אחד מהדברים המיוחדים של נר ב’ של חנוכה – בעצם זה המשך של י"ט כסלו.כי אנחנו יודעים שאדמו"ר הזקן חזר בנר ב’ דחנוכה לליאוזנה. הוא השתחרר בי"ט כסלו, אבל הוא הגיע בחזרה לליאזנה בנר ב’ דחנוכה. לכן, החיבור בין י"ט כסלו לחנוכה – זה לא רק שהם בסמיכות, אלא – הסיום של העניין, שאדמו"ר הזקן חזר לליאזנה – זה הי’ בנר ב’ דחנוכה.

Download

הרבי מביא בכמה מקומות את הדימיון שיש בין י"ט כסלו לחנוכה.

בזמן של חנוכה טמאו את כל השמנים שבהיכל, אבל הפך שמן טהור שהי’ חתום בחותמו של כהן גדול – זה מה שנשאר, ומהפך השמן הזה הי’ הנס של חנוכה, ואז יש את העניין של הדלקת נרות על פתח ביתו מבחוץ, ואומר הרבי – אותו דבר לגבי י"ט כסלו. י"ט כסלו – יש עניין של קטרוג על שמן של התורה – שזה עניין דרזין דאורייתא, ובסופו של דבר, החידוש של י"ט כסלו – שכשהתבטל הקטרוג- אז התחיל עיקר עניין של יפוצו מעינותיך חוצה, שזה עניין של על פתח ביתו במחוץ. כמו שאור של חנוכה מאיר בחוץ, כך האור של חסידות – צ"ל יפוצו מעינותיך חוצה. וכמו שכתוב שאור של חנוכה זה אור של שמונה ימים, למעלה מהטבע, כך אור החסידות – זה ג"כ האור שלמעלה מהעולם, שנמשך בתוך העולם, כדי להביא לידי ביאת המשיח. עד"ז ג"כ האור של חנוכה – הוא נמשך בתוך העולם. שמונה ימים של חנוכה – זה איך שהאור נמשך בתוך העולם.

זה – באופן כללי, איך שהרבי מחבר אותם ביחד. אבל בפשטות – שאדמו"ר הזקן חזר לליאזנה בנר ב’ דחנוכה. הגמר והסיום של השיחרור של אדמו"ר הזקן הי’ בנר ב’ דחנוכה.

על י"ט כסלו אנחנו יודעים שהרבי רש"ב כתב את המכתב המפורסם שזה ראש השנה של חסידות. אבל בתוך המכתב הזה הוא כתב עוד כמה קטעים. א’ מהדברים שהוא כתב, שזה "יום שפדה בשלום את נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו". והרבי – על העניין הזה של "אור וחיות נפשנו ניתן לנו" – הרבי דייק בזה. מה זה הלשון "אור וחיות נפשנו". מה הבדל בין האור לבין עניין של חיות.

והרבי הסביר בא’ השיחות – זה נמצא בלקו"ש בהוספות – חלק ב’, י"ט כסלו. הרבי מסביר שמה, שאור הזה עניין של מקיף. חיות – זה עניין של פנימי. אור – זה עניין כללי, עניין מקיפי יותר. עד"מ – יש לך חדר, והאור מאיר בתוך החדר. האור רק מגלה מה שיש, אבל לא משנה את המקום.

עד"ז אור השמש – כשהוא מאיר – הוא מאיר. אבל הוא יכול להאיר גם בארמון המלך, וגם במקום אשפה. זה לא משנה בשביל האור. זה לא משפיע על האור.

חיות – זה יותר פנימי. חיות הנפש בתוך הגוף – זה מחי’ה את הגוף, שהגוף חי. אפשר להגיד, שעניין הגילוי של חסידות – זה אור וחיות הנפש – הפי’ שיש את העניין הכללי, הכוונה כללית שהחסידות נותן לנו בכל עניין של עבודת ה’, ויש את הנקודה של חיות – שזה הכוונה פרטית שיש בכל מצוה ומצוה. והרבי עוד ממשיך בהשיחה, עד כמה שזה חשוב, במילים אחרות – אומר הרבי – שהחסידות – זה מה שנותן חיות בעבודת ה’. חיות כללי, חיות פרטי- אבל הוא נותן חיות בעבודת ה’.

והעניין הזה של חיות בעבודת ה’ – זה עניין חשוב ביותר, כי איפה שבן אדם חי – בעצם שם הוא מונח. שאם בן אדם מקיים תורה ומצוות רק בקב"ע, בעשי’ה בפועל, אבל הרגש שלו, התענוג שלו, ההבנה שלו לא מונח בזה. והבן אדם – סוף סוף – יש לו גם כן תענוג, יש לו רגש, ויש לו שכל. השאלה – איפה זה מונח. אם זה לא מונח בעניינים של תורה ומצות, אז השאלה איפה זה כן מונח. כי זה חייב להיות מונח במשהו. אם חסר לו חיות – אז הוא עושה רק כדי לצאת ידי חובה ולא יותר.  ב’, מכיון שיש לבן אדם שכל ורגש ותענוג, ואם אין לו חיות בתומ"צ, אז החיות צ"ל במקום אחר. אם יש לו חיות במקום אחר – אז לאט לאט זה מושך אותו, איפה שהחיות שלו נמשך – שמה הוא הולך. במקום שבן אדם מתענג – הוא שמה נמצא.

לכן, אומר הרבי, הנקודה הזו, שחסידות נותן חיות בעבודת ה’ – הוא נוגע לאדם בכל העניין של לימוד התורה וקיום המצות, גם מבחינה זו, אם הוא מהדר בזה, וגם – אם הוא לא חי בתומ"צ – אז הוא יחי’ במשהו אחר, וזה ימשוך אותו.

זה – איך שהרבי מסביר את העניין.

אני זוכר, כשלמדתי בברינוא, בישיבה, למדנו חסידות אצל ר’ ניסן. ולמדנו רנ"ט, אני זוכר ג"כ שבשבת למדנו קונטרס עבודה, משהו כמו שלוש רביעי שעה – שעה לפני מנחה. והיו שני אירועים תוך כדי השיעור, שהשאירו עלי רושם, שאני זוכר  אותם.

