לו, שצריך לכתוב! תגיד לו, כיבוד אב ואם! הוא לא יודע איך לכבד את ההורים שלו!, כבוד הרב, אני משתמש בהזדמנות עכשו! הילד הזה יושב ככה, בתוך עצמו… אומר האבא: נכון, שאתה לא כותב?! הבן לא עונה. "אבל שאלתי אותך!"… אחרי הפעם השלישית הוא אומר: כן.

אומר לי האבא: ככה זה כל הזמן, כשאני מדבר אתו, הוא לא עונה לי, וכשהוא עונה – בקושי שומעים אותו…

אני יושב שמה, ואני אומר לעצמי: רבונו של עולם! יש הלכה מפורשת בשולחן ערוך, בהלכות כיבוד אב ואם, שאסור להכות את הבן הגדול שלך. מפני שאתה עובר על "לפני עוור לא תתן מכשול. כשאתה מכה את הבן הגדול – בן הוא גדול! שמא – הוא יבעט לך בחזרה! – אני חושב לעצמי: מה אתה חושב, אבא? אתה מכה את הבן שלך מולי, אתה חושב שלהכות זה רק עם היד? להכות, איך שאתה מכה בו בפה שלך, איך שאתה יורד עליו, איך שאתה מבייש אותו, ואתה דורש את כבודך בצורה אגרסיבית, אז שמא הוא יבעט לך! זה שהוא לא עונה לך – זה כתוצאה מהסגנון שלך כלפיו! לא עניתי לו על זה. הוא לא ירד ממני, עד שאני אמרתי לו, אני חושב, ששניכם צריכים לשבת ללמוד הלכות כיבוד אב ואם. זה מה שעניתי לו. מפני שאני גם כן לא רציתי לפגוע באבא מול הבן. זה גם כן לא חינוכי – להתחיל לתת מוסר לאבא כשהבן יושב שמה. אבל איך שהרגשתי…

ואני למדתי את זה גם כן מהרבי, שהי' פעם מכתב, שהי' סיכסוך בין אבא לבן, איפה ללמוד, באיזה ישיבה, הבן רצה ללמוד בישיבה מסויימת, והאבא הי' נגד. כתבו לרבי. הרבי לא ענה. אבא כתב פעם שני'ה, והרבי לא ענה. פעם שלישית – אז הרבי עונה, הסיבה למה שלא עניתי, זה לא בגלל שאני מתחמק. הרבי אמר, הרי זה ברור, יש דין בשולחן ערוך, בהלכות כיבוד אב ואם, שיש שני דברים, שלא צריכים לשמוע להורים שלו. באיזה ישיבה ללמוד – כי כתוב "לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ", וגם כן – עם מי להתחתן. נכון, הוא מכבד את מה שהם אומרים ושומע. אבל בסופו של דבר, ההחלטה היא של הבן או של הבת בקשר לדברים כאלה. אז עונה הרבי לאבא: אני קיוויתי שמה שלא יעשה השכל, יעשה הזמן. שאתה תבין לבד – איך אתה רוצה שאני אענה על כזה שאלה? בודאי אני צריך לענות, שהבן יכול לעשות מה שהוא רוצה בלימוד התורה. זה דין מפורש בשולחן ערוך! אז אני חיכיתי וקיוויתי שאולי אתה לבד תבין, שאם זה מה שהבן רוצה – אז אתה צריך לרדת מהרצון שלך. לא רציתי לתת לך את ה"פאטש" מול הבן שלך. אם אתה לוחץ – אז אני חייב להגיד לך, מה אומר השולחן ערוך.

אז גם בדיבור, בתוך הבית, אם אנחנו מדברים, הדיבורים בתוך הבית הסוג תיקשרות משתנה בגיל, ואנחנו צריכים לדעת איך להחמיא, איך לעודד, איך לקבל, איך להזדהות אתם רגשית, להקשיב. ואיך לחפש את הטוב בילדים שלנו. במקום לשפוט, להאשים, לבייש, לפגוע, או לחפש דוקא את הרע, שיש בתוכם, ולהבליט אותו. זה – כשאנחנו מדברים על קומוניקצי'ה, זה תקשורת.

