מתוך דבריו של הרב מ.מ. גלוכובסקי שליט"א בהתוועדות מוצ"ש פ’ וישב, נר שני של חנוכה, תש"ע, עם אנ"ש דפתח תקוה.

"ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך" – משמעותם בחינוך הילדים בבית

א’ מהשיחות שהרבי מדבר בעניין של חנוכה – חנוכה מל’ חינוך.  הרי יש שאלה ידועה – הגמרא אומרת שטומאה הותרה בציבור או דחוי’ה בציבור, אז בעצם הם היו יכולים להדליק את המנורה עם שמן טמא,  עד שהם ישיגו את השמן הטהור, אז בעצם מה הי’ הסיבה לנס של פך השמן הטהור, שחתום בחותמו של כהן גדול, ושיהי’ נר דלוק שמונה ימים? בעצם זה הי’ נס "מיותר", כי עפ"י דין היו יכולים להדליק בשמן טמא. והתשובה שמובא– להראות את חיבתם של ישראל. מכיון שבנ"י הלכו על מס"נ בזמן החשמונאים, היפך המציאות, אז הקב"ה ג"כ שבר את הכללים של הטבע, רק כדי להראות את חיבתם של ישראל.

Download

Download

אבל הרבי מביא, שיש עוד עניין שלומדים מזה, שכשאתה הולך לחנוך משהו, התחלת עבודה חדשה, בחינוך – לא להסתמך על פשרות. כשהולכים לחנך – שזה יהי’ בלי פשרות. כך הרבי אומר. מהדרין מהמהדרין. שמן טהור – אפי’ שאתה יכול למצוא היתרים, בשעת הדחק. הרבי הקודם אמר פעם,  ש"בדיעבד" ו"בשעת הדחק" – הם בני דודים מאד מאד קרובים אחד לשני, ואח"כ זה מתדרדרים לעניינים שלכתחילה לא צריכים לעשות.

אז – לא להכנס לכאלה דברים, אלא – כשאתה הולך לחנך את המשפחה בבית – זה צריך להיות בלי פשרות, בלי היתרים.

התחלתי להתבונן בזה. יש "מתלמידי יותר מכולם". יש סיפורים שקורים, שכשאתה שומע, או שאתה מדבר עם אנשים – זה מעורר אצלך מחשבות בקשר לעניין הזה.

הי’ אצלי פעם משפחה, שהם דיברו אתי – הייתה להם בת שלמדה בבית רבקה, בת 15-16, והמצב שלה לא הי’ כ"כ טוב מבחינת יראת שמים.

הם באו אלי, וכמובן  הם דיברו נגד המוסד – בגדול. כי יש "כלל" – שכל הילדים שיוצאים מוצלחים – זה רק בזכות הבית והמשפחות, ואלה שנכשלים – זה רק המוסד. זה ה"כלל". כמובן, הם באו עם הרבה הרבה טענות למוסד…. בודאי יש מה לתקן ג"כ במוסדות, ויש מה לתקן ג"כ במשפחות, אבל כשאני שומע את החוסר איזון הזה – שכשהאנשים באים בטענות – אני ג"כ חי בתוך קהילה של אנ"ש, אז אני מקבל – שהאנשים באים בטענות על הביה"ס ועל זה, ועל זה – הכל לא בסדר! וכשאני אומר להם – ומה עם הילד הזה, והילד הזה? – אה! מה אתה רוצה? משפחה כזו, משפחה כזו! …

האימא ירדה עלי… ואני ידעתי, שבבית לאו דוקא הכל מתנהל על פך שמן טהור שחתום בחותמו של כהן גדול. אז אני שאלתי את האימא: תגידי לי משהו. אני רוצה לשאול אותך שאלה. איזה סוג ספרי קריאה יש לך בבית? איזה עיתונים נכנסים לתוך הבית? זה הי’ שיחה בערך לפני שמונה עשרה שנה. היום – זה עידן האינטרנט, וכל הבלגנים אלו… אני דיברתי על ספרי קריאה ועל עיתונים. היא נהייתה מאד אדומה כששאלתי אותה. היא אמרה לי: מה שקורה בחדר שינה שלי – זה לא שייך לילדים שלי. כך היא ענתה לי. אז אני אמרתי לה: גברת, יש לך טעות. את חושבת, שהילדים שלכם לא קולטים? תדעו לכם, שאם אתם חיים חיי פשרה – הילדים קולטים. אם הם רואים שאתה יכול להתפשר – אז יש ג"כ מה נקרא "מעשה אבות סימן לבנים", ויש ג"כ "יפה כוח הבן יותר מכוח האב". ואם אתה מעגל פינות – גם הם לומדים לעגל פינות. אם אתם מלמדים אותם, שלא כל דבר שכתוב זה בדיוק איך שצריכים לחיות, יש מה שכתוב, ויש איך שאנחנו חיים – אז הוא לומד מהר, הילד שלך. יש מה שלומדים, מה שכתוב, ויש איך שחיים. איי – אתה לא ראית את זה ממני? – שמע, אני למדתי ממך את הכלל! – יש "י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם" – למדתי את הכלל, שלא כל מה שלומדים, זה איך שחיים. אז הוא לוקח את זה לכיוונים שלו. – אני לא בא להצדיק את המוסד, בודאי יש מה לתקן, אבל יש משהו שיותר בשליטתנו. הבית שלנו זה יותר בשליטתנו. איזה סוג בית יש לנו, איזה אוירה יש בבית? איזה פשרות יש בבית? האם השמן הוא שמן טהור, או שאנחנו מתפשרים בדברים?

אתן לכם דוגמא – לפעמים אני רואה את זה בחו"ל – בנסיעות שלי. בן אדם הוא רק בשר ודם, ויש מקום, איפה שפרעה מלך מצרים יוצא בבוקר. אתה נכנס לתוך חדר שירותים, ופתאום אתה רואה, שכנראה החסידים עשו שלום עם המתנגדים. הי’ מחלוקת אם הצמצום הוא כפשוטו או לא, וכנראה שבשירותים צמצום הוא כפשוטו. לפעמים אני יכול להכנס לבתים של חסידים, ואני רואה את הדברים, ספרי קריאה, או מגזינים, או מה שיש – צמצום כפשוטו! הקב"ה לא נמצא במקום הזה. "לה’ הארץ ומלאה" – חוץ מהשירותים! לא נמצא. "פתור ממזוזה" גם למהדרין מהמהדרין. אין התאמה בין הבית לבין מה שקורה שמה בחדר. ויש להם בחורים, שבאים הביתה, ויש כל מיני געשעטפן שמה, שלא בשביל בחורים בכלל לראות. כל מיני עניינים. בטבעיות. לא חושבים אפילו על זה. זה בודאי לא שמן טהור שחתום בחותמו של כהן גדול. ואפילו שזה מקום שבאמת שאסור לברך, ואסור ללמוד תורה שמה, אבל זה גם כן לא אומר, ש"הצמצום כפשוטו", גם שמה יש את הכללים, הקב"ה גם שם קיים, לפי הכללים של המקום הזה. זה פשוט דוגמא קלסית, שחוזר על עצמו הרבה פעמים.

הרבי אומר, שכשהולכים לחנך – זה צריך להיות בלי פשרות. "שמן טהור". שהילדים יראו שזה שמן טהור. שהם לא יראו אחד בפה ואחד בלב. הנהגה אחרת. המכה של האינטרנט – זה חלק מהמכה.