כשלמדנו את המאמר ברנ"ט, אני חושב שזה "שובה ישראל", שמה הרבי רש"ב מדבר בעניין של יראת העונש. שיש ביראת ה’ דרגות. הוא אומר שזה הדרגא "אינה טוב דקדושה כלל". הוא אומר שזה "טוב של קליפת נוגה". בגלל שיראת עונש זה לגרמי’ה. בן אדם חושב לעצמו ודואג לעצמו. כל המוטיבצי’ה שלו – הוא עובד לעצמו. הוא מפחד שיקבל עונש.

מצד א’ אני זוכר, כשלמדנו את זה – דבר א’ שתפס אותי – אמרתי – הו! יש קהל גדול בציבור  החרדי, שזה כל החיים שלהם – היראת העונש הזה. אתה יכול להכנס ואתה תראה  שלטים שאם אתה מדבר בתפילה – כמה ייסורים אתה עובר, ואם אתה עונה אמן יהא שמי’ רבא – כמה מצוות יש לך, וצוברים לך, וסופרים לך…

אז כשאתה לומד מאמר, שכל העניין של יראת עונש – אינו טוב של קדושה כלל, כדי להנצל מהרע – אפשר להשתמש בזה. אבל לקרוא לזה רמה בעבודת ה’ – זה בודאי לא "מחלקת העסקים"…

אבל ר’ ניסן, כשהוא קרא את זה – באמצע הוא פרץ בבכי, שיראת העונש אינה טובה דקדושה כלל, רק כדי להנצל מהרע – הוא פרץ בבכי, ולא הי’ מסוגל להמשיך את השיעור. אנחנו יושבים בחדר – היינו בערך 16 חבר’ה בשיעור – והוא בוכה ובוכה, מסתמא עבר משהו כמו 5 דקות. ואני חושב לעצמי – ר’ ניסן בוכה על שיראת העונש אינה טוב דקדושה כלל, רק טוב דקליפת נוגה, כדי להנצל מהרע – ואני בראש שלי – אני אמרתי לעצמי –

- יש את הסיפור הידוע – עם הבן אדם שחזר בתשובה, הבחור שחזר בתשובה, אז האמא שלו באה אל הרב, אומרת, הבן שלי השתגע. אומרים לה – מה קרה? – הוא קם בשש בבוקר…. אני ג"כ קם בשש בבקר. הוא שם תפילין… אני גם שם תפילין. הוא עומד על יד הקיר ומתפלל… גם אני מתפלל. אז האימא אומרת לרב: כבוד הרב, זה הפרנסה שלך, אבל הוא באמת מתכוון ברצינות!

- יושבים מול יהודי, שלומד איזה מאמר חסידות, שכתוב שמה שיראת עונש אינה טוב דקדושה כלל, רק טוב דקליפת נוגה, רק כדי להנצל מן הרע – והבן אדם בוכה! – הבנתי שהוא מתכוון ברצינות! זה לא איזה שהוא רעיון יפה ומעניין, הוא לקח את זה ללב. זה חלק מהחיים שלו. זה לא סתם הוא למד – איך שיכולים ללמוד שיחה – איזה רעיון יפה, שהרבי אמר היום פה, רעיון מעניין! והולכים קדימה.

זה הי’ פעם אחד. פעם שני’ה – אנחנו לומדים קונטרס עבודה, בשבת, זה הי’ בשבתות הקיץ, בשבתות ארוכות, ושמה, בהתחלת קונטרס עבודה מדובר על חוש הראי’ה, כוח הראי’ה, איך שזה ממש קשור לעצם הנפש, לכן זה פוגם בעצם הנפש, לכן זה פוגם בעצם הנפש, מה שמסתכלים איפה שלא צריכים להסתכל, ובאמצע, כשהוא מדבר על העניין הזה שכוח הראי’ה פוגם בעצם הנפש, כי זה כח של עצם הנפש, ואינה דומה שמיעה לראי’ה, ואין עד נעשה דיין – הוא מתחיל לבכות, הוא מתחיל לבכות עוד פעם שהוא לא יכול לעצור. אנחנו יושבים בחדר – הוא לא מסוגל להמשיך לדבר. ואנחנו יושבים בחדר – הוא לא מסוגל להמשיך לדבר.

ואני חושב לעצמי: ר’ ניסן מדבר על כוח הראי’ה שפוגם בעצם הנפש? מי שיודע – ר’ ניסן כשהי’ נוסע לפריז – בימים שאני זוכר, הוא כבר לא הי’ נוסע ברכבת. הי’ נוסע עם האוטו, מאחורה, עם הראש למטה, ואומר תניא בעל פה כל הנסיעה… והוא בוכה על חוש הראי’ה עד כדי כך שהוא לא מסוגל להמשיך את השיעור. אני לא זוכר את כל הביאורים, אבל אני זוכר שיושב מולי יהודי, שלוקח את זה ברצינות. יותר מזה – הוא חי עם זה! זה – חיים שלו.

זה – כשהרבי אומר "אור וחיות נפשנו ניתן לנו". יש לך חסידות. אבל השאלה היא – אם זה רק "געשמאק", משהו יפה, או שזה הופך להיות ממש חלק מהחיים שלך. שאתה חי עם זה.

אני חושב על זה הרבה פעמים, זה ברור, שזה לא בא בדרך ממילא, אין בדרך ממילא. כשאתה לומד איזה שיחה או איזה מאמר, או אתה קורא איזה מכתב – אתה יכול להתלהב מהרעיון, אבל השאלה היא – כמה זה הוכך חלק מהחיים שלנו. ולדעתי – אחד מהדרכים לזה – שאנחנו צריכים יותר לא רק ללמוד את זה – אלא לשבת על זה. לחשוב על זה. שזה ייכנס פנימה, להתבונן בזה.

א’ מהעניינים של דעת – זה העמקה. כשאתה חושב על דבר פעם, כמה פעמים, אתה מתחיל לראות את זה בצורה אחרת, אתה מתחיל לדייק בצורה אחרת, אתה מתחיל להרגיש את זה יותר. כמו שכתוב בחסידות, שדעת זה הכרה הרגשה. ככל שאתה מתעמק בזה ואתה חושב על זה – זה הופך להיות חלק מהמציאות שלך.