אנחנו, יש לנו טבע בדרך כלל, שאנחנו אנשים ביקורתיים. הטבע של האדם – שהוא רואה את הרע יותר ממה שהוא רואה את הטוב. כך הראשונים מביאים. ואנחנו צריכים לעבוד על עצמנו, דוקא לראות את הטוב. זה חלק מהעניין.

יש עוד דבר אחד, שאני רוצה להגיד. כשאנחנו מדברים בגיל הזה, אנחנו צריכים לחזק את הדברים החיוביים שיש בילדים שלנו. לחפש את הכישרונות שיש בהם. יש ילדים, שבגיל הזה דוקא, כתוב, "ויגדלו הנערים", אז, כשיגדלו הנערים – אז אנו רואים לאן הם הולכים. ולפעמים ה"יגדלו הנערים" זה תוצאה, שכשהם היו ילדים קטנים, היו אותות אזהרה, וסיפרו לנו על הבעיות – המורות, המורים, הגננות – והי' קשה לנו לקבל שלילדים שלנו יש משהו שלא בסדר. ונסינו לטאטא את זה מתחת לשטיח. ולקוות לטוב. אה, זה כלום!

כשאנחנו שומעים בעיות בלימוד, בעיות מוטוריות, היפראקטיביות, כשאנחנו שומעים את הדברים האלו בגיל הקטן – כדאי לנו טוב טוב להקשיב. כי – כמו שהרבי כותב – ההורים הם לא אובייקטיביים לגבי הילדים שלהם. ודוקא המורים, שמלווים אותם במשך כל כך הרבה שעות במשך היום, הם רואים דברים שאנחנו לא רואים. וזה לא חסרון – "על כל פשעים תכסה אהבה", והאהבה מסנוורת. וצריכים לדעת, איך לטפל בדברים. לא צריכים ליכנס לפחדים, אבל צריכים לדעת איך לתפוס את השור בקרניים, צריכים ללכת לטפל בדברים. אחר כך, כשהם מתחילים לגדול, כשאנחנו רואים שהילד יש לו קשיים, עם הקשיים שיש לו, אנחנו חייבים למצוא את הדברים החיוביים שיש להם, ולנסות לפתח את זה כדי לתת להם להרגיש טוב. כדי לתת להם גם כן את הערך עצמי לעצמם. כמו שסיפרתי את הסיפור עם הבחור, שהי' חצי מהזמן שלו בפרוזדור, בגלל ההתנהגות שהי' מאד "היפר" כמו שאומרים, עם כל הבעיות שיש בזה, אבל בסופו של דבר, אמרתי להורים האלו – אם הילד יש לו חוש מוזקלי – תלמדו אותו לקרוא בתורה. הוא קרא בתורה בבר מצוה שלו בפני כל הציבור, ואח"כ במשך השנה הם מצאו לו בית כנסת, והם שילמו לבית הכנסת בשבילו לקרוא בתורה, והילד הזה קרא בתורה במשך שלוש שנים, מידי שבת בשבתו. הוא הי' מרכז הבית כנסת כל שבת, יישר כוח גדול, הוא הרגיש טוב, ולא רק זה – בסופו של דבר הוא גם עשה קצת כסף מכל זה, זה גם נתן לו להרגיש טוב. ואחרי כל זה – הוא הפך להיות מומחה, והוא יודע את כל התורה כולה בעל פה. שאתה תשאל אותו איזה פסוק – אתה תתחיל רק – הוא יביא לך את הפסוק עד הסוף והמשך. כי בנו אותו בדברים החיוביים שלו.