אמרתי פעם. חנוכה – זה ממש מתאים. יש שני מקומות איפה שמדליקים נרות חנוכה. יש כאלו שנוהגים כמנהג חב"ד, על יד פתח הבית, באחד החדרים הפנימיים, ואנחנו עושים את זה בצד שמאל, מול המזוזה, מסובב במצות. ועיקר פרסומי ניסא לפי המנהג הזה – זה לבני בית. ויש אלו ששמים על יד החלון. פירסומי ניסא כלפי חוץ. האמת הוא – שיש מקום שלישי שאפשר היום לשים את החנוכי’ה. על יד המחשב. זה "פתח ביתו מבחוץ". הרחוב נמצא בתוך הבית שלך. כל העולם כולו נמצא בתוך הבית שלך. ולא רק רחוב של פתח תקוה. רחובות כאלה – רחמנא ליצלן! אם זה בלי שמירה, ובלי הגנה, ובלי פילטרים – רחמנא ליצלן איזה רחוב נמצא בתוך הבית שלך. ואנחנו – בלי בעיות… ואח"כ אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו מלאכים.

אני אמרתי את זה פעם לחברים שלי בקהילה. "מלאכים"? – שדים הם גם מלאכים! אתה רוצה שהילד שלך יהי’ מלאך? אתה רוצה להתנהג כמו בשר ודם, והילד שלך יהי’ מלאך! זה לא הולך ככה. אתה חושב שהוא לא יודע, אבא נמצא על המחשב שעתיים, אז למה הוא לא יהי’ על המחשב שעתיים? למה לא?

שאלה: יש מישהו שיכול לא ליפול בזה פעם? האם באמת אפשר להתמודד עם זה? יש מישהו שהוא מאה אחוז דוגמא אישית?

- אתה יודע מה? יש סיפור ידוע, בן אדם נכנס לבית קולנוע, מתיישב בשורה ראשונה, ויש לו כובע גדול, והאנשים מבקשים ממנו: אתה מסתיר, תוריד את הכובע! הוא אומר: לא! אתה מסתיר! – לא! יש עניין! שומעים "יש עניין", יש איזה אידאולוגי’ה פה, שצריך דוקא להיות בכובע? עד שמישהו מתעצבן, הוא פשוט תופס את הכובע, וזורק את זה – ופתאום רואים קרחת גדולה על הראש. אז האנשים אמרו: בגלל שיש לך קרחת – אתה צריך להפוך את זה לאידיאלגי’ה? תגיד שיש לך קרחת, תסביר את זה! הפכת את זה לאידיאלגי’ה, "יש עניין"!

אותו דבר ג"כ פה. זה שאנחנו נכשלים פה ושם, אנחנו באמת לא הגענו לדוד המלך, שאין לנו יצר הרע, כי הרגו בתענית. אבל, השאלה, גם זה הילדים שלנו רואים: איפה האידאלגי’ה שלך? יש אנשים היום, כשאני מדבר למשל על העניין הזה, שצריך לשמור את הבית שלך, איך אתה הכנסת רחוב לתוך בית שלך? – כבוד הרב, זה מימי הביניים! יש טלפון, יש זה, ויש זה! הסבא שלך הלך לליובאוויטש עם סוס ועגלה, והיום אנחנו טסים במטוסים! כך הוא אמר לי. יהודי חסידי מאד. הוא הכשיר את זה.

אתה רוצה להגיד שזה קשה? בבקשה. אני מוכן לשמוע. קשה. לפעמים נכשלים. אבל אתה קורא לילד בשם אמיתי, ולא שאתה הופך את זה לאידאלגי’ה. כי צריכים לדעת את החורבן מה שיש, וצריכים באמת – לחשוב מה הרבי התכוון כשהוא אמר, שהחינוך צריך להיות בלי פשרות, עם שמן טהור, ולא לסמוך על כל מיני בדיעבד’ס והיתרים וכו’. זה מתחיל אצלנו בבית, איך אנחנו מתפשרים.

אני נכנס לבתים. בתים חסידיים. ואני יכול לראות חדר, פתאם כשאתה נכנס לשם, זה רחמנא ליצלן. מה זה? בגלל שזה שירותים, אז הכל בסדר? הם פשוט איבדו את הרגישות. אנחנו חייבים לדעת, אנחנו חסידים, אי אפשר ככה. אתה רוצה, שיהי’ לך ילדים יראים ושלימים? נכון, יהי’ להם גם יצר הרע! אבל – הם יראו בית, שיש חינוך סביבתי, שדאגו, שלא יהיו שהם לא בסדר בתוך הבית, כמו שצריך. הם יודעים, שההורים שלהם הם רציניים. איי, לפעמים פה ושם? – אבל הם יודעים, באופן כללי הם מקבלים חינוך, והם אומרים – יש לי הורים רציניים. זה הנקודה.

אני לא אומר שאנחנו צריכים להיות משטרת ישראל. זה צריך להיות בתקיפות המתאימה, בדרכי נועם ובדרכי שלום, והורים צריכים לתת את הטון, ויש הבדלים בגילים, בלי להכנס לכל האריכות בזה. אבל יש חינוך בלי פשרות. "שמן טהור". ומה שבשליטתנו – אנחנו צריכים לעשות את המקסימום. לא חיי פשרה.

ילד שרואה אבא, למשל, בשבת, בבית הכנסת, שיכול לשבת ולדבר. הוא לא רואה אבא שמתפלל כמו שצריך. הוא יכול לראות באמצע קריאת התורה יש שיחה, משהו עסיסית, אז אפילו שהוא כבר סיים את הברכה, והבעל קורא התחיל לקרוא – הוא עדיין לא סיים את המשפטים האחרונים שהוא צריך להגיד. והילד רואה. אז מה הילד לומד? הוא לומד, שקריאת התורה, אפשר לדבר. אתה עשית את זה בהתחלה – הוא יעשה את זה באמצע ובסוף גם כן.

זה נקרא "מעשה אבות סימן לבנים". וזה "שמן טהור" – צריך לדעת את זה.

אמרתי את זה בצחוק – הרב העכט פעם סיפר לי, באילת – יש לו אזכרות, ובאילת – לא כולם מניחים רבינו תם… אז הוא בא לאיזה הלווי’ה, הי’ מישהו מאנשי בוהמא של הארץ, אני לא מכיר את השמות, הי’ מישהו רפי מלסון. ומישהו קם ואומר בהספד: איי רפי רפי, איך אהבת בירה! איך אתה היית שותה את הבירה!.. אז הוא אומר לי – כשהוא שמע את זה – זה "מעשה אבות סימן לבנים"? "אהבת בירה"? אותו דבר גם כן – במובן הרבה יותר רחוב – השאלה היא – איפה "השמן טהור". בבית כנסת, בלימוד, אבא – יש לו קביעותים. הוא לומד, יש לו שיעורים. רואים אותו עם ספר פתוח. רואים אותו בבית עם הספר. זה ה"פך שמן טהור". שהוא לא מתפשר על דברים. יש לו דברים שלא זזים ממנו. חת"ת, רמב"ם, יש לו קביעות בחסידות, הוא לומד פה, לומד שם…

זה מה שאני אומר: צריכים להתבונן! הרבי אומר – החינוך הוא עם השמן טהור. לא להסתמך על כל מיני עניינים מסביב. וה’ יעזר שאנחנו נשתמש עם הפך שמן טהור, החינוך הטהור, זה יביא לידי שהילדים שלנו יהי’ להם הסתכלות על החיים של אור של חנוכה – למעלה משבע. יהי’ להם בהתרוממות – טפח למעלה מהעולם. הם לא יהיו מונחים בעולם הזה. אלא עולם הזה לא יתפוס מקום אצלם עד כדי כך. בגלל שהם גדלו בבית, והם ראו את זה גם כן – מה עיקר וטפל בבית שלהם ג"כ.