כשלומדים תניא – הרבה פעמים אתה רואה את הלשון "כשיתבונן". ואתה שואל את עצמך – כשהיינו צעירים – היינו שואלים – מה זה "כשיתבונן". מה אני צריך לעשות? לצערי לא הי’ לי הרבה משפיעים שקראו לי להגיד לי מה זה כשיתבונן. אבל במשך הזמן התחלתי לראות, ש"כשיתבונן" הזה קיים אצלנו, אבל בדברים אחרים, לאו דוקא באיזה פרק תניא או באיזה מאמר חסידות. אבל יש לנו את הדינמיקה הזה, את המציאות הזה של "כשיתבונן".

איפה יש את זה בחיים היום יומים שלנו? פשוט. כשמישהו פוגע לך, עשה לך עול, משהו באמת לא בסדר. אז אתה חושב על זה פעם אחד, אתה חושב על זה עוד פעם. אם יש לך חבר טוב – אז אתה אומר לו – אתה יודע מה הוא עשה לי. אתה חוזר הביתה – אתה יכול לספר את זה לאשתך. וככל שאתה יותר מדבר על זה וחושב על זה ומדבר על זה – הרגש מתחיל לעבוד.  כי אתה מתבונן. אתה "אוכל" את זה ו"מבשל" את זה כמה פעמים. כי זה פגע משהו בפנים. אז אתה חושב על זה וחושב על זה. זה נכנס עמוק!

פעם הרב קוק מרחובות אמר לנו – למה כשאתה פוגע במישהו – הוא זוכר את זה לעולם ועד.  כשאתה נותן לו כבוד – הוא לא זוכר את זה. אבל כשפגעת בו – הוא יזכור את זה תמיד. התשובה היא פשוטה: כשאתה נותן לו כבוד – למה שהוא יזכור? – זה מגיע לו! אבל כשפגעת בו – אוהה! זה משהו אחר.

אתה רואה את זה במוחש, שבן אדם חושב, אתה רואה את זה גם כן – דברים שנוגעים בנפש, מישהו מתעסק בעסקנות, ויש איזה עניין שנוגע – הוא יחשוב ויחשוב ויחושב על זה וימציא סברות, וכמו שכתוב ביום יום, על הנשים, חלושי דעת, שהם יכולים להמציא סברות עמוקות, שאפילו גדולי תנאים ואמוראים לא מגיעים לזה, בגלל שזה נוגע בנפש. הדברים שפוגעים בך, שנוגעים לך – שמה מתעורר כוח ההתבוננות. אבל פתאום כשאתה לומד בתניא "כשיתבונן בגדלות הא-ל" – מה זה בדיוק? שמה אנחנו שואלים – מה זה בדיוק? כי זה רחוק. זה לא בפנים. אז בעצם קיים דבר כזה. אבל צריך לדעת איך להשתמש בזה. למשל הבן אדם לומד איזה שיחה מהרבי. יכול ללמוד את השיחה פעם אחד וגמרנו. אבל הוא יכול לקחת את השיחה הזו, ולהתפלל עם השיחה הזו. חושב על זה כשהוא הולך, חוזר על זה עוד פעם, כמה פעמים במשך השבוע, מסתכל על זה מכל כיוון, חושב על זה. אם הוא חושב על זה כמה פעמים – זה מאיר בצורה אחרת. זה מתחיל להיות התבוננות. זה מתחיל להיות יותר בפנים, יותר ב"קישקעס", במעיים.  אתה מתחיל לחיות עם זה. אתה לא רק למדת את זה פעם אחד וקדימה.  אתה חשבת על זה עוד פעם, ואתה ישבת – אפילו לפני התפילה, ואתה חושב על השיחה הזו, ואתה אומר את זה עוד פעם – בראש. אתה הולך ברחוב – ואתה חושב על זה – הרעיון שהרבי כתב שמה. ולאט לאט, שכאתה עושה את זה כמה פעמים – זה הופך חלק מהחיים.

אני סיפרתי את הסיפור עם הסבא של אשתי, ר. אברהם זלצמן, הי’ בן שמונים פלוס, הוא הי’ בנחלה, התמימים של ליובאוויטש, הי’ משגיח בכולל שמה, עד שהגיע ר’ מענדל ווכטר. הוא נפל – ושבר את הירך שלו. והוא שכב בבית רפואה בקפלן. והרופאים אמרו לנו שהוא חייב לקום כל כמה שעות. אז עשינו רוטצי’ה במשך 24 שעות– כל אחד מהמשפחה תפס כמה שעות. ואני הייתי פעם אחד בלילה אתו. באמצע הלילה – אני מוריד אותו מהמיטה, והוא בכאבים נוראים מהשבר שיש לו. ובדרך שאנחנו הולכים – אני שומע שהוא אומר משהו. חשבתי שהוא מדבר אתי – והתכופפתי כדי לשמוע. מה אני שומע? – איי איי איי – ה"להשכילך בינה" – לא הולך בקלות…

כשאני שמעתי את זה – אמרתי לעצמי – בן אדם באמצע הלילה – 3 לפנות בוקר – מה מונח לו בראש? – להשכילך בינה, שזה לא הולך בקלות! אי אפשר בשלוש לפנות בוקר מתוך כאבים לדבר על להשכילך בינה לעצמך, אם זה לא חלק מהחיים שלך. כמו שאי אפשר לבכות אם זה לא חלק מהחיים שלך.

אבל איך מכניסים, שזה יהי’ חלק מהחיים? זה ברור שזה דורש מאתנו, זה חלק מהעבודה שלנו כחסידים – שצריכים לקחת דברים ולהפנים אותם! לעבוד על זה. לא סתם לקרוא. לחשוב, להתבונן בזה קצת. עוד פעם, "לבשל" את זה. כי ככל שאנחנו יותר "מבשלים" את זה בעצמנו – זה נדבק, וזה הופך להיות חלק מהמציאות. זה ברור. והחסידים האלו – הם ידעו את זה. כי הם חיו בעניין. הם לקחו את זה ברצינות, והם הבינו, שזה באמת "אור וחיות נפשנו". אבל אם רוצים שזה באמת ישפיע עלינו – זה חייב להיות בצורה כזו – חלק מהחיים.