הרבי פעם אמר – אנחנו מתפללים שיהפכו הימים האלו לששון ושמחה – הרבי אומר, שאין לך דבר גדול שמבטל סיבת הגלות, כמו חינוך. ו"מפני חטאינו גלינו מארצנו". אז כשאנחנו מחנכים את הילדים שלנו על טהרת הקודש, אבל לא רק בתוכן שאנחנו אומרים להם, אלא גם כן בסגנון, שאנחנו עושים!

הי' לי זוג השבוע, שישבו אצלי, שהאשה היא באה מרקע מודרני, דתי'ה אבל מודרנית, הבעל יותר התחזק, ויותר חרדי. אז הבעל אומר – נכון, כבוד הרב, זה חשוב מאד, איזה סוג אוכל שאנחנו אוכלים, כשהיא בהריון, כי זה משפיע על העובר? אז אמרתי לו – ודאי! נכון! אז האשה אומרת – נכון, כבוד הרב, אם האישה יש לה איזה שהיא עוגה ביד, שהבעל חושב שזה לא מספיק מהדרין, לא חוטפים את זה ככה בכוח? – נכון, נכון! אז מי "נכון"? – אמרתי – שניכם נכונים. גם התוכן צריך להיות "כשר למהדרין", אבל גם הסגנון צריך להיות כשר למהדרין. הכשר בד"צ על האוכל, והכשר בד"צ גם כן על הסגנון, על היחס, על הבין אדם לחבירו, גם כן. אז זה מושלם. כי אם התינוק הזה יגדל בבית, שרק התוכן יהי' כשר להמדרין, אבל הסגנון יהי' מעזה, רחמנא לצלן, אז בודאי הוא לא יגדל להיות כמו שצריך.

 אנחנו צריכים שגם התוכן מה שאנחנו מחנכים יהי' "כשר למהדרין", אבל גם לעבוד על עצמנו, שהסגנון שלנו יהי' כשר למהדרין.

וביחד – זה יתן לנו את הנחת יהודי חסידי בעזרת השם, ונוכל להגיד, ראו גידולים שגידלנו.

התקשורת במשפחה (5). חשיבותו של "ניקוד חלקי"

אני רציתי לדבר על הנושא בתקשורת, שהרבה פעמים אנחנו לקויים בזה.

כשהיינו ילדים והיינו צריכים לעשות מבחן, אנחנו תמיד היינו יותר מרוצים, אם זה הי' מבחן אמריקאי. לפחות היינו יכולים לנחש. עוד דבר הי' לנו – אם זה מבחן, שהספרים יכולים להשאר פתוחים, אף על פי שבדרך כלל המבחנים עם הספרים פתוחים היו יותר קשים, אבל הי' מין כשה תחושה, שעם ספר פתוח אפשר להתגבר.

אבל יש עוד דבר, שהי' מאד מאד חשוב לנו. שאם אני טועה, האם לפחות המורה יתחשב ויראה שלפחות עניתי חלק, שאני יכול לקבל לפחות ניקוד חלקית, שלא יפסול – לא ענית את התשובה הנכונה – גמרנו! אתה ראית, שהייתי בדרך, אבל קצת סטיתי – אתה תראה, אתה תשקול, כמה נקודות להוריד, אבל לא לגמרי את הכל.

העניין הזה – לקבל ניקוד חלקית – כשאנחנו המקבלים – אנחנו רוצים לקבל את ההכרה הזאת, הכרה חלקית. לפחות תכירו בזה שהשתדלתי, שידעתי חצי מהתשובה וכו'. אבל לתת הכרה חלקית למישהו – זה כבר יותר קשה.