חלק ג (חינוך – המשך)

ב"על הנסים" אנחנו אומרים – "ואחר כך באו בניך לבדיר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך".

ברור, כשרוצים לעשות חנוכת בית המקדש, צריכים לדעת, שצריכים לפנות, פינו את היכלך וטיהרו את מקדשך – מכל האלילים, שהיונים הכניסו, ואח"כ צ"ל והדליקו נרות בחצרות קדשך, צריכים להכניס אור. קודם אנחנו דיברנו על העניינים ששייכים לפינו את היכלך וטיהרו את מקדשך, עניינים של סור מרע. יש מחלוקת בין בית שמאי לבית הילל, בנר חנוכה, איך צריכים להדליק נר חנוכה. מוסיף והולך, או פוחת והולך. בית שמאי אומרים – שמונה ימים – משמונה עד אחד – כפרי החג, ובית הילל אומר מוסיף והולך – מעלין בקודש. ויש שמפרשים את המחלוקת בין בית שמאי לבית הילל, שבנר חנוכה הנר יש לו שתי תכונות. יש לה את התכונה של אור, ויש לה את התכונה של אור (בשורוק), של אש. האור של הנר – זה כנגד הגבורה של החמשנאים, המלחמות נגד היונים, זה האש של הנר. האור של הנר – זה הנס של פך השמן, זה האור הרוחני שנהי’ בעולם, האור של חנוכה. אז בית שמאי אומרים שהעיקר בנר של חנוכה – זה האור, האש. אז זה פוחת והולך, כי היונים היו חזקים ולאט לאט ניצחנו אותם. ובית הילל אומר – העיקר זה הנס פך השמן, האור. וזה הלך ומוסיף מיום ליום. כמי נקבע הלכה? כבית הילל. נכון, היינו צריכים לעשות מלחמה נגד היונים, וזה חייבים לעשות, אין ברירה. אבל עיקר העניין הי’ – עשינו את המלחמה, כי זה הי’ גזירה נגד הרוחניות של עם ישראל, כי ידוע מה שהלבוש כותב, ב"ח מביא את זה, אח"כ ט"ז, שההבדל בין פורים לחנוכה, שבחנוכה עיקר הגזירה הי’ על הנשמה, ובפורים הי’ על הגוף. הגזירות רוחניות, הגזרות על מילה, על חודש, על טהרה, על כל העניינים מה שכתוב. אז היינו צריכים לעשות את המלחמה. אבל, על מה אנחנו קובעים את הנס של חנוכה בפועל? על העניין של מוסיף והולך, אור של הנר, ולא האוּר של הנר.

אז נכון, כתוב, פינו את היכלך וטיהרו את מקדשך, באמת, בכל מקום ומקום אנחנו צריכים לעשות את החשבון שלנו – בחיים האישיים ובתוך הבתים שלנו – שהבית יהי’ נקי – עם שמן טהור, ולא עם עניינים – אומרים "פסלים", "אלילים" – היום יש כאלו ספרים לילדים – עם כל מיני  תמונות של אלילים של יון וכו’ .. זה כבר צריך עיון – מסתמא הוא שאל רב… ויש אלילים מודרניים, שנכנסים ג"כ – כל הטכנולוגי’ה שיש לנו היום, שיכולים לפרוץ את כל הגבולות שלנו ג"כ. ותדע לך, הרבי דיבר על זה גם כן. יש כאלה שאומרים לי, שבחסידות אנחנו רק ב"עשה טוב" ולא "סור מרע". מי שמדבר בצורה כזו – אינו יודע, שגם אצל הרבי יש שיחות, מכתבים, על מצבים כאלו.

בשנות הארבעים הטלויזי’ה הי’ מאד יקר, שרק העשירים היו קונים את זה, אבל במשך הזמן  – כמו כל טכנולוגי’ה – הם יודעים איך לעשות את זה כדי שזה יהי’ שוה לכל נפש, ובשנות החמישים התחיל להיות הטלויזי’ה שוה לכל נפש, והתחיל להיות מגיפה, שכולם קונים טלויזי’ה. ויש מכתב מהרבי, שיחה, איפה שהרבי מתאר את המצב, ואומר, שבחו"ל, בימי ראשון, בחו"ל ימי ראשון – זה "שבת שני של גלויות" – לא עובדים. מי שמסתובב בחו"ל – יכול לראות – כולם מסתובבים ככה רגועים… יום ראשון – שבת שני של גלויות.

אומר הרבי, הרבה אנשים הולכים לישון מאוחר בלילה במוצ"ש, כי הם יודעים כי הם לא צריכים ללכת לעבודה ביום א’, ובבוקר הם ישנים יותר מאוחר. אבל הילדים הקטנים – הם הולכים לישון בזמן, והם קמים מאוחר. אבל הילדים הקטנים – הם הולכים לישון בזמן, והם קמים מוקדם. מה יש בטלויזי’ה ביום א’ בבוקר בחו"ל? הרבה מהתפילות של הכנסיות, עם הדרשות של כמרים וכו’. וההורים ישנים, והילדים מסתכלים על הכמרים, איך שהם אומרים את המיסה ואת כל הדרשות שלהם וכו’. אז הכומר מטייל בתוך הבית, ככה הרבי כותב. הרבי נותן דוגמא קיצונית, כדי שאנחנו נבין, מה הדברים האלו יכולים להכניס לנו בתוך הבית.

אני פעם אמרתי את השיחה הזו, מה שהרבי אמר, בבית כנסת אצלנו ברחובות, והי’ שמה יהודי – הוא כבר לא גר ברחובות – שהוא קפץ כשאמרתי את זה. אמר לי: אני חייב לספר לך מה שהי’. הוא מדרום אמריקה, חזר בתשובה, בדרום אמריקה, הבית חסידי וכו’. אימא שלו באה לבקר אצלו בבית בדרום אמריקה, והביאה מתנה לנכדים – מכשיר וידאו. הוא אמר לי: אני התלבטתי – כן להכניס את זה הביתה, לא להכניס את זה הביתה, אבל הם אמרו לי – אתה יכול לראות וידאו של הרבי, התוועדויות וכו’ – אז הוא הכניס את זה לבית. הוא אומר: לפני כמה ימים זה הי’ בדיוק החגא של הגוים, חג המולד שלהם. הוא אומר לי: אני חזרתי הביתה, והילדים השתוללו, ואשתי אמרה לי – תן להם להסתכל איזה וידאו של הרבי, אז הדלקתי את המכשיר, פתאום ראיתי שאין את הקלטת וידאו של התוועדויות, אז הלכתי לחדר שני, כדי לחפש את זה. ולקח לי חמש-שבע דקות עד שמצאתי את זה כדי להביא את זה. וכשאני חזרתי אני ראיתי – זה הי’ בדיוק אותו לילה של ניטל, והילדים שלי מסתכלים על התפילות בבית לחם, בתוך הכנסי’ה שמה. אומר לי: אני התעצבנתי, הכנסתי את הקלטת, ושכחתי מזה. אני בא לבית הכנסת בשבת, ואני יושב בקידוש, ופתאום אני שומע, שהרבי אמר, שמכניסים כומר בתוך הבית. ואני ראיתי את זה במוחש השבוע. זה דוגמא קיצונית, שהרבי רוצה להסביר לנו, שהדברים אלו מכניסים לתוך הבתים שלנו דברים, שהם זרים לגמרי לכל עניין של רוח ישראל סבא בכלל. זה "פינו את מקדשך וטיהרו את מקדשך".