כשהרבי רש"ב אומר "אור וחיות נפשנו ניתן לנו" – אז קודם כל אנחנו צריכים להגיד "אשרינו מה טוב חלקנו", שבאמת יש לנו את זה.  שהקב"ה נתן לנו – אנחנו לא קולטים את זה, אבל רואים את זה במוחש – אתה מסתובב בין יהודים אחרים שומרי תורה ומצות, ואתה רואה איך שאנחנו מסתכלים על החיים, ואיזה רמה חסידות נותנת לנו, ואיך זה מרומם אותנו – אז באמת אשרינו מה טוב חלקנו. זה אותו "מטוס", אבל יש "מחלקה רגילה" ואנחנו קיבלנו שידרוג, ואנחנו נמצאים ב"עסקים", ב"מחלקה ראשונה", יש לנו הסתכלות אחרת על החיים, בכלל. רק מה? אם אנחנו רוצים שזה יהי’ חלק מהחיים שלנו – אנחנו צריכים יותר ויותר להתבונן בזה, ולחשוב על זה – שזה יהי’ כל החיים שלנו.

הרבי אמר פעם – בחורים שחיים בחסידות – הם היו כ"כ חיים בחסידות – אז כשהם למדו מאמר על "וחיות רצוא ושוב" – והם נכנסו לרכבת תחתית – ורואים שהרכבת מגיעה – אה, אה- והחיות רצוא ושוב! – הוא רואה "החיות רצוא ושוב" מהSUBWAY  שהולך הלוך וחזור. כי הוא מונח ב"החיות רצוא ושוב" – אז יש לו עיניים אחרות על הדברים. מופשט מעולם הזה. ברוך השם, שיש כזה תקופה בחיים, שיכול להיות מופשט מעולם הזה.

להפנים את העניינים. כשיש את זה – אז ההסתכלות על החיים היא לגמרי אחרת. וגם כן החיים הם לגמרי אחרת.  מע לעבט א העכערע לעבן. חיים קצת יותר טפח מעל הקרקע. כי עולם הזה – עולם מל’ העלם. אל תצפה שעולם הזה יתן לך חיזוק ביראת שמים…

הייתי מאד מאד לחוץ, ולכן עשיתי את זה… זה נקרא שאתה נותן תירוץ, היית משהו לא בסדר… מה שכן – אני אומר את זה במפורש – זה לא כל כך קל בשביל האנשים… אם אתה חושב שאתה צודק – מותר לך להסביר את עצמך. אבל אם אתה רואה שאתה טעית – הכי טוב – אז הכי טוב – זה להגיד את הסליחה.

סבא רבא שלי – הי’ לו כלל – כשהתחתן – הוא אמר לאשתו – אסור לנו ללכת לישון – כשאין את הבקשת סליחה ממישהו שכועס או מישהו שנפגע. יש בזה הרבה חכמה. אם אתה הולך לישון ברוגז – אז הברוגז נמשך. חסידים היו אומרים, שהמחשבה אחרונה שהאדם חושב – על זה אתה ישן. איך אנחנו יודעים את זה? כי בבוקר, כשאתה קם, הרבה פעמים אתה חושב… למה אני חושב על זה? – כי בלילה, לפני שהלכתי לישון… ואתה ישן על המחשבה הזו כל הלילה. ה"ברוגז" הזה – אם אתה ישן על ה"ברוגז" – הברוגז הזה נשאר כל הלילה. זה לא בריא. נו – זה יותר קל להגיד את זה מאשר לעשות את זה… עצה טובה קא משמע לן.

Download

 אבל זה – אם אתה מהפוגעים. אתה פוגע. אם אתה מהנפגעים – קודם כל אני רוצה להגיד – אתה יכול להגיד, שנפגעת, אבל ככל שאתה תגיד את זה יותר בצורה יותר רכה, יש יותר סיכוי שהשני יוכל לשקול את מה שאמרת יותר בשיקול דעת, בלי לערב את הרגשות. כי ברגע שאתה מביע את הטענה שלך בכעס, בתקיפות – השני לא שומע כ"כ את התוכן, כי אם את הרגש שלך. ואז השני נכנס להתגוננות, כי מתקיפים אותו. כשאתה אומר את זה ב"אמירה רכה" – יש יותר סיכוי שהדברים שלך יתקבלו.

עוד יותר. תמיד צריכים לתת לבן אדם לתרץ את עצמו ולהגיד מה קרה. מותר לך להגיד שאתה נפגעת. אבל אם אתה מתחיל מיד מתוך כעס, ומתוך רגש חזק ותקיפות – אתה לא נותן לבן אדם בכלל לתרץ את עצמו. הבן אדם מרגיש כאילו שאין שום דיון לכף זכות, אתה כבר חרצת את הדין ופסקת! אם אתה אומר רק את שאתה הרגשת ונפגעת – אז אולי הבן אדם יתן לך הסבר, הבת זוג תתן  לך הסבר,  מה שקרה, ואתה תראה שזה לא בדיוק כמו שאתה חשבת. הכלל הזה "הוי דן את כל האדם לכף זכות" – זה לא רק לגבי מי שהוא זר ממך, זה גם בתוך הבית. אני אמרתי לכם פעם את המכתב של הרבי שהרבי כותב למישהי שבעלה הי’ מנהל מוסד, והיא מתלוננת שבעלה כשחוזר מעבודה – אז על כל דבר קטן הוא מאבד שליטה. הרבי אומר, שבאמת זה לא בסדר, וקשה לחיות עם דבר כזה, וצריכים לטפל בזה וכו’. אבל הרבי אומר – רציתי רק להגיד משהו. אם את לוקחת בחשבון, איזה מוסד גדול בעלך מנהל, עם מאות מאות תלמידים, עם עובדים. אז במשך היום יש לו כ"כ הרבה לחץ, שכשהוא חוזר הביתה – העצבים שלו כבר מאד חלשים. זה שהוא מתפרץ  זה לא אישי עליך, בגללך. זה פשוט משום שאין לו את הכוחות, הוא כבר עיף, אבל זה לא משהו אישי. והרבי מנסה להסביר לה, לקחת את זה בפרופורציות הנכונות. מצד א’ הרבי דן אותו לכף זכות. הוא לא מצדיק את העניין, ואומר שבאמת צריכים לטפל בזה, כי קשה מאד לבן אדם לחיות עם מישהו שעל כל דבר קטן יש התפרצויות, והרבי ג"כ מסכים שזה דבר בלתי נסבל. אבל מצד שני הרבי ג"כ עוזר לה בחשביה שלה, לדון אותו לכף זכות, כדי שהיא תתפוס את העניין בפרופורצי’ה הנכונה. זה חלק מהעניין "הוי דן את כל האדם לכף זכות".