כשאנחנו מקבלים – אנחנו יודעים איך לקבל, ורוצים את ההכרה החלקית, את הניקוד חלקי. אבל לתת – זה קשה לנו מאד. אנחנו לא שמים לב בדרך כלל, כמה אדם משתדל, אפילו שלא  קיבלת בדיוק מה שביקשת, כמה השתדלות הי' כן, כמה בן אדם התייגע. על מה שכן נעשה, לפחות. או שאנחנו מוצאים את עצמנו שאנחנו יותר מתמקדים על מה שחסר.

אני תמיד מביא את הדוגמה קלסית, שהגברים יודעים את זה מהנסיון שלהם לפעמים. הבעל הולך לעשות קניות בשוק בקיץ. אשתו ביקשה ממנו לקנות ירקות או משהו.  יוצא החוצה, עומד בשוק, זה חם, זה לא שוק שממוזג וכו'  עובד על זה שעה ורבע, שעה וחצי, עד שהוא נסע, עד שהוא מצא חני'ה, מתחיל להסתובב, הוא קונה, חוזר הביתה, הוא מביא כמה ארגזים – שנים שלושה ארגזים הביתה – אשתו מסתכלת ו- מה השאלה? "איפה הגזר"?! אמרתי לך לקנות גזר! מה אתה לא יודע, לעשות מרק אני חייבת גזר! בלי זה זה לא הולך!

מה התחושה שלנו כשאנו שומעים את זה? מה התחושה הפנימית? ריבונו של עולם! נסעתי, קניתי, הזעתי, השתדלתי, עשיתי את 95% מהמשימה! איפה הגזר?!

איך אתה מרגיש, כשהיא עושה לך את הדבר כזה? קודם כל אתה מרגיש כפיית טובה. ריבונו של עולם! איפה התודה על מה שכן עשיתי? איפה הערכה? איפה תודה? רק לראות מה שחסר? אתה מאוכזב מכזה דבר. אתה עוד מצפה לקבל "מדלי'ה"! ובמקום לקבל "מדלי'ה" אתה עוד מקבל עגבני'ה בפנים! אתה מרגיש מאוכזב לגמרי! לא רק זה. אני שואל שאלה: יש לך מוטיבצי'ה ללכת לעשות קניות בגלל זה? אתה לא מקבל מוטיבצי'ה. הפוך! אתה תחשוב פעמיים אם לעשות את זה. הי' כזה פידבק לא טוב – אז למה שאתה תעשה את זה פעם הבא?

אז יש לנו אכזבה, ולפעמים אנחנו מגיעים למצבים, שאנחנו מיואשים. מה שאני לא עושה – זה אף פעם לא מספיק.  חוסר תקוה. מה אני יכול כבר לעשות שאשתי תרגיש טוב? אם כל פעם שאני עושה משהו היא תמיד רואה את מה שלא עשיתי! היא "פרפקציוניסט", "מושלמת", כמו שאנחנו אומרים. בלי הגזר – חסר את הכל!

מה זה אומר?

אם ככה אנחנו יכולים להרגיש – אז כשאנחנו עושים אותו דבר לאישה – על משימות שהיא עושה ולדעתנו זה לא מושלם, ובמקום לעשות ניקוד חלקי במבחן לטובה, ולתת את ההערכה על ההשתדלות, ועל היגיעה, ועל הדברים שכן היא עשתה – אתה עושה אותו דבר אלי'ה, וזה גורם חוסר מוטבצי'ה יותר לעשות, ייאוש, אכזבה, תיסכול…