אח"כ נאמר "והדליקו נרות בחצרות קודשך". אנחנו צריכים לעבוד על הנקודה, שיהי’ אור בתוך הבית. שהחיים שלנו, והחיים בתוך הבית, יהיו עם אור. עם חיות. מתוך שמחה.

אתן לכם דוגמא פשוטה. בא אלי אברך ושאל אותי שאלה. הרי בחב"ד אנחנו יוצאים לזכות יהודים במצבע חנוכה. הולכים לכל מיני מקומות, להדליק נרות עם אנשים, הולכים למסיבות חנוכה, אירועי חנוכה, ברוך השם. מביאים את האור של חנוכה לכל מקום. וזה מקובל על הרבה אנשים, הלבבות נפתחים.

מישהו בא אלי ושאל אותי את השאלה: מתי להדליק? הוא יכול להדליק ממש בזמן בהתחלת שקיעה, או בצאת הכוכבים, שני המנהגים, שמובאים בשו"ע הזמנים המתאימים ביותר, אבל אז הוא לא יכול לשבת חצי שעה על יד הנרות, בגלל שהוא צריך לצאת, לעסוק במבצעים! ואנחנו יודעים שיש מנהג לשבת ליד הנרות חצי שעה, אפילו זה רמוז בתוך הנרות הללו, כתוב "אלא לראותם בלבד"  – יש זמן, שרואים אותם, לא שאתה מדליק ואתה הולך. והרבי הקודם אמר, שצריכים לשבת ולהקשיב מה שנרות מספרות. והשאלה – מה עושים? אמרתי לו: תשמע! אם אתה לא תחזור הביתה יותר מדאי מאוחר, בני בית ערים – עיקר פרסומי ניסא היום בהדלקת הנרות – זה בשביל בני בית. לדעתי אל תדליק בזמן ותרוץ מהבית. אתה תחזור הביתה, שמונה תשע בערב – תדליק אז. יש פוסקים היום שפוסקים, שמכיון שאין את הכליא רגלא דתרמודאי היום, בגלל שהאנשים מסתובבים מאוחר, ועד חצות הלילה הם אומרים שזה זמן לכתחילה, בגלל שהאנשים מסתובבים, כדאי לסמוך עליהם גם כן. למה? כי אתה נכנס הביתה, אתה מדליק נרות, זה הזמן שאתה יושב חצי שעה עם בני הבית סביב הנרות, וצריכים אז לשיר את הניגונים של חנוכה, לספר על הניסים של חנוכה, צריכים לספר סיפורי חנוכה, איזה ווארט, איזה רעיון על חנוכה. אתה יושב עם בני בית! המצות נרות חנוכה שלא יהי’ "כאפ לאפ", שלא יהי’ כלאחר יד, דרך אגב! זה טקס! זה ברוב עם הדרת מלך! כי כשאתה עושה את זה בצורה כזו, ואתה חי עם זה – זה נותן חיות לכולם! אם אתה מדליק כלאחר יד וקדימה – אז איך אתה רוצה שהם יתייחסו בהדרת כבוד ובצורה נכונה להעניין הזה? אבל כשיושבים, ומוציאים את הסופגניות, לביבות, ויושבים, חיים עם זה – זה נקרא שאתה הארת את המצוה, והדליקו נרות! זה נר שמואר, לא נר חשוך. לא כלאחר יד  – עשית וגמרנו! יצאתי ידי חובה! לא! המשפחה רואה שאתה חי עם זה, זה הזדמנות לתפוס! ומי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת, תקרא סיפורים על חנוכה, שיהי’ לך מה לספר לילדים, תעבור על הווארטלאך, טעמי מנהגים, שאתה יכול להגיד להם. מאיפה הם ישמעו את זה אם אתה לא תחי’ה עם זה? כמה נרות יש? ל"ו. שרפים עומדים ממעל לו, כל מיני עניינים יש – אני לא צריך להגיד – אפשר להסתכל, ב"ה יש היום ספרים שמלקטים את העניינים, שעושים את זה קל בשבילנו. אבל זה נקרא ס’ חנוכה’ט זיך אין שטוב, זה חנוכה בבית! חנוכה מאירה בתוך הבית. זה – והדליקו נרות. שהדברים שאנחנו עושים – יהיו מאירים.

סיפרתי את הסיפור פעם, הי’ פעם, נישט היינט געדאכט, ישבתי שבעה על האבא. האבא הי’ מחנך ארבעים ושש שנה. הוא נפטר באמצע הלילה, והאמא צלצלה למנהל בבוקר, שהוא לא יבוא ללמד, בגלל שהוא נפטר. ר’ זושה פרטיזן אמר לי פעם, שפרטיזן שהולך לעולמו בלי לבוש של מגפיים – זה בזיון. הוא הלך עם המגפיים זה נקרא. והיום הראשון של השבעה נכנס יהודי, שהוא הכיר את האבא, כשגרנו בדטרויט, האבא הי’ אז מחנך בבית ספר "בית יהודי" בדטרויט. זה בית ספר חרדי. אז הי’ הבית ספר החרדי היחידי בדטרויט, בהתחלת שנות החמישים, הוא הי’ שמה מלמד, מחנך שמה בבית ספר. הוא אמר לי – אני עבדתי יחד עם האבא שלך, הייתי בצוות. אני אספר לך סיפור אחד, הוא אומר לי. כשהאבא שלך נסע להרבי ליו"ד שבט, הוא ביקש שאני אמלא את מקומו לשלושה ימים. זה הי’ משהו כמו כיתה ג’. למדו פרשת ויצא, הוא אמר לילדים: אתה תגיד פסוק, אתה תגיד פסוק, עד שהוא הגיע לפסוק אחרון של פרשת ויצא. אז הוא אמר לא’ הילדים: אתה תגיד את הפסוק האחרון. כשהוא אמר "אתה תגיד  את הפסוק האחרון", פתאום כל הילדים צעקו בבת אחת: "כך לא מסיימים פרשה!" הוא מסתכל עליהם: איך מסיימים פרשה? – המלמד שלנו לימד אותנו, כשהולכים לסיים פרשה – זה סיום! סיום – אז עושים מכירה פומבית, מי יזכה להגיד את הפסוק האחרון. ומהכסף שנכנס ממכירה פומבית, עושים סעודת מצוה. כי זה סיום! ומה שנשאר – נותנים לצדקה. כיתה ג’? אני בחיים לא הייתי עושה מכירה פומבית בכיתה ג’! אבל זה מה שהם אמרו, זה  המנהג אצלם בכיתה, אז הוא התחיל לעשות מכירה פומבית. בשנת 1953, מכירה פומבית, הגיעה ל$1.75, שני חבר’ה רבו על זה, $1.77 נמכר. ושני חבר’ה שרבו על זה – הם שני מנהיגים של הקהילה החרדית היום בדטרויט, והם עדיין רבים… אבל זה נמכר ב$1.77. למחרת הילד הביא את הכסף, הלכו בהפסקה לקנות כיבוד, הוא קם לפני הכיתה, הוא אמר את הפסוק האחרון, והי’ סעודת מצוה כיד המלך, $1.77 בשנת 1953 הי’ אפשר לקנות סעודת מצוה מכובדת, זה אני אומר לכם… והי’ ג"כ שיריים. אני שמעתי את הסיפור. מיד הסיפור הזה עשה עלי רושם, כי אני התחלתי לחשוב לעצמי, כמה סיומים הילדים שלנו עושים, פרשיות, משניות, פרקים בגמרא… איפה אנחנו? פשוט ישנים! בהמשך לזה הקב"ה גילגל אלי איזה ספר, שדיבר על גדולי ישראל בדור האחרון. א’ מהראשי ישיבות הידועים באמריקה, זה הי’ הרב הוטנר, הוא הי’ ראש ישיבה של חיים בערלינער, פחד יצחק, והוא כותב, כשהוא הי’ בן תשע, הוא חזר הביתה, ואמר לאימא, היום סיימנו את הפרק המפקיד בבבא מציעא. והוא נכנס לחדר שינה שלו. הוא הי’ חצי שעה בתוך החדר שלו, יוצא מהחדר, והוא רואה, שעל השולחן יש מפה לבנה, פמוטים עם נרות, והוא מריח איזה עוגה, הוא נכנס למטבח, הוא רואה שהאימא שלו בבגדי שבת, ויש עוגה בתנור. אז הוא שואל את האימא שלו: מה האורח שמגיע? אז האימא שלו אומרת, מה זאת אומרת אורח? אתה אמרת, שסיימת פרק מפקיד? אז אנחנו הולכים לעשות מסיבה בבית. אז הוא אמר, רק אז הבנתי, מה זה החביבות של לימוד התורה. אז הבנתי מה זה נקרא הדבר יקר – הלימוד התורה. כשראיתי את המפה לבנה, עם הפמוטים, עם העוגה, עם הבגדי שבת – הבנתי, שמשהו גדול קרה פה, כשסיימתי פרק המפקיד. זה נקרא שמייפים, נותנים את החיות למצוה. עושים אור מהמצוה.