למה הרבי אומר את זה? כי כל הזמן שהיא חשבה, שזה ענין אישי – אז הפגיעה הי’ הרבה יותר קשה בשבילה. אבל ברגע שהרבי עזור לה לקחת את זה בפרופורציות הנכונות, לשים את זה במסגרת הנכונה – שזה פשוט הוא מאד עייף –אז זה כבר פחות אישי, פחות פגיעה, וזה נותן לה יותר הכוחות להתמודד עם המצב.

אנחנו צריכים ג"כ לעשות אותו תרגיל לעצמנו.

Download

"צריכים מסירות נפש בשביל חינוך עצמי"

יש מאמר, שהרבי אמר לפני שלושים שנה, "וקיבל היהודים" תשל"ח. הרבי אמר את המאמר הזה בהתוועדות של פורים קטן, לפני שיצאנו לשליחות. א’ מהדברים שהרבי אמר בהמאמר הי’ – "שמן זית זך כתית למאור". "כתית למאור" – כשבן אדם מרגיש "כתית" – אז הוא מגיע למאור. כשבן אדם מרגיש, שכל מה שהוא עשה עד עכשו זה כלום ביחס לכוחות שניתנו לו – אז ע"י ההרגשה זו של כתית הוא מגיע למאור, הוא מגיע לעצמות ומהות ממש. והרבי אמר, שא’ מהדברים ש"הכתית למאור" פועל, הוא, שבן אדם יודע, שהוא צריך לחנך את עצמו. 

איזה הוא חכם – הלומד מכל אדם. שאפי’ שהוא פעל ועשה כל מיני דברים, הוא צריך לדעת כל הזמן, שהוא צריך לחנך את עצמו. כמו שבפורים לומדים, שצריכים מסירות נפש בשביל חינוך, זה מה שמרדכי היהודי עשה, כך צריכים מסירות נפש בשביל חינוך עצמי גם כן. חינוך עצמי זה אומר א’ פשוט שיהי’ לכל אחד ואחד קביעות בחסידות, בנגלה, חית"ת, רמב"ם, כל הדברים. זה חינוך עצמי. ולא רק זה. כשהוא שומע משהו, איזה "ווארט" מחסיד אחר – הוא מפנים. "איזהו חכם – הלומד מכל אדם". וכמו שהבעל שם טוב אומר, אומר הרבי במאמר, שמכל דבר שיהודי שומע או רואה, הוא לומד הוראה באלוקות.

צריכים מסירות נפש לחינוך עצמי. זה דבר ראשון. יש בעי’ה בחינוך עצמי, פעם אמרתי את ה"ווארט" הזה, שהובא בשם מהר"ל מפראג. כתוב במשנה, עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות. שואל המהר"ל, מה קשר בין "הוי דן את כל האדם לכף זכות" ל"עשה לך רב וקנה לך חבר"? מילא, מה שכתוב, "עשה לך רב והסתלק מן הספק" – מבינים את הקשר. כשיש לבן אדם רב, אז הוא עוזר לו להסתלק מן הספק. מה קשר בין "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות"? אומר המהר"ל מפראג, הקשר הוא, שאין שלימות בעולם הזה, להרב יש מעלות וחסרונות, לחבר שלו יש מעלות וחסרונות. אדם עלול להתקרב לרב שלו, או לחבר שלו, ואז הוא רואה, שיש לו חסרונות – אז הוא יכול לחשוב, שאין לו מה לקבל ממנו – הרי יש לו חסרונות.

על זה אומרים – הוי דן את כל האדם לכף זכות. אפילו כשאתה רואה, שיש לו חסרונות – אל תפסיד את המעלה של "עשה לך רב וקנה לך חבר". מה אתה רוצה? אתה מושלם?! גם אתה חסר שלימות! אתה שומע מבן אדם משהו שזה נכון – אז מה אתה מבלבל את המוח – "תשמע, אבל תראה איך שהוא מדבר, איך שהוא מתנהג…" – היצר הרע מתחיל להתלבש בכל מיני טעמים, כדי לא לקבל מה שהוא אמר בגלל שיש לו חסרונות. אז הרבי אומר – "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות".

אף אחד לא מושלם עד שיבוא משיח. הוא אמר משהו שזה נכון? אומר הרבי, שצריכים מסירות נפש בשביל חינוך עצמי.

א’ הבעיות שיש – חבר’ה לומדים. כשבן אדם מתחיל להתקרב – הוא מרגיש שעדיין חסר לו. אבל במשך הזמן – "ער ווערט א גאנצע מציאות פאר זיך". הוא נהי’ מציאות. ואז – "זה? – זה יש לו כזה בעי’ה, וזה – יש לו כזה בעי’ה, וזה – יש לו כזה בעי’ה…" העיקר – הוא מנטרל כל סוג השפעה, כל סוג של קבלה, בגלל שלזה יש חסרון כזה, ולזה יש לו חסרון כזה… "עשה לך רב וקנה לך חבר", "איזהו חכם – הלומד מכל אדם", אומר הרבי במאמר "וקיבל היהודים" תשלח, צריכים מסירות נפש בשביל חינוך עצמי.

אם אתה רוצה להתמסר אחר כך לחינוך ילדים, תשב"ר, כל הדברים – קודם כל – המסירות נפש לחינוך עצמי.