ותדעו לכם, שזה גם כן כלפי הילדים שלנו. אם אנחנו רק תמיד מעירים לילדים שלנו, מה שחסר, מה שהם לא עשו, מה שלא בסדר – אז איך אתם רוצים, שהם יהיו עם מוטיבצי'ה לפעול ולעשות? אתה שולח ילד לעשות לך קני'ה בחנות בבקר, הוא חוזר, אז הגבינה זה לא בדיוק חמש אחוז, אלא תשע אחוז, הוא לא שם לב, והוא לא שם לא שזה לא גבינה לבנה, זה יצא קוטדז'! ודברים כאלו – החלב – אחוז אחד, במקום מה שאתה רגיל – שלוש אחוז! הוא לא יודע שיש הבדל בין צבע אדום לצבע כחול! פה אתה נכנס למבחן עוד פעם: הילד הלך, טרח, עשה, והוא חוזר – איך שאתה תגיב על הטעויות שלו – זה יתן מה יהי' המוטבצי'ה שלו הלאה. בפרט אם זה לא חד-פעמי, כי כך זה טבע הדברים – שכל טעות – זה מיד… אבל כל המסכת מסביב, שזה בעצם חיובי ביותר – הוא לא שומע.

אותו דבר גם כן בבית. האישה שמכינה ארוחת ערב, ויש משהו שלא הי' כ"כ מוצלח, וזה – ההערה שלך לכל הטרחה שלה באותו ערב – אז אתה הכנסת אותה לאותה הרגשה, כמו שאתה מרגיש על "איפה הגזר!".

היא טרחה. הי' יגיעה, הי' השתדלות. אז אפי' שזה לא מושלם – קודם כל צריך להיות הכרה על ההשתדלות, על הדברים הטובים, לשים לב לזה. אתה רוצה לנגוע במשהו שהוא לא מושלם? בבקשה! אבל – בפרופורצי'ה!

ואפי' שאתה יכול להגיד בחיים האישיים שלך, תשמע – ככה זה הי' אצלי בבית – אני אף פעם לא שמעתי מילה טובה, מהדברים הטובים שעשיתי, תמיד היו הערות וביקורת על הדברים הלקויים. אז אני אומר לבן אדם הזה: אני מאד מצטער, כואב לי לשמוע את זה, אבל תדע לך, אפילו שזה לא פגע בך, שהפסקת לעשות ולפעול בבית שלך כשאתה היית צעיר, אבל לאו דוקא שבת זוגך היא תסבול כזה סגנון, ותמשיך לפעול ולחיות עם כל המוטיבצי'ה כמו שאתה המשכת. אפילו אם אתה הצלחת להתגבר על הבעי'ה.

אותו דבר עם הנקיון וסדר. נשים עובדות לפעמים מאד קשה, כדי לסדר את הבית. אבל לא כל אישה היא ברמת הסדר והנקיון של בעלה. יכול להיות שהבעל בא מבית שהי' יותר מסודר. יכול להיות גם, שהבית, איפה שהבעל הי' גר, הי' בית יותר גדול, לכן הי' יותר קל לשמור על הסדר. כמו שאני סיפרתי פעם את הסיפור הזה, שאמר לי שאשתו "בלגניסט", שהם חיו כמו 6-8 ילדים משהו כמו ששים מטר מרובע, והוא הי' מהרצלי'ה פיתוח. יכול להיות סיבות לזה אפילו. בוא נגיד שהסיבות הן לא קיצוניות. הבעל הי' יותר רגיל לרמת הסדר והנקיון יותר נעלה מאשתו. אבל היא עוסקת בזה! היא עוסקת בסדר בבית, אבל היא לא מצליחה להגיע לאותה רמה, כמו שהבעל הי' רוצה. יש יגיעה? יש השתדלות? יש רמה מסויימת? אז למה לדבר על מה שאין, במקום לשבח ולתת דברי הערכה על מה שכן. גם בקבלת אורחים, וגם בסידור שולחן, הרבה דברים…

זה דבר אחד בתוך העניין הזה – בתקשורת. שאנחנו צריכים להתחיל להרגיל את עצמנו, שאפילו שאין שלמות בכל מה שנעשה, אנחנו רוצים ניקוד חלקית, הערכה לפחות על החלקים, שכן נעשו. וגם לשים לב ליגיעה ולהשתדלות. כי אם לא – אתה תהרוג את כל המוטיבצי'ה של הבת זוג, של אשתך, היא תפסיק בכלל להשתדל בשבילך. כי אתה תמיד רק מסתכל על הדברים השליליים. הדברים של חוסר שלימות.