יש לנו הזדמנויות בבתים שלנו. שיהי’ "הדליקו נרות בחצרות קדשך". צריך להיות מואר! עם אור וחיות! עם שמחה והתלהבות! ואז זה הופך להיות חלק מהחיים של הילדים גם כן.

שולחן שבת. אתה מסתכל על אשתך – היא עובדת! ערב שבת – היא עובדת! יום חמישי – היא עובדת! יש קניות, יש הכנות, והיא מבשלת, וכו’, היא משקיעה כוחות! למה? בגלל שכשיושבים ליד השולחן כדי לאכול, "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". השאלה – כמה אנחנו טורחים, שהשולחן שבת שלנו יהי’ לא רק עם האוכל הטעים על השולחן, אלא שיהי’ גם כן כמה סיפורים שמתאימים לילדים שלנו, כמה ווערטלאך על הפרשה, שהם לא יותר מדאי ארוכים, אבל "קצר וקולע", ושיהי’ את האוכל הרוחני הזה גם כן על יד השולחן. שהשולחן יהי’ שולחן שזה מואר. זה – "והדליקו נרות בחצרות קדשך". זה לא מספיק רק "פינו את היכלך וטיהרו את מקדשך", חייב להיות גם כן אור! וזה – תלוי בנו. איך אנחנו מתייחסים לדברים? כמו שאמרתי: הדלקת נרות חנוכה. אתה יכול לעשות את זה "כאפ לאפ", או אתה יכול להפוך את זה לעניין, שמבינים, שמשהו קורה פה, בזמן שאנחנו מדליקים נרות. זה לא געכאפט און געגאנגן ווייטער, כמו שאומרים. אלא זה משהו הרבה יותר רציני. מבינים, שיש פה משהו. יש מעמד!

בברכות קריאת שמע, לפני שאומרים קריאת שמע, כתוב, לכוון, "ובנו בחרת מכל עם ולשון" – זה מתן תורה. "וקרבתנו מלכנו" – זה מעמד הר סיני. "לשמך הגדול" – זה מעשה עמלק. "שמך הגדול" – שם שלם. "להודות לך" – מעשה מרים" – שהפה – צריכים להודות למה שהקב"ה עושה, ולא לדבר לשון הרע. "לייחדך" – זה חטא העגל. ככה זה כתוב בשולחן ערוך, ובסידורים החדשים, למטה, הם מביאים לך על כל קטע מה צריכים לכוון.

אז אני שאלתי את עצמי פעם: "ובנו בחרת מכל עם ולשון" – זה נתינת התורה. אז מה זה "וקרבתנו מלכנו" – זה מעמד הר סיני? זה אותו דבר לכאורה? אלא מאי? יש נתינת התורה, אבל אח"כ יש את המעמד של הר סיני! הקולות וברקים. המעמד הגדול! זה גם כן צריכים לזכור. כי המעמד הגדול – זה מה שמכניס עמוק, כמו שהוא אמר – שידעתי על חביבות התורה, והיוקר של לימוד התורה – מהפמוטים והמפה לבנה, והעוגה והבגדי שבת. זה ה"קולות וברקים" סביב העניין של נתינת התורה. וזה – "והדליקו נרות בחצרות קדשך". וזה – כל אחד ואחד מאתנו בבית. אנחנו צריכים לשים דגש על זה. שבת – זה שולחן. הילדים רואים – זה מעשה אבות סימן לבנים. אבא שלי – תמיד הי’ לו כמה סיפורים. יש "סיפורי חסידים" של הרב זוין, אני יכול להראות לכם את "סיפורי חסידים" של הרב זוין, מה שהי’ אצלנו בבית, אצל האבא שלי, יש "תיקים". הוא עבר על כל הפרשה, והסיפורים שהוא חשב, שזה מתאים לילדים, הוא עשה איזה שהוא סימן, שכל שנה הוא יכול לעבור עליהם, כי הוא יודע, כי הם מתאימים לילדים.  גם בכיתה הוא ידע, שצריך להיות סיפורים. כי זה מחדיר יראת שמים, וזה מחדיר אמונה, זה מחדיר בטחון! זה הנקודה של "והדליקו נרות בחצרות קדשך". וגם זה בידיים שלנו. ואם אנחנו לא יודעים בדיוק איך – "עשה לך רב", "קנה לך חבר", אפשר להתייעץ, אפשר לדבר, אפשר להגיע לזה. אבל זה נוגע, בגלל שאם אנחנו רוצים שהמשפחה תחי’ה עם העניינים- אנחנו צריכים לחיות עם זה. חייב להיות יותר אור. כי העולם הגדול – הכל מתנוצץ היום. עם תענוגים, עם כל מיני געשעפטן, עם חיות – חיות דלעומת זה, תענוגים דלעומת זה!