יושבים בהתוועדות חסידית. אומרים שא’ המעלות שבן אדם גר בתוך קהילה של חסידים – עץ שגודל לבד, הוא יכול לגדול עקום. כי אין עץ אחר, שיכול ליישר אותו. אבל עץ שגדל ביער, כל עץ מיישר את השני. יושבים בקהילה, שומעים ווארט פה, שומעים ווארט שם – זה אומר איזה ווארט, זה אומר איזה ווארט… איזהו חכם – הלומד מכל אדם. אל תדביק את האדם עם "תוית" – "אותו אני לא יכול לקבל!" למה? "הרי הוא משיחיסט, סתם משוגע!" בגלל שיש לו עניין שאתה לא מסכים אתו, אתה לא יכול לשמוע דברים אחרים ממנו? אותו דבר הפוך!

אפילו שיש חסרונות – הוי דן את כל האדם לכף זכות. איזהו חכם – הלומד מכל אדם! מכל אדם! לא רק מזה ומזה! לא רק להיות "חסידה" ש"עושה חסד עם חברותי’ה"! אתה יכול לשים "תויות" על כל אדם. ובזה אתה יכול לגמור כל אפשרות של השפעה. מזה אני לא אקבל, ומזה אני לא אקבל…

אני פעם באתי לבית של אחי – זה הי’ בשבועות, באתי מאוחר. יום ראשון של החג. הוא שואל אותי: מה קרה? אז אני אומר לו – אני אגיד לך את האמת – באתי ל770 בבוקר להתפלל. מישהוא בא אלי ואומר לי – איך אתה מתפלל בכזה סידור? שווא נע, שווא נח… אז אני שמתי את זה בצד. לקחתי סידור אחר. אז הוא אומר לי – איך אתה מסתכל בכזה סידור? זה בובמע ("פצצה")! אתה מחזיק בומבע! לקחתי סידור שלישי. אז אמרו לי – מה אתה – לא יודע שהרבי לא מתפלל ב"תהילת ה’", רק ב"תורה אור"? אז התחלתי לחפש את "תורה אור". לא מצאתי. אתה יודע מה? בסוף אני מצאתי איזה סידור בנוסח אשכנז. והתפללתי. לכן באתי מאוחר!

… עד כדי כך המצב? רבונו של עולם, חברה! זה המצב אמיתי? ס’איז געבלופטע געשעפטן! זה כמו שרב מענדל אמר לי – לא רב מענדל אמר את זה, שלוימקע אמר את זה – רב מענדל לא דיבר אתי ישיר – על זה. שלוימקע אמר לי שהוא שאל את רב מענדל אחרי ג’ תמוז, מה הולך פה? ורב מענדל אמר לו – "אלו ואלו משקרים"…

… הרבי אומר, שצריכים מסירות נפש בשביל חינוך עצמי. אחר כך הרבי אומר, שצריכים מסירות נפש גם כן בשביל החינוך של הילדים שלנו, ילדי תשב"ר. הרבי מדבר גם, שצריכים לחזק את כל החינוך של ילדי תשב"ר, אבל גם כן החינוך של הבתים. שיהי’ זמן לילדים, שיתעסקו אתם, ילד שצריך עזרה, שאנחנו ניתן את זה, שאנחנו נתמסר לילדים שלנו. הרבי פעם אמר בשיחה, זה שרבי רש"ב אמר, "כשם שיש מצות תפילין, כן יש מצוה לחשוב חצי שעה כל יום על החינוך של הילדים", אז הרבי פעם שאל את השאלה, "למה דוקא אומרים מצות תפילין"? אני יכול להגיד "כשם שיש מצות תפילה", "כשם שיש מצות קריאת שמע", אז למה דוקא הוא בחר במצות תפילין? אז הרבי אומר, בגלל שהתפילין זה עניין של שיעבוד הלב והמוח. אותו דבר לגבי הילדים שלנו. צריכים שיעבוד הלב והמוח. צריכים לתת זמן. אתה עסוק? אבל, אתה צריך לתת זמן. זה החינוך של הילדים. עם כל העיסוקים שיש לנו, אנחנו צריכים לתת זמן. כי החינוך של תשב"ר – זה "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם".

חבר’ה, אחד העניינים שהילדים צריכים לראות, שהאבא הוא חסיד. שהוא קם מוקדם, יש לו שיעור בחסידות, הוא הולך להתפלל כמו בן אדם, הולך למקוה כל יום, מתפלל בציבור, הילד צריך לראות, שאצלנו זה ברצינות, שאנחנו לא משחקים. אנחנו צריכים לבד להיות רצינים, ואז הילדים גם כן יהיו רצינים. איי, הילד לא יכול לפתור את עצמו, בגלל שלא רואה את זה אצל אבא, אבל אנחנו צריכים להיות רצינים. צריכים להיות חסידים בריאים. חינוך עצמי, צריכים את המסירות, צריכים להתמסר גם לחינוך עצמי, וגם לחינוך של הילדים.

יש קשיים, יש בעיות? אני לא אומר, יש אנשים שיש להם בעיות בפרנסה, יש אנשים שיש להם בעיות בנחת מן הילדים, כל אחד ואחד יש לו כל מיני "פעקלאך". וזה נכון, שיש אנשים, שיש להם "פעקלאך" יותר גדולים, מה"פעקלאך" של השני. זה נכון. יש את האמרי חז"ל, שאנחנו אומרים, "אין הקב"ה מבקש אלא לפי כוחו של אדם". למה עשה הוי’ ככה – אני לא יודע גם כן. למה הוא נותן לאנשים כאלה נסיונות – אני לא יודע. אבל אסור לנו לפתור את עצמנו בגלל זה, אנחנו צריכים להתמסר לחינוך עצמי, צריכים לקום בבוקר, צריכים ללמוד חסידות קצת לפני התפילה – מ’דארף זיין ערנסט, צריכים להיות חסידים.
כי – מי אנחנו? מסתובבים פה ברחובות כל מיני יהודים חרדים, כל מיני יהודים שומרי תורה ומצות. מה ה"ונפלינו"? ה"נפלינו" – שאנחנו לומדים חסידות, אנחנו לומדים את הפרשת השבוע חסידית, לומדים שיחות של הרבי, מבצעים את מה שהרבי מבקש מאתנו – זה ה"נפלינו". אם אין לנו את זה – אז כמו שהרבי אומר בה"יום יום", שכשדורכים על הרצפה ואתה לא חושב חסידות – אז האבן אומר – מה אתה טוב ממני, שאתה דורך עלי? אותו דבר כאן. מה אתה מסתובב שאתה מסתכל על היהודים האחרים שהם לא חבדניקים, במה מתבטא ה"חבדיות" שלך? במה מתבטא ה"חסידות" שלך? צריכים פשוט ללמוד חסידות ולבצע את מה שהרבי רוצה. חיתת, רמב"ם, שיעור חסידות לפני התפילה. דארף פשוט זיין ערנסט, צריכים להיות רציניים. זה – מסירות נפש לחינוך. כמו שהי’ לילדים מסירות נפש, כמו שהי’ למרדכי מסירות נפש – כך צריכים גם אצלנו שיהי’ מסירות נפש. מסירות נפש – זה פשוט להיות מסור.
יותר נעים לישון במיטה? נכון. אבל צריכים לקום, צריכים ללמוד, הילדים צריכים לראות אותנו ככה. הם מרגישים האם אנחנו רציניים. כשאנחנו נהי’ רציניים, כשאנחנו – איך אומרים? – "הקורא מגילה למפרע – לא יצא" – צריכים לקחת את המסרים של המגילה, וליישם את זה בחיי יום יום.