אחר כן אני מגיע לעוד נקודה גם כן. המילים של הערכה, או של שבח, או של מחמאה, שלושתם באותה "משפחה" – דברי שבח, או מחמאה, או הערכה על משהו, שהם דיבור חיובי בבית – יש לנו בעי'ה, יש אנשים שמרגישים, שאם הם משלמים בשביל משהו, אז יש אנשים שמרגישים: שילמתי, אז מה אני צריך – להגיד "תודה"? או יש אנשים שמרגישים, שאם זה התפקיד של הבן אדם – מה, אני צריך להגיד לו "תודה"? זה התפקיד שלו! הבן אדם ילך לרופא, והרופא מרפא, אז מה, אני  צריך להגיד לו תודה על זה? זה תפקידו – לרפאות! בן אדם הולך למסעדה, המלצר מביא לו אוכל. צריך להגיד לו תודה? אבל זה טעות. אפילו כשבן אדם ממלא תפקיד, צריך להגיד לו תודה, אפילו כשמשלמים, אומרים תודה, זה פשוט "מענטשלעכקייט" – להגיד תודה לבן אדם. על ההשתדלות שלו, על מה שהוא עשה.

בבית יש לנו את הבעי'ה עוד יותר. כי – מה אני, צריך להגיד לה תודה על זה שהיא בישלה משהו? או שהיא ניקתה? זה התפקיד שלה! אני עובד, והיא עושה את התפקיד שלה ואני עושה את התפקיד שלי!

מה – אני מחכה לתודה כל יום שאני עבדתי? אני עושה את שלי, והיא עושה את שלה, וגמרנו! זה טעות. כי גם הבעל – מפעם לפעם נעים לו לשמוע מאשתו, שהיא מעריכה את כל הטירחה, את היגיעה, שהוא טורח בשביל המשפחה. נעים לשמוע את זה – שמישהו מעריך לפחות את מה שאתה עושה. הערכה – זה נעים לשמוע. זה – לגברים. נשים? – בודאי! זה חלק מהחיים. זה – מוטיבצי'ה.

הבעי'ה שלנו – אמרנו את זה כבר כמה וכמה פעמים – שאנחנו סובלים מ"תסמונת מן". דיברנו על זה פעם.

 אם אתה חושב שאתה צודק – מותר לך להסביר את עצמך. אבל אם אתה רואה שאתה טעית – הכי טוב להגיד סליחה. הסבא רבא שלי הי' לו כלל, הוא אמר לאישתו – אסור לנו ללכת לישון לפני שאנחנו מבקשים סליחה ממישהו שכועס או מישהו שנפגע.

 זה – אם אתה מהפוגעים. אם אתה מהנפגעים – אתה יכול להגיד שנפגעת, אבל ככל שאתה תגיד את זה  יותר בצורה יותר רכה, ולא בכעס – יש יותר סיכוי שהשני יוכל לשקול את מה שאמרת יותר בשיקול דעת, בלי לערב את הרגשות. כי ברגע שאתה מביע את הטענה שלך עם כעס, אתה מביע את הטענה שלך בתקיפות – השני לא שומע כל כך את התוכן, הוא שומע את הרגש שלך. ואז השני נכנס יותר להתגוננות. כי מתקיפים אותו. אם אתה אומר את זה באמירה רכה – יש יותר סיכוי שהדברים שלך יתקבלו.

 ולא רק זה. תמיד צריכים לתת לבן אדם לתרץ את עצמו ולהגיד מה קרה. תמיד צריכים לתת "כף זכות", לפחות שבן אדם יכול להסביר את עצמו. מותר לך להגיד שאתה נפגעת.  אבל אם אתה מתחיל מיד מתוך כעס ומתוך רגש חזק ותקיפות –הבן אדם מרגיש שאין שום דיון לכף זכות, אתה כבר חרצת את הדין ופסקת. אם אתה רק אומר אם אתה מדבר באמירה רכה – אז יכול להיות שבן או בת זוג יתן לך הסבר מה שקרה.