יש ווארט יפה מהרבי על דמי חנוכה. הרבי שואל: מה פתאום יש כזה מנהג של דמי חנוכה? כולם שואלים את השאלה הזאת. והרבי אומר, כתוב, שהיוונים "פשטו ידם בממונם, ובבנותיהם". לא כתוב בשום מקום, מה זה בדיוק הי’ "פשטו ידם בממונם". ואומר הרבי, יש לומר, מכיון שכתוב, שהיונים טימאו את כל השמנים שבהיכל, אז הפשיטת יד בממונם זה הי’ אותו דבר, רצו לחנך את כלל ישראל, שהכסף, תענוגי עולם הזה, תרבות, שהכסף ילך לספורט, לכל עניינים אלו. אז מה התשובה שלנו? שהכסף הולך, כדי לחבב את החג, לילדים, כדי לחנך אותם לצדקה, שהכסף הולך לעניינים של קדושה. ולא חס וחלילה, לעניינים של עולם הזה. עד שהילד, כשהוא רואה את המטבע, הוא לא יודע את המילה "כסף". הוא יודע שזה "צדקה". עד שהוא יאכל מספיק תפוחי אדמה, שיגיע לבד להבין שזה גם כן חוץ מצדקה… אל תדאג – מישהו יחנך אותו בהמשך הדרך. או שיתפוס את זה לבד, כי עולם הזה בכל זאת מושך לעניינים אלו. אבל מה אנחנו? צדקה! שהילד קטן – הוא יודע, שהמטבע – זה צדקה! זה הווארט של שהרבי.

אז אנחנו נגיד לחיים, חבר’ה, לוקחים כוחות מחנוכה, שיהי’ "והדליקו נרות בחצרות קדשך". שאנחנו נהי’ מוארים. ואז אנחנו נוכל גם כן לתת אור למשפחות שלנו, לסביבה שלנו, לכל מקום. לחיים, לחיים.

אחד מהדברים המיוחדים של נר ב’ של חנוכה – בעצם זה המשך של י"ט כסלו.כי אנחנו יודעים שאדמו"ר הזקן חזר בנר ב’ דחנוכה לליאוזנה. הוא השתחרר בי"ט כסלו, אבל הוא הגיע בחזרה לליאזנה בנר ב’ דחנוכה. לכן, החיבור בין י"ט כסלו לחנוכה – זה לא רק שהם בסמיכות, אלא – הסיום של העניין, שאדמו"ר הזקן חזר לליאזנה – זה הי’ בנר ב’ דחנוכה.

Download

הרבי מביא בכמה מקומות את הדימיון שיש בין י"ט כסלו לחנוכה.

בזמן של חנוכה טמאו את כל השמנים שבהיכל, אבל הפך שמן טהור שהי’ חתום בחותמו של כהן גדול – זה מה שנשאר, ומהפך השמן הזה הי’ הנס של חנוכה, ואז יש את העניין של הדלקת נרות על פתח ביתו מבחוץ, ואומר הרבי – אותו דבר לגבי י"ט כסלו. י"ט כסלו – יש עניין של קטרוג על שמן של התורה – שזה עניין דרזין דאורייתא, ובסופו של דבר, החידוש של י"ט כסלו – שכשהתבטל הקטרוג- אז התחיל עיקר עניין של יפוצו מעינותיך חוצה, שזה עניין של על פתח ביתו במחוץ. כמו שאור של חנוכה מאיר בחוץ, כך האור של חסידות – צ"ל יפוצו מעינותיך חוצה. וכמו שכתוב שאור של חנוכה זה אור של שמונה ימים, למעלה מהטבע, כך אור החסידות – זה ג"כ האור שלמעלה מהעולם, שנמשך בתוך העולם, כדי להביא לידי ביאת המשיח. עד"ז ג"כ האור של חנוכה – הוא נמשך בתוך העולם. שמונה ימים של חנוכה – זה איך שהאור נמשך בתוך העולם.

זה – באופן כללי, איך שהרבי מחבר אותם ביחד. אבל בפשטות – שאדמו"ר הזקן חזר לליאזנה בנר ב’ דחנוכה. הגמר והסיום של השיחרור של אדמו"ר הזקן הי’ בנר ב’ דחנוכה.

על י"ט כסלו אנחנו יודעים שהרבי רש"ב כתב את המכתב המפורסם שזה ראש השנה של חסידות. אבל בתוך המכתב הזה הוא כתב עוד כמה קטעים. א’ מהדברים שהוא כתב, שזה "יום שפדה בשלום את נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו". והרבי – על העניין הזה של "אור וחיות נפשנו ניתן לנו" – הרבי דייק בזה. מה זה הלשון "אור וחיות נפשנו". מה הבדל בין האור לבין עניין של חיות.

והרבי הסביר בא’ השיחות – זה נמצא בלקו"ש בהוספות – חלק ב’, י"ט כסלו. הרבי מסביר שמה, שאור הזה עניין של מקיף. חיות – זה עניין של פנימי. אור – זה עניין כללי, עניין מקיפי יותר. עד"מ – יש לך חדר, והאור מאיר בתוך החדר. האור רק מגלה מה שיש, אבל לא משנה את המקום.

עד"ז אור השמש – כשהוא מאיר – הוא מאיר. אבל הוא יכול להאיר גם בארמון המלך, וגם במקום אשפה. זה לא משנה בשביל האור. זה לא משפיע על האור.

חיות – זה יותר פנימי. חיות הנפש בתוך הגוף – זה מחי’ה את הגוף, שהגוף חי. אפשר להגיד, שעניין הגילוי של חסידות – זה אור וחיות הנפש – הפי’ שיש את העניין הכללי, הכוונה כללית שהחסידות נותן לנו בכל עניין של עבודת ה’, ויש את הנקודה של חיות – שזה הכוונה פרטית שיש בכל מצוה ומצוה. והרבי עוד ממשיך בהשיחה, עד כמה שזה חשוב, במילים אחרות – אומר הרבי – שהחסידות – זה מה שנותן חיות בעבודת ה’. חיות כללי, חיות פרטי- אבל הוא נותן חיות בעבודת ה’.

והעניין הזה של חיות בעבודת ה’ – זה עניין חשוב ביותר, כי איפה שבן אדם חי – בעצם שם הוא מונח. שאם בן אדם מקיים תורה ומצוות רק בקב"ע, בעשי’ה בפועל, אבל הרגש שלו, התענוג שלו, ההבנה שלו לא מונח בזה. והבן אדם – סוף סוף – יש לו גם כן תענוג, יש לו רגש, ויש לו שכל. השאלה – איפה זה מונח. אם זה לא מונח בעניינים של תורה ומצות, אז השאלה איפה זה כן מונח. כי זה חייב להיות מונח במשהו. אם חסר לו חיות – אז הוא עושה רק כדי לצאת ידי חובה ולא יותר.  ב’, מכיון שיש לבן אדם שכל ורגש ותענוג, ואם אין לו חיות בתומ"צ, אז החיות צ"ל במקום אחר. אם יש לו חיות במקום אחר – אז לאט לאט זה מושך אותו, איפה שהחיות שלו נמשך – שמה הוא הולך. במקום שבן אדם מתענג – הוא שמה נמצא.

לכן, אומר הרבי, הנקודה הזו, שחסידות נותן חיות בעבודת ה’ – הוא נוגע לאדם בכל העניין של לימוד התורה וקיום המצות, גם מבחינה זו, אם הוא מהדר בזה, וגם – אם הוא לא חי בתומ"צ – אז הוא יחי’ במשהו אחר, וזה ימשוך אותו.

זה – איך שהרבי מסביר את העניין.