אני אומר במפורש – זה שיש בלגן היום? יש בלגן. אבל חבר’ה, כל דבר בפרופורצי’ה.

אני סיפרתי את זה הרבה פעמים. אני באמת חושב על זה הרבה פעמים. גם רב מענדל אמר לי את זה, גם שמואל דוד רייטשיק אמר לי את זה, מה שכתוב באגרת הקודש, צריכים לחשוב מחשבה טובה על הזולת, לא לחשוב מחשבה שלילית. הרבי מביא בשיחה, כתוב על מרדכי היהודי, שהוא הי’ "איש ימיני". מה זה "איש ימיני"? שמסתכל על כל יהודי בעין ימין.

הי’ לי סיפור לפני כמה שנים -סיפרתי את זה בכמה הזדמנויות – הייתי בדרום אפריקה בג’ תמוז, הגעתי לאומשלנגע, זה מקום ליד דורבן, הים ההודי, INDIAN OCEAN, בית חב"ד הי’ שמה שלושים מטר מהחוף. כשאמרתי את המשנה "כיון שעבר עלי’ה הגל – טהורה" – אני שמעתי את הגלים. הי’ התוועדות ג’ תמוז, ישבו שמה שלושים – ארבעים איש. אני דיברתי על הרבי – סיפורים, והכל. ישב שמה בשורה ראשונה יהודי, שכל הלילה שסיפרתי סיפורים על הרבי, הוא יושב מולי והוא מחייך חיוך ציני. כל הלילה. אז אני אומר לעצמי – אתה רוצה להיות ציני? למה אתה צריך לשבת מולי בשורה ראשונה?
שב בשורה אחרונה, תתלוצץ עלי משורה אחרונה. אתה יושב בשורה ראשונה ואתה מתלוצץ עלי? זה הפריע לי כל הזמן, אבל אני המשכתי לדבר, אפילו שזה הפריע לי. למחרת בבוקר, השליח של הרבי שמה עשה בשבילי מאמץ שיהי’ מנין לשחרית. כי זה עיר קייט. זה לא עיר שאנשים… הוא צלצל לאנשים שיבואו לעשות מנין. עשינו מנין משהו בשמונה-תשע בבוקר, נו – עושים מנין, היהודי הזה עם החיוך ציני הי’ ג"כ במניין הזה. נגמר תפילת שחרית, אז הוא בא אלי ואומר לי – יש לגם סיפור על מהרבי לספר לך. מאד התפלאתי. הוא יספר לי סיפור מהרבי? הוא הי’ ציני כל הלילה! התחיל לספר לי, שהוא בא מהעיר PORT ELIZABET, בדרום אפריקה. הי’ לו סיפור, שהוא תפס דלקת בעצב הפנים, וכל הפנים שלו התעוות. הוא שכב בבית רפואה, ולא ידעו מה לעשות. הרופאים הציעו לו לעשות ניתוח בפנים, ולשחרר את הדלקת, אבל יכולים להיות תופעות לואי, ולא ידעו מה לעשות. שליח של הרבי באותו עיר הגיע לבקר אותו, השליח אמר לו – תשאל את הרבי, אם יש לך לעשות ניתוח. מיד שאלו את הרבי בטלפון למזכירות, התשובה הגיעה מיד, תוך כמה שעות, הרבי אמר, שצריכים לעשות את הניתוח, ושיהי’ בעז"ה בהצלחה, אבל, אמר הרבי, ייתכן שיהי’ קצת השפעה. יישאר איזה רושם מהדלקת, אבל זה יהי’ משהו קטן מאד. אבל לעשות את הניתוח. עשו את הניתוח וזה הצליח. אז הוא אומר לי – הרושם שנשאר – אני לא יודע אם שמת לב, הוא אומר לי, יש לי כזה חיוך ציני על הפנים שלי – שזה בא מהעצב. הוא אומר לי – "אני לא יודע אם שמת לב – זה נהי’ לי כמו שאני מחייך כל הזמן, איזה ציניות כזאת. זה מה שנשאר לי מהניתוח שהרבי אמר לי לעשות. הוא אמר לי את זה, אז אני אמרתי לעצמי – רבונו של עולם! אני לילה שלם התרעמתי עליו – למה אתה יושב מולי עם כזה חיוך ציני, למה אתה לועג וצוחק על הרבי מול הפנים! – הוא לא לועג וצוחק מהרבי! החיוך הזה – זה הרבי אמר לו שזה מה שיהי’ לו, זה מה שנשאר לו מהדלקת שהי’ לו בעצב הפנים.

צריכים להסתכל בעין חיובי על יהודי. אני כל הלילה – הי’ לי קיטרוגים עליו! והוא לא אשם בכלל, אדרבא, הרבי אמר לו לעשות את הניתוח, ומזה יישאר אצלו איזה רושם קטן.