 אתה חוזר הביתה – אשתך לפעמים מתחילה להתפרץ על דברים קטנים. אם אתה רואה את זה – אתה קודם כל צריך להתחיל לברר מה עבר עלי'ה במשך היום. אם היא טיופס כזה – זה כבר בעי'ה אחרת. אבל אם אתה מכיר את אשתך שהיא לא מתפרצת על כל דבר. דבר זה דורש לברר – מה קורה, איזה יום היא עברה. אתה מתחיל להפעיל את המנגנון "דן לכף זכות". לפעמים זה מה שהיא עברה במשך היום. ולפעמים היא כועסת עליך מפני משהוא אחר.

ההוראה מפ' ויגש – תשנה גישה!

"אור החיים" מביא ווארט על התחלת הפרשה – פרשת "ויגש", "אור החיים" כותב, יש כאלה ששואלים את השאלה – בהתחלת "ויגש" כתוב "ויגש אליו יהודה", והי' צריך להיות כתוב "ויגש יהודה אליו".

אור החיים – יש לו אריכות בהתחלה, לפעמים יש לו אריכות ויש לו כמה פירושים – מי שלומד את זה – יודע. "או יש לומר" – והוא מביא עוד פירוש.

והוא מפרש את הפסוק, "ויגש אליו יהודה" על פי הכלל, ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". הוא כותב, שהשבטים היו שונאי עבודה זרה. הם לא אהבו את עובדי עבודה זרה. ולכן היחס שלהם כלפי יוסף, מהרגע שהם פגשו אותו, זה הי' כזה "סלידה", שנאה. לא יחס אוהד.

ויהודה עשה לעצמו "חשבון נפש", שאולי הסיבה להיחס הקשה, שהם קיבלו מיוסף, לאורך כל הדרך שהם פגשו אותו, אולי זה נובע מאיך שהם מתייחסים אליו.

לכן, אומר אור החיים, "ויגש אליו יהודה" –זה הי' שינוי גישה של יהודה, בפנים, לפני שהוא ניגש. שינוי גישה – להוריד את השנאה הזאת, מה שהוא מרגיש כלפיו בפנים, להוריד את הרתיעה שיש לו כלפיו. וכשהוא שינה את הגישה שלו כלפי יוסף – כי לא רואים באמת, שהוא מחדש משהו – הוא דיבר עם הרבה לב, "ועבדך ערב את הנער", "ונפשו קשורה בנפשו", וכו' – אבל הוא לא חידש משהו.

מה רואים ברגע שהוא שינה את הגישה? "ולא יכול יוסף להתאפק". זה שינה את הגישה של יוסף גם כן. יהודה עשה את השינוי גישה, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", וזה פעל את השינוי גם כן אצל יוסף.

הנקודה הזו הרבי מביא גם כן לגבי בעל ואישה. הרבי מביא את זה גם כן בין אדם לחבירו – לא רק בין בעל לאישה. כשיש לפעמים יחס לא טוב בין אנשים, אז, אומר הרבי, על פי הפסוק "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" – אם אתה משנה גישה – זה פועל גם כן אצל השני. איי – אומר הרבי בא' המכתבים – אתה יכול להגיד – למה אני? שהוא ישנה את הגישה? ואומר הרבי – זה לומדים מהקב"ה: כשהי' מתן תורה – כתוב "משה עלה אל האלקים", וכתוב "וירד ה' על הר סיני" – "ואני המתחיל". אומר הרבי – אתה תתחיל. תלמד מהקב"ה!