אני זוכר, כשלמדתי בברינוא, בישיבה, למדנו חסידות אצל ר’ ניסן. ולמדנו רנ"ט, אני זוכר ג"כ שבשבת למדנו קונטרס עבודה, משהו כמו שלוש רביעי שעה – שעה לפני מנחה. והיו שני אירועים תוך כדי השיעור, שהשאירו עלי רושם, שאני זוכר  אותם.

כשלמדנו את המאמר ברנ"ט, אני חושב שזה "שובה ישראל", שמה הרבי רש"ב מדבר בעניין של יראת העונש. שיש ביראת ה’ דרגות. הוא אומר שזה הדרגא "אינה טוב דקדושה כלל". הוא אומר שזה "טוב של קליפת נוגה". בגלל שיראת עונש זה לגרמי’ה. בן אדם חושב לעצמו ודואג לעצמו. כל המוטיבצי’ה שלו – הוא עובד לעצמו. הוא מפחד שיקבל עונש.

מצד א’ אני זוכר, כשלמדנו את זה – דבר א’ שתפס אותי – אמרתי – הו! יש קהל גדול בציבור  החרדי, שזה כל החיים שלהם – היראת העונש הזה. אתה יכול להכנס ואתה תראה  שלטים שאם אתה מדבר בתפילה – כמה ייסורים אתה עובר, ואם אתה עונה אמן יהא שמי’ רבא – כמה מצוות יש לך, וצוברים לך, וסופרים לך…

אז כשאתה לומד מאמר, שכל העניין של יראת עונש – אינו טוב של קדושה כלל, כדי להנצל מהרע – אפשר להשתמש בזה. אבל לקרוא לזה רמה בעבודת ה’ – זה בודאי לא "מחלקת העסקים"…

אבל ר’ ניסן, כשהוא קרא את זה – באמצע הוא פרץ בבכי, שיראת העונש אינה טובה דקדושה כלל, רק כדי להנצל מהרע – הוא פרץ בבכי, ולא הי’ מסוגל להמשיך את השיעור. אנחנו יושבים בחדר – היינו בערך 16 חבר’ה בשיעור – והוא בוכה ובוכה, מסתמא עבר משהו כמו 5 דקות. ואני חושב לעצמי – ר’ ניסן בוכה על שיראת העונש אינה טוב דקדושה כלל, רק טוב דקליפת נוגה, כדי להנצל מהרע – ואני בראש שלי – אני אמרתי לעצמי –

- יש את הסיפור הידוע – עם הבן אדם שחזר בתשובה, הבחור שחזר בתשובה, אז האמא שלו באה אל הרב, אומרת, הבן שלי השתגע. אומרים לה – מה קרה? – הוא קם בשש בבוקר…. אני ג"כ קם בשש בבקר. הוא שם תפילין… אני גם שם תפילין. הוא עומד על יד הקיר ומתפלל… גם אני מתפלל. אז האימא אומרת לרב: כבוד הרב, זה הפרנסה שלך, אבל הוא באמת מתכוון ברצינות!

- יושבים מול יהודי, שלומד איזה מאמר חסידות, שכתוב שמה שיראת עונש אינה טוב דקדושה כלל, רק טוב דקליפת נוגה, רק כדי להנצל מן הרע – והבן אדם בוכה! – הבנתי שהוא מתכוון ברצינות! זה לא איזה שהוא רעיון יפה ומעניין, הוא לקח את זה ללב. זה חלק מהחיים שלו. זה לא סתם הוא למד – איך שיכולים ללמוד שיחה – איזה רעיון יפה, שהרבי אמר היום פה, רעיון מעניין! והולכים קדימה.

זה הי’ פעם אחד. פעם שני’ה – אנחנו לומדים קונטרס עבודה, בשבת, זה הי’ בשבתות הקיץ, בשבתות ארוכות, ושמה, בהתחלת קונטרס עבודה מדובר על חוש הראי’ה, כוח הראי’ה, איך שזה ממש קשור לעצם הנפש, לכן זה פוגם בעצם הנפש, לכן זה פוגם בעצם הנפש, מה שמסתכלים איפה שלא צריכים להסתכל, ובאמצע, כשהוא מדבר על העניין הזה שכוח הראי’ה פוגם בעצם הנפש, כי זה כח של עצם הנפש, ואינה דומה שמיעה לראי’ה, ואין עד נעשה דיין – הוא מתחיל לבכות, הוא מתחיל לבכות עוד פעם שהוא לא יכול לעצור. אנחנו יושבים בחדר – הוא לא מסוגל להמשיך לדבר. ואנחנו יושבים בחדר – הוא לא מסוגל להמשיך לדבר.

ואני חושב לעצמי: ר’ ניסן מדבר על כוח הראי’ה שפוגם בעצם הנפש? מי שיודע – ר’ ניסן כשהי’ נוסע לפריז – בימים שאני זוכר, הוא כבר לא הי’ נוסע ברכבת. הי’ נוסע עם האוטו, מאחורה, עם הראש למטה, ואומר תניא בעל פה כל הנסיעה… והוא בוכה על חוש הראי’ה עד כדי כך שהוא לא מסוגל להמשיך את השיעור. אני לא זוכר את כל הביאורים, אבל אני זוכר שיושב מולי יהודי, שלוקח את זה ברצינות. יותר מזה – הוא חי עם זה! זה – חיים שלו.

זה – כשהרבי אומר "אור וחיות נפשנו ניתן לנו". יש לך חסידות. אבל השאלה היא – אם זה רק "געשמאק", משהו יפה, או שזה הופך להיות ממש חלק מהחיים שלך. שאתה חי עם זה.

אני חושב על זה הרבה פעמים, זה ברור, שזה לא בא בדרך ממילא, אין בדרך ממילא. כשאתה לומד איזה שיחה או איזה מאמר, או אתה קורא איזה מכתב – אתה יכול להתלהב מהרעיון, אבל השאלה היא – כמה זה הוכך חלק מהחיים שלנו. ולדעתי – אחד מהדרכים לזה – שאנחנו צריכים יותר לא רק ללמוד את זה – אלא לשבת על זה. לחשוב על זה. שזה ייכנס פנימה, להתבונן בזה.

א’ מהעניינים של דעת – זה העמקה. כשאתה חושב על דבר פעם, כמה פעמים, אתה מתחיל לראות את זה בצורה אחרת, אתה מתחיל לדייק בצורה אחרת, אתה מתחיל להרגיש את זה יותר. כמו שכתוב בחסידות, שדעת זה הכרה הרגשה. ככל שאתה מתעמק בזה ואתה חושב על זה – זה הופך להיות חלק מהמציאות שלך.

כשלומדים תניא – הרבה פעמים אתה רואה את הלשון "כשיתבונן". ואתה שואל את עצמך – כשהיינו צעירים – היינו שואלים – מה זה "כשיתבונן". מה אני צריך לעשות? לצערי לא הי’ לי הרבה משפיעים שקראו לי להגיד לי מה זה כשיתבונן. אבל במשך הזמן התחלתי לראות, ש"כשיתבונן" הזה קיים אצלנו, אבל בדברים אחרים, לאו דוקא באיזה פרק תניא או באיזה מאמר חסידות. אבל יש לנו את הדינמיקה הזה, את המציאות הזה של "כשיתבונן".