אותו דבר, חבר’ה, צריכים להיות "איש ימיני", להסתכל בעין ימיני על הכל, ללמד זכות על כל אחד ואחד, להסתכל בעין חיובי. תפסיקו לבלבל את המוח עם כל המלחמות, זה באבע מעשיות, זה כמו שאני שמעתי, ש"אלו ואלו משקרים", זה רק יצר הרע מתלבש בכל מיני עניינים, כדי לעשות מחלוקת…

אתה יודע מה? אני כבר אדבר כמו הזקנים. עברתי מספיק בחיים כבר. אני אומר לכם כמו שהייתי שומע מהרב מענדל – ס’איז אלץ באבע מעשייות. אהין, אהער – באבע מעשיות! זה יצר הרע, שהוא פשוט מתלבש באיצטלא ד"עיקרונות", באצטלא דקדושה, באצטלה ד"מלחמת מצוה", באצטלא ד"שיחות קודש", בכל מיני אצטלות, העיקר שיהי’ מחלוקת! באבע מעשיות! לא לכאן ולא לכאן! צריכים לדעת, אנחנו באותה סירה כולנו, הרבי נתן לנו שליחות, להכין את העולם ואת עצמנו למשיח, ללכת לעולם ולהגיד, שהוא עומד להגיע – זה העיקר. כל העניינים אלו – "מי בראש", זה כבר בגמרא מסופר, שירבעם בן נבט עם דוד המלך – מי בראש, דאס אלץ באבע מעשיות. נכון, יש הרבה אנשים, שיש להם פרנסה מזה, זה הצד ה"עסקי" מהעסק, יש חבר’ה שיש להם הרבה פרנסה מזה, יש מודעות, יש לכאן, יש לכאן – ס’אלץ באבע מעשיות.

אמרתי, ראיתי מהרבי ווארט, אני אחזור על זה עוד פעם: הי’ בחור, שהוא עבר מהישיבה ליטאית ללמוד בישיבת חב"ד. אחרי שהוא עבר לישיבת תומכי תמימים, הוא כתב לרבי, שהוא ראה הרבה חסרונות בישיבה איפה שהוא עבר – תומכי תמימים. כותב לרבי על החסרונות שהוא ראה בישיבה. הוא מתלבט, אולי לחזור לישיבה הליטאית שלו. אומר לו הרבי, שהיצה"ר נקרא "מלך זקן וכסיל". לא בגלל שהוא טיפש, הוא מפתה לטיפשות, אבל הוא אומן במלאכתו, הוא שועל, יודע לעבוד. מה הוא עושה? אתה באת לתומכי תמימים, כדי להתחזק. אז מה – הוא יבוא אליך ויגיד – מה אתה עובר לתומכי תמימים, תחזור לישיבה שלך? – אתה לא תשמע בקולו, כי אתה רוצה להתחזק ביראת שמים. אז מה הוא עושה? היצה"ר יודע כי אין שלימות בעולם הזה, אז הוא תופס את החסרונות אמיתיים, שיש בתומכי תמימים. כי אין שלימות בעולם הזה – תופס את החסרונות אמיתיים. הוא אומר לך – אתה עברת לתומכי תמימים, תראה את החסרון הזה והזה… זה אמת! זה חסרונות אמיתיים! מה המטרה? איך אפשר לדעת, מאיפה זה בא? הרבי אומר, צריכים לראות מה התוצאה הסופית. הוא רוצה להוציא אותך מתומכי תמימים. אז הוא מתלבש בטענות של צדק, צדק אמיתי, אבל המטרה שלו בסופו של דבר – להוציא אותך מתומכי תמימים. צריכים להסתכל מה התוצאה הסופית. אני ראיתי את המכתב, אני אמרתי לעצמי, מכתב הזה אומר לי, שהיצה"ר יכול להתלבש, שכאתה צודק! אתה צודק! למה שלא ירגיש שהוא צודק? הוא צודק! אבל השאלה – לא האם אתה צודק. השאלה – לאן זה מוביל. אם זה מוביל למחלוקת, להרס, לריב – אז תבדוק עוד פעם, לפני שאתה עוזב. כי הוא מתלבש בכל מיני לבושים. הוא שועל, הוא פיקח.

אותו דבר כאן. אני יושב ליד ה… אני רואה מה שהולך. כולם צודקים, אבל אני מסתכל על התוצאה הסופית. לאן זה מוביל. זה מוביל לבני’ה? זה מוביל לעניין של קידום? או שזה מוביל לידי פירוד, התחלקות, מחלוקת! זה – לאן זה מוביל – שמה אנחנו צריכים להסתכל. לא – "האם אתה צודק", לא – "אם זה נכון"! כי הוא מתלבש, אפילו באיצטלא דקדושה, היצה"ר. הוא שועל! צריכים לדעת, "ישנו עם אחד", שמפוזר ומפורד בין העמים. זה הי’ הקיטרוג. התיקון הי’ – משלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים, פשוט, שיהי’ אחדות בין החבר’ה…

אל תעשה הפרדות בין זה לזה. חבר’ה, להתאחד, לחיות ביחד, להתוועד ביחד, לאהוב אחד את השני, זה בסופו של דבר הדבר היסודי.

חבר’ה, לחיים, שאנחנו נהי’ חסידים, שאנחנו נבין – אני אומר – אין לי מה להכנס לפרטים, אני אומר את זה במפורש, אין לי מה להכנס לפרטים עכשו, אני כבר גדלתי, הזדקנתי כבר, שמעתי מרב מענדל, שמעתי משלוימקע, אני רואה את זה בפועל ממש – צריכים לדעת, שאנחנו – ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך. אין דעותיהם שוות. אומר הרבי, "עד לא ידע" – מה המצוה של "עד לא ידע" – אומר הרבי, ב"דעת" יש הבדלים אחד מהשני. אין דעותיהם שוות. אבל כשאתה מגיע ל"לא ידע" – שמה כולם מתאחדים. צריכים להגיד לחיים עד ש"לא ידע", כי כל זמן שיש "ידע" – הוא יבוא עם טענות, ועניינים, וגעשעפטן, ואהין אהער… רק כשאנחנו נגיע ל"לא ידע", אז – "כולם שוים לטובה". לחיים. לחיים, חבר’ה, לחיים, שנהי’ משפחה אחת, עם כל החלוקי דעות.

Download חלק מהתוועדות