זה דבר שזה נוגע בתוך הבית גם כן. גם לגבי חינוך. אתה שומע מההורים – שהם יגידו: "אני אמרתי לילד שלי עשרים פעם, שיסדר את החדר. – זה לא עוזר לי!"  "אני אומר לו עשרים פעם לזרוק את הזבל. לא עוזר!" אתה שומע את המשפט – "אני אמרתי לו עשרים פעם", "חמישים פעם"! מה אני אומר לאנשים, כשאומרים לי דבר כזה?  או שאומרים – "אמרתי לבעלי עשרים פעם"! מה אני אומר להם בחזרה? אם זה לא עזר עשרים פעם – מסתמא זה לא יעזור עוד עשרים פעם גם כן! מה צריכים לעשות? תשנה גישה! משהו לא בסדר. אם אתה אמרת עשרים פעם וזה לא הלך – אז למה אתה הולך "ראש בקיר"? תתחיל לחשוב מה כן!

אתמול הי' לי פגישה עם …. הוא תמיד מתחיל עם דבר תורה, הוא יהודי יודע ספר, ואוהב דברי תורה, והוא אמר לי ווארט על התחלת "ויגש" מה יהודה רצה מיוסף. ואני אמרתי לו את הווארט הזה, מה שאור החיים כותב. והוא אמר לי: אני יכול להעיד לך – אחרי שהתחתנתי, היו פעמים שאשתי אמרה לי: "אתה מעליב אותי"! – אני מעליב? – חס וחלילה! – לא מעליב! – אבל נעלבתי! והוא הי' נפגע שהיא חושדת בו שהוא רצה להעליב אותה! – עד שהוא התחיל להבין – אפי' שאני לא חושב, שאני העלבתי אותה, אבל אם היא מרגישה שאני העלבתי אותה – אז צריך לשנות גישה! כי כנראה, אם היא אומרת ככה – אפי' שאני לא מרגיש, בדיבורים שלי או במעשים שלי, שאני מעליב, אבל אם היא אומרת שכן, סימן שזה מה שהיא מרגישה, אז צריכים לשנות גישה.

אותו דבר גם בחינוך, כמו שאמרתי, גם כשמתעסקים עם ילדים, כשבן אדם רואה, שהגישה שלו לא עוזר, אז מה יעזור, שהוא מתלונן ש"אני אמרתי עשרים פעם"? מה זה יעזור? – אתה מביע את התיסכול שלך – בסדר! אבל אם אתה רוצה שיהי' שינוי – יש ביטוי באנגלית – יש חשיבה בתוך המסגרת, ויש מה שנקרא חשיבה מחוץ למסגרת. יותר יצירתית. לצאת מהגבולות שלך. קוראים את זה באנגלית – OUT OF THE BOX. "תחשוב מחוץ למסגרת". אותו דבר גם כן בעניינים כאלו. כשבן אדם רואה, שהגישה מסויימת לא עובד – אז במקום להשאר בתוך הגישה ולהיות מתוסכל, ולהביע את זה – צריכים להיות יצירתיים, צריכים לשנות את הגישה. ככה זה גם כן אצל בעל ואישה.

אחד מהדברים הוא – כשבן אדם רואה, שמה שהוא עושה – לא עושה פרי, או מה שהוא אומר – לא עושה פרי, או כמו … אמר את הדוגמה, שהאישה מרגישה – שמה מה שאתה אמרת, או מה שאתה עשית, או מה שאתה אומר – שזה גורם לה הרגשה לא טובה, אז במקום שאתה תלחם אתה, פעם אחר פעם, שלא התכוונת, ולא זה, ולא זה, ואת מפרשת שאני לא בסדר, וכו' – אם אתה שומע יותר מפעם אחד, שמשהו מסויים מפריע לה, במקום להתחיל לשכנע אותה ש"לא לזה התכוונת" – יותר טוב לשנות קצת את הגישה, וזה הרבה יותר יכול לעזור מכל דבר אחר. זה דבר שני.