איפה יש את זה בחיים היום יומים שלנו? פשוט. כשמישהו פוגע לך, עשה לך עול, משהו באמת לא בסדר. אז אתה חושב על זה פעם אחד, אתה חושב על זה עוד פעם. אם יש לך חבר טוב – אז אתה אומר לו – אתה יודע מה הוא עשה לי. אתה חוזר הביתה – אתה יכול לספר את זה לאשתך. וככל שאתה יותר מדבר על זה וחושב על זה ומדבר על זה – הרגש מתחיל לעבוד.  כי אתה מתבונן. אתה "אוכל" את זה ו"מבשל" את זה כמה פעמים. כי זה פגע משהו בפנים. אז אתה חושב על זה וחושב על זה. זה נכנס עמוק!

פעם הרב קוק מרחובות אמר לנו – למה כשאתה פוגע במישהו – הוא זוכר את זה לעולם ועד.  כשאתה נותן לו כבוד – הוא לא זוכר את זה. אבל כשפגעת בו – הוא יזכור את זה תמיד. התשובה היא פשוטה: כשאתה נותן לו כבוד – למה שהוא יזכור? – זה מגיע לו! אבל כשפגעת בו – אוהה! זה משהו אחר.

אתה רואה את זה במוחש, שבן אדם חושב, אתה רואה את זה גם כן – דברים שנוגעים בנפש, מישהו מתעסק בעסקנות, ויש איזה עניין שנוגע – הוא יחשוב ויחשוב ויחושב על זה וימציא סברות, וכמו שכתוב ביום יום, על הנשים, חלושי דעת, שהם יכולים להמציא סברות עמוקות, שאפילו גדולי תנאים ואמוראים לא מגיעים לזה, בגלל שזה נוגע בנפש. הדברים שפוגעים בך, שנוגעים לך – שמה מתעורר כוח ההתבוננות. אבל פתאום כשאתה לומד בתניא "כשיתבונן בגדלות הא-ל" – מה זה בדיוק? שמה אנחנו שואלים – מה זה בדיוק? כי זה רחוק. זה לא בפנים. אז בעצם קיים דבר כזה. אבל צריך לדעת איך להשתמש בזה. למשל הבן אדם לומד איזה שיחה מהרבי. יכול ללמוד את השיחה פעם אחד וגמרנו. אבל הוא יכול לקחת את השיחה הזו, ולהתפלל עם השיחה הזו. חושב על זה כשהוא הולך, חוזר על זה עוד פעם, כמה פעמים במשך השבוע, מסתכל על זה מכל כיוון, חושב על זה. אם הוא חושב על זה כמה פעמים – זה מאיר בצורה אחרת. זה מתחיל להיות התבוננות. זה מתחיל להיות יותר בפנים, יותר ב"קישקעס", במעיים.  אתה מתחיל לחיות עם זה. אתה לא רק למדת את זה פעם אחד וקדימה.  אתה חשבת על זה עוד פעם, ואתה ישבת – אפילו לפני התפילה, ואתה חושב על השיחה הזו, ואתה אומר את זה עוד פעם – בראש. אתה הולך ברחוב – ואתה חושב על זה – הרעיון שהרבי כתב שמה. ולאט לאט, שכאתה עושה את זה כמה פעמים – זה הופך חלק מהחיים.

אני סיפרתי את הסיפור עם הסבא של אשתי, ר. אברהם זלצמן, הי’ בן שמונים פלוס, הוא הי’ בנחלה, התמימים של ליובאוויטש, הי’ משגיח בכולל שמה, עד שהגיע ר’ מענדל ווכטר. הוא נפל – ושבר את הירך שלו. והוא שכב בבית רפואה בקפלן. והרופאים אמרו לנו שהוא חייב לקום כל כמה שעות. אז עשינו רוטצי’ה במשך 24 שעות– כל אחד מהמשפחה תפס כמה שעות. ואני הייתי פעם אחד בלילה אתו. באמצע הלילה – אני מוריד אותו מהמיטה, והוא בכאבים נוראים מהשבר שיש לו. ובדרך שאנחנו הולכים – אני שומע שהוא אומר משהו. חשבתי שהוא מדבר אתי – והתכופפתי כדי לשמוע. מה אני שומע? – איי איי איי – ה"להשכילך בינה" – לא הולך בקלות…

כשאני שמעתי את זה – אמרתי לעצמי – בן אדם באמצע הלילה – 3 לפנות בוקר – מה מונח לו בראש? – להשכילך בינה, שזה לא הולך בקלות! אי אפשר בשלוש לפנות בוקר מתוך כאבים לדבר על להשכילך בינה לעצמך, אם זה לא חלק מהחיים שלך. כמו שאי אפשר לבכות אם זה לא חלק מהחיים שלך.

אבל איך מכניסים, שזה יהי’ חלק מהחיים? זה ברור שזה דורש מאתנו, זה חלק מהעבודה שלנו כחסידים – שצריכים לקחת דברים ולהפנים אותם! לעבוד על זה. לא סתם לקרוא. לחשוב, להתבונן בזה קצת. עוד פעם, "לבשל" את זה. כי ככל שאנחנו יותר "מבשלים" את זה בעצמנו – זה נדבק, וזה הופך להיות חלק מהמציאות. זה ברור. והחסידים האלו – הם ידעו את זה. כי הם חיו בעניין. הם לקחו את זה ברצינות, והם הבינו, שזה באמת "אור וחיות נפשנו". אבל אם רוצים שזה באמת ישפיע עלינו – זה חייב להיות בצורה כזו – חלק מהחיים.

כשהרבי רש"ב אומר "אור וחיות נפשנו ניתן לנו" – אז קודם כל אנחנו צריכים להגיד "אשרינו מה טוב חלקנו", שבאמת יש לנו את זה.  שהקב"ה נתן לנו – אנחנו לא קולטים את זה, אבל רואים את זה במוחש – אתה מסתובב בין יהודים אחרים שומרי תורה ומצות, ואתה רואה איך שאנחנו מסתכלים על החיים, ואיזה רמה חסידות נותנת לנו, ואיך זה מרומם אותנו – אז באמת אשרינו מה טוב חלקנו. זה אותו "מטוס", אבל יש "מחלקה רגילה" ואנחנו קיבלנו שידרוג, ואנחנו נמצאים ב"עסקים", ב"מחלקה ראשונה", יש לנו הסתכלות אחרת על החיים, בכלל. רק מה? אם אנחנו רוצים שזה יהי’ חלק מהחיים שלנו – אנחנו צריכים יותר ויותר להתבונן בזה, ולחשוב על זה – שזה יהי’ כל החיים שלנו.

הרבי אמר פעם – בחורים שחיים בחסידות – הם היו כ"כ חיים בחסידות – אז כשהם למדו מאמר על "וחיות רצוא ושוב" – והם נכנסו לרכבת תחתית – ורואים שהרכבת מגיעה – אה, אה- והחיות רצוא ושוב! – הוא רואה "החיות רצוא ושוב" מהSUBWAY  שהולך הלוך וחזור. כי הוא מונח ב"החיות רצוא ושוב" – אז יש לו עיניים אחרות על הדברים. מופשט מעולם הזה. ברוך השם, שיש כזה תקופה בחיים, שיכול להיות מופשט מעולם הזה.

להפנים את העניינים. כשיש את זה – אז ההסתכלות על החיים היא לגמרי אחרת. וגם כן החיים הם לגמרי אחרת.  מע לעבט א העכערע לעבן. חיים קצת יותר טפח מעל הקרקע. כי עולם הזה – עולם מל’ העלם. אל תצפה שעולם הזה יתן לך חיזוק ביראת שמים…